|
הקדמה:
ההקדמה הינה הפרק האחרון של הספר:הארי פוטר ואוצרות המוות (פרק 37 :אחרית דבר,19 שנה אחר כך)
אותה שנה נדמה היה שהסתיו הופיע בבת אחת.הבוקר של 1 בספטמבר היה צח וזהוב כמו תפוח, וכאשר המשפחה הקטנה חצתה בצעדים עליזים את הכביש המתנהם לעבר התחנה הגדולה והמפוייחת, פרחו האדים העולים ממפלטי המוכניות ומפיות העוברים והשבים כמו קורי עכביש זוהרים באוויר הצונן. שני כלויבם גדולים קירקשו במרומי העגלות העמוסות שההורים דחפו לפניהם: הינשופים שבתוכם שרקו במחאה והילדה הג'ינג'ית השתרכה אחרי אחיה בדמעות,תלויה על זרועו של האב.
"זה לא ייקח הרבה זמן,עוד מעט גם את תוכלי ללכת",אמר לה הארי
"שנתיים,"משכה לילי באפה."אני רוצה ללכת עכשיו!"
העוברים והשבים הביטו בסקרנות בינשופים כאשר המשפחה השתחלה בזהירות אל מחסום בין הרציפים תשע לעשר.אוזנו של הארי קלטה את קולו של אלבוס בתוך ההמולה הסובבת:בניו חידשו את הוויכוח שהתחיל במכונית.
"אני לא! אני לא אשובן בסלית'רין! "
"ג'יימס, דיי כבר עם זה !" נזפה ג'יני.
"רק אמרתי שאולי זה מה שיקרה"אמר ג'יימס וחייך אל אחיו הצעיר."אי אפשר להגיד שזה לא נכון.יכול להיות שישבצו אותו בסלית' -"
אבל ג'יימס הבחין במבט בעיני אימו ,והשתתק.חמשת הפוטרים התקרבו אל המחסום.ג'יימס נתן מבט קצת שחצני באחיו הקטן, לקח את העגלה מאמו ופתח בריצה. בתוך רקע הוא נעלם.
"לא תשכח לכתוב לי?" שאל אלבוס את הוריו מייד, מנצל את הרגע הקצר שבו אחיו לא נוכח.
יום-יום, אם תרצה," אמרה ג'יני.
"לא כל יום," מיהר אלבוס להבהיר. "ג'יימס אומר שרוב הילדים מקבלים מכתבים מהבית רק בערך פעם בחודש."
"ג'יימס קיבל מאיתנו שלושה מכתבים בשבוע בשנה שעברה," אמרה ג'יני
"ואל תאמין לכל מה שהוא מספר לך על הוגוורטס," התערב הארי, "אחיך אוהב למתוח ואתך."
זה לצד זה הם דחפו את העגלה השניה קדימה, צוברים תאוצה.
כשהגיעו למחסום אלבוס עצם את עיניו - אבל לא אירעה התנגשות. במקום זה יצאה המשפחה אל רציף תשע ושלושה רבעים, שהיה אפוף כולו קיטור סמיך ולבן שפלטה רכבת האקספרס האדומה להוגוורטס. דמויות מטושטשות נעו כה וכה בערפל שכבר בלע את ג'יימס.
"איפה הם?" שאל אלבוס בדאגה והציץ בדמויות המעורפלות שעל פניהם חלפו בדרכם את הרציף.
"נמצא אותם" הרגעיה ג'יני
אבל האד היה סמיך, והיה קשה להבחין בפני האנשים מולם. מנותקים מבעליהם נשמעו הקולות רמים באופן לא טבעי.הארי חשב שהוא שומע את פרסי מטיף למישהו בקול רם על חוקי התעבורה במטאטים, ושמח על התירוץ לא לעצור ולהגיד שלום...
"אני חושבת שמצאנו אותם, אל,"אמרה פתאום ג'יני.
מתוך הערפל הגיחה קבוצה של ארבעה אנשים שעמדו ליד הקרון האחרון ברכבת. פניהם התבהרו רק שהארי, ג'יני , לילי ואלבוס התקרבו אליהם ממש.
"היי," אמר אלבוס, ובקולו נשמעה הקלה גדולה.
רוז, שכבר לבשה את גלימת הוגוורטס החדשה שלה, שלחה אליו חיוך קורן.
"מצאת חניה טובה?" שאל רון את הארי. "אני מצאתי. הרמיוני לא האמינה שאצליח להעבור טסטס נהיגה של מוגלגים, נכון הרמיוני? היא חשבה שאצטרך להטיל לחש קונפונדוס(לחש בלבול) על הבוחן."
"לא נכון" אמרה הרמיוני, "היה לי אמון מלא בך."
"למען האמת, הטלתי עליו קונפונדוס," לחש רון באוזנו של הארי כשהעמיסו יחד את הארגז והינשוף של אלבוס על הרכבת.
"בסך הכל שחכתי להביט במראה הצדדית, ובוא נודה באמת, בשביל זה אני יכול להלפעיל לחש על חושי."
כשירדו שוב אל הרציף הם מצאו את לילי והוגו, אחיה הצעיר של רוז, שקועים בשיחה ערה בנושא הבית שאליו יומוינו כאשר ישלחו סוף-סוף להוגוורטס.
"אם לא תהיה בגריפינדור, נמחק אותך המצוואה," אמר רון "אבל בלי לחץ."
"רון!"
לילי והוגו צחקו, אבל אלבוס ורון נראו רציניים.
"הוא לא מתכוון לזה באמת," אמרו הרמיוני וג'יני, אבל רון כבר לא הקשיב להן. הוא לכד את מבטו של הארי, והחווה בראשו בתנועה חשאית לעבר נקוה מסויימת במרחק כחמישים מטר משם.ענני הקיטור התפוגגו לכמה דקות, ושלושה אנשים בלטו היטב על רקע האד המסתחרר.
"תראה מי שם."
דראקו מאלפוי עמד שם עם אשתו ובנו, במעיל כהה המכופתר עד לגרגרת. הוא הקריח קלות באזור הרקות, מה שהדגיש את סנטרו המחודד. הילד החדש היה דומה לדראקו לא פחות משאלבוס היהי דומה להארי. דראקו הבחין בהארי, רון, הרמיוני וג'יני המביטים בו, הינהן קלות בראשו כמחויב מתוך נימוס והפנה אליהם את גבו.
"אז זהו סקורפיו הקטן," מילמל חרישית רון. "תדאגי להשיג אותו בכל המבחנים, רוזי. תודה לאל שירשת את השכל של אמא שלך."
"רון, למען השם," אמרה הרמיוני ספק נוזפת ספק משועשעת. "אל תתחיל לסכסך בינהם לפני שאילו הגיעו לבית ספר!"
"את צודקת סליחה" אמר רון, אבל לא הצליח להתאפק, והוסיף: "אבל אל תתיידדי איתו יותר מדי, רוזי. סבא וויזלי לא יסלח לך אם תתחתני עם טהור-דם."
"היי!"
ג'יימס הגיח שוב:הוא כבר הצליח להיפטר מהמזוודה, מהינשוף, ומהעגלה, והיה להוט לשתף אותם ברכילות חמה. "טדי עומד שם," הוא לחש, והצביע מאחורי כתפו על עננות הקיטור המתגלגלות. "עכשיו ראיתי אותו! ונחשו מה הוא עושה? מתנשק עם ויקטואר!" הוא הרים מבט אל המבוגרים, מאוכזב מחוסר התגובה שלהם. "טדי שלנו! טדי לופין ! מתנשק עם ויקטואר שלנו ! בת הדודה שלנו ! ושאלתי את טדי מה הוא עושה - "
"אתה הפרעת להם באמצע?" שאלה ג'יני. "אתה כל-כך מזכיר את רון -"
"- והוא אומר שהוא בא ללוות אותה לרכבת! ואז הוא אמר לי להסתקל משם. הוא מתנשק איתה !" הוסיף ג'יימס, כאילו הוא מודאג שלא הבהיר את עצמו דיי הצורך.
"אוי, כמה נפלא יהי עם יתחתנו !" לחשה לילי בהתרגשות. "ואז טדי באמת יהי חלק מהמשפחה !"
"גם ככה הוא בא לאכול אצלנו ארוחת ערב בערך 4 פעמים בשבוע," אמר הארי. "למה שלא נזמין אותו לבוא לגור אצלנו, ונגמור עניין?"
"יש!" אמר ג'יימס בהתלהבות. "לא איכפת לי לגור בחדר עם אל - טדי יכול לקבל את החדר שלי !"
"לא," אמר הארי בתקיפות "היום שבוא אתה ואל תחלקו ביחד חדר הוא היום שבו ארצה שהית ייהרס."
הוא הציץ בשעון הישן והחבוט שהיה שייך פעם לפביאן פרואט.
"השעה כמעט 11, כדאי שתעלו לרכבת."
"אל תשכח למסור את אהבתנו לנוויל!" אמרה ג'יני וחיבקה את ג'יימס.
"אמא! אני לא יכול למסור לפרופסור שלי אהבה!"
"אבל אתה מכיר את נוויל -"
ג'יימס גילגל את עיניו.
"בחוץ, כן, אבל בבית ספר הוא פרופסור לונגבוטום, נכון? אני לא יכול ללכת לשיעור תורת הצמחים ולמסור לא אהבה..." הוא הניד בראשו על טיפשותה של אימו ופרק את תסכולו בבעיטה שכיוון אל אחיו אלבוס.
"להתראות, אל. תיזהר מהפגעסוסים."
"חשבתי שאי אפשר לראות אותם ?אמרת שאי אפשר לראות אותם!"
יאבל ג'יימס רק צחק, הניח לאמו לנשק אותו, נתן לאיו חיבוק בזק וקפץ על הרכב ההולכת ומתמלאת. הם ראו ואתו מנופף לשלום, ואחר כך רץ במסדרון לחפשש את חבריו.
"אין מה לפחד מפגעסוסים," אמר הארי לאלבוס. "הם יצורים עדינים, אין בהם שומדבר מפחיד. וחוץ מזה אתה לא תגיע לבית-ספר בכרכרות, אתה תגיע בסירות."
ג'יני נישקה את אלבוס לפרידה.
"נתראה בחג המולד"
"להתראות, אל," אמר הארי שבנו חיבק אותו. "אל תשכח שהאגריד הזמין אותך לארוחת ארבע מחר. ואל תסתבך עם פיבס. ואל תצא לדו-קרב עם אף אחד לפני ששתלמד איך עושים את זה. ואל תתעצבן מג'ימס."
"ואם ישבצו אותי בסלית'רין?"
הלחישה הזאת נועדה לאוזני אביו במלבד, והארי ידע שרק רגע הפרידה יכול היה לאלץ את אלבוס להודות כמה גדולה ואמיתית היא חרדתו.
הארי כרע עד שפניו של אלבוס היו מעט גבוהים משלו. מבין שלושת ילדיו של הארי, רק לאבוס ירש את עיניה של לילי.
"אלבוס סוורס" אמר הארי בשקט, כדי שאף אחד מלבד ג'יני לא יוכל לשמוע - והיא הייתה רגישה מספיק להעמיד פנים שהיא מנופפת לרוז, שכבר עלתה על הרכבת.
"אתה נקראת עלשם שניים ממנהלי הוגוורטס. אחד מהם היה יוצא בית סלית'רין, ויש להניח שהוא היה האיש האמיץ ביותר שהכרתי בחיי."
"אבל תבטיח -"
"- במקרה הזה, בית סלת'רים ירוויח תלמיד מצויין, נכון? לנו זה לא משנה אל. אבל אם לך זה משנה, תוכל לבחור בגריפינדור על פני סלית'רין. מצנפת המיון תתחשב בהעדפות שלך."
"באמת?"
"כך זה היה אצלי,"אמר הארי
הוא מעולם לא סיפר על כך לאף אחד מילדיו, וכעת ראה את הפליאה על פניו של אלבוס למשמע הסיפור. אבל הדלתות כבר נטרקו בזו אחר זו כל אורך הרכבת, והצלליות המטושטשות של ההורים מיהרו קדימה לחלק נשיקות אחרונות תזוכורות של הרגע האחרון. אלבוס קפץ לתוך הקרון וג'יני סגרה את הדלת אחריו. תלמידים רבים שירבבו את ראשיהם מהחלונות הקרובים אליהם. נדמה היה שרבים מהפרצופים, גם על הרכבת וגם על הרציף, מופנים כולם להארי.
"למה כולם מסתכלים?" שאל אלבוס,והוא ורוז הפנו את ראשיהם כדי להביט בשאר התלמידים.
"שזה לא ידאיג אותך"אמר רון "זה אני, אני נורא מפורסם"
אלבוס, רוז, הוגו ולילי צחקו. הרכבת התחילה לנוע, והארי פסע לצידה והביט בפניו הרזים של בנו, שכבר זהרו מרוב התלהבות.הארי המשיך לחייך ולנופף, אף שהיה ברגע הזה טעם של אשכול, לצפות בבנו המתרחק אט-אט...
שרידי הקיטור האחרונים התפוגגו באוויר הסתיו.הרכבת פנתה בסיבוב. ידו של הארי עוד היתה מורמת לפרידה.
"הוא יסתדר," מילמה ג'יני.
כשהארי הביט בה, הוא הוריד את ידו מבלי משים ונגע בצלקת הברק שעל מצחו.
"אני יודע"
הצלקת לא הכאיבה להאארי כבר תשע-עשרה שנים.הכל היהי טוב.
בקרוב ההמשך!!!!!!!!!
|
.bmp)
.gif)
.gif)
.JPG)
.bmp)
.JPG)
