גיל חברי הטוב כתב בפורום את ההודעה הבאה מיד כשמע על האסון. את המילים שחיפשתי ולא יכולתי לכתוב הוא ביטא בצורה כואבת ונפלאה כל כך:

ינעמו לך רגבי עפרך, ילדה יפה.
איך זה ייתכן?
את! דווקא את שהיית אולי הדבר החי ביותר עלי אדמות! איך ייתכן שדווקא את שוכבת כעת על מיטה, לבד, מכוסה סדין לבו, ואנחנו, כאן, לא יודעים מה לאמר?
איך אפשר להבין זוועה כזו?
מה אפשר לאמר למשפחה שאיבדה את היהלום שבכתר?
מה אומר לאחיך?
אחיך שתמיד עודד את כל העולם עם חיוך על פניו?
אחיך שלימד אותי את הדרך אל האושר עוד לפני שבאו הלימודים והשכיחו ממני את הדרך האמיתית?
איך אפשר להתייחס אלייך, אל החיוך המדהים שלך, אל הפנים העדינות והמקסימות שלך, בזמן עבר?
לא! אני לא מוכן! תחזרי לכאן מיד! קומי!
אני לא מרשה לך ללכת! לא ראיתי אותך יותר מדי זמן ואני כבר מתגעגע!
מה קרה? את לא רוצה שנלך שוב, אני, אחותי, את ואחיך לשחיית לילה במעיין?
מה קרה? לא מתאים לך יותר לישון איתנו באותה מיטה כשכולנו חבוקים במין אהבה של אחים, אם בגורל ואם בדם?כשמסביבנו רק הלילה והמדבר המקיף אותנו מסביב?
כמו אז? לפני פחות משנה?את לא רוצה שנלך ביחד למסיבות פורים ונעשה שטויות?
את לא רוצה יותר להשתכר עם כולנו?
למרות שאחיך לא ממש מרשה לך לשתות אבל מעלים עין למרות הכל?
די! תפסיקי לעשות את עצמך! קומי!
תגידי לאחיך שיתקשר אלי ויגיד לי שזו היתה טעות, שזו לא את! נו!
אני נוסע אלייך עכשיו, כמו שהייתי נוסע לבקר אותך ואת אחיך פעם...
לפני כל כך הרבה זמן...
גם אחיך יהיה שם! וחברתו, והמשפחה שלך! כולם!
אז תחייכי אלינו! תקרצי ותגידי שזה סתם!
אל תתני לאדמה לכסות אותך כי כואב לנו מדי! לא!
ילדה יפה... ממך נשארו לי רק תמונות... תמונות וזיכרונות...
לעזאזל! זה לא מספיק לי! אני לא מוכן!
אני נוסע אלייך עכשיו, כנראה בפעם האחרונה.
ינעמו לך רגבי עפרך, ילדה יפה...
זה כל מה שנותר לי לאחל לך...
ולך! שאיבדת את אחותך הקטנה ביום החמישי הנורא הזה,
מה שנותר לי לאחל לך הוא רק שלא תדע עוד צער...
כי היום ידעת מספיק בשביל יותר מדי אנשים...
אני מאחל לך שתחזור אלינו במהרה, שהחיוך שלך יעלה שוב יקרן ויאיר את השמיים של כולנו! גם השמיים האמיתיים, שמי ארצנו הקטנטונת, וגם את שמי הפורום המדהים שאתה מנהל. ממני, מהפורום כולו ומכל משפחת תפוז, שלוחה לך אהבתנו...
אני יודע שלא תקרא את ההודעה הזו, אבל מקווה שהרגשות יגיעו אליך בכל זאת.
אוהב אותך אח יקר! תמיד!

לקח לי בערך שעה לנסות לקרא את הודעתו מרוב דמעות שזלגו מעיני, ברוך שזיכני בחבר כזה.

חבר לעבודה כתב:

לאוריאל מעוז מפליקס,תנחומי הכנים ושלא תדע צער לעולם!
בעצב ובתדהמה שמעתי על הפיגוע שבו נהרגו 15 איש ואישה וילדים ותינוקות הי"ד...גם אחותך הילה ז"ל שהייתה קופאית של המסעדה...אין מילים בפה כדי לתאר אובדן של בן משפחה...אוכל רק לנחם ולעודד שלא תראה צער ויגון והחיים צריכים להמשך הלאה וגם אתה ומשפחתך לצערנו הצטרפתם ל"משפחות-השכול" בעל כורכם וללא הכנה מוקדמת ואחותך נקטפה בשיא פריחתה השם ינקום דמה ושל כל ההרוגים ונשמתה בצרור החיים...אמן.
לשירותך ולהמשך הידידות
יהלום פליקס
ירושלים

ומארה"ב הרחוקה כתב לי עמי חברי מילדות ואשתו:

We are thinking about you day and night. We are terribly disturbed and shocked when we heard the news. We are happy we had a chance to meet her.
She was a
special person and she will be missed very much
miss you and sorry we are not there
to try and share the pain you are now living with.
Ami and orli griver
וכמובן הנהלת הפורומים של תפוז:

בתדהמה שמענו על כי גם אתה ומשפחתך בנפגעים.
אנו שותפים לכאבכם.
אין מילים להביע את עוצמת הזעזוע מכך שנערה שאך מתחילה את חייה נלקחה בדרך כה אלימה ואכזרית, והותירה אותך ואת משפחתך המומים וכואבים.
שלא תדעו צער

ופורום מודעות פנימית בתפוז, מיד עם קבלת הידיעה על פיגוע התארגנו למדיטציה ותפילה. ואני התקשרתי לאחד מהם לבשר להם את בשורת האיוב, כתבו:

אוריאל היקר!
אני מצטרפת אל כל המנחמים.
שלא תדע עוד צער.
מיום חמישי אתה לא יוצא מליבי ממחשבותיי ומתפילותיי.
אני מקווה שאתה מצליח לקלוט את האהבה האדירה שאני מפנה אליך ולבני משפחתך.
חזקו ואימצו שם כולכם.
פשוט הייתי בתדהמה לתזמון של חלקיק השניה בו התחברת אלי ואל יופיאל בתוך התפילה לעילוי נשמה של אדם יקר ושל נשמות עם ישראל עד אותו רגע.
אני מאמינה שאחותך זכתה לתפילה אדירה. תמשיך להיות מכוונן אל שלושתנו...
נמשיך לחזק אותך כמה שנוכל בעזרת העולם הרוחני המוכר לך כל כך.
אם תרצה תמיכה גשמית אתה מוזמן בכל עת להתקשר לפלפון שלי.
הרבה אור ואהבה אין סופית ללא תנאי וללא גבול.
מיכל מנדל

והיא דיברה על יופיאל, אחד מחברי הפורום שלה. הוא כתב:

אני משתתף בצערך ומקווה שאחותך תמשיך להאיר את העולם , רק ממקום אחר..
היה חזק , אנחנו תמיד לצידך. אתמול כשהתקשרת היינו באמצע תפילה לעילוי הנשמות והתחברת אליי ואל מיכל...
נמשיך לשלוח לך הרבה אור ואהבה ונתפלל לעילוי נשמתה של תהילה מעוז ז"ל
אתך בלב ובנשמה , שולח לך המון אור ואהבה ושקט נפשי , יופיאל המלאך.

אלוהים, כל כך כואב! הער אותי מהסיוט הזה....

יומיים עברו, ה"שבעה" התחילה וכך הסיפורים עליה מכל החברים והחברות ושאר המנחמים התחילו לזרום. ואני אט אט התחלתי למצוא את מילותיי בחזרה. חברי הפורום התארגנו למשמרות של שליחת רייקי לי ולמשפחתי ולמשפחות שאר פצועי הפיגוע התיישבתי מול המחשב וכתבתי...

חברי חברי הפורום
תודה על הרייקי,

הרגשתי אותו ואני מודה לכם על התמיכה.
קשה לי, אני כואב.
אחותי, אור חיי הלכה לה והשאירה את משפחתנו ואת חבריה ואף מי שרק שמע עליה מאחרים אבלים ובוכים ולא מצליחים להינחם.
אני כועס - אידיוט אחד, בן עוולה מוסת על ידי חלאות אדם, החליט להתאבד - ראבק, יא מנייק למה את אחותי לקחת אתך?
אני עצוב - יום באיר אחד ללא התראה נלקחת ממך מישהי אהובה - ויותר אני לא אראה אותה... הסיפורים, הדיבורים יהיו בלשון עבר, לא יחודש בו כלום, הכל נעצר. רגע, תנו לי עוד שניה, אם הייתי יודע אולי הייתי מבלה עמה יותר, הייתי משוחח איתה יותר.
אני מאמין - שרק קברנו כלי שבתוכו שכנה אחותי האהובה, והיא חזרה לכור מחצבתה מתחת כיסא הכבוד, יצאה מכבלי הגוף והמיצר ויצאה לחופשי. אני יודע שהיא במקום טוב וכבר לא כואב לה, אני יודע שהיא השלימה את תיקונה בעולם הזה ועברה לעולם שכולו טוב.
בהלוויה היום, פתאום נסתמו אוזני, עצמתי את עיניי ומתוך השקט הפתאומי שמעתי את אחותי אומרת לי: אוריאל, איזה פדיחה כל כך הרבה אנשים באו ואני לא מאופרת. ידעתי שאני לא הוזה מכיוון שזה כל כך היה אופייני לה. להתלבש אלגנטי, איפור, ציפורניים עם לק, תסרוקות. יכולתי לסרק לה את השיער שעות... היא תמיד דאגה שהיא תראה טוב ומחייכת.
חברי, שוב תודה על הרייקי, אשמח אם תשלחו רייקי גם ל:
מילכה בת חנה (אחותי השניה שהיתה אמורה לעבוד בסבארו גם אך החליטה ללכת לאח שלה בגוש קטיף ותהילה לא מצאה מחליף).
שלמה בן חנה (האח הבכור מצד האימא)
בצלאל בן חנה
אליאור בן חנה
נפתלי בן חנה
יצחק בן שרה (אבא שלי ושל תהילה ומילכה)
ובת זוגתי המקסימה שעוברת ימים לא קלים יחד עמי: אריאן בת אדית אני
ולי אוריאל בן שרה.
ושוב תודה
אור וטוב
אוריאל מעוז
עוד יום חלף והצלחתי לשבת לכתוב עוד הודעה, מעין הודעת סיכום האירועים עד כה:

ארבעים יום קודם פטירתו של אדם יוצאת בת קול ואומרת פלוני בן פלונית נקרא לבית דין של מעלה. מאותו רגע, העולם מתכונן ומתארגן לקראת יציאת הנשמה וחזרתה אל מתחת לכסא הכבוד שם נחצבות הנשמות.

בט´ תמוז תשס"א 30/6/2001 יום שבת פרשת חוקת יצאה בת קול ואמרה: תהילה מעוז בת חנה נקראת לבית דין של מעלה. באותו הבוקר קראו ברחבי בתי הכנסת בעולם: וידבר יה-וה אל משה ואל אהרון לאמור. זאת חוקת התורה אשר ציוה יה-וה לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ו...זאת התורה: אדם כי ימות באוהל, כל הבא לאוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים.

במהלך הארבעים יום לאחר בת הקול ועד כ´ באב תשס"א 9/8/2001 אמרה תהילה לחברותיה: אם אמות אוריש הכל לאחותי מילכה.
בבוקר הפיגוע באתי לצאת לעבודה ומהשידה נפלה מעטפה לרצפה ותוכנה התפזר אלה היו תמונותיה של תהילה מפסח השנה כאשר חגגה אצלי ליל הסדר. בדרך החוצה לקחתי כיפה בכיס "שיהיה" אמרתי.
יום הפיגוע, דקה לשתיים בצהריים, מסעדת סבארו עמוסה, שליח הפיצה ניגש לתהילה בקופה. "נו, לך כבר למשלוח" אמרה תהילה. "אני רוצה לשתות מיץ לפני שאני יוצא" אמר לה השליח. "שום דבר," פסקה תהילה "אתה הולך עכשיו!". "אל תהיי רעה" אמר לה, "נו כוס מיץ ואני הולך". "אין מיץ" אמרה תהילה, "כשתחזור תשתה, לך כבר". הסתובב השליח ויצא מן המסעדה, כשהגיע למעבר חציה ארע הפיצוץ. השליח הוא ידיד קרוב של מילכה.

על הפיצוץ נודע לי כאשר ישבתי בחמ"ל גוש עציון. "פיצוץ במסעדת סבארו" התקבלה ההודעה. אחיותיי שם חלפה במוחי המחשבה ומיד שלחתי רייקי לתהילה ומילכה. למילכה הרגשתי שעובר הרייקי אך לתהילה לא. חשתי בזה מיד! השכל שלי התערב ומיד חשבתי כי אני נסער מידי, המום מדי, טרוד מידי (מחקו או הוסיפו תירוצים) לכן הרייקי לא עובד כרגע. והמשכתי לחפש אותה בכל בתי החולים. מחשבתי היתה בראש ובראשונה להגיע אליה ראשון מהמשפחה על מנת שלא יאלצו לעבור את טראומת הזיהוי. במסגרת תפקידי הרבים (מד"א, משא"ז, ביטחון) ראיתי את המחזות יותר מפעם אחת וידעתי מה קורה. וב"מקרה" יומיים קודם לכן חזרתי וקראתי את הפקודה "התמודדות אוכלוסייה בלתי לוחמת בזמן אסון" לא רציתי שאבא שלי או אימא שלה יחוו את חווית הזיהוי. לצערי כשהגעתי לאבו כביר התבשרתי כי אבא שלי זיהה את גופתה בהדסה עין כרם.

לאחר ההספדים התחלנו בשיירה ללכת לכיוון קבורתה, לפתע נסתמו אוזני. עצמתי את עיניי ושמעתי את אחותי אומרת "אוריאל, איזה פדיחה, כל כך הרבה אנשים באו ואני לא מאופרת" . חייכתי. ידעתי שזו באמת היא מכיוון שזה כל כך אופייני לה לדאוג למראה החיצוני.

שנה שלמה גרה תהילה איתי במעין "עין פרת" שבוואדי קלט. גרנו שישה אנשים בתוך שמורת הטבע. המקלחת היתה המפל, האמבטיה היתה הבריכה שנבנתה סביב אחד המעיינות. התה היה מנטה בר שצמח לאורך הנחל. תהילה היתה חוזרת לאחר הלימודים והעבודה, יורדת מהרכב לבושה היטב במיטב האופנה, נעלי עקב, מאופרת ומטופחת, חיוך על פניה (קצת ממזרי) אומרת שלום לכולם, מחבקת ונעלמת בחדר. כעבור שניות מס´ היתה יוצאת בשרוול, חולצת טי-שרט גדולה עליה במליון מידות, מגבת על כתפה "אחי, אתה בא איתי להתקלח?" יחפים היינו פוסעים על השביל עפר, בדואים בנשמה, משליכים את גופנו למים הקרים המטהרים את כל אנרגיות היום שעבר. למדנו יחד מהי שלוות נפש בטבע.
מעולם לא הבנתי כיצד עברה בין שני העולמות בצורה חופשית וטבעית כל כך מנערת עיר ומסיבות לנערת פרחים וטבע.

במהלך ה"שבעה" הבנתי משהו. היא תמיד ידעה כי העולם הזה "הבל הבלים" וניצלה אותו לטובתה. במותה היא הראתה לנו עד כמה חשיבות הנשמה היא מעל לכל ואת הכלי אנו משאירים אחור ואין בו חשיבות.

כל ערב אני שולח לה רייקי, רייקי לנשמה ללא גוף שונה במקצת. אני שולח לה מסר אחד: את כולך אור, את עם האור, את אחד באור, את משוחררת מכל עקבות גופניות ארציות, לכי בשלום, ותנוחי בשלום.
שילשום ראיתי אותה. ראיתי אותה מחבקת את מילכה אחותה ולוחשת לה: אני אתך, אני אוהבת אותך, אני סולחת לך, אני אלווה אותך. ראיתי אותה עוברת אחד אחד במשפחה ולוחשת לכל אחד דברי נחמה.

באזכרה הדלקנו נרות על קברה והנרות כבו בשיטתיות. אמרתי לה: תהילה היום הולדת שלך רק עוד שבועיים, זה לא הזמן לכבות את הנרות. והנרות דלקו לכל אורך האזכרה. בסוף האזכרה כבו שוב.

בשבת ישבתי וגזרתי את הכתבות עליה במעריב וידיעות. הנחתי אותם בכריכה של מילון והלכתי לשירותים. כשחזרתי תמונה אחת היתה על הספה, השניה חצי מתחת לשטיח ושאר הכתבות מפוזרות בבית. והמילון? לא זז ממקומו. במוצ"ש הגעתי למילכה והיא התחילה לעבוד על המחשב על מנת לסרוק תמונות של תהילה ולערוך מס´ תמונות יחד. באמצע העבודה היתה הפסקת חשמל. ללא שמירה. כשחזר החשמל המחשב חזר ועלה אל שולחן העבודה. "לא נורא" אמרה מילכה " אתחיל מהתחלה". היא לא הספיקה לסיים את המשפט ותוכנת ה"פוטו שופ" נפתחה לבד וכל עבודתה נשארה ללא "שמירה". וכאשר הדפיסה את התמונה הסמן של העכבר התחיל להשתולל על המסך ללא מגע יד אדם.

בת זוגתי האהובה שולחת רייקי ומקבלת רייקי מתלמיד שלמד איתה רייקי דרגה שניה. הוא בצרפת וכל יום ראשון הם שולחים רייקי אחד לשני. באי- מייל שכתב הוא אמר שהוא הרגיש שהיא בסדר אך הרגיש שיש אנרגיה של מוות והוא לא ידע למה, הוא ניסה להבין וראה שיש נשמה שנמצאת באור לבן ומשוחררת ומלאה אור.

זהו בנתיים
אמשיך לכתוב מאוחר יותר
אור וטוב
אוריאל מעוז

לאחר ההודעה הארוכה הזו התחילו להופיע התגובות בפורום:

כל כך הרבה סיפורים... יפים מצחיקים ועצובים ונפלאים....
בנקודות כאלו בחיים אנחנו מבינים כמה שאנחנו קטנים , כמה יש עוד ללמוד , מה יש שם מעבר...
כשהייתי בהודו והיתה שם לוויה - אנשים עשו שם מסיבה...
הנשמה השתחררה! נפטרה מהעולם...
חשבת פעם על המילה נפטר?
קיבלה "פטור" מהעולם הזה , ועכשיו היא במקום חופשי ויפייפה..
וכולם שמחו בשביל אותה נשמה שעכשיו היא חופשייה.
כולנו מתמודדים כאן עם מוות , לכל אחד זה קשור איכשהו , ואיך ממשיכים עם הכאב?
משהו מאיתנו חסר , חלק מהנשמה שלנו לא כאן...
האמת היא שאין מה לדאוג , כי כל הנשמות עדיין איתנו , רק ברובד אחר של המציאות.
עכשיו היא אתך בכל מקום שתהיה , והיא תמשיך לאהוב את כולם לדאוג לכולם , לשלוח אור לכולם...
מה שנשאר עכשיו זה להתפלל לעילוי נשמתה , שתגיע הכי גבוה שאפשר , שתבקר את משה ואהרון וכל החברה , ותמסור להם ד"ש בשמינו...
אנחנו בחרנו להישאר כאן למטה , וגם אם קשה , אנחנו שמחים שבחרנו כך..
וביחד , נחזיק מעמד גם בימים קשים...
באור ואהבה ,יופיאל המלאך

אוריאל היקר,
רק עכשיו נכנסתי לפורום אחרי הרבה זמן, וקראתי מה שכתבת
אני מאחלת לך שתהיה מוגן וחזק ומוקף אור אתה וכל משפחתך ונשמת אחותך.
אני מוסרת לך חיבוק חם.
ואשתדל לשלוח מטה שזוהי מדיטציית האהבה וחמלה של הבודהיסטים.
באור ובאהבה -פלונית-.

נכנסתי היום לפורום וקראתי בצער על רצח אחותך תהילה ה´ יקום דמה בפיגוע הנוראי.
האסון השאיר אותך ואת משפחתך פגועים וכואבים.
חלל גדול נוצר כשאדם יקר הולך לעולמו,אבל החור הוא שחור כפליים כשהחיים נקטעים לפתע ללא הכנה ואזהרה באכזריות על ידי מחבל נתעב.
הרבה ניחומים אין,הכאב עוד יעצים והגעגועים יגברו.
אך מי ייתן וההילה של תהילה תלווה אותך ומשפחתך בדרך הארוכה והקשה שעוד מחכה לכם.
ושתשאבו כוח מהזיכרונות היפים שהותירה תהילה , מקווה שתחזור לפורום ושתקבל כוח ועידוד מהכוח והעידוד שאתה נותן לאחרים.
ומי ייתן ולא תדעו עוד צער!
אתכם בכאבכם
-פלונית-

לאוריאל ובני משפחתך,
מילים שנכתבות מן הראוי היה שישמעו ויקראו עם הלחן שבהן הן נאמרות, ניגון של אהבה המלווה את נשמת אחותך אל מקומה החדש ישן.
מילים והרי נאמרו הן כולן ונחמה, אינה יכולה להיות כה סמוכה אל שעת האובדן.
ונכתבו לפני זמן כה רב המילים: "..מעוז צור ישועתי..."
אין ויכולה אני להביע את כאבי לכאבכם שלכם ושל שאר משפחות נפגעי פיגוע זה שכן גדול ונורא הוא זה כאבכם וכל שיכולה אנוכי לעשות הוא לשלוח את אהבתי ואהבת מלאכי שמים אל נשמתה של אחותך שירפא לה ולנשמותיכם שלכם
כל אהבתי שלוחה
אליה
אתר המזרח הרחוק
עד השלב הזה, מרגע הפיגוע ועד היום, הפורום כפורום יעודי, פשוט קפא מלכת. אולי אנשים פשוט חששו לכתוב דברים כרגיל או שנותרו ללא מילים ואז קיבלתי את ההודעה הבאה:

אוריאל , אני משתתפת בצערך ונדהמת לקרוא את מחשבותיך וריגשתיך אשר נפרסים כאן יש בהם הרבה חוכמה ,חכמת חיים שהיא חלק מחכמת היהדות והתורה אני מקווה שיוקל לכם ולו במעט ויושפע עליכם אור ,לכם ולכל עמנו.
האם תוכל להסביר לי מהו הקשר בין הרייקי ליהדות ,מה המקור של הרייקי?
ההודעה הזו החזירה אותי לשפיות זמנית, לשיגרת חיי, ונתנה לי את הכוח לשבת שוב ולכתוב על דברים שבשגרה....