עולם המוזיקה-אתר מגניב, The Beatlesמידע

הביטלס נוצרה והתגבשה סביב הצמד ג'ון לנון, פול מקרטני, שהיו המוזיקאים הבולטים בה לאורך כל דרכה, וכותבי רוב שיריה. בראשית דרכה (1962-1957) שאבו חבריה השראה בעיקר ממוזיקת רוק אנד רול אמריקנית. מאוחר יותר, התעשרו מקורות ההשפעה שלהם, וכללו מוזיקה קלאסית וניסיונית, פולק, וודוויל, ועוד. שילובן של השפעות אלו בשירי פופ, המבנים המלודיים וההרמוניים המורכבים, ופריצות הדרך החשובות של הביטלס בתחום הקלטת המוזיקה העלו תרומה מכרעת להפיכת מוזיקת הרוק והפופ לסוגה אמנותית ממשית, והעמידו את הביטלס כיוצרים הבולטים ביותר בתחום המוזיקה הפופולרית.^[1]

הצלחתה של הלהקה החל מ-1962 יצרה סביבה תופעה של היסטריה המונית שכונתה "ביטלמניה". התופעה התפשטה מבריטניה לארצות הברית ומשם לרוב מדינות העולם, ופילסה את הדרך לשורה ארוכה של להקות רוק בריטיות (הפלישה הבריטית). פרסומה הגדול של הלהקה, כמו גם העיסוק בסמים קלים והזייתיים, שלום ואהבה, קיבעו את של הלהקה כסמל של התקופה והקנו לה מעמד החורג בהרבה מזה של להקות אחרות.

שם הלהקה

שם הלהקה הוא הלחם של המילים האנגליות beetles (חיפושיות) ו-beat (קצב).^[2] הסיבה המדויקת לבחירה בשם זה אינה ידועה בוודאות, אך ככל הנראה שאב השם השראה מהנוהג הנפוץ אצל להקות אחרות לבחור בשם בעל משמעות כפולה.^[3] השערה רווחת אחת, שגם חברי הביטלס נתנו לה חיזוק, הייתה שהשם נוצר בהשראת ה-Crickets, להקתו של באדי הולי, שפירושו "צרצרים", אך גם מרמז למשחק הקריקט.^[4] השערה נוספת, של מקרטני, היא כי השם התבסס על ביטוי סלנג בסרט "הפרא", שהיה חביב על לנון וסאטקליף.^[5] לנון, מקרטני ואחרים העלו גם פירושים אחרים, חלקם שגויים במתכוון.^[6]

[עריכה] תולדות הלהקה

[עריכה] השנים הראשונות (1962-1957)

ראשיתה של הלהקה בלהקת סקיפל בשם "הקוורימן" (The Quarrymen), שהקים ג'ון לנון בליברפול ^[7]. בביקור מקרי של פול מקרטני, אף הוא בן ליברפול, בהופעת אחר־צהריים של הלהקה הרשים מקרטני את לנון ביכולת הנגינה שלו, וצורף ללהקה. מעט מאוחר יותר, הביא מקרטני לצירופו של ידידו הצעיר ג'ורג' האריסון. תקופה ממושכת התקיימה הלהקה בהרכבים שונים ומשונים וללא מתופף, עם מגוון שירים שעיקרו שירי רוק אנד רול אמריקניים.

בתחילת 1960 אימצה הלהקה מנהל, שהצליח לארגן לחברי הלהקה אפשרות להופיע במועדון לילה קטן בהמבורג שבגרמניה. חברי הלהקה צרפו אליהם את ידידו של לנון, סטוארט סאטקליף, כנגן בגיטרת בס; ואת פיט בסט כמתופף. ^[8] הביטלס ניגנו משך שבועות ארוכים ברובע סט. פאולי בהמבורג—עיר נמל שאופיה היה דומה לזה של עיר מולדתם—תחילה במועדון אינדרה ואחר־כך במועדון מעט גדול יותר, הקייזרקלר. עם שובם לליברפול^[9] התפרקה הלהקה למעשה, אך כעבור חודשים אחדים שבו חבריה והתקבצו שוב להופעות בהמבורג, כשהפעם ממלא מקרטני את תפקידו של סאטקליף בנגינה על גיטרת בס. ^[10] ארבעת מסעות ההופעה הארוכים בהמבורג נחשבו בעיני חבריה לנקודת מפנה חשובה בתולדות הלהקה. הנגינה משך שעות ארוכות על הבמה ליטשה את כישורי הנגינה וההופעה שלהם, וסייעה להם בגיבוש רפרטואר מוזיקלי.

לאורך שנת 1961 הרבו הביטלס להופיע גם בליברפול ובסביבתה, כשהם תופסים מקום חשוב יותר ויותר בזירה המקומית המשגשגת. מספר מאזינים נלהבים, שפנו לחנות המוזיקה של NME בליברפול וביקשו לקנות מתקליטיהם, ^[11] עוררה את תשומת לבו של מנהל החנות, בריאן אפסטיין (אפשטיין), שהפך בנובמבר 1961 למנהלה.

אפשטיין, שהיה בעל חוש בימתי מפותח, שינה את לבושם של חברי הלהקה, שוויתרו על בגדי עור ובלוריות משוחות ברילנטין לטובת חליפות, עניבות ושיער מסורק לפנים, והחל לפעול להשגת חוזה הקלטות ללהקה. הביטלס ביצעו הקלטת מבחן בחברת התקליטים החשובה "דקה" (1 בינואר 1962) אך נדחו בטענה ש"להקות גיטרה הן כבר לא באופנה". ^[12] מעט מאוחר יותר, נוצר קשר בין אפשטיין לג'ורג' מרטין, מפיק מוזיקלי בעל הכשרה קלסית, ששימש בעיקר כמפיק תקליטי קומדיה בפרלופון, חברה־בת של EMI. עם שובם של הביטלס ממסע הופעות בהמבורג (אפריל-מאי 1962) ניגנו חברי הלהקה לפני מרטין (יוני 1962), שלא התרשם במיוחד מנגינתם, אך התרשם מאישיותם.

מרטין דחק בחברי הלהקה להחליף את פיט בסט, שנגינתו לא השביעה את רצונו, במתופף טוב יותר, ובאוגוסט 1962, הוחלף בסט ברינגו סטאר, מתופפה של להקת רורי סטורם וההוריקנים,^[13] שהייתה אף היא אחת הלהקות הבולטות ביותר בליברפול. גם נגינתו של סטאר, שלא היה בקי די צורכו ברפרטואר המוזיקלי של הביטלס, לא הייתה טובה דיה לדעתו של מרטין,^[14] ובהקלטה הרשמית הראשונה של הביטלס, ב-11 בספטמבר 1962 נשכר לצורך התפקיד מתופף אולפן בשם אנדי ווייט.

שני השירים הראשונים אותם בחרו הביטלס להקליט לתקליטון הבכורה שלהם היו Love Me Do^[15], שנכתב על ידי מקרטני, כשלנון תורם את המעבר;^[16] ועל צידו השני של התקליטון P.S. I Love You, שהולחן אף הוא על ידי מקרטני.^[17]

[עריכה] 1963

התקליטון הראשון של הביטלס, עם Love Me Do ו-P.S. I Love You הוצא לאור באוקטובר 1962 וזכה להצלחה ניכרת באזור ליברפול, אך להצלחה פושרת בשאר המקומות באנגליה, ^[18] והגיע רק למקום ה-17 במצעד התקליטונים הבריטי.^[19] זמן קצר אחריו (26 בנובמבר 1963) הקליטו הביטלס תקליטון נוסף, שכלל את Please Please Me וAsk Me Why. בעצתו של מרטין,^[20] האיצו הביטלס את קצב הנגינה והשירה ב-Please Please Me, שינוי שהוכיח את עצמו כאשר יצא התקליטון בתחילת 1963 וכבש את המקום הראשון במצעד.^[21]

הביטלס פנו מכאן להקלטת אלבום הראשון, Please Please Me. התקליט כולו הוקלט בתוך פחות מעשר שעות ב-11 בפברואר 1963. ^[22] התקליט כלל, נוסף לארבעת שירי התקליטונים שפורסמו, סדרה של שירים, רובם משל כותבים אחרים, שהביטלס ביצעו בקביעות בהופעותיהם, והקליטו אותם באולפן במעין הופעה חיה.

התקליט זכה להצלחה מידית ומרשימה^[23] והמשיך את קו העלייה בפופולריות של הביטלס. הלהקה המשיכה להופיע ברחבי בריטניה, כשהיא קוצרת הערצה הולכת ומתעצמת, אך פריצת הדרך המשמעותית הבאה הגיעה בשלהי הקיץ של 1963, כאשר הוציאה הלהקה את התקליטון She Loves You. ^[24] התקליטון זכה להצלחה מסחררת ושבר את כל שיאי המכירות בבריטניה. ב-13 באוקטובר 1963 הופיעו הביטלס בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "יום א' בפלדיום של לונדון," ^[25] שזכתה לצפייה של 15 מליון צופים ומעט מאוחר יותר השתתפו במופע הגאלה השנתי בפני משפחת המלוכה. ^[26] שתי ההופעות האלו, שזכו לסיקור נרחב, חשפו לראשונה את ההיסטריה ההמונית העצומה, בעיקר של צעירות בגילאי העשרה, שהתפתחה בבריטניה סביב הלהקה. בתוך זמן קצר, זכתה התופעה לכינוי "ביטלמניה."^[27]

במקביל לכל אלו, הצליחו הביטלס להקליט את תקליטם השני, With The Beatles,^[28] שכלל שורה מרשימה נוספת של שירים חדשים,^[29] וכמה שירים נוספים של יוצרים אחרים, ובמיוחד שירים של יוצרים כמו סמוקי רובינסון ואמני חברת מוטאון. זמן קצר אחרי כן הקליטו הביטלס תקליטון חשוב נוסף, I Want to Hold Your Hand.^[30] אלו לא רק ליבו את הצלחתה של הלהקה, אלא גם משכו את תשומת לבם של מבקרי מוזיקה, שהעטירו על ראשם של לנון ומקרטני שבחים רבים, כשחלקם מרחיקים לכת עד כדי השוואות לשוברט ובראהמס.

היעד הבא שהציבו הביטלס בפניהם היה כיבושה של אמריקה.^[31] הלהקה הופיעה בסוף שנת 1963 בשבדיה, שם נחלה הצלחה, ואחר־כך בצרפת, שם נחלה הצלחה פחותה,^[32] אך המטרה הראשית שלהם נותרה הצלחה בארצות הברית, המדינה ממנה הגיעו רוב היוצרים הנערצים עליהם.

[עריכה] 1964

לאורך שנת 1963 הוצאו מספר תקליטונים של הביטלס על ידי חברות תקליטים קטנות,^[33] ללא קידום מכירות, וכמעט ללא הצלחה. למרות זאת, הצליח אפשטיין, בהסתמך על הצלחתה המרשימה של הלהקה בבריטניה, להחתים אותה לשלוש הופעות בתוכנית האירוח של אד סאליבן בפברואר 1964, וניצל את ההחתמה כדי לשכנע את חברת Capital, אחותה האמריקנית של EMI, להשקיע בקידום מכירות של הלהקה, שהיה אמור להתרחש עם הוצאתו של I Want to Hold Your Hand בארצות־הברית באמצע ינואר, ולקראת הופעותיהם בטלוויזיה.

האירועים התגלגלו במהירות רבה מן הצפוי, וההשמעות הרבות להן זכה עותק מיובא מבריטניה של I Want to Hold Your Hand הובילו להוצאת התקליטון כבר בסוף דצמבר. התקליטון זכה להצלחה מרשימה וב-1 בפברואר 1964 טיפס למקום הראשון במצעדי המכירות בארצות־הברית. הגעתם של הביטלס, כעבור מספר ימים, התקבלה בהיסטריה שהפתיעה את חברי הלהקה ואת כל מי שהיה נוכח במקום. בנמל התעופה התקבלו חברי הלהקה על ידי אלפי צעירים נלהבים, נושאי כרזות, והופעתם הראשונה, ב-9 בפברואר 1964, ב"מופע של אד סאליבן" זכתה להצלחה חסרת תקדים, עם שיא צפייה של 73 מליון איש. ^[34]

חוות הדעת הרווחת ביותר בעיתונות אחרי ההופעה הראשונה בתוכנית של אד סאליבן הייתה כי הביטלס הם שיגעון חולף. "הם ייעלמו בתוך שנה" גרס המנהל המוזיקלי של אד סאליבן, ומיצה בכך את הדעה הרווחת. ההארלד־טריביון של ניו־יורק גרס כי הלהקה מורכבת מ"שבעים וחמישה אחוז פרסום, עשרים אחוז תספורת וחמישה אחוז יללות", הוושינגטון פוסט גרס כי הם "א-מיניים ומכוערים" ואילו הניו־יורק טיימס גרס כי מדובר ב"תרופת דמי להמונים".^[35]

למרות הנבואות להיעלמותה המהירה של הלהקה ושל הביטלמניה, נמשכה התופעה כמעט שלוש שנים. בשנים אלו משלו הביטלס ברמה במצעדי המכירות של התקליטונים והתקליטים אריכי־הנגן, כששיריהם ואלבומיהם מככבים בראש המצעד בלמעלה משליש הזמן מאותן שנים.^[36] מכירות התקליטים היוו רק חלק קטן מהתעשייה הענפה שהתפתחה סביב הביטלס. חולצות, בובות, שעונים, פאות, כרזות, נעליים, וכל מוצר אחר אותו ניתן להעלות על הדעת נשא את צילומיהם של "ארבעת המופלאים" (fab four).^[37] הביטלס עצמם, אף שתמונתם נישאה כמקדמי מכירות על כל מוצר תחת השמש, לא זכו לתמלוגים או תשלום כלשהו עבור תעשיית הביטלס, שגלגלה סכומים של עשרות מיליוני דולרים (בערכים של היום, מיליארדי דולרים).^[38]

תיעוד מדויק של רוח התקופה סיפק הסרט "לילה של יום מפרך", בבימויו של ריצ'רד לסטר, שתיאר יום בדיוני בפרטיו, אך מציאותי ברוחו, בחייהם של חברי הלהקה. הסרט צולם בבריטניה בין ה-6 במרץ 1964 ל-24 באפריל 1964—בימי השיא של הביטלמניה—כשבמקביל מקליטים חברי הלהקה את השירים העתידים לשמש פסקול לסרט.^[39] הסרט והתקליט זכו להצלחה רבה, ואפיוניהם של חברי הלהקה בסרט (פול "החמוד", רינגו "הנוגה", ג'ון "הסרקסטי" וג'ורג' "אוהב הכסף"), אף שמידת האמת בהם הייתה מוגבלת, שימשו אחרי כן לאפיונם.

בסוף שנת 1964, החלו חברי הביטלס לחוש תשישות מסוימת מעומס האירועים ומהלחץ המתמיד שהופעל עליהם מצד מעריצים, עיתונאים, חברים למקצוע ואחרים. אותה שנה השתתפו חברי הלהקה ב-186 הופעות, ימי הקלטה וימי צילום, השלימו צילום סרט, כתבו את המלים והלחן לשני תקליטים ומספר תקליטונים, טסו ברחבי העולם, מניו־זילנד ועד ארצות הברית, ונטלו חלק במאות ראיונות וקבלות פנים.^[40] העומס הרב החל לתת אותותיו בלהקה. תקליט סוף השנה שלהם, Beatles for Sale הוקלט בין ה-11 באוגוסט 1964 וה-4 בנובמבר,^[41] כשבין לבין עורכת הלהקה מסע הופעות גדול בארצות־הברית ומסע הופעות מצומצם יותר בבריטניה. בתקליט, כמו גם בעטיפתו, ניכרת עייפותם של חברי הלהקה. רק שמונה משירי התקליט הולחנו על ידי לנון ומקרטני, כששאר השירים לקוחים מהמאגר הוותיק של גרסאות הכיסוי של הלהקה.^[42]

[עריכה] 1965

שנת 1965 הייתה דחוסה לא פחות מבחינתם של חברי הלהקה, אך ניכר בה שינוי בולט בגישתם של חברי הלהקה ליצירתם. בתחילת דרכה, היו ההופעות הפומביות ההיבט המרכזי ביותר בפעילות הלהקה, אך ההופעות הקצרות מול קהל נערות צעירות צורחות, בלי שלחברי הלהקה תהיה יכולת לשמוע את עצמם או את נגינתם^[43], מסיבות העיתונאים והקלטות הרדיו והטלוויזיה החוזרות על עצמן ייגעו את חברי הלהקה יותר ויותר.

בתחילת השנה^[44] החלו חברי הלהקה בעבודה על תקליטם הבא וסרטם השני, Help.^[45] הסרט היה לא יותר ממהתלה עם עלילה קלושה.^[46] התקליט, אף שאינו נחשב אחד הטובים מבין תקליטיה של הלהקה, היווה נקודת מפנה חשובה. שירי הלהקה החלו בפעם הראשונה חורגים מהמסגרת המוכרת של שירי פופ העוסקים באהבה בין נער לנערה או גבר לאישה, ובהשפעת יוצרים כמו בוב דילן החלו עוסקים גם בנושאים אחרים (השיר Help והשיר You've got to Hide your Love Away, שנכתבו על ידי לנון); בפעם הראשונה מאז 1963 הופיעו בתקליט של הלהקה שירים שכתב האריסון; וחשוב מכל, בשיר Yesterday שכתב מקארטני לווה הזמר ברביעיית כלי מיתר. הביטלס חרגו כאן לראשונה מדפוס של הקלטת שיר המלווה בנגינת חברי הלהקה, לטובת שיר שהנגינה והעיבוד שלו הותאמו באופן ספציפי לאופיו, בלי התחשבות בצורך לנגנו על במה. ב-12 ביוני 1965, זמן קצר לפני צאת האלבום, זכו הביטלס בפעם הראשונה לכיבוד רשמי מטעם המלכה, כאשר הוענק להם תואר MBE על תרומתם לייצוא הבריטי.

זמן קצר אחרי הוצאת האלבום Help, ב-15 באוגוסט 1965, הופיעו הביטלס באצטדיון שיי בניו יורק מול 55,600 צופים.^[47] הופעה זו הייתה הפעם הראשונה בה התקיימה הופעת רוק או פופ באצטדיון והייתה נקודת השיא בביטלמניה.

אחרי סיור הופעות קצר ודחוס בארצות־הברית ובקנדה עד סוף אוגוסט^[48] שבו הביטלס להקלטות האלבום Rubber Soul, שנועד לצאת בסוף השנה. הביטלס הגיעו להקלטות ב-12 באוקטובר 1965, כשלרשותם עומד רק קומץ שירים. לוח הזמנים היה רצחני, שכן בתחילת דצמבר כבר היו חברי הלהקה אמורים לצאת למסע הופעות באנגליה, עם חומרים מן התקליט החדש.^[49] למרות לחץ הזמן, ואף שהלהקה נאלצה לדלות שירים מן העבר^[50] או לאלתר שירים חדשים,^[51] היה האלבום פריצת דרך חשובה נוספת עבור הלהקה, שהתרחקה עוד יותר מהמסגרת המקובלת של להקת גיטרות השרה ומנגנת שירים על אהבת נעורים, עם שירים שלוו בנגינת סיטאר (Norwegian Wood), קטע ביניים בסגנון באכי (In My Life), שימוש בסמים קלים (Day Tripper), ועוד.

[עריכה] 1966

שנת 1966 הייתה שנת מפנה מכרעת בתולדות הביטלס, והשינויים שחלו ובהמשך גם באופיה של מוזיקת הפופ והרוק בכלל. השנה החלה בחופשה ארוכה מהופעות ומהקלטות. הם שבו להקלטות ב-6 באפריל ועלו על הבמה שוב רק ב-1 במאי.^[52] החופשה הארוכה מהופעות שיקפה את המיאוס שחשו רוב חברי הלהקה מהופעות, במיוחד בתנאי ההגברה וההופעה הקיימים. לבד מההופעה החד־פעמית במאי, שבה הלהקה להופיע במסע הופעות קצר בגרמניה, יפן והפיליפינים.

אחרי הופעותיהם בפיליפינים התרחשה תקרית קשה, אחרי שהביטלס לא הופיעו בקבלת פנים מיוחדת שארגנה אימלדה מרקוס, אשת נשיא הפיליפינים, וזו הכריזה כי הלהקה עלבה באומה הפיליפינית כולה. חברי הלהקה, נטולי הגנת כוחות ביטחון, ספגו דחיפות ומהלומות בדרכם מן המלון לנמל התעופה, שם עוכבו זמן ממושך. כאשר שבו לבסוף לאנגליה, נשאל האריסון על תוכניות הלהקה לעתיד והשיב: "יש לנו שבועיים להתאושש, ואחר כך נסע לחטוף מכות באמריקה".^[53]

תחזיתו של האריסון הייתה נכונה מששיער. בראיון שהעניק לנון בפברואר 1966, ופורסם אז בבריטניה ב"איבנינג סטנדרד" העיר לנון קרא באחרונה את הספר "קשר הפסחא" והתרשמותו היא ש"הנצרות בדרך החוצה. היא תתכווץ ותעלם... היום אנחנו [הביטלס] יותר פופולריים מישו".^[54] ההערה לא עוררה תגובה כלשהי בבריטניה, אך כאשר פורסמה שוב בארצות־הברית (29 ביולי) תחת כותרת פרובוקטיבית, עוררה סערה רבתי, מלווה בהחרמה מצד תחנות רדיו ואפילו שריפה של תקליטי הלהקה. אפשטיין חש לארצות־הברית כדי להרגיע את הסערה ולנון עצמו נאלץ להתנצל בחצי פה על דבריו, כדי שהלהקה תוכל לצאת למסע ההופעות שלה במדינה.^[55] מסע ההופעות נמשך מה-12 באוגוסט עד ל-29 באוגוסט 1966, וכלל גם הופעה נוספת, מוצלחת הרבה פחות, באצטדיון שיי. ההופעה האחרונה, בסן־פרנציסקו, הייתה הופעתה הרשמית האחרונה של הלהקה.

ההחלטה להפסיק להופיע התקבלה, ככל החלטה עד כה, בהסכמת כל חברי הלהקה. אפילו החבר היחידי שעדיין ביקש להופיע, פול מקרטני, הגיע למסקנה ש"מופע הקרקס" חייב להפסק.^[56] במטוס, בדרך חזרה מסן־פרנציסקו, העיר האריסון: "זהו זה, אני כבר לא ביטל".^[57] האריסון העיד בכך לא רק על הקץ למסע הופעות ארוך, שכלל יותר מ-1,400 הופעות בשש השנים הקודמות, אלא גם על התפישה המקובלת, לפיה להקה קיימת רק כל עוד היא מקיימת הופעות בפני קהל. החלטתם של חברי הלהקה להמשיך לפעול יחד בלי הופעות פומביות לא הייתה ידועה בציבור אז, אך היו לה אחר־כך השלכות על להקות אחרות שבחרו לפעול במתכונת דומה, של הקלטות אולפן בלי הופעות חיות.

שינוי חשוב נוסף שחוללה הפסקת ההופעות הייתה שינוי במערך הכוחות בלהקה. במהלך השנים שקדמו לביטלמניה ובשנות הביטלמניה היה בריאן אפשטיין האחראי לניהול חוזיה והופעותיה של הלהקה. חברי הלהקה, על־כל ההבדלים ביניהם, היו יחידה מגובשת, שלא נתנה לאדם מבחוץ לחדור לתוכה ולהיות מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות בה.^[58] הפסקת ההופעות והדגש ההולך ומתעצם על הקלטות ועל גילוי עצמי מוזיקלי ואישי דחק את אפשטיין הצידה, והחל מדגיש את ההבדלים בטעמם האישי והמוזיקלי של חברי הלהקה.

שינוי בולט אחר בשנת 1966 הייתה ההשפעה הגוברת והולכת שהייתה לשימוש בסמים על יצירת הלהקה. חברי הביטלס השתמשו בסמים ממריצים שונים כבר מאז הופעותיהם בגרמניה, אז נעזרו בסמים כדי לאפשר להם להמשיך ולנגן במשך שעות ברציפות. בשנת 1965, עם זאת, ערכו חברי הלהקה בחסותו של בוב דילן היכרות ראשונה עם המריחואנה,^[59] ומאוחר יותר חוו גם שימוש ב-LSD. המריחואנה הפכה בת־לווייה קבועה של הלהקה מעתה ואילך — המשתמש הנלהב ביותר היה מקרטני — ואילו סמים הזייתיים, כמו LSD, אף שלא שימשו את חברי הלהקה באולפן (לבד ממקרה חריג אחד), העניקו השראה לעולם דימויים לשוני ומוזיקלי חדש.

ביטוי לשינויים אלו נמצא בתקליטה הבא של הלהקה, Revolver. הקלטות התקליט, שהיה היחידי של הלהקה אותה שנה, נמשכו מה-6 באפריל 1966 עד ה-22 ביוני אותה שנה.^[60] ההקלטות החלו, בהתאם לנוהג המקובל בלהקה, בהקלטת שיר של לנון, Tomorrow Never Knows שגילם, באופן תמציתי, את השינויים הרבים שחלו אותה שנה בלהקה. המלים לשיר התבססו באופן רופף על "ספר המתים הטיבטי", ובאופן מהותי יותר בהעצמת התודעה באמצעות סמים, וקראו לשומעים: "האזינו לצבעי החלומות שלכם". לנון רצה כי השיר ישמע כאילו הוא מושר על ידי 4,000 נזירים טיבטים וצוות ההפקה, ובמיוחד הטכנאי החדש של הלהקה, ג'ף אמריק, השתמשו באופן חדשני במיקרופון לזלי, שהונח קרוב מאוד לכלי הנגינה והמיקרופון, כדי ליצור רב עוצמה ומרוחק לשירה. היום השני של הקלטת השיר הוקדש ברובו לנסיונות למצוא צלילים נוספים שיעשירו את מרקם השיר. רוב הצלילים התבססו על סדרת הקלטות של צלילים מעוותים או מנוגנים במהופך שעל הכנתם טרח מקרטני בלילה הקודם.^[61]

שאר האלבום שיקף את הרוח שנישבה בהקלטת שירו הראשון. שיריו של מקרטני, שגילה התעניינות רבה יותר מחברי הלהקה האחרים בחידושים מוזיקליים ובשיטות הקלטה, תפשו מקום בולט במיוחד באלבום זה — גם מבחינת זמן ההקלטה שהוקדש להם וגם בתשומת הלב שהוקדשה בהם למציאת דרכי הבעה חדשות, החורגות ממסגרת שיר פופ קונבנציונלי. ב-Eleanor Rigby, אחד משירי הפופ הראשונים שעסקו בגלוי בזקנה, בדידות ומוות, מלווה מקרטני ברביעייה כפולה של כלי מיתר, בשיטת הקלטה חריגה ביחס להקלטה המקובלת של כלי מיתר;^[62] ב-For No One מלווה השיר בקרן יער, המגיעה לגובה צליל חריג; ואילו ב-Got to Get You Into My Life — שיר הלל לשימוש בסמים^[63] — נוספו כלי נשיפה, בסגנון טרום-פאנקי.^[64] נכונותו של מקרטני להשקיע מחשבה ועבודה בהקלטות שיריו ושירי האחרים, כמו גם נכונותו לתפוש מקום מרכזי יותר, העניקה לו בהדרגה מעמד של החבר היוזם והמוביל העיקרי בלהקה.

[עריכה] 1967

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: החל מחלק זה הערך בחלקו לא מדויק וללא מקורות.

כשנטל ההופעות מאחוריהם, הסתגרו הביטלס באולפן ביחד עם ג'ורג' מרטין, ויצרו מספר שירים שהדגימו את התפתחותם האישית האמנותית והטכנולוגית. הסינגל "Strawberry Fields Forever" (שדות תות לנצח) נכתב על ידי לנון (אך גם מקרטני חתום עליו) והיה אבן דרך ביצירת הרוק הפסיכדלי. הסינגל כלל גם את השיר "Penny Lane", בו שיכלל מקרטני את השילוב בין מוזיקה מודרנית למוזיקה קלאסית, בהמשך לשיר קודם שפירסמה הלהקה, "Eleanor Rigby".

באותו הזמן פנו הביטלס להקלטת האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" (בתרגום חופשי: תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר), שיצא ב-1 ביוני 1967 והפך לסמל רוח התקופה. עטיפתו התפרסמה מאוד וזכתה לגרסאות כיסוי רבות על ידי אמנים אחרים. יש הטוענים כי במבט לאחור, מקבץ השירים באלבום אינו הטוב שבאלבומי הביטלס, וגם לרעיון "אלבום הנושא" לא היה בסיס ממשי באלבום עצמו, אך התקליט פרץ נתיבים חדשים בהיותו הפעם הראשונה בה תקליט פופ נוצר ונבנה כיצירת אמנות.

[עריכה] ראשית הסוף (1968-1967)

ב-25 ביוני 1967, נפתח שידור הלוויין הראשון בהיסטוריה עם השיר "All You Need is Love" שנחשב לסמל של ילדי הפרחים. ב-27 באוגוסט, המנהל בריאן אפשטיין - שחש מיותר אחרי תום עידן ההופעות של הביטלס - התאבד (או על פי גרסה אחרת, מת כתוצאה מנטילת מנת יתר של כדורי שינה ואלכוהול) והותיר את הביטלס אבודים מעט. חברי הלהקה התרגלו לכך שענייניהם מנוהלים על ידי אנשים אחרים ובהיעדרו החל כל אחד מהם לפנות לעיסוקיו הפרטים כמו גם להעלות יוזמות שעוררו חיכוכים קשים בין חברי הלהקה. הנסיון העצמאי הראשון היה סרט הטלוויזיה Magical Mystery Tour (בתרגום חופשי: מסע הקסם המסתורי), יוזמה של מקרטני להשיב את הביטלס לפעולה באמצעות מסע מצולם והזוי ברחבי בריטניה. הסרט נכשל וזכה לביקורות קטלניות, לראשונה בתולדות הביטלס. ב-1968 הודיעו הביטלס על הקמת חברת תקליטים בשם "אפל", שהייתה אמורה לעודד ולטפח יוצרים צעירים ולשמש תווית העל של הלהקה. היוזמה גם היא הייתה לכשלון עסקי ואמנותי שהחריף את המתחים בין חברי הלהקה.

מותו של בריאן אפשטיין באוגוסט 1967 הביא להיווצרות חור שחור ניהולי אשר שאב אליו את מיטב האנרגיות והמשאבים של חברי הלהקה והסובבים אותה. לאור כשלונה הכלכלי של חברת אפל, שעל אף המיליונים שזרמו אליה הצליחה להפסיד מיליונים רבים יותר, ביקש לנון לגייס את שירותיו של אלן קליין, מנהלה הכריזמטי של להקת "הרולינג סטונז" אולם מקרטני סירב לכך בתוקף והציע כחלופה את עורך הדין הניו יורקי לי איסטמן, אביה של אשתו לינדה. משבר זה, מסתבר, התגלה כחסר פתרון היות שלטענת מקרטני, קליין דרש אחוזים גבוהים מדי, ומנגד, לטענת שאר חברי הלהקה, היה איסטמן מגלה העדפה ברורה ומובהקת לתנאיו של מקרטני על חשבון השאר.

השנים 1968-1969, שנות הדמדומים של הלהקה, אופיינו בפעילות כמעט עצמאית ונפרדת של כל אחד מחברי הלהקה. הפרידה שבדרך ניכרת באלבום הכפול "The Beatles" (המכונה גם "האלבום הלבן"), ובו בפעם הראשונה חברי הביטלס תיפקדו כנגני אולפן האחד של השני, ולא כשותפים פעילים ליצירה. כמה מהשירים אף הוקלטו כשירי סולו, כשרק אחד מחברי הביטלס נוכח בהקלטה. במהלך ההקלטות הייתה אווירה קשה ומתוחה בין חברי הביטלס. רינגו סטאר אף איים לעזוב את הלהקה בשלב מסוים, ונסע לארצות הברית באמצע ההקלטות. פול מקרטני החליף אותו בעמדת התופים בחלק מהשירים. לראשונה, נכלל באלבום שיר שנכתב על ידי רינגו, "Don't Pass Me By" וכן הייתה זו הפעם הראשונה בה הביטלס שיתפו מוזיקאי חיצוני בתהליך היצירה: אריק קלפטון התארח בשירם "While My Guitar Gently Weeps". האלבום התקבל בתגובות מעורבות. רבים, לרבות ג'ורג' מרטין, אשר היה חתום על הפקת האלבום, טענו כי מוטב היה לנפות מתוכו שירים ולהוציא אלבום בודד ומוצלח במקום אלבום כפול ובעייתי.

בסוף שנת 1968 הביטלס תרמו כמה שירים לסרט "צוללת צהובה", סרט מצויר בכיכוב בני דמותם המצוירים. חרף חוסר העניין של הביטלס בסרט, הוא היה להצלחה. השירים נכללו באלבום באותו שם, אשר כלל בצידו השני את הפסקול התזמורתי של הסרט, שנכתב על ידי ג'ורג' מרטין.

[עריכה] אקורד אחרון (1970-1969)

בתחילת שנת 1969 עשה מקרטני ניסיון נוסף לאחד את הלהקה לפרויקט משותף - צילומים לסרט בעת הקלטת אלבום חדש בשם "Get Back". בצילומי הסרט, שיצא שנה מאוחר יותר תחת השם "Let It Be" ניכרת המתיחות הרבה בין חברי הלהקה. במהלך הסרט הופיעו הביטלס על גג אולפן ההקלטות שלהם, באופן מפתיע ומבלי להודיע לאיש. הייתה זו הופעתה האחרונה של הלהקה והיא הופסקה על ידי המשטרה בטענה כי הם מפריעים למנוחת השכנים. הביטלס לוו בהופעה זו ובשירים שהוקלטו באותה התקופה בקלידן בילי פרסטון. ההקלטות נמסרו בשנת 1970 למפיק פיל ספקטור שיצר מהן את האלבום "Let It Be". חלק מחברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה, שכללה תזמור מנופח ומקהלות של קולות רקע ובשנת 2003 יצאה גרסה שונה של אותו התקליט, ללא התזמור והמקהלות, שנקראה "Let It Be... Naked".

במקביל לאירועים אלו, החל לנון לצאת עם האמנית היפנית יוקו אונו, למענה נפרד מאשתו סינתיה ובנו ג'וליאן. בהשפעתה, החל לנון להיות מעורב בפעילות פוליטית מחאתית נגד מלחמת וייטנאם וביזמות אמנותיות שונות, שלא היו לרוחם של שאר חבריו ללהקה. הנושא יצר חיכוכים נוספים בין חברי הלהקה, כאשר לנון רצה להכניס לתוך התכנים המוזיקליים של הלהקה גם תכנים שנוצרו תחת השפעתה של אונו; דוגמה לכך הוא השיר "Revolution 9" (מהפכה 9), רצף הקלטות של קולות, קטעים מתחנות רדיו ומסרטים.

נסיונו האחרון של מקרטני להביא את חברי הלהקה לפעולה משותפת הוכתר בהצלחה. ביוזמתו, הארבעה התכנסו בקיץ 1969 להקלטת אלבום נוסף עם ג'ורג' מרטין, "Abbey Road", שהיה לאקורד סיום הולם לדרכה המוזיקלית של הלהקה.

ישנן כמה השערות לגבי הסיבה הסופית לפירוק הלהקה. אחת מהן היא כי יוקו אונו, אשתו השנייה של לנון אשר נכחה כמעט כל הזמן באולפן ההקלטות, הביאה לסכסוכים בין חברי הקבוצה ולבסוף לפירוקה. ההשערה המקובלת ביותר היא שכל אחד מחברי הביטלס החל מתפתח מבחינה מוזיקלית ואישית בדרך שונה משאר חברי הלהקה, וההבדלים וחילוקי הדעות הם שהביאו לפירוק הלהקה. לנון טען כי מקרטני מכניס מסרים לתוך שיריו, שהוא לא מסכים איתם. האריסון לא ראה טעם בהמשך קיום הלהקה.

על אף שלנון איים בעבר בפרישה מהלהקה, והאריסון עשה זאת אך חזר בו לאחר מסע שכנועים מצד האחרים, היה זה מקרטני שהודיע לתקשורת ב-10 באפריל 1970 כי נואש מהנסיונות להקים את הלהקה לתחיה, והביא בכך לפירוקה הרשמי והסופי של הלהקה.

[עריכה] אחרי הלהקה

חברי הלהקה המשיכו בקריירות סולו. חלקן מוצלחות יותר, חלקן פחות, אך חלוקת הרווחים מאלבומי הסולו שלהם נעשתה על פי החוזים הקבוצתיים שהיו בתוקף עד שנת 1974. בשנת 1973 יצאו שני אוספים רשמיים של הביטלס המקבצים את שיריהם המפורסמים: The Beatles 1962-1966 ו-The Beatles 1967-1970. כמו כן, במהלך שנות השבעים יצאו אוספים לא רשמיים לביטלס, ולרוב לכל אוסף היה נושא מיוחד (כגון שירי אהבה, שירי הבי מטאל וכדומה).

ב-8 בדצמבר 1980 נרצח לנון ליד ביתו בניו יורק, על ידי מעריץ מטורף בשם מרק דייוויד צ'פמן. מקרטני כתב לזכרו את השיר "Here Today" והאריסון כתב לזכרו את השיר "All Those Years Ago". אחרי מותו הקליטו שלושת חברי הלהקה הנותרים שני שירים של לנון שטרם פורסמו רשמית: "Free as a Bird" ו-"Real Love"; שניהם יצאו באלבום המשולש The Beatles Anthology.

ב-1994 יצא האלבום Live At The BBC, המקבץ הקלטות ישנות של הביטלס מתוך תוכניות ה-BBC בהן השתתפו. מרבית השירים באלבום כפול זה הם גרסאות כיסוי לשירי רוק אנד רול מפורסמים, אך ישנם גם מספר שירים מקוריים של הלהקה. בשנת 1996 יצאו שלושת אלבומי האנתולוגיה של הביטלס, הכוללים גרסאות שלא פורסמו לשירי הלהקה וכן שני השירים שצוינו לעיל. בשנת 2000 יצא האוסף "1", הכולל את 27 השירים של הביטלס שהגיעו למקום הראשון במצעדים.

בשנת 2003 האלבום Let It Be יצא מחדש עם השם "Let It Be...Naked", לאחר שעבר עריכה והוספו לו מספר קטעים.

בשנת 2006 הוציאו חברי הביטלס הנותרים (מקרטני וסטאר), ביחד עם המפיק ג'ורג מרטין, את האלבום "LOVE" שכלל גרסאות מיוחדות לשירים הקלאסיים של הביטלס. השירים באלבום משלבים קטעים משירים שונים - קטעי נגינה משיר אחד שולבו בשיר אחר, קולות רקע משיר אחד מופעים בשיר אחר ועוד. מפיקיו של האלבום הם ג'ורג' מרטין ובנו ג'יילס.

[עריכה] המוזיקה

יצירותיהם של הביטלס שאבו השראה ממקורות שונים, ניתן לומר שמקור ההשראה העיקרי היה רוק אנד רול של שנות החמישים. ההרמוניות הקוליות הושפעו ישירות מהאמנים השחורים של חברת מוטאון בארצות הברית, והיצירה המוקדמת שלהם מצ'אק ברי. השפעה נוספת על הביטלס הייתה להקת "The Beach Boys", שהצטיינה אף היא בהרמוניות קוליות, אך במקרה זה ההשפעה הייתה הדדית.

באופן אישי שאבו חברי הלהקה השראה ממקורות שונים - לנון הושפע בתחילה מבאדי הולי ורוי אורביסון, אך לאחר מכן הכיר את עבודתו של בוב דילן ובעקבותיו הוסיף ליצירתו השפעות ממוזיקה עממית. לנון שיחק תפקיד חשוב בכיוון הלהקה אל הפסיכדליה. בסוף דרכה של הלהקה ובשנים אחרי כן חזר לנון להתעניין בעיקר במוזיקת רוק בסיסית יותר.

מקרטני אחראי להלחנתם של כמה מן השירים המלודיים יותר בלהקה, כמו הבלדות "Yesterday", ו-"Hey Jude". בה בעת הוסיף להתעניין במוזיקת רית'ם אנד בלוז. כמו כן נחשב לחבר בעל ההכשרה המוזיקלית המקיפה ביותר מבין חברי הלהקה, ואחראי לכמה מהחידושים שלהם בתחום העיבוד וההקלטה, זאת לצד השפעתו החשובה של מפיקם, ג'ורג' מרטין, בתחום זה.

תרומתו של רינגו ללהקה אינה מוערכת דיה. יש לציין כי בנוסף לאימוץ סגנון נגינה חדשני וחופשי יותר (לדוגמה בשיר "Ticket to Ride") שהרחיב את גבולות ז'אנר שירי הפופ, תרם רינגו להרחבת היריעה וקהל היעד בכך שדמותו המוזיקלית והאישית הנעימה ואף הקריקטוריסטית התגלתה כפופולרית ומתאימה מאוד לשירי ילדים. בנוסף, אחראי רינגו לגלישות האקראיות של הלהקה למוזיקת הקאנטרי, וכן יזכרו תרומותיו בשירים "A Day in the Life", סולו התופים שלו בשיר "The End" (שאכן היה אחד האחרונים שהקליטה הלהקה) ובשיר "Come Together" שבו ניגן תפקיד מעניין לאורך כל השיר. שני שירים שכתב (בעזרת שאר חברי הלהקה, ובעיקר הריסון) ופורסמו באלבומי הלהקה הם: "Don't Pass Me By" ו "Octopus's Garden" אותם גם שר.

המוזיקה של הביטלס עדיין מנוגנת ומושמעת על ידי להקות, אמנים בודדים ותזמורות בכל רחבי העולם.

[עריכה] השפעתם על המוזיקה ועל תרבות הפופ

תופעת הביטלס היוותה נקודת מפנה בתולדות המוזיקה הפופולרית. בשנים שלפני הלהקה, מוזיקת הרוק סבלה מירידה מסוימת בהשפעתה, והביטלס הפיחו בה חיים חדשים. כמו כן הם פרצו את הדרך למוזיקת רוק עשירה ומורכבת יותר. יש הרואים בהופעתם כבישור קיצו של הרוק אנד רול הקלאסי ותחילת הרוק המודרני. כך לדוגמה, המפיק ריק סקלאר (Rick Sklar) מתחנת הרדיו WABC בניו יורק, אסר בשלב מסוים על התקליטנים בתחנה לנגן שירים מלפני תקופת הביטלס.

עד לביטלס רוב להקות וזמרי פופ לא כתבו בעצמם את שיריהם, ותפקידם התמצה בעיקר בהעברת השירים לקהל הרחב בעזרת קול נעים ומראה מושך.

הביטלס, יחד עם מפיקם ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטות ג'ף אמריק, הכניסו חידושים רבים לטכניקות ההקלטה, בזכות הניסיון המתמיד שלהם לחפש צלילים חדשים ומגוונים. אלבומם "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" נחשב לאלבום הנושא הראשון - לראשונה התייחסות לאלבום כאל יצירה אמנותית בפני עצמה ולא רק כאוסף שירים. כמו כן לראשונה הושקעו מאמצים רבים לא רק בשירים עצמם, אלא גם בחיצוניות האלבום.

בשנות ה-60 היו הביטלס חלק מהתופעה הפסיכדלית, קריאה לשלום ולאחווה מצד אחד, והשפעות רבות של סמים מצד שני. הביטלס השתמשו לעתים קרובות בסמים, ויש שרואים בשירים רבים שלהם עדויות לכך (לדוגמה יש הטוענים ששם השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" יוצר את ראשי התיבות LSD, והשיר נשמע כתיאור של הזית הסם LSD).

עם התבססות הלהקה, חבריה החלו להבין שיש להם גם תפקיד פוליטי, גם בעקבות פגישתם עם בוב דילן. הלהקה הוציאה שירים רבים, דוגמת "All You Need is Love", שהפכו להמנונים להאדרת שלום. בעקבות נישואיו של לנון ליוקו אונו, הוא הפך קיצוני יותר בפעולותיו הפוליטיות.

כשנשאלו מקרטני, האריסון וסטאר אודות תרומתם התרבותית, אמרו שלושתם כי הם שבעי רצון בייחוד מכך שמסריהם של השירים היו ברובם חיוביים והאדירו נושאים כשלום, אהבה, אחווה וחופש הפרט.

[עריכה] בקולנוע

הקריירה קולנועית של הביטלס החלה בסרט "A Hard Day's Night" (בתרגום חופשי: לילה של יום מפרך) משנת 1964, שבוים על ידי הבמאי האמריקאי ריצ'רד לסטר והיה מעין תיעוד של "יום טיפוסי" בחיי הביטלס בתקופת הביטלמניה. בשנת 1965 צולם "Help!" - מופע ראווה טכניקולורי באתרים אקזוטיים. הסרט Magical Mystery Tour משנת 1967 הוקרן פעם אחת בטלוויזיה האנגלית וזכה לביקורות קטלניות, אך נחשב כיום לסרט פולחן. סרט האנימציה "צוללת צהובה" יצא בסוף שנת 1968 ולא כלל את הביטלס עצמם (את הקולות תרמו מדובבים מקצועיים ש"אימצו" מבטא ליברפולי), למעט סצינה קצרה בסופו, שכללה צילום חי שלהם. הסרט כלל מבחר שירים מהאלבומים Revolver ,Rubber Soul, ו-Sgt. Pepper בתוספת חמישה שירים חדשים שנכתבו עבורו במיוחד. הוא נחשב לפורץ דרך בזכות שיטת האנימציה המיוחדת שלו. סרטה האחרון של הלהקה הוא "Let It Be" שצולם בשנת 1969 ומתעד את התפוררותה. הסרט והתקליט הופצו לאחר שהביטלס כבר התפרקו.

[עריכה] הביטלס וישראל

הביטלס (או כפי שנקראו בתחילה בארץ: "חיפושיות הקצב") השפיעו רבות על המוזיקה הפופולרית בישראל. באמצע שנות ה-60 היה נסיון להביאם להופעה בארץ, אך ניסיון זה לא צלח לאחר התנגדות של גורמים שונים, כאשר הנימוק הרשמי להתנגדות היה שבואם של הביטלס ישפיע על נוער ישראל לרעה. סגן שר החינוך, אהרן ידלין, נימק במליאת הכנסת את ביטול הביקור "ברמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריכות גיוס כוחות משטרה".^[65] השמועה המפורסמת ביותר טענה כי המתנגד העיקרי היה מנכ"ל משרד החינוך, יעקב שריד, אך היא הופרכה. הסברה היא כי הביקור בוטל עקב ריב בין אמרגנים שונים, לאור עדויות בסרט על חייו של האמרגן גיורא גודיק. ‏‏^[66] בכתבה בעתון הארץ מגולל ההיסטוריון אלון גן את פרטי הפרשה. ‏‏^[67]

למרות זאת, הגיעו שירי החיפושיות בעיתוי תרבותי והיסטורי (מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה) שעיצב דור חדש של יוצרים. המדינה נפתחה לתרבות הפופ, עקב המאורעות ההיסטוריים שיצרו "חלון" בין 1967 ו-1973 שהתאים בדיוק לרוח החדשה שהגיעה מליברפול ומלונדון. יוצרים כגון אריק איינשטיין ושלום חנוך, ולהקות כגון החלונות הגבוהים, השלושרים ולהקת אחרית הימים, יצרו תקליטים שלמים בהשפעתם. יהונתן גפן הודה בספרו "חומר טוב" כי רבים מהשירים שנכתבו בתקופת "חבורת לול" היו פשוט תרגומים לעברית של שירי הביטלס. ^[68] לדוגמה: השירים "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין ו"מה שמתחשק לי זה לישון" של אושיק לוי היו בעצם "I'm Only Sleeping", והשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול" של שלום חנוך, שידוע בשם "היא באה השמש" הוא תרגום של השיר "Here Comes the Sun". שיר מעוברת נוסף הוא השיר "ערב של יום בהיר", התורגם מהשיר A Hard Day's Night. בשירם של יהודית רביץ ויענק'לה רוטבליט "רחבת הריקודים" כתב רוטבליט: "האושר הוא הפשע המושלם", תרגום מהותי של השורה Happiness is a Warm Gun. נוסף על כך, ראויות לציון גרסאות הכיסוי שהקליטה להקת רוקפור לשלושה משירי הלהקה: Strawberry Fields Forever, Tomorrow Never Knows ו-Rain אשר שוחררו במסגרת !For Fans Only משנת 2002, אלבום שכולל בתוכו את עיבודיה של הלהקה לשירים שהשפיעו עליה לאורך השנים.

רבים משירי הלהקה תורגמו לעברית, לרוב בביצועים הומוריסטיים של אריק איינשטיין כגון "מזל - כמה זמן את מתלבשת" ככיסוי לשיר Do You Want to Know a Secret, גרסה מיוחדת לשיר "Ob-La-Di, Ob-La-Da", ו"היה לנו טוב - נהיה לנו רע" ככיסוי ל"The Ballad of John and Yoko" (ראה מסגרת). דוגמה נוספת להשפעתם של הביטלס על יוצרים ישראלים ניתן למצוא בשיר "לו יהי", שנולד כגרסה עברית לשיר "Let it Be" של הביטלס, ואחר כך הוצמדה לו מנגינה בהשראתו. שירים נוספים שתורגמו:

בשנת 1981 הקליט השדר יואב קוטנר בגלי צה"ל סדרת תכניות בשם "מסע הקסם המסתורי", שהייתה סקירה מעמיקה וארוכה של הקריירה של הלהקה, ושודרה במשך כשנה. הסדרה נחשבת עד היום לאחד מהפרויקטים המוצלחים והמשפיעים ברדיו הישראלי. בשנת 2004 הגיש השר והח"כ דאז מודי זנדברג תוכנית רדיו על הביטלס וחבריה בשם "שומעים חיפושיות" בתחנה 88FM, אשר הוקלטה כל שישי אחר הצהריים. התוכנית עסקה בנושאים ספציפיים הקשורים ללהקה, תובלה בפרטים על התרחשויות הלהקה וחבריה ועסקה גם בתקופת הסולו של חברי הלהקה.

[עריכה] מחוות

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

בשנת 2000 יצא סרט דרמה בשם "שנינו" (Two of Us) המדבר על היחסים של חברי הלהקה לאחר ההתפרקות. במהלך הסרט נחשפים מספר פרטים על המשך החיים של חברי הלהקה אחרי שנפרדו. שם הסרט זהה לשיר הראשון בדיסק האחרון של הלהקה.

בשנת 2007 יצא סרט בשם "מעבר ליקום" (Across The Universe) שהינו בעצם סרט עלילתי שמבוסס על שירי הלהקה. הדמות הראשית היא ג'וד שיוצא למצוא את מזלו בניו יורק, כשבדרך הוא פוגש בלוסי, פרודנס, מר קייט ועוד דמויות משירי הביטלס.

The Beatles