מהי מדיטציה ?

מדיטציה היא מדע או טכניקה, המאפשרת לאדם להרגיש שוב "בתוך הרחם " ולהביא את עצמו לאותו מרחב רוחני שבו אלוקים שהה ביום השבת.  ביום השבת אלוקים לא "דיבר" ולא "חשב". כאשר תהליך החשיבה נפסק מרצון ,  האדם עובר למימד קיומי אחר אשר כל ניסיון לתארו במילים נידון מראש לכישלון.  המדיטציה מלמדת את האדם כיצד להיכנס לאותו מימד על-ידי שליטה על תהליך  החשיבה ועל-ידי פיתוח היכולת לעצור את התהליך.

יש צורך להפריד בין מה שקורה בזמן הצעדים הראשונים אל תוך עולם המדיטציה, בזמן הלמידה, למה שקורה לאחר מכן. הלימודים הם הכנת הקרקע, הם התרגולים, ואז, יום אחד זה קורה, ומדיטציה מתרחשת בתוכך. טיפת הים התאחדה עם  האוקיינוס. זרע האלוקות אשר בתוככם נדלק. יום אחד זה קורה. אתם הופכים להיות מודעים לאור הפנימי האינסופי, ואז יש לכם אושר שאותו אי אפשר יהיה  לקחת מכם. אם האושר תלוי באשה, בגבר, בכסף או בכל דבר חומרי אחר,  הרי שהאושר הזה יעלם עם היעלמות הגורם החומרי. אבל ההתחברות לגרעין  האלוקי שלנו על-ידי מדיטציה מביאה לאושר פנימי שאותו אי אפשר לקחת מכם.

מדיטציה היא בסך הכל טכניקה פשוטה, הדבר הפשוט ביותר שיכול להיות:  מדיטציה היא הפסקת כל פעילות. זה הכל. לא לעשות דבר-להיפך: להפסיק  לעשות. להתחבר לשפת הקוסמוס, להתחבר אל השקט...

בזמן לימודי המדיטציה, דברים רבים יכולים להתרחש, גם מתוך מפגש של פעם  בשבוע. הרבה יהיה תלוי בך, ברצונך. אין צורך למהר. הקצב צריך להיות שלכם.  מדיטציה יכולה להביא תועלת מרובה גם בשלבים הראשונים של התרגול. 

הרופאים והמדענים עדיין אינם תמימי דעים לגבי מידת הנזק שרגש כמו כעס גורם  לאדם, אך הם מסכימים כי כאשר אדם כועס, סוג מסוים של רעל משתחרר לו בגוף, אל תוך הגוף. מוסכם עליהם כי כעסים מצטברים עלולים לגרום למחלות רבות ואף  למוות. אותם מדענים ורופאים עדיין לא טרחו לברר איזה סוג של חומר משתחרר  אל תוך הגוף כאשר האדם אוהב.  מנקודת מבט "מיסטית", ברור לנו כי אנרגית האהבה היא האנרגיה המבריאה
והמחזקת ביותר.

מדיטציה הינה תהליך שבו אנרגיות שליליות נהפכות לאנרגיות חיוביות.  זוהי טרנספורמציה של אנרגיות.  כיון שלא ניתן לעשות "יש מאין", הרי שלא ניתן ליצור אנרגיות חיוביות.  לא ניתן ליצור אנרגיות חדשות. כל מה שניתן לעשות הוא לשנות אנרגיות קיימות  לסוג אחר של אנרגיות קיימות.

כך עובדת מדיטציה: היא מאתרת את האנרגיות השליליות והופכת אותן לאנרגיות  חיוביות. כעס הופך לרוגע, שנאה לאהבה, נקמנות לחמלה. לכן המדיטציה עוזרת  לנו פעמיים: פעם אחת כאשר היא מנטרלת אנרגיות שליליות ופעם שנייה כאשר  היא הופכת אותן לאנרגיות חיוביות.  כפי שכעס גורם לתהליך כימי כלשהו בגוף, כך גם המדיטציה. היא מנערת אנרגיות
רדומות. היא גורמת לשחרור אנרגיות, לשינוי אופן הנשימה ולשינוי קצב פעולת  גלי המח.  התועלת שניתן להפיק מהמדיטציה הינה מרובה: באפשרותה למנוע מחלות, לנטרל  פחדים, להתנתק מאומללות ועוד. את התוצאות ניתן לחוש הן ברובד הפנימי והן  ברובד החיצוני-בחיי ביומיום.

שוב כדאי לציין כי כל ניסיון לתאר במילים את חווית המדיטציה נידון מראש לכישלון  משום שמדיטציה לא ניתן להסביר במילים. הדרך היחידה להבין את הדברים היא  לחוות אותם !!

כדי שניתן יהיה לחוות את הדברים שני תנאים צריכים להתקיים:

כאשר אתם בהרצאה, מתרגלים מדיטציה כלשהי, עליכם להתעלם לחלוטין מהאנשים האחרים וממעשיהם. אחד יכול לצחוק, השני לבכות. אסור שהטריפ של מישהו אחר יסיח את דעתכם מהטריפ שלכם. זכרו שאתם כאן כדי לעבוד על עצמכם. אתם כאן כדי לחוות. לכן עליכם להתעלם לחלוטין מכל דבר שמתרחש מחוץ לתחום שלכם.

תרגלו את המדיטציות בבית. אחרת יהיה לכם קשה לחוות את הטרנספורמציה.  תרגול של כשעה אחת בשבוע יכול לעזור להדליק את המנוע.  יש לזכור כי בהתחלה יהיה קשה להתמודד לבד עם אלפי שנות התכנות הפנימי שלכם. בשלבים הראשונים של ההיכרות עם עולם המדיטציה, יש חשיבות עצומה לתרגול.

כולנו חייבים להבין שאין כל טעם לחפש את גן העדן בחוץ. הוא לא נמצא במקום גיאוגרפי  כלשהו. הוא נמצא כאן, בפנים, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.  הוא נמצא מעבר למחשבה, בדיוק שם מעבר לפינה.

המדיטציה יכולה להיות הפנס אשר יאיר את הדרך, וזה, אגב, מה שכל מסטר (מורה רוחני) יכול לעשות למענכם. הוא יכול לתת לכם את המדיטציה המתאימה אשר תסייע לכם לפתוח  לכם את הדלת. השאר תלוי אך ורק בכם.


אנרגית האהבה

אף-על-פי שהאהבה היא האנרגיה המבריאה ביותר, התכנות החברתי שלנו גורם לנו  להדחיק אותה, לא לתת לה ביטוי, לחלק אותה בקמצנות ועם תנאים.  אהבה היא טבעו המהותי של האדם אשר נוצר בצלם. האדם המואר רוצה לתת אהבה  לא כדי לקבל תמורה, אלא פשוט משום שהוא נהנה להעניק, וככל שהוא נותן יותר אהבה  כך הוא מקבל ממנה יותר-למרות שאין זה המניע שלו.  האדם המואר עטוף בעננים של אנרגיה ורודה, אנרגית האהבה.

לאדם שעדיין לא הגיע יש תפישה שונה לחלוטין על אהבה:  ראשית, לרוב הוא אוהב בתנאי - התנאי שיאהבו אותו חזרה. דבר שני, פעמים רבות האדם  אינו מבדיל בין אגואיסטיות ורכושנות לבין אהבה, או בין הרצון להרגיש בטוח לבין אהבה, או בין ויתור והקרבה לבין אהבה... כל אלה הם מושגים מוטעים שהאדם דבק בהם כיון שכך  לימדו אותו, כך הוא חונך. ה"חינוך" הזה נמשך אלפי שנים, מאז שהאדם שם לראשונה עלים  על איברי מינו. אבל עדיין אין זה עושה אותו צודק !

התפישה המעוותת שלנו לנושא האהבה והמין אחראית לחוליים רבים הקיימים אצל רוב  בני האדם. כשאני (כותב הספר) אומר שאני בעד אהבה חופשית, אנשים מסמיקים או  נרתעים. איך אפשר שלא להיות בעד אהבה חופשית? איך אפשר להיות בעד אהבה לא  חופשית, אהבה ,עם גבולות, עם חומות? כל אדם הטוען שהוא בעד החופש חייב להיות בעד  אהבה חופשית, אחרת הוא לא בעד חופש. אולי הוא בעד כלא רחב יותר, מרווח יותר, אבל  הוא לא בעד שבירת החומות.

מדוע, למען השם, אנו נגד אהבה חופשית ?  מה יכול להיות יותר טבעי, יותר אמיתי, יותר בריא ויותר נכון מאשר אהבה חופשית ?  אהבה חופשית הורסת לחלוטין את הבושה, את הגאווה ואת הקנאה. מדוע להתעקש לשמור  על תכונות מזיקות אלה ?  אם אתם כבר מבינים עד כמה כעס מזיק לכם, השתדלו להיות פחות כועסים. מנקודת מבט  אגואיסטית לחלוטין, כל אחד יכול להבין מדוע כדאי לו לפרוק את הכעסים הקיימים ולהפסיק  לצבור כעסים חדשים. מאותה סיבה, כדאי לעשות היכרות מחודשת עם האהבה האמיתית.  זו שמעניקים ללא שום תנאים מוקדמים, זו שמעניקים אך ורק על-מנת להעניק.


מדוע קשה לנו לסלוח ?

ה"אגו" הוא כמו ההשתקפות שלכם במראה, אבל האדם נוטה לחשוב שהוא הינו  ההשתקפות. האדם נוטה לזהות את עצמו עם האגו. הוא שכח שהוא הדבר האמיתי.

האגו תלוי באומללות. ככל שיש יותר אומללות, כך יש יותר מזון לאגו  עובדה שברגעי סטורי, בהם אנו חווים ניצוצות של הארה, האגו נעלם.  אין אומללות - אין אגו. אין אגו - אין אומללות.  אדם שלא מסוגל לסלוח הוא אדם שדבק באגו.  אדם שדבק באגו לא רק שלא יהיה מסוגל לסלוח, הוא גם יחזור בדמיונו שוב ושוב אל רגעי הפגיעה, משום שהוא נמשך לאומללות.  האגו, כמו ההשתקפות במראה, הוא "הצד השני של הדבר האמיתי".  מכאן שאם הדבר האמיתי הוא ה"פלוס", והאדם הוא ללא ספק ה"פלוס", הוא הזרע שמכיל את האלוקות - אז הצד השני לא יכול להיות אלא ה"מינוס", ה"לא".  האגו הוא הכלי שבאמצעותו ה-MIND שלט.
הגאווה למשל, היא אנטי אגו.  הסליחה היא אנטי אגו מובהק.  כדי לסלוח, עליך כביכול למחול על הגאווה.  לכן, ככל שקשה לאדם להתגבר על האגו, כך יהיה לו קשה יותר לסלוח וגם ליהנות.  אם תשימו לב, תראו שאנשים  שלא סולחים  הם גם אנשים שלא נהנים מהחיים.  הסיבה לכך פשוטה - גם ההנאה, שהיא "פלוס", הינה אנטי-אגו.  האגו הוא מחסום המונע מאנשים רבים לחוות הנאות.  האגו אחראי לצבירת האנרגיות השליליות שלנו ע"י הדחקות, כי ככל שהוא צובר יותר אנרגיות שליליות כך הוא צובר לעצמו יותר מזון, כך הוא מבטיח את קיומו.  חשוב להבין שרק כאשר האדם מבין את הנזק שנגרם לו עצמו כתוצאה מהכעס, מהשנאה, מהקנאה, מהנקמנות וכו', רק כאשר האדם מבין את הטיפשות  ואת חוסר התועלת שבשמירת אנרגיות שליליות, הוא יהיה מסוגל לסלוח לגמרי, להיות נקי לגמרי.  האגו מתנגד לזה.  הוא מציב מחסומים כדי למנוע את המצב שבו האדם הינו "נקי",  משום שלאדם נקי יש אגו קטן ביותר, אם בכלל.

אם נביט על כל יצירת הבורא, אם נביט על העולם אשר סביבנו, נוכל להיווכח שכל המערכת המורכבת הזאת פועלת על עיקרון המחזוריות: גאות ושפל, קיץ וחורף, יום ולילה, לידה ומוות, שאיפה ונשיפה ועוד.  ישנה מחזוריות אינסופית ללא התחלה וללא סוף.  כיון שהאדם הינו חלק מהמערכת, חלק מהבריאה, אין כל סיבה להניח כי הוא יהיה היוצא מן הכלל היחיד.  אין כל סיבה להניח שהאדם לא יהיה חלק מאותה מחזוריות, כאשר תהליך הפיכתו מתינוק לקשיש הינו חלק מאותו מסלול מחזורי.  לכל טיפת מים יש מסלול ה"מתחיל" באוקיאנוס, משם הוא מתאדה והופך לענן, משם היא חוזרת לארץ כגשם, ואז מתחיל מסעה חזרה אל האוקיאנוס.  המסלול של האדם שונה:  הוא מתחיל בהתנתקותו מהאלוהים ברגע הבריאה, ממשיך בשהות שלו בגן-עדן, לאחר מכן באה התקופה שלאחר ה"גירוש" מגן-עדן, ואז מתחיל שלב החזרה, אל גן העדן ואל האלוקות.  סיפור גן העדן כפי שהוא מופיע בתנ"ך הוא למעשה קוד עתיק בן למעלה מ - 5000 שנה אשר יכול לסייע לנו להבין כיצד לשוב אל האלוקות.

 

 

מדוע חשוב להשתיק את המחשבות ?

לרשות האדם ישנם שלושה מרכזים אנרגטיים עיקריים:  מרכז המחשבה, שתפקידו הינו לחשוב ולפתור בעיות, מרכז הבטן, שאחראי על האינטואיציות, התחושות, היצרים ועוד, ובניהם מרכז הלב, האחראי על התקשורת בין שני המרכזים האחרים.  כאשר מרכז הלב סובל מחסימות אנרגטיות, הדבר משפיע גם על שני המרכזים האחרים.  האנרגיה שמפעילה את מרכז הלב היא אנרגיית האהבה.  האהבה היא ה"אלף בית" של הקב"ה,  משום שהמילה מורכבת מהאות א' (אחד, אלוהים, אמת), לאחר מכן האות ה' (אלוהים), לאחר  מכן האות ב' (האות השנייה, בראשית), ובסוף שוב ה'.  האהבה היא האנרגיה החשובה ביותר,  היא אנרגיית החיים.  אדם שאינו אוהב איש ושאיש אינו אוהב אותו, ייתכן שהוא נושם, אולי הוא  אפילו עובד ועושה כסף, אך הוא לא נחשב חי.  אם תביטי בעיניו ולא תראו מהן את האש, לא תראו   בהן חיים.  אנרגיית האהבה יכולה לגרום לטרנספורמציה רוחנית, היא הכלי שיכול להביא אותנו  לגן העדן תוך כדי התעלמות ממחסום הזמן.

במקור, האדם אמור לעבוד בהרמוניה עם שלושת המרכזים שלו.  נאמר על בודהא שכאשר הוא  רצה לפתור בעיה, הוא השתמש במחשבה, וכאשר הוא רצה לגרש זבוב טורדני מעל פניו, הוא  השתמש בידו.  אבל האדם משתמש במחשבה כל הזמן, גם בזמן השינה!  מדוע זה כך?  מדוע איננו מסוגלים להיות כמו שאלוהים היה ביום השבת:  ללא המחשבות הבלתי פוסקות?

בסיפור הבריאה יש את סיפור התפוח.  מדוע אלוהים לא הרשה לאדם ולחווה לאכול מהתפוח?    לאלוהים הייתה סיבה טובה לאסור על האדם לאכול מהתפוח.  תחילה, לפני אכילת התפוח,  האדם חי בהרמוניה עם הטבע, עם הבריאה ועם מרכזי האנרגיה שלו.  האדם היה עירום, ללא  דאגות פרנסה וללא כל הדברים המטרידים אותנו היום.  האדם היה חופשי מדאגות, חופשי  מגבולות, ללא מה שאנו מכנים "מוסר".  ללא "תכנות חברתי" וללא דתות.  האדם היה פשוט אדם נטו.  ואז, האדם נגס מתפוח הדעת שהשפיע על מרכז המחשבה שלו.  כתוצאה מכך מרכז המחשבה  של האדם גדל וצמח מעל ומעבר לכל פרופורציה עד כי הוא השתלט על מרכז הלב ועל מרכז הבטן.    מרכז המחשבה הפך להיות המנהיג של המערכת הנקראת "אדם".  האדם הפך להיות השליט  הכל יכול והפוסק האחרון, ולכן האדם חי היום יותר על-פי ה"הגיון" ופחות על-פי האינטואיציה...
חשוב להבין את האבסורד הזה:  המצב הוא שה"שליש" שולט על ה"שלם", משום שהשלם שרוי בתרדמה עמוקה... כאשר אוכלים מפרי הדעת במינון המתאים, הוא מטעין ומאזן את מרכז המחשבה.  הרי האדם  אשר הינו בצלם אלוקים יכול להפעיל את מרכז המחשבה כדי לפתור בעיות, אולם הוא יכול גם לנטרל את מרכז המחשבה, לתת לו לנוח.  יש לאדם את אפשרות הבחירה.  האדם יכול לבחור  להפעיל או לא להפעיל את מרכז המחשבה.  לאלוהים הייתה סיבה טובה לאסור על האדם לאכול מהתפוח.  הוא ידע שהאדם הטרי עדיין לא מוכן  לכך.  ולראייה, ראו באיזה מצב נמצא העולם.  ראו באיזה מצב נמצא האנושות... הדבר הראשון שמרכז המחשבה עשה עם תפיסת השלטון היה הצבת "גבולות" ו"חלוקות", טוב או רע, יום או לילה, שחור או לבן, מוסרי או בלתי מוסרי וכו'. 
מדוע הצורך בהגדרות ובחלוקות?  משום שהמחשבה, גדולה ככל שהיא, איננה מסוגלת לקלוט  בתוכה את האינסוף.  אלוהים הוא אינסוף.  אלוהים נמצא בכל מקום ובשום מקום באותו זמן.    האדם הנתון לשליטת מרכז המחשבה לא יכול להיות כמו האלוהים "בכל מקום", כי רעיון האינסוף גדול על המחשבה.  המחשבה לא יכולה להכיל את האינסוף כמו שספל לא יכול להכיל את האוקיאנוס.  לכן המחשבה חייבת לשים גבולות ולחלק דברים לקטגוריות שונות.  ה – MIND חייב גבולות.  ללא  גבולות הוא מאבד את שלטונו וחוזר לגודלו המקורי.  האבסורד הוא שבעוד ה – MIND זקוק לגבולות, שהרי הוא מאוד מסודר, הרי שאותם גבולות  הם הסיבה לכל האומללות הנוכחית של האדם.    האדם מטבעו שואף לאלוקות, כמו שטיפת הגשם שואפת חזרה אל האוקיאנוס.  האלוקות היא מצב  של העדר גבולות, מצב של התמזגות עם האינסוף.  כך נוצר ניגוד אינטרסים:  מרכז המחשבה  זקוק לגבולות כדי לעשות "חוק וסדר", והטבע הפנימי המהותי של האדם זקוק ושואף להעדר  גבולות על מנת להתאחד עם האינסוף.  ניגוד אינטרסים זה יוצר בתוך האדם פיצול בו האנרגיות של האדם נלחמות האחת נגד השנייה.    השאיפה של האדם להתאחד עם האלוהות ועם האינסוף היא גם הסיבה לכל המלחמות שהאדם  ניהל מאז ומעולם למען ה"חופש".  האדם תמיד נלחם למען חופש כלשהו: חופש דתי, חופש כלכלי,  חופש מצפוני, חופש דתי וכו'.  ומהו החופש הזה שהאדם מחפש?  זהו בסך הכל "הרחקת הגבול".    הגבול עדיין קיים, אבל הוא קצת יותר רחוק עכשיו, והמרווח החדש נותן תחושת חופש, תחושת  אושר.  כאשר מגלים שהגבול עדיין קיים, שהוא רק רחוק יותר עכשיו, חוזר הצורך בחופש, חוזר  התסכול.    השאיפה לחופש, החיפוש התמידי אחר החופש יפסק רק כאשר האדם יהיה מסוגל לחוש, לדעת  ולהבין כי הוא יצור ללא גבולות, כי כל הגבולות שלו הן המצאה מלאכותית של מרכז המחשבה.    חופש אמיתי הוא ההבנה כי אין לך גבולות.  אלוהים חופשי משום שהוא נמצא בכל מקום.  משום  שאין לו גבולות.  והאדם הרי נברא בצלמו... העדר גבולות זה חופש.  גבולות זה שעבוד.    תחושת העדר הגבולות יכולה לצמוח בתוך מצב של מדיטציה, אז האדם יכול לחוות את החופש  המרבי, את האושר הנובע ממעיין פנימי אינסופי.  הגבול הראשון שה – MIND הציב, והוא עשה  זאת מיד עם תפיסת השלטון, ללא כל דיחוי, היה הבגד.  הבגד קובע את הגבול הראשון, הגבול  של ה"מרחב הפיזי" שלך.  זהו הגבול שאנו מוכנים להסיר אך ורק בפני אנשים עמם יש לנו קרבה  מיוחדת במינה.  זהו הגבול שהכי קשה לנו להסיר, אולם ככל יתר הגבולות, גם הוא מהווה  מחסום.  בגן העדן האדם היה ערום.  יש להניח שכדי לחזור לגן עדן יהיה על האדם לשוב  להיות ערום.    על הגבול הראשוני הזה העמיס האדם לאורך השנים עוד ועוד גבולות עד כי כיום, האדם הוא  היצור המסוגר ביותר והמתוסבך ביותר שחי על פני כדור הארץ.    אחת ההשלכות של הגבולות היא חוסר היכולת של האדם לאהוב ולהיות נאהב ללא גבול.    האדם לא יודע מהי אהבה.  הוא מתבלבל בין אהבה לרגשות אחרים כמו אגואיסטיות, רכושנות  וחיפוש אחר בטחון.  אצל זוגות רבים יש אגואיסטיות ורכושנות, אך אין אהבה.  יש פשרה:    "אני לא אעשה דברים שמביאים לי כיף אך פוגעים בך ואתה לא תעשה דברים שעושים לך  כיף אך פוגעים בי".

כאשר האדם נמצא ברחם הוא נמצא למעשה בגן עדן.  כל צרכיו מסופקים לו, אין לו דאגות,  אין לו מחויבויות, אין לו מטרות להגשים... הוא פשוט קיים.  הוא פשוט אנרגיית אלוהים רוטטת.    במשך תשעה חודשים האדם נמצא בגן עדן ואז באה הנפילה.  לא רק האדם הראשון נפל מגן  עדן, אלא כולנו נפלנו מגן עדן.  היציאה מהרחם היא הנפילה מגן עדן, ואין זה פלא שהתינוקות  בוכים בהיוולדם.... הלידה עבור העובר הינה מוות.  הוא מת כעובר אולם הוא נולד כתינוק.  כאדם חשוב להבין זאת:  הטראומה של הלידה היא שיוצרת את הפחד מהמוות.  אולם ברגע שמבינים כי מוות הוא בסך  הכל מעבר לצורת קיום אחרת, ברגע שמבינים כי הזרע של הפרח חייב למות בתור זרע על מנת  לאפשר לפרח לצאת בדיוק כפי שהעובר חייב למות כעובר על מנת לאפשר לאדם לצאת, הפחד  מהמוות מתחיל להיעלם.  בעזרת טכניקות של מדיטציה ניתן להעלים לחלוטין את הפחד מהמוות,  משום שהמדיטציה במובן מסוים היא מוות:  מוות של כל התכנות הישן, מוות אשר הינו הכרחי.  על מנת לאפשר לאדם האמיתי להיוולד ולפרוח.  הזרע חייב להיוולד כזרע על מנת לאפשר לעץ  להיוולד ממנו. הזרע מכיל בתוכו את כל העץ – את כל התאים, הדי.אנ.איי, הכל נמצא בתוך הזרע,  וכך האדם הנוכחי, הוא הזרע אשר מתוך מותו ייוולד האדם החדש והזרע הזה מכיל כבר עכשיו  הכל –  הזרע הזה מכיל גם את האלוקות בתוכו, שהרי בצלם אלוהים נבראנו. מדיטציה היא מצד אחד  מוות ולכן היא גם מרתיעה אנשים רבים. ומצד שני, מדיטציה היא המפתח כדי להתחבר אל האלוקות  עצמה.  מדיטציה מאפשרת לך לחוות יותר רגעים של SATORI, מדיטציה מאפשרת לך להתחבר  אל אנרגיות האינסוף, מדיטציה מאפשרת לך להרגיש שלם, בלתי-מפוצל. כל האומללות נובעת  מהפיצול, מההשוואות , מהגבולות. אדם בלתי-מפוצל לא יכול שלא להיות מאושר.   בתוך הרחם המיינד של האדם היה צלול וטהור. האדם היה חסר ידע וברגע שהוא נולד מתחילות

הצרות: עליו ללמוד כיצד להתנהג, עליו ללמוד כיצד לא להגיד דברים מסוימים ולא לחשוב דברים  אחרים והוא מתחיל להדחיק.  הוא מתחיל לאגור הדחקות.  בגיל מסוים הטבע עושה את שלו  והאדם מגלה את המיניות, ואז עליו ללמוד להיות נגד הטבע, עליו להדחיק עכשיו יותר מאי-פעם.    אם נביט על חיינו מרגע שיצאנו מהרחם, נראה כי אנו נמצאים בהתרחקות מתמדת מגן-העדן, ואין  זה קורה באשמתנו. לכן מרבית הצרות של האדם נובעות מהתסכול עקב רצונו הפנימי לחזור לרחם,  לחזור למצב שכל הצרכים מסופקים לו מבלי אפילו לבקש, לחזור למצב ללא דאגות וללא אחריות,  לחזור למצב של גן-עדן שלפני אכילת התפוח. כמו שכל טיפת מים שואפת להגיע ולהתמזג עם  האוקיאנוס, כך גם האדם, בפנים, ברבדים התת-מודעים העמוקים ביותר שלו, כל רצונו הוא בעצם  לחזור אל תוך הרחם, אל גן-העדן. 
במדיטציה עמוקה, אתם נכנסים שוב אל תוך הרחם, אולם הפעם זהו רחם הרבה יותר גדול – כל  הקוסמוס הופך להיות הרחם שלכם במדיטציה! 

 

עוד  אתר לעיון

http://thanke.fav.co.il/