המצור על הנגב ו"עקיפתו"
לא ידוע מתי תפסו המצרים את "הצומת" (צומת הדרכים מגדל-פלוגה עם הדרך לנגב) ואת נ.ג. 113 הסמוכה אליה. כנראה, שהדבר ארע בזמן קרבות עשרת הימים. הדבר התברר לחסימה המערבית בהתקפה על משטרת עיראק-סוידאן (ראה מבצע "דוד מגן" לעיל). אור ליום 11.6 ניסו, מחלקת ג'יפים וזחל"ם של גדוד 9, לתפוס את "הצומת" אך מצאו שם פלוגה מגדוד החי"ר המצרי מס' 9. לאחר חילופי אש נסוגו לכאוכבה, עם נסיגת גדוד 7 מהמשטרה, נסוגו חיילי גדוד 9 גם משם.
בניגוד להוראת המטכ"ל, לא פעלו כוחות "גבעתי" ו"הנגב" להרחקת המצרים מ"הצומת". לאחר פניות ממטה חטיבת "הנגב" תפסה "גבעתי", ב-13.6, את משלט 113. למחרת, ה-14.6 בשעה 10.30, יצאו מהנגב משוריין ומשאית בדרכם צפונה. ליד ה"צומת" הם נעצרו על ידי המצרים שהורו להם לחזור ואיימו לירות עליהם בתותח 6 ליטראות שהיה מוצב "בצומת".
ב-27.6 פינו אנשי "גבעתי" את משלט 113, רק כדי לחזור ולכבשו, מספר חודשים מאוחר יותר, באבידות כבדות. הנגב היה במצור.
ניסיונות להעברת אספקה בעזרת האו"ם
מיד עם הטלת המצור על הנגב פנתה ישראל לאו"ם בדרישה לאפשר העברת אספקה לנגב. אחר משא ומתן, נמסר לישראל ב-19.6, באמצעות המתווך – הרוזן פולקה ברנדוט, שהאו"ם החליט ש"הצומת" תשאר בידי המצרים אך ישראל תוכל להעביר 2-3 שיירות בשבוע לדורות, בחסות האו"ם, והן תוכלנה להעביר אספקה ל-6,000 התושבים היהודיים בנגב (?).
דילוג מעל "הצומת"
לחטיבת "הנגב" היה ניסיון באספקה מהאויר עוד מראשית הלחימה. ליד כל יישוב הוקם מסלול נחיתה ששימש לנחיתת מטוסים קלים ("פרימוסים") והוקמה נספחת א' של שירות האויר בנגב היא "טייסת הנגב". ראשית שימשה הטייסת בעיקר להעברת מפקדים או פצועים והיוותה קשר בין מטה החטיבה ליישובים. עם פרוץ המלחמה והגברת הסיכונים למטוסי הטייסת, הם הועברו ל"שדה דב" ליד תל אביב. בלילה היו המטוסים ממריאים לנגב ופועלים בו ועם הנץ החמה היו חוזרים לתל-אביב.
בהמשך הוברר שהמטוסים הקלים לא מספיקים לביצוע הפעילות הנדרשת והופעלו גם מטוסי "רפיד" דו-מנועיים.
בסוף יוני, החלה הטסת מטענים במטוסי "דקוטה" תחילה הם נחתו ברביבים. אולם, בראשית יולי הועבר המנחת לאזור דורות. ב-22 באוגוסט הופעל מנחת ליד קיבוץ שובל, בו נחתו מטוסי מטען בעלי 2 ו-4 מנועים ובנחיתתם העלו אבק רב. לכן נקרא המנחת בשם "אבק 1" ולמבצע קראו בשם מבצע "אבק".
מטוס במנחת בואדי בדורות
שיירות הרגלים
מאפריל 1948 היה לחטיבת "הנגב" ניסיון בהעברת "שיירות" הולכי רגל, דרך שטח האויב. עם חסימת הדרך הוחלט לחזור ולהשתמש בדרך זו. הדרך חצתה את הכביש בין ה"צומת" לתחנת משטרת עיראק סוידאן. המרחק בין הצומת למשטרה הוא כ-1,500 מ' אך המרחק בין נתיב השיירות לעמדות המצריות היה פחות מ-350 מ'. תחילה הובילו את השיירות סיירי גדוד 2. בהפוגה השניה, הועברה הובלת השיירות לסיירי גדוד 7 והן הגיעו למשלט 130 - המשלט הצפוני בו החזיק גדוד 7. אורך מסלול ההליכה היה כ-8 ק"מ.
התופעה המוזרה בשיירות הרגלים, הייתה העובדה שהמצרים מעולם לא ניסו לפגוע בהן. וזאת, למרות המרחק הקצר מהמשטרה, מספר העובקים בשיירות והסימנים הברורים שבודאי הושארו במעבר הכביש פלוג'ה - משלט 113.
היו שיירות בהן עברו כמה מאות אנשים וכשירדה חטיבת "יפתח" לנגב, כדי להחליף את חטיבת "הנגב" המוטשת, צעדו כל חייליה בנתיב השיירות, בהדרכת סיירי גדוד 7 - מרביתם חברי הכשרת הצופים ו'.
