טיטניק:

הטיטניק הייתה ספינת ענק שנבנתה בבריטניה, אשר נודעה כגדולה והמפוארת ביותר בתקופתה, ועל כן שמה – מהמילה היוונית "טיטאנוס", שפירושה "ענק". למרות הסברה כי היא חסינה מפני טביעה, טבעה הטיטניק בהפלגת הבכורה שלה ב-15 באפריל 1912 בעקבות פגיעה בקרחון. באסון נספו 1,517 נפשות ובהם ידוענים רבים.

הטיטניק הייתה השנייה מבין שלוש ספינות פאר עצומות ממדים שנבנו עבור חברת "וייט סטאר ליין" – האולימפיק, הטיטניק והבריטאניק – אשר נבנו כדי לאפשר ל"וייט סטאר ליין" להתחרות עם הספינות "לוזיטניה" ו"מאוריטניה" שבבעלות חברת "קונארד ליין" יריבתה. שלוש הספינות נבנו על פי הטכנולוגיה החדישה ביותר לאותם ימים ונחשבו כ"בלתי ניתנות לטביעה"

בניית הטיטניק החלה ב-31 במרץ 1909 במספנות "הארלאנד אנד וולף" שבבלפסט, אירלנד. היא נבנתה כך שתהיה זהה לספינה בשם אולימפיק, שהופיעה בסרט משנת 1910. היא תוכננה במיוחד כדי לעמוד בתנאים הקשים של צפון האוקיינוס האטלנטי, ועל-כן המעטפת החיצונית שלה הורכבה מ- 2,000 יריעות פלדה גמישות וחזקות. שלושה מיליון מסמרות מברזל ריקוע ומפלדה מחברות את כל החלקים. 8 פועלים נהרגו במהלך הבנייה. היא צוידה באמצעי הבטיחות החדשים ביותר, לרבות 15 מחיצות אטומות למים שמחוברות על ידי דלתות חשמליות ומשוכללות. ב-31 במאי 1911 הספינה הורדה למים. ב-31 במרץ 1912 הושלם עיצוב הספינה.

אורכה של הטיטניק היה 269 מטרים (כמעט פי 4 מאורכו של מטוס בואינג 747), רוחבה המרבי - 28 מ', וגובהה מקו המים ועד לסיפון הראשי - 18 מ'. לספינה היו 29 דוודי קיטור (שסיפקו כ- 46,000 כ"ס) והיא יכלה להגיע למהירות של 23 קשר (43 קמ"ש). על-מנת להניע את הספינה, נדרשו 58 פועלים לדחוף פחם ללא הפסק לתוך 159 כבשנים. היא יכלה לשאת 3,547 נוסעים ואנשי צוות.

הטיטניק הייתה מפוארת לא פחות מכפי שהייתה גדולה. עבור הנוסעים במחלקה הראשונה, היה לובי מפואר וסוויטות. היו עליה ספרייה, מגרש למשחקי סקווש, בריכת שחייה ומרחץ טורקי, וחדרי המחלקות השנייה והשלישית יכלו להיחשב למחלקה ראשונה בספינות אחרות.

למקרה של פריצת דופן הספינה, הטיטניק חולקה ל-16 מדורים, אשר המעברים ביניהם נסגרו הרמטית על ידי מגנטים בלחיצת כפתור אחת על גשר הפיקוד. ברם, הקירות המפרידים בין המדורים לא התנשאו לכל גובה הספינה, אלא עד הסיפון השביעי או החמישי; לכן, הטיטניק יכלה לספוג נזק מרבי של פריצה של כל שניים ממדוריה, כלומר הטיטניק יכלה להמשיך לצוף אם כל שני מדורים היו נפרצים (לא משנה היכן הם); אם שלושה מדורים נפרצים, יכלה הטיטניק יכלה לצוף רק במקרים מסוימים (11 מתוך 14 צירופים של שלושה מדורים); ואם ארבעה מדורים נפרצים - יכלה הטיטניק לצוף רק הפריצה הייתה בארבעת מדורי החרטום או ארבעת מדורי הירכתיים הירכתיים. פריצה מעבר לכך, כפי שקרה בפועל, גרמה לנטיה חזקה של האונייה ולגלישת מים למדורים נוספים מעל למחיצות ההפרדה.

העיתונות, שאף בה דבק הביטחון המופרז, כינתה אותה "הספינה שלא מסוגלת לטבוע".

למקרה חירום, הטיטניק צוידה ב- 20 סירות הצלה, אך לא בכמות המספיקה לכל הנוסעים ואנשי הצוות - למעשה, הן הספיקו רק למחציתם, אף על פי שמספרן היה יותר ממה שנדרש לפי התקנים של אותה תקופה. הסיבה העיקרית לכמות הסירות המעטות הייתה הטענה שסירות נוספות היו מכערות את החזות של הספינה, בכך שהיו גורמות לצפיפות על הסיפונים, וכן גם הטענה השאננה שאין טעם בעוד סירות על ספינה ש"בלתי ניתנת לטביעה".

מסע הטיטניק

ב־10 באפריל 1912 יצאה הספינה, בפיקודו של רב-החובל אדוארד סמית', בן ה-62 שתכנן לפרוש מעבודתו לאחר חזרתו לאנגליה, מנמל סאות'המפטון לנמל ניו יורק, כשעל סיפונה כ-2,208 נוסעים ואנשי צוות (המספר המדויק אינו ידוע, כיוון שבדיעבד התגלה שהיו גם לא מעט נוסעים סמויים) וספינות הצלה ל-1,178.

324 נוסעים במחלקה ראשונה, 285 נוסעים במחלקה שנייה ו-708 נוסעים במחלקה שלישית. המחיר לתא במחלקה הראשונה היה כ-60 ליש"ט, סכום השווה כיום לכ-4,000 ליש"ט.הכרטיס הזול ביותר עלה 2 ליש"ט לכיוון אחד, משכורת של שבועיים שמקבל פועל בלתי-מקצועי.

התפוסה הייתה כ-62% ואת הנוסעים שרתו 891 אנשי צוות.

בין הידוענים בהפלגה היו כמה מגבירי ומפורסמי הדור. המליונר ג'ון ג'ייקוב אסטור ואשתו מדליין אסטור. התעשיין בנג'מין גוגנהיים. הבעלים של מייסיס איזידור שטראוס ואשתו אידה. מולי בראון ועוד רבים אחרים. כן השתתף בהפלגה מנהל חברת וייט סטאר ליין ברוס איסמיי.

כאשר הטיטניק יצאה למסעה, נמסרה לרב-החובל תחזית שניבאה את הופעתם של קרחונים במסלול הספינה, אך הלה לא התייחס אליה ברצינות. גם לאחר שבעת ההפלגה נמסרה לו תחזית נוספת, שהייתה ממוקדת מקודמתה, הוא לא הורה להוריד את מהירות הספינה, בשל נחישותו שלו ונחישות מנהל חברת "וייט סטאר ליין" להגיע לניו יורק לפני הזמן הנקוב בלוח הזמנים. מסיבה זו הוא גם לא ערך את תרגול הורדת סירות ההצלה, אף שהיה חייב לעורכו.

ארבעה ימים לאחר צאתה של הטיטניק להפלגת הבכורה שלה לניו-יורק, ב־14 באפריל 1912, בשעה 23:40 (לפי שעון הספינה) המלח אשר שהה על חרטום האנייה, הבחין בקרחון בדיוק בחזית. הוא דיווח על כך לנווט, אשר פנה לשמאל. האנייה התנגשה בקרחון, כאשר היא פנתה הצידה, ולכן הקרחון פגע בספינה, ויצר בדפנה הימני חתך באורך של כמה מטרים ופרץ את חמשת המדורים הקדמיים, וזאת כאשר הספינה תוכננה לספוג לכל היותר פריצה של ארבעה מדורים בחרטום. בנוסף, ב-2005 נתגלתה על ידי חוקרים העובדה שהספינה לא נפגעה רק בצידה הימני אלא גם בתחתית הספינה שהייתה עשויה מפלדה כפולה.

כאשר נודעו ממדי האסון ונהיה ברור כי הספינה תשקע בתוך שעות ספורות, האלחוטנים שידרו אות מצוקה לספינות אחרות. אך, היה זה באמצע הלילה והאלחוטנים של אניית "קליפורניאן" הסמוכה ישנו ולכן לא קלטו את אות המצוקה. מי שקלטו את אות המצוקה היו הספינות "קרפתיה", "מאונט טמפל", "פרנקפורט" ו"אולימפיק", אך כולן היו רחוקות מדי; "קרפתיה", הקרובה שבהן, הייתה במרחק של 58 מיילים ימיים מהטיטניק, מה שדרש 4 שעות הפלגה על מנת להגיע.

בינתיים, ניתנה הפקודה להוריד למים את סירות ההצלה, וניתנה ההוראה לנוסעים לרדת אליהן. ברם, לא כל הנוסעים רצו לנטוש את הבטיחות הנראית של ה"טיטניק" לטובת הסירות הקטנות והשבירות למראה, ובנוסף לא נתנו לכולם להיכנס אליהן אלא רק לאנשי המחלקה הראשונה, ולכן הסירות הראשונות יצאו כשהן חצי-מלאות (בין 20 ל-30 איש). סיבה נוספת לכך שהסירות לא מולאו עד תום הייתה ההוראה המפורסמת "נשים וילדים קודם!", שבגללה חלק מן הקצינים לא הרשו לגברים להיכנס לסירות אפילו אם היה בהן מקום נוסף. רק עם התגברות נטייתה של ה"טיטניק" לפנים החלו האנשים להבין שה"טיטניק" תשקע, והסירות האחרונות יצאו כשהן מלאות או כמעט-מלאות.

רוב הניצולים היו נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה, אשר היו קרובות יותר לסיפון, ולכן גם לסירות ההצלה. זאת ועוד, חלק ממסדרונות המחלקה השלישית ננעלו בפני האנשים שרצו לצאת.

המים אשר נכנסו אל בטן האנייה דרך החור שקרע הקרחון, משכו את חרטום הטיטניק כלפי מטה ונשפכו מעל למחיצות שהפרידו את המדורים ממדור אחד למשנהו, וגרמו לספינה לשקוע תוך כדי נטייה לכיוון החרטום, אשר הלכה והתגברה עם הזמן. בשעה 2:00 בלילה המים הגיעו לסיפון העליון, ועשר דקות מאוחר יותר הירכתיים התרוממו מעל פני המים. הם המשיכו להתרומם עוד ועוד, עד אשר שלדת הטיטניק לא עמדה במשקל ונשברה. ירכתי הטיטניק צנחו בעקבות זאת חזרה אל פני המים, אך כעבור זמן קצר החלו להתרומם שוב, כיוון שלא נותקו לגמרי מן החרטום השוקע, עד שצפו על פני המים במאונך למספר דקות, ולאחר מכן שקעו תחת כובד משקלו של חרטום האנייה. שעתיים וארבעים דקות לאחר שנפגעה, בשעה 02:20 של ה־15 באפריל שקעה הטיטניק מתחת לפני המים.

בינתיים, שטו סירות ההצלה אל עבר ה"קרפתיה". נוסעיהן לא רצו לחזור לאזור האסון כדי לאסוף עוד אנשים, מחשש שהללו יתנפלו עליהם וינסו לעלות בכוח על סירות ההצלה, ובכך יטביעו את כולם. עם זאת, סירה 4 חזרה ואספה 8 אנשים, שמתוכם נפטרו 6; סירה 14 חזרה ואספה 4 אנשים, שמתוכם נפטר אחד. בסך הכל, אפוא, נמשו מהמים 12 איש בלבד ורק 5 שרדו (בסרט נטען שניצלו 6). הרוב קפאו למוות במים הקרים של האוקיינוס האטלנטי. ה"קרפתיה" אספה את הניצולים בבוקר ה-15 באפריל, שעות מספר לאחר טביעת ה"טיטניק", ולאחר תפילה קצרה לזכר הנספים פנתה לניו יורק, שאליה הגיעה ב-18 באפריל. בשל המחסור בסירות-הצלה ומשום שלא נערך תרגול הורדת הסירות, טבעו וקפאו למוות במי האוקיינוס האטלנטי 1517 נוסעים ואנשי צוות. 712 בלבד ניצלו.

כעבור שנים לאחר האסון חקרו אנשים מקצועיים את האירוע כדי לבדוק מי אשם בטביעתה של הטיטניק, לבסוף הגיעו לכך שאלו שבנו את דפנות הספינה הם הגורמים לאסון, הם הוסיפו לברזל חתיכות זכוכית בטענה שזה מחזק, אך התגלה שזה נחלש כעבור זמן מה. הדופן הייתה חלשה וכך הקרחון יצר חתך גדול בספינה.[1]

 תוצאות האסון

עם היוודע דבר האסון, אנשים רבים הזדעזעו מכך שה"טיטניק" טבעה חרף היותה שיא הטכנולוגיה הימית של התקופה. ב-19 באפריל 1912, יום לאחר הגעת ה"קרפטיה" לנמל ניו יורק, הורה הסנאט האמריקאי על הקמת ועדת חקירה בנושא ה"טיטניק" בראשות הסנאטור ויליאם סמית. במקביל, הקימו הבריטים ועדת חקירה משלהם. שתי הוועדות גבו עדויות מהניצולים וממומחים בתחום הטכנולוגיה הימית, והגישו את מסקנותיהן: האמריקאית - ב-25 במאי, והבריטית - ב-3 ביולי.

שתי ועדות החקירה מצאו, כי חוקים רבים הנוגעים לבטיחות הם מיושנים וכי יש לעדכנם. שתי הוועדות מצאו את רב-חובל הספינה "קליפורניאן" אשם ברשלנות עקב כך שלא נחלץ לעזרת ה"טיטניק" ובפרט עקב כך שלא העיר את האלחוטן שלו מיד בראותו את טילי המצוקה שלה.

כתוצאה מאסון ה"טיטניק" וממסקנות ועדות החקירה, כונסה בלונדון ב-12 בנובמבר 1913 הוועידה הבינלאומית לבטיחות בים. הוועידה קבעה כי על ספינות נוסעים לשאת סירות הצלה בכמות שתספיק כדי לשאת את כל הנוסעים ואנשי הצוות ולערוך אימונים של הורדת הסירות. כמו כן הוחלט ששידורי האלחוט יהיו פעילים 24 שעות ביממה וששיגור טילים אדומים יתפרש תמיד כאות מצוקה.

בנוסף לכך, לאחר טביעת ה"טיטניק" השתנו הכללים לבניית ספינות: הקירות בין המדורים נהיו גבוהים יותר, וספינות החלו להיבנות עם דפנות כפולות ואף עם שדרית כפולה, לשם החוזק.

מסקנה נוספת הייתה שניווט הטיטניק בעת שהבחינו בקרחון היה מוטעה, ובמקום לנסות לברוח היה על המלחים להתנגש בקרחון חזיתית. ההנחה היא שבמקרה זה היה נגרם נזק לחרטום אולם הספינה לא הייתה טובעת.

הנצחה

אנדרטה לזכר מתי הספינה הוקמה ברחבת העיריה בעיר בלפסט. אנדרטה נוספת הנקראת אנדרטת הטיטניק הוקמה בוושינגטון שבארצות הברית. והסיפור אמיתי!!

הנה כמה תמונות:   

      טוב זהו