|
|
הצופים ו' והכשרת נען
בכנס שהתקיים בחיפה, בסוכות תש"ח, הוקם גרעין ארצי של תנועת הצופים - הצופים ו'. היה זה הגרעין הגדול ביותר של ההכשרות המגויסות ומנה יותר מ-220 חברים. להלן סיפורה של תמי כהן (קריצ'בסקי) על אותו הכנס: הכנס היה כנס ארצי שהתקיים בבנין המכינות של בית הספר הריאלי שהיה על הכרמל. הכנס היה של כל הצופים מחיפה, תל-אביב, ירושלים והמושבות והחלטנו בו על הקמת גרעין ארצי של הצופים. בכנס היו הרצאות, דיונים, הכרויות והתקבלו החלטות. ולהערכתי היו בו יותר מ-200 איש. אני למדתי אז בסמינר הקיבוצים וסרגתי סוודרים לכל החברה. כשראיתי את מיקי חשבתי: מזלי שאני לא צריכה לסרוג סוודר כל כך גדול. להלן קטעים מיומן מזכירות הגרעין הארצי:   ב-26 בינואר 1948 יצאו חברי הגרעין, שלא היו תלמידים, להכשרה בקיבוץ נען. בחודשיים וחצי הבאים הם היוו את "מחלקת נען" של הפלמ"ח ועסקו בעבודה ובאימונים. באפריל 1948 הצטרפו לגדוד החמישי של הפלמ"ח, יצאו ללוות שיירות לירושלים, ועד ספטמבר 1948 נלחמו על הדרך לירושלים ובעיר עצמה. באפריל 1948, יצאו תלמידי התיכון, מקרב חברי הגרעין, להכשרה בקיבוצים נען וקבוצת שילר. בהם פעלו במסגרת "עבודה ואימונים" – חצי מזמנם עבדו בקיבוצים ובמחצית השניה התאמנו. האימונים כללו, בין השאר: ספורט שימושי, קרב מגע באלות ובסכין (קפ"פ) ומעט אימונים בשדאות ובשימוש ברובים ובסטנים. אחרי הפלישה המצרית ב-15 במאי 1948, צורפו לגדוד השביעי של הפלמ"ח, ירדו לנגב, הקימו מאהלים ברוחמה ואח"כ בדורות ולחמו במצרים בנגב הנצור. חברי ההכשרה יצאו מהנגב בספטמבר 1948 למחנה באר-יעקב ושם התאחדו עם חבריהם מחטיבת "הראל". באוקטובר 1948 החל מבצע "יואב" בו פעל הגדוד השביעי המאוחד. ההתקפה הראשונה על עיראק-מנשיה נכשלה והגדוד ספג אבדות כבדות. מאז השתנה "מזלו" של הגדוד – במבצע "משה", בסוף אוקטובר, נכבשה באר-שבע, במבצע "לוט" נתפסה משטרת קורנוב (ממשית) ונפתחה הדרך לסדום הנצורה. במבצע "חורב" נכבש הנגב המרכזי, המצרים גורשו מהארץ וכוחותינו הגיעו לפאתי אל-עריש אך נאלצו לסגת ממנה בלחץ המעצמות. ובמבצע האחרון – מבצע "עובדה" שחררו חטיבות "הנגב" ו"גולני" את כל דרום הארץ והערבה ותקעו יתד בים סוף – באילת. בהמשך נתאר את פעילות חברי ההכשרה בחטיבות "הראל" ו"הנגב", עד תום מלחמת העצמאות. עדות דני אופיר (אלפרוביץ) על המחלקה בהכשרת נען מיד עם תחילת השלב הראשון של מלחמת העצמאות, הוסכם בין הסתדרות הצופים, מוסדות הגרעין שלנו והפלמ"ח שקבוצת חלוץ בגודל של מחלקת פלמ"ח תצא בתחילת ינואר 1948 להכשרה מגויסת בקיבוץ נען. הקבוצה תורכב מחברים וחברות שאינם לומדים, כלומר חבר'ה עובדים וכאלה שסיימו, בשנה שחלפה, בתי ספר מקצועיים. בין המיועדים ליציאה למחלקת החלוץ בנען הייתה קבוצה די גדולה של בנים בשכבה שלנו בפ"ת, שהלכה לאורך כל הדרך ביחד, מתחילת הלימודים בבית הספר פיק"א, בצופים ובגדנ"ע. היו בה נערים עובדים ובוגרי בתי ספר מקצועיים. בינואר נפרדו מאיתנו החבר'ה האלה. החברים הכי טובים שלי: אהרון, מוטלה, משה, מומו, רפי, צצל, יומקה, מילי וג'קי קמו ונסעו. אני עדיין למדתי ב"מקס פיין" והייתי אמור לסיים את הלימודים באפריל. נשארתי בבית ובבית הספר, בודד ועצוב. החברים שלי הולכים לפלמ"ח, המצב בארץ מתחמם, עוד מעט החבר'ה יצאו למלחמה ואני פה לומד תרמו-דינמיקה וחוזק חומרים. מתתי מקנאה. בינתיים קרה משהו ששינה את המצב: בסוף ינואר, אני חושב, נהרג המחנך שלנו, צבי וולפר, בהתקפה של ערביי יפו. המקרה הזה נתן לי את הדחיפה האחרונה: מי יבוא במקומו, אין מה להישאר בבית הספר. אני צריך להיות עם החברים שלי, בפלמ"ח. החלטתי לעזוב את בית הספר ולהצטרף למחלקת החלוץ בנען. סיפרתי להורים, אולם אבא הביע התנגדות. מה בוער, טען, נשארו רק עוד חודשיים לסיום הלימודים, עוד תספיק להילחם. לא שוכנעתי. הודעתי כמובן גם להנהלת בית הספר ולחברי שאני עוזב ומצטרף לפלמ"ח, גם הם אמרו שאני "לא נורמלי", לא עזר. ארזתי קצת בגדים, חולצה רוסית, סוודר וכלי רחצה. אמרתי שלום ולהתראות להורי, לאחותי ולשאר החבר'ה והבנות שנשארו ללמוד ונסעתי לנען. כשהגעתי לנען כיוון אותי זפקה למחנה ההכשרה. שם פגש אותי מישהו מופתע מהחברה שלי ששאל אותי מה אני עושה פה. סיפרתי לו ואז הוא הציג אותי בפני המ"מ, יהודה סאגס. יהודה שאל אותי כמה שאלות, מי אני, למה הגעתי עכשיו ולא עם יחד עם כולם וכיוצא בזה. סיפרתי לו את הסיפור והוא קיבל אותי והסביר לי מה הולך, מה אנחנו עושים ואיך, את נוהלי העבודה והאימונים ושלח אותי לכיתה מס. 3 למייק המ"כ. קיבלתי מיטה וארגז תפוזים ריק והפכתי פלמ"חניק. בערב כשחזרו החברים מהעבודה נפגשתי עם שאר החבר'ה מפ"ת ומכפר סבא, התנצלתי שאיחרתי, הם הבינו אותי והציגו אותי בפני שאר הבנים והבנות. המחלקה מנתה כ-35 איש ביניהם שתי בנות, עליזה ומיכל מחיפה. רוב החבר'ה היו מתל אביב והשאר מפ"ת וכפר סבא. המחלקה שהגיעה באמצע ינואר חיה מאז בשגרה הרגילה של הכשרה מגויסת, שיגרת עבודה והאימונים. עבודה בכל ענפי המשק ואימונים. מיד כשהגעתי סודרתי לעבודה. אחרי כמה ימים התחילה תקופת אימונים. האימונים נערכו בתנאי מחסור אמתיים. למחלקה לא היה נשק משלה ואילו הנשק בנען היה, אף הוא, בסליק. התאמנו ברובים איטלקיים, שלל ממלחמת העולם השנייה, שהושאלו לנו, לצורך האימונים, על ידי תחנת הנוטרים המקומית. תחמושת לא קיבלנו כי כל כדור היה אמור להיות מדווח למשטרת א"י הבריטית ולכן לא יכולנו לבצע מטווח. התאמנו אימון הפרט והכיתה, תנועה ביום, תנועה בלילה, הסוואה. מעט תרגילי אומץ כמו קפיצה מגג קומה שנייה לתוך שמיכה המוחזקת בידי החברים. פחד. הבנות לקחו חלק בכל האימונים. היינו חלק משלוש מחלקות שחנו במשקים בסביבה. שיגרת החיים הזאת נמשכה עד ראשית חודש אפריל למרות המצב הקשה והחמור בעיקר בנושא התחבורה. לאחר זמן יצאו לפעולה ראשונה. להלן דברי חבר ההכשרה נתן (זפקה) זפקוביץ בראיון עם עזרא גרינבאום בספטמבר – אוקטובר 1988: אני אחרי חולדה, חזרתי לנען. באותו ערב הייתה איזה פעולה שבה השתתפה המחלקה. אותי השכיבו בצד, אמרו: "אתה צריך לנוח יום אחד". הם יצאו לתקוף את אחד הכפרים בסביבה. אני לא זוכר את השם שלו. עשו את הפעולה וחזרו בשלום, כולם. ושוב, מחזור מסוים של אימונים, פה ושם איזו שהן גיחות. אני זוכר, הייתה לנו לילה אחד, איזו שהיא פעולה לתפיסת תחנת הרכבת של ואדי סראר. ואדי סראר היה מחנה גדול מאוד צבאי. הבריטים פינו אותו והיה מדובר שאנחנו נכנס. ויצאנו, גם כן מחולדה. אני זוכר שהלכנו כל הלילה, טעינו בדרך. לפנות בוקר, ממש לפנות בוקר, שלוש או שלוש וחצי בבוקר, עלינו על הכביש וראינו שאת הפעולה לא נצליח לבצע וחזרנו חזרה. החברים במחלקה הוציאו עלון:   מחנה הגרעין בנען החברה מתאמנים דודדליין - רועה הצאן מנען | ||
