מטה המאבק ופעילותיו וכן פעילויות מחאה נוספות בארץ מתעדכנות באתר 'מתארגנים למחאה'. על מנת שנוכל להפוך את האתר לפורום מרכזי ומשמעותי במאבקינו על דמותה של מדינת ישראל, ולהוכיח לחברים שעדיין לא הצטרפו למאבק שהמון מתרחש והשטח מתחיל לפעום, אבקש להיכנס, להתעדכן, לעדכן, ליצור קשר, ולהתחיל לפעול. כמו כן, אבקש לשלוח את הקישור לאתר לכל מכריכם. אני משוכנע שהפעם אנו יכולים לשנות את המציאות שלנו, לפחות בתחום החינוך, ולאחר מכן גם בארץ, אני מרגיש שאצל רבים גמלה ההחלטה לצאת לפעולה, אני רואה התרחשויות רבות שמתחילות להאיר את החשיכה שאנו שרויים בה, ואני יודע שאופטימיות היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של מורה (וכי איך הוא יעזור לילד אם הוא יראה רק את הכשלון שלו?). אנו יושבים כמעט שבועיים בבית, גם אשתי ואני, ומנסים להתעלם מאתנו, לזלזל בנו ולעצב לנו את המציאות בעתיד הקרוב, כלומר ההפסד הוודאי. לא נראה לי שזה יקרה. אנחנו לא נחזור הפעם כפי שיצאנו למאבק הזה, הלקח נלמד והסכנה גדולה, כוחות רבים וטובים אנחנו ולא נאפשר זאת - לא הפעם. רק צריך להאמין ולא לפחד כלל, להאמין ביכולת שלנו לשנות המציאות - אנו הרי עושים זאת יום-יום עם הילדים. תיזכרו בהצלחות שלכם איתם, לא רק במבחני הבגרות, אלא בטלפון שהם מרימים אליכם, שנים אחרי שסיימו, כי שמעו שקרה משהו אצלך, או שהם מגיעים לבית הספר משום שהתגעגעו, לא רק לחברים שלהם, אלא גם אליכם. אנו מעצבים עולמות כל הזמן, ואין לי ספק שגם את המציאות הרחבה אנו יכולים לעצב. הרבה זמן חיכינו למאבק המעמדי שלנו וכל פעם הוא נדחה רק בגלל שלא היינו מספיק נחושים. גורלנו בידינו, לא כך אנו משננים לתלמידים? הרבה זמן אנו עומדים מול התלמידים שלנו והם, מצפים שנפעל. שנים הם מסתכלים עלינו באי-הבנה כאילו אומרים "...אז למה לא מכבדים אתכם?". זהו פער נוראי שעושה גם עם הילדים עוול.

מה שאנו עושים עכשיו זוהי חובתנו המוסרית כלפי החברה בה אנו חיים. תפקידנו להגן, לקחת אחריות ולא להיסחף אחרי הפסימיות שפשתה בחברה. לא להשתכנע שאי אפשר לתקן את החברה הישראלית, כי אנשים אמיצים רבים במהלך ההיסטוריה האנושית הקריבו את חייהם כדי שנחיה במסגרת המעניקה לנו זכויות כמו הזכות הנהדרת לנסות ולהתארגן ללא חשש מהשלטון. לא להתבלבל, אנשי השלטון חוששים מאתנו ולכן הם מנסים בדרכים רבות וערמומיות לפצל ולפרק אותנו. את יולי תמיר אנו צריכים לשכנע לחזור לימים בהם היא האמינה בתנועות אזרחיות, שהתארגנויות כמו שלנו היו חלומה והציתו את דמיונה. על אף שאנו מאוכזבים קשות ממנה, נראה לי שהיא, כמו התלמידים, מצפה שנשכנע אותה שאנו ראויים למקום בו אנו רוצים להיות ואז אני בטוח שהיא תיקרא לדגל. ואנו ראויים. יש לנו הזדמנות להפוך לתנועה המונית שיספרו עליה בשיעורי ההיסטוריה (או לפחות בחדרי המורים בעתיד). יש לנו את הרצון והיכולת, את אהדת מרבית הציבור ואת העובדה שעל ציבור המורים, שהוא ציבור משכיל וביקורתי, לא ניתן לעבוד - למדינת ישראל יש הרבה מאד כסף. הרבה מאד זה עשרות מליארדי השקלים עודפי תקציב שנשלחים לחובות חיצוניים ולא לטיפול בנפגעי הכלכלה (בריאות, חינוך, רווחה ועוד), ועשרות מליארדי הדולרים שנצברים בבנק ישראל. ויש גם כסף להורדת המיסוי על הרכבים (זה מעודד את הצמיחה, הם טוענים. אך מהי אותה צמיחה ומי מאתנו מרגיש אותה?). הפעם גם הטכנולוגיה עומדת לצידנו -  כמו צבר המילים הוירטואליות הללו שיכולות להגיע לכל אחת ואחד ולהפוך רעיון למציאות. בניגוד למה שרוצים שנאמין, המאבק שלנו אינו על תוספת שכר בלבד, אני באמת מאמין שאנו נלחמים על דמותה של מדינת ישראל, על זכותנו להיות מדינה דמוקרטית ונאורה שבה יש לכולם הזדמנות להצליח. 

אני קורא לחברי וחברותי לא לוותר. גם אם המאבק יהיה ארוך, שימו את מבטחכם בצדקת דרכנו - זוהי הדרך ואין אחרת.