קצת על הילי ילון:

 

להילי ילון יש פודלית קטנה בשם במבוק. אני לא יודע אם זאת באמת פודלית, אבל מבחינתי אם זה קטן, מתולתל ועם הרבה שיער אז זה פודל. במשך כל הריאיון במבוק יושבת עליי או על הילי ומתפנקת. הילי מצאה אותה ברחוב לא מזמן, אף שבמקרים כאלה תמיד קשה לומר מי באמת מצא את מי, והחליטה לאמץ אותה. אנשים שמאמצים כלב מהרחוב תמיד מעוררים אצלי אמפתיה. אנשים שהכלב שלהם עושה המון רעש במהלך הריאיון, מציק ומגרגר והם רק מחבקים אותו בחיבה ועושים כלפיו קולות משונים, בכלל מעוררים אצלי אמפתיה. כזאת היא הילי ילון, מעוררת אמפתיה. היא קטנה מאוד, יפה בצורה קצת פריזאית וענוגה, ועם הדיבור השקט והכן שלה גורמת לך להיות בן רגע בעדה. עוד לפני שאנחנו מספיקים להתיישב, היא מעידה על עצמה שהיא עושה חרא קפה, ומעודדת אותי להכין אותו בעצמי. הסברתי לה שאני לא מהמחמירים, ושהיא יכולה לזרום עם זה. בסוף יצא לגמרי לא רע. ילון נולדה בירושלים לפני 21 שנה, ובגיל תשע עברה

עם משפחתה לתל אביב. היא בת לאם קרמיקאית ואב סוכן נסיעות, ומתפקדת על תקן הבת האמצעית, עם אח גדול ואחות קטנה. את התיכון ילון העבירה בבית הספר הדמוקרטי ביפו, עד שהחליטה בכיתה י"ב שכל העסק הזה לא בשבילה.

"באיזשהו שלב ראיתי שאני לא לומדת שום דבר", היא אומרת, "אז החלטתי לעזוב את בית ספר, למרות שנורא נהניתי בו והוא תמיד נתן לי את הביטחון להיות מי שאני. אחרי שעזבתי עבדתי קצת ונסעתי ללונדון".

צריך להיות אדם מיוחד מאוד, שלא לומר אמיץ במיוחד, כדי לעזוב את הבית בגיל 17 ולעבור לארץ זרה. כשהגיעה ילון ללונדון היא קנתה חומרי גלם, הכינה לעצמה תחפושות, והחלה לעשות לבדה תיאטרון רחוב. אני חייב להודות שאחת מדרכי הפרנסה התמוהות ביותר בעיניי, פרט לעבודה עיתונאית כמובן, היא להיות פסל אנושי. מכיוון שזה מה שחשבתי שילון עשתה התפלצתי מיד. היא, מצדה, זיהתה את השבר ומיהרה להרגיע אותי: "תירגע, זה היה עם תנועה".

מי האנשים הללו שעושים את הפסלים האנושיים? זה ממש טירוף.
"זו דווקא לא בעיה, אתה חייב לנסות את זה. גם אני לא הבנתי איך הם עושים את זה, אז עשיתי את זה לבד בבית בערך שעה".

אני לא אשאל מדוע, בואי פשוט נעבור הלאה. למה היית מחופשת ברחוב?
"לקבצנית. הייתי עוברת בין אנשים ומתחננת לכסף. חוץ מזה, כדי להתפרנס עבדתי גם ב-'Friendly Falafel'. היה כיף לאללה, אבל הפלאפל היה נוראי. לא נעים למכור בארבעה פאונד כזה פלאפל עם חומוס מגעיל ופיתה קטנה וקשה. הרגשתי כמו נוכלת. חוץ מזה למדתי שם אנגלית בבית ספר עם חבר'ה מכל העולם. האמת היא שמי שבאמת התחברתי איתם בלונדון היו היפנים והאיטלקים. היה לי שם איזה קטע מצחיק עם יפני".

ספרי. הכל.
"עבדתי במועדון ג'אז-קפה, והיה שם איזה יפני בשמירת מעילים שהיה די מאוהב בי. חתיך מאוד, אני אוהבת את המראה היפני. קראו לו יוקי, יוקימי, או משהו כזה. דייט ראשון הלכנו למסעדת סושי של חבר שלו. בדייט השני הלכנו למוזיאון טייט. בשני הדייטים כל מה שהוא אמר לי היה 'מממ, אההה' וכאלה. ואני כל הזמן קשקשתי. בדייט השלישי הזמנתי אותו אליי הביתה, לבשל יחד ארוחת ערב".

סחתיין על הרומנטיקה.
"תודה. אז הלכנו יחד לסופר, קנינו מצרכים, ואז הוא הכין לי ספגטי עם רוטב נוראי. אחר כך דיברנו, ושאלתי אותו שאלה שאי אפשר לענות עליה בכן ולא, אז הוא ענה לי 'יס'. ואז הבנתי שהבנאדם לא קולט מילה ממה שאני מדברת. הבנאדם לא יודע אנגלית. אז הראיתי לו את הדרך החוצה".

מסכן. שלושה דייטים וכלום.
"(צוחקת) זאת היתה החוויה היפנית שלי. בסוף כל השנה שלי באנגליה היתה כזאת. שנה של התנזרות".

 

 

קטנה: