 |
תאיהדולה,תומכת הריון ולידה,אדולה רוחנית054-5458580taya13@walla.co.il |
.jpg) בקרו באתר השני:
תאיה, מאמנת לחיים מלאים באהבה |
|
מונה כניסות : 770
|
בעיות פוריות
סיפור אמיתי ואישי:
כאשר נשאתי בגיל 20, הייתי צעירה ותמימה, לבד בארץ בלי משפחה וחברים. בעלי היה החיבור היחידי שלי עם העולם, ושמתי כל כולי בידיים שלו.
מאוד מאוד רציתי בילד משלי וכבר לפני החתונה הפסקתי עם גלולות למניעת היריון וצפיתי בכיליון עניים לבשורה הטובה... אבל היא לא באה...
אחרי חצי שנה, הרגשתי באינטואיציה שלי שמשהו לא בסדר ובקשתי מרופא הנשים לעבור בדיקות מעמיקות יותר. כל עוד היה מדובר בי, הייתי בשליטה. עשיתי את המוטל עלי: בדיקות חום כל בוקר, רישום הגרפים וחיפוש אחרי הביוץ. התברר שביוץ היה רק לא כמו כולם: המחזור היה 42 יום במקום 28. אבל חוץ מזה הכול היה בסדר.
קבלנו הנחיות לקיים יחסים באזור הביוץ, כשהחום עולה בגרף. ועם החום עלה גם המתח...ולא תמיד זה הסתדר. עברה עוד שנה.
חזרנו על הבדיקות והפעם עשינו בדיקת זרע. זה לא היה קל.
המתח היה גבוה, המצב הנפשי היה קשה כאשר יש תחושה ש"משהו לא בסדר אצלי".
היחסים התדרדרו. נכנסתי לקונכייה שלי. לא היה לי עם מי לדבר. אסור היה לי לחלוק עם אף אחד את הסוד הנורא.
אז חזרו בדיקות הזרע. מספר הזירעונים בתנועה היה קטן מאוד יחסית לממוצע, וזה הסביר את המצב.
לא כל "האשמה" נופלת עלי.
אבל המצב הפך לגרוע יותר. הבחור נהיה אגרסיבי מילולית, סמכותי. המבוכה, הבושה והפגיעה באגו הגברי סגרו על הזוגיות שלנו כלפי חוץ. אסור היה לדבר עם אף אחד על הנושא . זה היה טאבו.
התחלנו טיפולי פוריות בבי"ח.
הפרשי הזמן בין פגישה לפגישה היו של כמה חודשים וביניהם שום דבר לא השתנה, חוץ מהמתח והלחץ בבית: השפלה, כעס, זלזול.
אני נתליתי בתקווה, שכאשר יבוא התינוק, הכול ישתנה.
הזוגיות הפכה לכוך היתוך המוכן להתפוצץ בכל רגע. היו השפלות, חוסר כבוד, מילים פוגעות מצידו ואני הבלגתי, כי לא הייתה לי ברירה אחרת. הייתי מוכנה לכול כדי להרגיש עובר קטן בתוכי.
הלחץ החברתי היה גדול. ההורים שאלו, החברים התפעלו, המשפחה התלחשה ואני בתירוצים שעדיין אני לא מוכנה.
כל העמדת הפנים הזו אכלה אותי מבפנים. לחיות בשקר, אחד בפנים, אחד בחוץ.
נכנסתי לסוג של פחד, שמשהו יגלה את האמת ושהוא יאשים אותי שסיפרתי. הייתי מתוחה כמו קפיץ, סגורה על עצמי, מפוחדת. לא היה בינינו שיתוף בכלל. כל אחד בצד שלו.
באותה תקופה, הוא פתח את הלב בפני חבר מבוגר שלו, וזה הפנה אותנו לרופא פרטי. נעשו בדיקות מסוימות ותוך חודשים מעטים נכנסתי להריון.
חצי שנה אחרי הלידה, תוך כדי הנקת הנסיך שלי, נכנסתי שוב להריון, באופן טבעי. כל המתח ירד.
לצערי הלידות לא שיפרו את המצב בבית, והיחס המשפיל המשיך.
שלוש שנים של חוסר שיתוף, כבוד והערכה סללו את הדרך המסוימת שממנה אין חזרה.
מחוזקת מהניסיון, אני פונה לכל מי שבמצב דומה: לא להתבייש אם "לא הולך". זה יכול לקרות מכול מיני סיבות , גם פיזיות וגם נפשיות.
כמובן שאין צורך לצעוק מעל הגגות שיש לך בעיות פוריות, אבל אפשר לשתף אימא, חברה, דולה, להרגיש חופשי לדבר על מה שמציק ולשחרר את המועקה.
חשוב למצוא אזן קשבת שתדע להקשיב לתמוך ולחזק.
|
