איך אפשר להגיד שקלף שלא גרדו ממנו את האפידמיס (בצד שיער) הוא גוויל???
הרי אם כך אתה חייב לפסול בנוסף גם את כל הקלפים המגורדים (מצד שיער), כיוון שהם רק חצי דוכסוסטוס (הרי הקלף הוא החיצוני. אם אתה אומר שמה שנשאר מהדוכסוסטוס הוא נטפל לקלף וכדו', ולכן הכל נחשב קלף- זה הגיוני; אבל להגיד שקלף שאיננו מגורד מצד הקלף (צד שיער) הוא גוויל (כלומר שאתה מחשיב את שארית הדוכסוסטוס כדוכסוסטוס שלם), ולכן צריך להוריד את הקלף- זה משאיר אותך עם הדוכסוסטוס לבדו! זה תרתי דסתרי)!
אני מצטער, אבל הסברה הזו (ע"פ הבנתי; אם אני טועה, אשמח להסבר) לא נכנסת לי לאוזניים. מישהו יכול להסביר לי את כוונת הרב יוסף כהן?
לדעת הרב יוסף כהן הדוכסוסטוס הוא החיצוני והקלף הוא הפנימי כדעת ראשוני ספרד ושהמנהג מדורי דורות הוא דלא כהשו"ע שתמיד השתמשו בקלף מגורד וכן יש לפסוק נגד השו"ע בעקבותיו כמו בכמה דברים שהמנהג מעולם דלא כהשו"ע. (וגם יש לומר שהשו"ע היה חוזר בו אילו ידע שכתבי יד של הרמב"ם תומך בשיטת ראשוני ספרד.) ובזה נסתלקו שאלתיך.
ציטוט (מדברי "יהודי-פשוט" בכותרת "קלף מגורד- כנסו השקעתי שוב")- "...או שהוא ח"ו פסול (ס' בית הסופר בשם מחצ"ה. הרב יעקב יוסף והרב יוסף כהן [שסוברים שהוא גויל ולא קלף, ושאפשר לכתוב עליו מזוזות וס"ת בלבד על צד השיער ואילו אנו שכותבים על צד בשר יוצא שפסול.]) ולשו"ת דברי דויד כשר בדיעבד. ונראה שגם לדעת חידושי בית מאיר אין לקנות קלף כזה."
עוד שאלה, לדבריך, המנהג מדורי דורות הוא להשתמש בקלף מגורד- האם ע"פ מרן השו"ע זה פוסל? (הרב דוד יוסף ב"הלכה ברורה ח"ב בסוף סובר שכן, וכן משמע מפשט השו"ע.)
פשט השו"ע היא שקלף מגורד הוא כשר ומה שמגרדים קליפתו העליונה אינו אלא כדי לתקנו ולחליקו. כל מי שהשתמשו בו לדעתו כשר. איך מסבירים הכשרות זה שאלה משנית: אפשר להסביר שפנימי הוא הקלף, או אפשר להסביר שהחיצוני הוא הקלף והליצה הוא לא החיצוני, או משהוא אחר. ואולי לא הבינו המציאות. לא משנה העובדה שראו בקלף הפשוט מסורת של משהו כשר. יש הרבה צרופים של סברות בעניין אבל כולם נאמרו במטרה להכשיר אותו דבר שהוא הקלפים המצויים בכל העולם (וזכור שבעבר קלפים שלנו דהיינו parchment השתמשו בהם לא רק יהודים אלא כמעט כל כותב בעולם. היה נפוץ ומוכר לכולם על מה דברו ודנו.) אם תקבל ההנחה שבעבר הקלף הפשוט בכל העולם היה מגורד, וכן מסתבר במציאות, אי אפשר להגיד שמרן והרבה ראשונים פסלו.
לא חייבים להסכים עם הרב כהן אבל לדעתי אי אפשר לדחותו בשתי ידים.
ציטוט שלם: (שולחן ערוך או"ח סי' ל"ב ס' ז') "...שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד"
ברור ש-א'- השו"ע לא מדבר על הליצה (=אפידרמיס=קלף לשיטתו), מאחר והוא כותב ש"אפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך" (אפשר אולי להגיד שהשו"ע התכוון לשכבת "סיבית העור", שמורידים ע"י קרצוף כדי שחומרי העיבוד יוכלו לחדור אל תוך העור, או שהתכוון לחלק החיצוני והפחות חלק [בגלל מכות וצלקות שנמצאות על פני העור] של הליצה, וכאמור, זה רק כדי "לתקנו ולהחליקו", אבל לא להוריד את כל הליצה), ו-ב'- שלפי מרן השו"ע צריך לגרור הרבה מצד בשר, וזה לא קורה.
יש דבר שלא ברור לי, כולם יוצאים מנקודת הנחה שתמיד השתמשו בקלפים מגורדים- מי אמר את זה?
אכן, האו"ז (שמביא את ר"ת) כשמסביר את המנהג להשתמש בסיד, הוא אומר "וקלפים שלנו, אומר ר"ת שהקלפים שלנו כמו העור החיצון שלהם שקרוי קלף... ויש שסוברים שקלפים שלנו הווי דוכסוסטוס משום שמקלפים אותו מצד השיער משום שהם עבים... ואין נראית לר"ת סברתם";
לכאורה רואים מכאן (גם מהמרדכי, הרא"ש, ספר ה"תרומה", ה"תיקון תפילין") שהיו מקלפים=מגרדים מצד השיער;
אולם, בהגהת המרדכי (שגם מביא את ר"ת), אומר "כתב ר"ת וזה לשונו:.. קלפים שלנו דין קלף יש להם, שהרי עכשיו מסירים מהקלפים הגידים והשמנוניות וקליפה דקה שקורים אשקרניר... ויש מפרשים דעכשיו דין גווילאו דוכסוסטוס יש להם עתה... ואי משום הקליפה שמסירים האומנים- אין זה אלא תיקון בעלמא, ואינה עבה כ"כ שיהא שם קלף עליה. ר"ת"
כלומר שהייתה סברא שהם גוויל (רואים שלפעמים לא גרדו את הליצה-אפידרמיס, או שאולי גרדו, אבל לא גרדו את כל הליצה, אלא נשאר חלק ממנה; ע"פ הסבר זה, לא מוכרח כלל שהשתמשו בקלפים מגורדים, אלא חצי מגורדים, ונשאר עדיין חלק מהליצה), ובכל אופן, כולם מסבירים את גירוד הקלף כחלק טכני בעיבוד- אם אתה לא רוצה- לא צריך לגרד, (אלא זה בגלל שהקלף עבה).
במילים אחרות, שאלתי על הקלפים וס"הת מלפני מאות שנים שנמצאים בידינו, האם הם מגורדים או שלא?
הנ"ל הבאתי, כיון שראיתי אחד מוציא לע"ז, מעוות פסוק מפורש בתורה, לפסול על יד פירסום סברת בטנו, כדלקמן:
"...יש טעות נפוצה לפיה סוברים שדיו סת"ם צריך שימחה במים. בפרשת הסוטה כתוב: "ומחה אל מי המרים" - לא מחה במים אלא מחה אל המים. קודם מחה את הדיו ואחר כך נפל הדיו המחוי אל המים. במשנה (סוטה, פ'ב, מ'ד) כתוב: "ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו". הרמב"ם כותב: "אינו כותבה לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד אלא בדיו שאין בו קנקנתום ... נשאר במגילה רושם כתב ניכר, פסולה עד שימחוק יפה יפה... כתב אות אחת ומחקה וחזר וכתב אות שנייה ומחקה עד שהשלים, פסולה עד שתהיה כולה כתובה." (הלכות סוטה, פרק ד). מכיוון שאי אפשר לחזור ולכתוב על מגילה רטובה אחרי טבילה ומחיקה במים, אנו למדים שהמחיקה היתה ע"י גרוד יבש ולא ע"י טבילה במים. רק דיו שאפשר למחוק יפה יפה בגרוד יבש בלי רושם כתב, כשר למגילת סוטה. דיו עפצים וקנקנתום פסול למגילת סוטה (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד) כי "רישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, לב, ד). המלה "ומחה" אינה ראיה למחייה במים כי גם מחיית עמלק היא לאו דוקא במים."
אם תפרתי יריעת מגילה בלי לחתוך הגיד מהחוילה עד סוף תפירת אותה יריעה, האם מותר להשתמש באותו חבילת גידים לתפור ספר תורה? או שעכשיו כל החבילה כבר נחשבת כשארית של גיד-מגילה וקדוש (כמו האיסור להשתמש בגליוני קלף של תורה לדבר אחר וכדומה)? או ההיפך גיד שתפרו בו ס"ת לתפור מגילה, או תפילין רש"י לתפילין ר"ת, וכו
מסברא נראה לי לומר שאם חתכת חתיכת גיד כי שיערת שזה מה שאתה צריך לתפור יריעה ולבסוף נשאר לך שארית זה המקרה שבו זה יהיה דומה ליריעת קלף שהתחלת לכתוב עליה שאסור יהיה להשתמש בגיד לקדושה פחותה
אבל המקרה שציינת שלקחת את כל הגליל ותפרת מבלי לחתוך הרי וודאי שלא היה בדעתך להשתמש בכל הגליל אלא רק בחתיכה ממנו ולכן במקרה כזה מה שנשאר בגליל יהיה מותר בשימוש לקדושה קלה יותר כי לא היה הדעתך לקדשו
רק להציג סברה נוספת בתור דיון הלכתי ולא לקביעת הלכה למעשה!
ייתכן שאם סופר חותך גיד באורך הדרוש לתפירה ומוסיף עוד 10-20 ס"מ על מנת שיהיה לו נוח לתפור ולקשור את התפירות ובדעתו לחתכם בסוף שזה לא התקדש כי לא היה בדעתו לקדשו.
(אולי ניתן להוכיח משיירי נרות חנוכה אחרי שדלקו שיעור שתכלה רגל מן השוק.)
בכל אופן אשמח גם, אם מישהו יביא איזו בקיאות בענין.
הרב עובדיה זצל כתב על זה בחזון עובדיה שיש הידור לעשות כך את המגילה
אבל האמת היא שזה אומנם הידור שמרויחים שיש שוליים גדולות כמו בס"ת ומרוויחים שעשרת בני המן כתובים בכתב רגיל ולא בכתב רבתי אבל מפסידים את עניין המ"ב שורות שגם זה הידור לעשות כמו בס"ת שלא עושים בו פחות ממ"ב שורות
ואגב מגילת 11 שורות אומנם נקראת אצל הסופרים מגילת הגרא אבל הגרא עצמו דיבר לעשות מגילת 42 שורות שבה עשרת בני המן יהיה בכתב בגודל רגיל בסוף עמוד