היצירה האומנותית, מעבר לחוויה האסטתית שבה, מגלמת בתוכה היבטים שונים של חייו הרגשיים של האדם. בתהליך ההשלכה היצירתי, כאשר רגשות עצורים לובשים צורה של אות, קר, צבע או תנועה - מתגלה גם המרכיב הקוגניטיבי, החושף לא את מה שהאדם מרגיש - אלא את מה שהוא חושב לגבי מה שהוא מרגיש. כך למשל, יציבת גופו של האדם משקפת את רגשותיו הבלתי מודעים, אולם כאשר הוא מצייר דמות של אדם - משקף ציורו את מה שהוא חושב לגבי מה שהוא חש - את הערכתו את עצמו ואת תפיסת העצמי שלו.

במסגרת הסדנאות שאני מעבירה מתבקשים תלמידי לצייר שתי דמויות: של גבר ושל אשה. מטרת התרגיל היא להצביע על הקשר בין הדימוי העצמי לדימוי הגוף, כפי שהוא נחשף בציורים של דמויות אנוש, ולהצביע על האפשרות להבין את הציורים כדרך נוספת להתחקות אחר מסריה של הנפש. אם כי תרגיל הציורים אינו מתבצע כמבחן השלכה למטרה של איבחון פסיכולוגי, עדיין יש בו כדי לתרום במידה מסויימת להבנה שלמה יותר של תיאור הגוף כמשקף היבטים נפשיים. בבחינת ציורים רבים שנעשו במהלך השנים על ידי המשתתפים, נוכחתי שוב ושוב עד כמה יכול נושא זהה של ציור להוליד אלפי צורות של ביטוי אינדיביודואלי מבחינת יציבת הדמות, הבעת פניה, גודלה, פעילותה, לבושה, ופרטים שונים נוספים המקנים לציור את חתימת-אישיותו הייחודית של המצייר.

גם כאשר ידעו המשתתפים  מה הן הפרשנויות האפשריות לציוריהם, כולל אלה השליליות, עדיין הייתה השפעת אישיותו של המצייר ניכרת בציורו יותר מהשפעת רצונו המודע לשפר או לשנות את ציורו. ציורים של דמויות צופנים בחובם מידע רב ערך באשר לאופן בו תופס האדם את עצמו ואת בני המין השני, למידת הערכתו את עצמו, לדימוי העצמי שלו ולאישיותו. כפי שהגוף החי מבטא, באמצעות התגובות הבלתי-מילוליות, את ישותו הפנימית של האדם - כך גם הגוף המשורטט על הנייר; הדמות המצויירת מהווה פעולת השלכה של אישיות המצייר וניתן באמצעותה לחשוף חלק מן ההיבטים הבלתי-מודעים, התפיסות, הרגשות ונתוני האישיות של המצייר.

עבודות לא מעטות נעשו על ביאור ציורי דמויות אצל  ילדים ומבוגרים והתפיסה הרווחת אומרת שבאמצעות מבחני-הטלה, בהם מתבקשים הנבחנים לצייר דמויות באופן חופשי, אפשר להתחקות אחר סגולות האישיות של הנבחנים, כמו גם אחר הפרעות תיפקודיות או ליקויים פסיכולוגיים. ברורית אונא (1966), שחקרה ציורי ילדים בארץ מניחה, כי רוב הדמויות שילדים מציירים אינן אלא

29) רימרמן, י., "ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה" הוצאת אוצר  המורה, 1993

אוטופרוטרט.  אין בכך כדי לקבוע, שאדם המצייר דמות מצייר במתכוון את דמות עצמו - אולם ציורו בודאי מושפע מן היסודות המרכיבים את עולמו הפנימי ומשקף את מגוון מנגנוני ההגנה של המצייר ואת התפישה הכללית שיש לאדם לגבי גופו ולגבי עצמו.

דימוי הגוף של האדם הוא תוצר סובייקטיבי של חוויות ההתנסות שלו עם גופו ותיפקודיו ושל מכלול הרגשות והמחשבות שיש לו לגבי עצמו. ליקויים בדימוי הגוף, פגיעות נפשיות, חולשות, מנגנוני פיצוי, הדחקה או הגנה יבואו לביטוי בתיאור הגוף בדמות המצויירת בצורה של עיוותים, השמטות, הגזמות ומאפיינים נוספים אחרים.

1. גודל הדמות המצויירת:

גודלה של הדמות המצויירת מבטא את מידת נוכחות ה"אני" בציור. "אני" גדול משמע אני קיים, אני חשוב, שמים לב אלי. גודל הדמות קשור לנוכחות של המצייר – דהיינו למידת רצונו לבלוט בשטח, לההערכה העצמית שלו או להגנות המאפיינות אותו.  ציורים קטנים, יכולים להעיד על שאיפה להקטין מעצמך על חרדה, או  ביקורת עצמית מוגזמת.  בעיקרון גודל הדמות המצויירת (ביחס לדף) משקף היבטים מרכזיים באישיות  שכן הוא קשור למרחב שהאדם מרשה לעצמו לתפוס בחיים ואת נטייתה הכללית של האישיות להתרחבות או להתכנסות. אנשים בעלי אגו מפותח, חשיבות עצמית רבה ונטייה להתבלטות מציירים דמויות גדולות, המכסות את רוב שטחו של הדף. בדמויות אלה באים לביטוי גם קווי אישיות שתלטנית או אגרסיבית וכן דחפים ויצרים בלתי-מרוסנים. השאיפה להתפשטות, להשגת תשומת לב או להשגת כוח ועוצמה כפיצוי על ליקוי או על חסר מסויים - יבואו גם הם לביטוי בציור דמויות גדולות. דמות בעלת מימדים זעירים משדרת חוסר נוכחות - תוצר של חרדות, הערכה עצמית ירודה, היעדר ביטחון או אגו פגוע. הדמות כמו מנסה להמעיט מערך עצמה, להצניע את קיומה או להיעלם במרחבי הדף, כביטוי למיגננה נפשית של יוצרה. תחושות כמו זלזול עצמי, דכאון, נטייה לביטול עצמי ופחדים משתקפים בציורן של דמויות קטנות מימדים. 

2. הבלטה והגזמה של איברים וחלקי גוף:

הבלטות והגזמות, כמו גם השמטות והסתרה של איברים - מעידים על חוסר איזון או על בעייתיות פנימית הקיימת אצל המצייר ביחס לאיבר המסויים או לתיפקודים שהוא מייצג. איבר המודגש בקוים עבים, מצוייר גדול יותר או זוכה לתאור מפורט ועשיר - משקף את ההערכה, החשיבות, או העניין שהמצייר מעניק לו או לתיפקודו. הבלטת חלקי גוף או איברים יכולה להיות ביטוי של הדגש האישיותי של המצייר בתחום התיפקוד הייחודי של האיבר המובלט - כמו גם ביטוי לשאיפתו של הצייר לפצות את עצמו בתחום זה, בשל ליקוי, פגם או חולשה בתיפקוד האיבר המובלט בציור. כך, למשל, ראש גדול ומובלט בציור יכול להצביע על עליונות אינטלקטואלית - אך גם על תחושה של נחיתות אינטלקטואלית. זרועות ארוכות ומובלטות ביחס לגוף עשויות להצביע על תוקפנות - אך גם על שאיפה לכוח ולעוצמה שמקורה בתחושת נחיתות.

3. השמטה של איברים או חלקי גוף:

השמטות של איברים חשובים בציור הדמות, אף שהן עשויות להראות כסתם רשלנות או חוסר הקפדה על פרטים, אינן מקריות. ככלל מבטאות ההשמטות בעייה כלשהיא בדימוי הגוף, חרדה או קונפליקט ביחס לאיבר המושמט, או למה שהוא מייצג. לכאורה המצייר פשוט שכח לצייר איבר מסויים מתוך חוסר תשומת לב או רשלנות - למעשה הוא ביטא באופן בלתי מודע תחושה של חרדה, חולשה או התנסות שלילית הקשורים באיבר המושמט. ההשמטות הופכות למשמעותיות יותר כאשר שאר חלקי הגוף זוכים להתייחסות מלאה ומצויירים בקוים חזקים.

4. הלבוש:

ללבוש בציורי דמויות, כמו גם במציאות יש משמעות רבה. הוא מכסה ומסתיר מצד אחד - ומגלה וחושף מצד שני, הוא משנה את דמותנו ומעניק לנו תדמית בעיני עצמנו ובעיני אחרים, הוא מרמז על מעמד חברתי, הוא מהווה מימד נוסף של דימוי הגוף - לנוי או לכיעור, הוא מדגיש ומגדיר את המין. ניתן להגדיר שלושה סגנונות עיקריים בציורי דמויות:

1. ללא לבוש, המצטיינות בתיאורי גוף מפורטים (שרירים, תוי פנים, סימני מין משניים, איפור)

2. דמויות שהושקעה תשומת לב רבה בעיצוב לבושן, על כל פרטיו ודיקדוקיו

3. דמויות בעלות לבוש דל או מרומז

למרות הניגודיות לכאורה שבין הסגנון המדגיש את הלבוש לבין סגנון הציור המשקיע בגוף עצמו - שניהם מתאפיינים בהתעסקות עצמית ומעידים על גישה רגשית ילדותית ואגוצנטרית (עדה אברהם עמ' 137).

ההקפדה היתירה על פרטי הלבוש חושפת את אופיו המוחצן והחברותי של המצייר. לרוב זהו אדם המייחס חשיבות רבה לרושם חיצוני ולדעתם של אחרים עליו והחש צורך עז בקבלת אישור מאחרים ובשליטה עליהם. למרות קשריו החברתיים הרבים הוא אין הוא מגלה עניין מעמיק ואמיתי באחרים וסגנון התקשרותו מתאפיין בשטחיות, בדגש על גינונים וארועים חברתיים ובהשקעה בצורה יותר מאשר בתוכן. המצייר המדגיש את תאור הגוף עצמו נוטה להיות עסוק בעצמו ובסיפוק צרכיו החומריים. הוא בעל גישה מעשית לחיים, מהתייחס למוחשי ומשקיע בחומר הרבה יותר מאשר ברוח. לרוב אין הוא ניחן במיומנויות תקשורתיות וחברתיות מפותחות ונוטה למופנמות. לבוש דל או מרומז נמצא בדרך כלל אצל אנשים בעלי גישה תכליתית ועניינית, וכן אצל אנשים מופנמים בטבעם. דמויות עירומות המצויידות באברי מין עשויות להצביע על הפרעה בתחום המיני או בתחום הזהות המינית. לפרטי לבוש מסויימים, כגון כפתורים, כובעים, עניבות וחגורות יש משמעות מיוחדת כאשר הם מופיעים בציורי מבוגרים.

1. כפתורים - בשורת כפתורים לאורך החזית יש משום רמיזה לילד הרכוס כהלכה בידי ההורה והם מבטאים צורך ילדותי להציג חזות של "אני בסדר", "אני עושה כמו שאומרים לי". הכפתורים עשויים ללמד על אישיות תלותית וצייתנית, הנוטה להכנעה בפני מרות והמייחסת חשיבות רבה לסמכות. קישוט הגוף בכפתורים מתפרש לעתים גם כגילוי עניין רב בגוף ובשלומו ועל נטייה לעסוק בפרטים. 2. הכובע מעניק כוח, עמדה וסמכות והוא מסמל את יתרונה היחסי של הדמות החובשת אותו - לרוב זו בעלת אותו המין של המצייר. עם זאת, כובע המתואר בצורה פאלית משמש גם כסמל מיני ועשוי לבטא פיצוי על הערכה עצמית נמוכה, בהקשר המיני.

4. עניבה היא סמל פאלי (בדומה לאף). עניבה המתנופפת כלפי חוץ כמוה כנפנוף בוטה במיניות ובכוח הגברי. עניבת פרפר, המשווה לדמות תדמית של ליצן, קשורה בהערכה עצמית נמוכה בהקשר המיני.

5. דקדוק רב בפרטים שוליים, כגון שרוכים, חורים, תפרים - לעומת תיאור דל של חלקים אחרים מציין את האישיות הכפייתית.

הפנים:

הפנים הן הקשר שלנו עם אחרים והמסך עליו מוקרנים רגשותינו. תווי פנים מפורטים מלמדים על גישה פתוחה ותקשורתית כלפי הסביבה. העדרם של תווי פנים פירושו בעייה, קושי או התנסות שלילית במגעים בינאישיים. פנים ריקות, במיוחד כאשר העדרן מודגש על ידי קו מיתאר חזק וברור מופיעים אצל אנשים מופנמים מאוד, בעלי נטייה להסתגרות פנימית, המבקשים להסתיר את פניהם כתוצאה מפחדים, חרדות או אי-יכולת TO FACE LIFE. פנים ריקות - הימנעות ממעורבות ומחשיפה רגשית, יחסים המבוססים על תכנים עיניניים ובלתי אישיים. הבלטה, הדגשה או הגזמה בתיאור הפנים מלמדת על ניסיון לחפות על חולשה באמצעות הפגנה של שליטה ונוכחות רגשית. כמובן שיש להתייס גם להבעת הפני עצמה: האם היא משדרת שמחה, עצב, תוקפנות, זעם או כל רגש אחר. הבעת הפנים משקפת את מצב רוחו של המצייר בזמן הציור.

פנים המופנות הצידה בציור פרופיל, מבטאות את רצון המצייר להימנע ממבט גלוי ושלמור על ריחוק במגעים בינאישיים. ציורי פרופיל קשורים בניסיון להסתתר מאחורי מסכה או תפקיד ולהימנע ממגע רגשי כן ואמיתי עם הזולת. לעתים, נמצא ציורי פרופיל בציורי דמויות הנמצאות בפעולה, כאשר הגוף כולו מופנה הצידה, לכיוון הפרופיל. דמות כזו משדרת מסר של אקטיביות ותנועה והיא מבטאה נטייה לפעילות ולביצועיזם, נטייה להתמודד עם מתחים ועם תוקפנות בדרך של פעילות מוטורית ועל דימוי עצמי אקטיבי. הפרופיל הוא תמיד זויתי יותר מאשר מיתאר הפנים העגול של הפנים החזיתיים. זויתיות זו, בצירוף העובדה שהפנים מופנות הצידה מרמזים על קושי בחשיפה עצמית של רגשות ובפתיחות כלפי אחרים.

הפה משמש אותנו ליצירת תקשורת מילולית עם הזולת והוא מקור תחושתי רב עוצמה לטעמים ולהנאות אוראליות. השמטת הפה קשורה ברגשות אשם לגבי תפקודי הפה, הפרעות ביצירת תקשורת מילולית או באכילה, תלות או תוקפנות אוראליים. אף גדול ומודגש משמש כסמל מיני והוא מלמד על בעיות בתחום המיני, אך גם על הפרעות בנשימה. אף קטן קשור לילדותיות. השמטת האף מבטאה ביישנות, קושי בהתמודדות אסרטיבית עם החיים (חושש להיתפס כמי שדוחף את האף), מופנמות.

עיניים גדולות ומודגשות מבטאות את סקרנותו של המצייר, פתיחותו לקליטה וכושר אבחנתו. לעיתים, עיניים גדולות במיוחד משדרות פחד וחשש: המצייר כמו נמצא על המשמר מחשש למישהו או משהו העלול להתנכל לו. העיניים הפעורות מבטאות את החשדנות והשאיפה הפרנואידית לקלוט כל רמז מאיים מן הסביבה. באופן דומה נפרש גם את עיצובן של אזניים גדולות בציור הדמות.

נשים מציירות לעיתים עיניים גדולות, עטויות בריסים ארוכים כרמז לאירוטיות ולפיתוי. עיניים קטנות פירושן שהמצייר מרוכז פנימה יותר מאשר החוצה, ולעיתים אף אטום לקליטת העולם.

השמטת העיניים מבטאה חרדה, הכחשה של המציאות וקשיים ביצירת קשר עם המציאות. העדר העיניים, שהן האחראיות ליצירת קשר עם העולם ולביטוי של הנפש כלפי חוץ מצביע על בעיות, מעצורים ועכבות בתחום של מגעים בינאישיים ובתחום הכולל של התמודדות עם תביעות החיים. סנטר בולט מעניק כוח וחוזק לפנים - אם כי הדגשת אזור הסנטר בציור עשוייה לנבוע דוקא משאיפה לפצות על חולשה.

בציורים של דמויות רבות אין אוזניים. האוזן נתפסת כאיבר בלתי-אסתטי, שנקל להעלימו בציור חזיתי. אזניים מודגשות ובולטות אופיינית לאנשים בעלי קווי אישיות פראנואידיים ("מה אומרים עלי?").

תיאור הגוף:

הראש הוא מרכז הכוחות השכליים שלנו ומרכז הבקרה ההכרתית. הראש הוא גם החלק הייצוגי ביותר שלנו, המסמל את הקשר בין ה"אני" החברתי שלנו לבין העולם. ראש מודגש מלמד על תחושה של עליונות אינטלקטואלית או על הענקת חשיבות להישגים או לביצועים אינטלקטואליים. השמטת הראש מבטאה מצב דיכאוני או סכיזופרני.

הצואר מחבר בין הגוף והראש, בין התחום הראציונאלי והרוחני לבין התחום הייצרי והרגשי של הוותנו. צואר מודגש ומובלט, כמו גם חסרונו המוחלט של הצואר בדמות - נמצא בציוריהם של מי שסובלים מחוסר איזון או מחוסר תיאום בין שני מרכיבים אלה. צואר דק וארוך משדר פגיעות והוא נראה לעתים בציוריהם של אנשים המנסים להפגין חוסן גופני ועמידות רגשית - כפיצוי על חולשה, פגיעות ורגישות.

הזרועות והידיים הן השלוחות הביצועיות שלנו והאמצעי שלנו ליצור קשר מוחשי ורגשי עם העולם. בעזרת הידיים אנו יוצרים תקשורת עם אחרים, מתגוננים, מתקיפים ומבצעים פעילויות פונקציונליות. השמטת הידיים מלמדת על הסתגלות חברתית לקויה, על חוסר ביטחון בהישגיות ועל רגשי אשמה. כאשר הזרועות והידיים מצויירות בצורה נאה ומפורטת, מעיד הדבר על התייחסות מציאותית ומאוזנת כלפי הסביבה. זרועות חלשות, צנומות או מעוותות מצביעות על בעייתיות בקשרים בינאישיים, על תחושה של חוסר-אונים או על חולשה בתחום הביצועי. זרועות פתוחות ופשוטות לצדדים הן עדות לאופטימיות של המצייר ולנכונותו להשתלב בסביבה, לתת ולקבל. זרועות שלובות או צמודות לגוף מלמדות על שליטה עצמית, מיגננה רגשית או איפוק. זרועות המצויירות בהבלטה וכן כפות ידיים מפורטות ומודגשות אופיניים לדמויותיהם של אנשים בעלי כושר ביצועי, כאלה הנוטים להפגנה של כוח ולעיתים גם לתוקפנות. הידיים המודגשות מייצגות את הערך שמייחס האדם לחלק הביצועי שבו, לכושר לפלס את דרכו בחיים, לאחוז, להחזיק ולעצב (באמצעות כוח שליטה ומיומנות) את מריכיבי חייו השונים. האצבעות חשובות לא פחות מן הידיים. כאשר אין אצבעות נראית כף היד כיחידה אחת מכונסת. כף יד כזו משדרת מסר של מופנמות וחשש מפני הסביבה. לעומת זאת - יד נטולת כף, שהאצבעות מזדקרות ישר משורש היד לאנשים בעלי אישיות ילדותית ותוקפנית. כפות ידיים מוסתרות (מאחורי הגב, בכיסים), מעידות על גישה פאסיבית כלפי החיים, על רגשי אשמה או על רצון להסתיר כוונות.

כתפיים רחבות מסמלות גבריות, עוצמה ויכולת לשאת באחריות. כתפיים מודגשות בציורי נשים מעידות לעתים על ההיפך - חוסר נכונות לשאת באחריות, מרדנות. גברים המציירים כתפיים צרות ומעוגלות מבטאים בכך קושי בתחום הזהות המינית.

הרגליים מקנות לדמות יציבות, שיווי משקל ובסיס איתן לעמוד עליו. רגליים חלשות משדרות חוסר ביטחון, העדר יציבות.

רגליים צמודות מלמדות על מתיחות. רגליים הניצבות בפישוק רחב משדרות ביטחון, הפגנה של מרחב שליטה. השמטה של הרגליים מעידה על בעייה בביטחון האחיזה בעולם. העדר התוויה של הגוף מן המתניים ומטה מצביעים על בעיות בתחום המיני.

מיקום ביחס לדף:

בחירת מיקומה של הדמות על גבי הנייר חושפת את הזיקה הקיימת בין המקום שתופס האדם במרחב חייו לבין התייחסותו למרחב הגראפי. הדמות יכולה להיות ממוקמת בחלקו העליון של גיליון הנייר, בחלקו התחתון, בצד ימין או בצד שמאל. אם כי ההתייחסות המרחבית עשויה להשתנות במשך השנים, היא משקפת תמיד את יחסיו של האדם עם עצמו ועם סביבתו ואת ה"זהות המרחבית" של העצמי (עדה אברהם, עמ' 122).

קירבה לחלק העליון של הדף מקבילה לתפישה המקובלת לגבי המושג "למעלה". היא מעידה על מעוף, דימיון מפותח, העזה, תקוה, אופטימיות, שאיפה להישגים, אידיאליזם. המושג למטה קשור אסוציאטיבית לקרקע, לבסיס, למוות ולירידה באנרגיה הנפשית. כאשר הדמות ממוקמת מתחת לקו האמצע של הדף הדבר מלמד על גישה מציאותית ועיניינית, או על חוסר ביטחון עצמי, הערכה ירודה ונטייה לדיכאון. כאשר הדמות צמודה לשולי הדף ואפילו נקטעת על ידם - הדבר מרמז על אישיות תלותית, על חרדה וחוסר ביטחון. דמות הממוקמת במרכז הגיליון מאפיינת אנשים בעלי ביטחון עצמי רב, או אנשים אגוצנטריים הנוטים לראות את עצמם כמרכז העולם. צד שמאל מסמל את העבר. הוא קשור להסתגרות פנימה ולחיים המתמקדים בעולם הפנימי, כמו גם לדומיננטיות של הרגש ולנטייה לרגרסיה. צד ימין מסמל את העתיד. הוא קשור לחיים המופנים כלפי הסביבה, להתייחסות חברתית מפותחת - כמו גם לשליטה ביצרים ולהעדפה של האינטלקט וההגיון על פני הרגש.

דמויות סכמתיות, המצויירות בקוים בודדים מעידות על גישה מעשית, תכליתית ויעילה כלפי החיים. דמויות כאלה אופייניות לאנשים הנוטים לחשיבה ראציונאלית, המגלים עניין בדברים מדידים ומוחשיים ואינם נוטים לגלות את רגשותיהם או להתעסק בהם. הגישה הסכמתית אופיינית מאוד לתרבות האנושית בתקופה המודרנית - השמה דגש על יעילות, חיסכון, מהירות ופונקציונאליות - ללא קישוטים או תוספות אסתטיות מיותרות (כגון אלה שאיפיונו את הגישה הרנסאנסית). הסגנון הסכמתי הוא קצר ולעניין. לא מבזבז זמן על דיבורים, על חיבוטי-נפש או על בניית תדמית. הוא מכיר פקוייקטים יותר מאשר בני אדם ומתמקד בעשייה ובמטרה יותר מאשר בהגות או בתקשורת עם אחרים.

קווקוו או הצללה של איברים מסויימים קשור להתמודדות עם מצבי מתח וחרדה ביחס לאיברים אלה או למשמעותם הסימבולית. לרוב מופיעים הקווקים או ההצללות בנקודות רגישות, שטעונות במתח והם מלמדים על חוסר ביטחון, קונפליקטים וחוסר יציבות בזרימת אנרגיה בחלקים אלה. חיבורי איברים (ראש לצואר, ידיים מחוברות לא נכון לגוף) מלמדים על דימוי גוף לקוי ובלתי הרמוני ועל קשר לא טוב עם המציאות.

קו המצוייר מתחת לדמות, כאילו במטרה להעניק לה קרקע או בסיס לעמוד עליהם - מצוייר בדרך כלל על ידי אדם חסר-ביטחון, הנזקק למשענת ולתמיכה חיצוניים. הוא מלמד על חוסר ביטחון ועל חוסר יציבות.

האיפיונים העיקריים:

1. גודל הדמות

2. מיקום הדמות במרחב הנייר

3. הגזמות

4. השמטות

5. תיאור הגוף: הפנים, הראש, הידיים, הרגליים

6. הלבוש

7. קווקו, הצללה, חיבורים ופרטים נוספים