אחת השאלות באמונה באלוהים (זאת כמובן לאחר שהאדם החליט שהוא מאמין בקיום האלוהים), אמורה להיות: מה הוא רצונו של האלוהים? האם רצונו בפולחן "אלילי"? או שרצונו ב"אהבת אדם לאדם"? כדי להבין זאת צריך להסתכל על מהלך ההיסטוריה המסופרת לנו כעם, וסיפור ההיסטוריה הזה תחילתו בספר התנ"ך, בתחילת הסיפור ברא אלוהים את האדם, וציווה עליו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, לאחר שחטא האדם ואכל מהעץ האסור, ובעצם לא קיים ציווי אלוהי, כאשר נשאל האדם מדוע? האדם מנסה לשקר, ומאשים אחרים רק לא את עצמו, ומנסה להמציא כל מיני סיבות, אבל לטעמי הגרוע מכול הוא, שאינו לוקח אחריות למעשיו ולכישלונו, ומאשים את חוה אשתו, שאמנם היא זו שהביאה את הפרי, אבל מדוע האדם אינו לוקח שום אחריות למעשיו? איזה הסבר זה אני אכלתי "רעל" מפני שמישהו נתן לי אותו? וזאת למרות שאני יודע שזה "רעל"? הרי נאמר לאדם שביום אוכלו מהעץ ימות? לאחר מכן יש עוד סיפור על נח והמבול, האלוהים מחליט להשמיד את יושבי כדור הארץ וזאת למרות שאין ציווי "תורה", מדוע מחליט אלוהים כך? זאת מפני שבני האדם רעים "אדם לאדם", לאחר המבול ולאחר שהאנושות מתרבה שוב, יש את סיפור מגדל בבל ושם כבר בני האדם מתפקדים כקבוצה מלוכדת, בראשית יא (א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:(ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:(ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם("ברוך השם"?) פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:(ה) וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:(ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:(ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:(ח) וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:(ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָֹה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: כאן בני האדם מקיימים "אהבת אדם לאדם" אבל יוצאים כביכול למלחמה באל, נשאלת השאלה מדוע כאן כאשר בני אדם כביכול יוצאים נגד האל, הוא אינו משמיד אותם כמו בדור המבול? התשובה כנראה פשוטה מאוד: כל עוד בני אדם חיים כ"אִישׁ ורֵעֵהוּ" שיחיו, אין לאלוהים חשש מבני האדם שיורידו אותו ממקומו, לכן: כל שצריך להראות להם הוא שאינם יכולים להתריס כנגד האל, הסיפור הבא הוא סיפור סדום ועמורה, ושוב אין ציווי תורה, אין ציווי לפולחן לאלוהים, אבל בני האדם רעים לבני אדם, כאן האלוהים משמיד שוב, את הערים הרעות,

גם מהסיפור על יונה הנביא ונִינְוֵה אפשר ללמוד על חשיבות היחסים בין בני האדם מבחינת האלוהים,  הרי תושבי נִינְוֵה אינם יהודים או עובדי "ה"אלוהים, אבל כאשר מעשיהם רעים "בני אדם לבני אדם" האלוהים מתערב, כמו בדור המבול, וכמו בסדום ועמורה, אם כך: קיים אותו עיקרון: "הרוע בין בני אדם, חמור הרבה יותר מהיחס בין האדם לבין בוראו",  

הסיפור הבא יהיה על חורבן בית ראשון ועל חורבן בית שני, והנה הגמרא הבאה מתמצתת את הסיפור בצורה שתהיה טובה ממה שאוכל אני לעשות, תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים.... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים. רשעים היו, אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא.

ובמקדש ראשון לא הוה ביה שנאת חנם?

ואמר רבי (אליעזר): +מסורת הש"ס: [אלעזר]+ אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם!

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם. אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים. - אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה! אמר ליה: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? - אמר להם: תנו עיניכם בבירה. ולמי שלא הבין את הגמרא שואלים חכמים מדוע חרבו המקדשים? ומדוע הראשון חזר לאחר 70 שנה והשני מתעקב? והסברם פשוט: בבית ראשון הייתה אומנם עבודת אלילים, אבל לא הייתה "שנאת חינם", ובבית שני לא הייתה עבודת אלילים אבל הייתה "שנאת חינם", וגם סיפור עקיבא ו-24 אלף תלמידיו, גם הוא מצביע על "רצונו של האלוהים", הרי על תלמידיו של עקיבא מסופר שהיו צדיקים גדולים, שיכלו להחיות מתים, מה שאומר שמבחינת מעשיהם מול האלוהים הם היו צדיקים, אבל המגפה שבאה עליהם, באה מפני שלא כיבדו אחד את חברו, ומכאן אפשר להבין וללמוד שאת האלוהים לא מעניינת תפילתך וקורבנך אם אינך יודע לכבד את רעך, תלמידיו של רבי עקיבא 24 אלף, שפולחנם לאל היה כביכול ללא רבב, לא עזר להם כולם הושמדו, לאחר כל זאת האם לא היינו אמורים ללמוד דבר פשוט אין לאלוהים צורך בתפילות וקורבנות, וכול פולחן "אלילי" אחר, ואמר איש חכם אחד: "אבסורד הוא להאמין כי לאלוהות יש תשוקות אנושיות, ולאחת השפלות שבהן: הצורך המתמיד בדברי שבח."(דייוויד יום) וחכם אחר אמר: "אלוהים אינו זקוק להתקיים; המציאות זקוקה לאלוהים."(אמיל שארטייה)  שמשמעו: אלוהים אינו זקוק לנו לקיומו, אנו זקוקים לאלוהים לקיומנו. ואמר הרמב"ם יד החזקה (כתב יד תימני) - הלכות יסודי התורה פרק א הלכה (א)... שכל הנמצאין צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להן, ולא לאחד מהן: לכן: אינך עושה טובה לאלוהים, אם אתה מאמין בו, או לא, אם התפללת או לא, אתה צריך לו לקיומך, הוא אינו צריך לך לקיומו, שולחן ערוך אורח חיים סימן צח סעיף ד התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן, אבל כשקוראים את התנ"ך מסתבר שאין לאלוהים רצון בכול טקסי האלילות, הקורבנות=תפילות, בתהלים מ (ז) זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ: ובמשלי כא (ג) עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהֹוָה מִזָּבַח: ובשמואל א טו (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: ובישעיהו א (י) שִׁמְעוּ דְבַר יְהֹוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:(יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:(יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהֹוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: (יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ:(כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר: "חִדְלוּ הָרֵעַ"? למי? האם יש מישהו שיכול ל"הָרֵעַ" לאלוהים? האם יש מישהו שיכול להגיע אליו ולהילחם בו? או ש"חִדְלוּ הָרֵעַ" כוונתו של הנביא הפסיקו את הרע בין בני אדם? בארץ? ובירמיהו פרק ו (יט) שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ:(כ) לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי: ובירמיהו ז (כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם <הוציא> הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:--- (כה) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ:(כו) וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: (כז) וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה:(כח) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: מיכה ו (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהֹוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:(ז) הֲיִרְצֶה יְהֹוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי:(ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: אם תפילה היא תחלופה לקרבן, אומר הנביא שאין צורך לאלוהים בקורבנות, אלא באהבת צדק ומשפט בין בני אדם,

עמוס ה (כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם:(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:(כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע:(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן:(כה) הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל:

איוב  לה

(א) וַיַּעַן אֱלִיהוּ וַיֹּאמַר:(ב) הֲזֹאת חָשַׁבְתָּ לְמִשְׁפָּט אָמַרְתָּ צִדְקִי מֵאֵל:(ג) כִּי תֹאמַר מַה יִּסְכָּן לָךְ מָה אֹעִיל מֵחַטָּאתִי:(ד) אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין וְאֶת רֵעֶיךָ עִמָּךְ:(ה) הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ:(ו) אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ:(ז) אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח:

(ח) לְאִישׁ כָּמוֹךָ רִשְׁעֶךָ וּלְבֶן אָדָם צִדְקָתֶךָ:(ט) מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים:(י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה:(יא) מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ:(יב) שָׁם יִצְעֲקוּ וְלֹא יַעֲנֶה מִפְּנֵי גְּאוֹן רָעִים: (יג) אַךְ שָׁוְא לֹא יִשְׁמַע אֵל וְשַׁדַּי לֹא יְשׁוּרֶנָּה:(יד) אַף כִּי תֹאמַר לֹא תְשׁוּרֶנּוּ דִּין לְפָנָיו וּתְחוֹלֵל לוֹ:(טו) וְעַתָּה כִּי אַיִן פָּקַד אַפּוֹ וְלֹא יָדַע בַּפַּשׁ מְאֹד:(טז) וְאִיּוֹב הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ בִּבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּר: משמעם של הפסוקים המודגשים כאן באיוב פשוט: איננו יכולים לתת לאלוהים כלום, וְרֶשַׁע וְצֶדֶק, קיים רק בין בני אדם, הרי אי אפשר לפגוע באלוהים,

זכריה ז (ח) וַיְהִי דְּבַר יְהֹוָה אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר:(ט) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:(י) וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם:(יא) וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ:(יב) וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְהֹוָה צְבָאוֹת:(יג) וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:(יד) וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה:

זכריה ח (יד) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי: (טו) כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ:(טז) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:(יז) וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יְהֹוָה:

עמוס ה (ט) הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז וְשֹׁד עַל מִבְצָר יָבוֹא:(י) שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ:(יא) לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל דָּל וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם וְלֹא תֵשְׁבוּ בָם כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם:(יב) כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ:(יג) לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא: (יד) דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ וִיהִי כֵן יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם:(טו) שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף:--- (יח) הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְהֹוָה לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְהֹוָה הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר:(יט) כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ:(כ) הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהֹוָה וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ:(כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם:(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:(כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע:(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן:(כה) הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל:(כו) וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם:(כז) וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ:

אהבת השונאים? רבי יחיאל מיכל ציווה לבניו: "התפללו בעד שונאיכם, שיהיה טוב להם, כסבורים אתם שאין זו עבודת השם? אדרבה, זוהי עבודה יותר מכל תפילה".(אור הגנוז מ בובר עמ' 151) ספר זה של מרטין בובר הוא על אגדות חסידות,

לאחר כל זאת אפשר להבין שאין צורך לאלוהים בטקסי פולחן אליליים, רצונו בבני אדם, ואהבת אדם איש את רעהו, הרי הנביאים מבטיחים עולם אוטופי ללא מלחמות, שלום ישרור אפילו בין בעלי החיים, ישעיהו ב (א) הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:(ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהֹוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:(ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם:(ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:

מיכה ד (א) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְהֹוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים:(ב) וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם:(ג) וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה:(ד) וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְהֹוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר:

ישעיהו יא

(א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:(ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה:(ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהֹוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:(ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:(ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:(ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:(ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן:(ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:(ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:

ישעיהו סה

(יז) כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב:

(כה) זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר יְהֹוָה:

האם כל זה לא היה אמור לסמן לנו את "רצונו של האלוהים"? הרי אם זה כביכול סוף התסריט, הרי שֶׁלְּשָׁם רצה האלוהים שנגיע,

מלאכי ב (י) הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ: מצודות דוד הלוא אב אחד לכולנו - עתה חזר להוכיחם עוד בדבר אחר שבה הוא סבה שלא יתרצה ה' בקרבנותיה' והוא הבגידה שבגדו בנשותיהם הכשרות כאשר יאמר בענין ופתח ואמר הלא אב אחד לכלנו כי כלנו בני אדם הראשון אנחנו ויש לנו קירבה מפאת הגוף והלא אל אחד בראנו ר"ל הלא נפשות הישרים אצולות מאתו ממקור מחצבת הקדש ויש א"כ לנו קורבה מפאת הנפש. 

מצודת דוד איוב פרק לא

(טו) הלא בבטן - וכי הוא נופל וגרוע ממני הלא מי שעשה אותי בבטן אמי הוא עשה אותו בבטן אמו ואת כלנו הכין ברחם אחד הוא רחם חוה אשר היתה אם כל חי וא"כ(ואם כן) אנשים אחים אנחנו:

כולנו בני אדם הראשון? האם גם הגויים? דברי הימים א פרק א (א) אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ:(ב) קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד:(ג) חֲנוֹךְ מְתוּשֶׁלַח לָמֶךְ:(ד) נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת: מנח באים כל בני האדם היושבים היום על הכדור ואם נח בן אדם הרי בניו כולם בני אדם,

רש"י במדבר פרק כד (יז) כל בני שת - כל האומות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

רש"י מלאכי פרק ב (טו) ולא אחד עשה - הקב"ה לאדם וחוה תחילה:ושאר - הרוחות והנפשות לי היו מאדם הראשון יצאו כולם:

בראשית א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: ובבראשית ה (א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:--- (ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: ובבראשית ט (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: הרי מקל וחומר פשוט אם אדם בדמות אלוהים ובצלם אלוהים, וברש"י שמות פרק יז (ט) בחר לנו - לי ולך, השוהו לו, מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך, מנין שנאמר (במדבר יב יא) ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא אהרן גדול מאחיו היה ועושה את חבירו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר (שם יא כח) אדוני משה כלאם, כלם מן העולם, חייבין הם כלייה, המורדים בך, כאלו מרדו בהקב"ה:  אם לפי רש"י כדמותנו = להבין ולהשכיל: ולפי הרשב"ם כדמותנו = בעניין חכמתנו, אם כך: הרי לפי משוואה פשוטה, אִם א = ב,  וּ-ב = ג,  הרי שְׁ-א = ג, אם "כבוד חבירך כמורא רבך",  ו"מורא רבך כמורא שמים"  הרי ש"כבוד חברך כמורא שמים", לכן: אהבת האדם באשר הוא אדם, כל אדם = אהבת אלוהים!!

לכן: בצלם ובדמות אלוהים: בא ללמד דבר אחד פשוט, אני האלוהים, מתייחס לכל אחד מכם כאילו הוא אני, וכאשר אתה פוגע באחר כאילו פגעת בי.

הרי אם האלוהים אמר שבצלמו ובדמותו נוצר האדם הרי שאדם = אלוהים, ואם אדם מוליד בני אדם, הרי שבני אדם = אלוהים, ואם אדם הוליד את כל בני האדם, הרי אלוהים = בני אדם, תהילים פב (ו) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: הרי כולנו בני אותו אדם,

לכן: היסוד הדתי כפשוטו הוא: החיבור בין המצוות שבין אדם למקום, והמצוות שבין אדם לחברו, ומכך: אין אתה יכול לאהוב את האלוהים באמת, אם אינך אוהב את הבריות, ואין אתה יכול לאהוב את הבריות, אם אינך אוהב אלוהים, והחסידות אומרת: "אין אתה בא במגע מהותי עם האלוהים, אלא אם כן באת במגע מהותי עם הבריות"

ואהבת את יהוה? מהי אהבת יהוה? ואיך אוהבים את יהוה? איך אפשר לצוות לאהוב מישהו? ועוד את האלוהים שאינו נראה ואינו מוחש? 

דברים ו (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

דברים יא (א) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים:

אהבת יהוה = כבוד ליהוה!

המצווה לאהוב את יהוה פירושה: לכבד את האלוהים, ולכן כאשר אתה מכבד את האלוהים,  אתה תעשה את מצוותיו לא מפני שאתה פוחד אלא מפני שאתה מכבד אותו.

אלוהים = מוסר   אהבת אלוהים = כבוד

אהבת אלוהים היא אהבת בריאתו, אדם האוהב את האלוהים יכבד את מעשי ידיו, ומעשי ידיו של האלוהים הוא היקום, והחיים בו, כבד את היקום והחיים בו, יכבד אותך האלוהים,