, הסיפור של וואר-לורדס

בראשית הימים, זמן רב לפני ידעה הארץ עליה ונפילה של מלכי השלום ושרי המלחמה, סרר איזון על פני האדמה והיה האור והחושך כגוף אחד. אבל, נכתב כי לא יוכל האיזון להתקיים לנצח, חום האור עלה עם השחר וקור החושך ירד עם הלילה וכך נחתם הגורל בידי גורמי השמים ככתוב בספר החיים. ביום בו תחזיק היד לראשונה בחרב יופר האיזון ואיתו השלום, יושבי הארץ לא יזכו עוד למראה שמי הרקיע כמראה הים על פני האדמה. העשן יכלא את מטר השמים, ונהר הדם יעלה על גדותיו ולא תדע הארץ מנוחה כי לא אור ולא חושך יסרור בה. ככתוב בגורל יווצרו ששה חרבות כמספר הגזעים על האדמה, שלוש חרבות אור ושלוש חרבות חושך להחזיק את חומות האיזון חזקות ואיתניות. האגדה מספרת כי קיימת גם חרב שביעית, חרב שתביא איתה את כץ המלחמה ותכריעה בין האור והחושך אחת ולתמיד. רבים נפלו בדרכם לחרב ורבים עוד יפלו בצלה.

שקט אפף את הלילה, נראה כאילו הזמן עצר מלכת. דבר לא נראה באופק מלבד צללי גבעות אשר ריקדו על פני האדמה עם תזוזתו של הירח. היה זה לילה רגיל ככל הלילות שקדמו לו, ניצולי ממלכת אדמיראוס התקדמו זה אחר זה בניסיון לעבור בין שברי האבנים אשר הוסיפו להראות מוכרים. אולי תעתוע הזמן משחק את אחד ממשחקי הדמיון שלו או שהיו אלה באמת שברי חומות השלום. האדמה לא הוסיפה רעד נראה כאילו רוח המלחמה פסקה לרחף במקום, רק עשרות כפות רגלים משאירות את חותמם באדמה, מזיזות גרגירי אבק ונעלמות כליל כלא היו שם כלל.

הנוף במגוון אפור לילה הטיל את בהירותו על צמרות עצי יער אשר צמחו במקום. מאחורי מבוך עצים סבוך למדי לא נראה זכר לשום ייצור חיי, נראה כאילו היה זה ציור דומם בגודל הר הניצב תחת כוכבי השמים באמצע שום מקום. קשה היה שלא להבחין בו אך הדבר לא משך תשומת לב מיוחדת מבני הלילית שהתקדמו אל עבר נקודת היעד שלהם. לפתע נשמע רשרוש שיחים חזק מעומק היער. לאלפים שהיו מורגלים למצב הזה לא לקח זמן רב להגיב. טריסר חצי קשת כוונו אל עבר נקודת הרעש. "חכו לסימן שלי בסבלנות" אמר קול מאחוריהם. מחצית מהאלפים הנהנו בראשם כאות הסכמה. מתוך היער נגלה משהו המזכיר בנאדם מכוסה בוץ. "הוא לא רואה אותנו" "יופי ככה אני רוצה שזה ישאר, עד לרגע הנכון" אמר אחד האלפים. האדם רץ במהירות כזאת שלא היה שם לב אילו ממש לצידו היה עומד ליצן עם לפיד אש בוער ועושה סלטות במקום. האלפים "יצורי הלילה" אשר ידועים ביכולת הסוואה מיוחדת עקבו בזהירות אחר האיש בעודם מכוונים את קשתותיהם עליו, מחכים לסימן.

סינוור הופיע בקרבתו של האדם, אור ירח הכה על חפץ הנמצא בידיו של האיש, גורם לו לזהור. סקווווווייייייש' נשמע שריקה חדה, מתוך היער נורה חץ אל גבו של האדם. אחד האלפים, ניסה לפגוע בחץ עם חצו אך ללא הצלחה, החץ השיג את המטרה ופגע בגבו של האיש הרץ. אבל דבר מוזר התרחש באותו הרגע, האיש המשיך בריצה כאילו החץ לא פגע בו כלל. במקום זה הופיע פיצוץ מים שהפיל את החץ לקרקע. כאילו שלוש דליים בלתי נראים הופיעו באוויר ומנעו מהחץ להשיג את מטרתו. ראיתם את זה? החלו להישמע לחשושים בקרב האלפים. "בנגדוס, מהר אל תוך היער" הקול המדבר השתיק את הרעש. "הגנו על האיש, נגיסי ובלדרוי תישארו בכוננות לכל מקרה", כעת כל הקשתות כוונו אל היער, מלבד קשתויהם של נגיסי ובלדרוי שהמשיכו לעקוב אך האיש הרץ. "מנדיס", אלף אחד הגיב לקריאה, נראה כאילו לא היה צורך בהסבר מפורט עבור מנדיס. הוא נעמד לצידו של אורנלדו, בעוד אורנלדו ממשיך לחלק את הפקודות. עיניו של מנדיס קיבלו צבע ירקרק יפיפה "קדימה מנדיס" אורנלדו העיץ בו. בזמן הזה כבר התחלפו מספר יריות חצים בין שני הצדדים ושוב נשמע פיצוץ מים כאשר אחד החצים ניסה לפגוע באיש. "אני לא רואה שום דבר בלתי רגיל" אמר מנדיס, "הוא נראה לי כמו איש רגיל" מה בדבר נשק? שאל אותו, "אין לו נשק אך בכל זאת קיים משהו שמעכב את ריצתו מטעה את גופו ימינה, גורם לאחת מן רגליו להתנגש בקרקע בעוצמה רבה". "מה זה?", אורנלדו לא יכל שלא לחשוף את התפעלותו מן העניין. "אני לא יודע, באמת שאני לא יודע. זה נראה כאילו משקל כבד מכביד על צידו הימני של גופו"

סקוויייש' בום!, מהיער נורה חץ אדום והתפוצץ סמוך לאיש הרץ. רסיסי מים הועפו לכל הכיוונים, האיש הרץ הופל ארצה. וואו, לחש מנדיס. "ראיתי את זה". אורנלדו לא יכל להסיר את מבטו מהאיש נראה כאילו ראה זאת גם. "כולם, ירי לפי הסימן שלי". קשתו של אורנלדו הייתה מכוונת אל עבר היער אש!!! בהישמע הפקודה עשרות חצים נורו אל היער. אורנלדו שם את קשתו על גבו והחל בריצה אל עבר מקור הירי. מנדיס ואלף נוסף הצטרפו אליו. "שנדרו אתה אחראי, נגיסי ובלדרוי קדימה! אל האיש עזרו לו אנחנו צריכים אותו בחיים".

קבוצת עצים סבוכים העניקו לעומק היער מראה מצמרר במיוחד, אור הירח היה מקור התאורה היחידי במקום. שב ונעלם עם כל ענן חולף, שלושת האלפים התקדמו במהירות לכיוון הירי. "מנדיס, אנחנו זקוקים שתשתמש בכישורייך לאתר את הקבוצה של בנגוס." מנדיס הניד בראשו כאות הסכמה. "אני חושב שהירי הגיע מהכיוון הזה" אמר אוליבר וסימן עם ידו את הכיוון. ככל שמהרו להתקדם כך גברה האפלה על אור הירח ועל אף יכולתם של האלפים לראות יחסית טוב בלילה, התקשו אורנלדו מנדיס ואליבר למצוא את דרכם.

"אנחנו צריכים להישאר יחד, לא להתפזר שלא לצורך" אמר אורנלדו. 'סקויאנטה' נשמע לחשוש ממש לפניהם. אוליבר זיהה את הקול, היה זה בנגוס חברו לכיתה באקדמיה, הוא זכר היטב גם מה הוא פירושו של הלחשוש. הם למדו זאת יחד. במקור היה זה קסם עתיק שהלוחמים האלפים השמשו בו כדי לדווח על פצוע בקרב, הלחשוש היה חוזר על עצמו ומתפרס לאורך קילומטר, עד אשר כח אלפים היה מוצא את הפצוע. מה שמיוחד בו הוא שרק האלפים יכלו לשמוע אותו. אוליבר מיהר לדווח לאורנלדו אך נראה כאילו מנדיס עשה זאת לפניו, עיניו זהרו שוב בצבע ירוק כמו מקודם, והוא רץ מהר יותר על אף שהיה כבר ממש חשוך.

"אורנלדו אני לא מבין מה כל כך מיוחד באיש הזה שאנחנו מסכנים את חיינו למענו?" "אוליבר אני מבין שאתה כ..." אורנלדו ניסה להגיב לדבריו של אוליבר אבל הוא קטע אותו באמצע "זאת כבר לא המלחמה שלנו, סילינוי נחרבה". אורנלדו חש כאילו זה עתה ספג אגרוף. בטנו התהפכה למשמע המשפט בעוד המילים חוזרים ומהדהדים בראשו "סילינוי נחרבה,סילינוי נחרבה, נחרבה.." דחף בלתי מוסבר תקף את גופו. הוא כבר יכול היה לדמיין את זה, איך ידיו שולפות את החרבו, משסעות את גרונו של אוליבר, משאירות אותו מדמם בין עצי היער ללא שום יכולת להתגונן. "אורנלדו, מנדיס אהף א.. ה.." היה זה קולו של בנגוס שהחזיר אותו למציאות, הוא עדיין היה שם בין עצי היער ספוג בוץ וזיעה ניצב מול בנגוס. ". אל תזוז" צעק מנדיס והתכופף כדי להגיע אליו. בנגוס נשען על אחד העצים מכוסה כולו בדם, מכתפו השמאלי בלט חץ בעל נוצות ירוקות, אורנלדו הבין מה פירוש החץ, אך לא נתן לזה להשפיע עליו. אוליבר ומנדיס טיפלו בפצעו של בנדוס. העבודה לא הייתה קלה כלל שכן גופו של בנדוס היה מכוסה בוץ ודם ובנוסף לכל הוא רעד בצורה מוגזמת. עיניו העייפות לא הצליחו להסתיר את הייסורים והכאב שהוא מרגיש. המבטים שהוחלפו בין ארבעת האלפים כבר אמרו הכל. "זה בסדר. תמשיכו, עיזרו לשאר" שיעול כבד ליווה את המילים כשבסופו נפלט דם מפיו של בנגוס "אני יהיה בסדר, עכשיו קדימה לכו" אוליבר ומנדיס קמו ראשונים "לכו כבר" צעק בנגוס "מהר הם בסכנה". "לא הייתי צריך לשלוח אותך" מילמל אורנלדו קם והמשיך במרדף אחר היורה המסתורי.

המקום היה מלא בחצים, ענפי העצים היו שבורים לחתיכות, צלקות החרבות לא פסחו על שום עץ. אור הירח הבודד שהצליח לחדור כנגד העצים הסבוכים האיר על שלל המתכות שהיו פזורים לאורך מספר מטרים, כאילו הייתה פה מלחמה שלמה.

שלושת האלפים פילסו את דרכם במרדף סוער. אולבר לא נראה שלב כלל. פניו של בנדוס המשיכו להופיע מולו במשך הריצה, כעסו על אורנלדו רק הלך והתחזק 'למה הוא שלח אותו ליער?' 'זה יכול היה להסתיים אחרת'. "אאאאיי..." צעקה מעומק הפנתה את תשומת ליבם, "קדימה יותר מהר". אורנלדו שלף את חרבו "אין הרבה תועלת להשתמש בקשתות כאן, העצים צפופים מדי זה לזה". "סקויייייש" נשמע רעש מתכת כעת כל החרבות היו שלופות, מלבד חרבו של מנדיס שעוד היה עסוק בהשארת סימנים על כל עץ שחלפו. ככל שחלף הזמן הרגישו האלפים את התקרבותם אל מקור הרעש, צווחות הכאב וצעקות לעזרה נשמעו כעת ברור מתמיד, כאילו מקור הרעש נמצא מאחורי העץ הבא. "זה רחוק משחשבתי" אמר מנדיס, סימן את העץ והמשיך "כנראה יש משהו ביער הזה שגורם לצליל לנדוד למרחקים.. אהמ אהמ" אוליבר השתעל בקול רם "אתם לא חושבים שזה מוזר? העצים פה צפופים מדי איך אנחנו מצליחים לשמוע משהו במרחק כזה" אף אחד מן האלפים לא הגיב לדבריו. החבורה פשוט המשיכה בריצה אל מקור הרעש. השיעול של אוליבר החל לגבור עד כדי כך שהפסיק את ריצתו. "אתה בסדר?" שאל מנדיס 'כן' הוא אמר תוך כדי שיעול. במאמץ להמשיך הלאה הרגיש אוליבר כאילו חבלים בלתי נראים אוחזים בו מצמידים אותו לעץ מונעים ממנו לזוז אפילו סנטימטר אחד. רגליו כאבו עד כדי כך שהיה מוכן לכרותם בחרבו. הוא הפנה את ראשו אל עבר חבריו, הם נראו מותשים לא פחות, צעקות הכאב וקריאות לעזרה הדהדו בראשו. 'אני חייב להמשיך חייב' קולו הפנימי שב וחזר על עצמו אך כאב גופו גבר על רצונו. "אתה לא תיתן לאורנלדו לחלק לך פקודות,נכון? מי הוא בכלל?" אוליבר הסתובב תוך כדי ניסיון למצוא את הקול המדבר, אבל התשובה לא התגלתה לנגד עיניו. "הרוג אותו, קח את הפיקוד - הרוג" עיניו של אוליבר התחילו לדמוע הוא לא הבין מה קורה לו, "מנדיס מנדיס" הוא צעק בקול, אך לא נראה כאילו מנדיס מבחין בו, אל אף שעמד במרחק 4 מטרים בלבד.

הקול חזר שוב ושוב על עצמו "הרוג, אותו הוא יוביל למותך הרוג". "בני אדם גזע כל כך נחות, באמת שווה למות למענם?" "זה לא למען בני האדם זה למען בנגוס, וכל הצוות הם נמצאים בסכנה" השיעול של אוליבר התחזק עד כדי כך שהיה צריך להפסיק את המשפט באמצע, הקול המצחקק נשמע שוב "אוליבר, שנינו יודעים את האמת", אוליבר ניסה לקרוא לשני האלפים שבדיוק כרגע השיגו את החבורה, אך קולו לא נשמע כלל. "אני יודע.. אוליבר, אני יודע .." הקול המצחקק נהיה רציני "אנחנו חייבים להרוג את אורנלדו אחרת כולנו נמות". "תעזוב אותי" אוליבר נלחם בעצמו, מנסה להרחיק את הקול המדבר ממנו. רגליו הכואבות רק מחזקות את כעסו. "אורנלדו רק מחכה להזדמנות, הוא לא יסלח לעולם .. סילינוי" הוא הרגיש את גופו הולך ומתפוצץ מכאב, כאילו אלף חרבות בלתי נראות משסעות אותו. "אוליבר" נשמע קול נשי. היער החשיך עד כדי כך שלא יכל לראות דבר, רק קרן אור קטנה חדרה אל עומק היער במרכזה ניצבה אישה יפת תואר, עטופה בבד, שערה הארוך גלש לאורך כתפיה ממלא את אוליבר בהרגשת נחת כאילו זה עתה ניצב אל מול עץ האנדריס בשיאה של השלכת. "תמיד אהבתי אותך יקירי" היא המשיכה, ליבו של אוליבר פעם בחוזקה עד כדי כך שהוא בעצמו לא הבין מה קורה לו "אורנלדו היה בסך הכל זכרון חולף". אוליבר נרתע לאחור עד כדי כך שנפל כשהאישה ניסתה להתקרב אליו "לא אל.. אל תתקרבי אליי, זאת לא את, את לא קיימת" הוא ניסה לברוח אך גופו התקשה לזוז, רעד בלתי פוסק הציף את גופו, הכאב הלך והתחזק. האישה הושיטה את ידה ולטפה אותו בעדינות רכה, גופו לעולם לא ידע נחת כזה. צעקותיו של אוליבר פסקו רק דמעות מלאו את פניו "יקירי הוא הרג אותי הוא יהרוג גם אותך,בבקשה אל תיתן לו. אתה חשוב לי מאוד. לא עובר יום שאני לא מסתכלת עלייך מלמעלה" סקויייייייייייש נשמע שריקה באוויר "אוליבר! אוליבר!" זה היה קולו של מנדיס, האישה שבדיוק עכשיו עמדה לצידו התפזרה לערפל ונעלמה. אוליבר הפנה את מבטו אל עבר מנדיס, אבל לא נראה כאילו הוא מזיז את שפתיו בטח שלא צועק. לפתע הרגיש איך גופו נזרק כמה מטרים באוויר, עד שהתנגש בעץ. הכל התערבב סביבו הדבר הראשון שראה הייתה דמותו של אורנלדו נעלמת בריצה בין עצי היער, כאשר שני אלפים רודפים אחריו. אגרופו של אורנלדו עדיין השאיר את חותמו על פניו. הוא לא היה בטוח על מה הוא כועס יותר על האגרוף שספג מאורנלדו או מהעובדה שלא הספיק לומר מילה לאישה ביער. אוליבר קם מנסה להתעלם מכאב ההתנגשות בעץ, שלף את חרבו בכעס ורץ לכיוון בו נעלמה דמותו של אורלנדו לפני שניות אחדות.