לשמות ישנה משמעות רבה ועמוקה ביהדות.
כשנברא האדם הראשון נקרא אדם – שנברא מן האדמה. רק מלמעלה נפחו בו נשמת חיים.
תפקידו של האדם הראשון היה להיות אחראי על כל בעלי החיים בגן עדן, ולתת להם שמות. "ויקרא האדם שמות לכל בהמה..." ( בראשית ב יט )
דהיינו, כל שם יבטא את עומק תכונתה של החיה.
לדוגמא: כלב – כולו לב. ועל זו הדרך.
גם לשמות הימים ביהדות ישנה משמעות עמוקה כגון שבת – מהשורש לשבת, לשבות ולא לעשות מלאכה.
עפ"י תורת הקבלה לכל אדם שנברא יש נשמה בעולם הזה ונשמה בעולם העליון, כשהחיבור בין שתי הנשמות הוא דרך שמו של אותו אדם.
לכן, אומר הזוהר הקדוש, כשנולד אדם צריכים להיות שלושה שותפים בשמו: אביו, אמו ואלוקים. כשאלוקים קובע את החלק השמימי ואביו ואמו את החלק בעולם הזה.
כשהורים מושפעים ממוטיבים זרים ובוחרים שם שהוא זר ומודרני שמתאים לתקופה או מצביע על נאורות כביכול, אין זה השם שנקבע למעלה. אין חיבור בין צינורות השפע שיורדים מהשם העליון לשם התחתון.
בתורתנו הקדושה, רואים אנו פעמים רבות התערבות אלוקית בשמות האדם כדי למנוע חסימות:
נאמר לאברהם "בן נולד לך וקראת שמו יצחק"
ישנה לעתים התערבות אלוקית ורוח הקודש בשינוי ובהוספת אות בשם:
כגון: אברם הופך לאברהם
שרי תהיה שרה.
ליעקב התווסף השם ישראל.
הושע בן נון יקרא יהושע בן נון – ועל זו הדרך.
