אוריאל מעוז- לא מזיק ברובו, רייקי ומסורת ישראל

כבד את הוריך, מוריך, חבריך ואת המבוגרים ממך!

הדיבר החמישי שבעשרת הדיברות הוא כבד את אביך ואת אמך. אומנם דיבר זה נשמע הגיוני בפני כל אדם אשר הוריו גידלו, חינכו, טיפחו, האכילו ופינקו. אך ישנם אנשים אשר סוחבים עמם משקעים של כעסים על הוריהם ש"פיקששו" בחינוך או היו רוצים כי הוריהם היו אחרת.

יש לזכור כי הורינו הם קודם כל בני אדם, בעלי יתרונות ובעלי חסרונות. אני אישית מאמין כי אנו לפני לידתנו בוחרים את הורינו על מנת ללמוד את המרב ועל מנת לבצע את ייעודינו בצורה הטובה ביותר. עלינו רק לנתח את דפוסי הורינו ולראות מה ואיך למדנו את השיעור.

לכן הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" חשוב, כדי שנדע לכבדם על כל מה שלמדנו מהם, ומאידך לסלוח להם על הטעויות אנוש שביצעו. (אני לא מדבר על פשעים וסטיות שהורים מבצעים בילדיהם ועל כך הם צריכים לשלם את המחיר בחברה מתוקנת).

מסכת אבות פרק ו´ משנה ג´: הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד. וחוץ מלנהוג כבוד בחברו ישנו גם ציווי (שם פרק א´ משנה ו´): והוי דן את כל אדם לכף זכות. יש לנהוג בכל אדם בכבוד ולא לשפוט אותו מיד לחומרה.

מעשה ברבי יצחק מברדיצ´ב שיצא מבית הכנסת בשבת בבוקר וראה יהודי אחד מעשן.
אמר לו: רבי יהודי, שמא אינו יודע כי שבת היום?
ענה לו היהודי בחוצפה: אני יודע שהיום היום השביעי בשבוע.
אמר לו: רבי יהודי, שמא אינו יודע כי ביום השביעי בשבוע אסור להבעיר אש?
ענה לו: אני יודע שאסור להבעיר אש!
אמר לו: רבי יהודי, שמא אינו יודע כי הדלקת סיגריה, נכלל באיסור הבערת אש?
ענה לו: אני יודע שאסור לעשן בשבת!
אמר לו: רבי יהודי, שמא חס וחלילה, אדוני חולה והרופא חייב אותך לעשן וזה בחזקת "פיקוח נפש דוחה שבת"?
ענה לו: אני יודע שאסור לעשן, אף אחד לא התיר לי, לא רוצה לקיים מצוות ואני בכוונה מעשן בשבת!!!

הרים רבי יצחק מברדיצ´ב עיניו לשמיים ואמר: ריבונו של עולם, ראה עמך ישראל כולם קדושים, איך יהודי זה אינו מוציא דבר שקר מפיו.

מסיפור זה אנו לומדים את הצורך לדון כל אדם לכף זכות, אפילו במצבים קיצוניים. מדוע אנשים מחכים למותו של אדם על מנת לאמר עליו דברי שבח וזכות?

חז"ל במסכת אבות הרבו לדבר בנושא כבוד האדם וצורת ההתנהגות שכל אדם צריך לדבוק בה:
אבות פרק א´ משנה י"ב: הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות...
שם א´ ט"ו : שמאי אומר:....והיו מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות.
שם ב´ ד´ : הלל אומר...ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
שם ב´ י´ : רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.

אלה היו מס´ דוגמאות על כך שחז"ל ראו בכבוד האדם דבר שאין להתעלם ממנו ואפילו כמצווה היחידה עליה עומדת כל התורה כולה. מסופר במסכת שבת דף ל"א עמוד א´: מעשה בנכרי שבא לפני הלל ואמר לו: גיירני בתנאי שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. אמר הלל: דעלך סני, לחברך לא תעבד (מה ששנוא עליך, על תעשה לחברך) זו כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור.

אמר ד"ר אוסואי: כבד את הוריך, מוריך, חבריך ואת המבוגרים ממך. בספר ויקרא פרק י"ט פסוק ל"ב נאמר: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מאלוהיך אני יהוה" הקדוש ברוך הוא חתם את הפסוק בשמו "אני יהוה" על מנת לחזק את חשיבות המצווה שיש לקיימה.

הרווח לחמך ביושר!

מרגע חטאות האדם בגן העדן וקיללת הקדוש ברוך הוא את האדם "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג´ י"ט) הננו מצווים לעבוד על מנת לקיים את עצמנו על פני האדמה.

בורא העולם ידע את יצרנו ונתן לנו חוקים ברורים כיצד יש להרוויח את לחמנו. בעשרת הדיברות הזהיר אותנו בשלוש דיברות כיצד אין לעשות : לא תגנוב - זה אינו שייך לך, לא תענה ברעיך עד שקר ולא תחמוד - את אשר לרעיך.

בספר ויקרא י"ט מוסיף הקדוש ברוך הוא ומפרט:
"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" פסוק י"א
"לא תעשוק את רעיך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר עד בוקר" פסוק י"ג
"לא תעשו עוול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה" פסוק ל"ה.

מכל אלה אנו למדים כי את לחמנו יש להרוויח ביושר ולא על דרך המרמה, הגזל, החמדה, השקר והכזב. ד"ר אוסואי לימד את חמשת העקרונות בעיקר לקבצני הרחוב ודרך עיקרון זה ניסה להראות להם כי יש שני דרכים לקבל את לחמך. לחם ביזיון - מכיוון שאנשים מרחמים עלינו אז נותנים לנו צדקה אך לאמיתו של דבר לא עשינו מאומה להרוויחו. ולחם יושר - על ידי יגיע כפינו אנו מקבלים את המגיע לנו, כנאמר בספר תהילים פרק קכ"ח פסוק ב´ "יגיע כפיך כי תאכל - אשריך וטוב לך.

הראה הכרת תודה על כל דבר!

לעניות דעתי, עיקרון זה של ד"ר אוסואי הנו חלק בלתי נפרד מהעיקרון הקודם: הרווח לחמך ביושר. אין לחלק אותם אלה ללמדם כעיקרון אחד. בורא העולם נתן לנו כבני אדם מכל אוצרות הארץ והשמיים, את אוצרותיו הוא נותן לנו הן על ידי שליחים - בני אדם אחרים והן על ידינו - ביגיע כפינו, אבל אך ורק בחזקת פיקדון עד שנחזיר את נשמותינו אליו. ועלינו לזכור כי מעפר באנו ואל עפר נשוב וכל מה שנצבור בימי חיינו בחומר אין אנו יכולים לקחת עמנו, זולת מעשינו הטובים.

לכן בהכרת תודה אנו "מרוויחים" את לחמנו ביושר מאת האל ולא מקבלים זאת בלחם ביזיון. משל למה הדבר דומה?
לאב אשר היו לו שני ילדים ומידי שבוע היה מכניסם לחדרו על מנת לתת להם "דמי כיס" שבועיים. האחד כאשר קיבל את הכסף מאביו היה אומר לו: תודה רבה לך על הכסף, אני יודע שאתה עובד קשה עבורו ועל מנת לפרנסנו אני באמת מודה לך ואני אוהב אותך בכל לבי" ואילו השני היה נכנס לוקח את הכסף, מסתובב והולך. שאל אותו אביו: ומה עם תודה? ענה הילד: מה תודה? אתה חייב לי! אתה ילדת אותי, אתה חייב לפרנס אותי! אני לא חייב לך כלום, אתה זה שחייב לי!

הבא נחשוב על כך, אם לנו זה היה קורה למי משני הילדים היה לנו יותר "כיף" לתת? אני אישית הייתי דואג לצרכיו של הילד ללא הכרת התודה, בדיוק לפי צורכו - לא יותר ולא פחות. אך את הילד השני הייתי נותן לו יותר, ומפנקו ודואג שלא יחסר ואף יוותר לו מספיק על מנת לתת גם לאחרים.

בורא העולם מתנהג עמנו בדיוק כפי שאנו מתנהגים עם אחרים כנאמר במסכת ראש השנה י"ז : המקפיד מקפידים עליו ואין מוחלים לו עוונותיו. וכן בתהילים י"ח כ"ו-כ"ז: עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תיתמם. עם נבר תתברר ועם עיקש תתפתל.

לכן הבה נזכור את סיפור הילד ונראה הכרת תודה על כל דבר, בדיוק באותו אופן שאנו רוצים שיכירו לנו תודה על דברים שאנו נעשה. הכרת התודה יכולה לבוא כברכה, כתפילה, כתרומה או כל דבר העיקר שיהיה מעומק הלב.

אוריאל מעוז
רייקי מאסטר