תקציר היסטורי אודות הדאיטו-ריו אייקיג'וג'וטסו ניתן לאתר את ראשיתה של אמנות לחימה זאת במאה ה-11, והתפתחותה נמשכה לאורך כל העידן הפיאודלי ביפן, זמנים שעליהם כתבו וחיברו שירים וסיפורים, ספרים וסרטים אשר תיארו את אופיו של הלוחם האציל (ה"בושי") או הסמוראי (אדם בשירות). בית הספר הזה שנשמר בסודיות כמעט לאורכו של מילניום מלא, כולל מגוון טכניקות הלחימה של שיטות שונות וכלי נשק כגון: הקשת, החרב, החנית, הגרזן הארוך וקרבות בידיים חשופות, שהועברו על ידי ראשי בית הספר (סוקה) שהיו, כמעט כולם, בני משפחת טאקדה. הלימודים הוקדשו לחינוך צבאי של הלוחמים ומשרתי השבט בהתאם לתפקודם ותפקידם.כל הלוחמים (בכל מעמד ודרגה) למדו מצעירותם הן את הקודים האתים –מוסריים שהדריכו אותם (בושידו) והן את הטכניקות בהן השתמשו בקרב. בין האמניות הצבאיות ששבט טאקדה-מניאמוטו החדש כבר לימד בשנת 1087 היו הקשת, רכיבה על סוסים, חנית, חרב, אסטרגטגיה צבאית (מערכות מים, חפירה וביצורים) וכמובן – לחימה בידיים ריקות, אשר ככל הידוע אומצה מאבות אבותיהם של מינאמוטו יוריושי ומינאמוטו יושימטסו (מייסד האמנות) ושנבעה משיטת ה"טגוי" - שככל הידוע עליה הינה שיטת ההיאבקות היפנית המקורית והקדומה שממנה נולד מאוחר יותר ה"סומו". המבנה הראשון של הטכניקות (של האמנות שמאוחר יותר נקראה דאיטו–ריו איקיגוגוטסו) שקודד ונרשם במסמכים נוצר כבר בתקופת "היאן" (794–1185) וכבר אז היה השימוש ההרמוני של האנרגיה, שבתקופת "אדו" נודעה בשם "איקי-אין-יו-הו" (דוקטורינה רוחנית המבוססת על ה"ין" וה"יאנג"). הדאיטו ריו איקיגוגיטסו התפתח בשני מישורים: אמנות ה"איקי" (איקי נו גוטסו) והגוגוטסו. טכניקות ה"איקי" היו יחודיות ומרכזיות בהתפתחותו של בית הספר לדאיטו והיו כבר מן ההתחלה ההיבט המאפיין (והן כך עד היום) אך הן רק אחד מההיבטים הרבים של האמנות שיש להתייחס אליהם ביחד עם הטכניקות האחרות, כגון: תקיפות (אטמי) חניקות (שימה) בריחים משולבים (קאנסטסו) נקודות לחיצה חיוניות (קיושו) והטלות (נאגה) השילוב של שני תחומים מתפתחים אלה (איקי נו גוטסו ו גוגוטסו) הוא במרכז לימודי הדאיטו-ריו איקיגוגוטסו. היסטוריונים מחלקים את התקופות של יפן לאחר הקמת הבירה הקבועה בנארה (nara) (794-710) כדלהלן: 1. "היאן" (עד 1185) 2. "קאמאקורה" (עד 1333). 3. "אשיקאגה" (עד 1392). 4. "מורומאצ'י"(עד 1572). 5. "מומויאמה" (עד 1603). 6. תקופת "אדו" האחרונה אשר הסתיימה עם התפוררות השלטון בפורמט השוגונים ועליית הכח המלכותי (תקופת "מאיגי") והפיכתה של יפן לאומה תעשייתית. שמו של שבט טאקדה חוזר ונשנה בהיסטוריה היפנית ומאפייניו משקפים את נשמתו העזה והעיקשת של ה"בושי". מלחמות השבט הינן חלק בלתי נפרד מאלה של הארץ כולה.העובדות שמובאות כאן, הן חלק מהתכונות שקשרו את ההיסטוריה של הדאיטו-ריו איקיגוגוטסו ושבטו לעבר הפיאודלי של יפן. המסורת שבעל פה של הדאיטו-ריו איקיגוגוטסו נותנת את הקרדיט של ייסוד האמנות לשינרה סאבורו מינאמוטו נו יושימיטסו (1057–1127) הבן השלישי יוריושי מינאמוטו וצאצאו של הקיסר פוגיוארה סיוה. יושימיטסו היה הלורד המושל של טירת דאיטו (שממנה נלקח שמה של האמנות המודרנית) אך בנו יושיקיו עבר לטאקדה בפרובינציה "קאי" שם אימץ את השם טאקדה והוליד את השבט הנושא שם זה.האמנות הועברה בתוך שבט טאקדה, שהגנרל טאקדה שינגן היה יותר מאוחר אחד מהבולטים באנשיו, אז במסגרת השבט איזו-הושיאינה. בתקופת "אדו", לימודי הדאיטו-ריו איקיגוגוטסו לוו בלימודי אונו-הא-איטו-ריו בקנגוטסו ואלה היו שתי האומנויות, אשר טאקדה סוקאקו למד בתחילת תקופת "מאיגי". טאקדה סוקאקו היה מאסטר גדול ולוחם והיה מורם של מאסטרים רבים באמנויות הלחימה במאה העשרים, כגון: מוריהי אושיבה, מייסד האייקידו. בנו של סוקאקו, טאקדה טוקימונה ירש מאביו את האמנות "טאקדה-דאן אונו-הא איטו-ריו קנגוטסו" ואת הדאיטו-ריו איקיגוגוטסו, שיפרם וארגן מחדש את כל הידע הרב שנצבר באמנות לחימה שנקראת "דאיטו-ריו איקיבודו". כיום, אמנות זו עדיין מלומדת ביפן על ידי תלמידים בכירים של טאקדה טוקימונה. מחוץ ליפן האמנות מלומדת על ידי ארגוננו בהובלתו של שיהאן צ'רטה. תורגם על ידי אודי .א