"אני לא רוצה כלום! הפעם אני לא באה כדי לעצבן אותך או משהו כזה אני פשוט רוצה לזרז אותך כי האודישנים למחזמר המדהים שאני בעצמי, הכנתי את המחזמר הזה בשביל טרוי בולטון! האחד והיחיד! ונסיך חלומותי!" אמרה שארפיי, "אוהו! וזה ממש מעניין אותי! את לא מבינה שיום ולילה את רק מדברת על המחזמר הארור הזה! די כבר תפסיקי עם זה ! את לא מבינה שזה מעצבן אותי !" "אוי לא ראיין, זה לא מה שאתה חושב שזה באמת!" התחננה שארפיי. ראיין איבד את סבלנותו:"נכון, אני יודע שזה לא מה שאני חושב, זה מה שאני יודע!!! את הבנת אותי?? את כל היום מדברת על זה וזה נימאס!" שארפיי נעלבה והלכה לחדרה ובכתה. פתאום הגיח אביו של ראיין ולחש לראיין "למה העלבת אותה ככה? הרי אתה יודע שהיא נעלבת מזה, נכון?" אמר האב. "נכון, אבל אני יודע פשוט תגיד לה שזה מעצבן אותי לשמוע אותה" האב תקע בו מבט רב משמעות "טוב, אני מצטער" "אתה צריך לדאוג לרצות אותה באיזושהי דרך!" "בסדר, אני אנסה" שארפיי שמעה את הכל וחיוך רחב התפשט על פניה "התכנית שלי עובדת מושלם!" לחשה.
                                               

"אויש, זה הגיע היום האחרון ללימודים! אני לא מאמינה שזה הגיע כזה מהר אהה?" דיברה גבריאלה אל הפומית בטלפון הנייד שלה.

כן, נכון, את קולטת שמחר אנחנו כבר נגמור עם כל זה ויהיו לנו חודשיים שלמים לעשות מה שבא לנו" התענגה טיילור מהצד השני של הקו. "טוב, שמת לב שאנחנו מדברות כבר חצי שעה, כדאי שננתק כי אז לא נוכל להגיע ליום האחרון של הלימודים ולשמוח בייחד עם כולם ובדיוק עוד 6 שעות מעכשיו אנחנו מסיימים את הלימודים ויתחילו החגיגות!" גם גבריאלה הרשתה לעצמה להתענג. "טוב אז נתראה, ביי!" "ביי" וכך נותקה השיחה בין גבריאלה לטיילור גבריאלה נחה על מיטתה דקות ארוכות ותיארה לעצמה חודשיים שלמים בלי משחקים של הווילד- קאטס ובלי העיצבונים של שארפיי, ובלי השיחות הארוכות בטלפון עם טיילור.... טוב אולי את זה יהיה, חשבה. אני רוצה לשמור על קשר עם כולם!

 

מחובר על ידי המנהלת ענבר