|
.gif)
רוק:רוק (מאנגלית: Rock) הוא ז'אנר מוזיקלי, אשר החל דרכו כהתפתחות של הרוק אנד רול בשנות השישים. להקות הרוק הרחיבו את המושג הצר של רוק'נרול, הוסיפו כלי מיתרים והחלו לחקור שיטות הקלטה חדשות וכן את האפשרויות הטמונות בסינתיסייזרים. הרוק מבוסס על סולמות הבלוז (הסולמות הפנטטוניים), בהם מונמכים הצלילים השלישי והשביעי (ולעתים גם החמישי) בחצי טון. במקור, הרוק היווה שילוב בין מוזיקה אמריקאית עממית (קנטרי) למוזיקה אפרו-אמריקנית קצבית (בלוז); אך עם השנים הרוק התפצל לאין ספור כיוונים שונים ומשונים, שהתרחקו מסגנונות אלה מרחק רב, והושפעו גם מסגנונות אחרים לגמרי כמו מוזיקה קלאסית, פופ, ובשנים האחרונות אפילו היפ-הופ. זאת, מכיוון שלמעשה כל להקה שמשתמשת ב"שילוש הכלים המקודש" של הרוק (שמשמש גם בבלוז) - בס, תופים וגיטרה חשמלית - יכולה להגדיר את עצמה כלהקת רוק; והאפשרויות הטמונות בשילוב של שלושת הכלים הללו הן בלתי מוגבלות. לכן, בנקל אפשר למצוא רוק שקט ורוק רועש, רוק מהיר ורוק איטי רוק שמח ורוק עצוב, רוק קולי ורוק כלי, שירי רוק קלילים ולעומתם מנגינות רוק כבדות ועמוקות. סגנון הרוק הוא כל כך מגוון, שלמעשה, הוא אינו סגנון אחד אלא קבוצה גדולה מאוד של סגנונות. למרות העובדה כי מקורו של הרוק בבלוז, אשר יוצריה היו שחורים, כמעט כל יוצרי הרוק לדורותיהם היו לבנים. הרוק התפתח באנגליה ובארצות הברית במקביל. השפעת הרוק הגיעה לידי כך, שאף קמו זרמים חברתיים בקרב בני הנוער של מעריצי רוק - מטאליסטים, פאנקיסטים, ילדי הפרחים. במהלך השנים אורגנו פסטיבלי רוק המוניים ואף בוימו סרטי רוק על הכוכבים, שלוו במוזיקה שלהם. תופעה בולטת שמלווה את הרוק מראשיתו ועד היום היא שימוש נפוץ של המוזיקאים בסמים – החל מאלביס בשנות החמישים, וכלה בנירוונה בשנות התשעים. פופ:הפופ כסגנון מוזיקלי, הוא אולי הצורה המרצה והמספקת ביותר עבור הקהל הרחב מכל צורות המוזיקה הפופולרית. חלק מהמאפיינים המוזיקליים המגדירים את הז'אנר הם הימצאות "פתיון" בשיר וטכניקות הפקה מוזיקלית אשר מתבססות, במידה כזו או אחרת, על האופנות המוזיקליות באותה עת. ה"פתיון" יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אזנו ואת עניינו של המאזין. טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הינם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעיתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים. סוג יחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה. בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב. ראפ או היפ הופ:ראפ או היפ הופ הוא ז'אנר מוזיקלי המשתייך למוזיקה שחורה, (מונח המתייחס למספר סגנונות שהתפתחו בקרב אוכלוסיית השחורים באמריקה, החל מג'אז ורית'ם אנד בלוז, דרך רגאיי ועד הראפ וההיפ-הופ של ימינו). סגנון הראפ והיפ הופ מהווה אחד מארבעת היסודות בתרבות ההיפ הופ. המושגים "ראפ" ו"היפ הופ" מתארים את הסגנון המוזיקלי הנזכר לעיל, אך לכל אחד מהם משמעות נוספת. המושג "היפ הופ" מתייחס לסממנים ייחודיים של תרבות ההיפ הופ, ואילו המושג "ראפ" מתאר את פעולת הראפינג (הדיבור הקצבי). לעתים, השימוש במונח ראפ לסגנון מוזיקלי מכוון לתיאור סגנון מונוטוני קצבי שהדגש בו הוא על הראפינג המילולי. סגנון הראפ צמח בהשפעת מוזיקת רגאיי, ועל כן המקצב האופייני למוזיקת ההיפ הופ דומה. מאפיינים מוזיקליים של מוזיקת ההיפ-הופ הם הביטבוקסינג והסקראצ'ינג, הכלים האופייניים הם סינתסייזר, סמפלר ומכונת תופים. ראפינג יכול להיות מבוצע גם ללא ליווי כא-קפלה. ראפינג מבוצע היום בשילוב עם סגנונות מוזיקליים נוספים מלבד מוזיקת ההיפ-הופ. מוזיקת הראפ מתבלטת כמוזיקת מחאה בוטה וברורה יותר מהסגנונות הקודמים לה. הטקסטים המועברים כוללים גסויות, קללות והתרסות, כמו גם תשבחות עצמיות והתייחסויות מיניות בוטות. הסגנון מזוהה גם עם תרבות שכונות העוני והפשע בארצות הברית, ורבים מהראפרים משתייכים לכנופיות רחוב (גאנגסטרים) ואף היו מעורבים בפרשיות פשע, כמו סנופ דוג שהואשם ברצח ובאונס, טופאק שנרצח, או Eazy-E שהיה מבוקש על ידי ה-FBI. בשנות התשעים, מוזיקת ראפ ותרבות ההיפ-הופ צברו פופולריות רבה, והחלו להופיע גם אמני ראפ והיפ-הופ לבנים (דוגמת הביסטי בויז ואמינם). ההתקרבות למרכז הקונסנזוס גרמה גם למסחור רב סביב סגנון זה, והחלו להופיע לייבלים מסחריים מצליחים שמשמשים כפס ייצור לראפרים המכוונים לטעם הקהל, וזונחים את המחאה לשמה, דוגמת פיפטי סנט ואחרים. בלוז:בלוז הוא סגנון מוזיקלי ווקאלי ואינסטרומנטאלי המבוסס על סולם פנטטוני ובאופן טיפוסי על מאפייני מהלך הרמוני בן 12 תיבות. סגנון זה נחשב לפואטי, מלודי, הרמוני ובעל קצב מיוחד משלו, דבר המבדיל אותו מכל סגנון מוזיקלי אחר. מקורו של הבלוז הוא בארצות הברית בשירת העבדים האפריקנים. שירה זו כללה שירי עבודה, שירי דת וכן מאפיינים של מוזיקה אפריקנית שורשית. הבלוז השפיע רבות על המוזיקה הפופולרית והוביל ליצירת שלל סגנונות המהווים את כובד המשקל של המוזיקה המערבית המודרנית. ביניהם: הג'אז, רית'ם אנד בלוז, רוק, מטאל, קאנטרי ואף השפעות מסוימות על מוזיקה קלאסית מודרנית.
|
