במכתב היה כתוב שנה. שנה שבה היא תכננה את מותה...

שנה שלמה שהעמידה פנים שטוב לה, שכייף לה, חיוכים מזוייפים... חיים מזוייפים!

שנה שלמה שהיא בכתה בלילות, שנה שלמה  שכאב לה!

שנה שלמה שהיא רצתה לחיות, להיות, אבל היא לא יכלה יותר!

היא ספרה את הימים, וסימנה יום, יום!

הגיע היום המיוחל... והיא כהרגלה קמה לבית הספר...

היא קיפלה את הפיג`מה, אכלה ארוחה טובה, נהנתה עם חברותייה ושוב חזרה לחדרה...

ממורמרת ובוכה, בטוחה במעשייה!

"אל תעשי זאת ילדה"- קולה הפנימי זועק לה!

היא לקחה חוט עבה, ותלתה אותו על התקרה...

היא לקחה כיסא גבוה.. נעמדה  ו...

ההלוויה התקיימה, כולם בכו וזעקו לרחמים...

הילדה כבר איננה... היא לא מרגישה את הכאב הזה מבפנים...

לא בטוח שהיא כאן איתנו או שלא תחזור לעולמים...

אבל היא איננה, לכל החיים!

במכתב היה כתוב שנה! שנה שבה היא תכננה את מותה...

 איך לא סיפרת/החברים שלה

איך לא סיפרת על הכאב
שיתרוצץ אצלך בלב
ילדה יפה איך נדע
אם לא אמרת שום מילה

איך עברו ימים והגעגועים
לא מפסיקים לשניה
איך אותה צורה המרה
ניפצה לי את הנשמה
ספרי לי את הכל
מי פגע? מי עשה?
אבל מה לעשות
אי אפשר כבר לחזור