www.2all.co.il/Web/Sites/avitaltal2

נמאס לי!!!"

צעקה עדי וטרקה את דלת ביתה.

היא רצה במורד הרחוב עד שהגיעה לפארק שקרוב לביתה.

היא התיישבה על אחד הספסלים שם, והתחילה לבכות.

"נמאס לי.. דווקא מכל הנשים בעולם, דווקא אני תקועה עם אבא כזה .. למה אמא לא איתנו יותר..? הלוואי שיהיה לנו קצת כסף כדי להרגיע את אבא.." מלמלה לעצמה עדי.

עדי חזרה בכבדות הבייתה. בחוסר רצון היא פתחה את דלת, ושם, ראתה את אבא שלה, שובר ומרסק את הגיטרה שלה.

אבא של עדי הבחין שעדי חזרה הבייתה, רץ אליה בצעקות, ונתן לה סטירה.

ענייה של עדי התמלאו דמעות. אבא שלה צעק עליה בחוזקה, וציווה עליה ללכת לחדרה ולא לצאת ממנו.

עדי נעלה את עצמה בחדר. היא ידעה שאבא שלה לא יכול להרביץ לה ככה. היא תפסה את התיק שלה, והוציאה ממנו עט ואת היומן שלה.

"יומני היקר, הים היה הכי נורא. אבא שלי שבר את הגיטרה שלי. זאת שאמא השאירה לפני שאבא רצח אותה. אני מפחדת. אני כל כך רעבה ועייפה. אסור לי לצאת מהחדר. אני חושבת שאצא דרך החלון. אולי. אמשיך לכתוב בך מחר. עדי."

זה מה שהיא רשמה, ואז נזכרה שנשאר לה מעט מים וכריך עם גבינה בילקוט שלה. היא קפצה על הילקוט, והוציאה את האוכל.

לאחר שאכלה, היא הלכה לישון.

בבוקר שלמחרת, עדי יצאה דרך החלון. היא פנתה לכיוון ביה"ס. היא קיפצה במרץ עד שהגיעה.

בדיוק בשעה 15:30, עם סיום הלימודים, עדי רצה בכל המרץ לביתה.

"כמה זמן לקח לך להגיע?! לקחת טרמפ מהצב?!" נהם אבא של עדי עליה. "לכי לחדר לעשות שיעורים! מיד!"

בערב, עדי לא הפסיקה לבכות, כי אבא שלה שבר את כל התמונות של אימה. היא ארזה תיק קטן, ובו יומנה, כריך, בקבוק מים, ודף מדבקות.

היא יצאה דרך החלון, ורצה לפארק. בלילה. לבדה. היא ישבה על הספסל, וקראה ספר שבמקרה היה בתיק.