אך הוא עדיין עמד שם, מולי, זהוב שיער, שחור עיניים, יפה ומושלם, שתי כנפיים לבנות בוקעות משכמותיו.

הוא לא הניע את שפתי השושן שהיוו את פיו, אך הבנתי הכל. הוא בא לספר לי את האמת.

היא לא בקעה ממנו, אלא פשוט הגיעה אלי והשתכנה שם. ידעתי עכשיו הכל- החתול שלי היה השטן.

הוא היה שחור עם עיניים אדומות (לקחתי אותו לווטרינר בגלל זה, והוא אמר שבחייו לא ראה משהו דומה, אבל הכל בסדר, זה כנראה פגם גנטי) שנהג לאכול מצלחתי, לשרוט אותי, להשאיר צלקות מדממות בכל פעם שרציתי להרים אותו ולהעלם לשעות ארוכות כל יום, תמיד מהשקיעה עד  לזריחה. קראתי לו סבסטיאן, אך הוא ענה רק כשאחת השכנות צעקה עליו וקראה לו לוציפר.

אז זה אמיתי.

המלאך סיפר לי, לא- הוא גרם לי לדעת, שסבסטיאן השתמש בי כמאחרת שלו כי רצה לבחון את הרוע שפיזרו מלאכי החבלה שלו בעולם, והוא בחר בצורה זו בגלל שחשב שכך יהיה קל יותר. ומלבד זאת, הרי בני האדם כל כך מוגבלים ביכולותיהם.

אחרי שידעתי את כל זה המלאך התקרב אלי והניח את ידו על עיניי בעדינות, סוגר אותן בעזרת שתי אצבעותיו, ונרדמתי.

כשהתעוררתי סבסטיאן (או לוציפר, או אחד מאלף שמותיו האחרים) כבר היה שם, מסתכל עלי בעינייו המפחידות והנבונות. הסתכלתי אליו חזרה, אך תוך כמה שניות לא יכולתי לעמוד יותר בקרב המבטים הזה, ירדתי מהמיטה והלכתי למקלחת, לקחת מגבת, כחולה-לבנה משובצת.

התקרבתי אליו ועטפתי אותו בה, לא נותנת לו לשרוט אותי (אך למרות הכל הוא הצליח, והקווים הדקים דיממו ללא הפסקה במשך שבוע או יותר), הכנסתי אותו לכלוב, ואפילו בלי להחליף בגדים נכנסתי למכונית שלי ולא עצרתי עד שהייתי בכניסה לעיר הקרובה, מרחק של שעה וחצי נסיעה, ביום לא עמוס במיוחד.

הוצאתי אותו מהכלוב וחזרתי למכונית, נוסעת חזרה הביתה. עוד הספקתי להגיע לעבודה בלי לאחר.

ביום הבא סבסטיאן חזר, מופיע שוב על המיטה שלי. פתחתי את עיניי בבוקר וראיתי את פרצופו השחור וחורש-הרע מולי.

לא הייתה בררה. לקחתי אותו לווטרינר באותו הבוקר, מזל שהוא היה פנוי ולא הייתי צריכה לחכות, כמובן שלא קבעתי תור.

הדוקטור הרדים אותו רק אחרי שביקשתי כמה פעמים, אך לא גילתי לו את הסיבה (בכל מקרה לא היה מאמין לי).

רק זריקה אחת, וזה נגמר.