אומנם כתבתי בפורום את רגשותיי אך הזמנתי גם את משפחתי להשתתף בה. לאבי אין אינטרנט לכן הבאתי לו בכתב את כל הדברים שכתבתי.
במשך תקופה ארוכה לא היתה תגובה מאף אחד.
אני יכול להבין את זה, כל אחד חווה את האבל בדרכו.
אך הודעה אחת שלי זעזעה כנראה מס´ לא מבוטל של אנשים ואז התחיל דו שיח משפחתי אשר הצטרפו אליו גם חברי הפורום.

עז א-דין שהיל מוחמד אל מצרי בן עשרים ושתיים התאבד ועלה השמיימה אל שבעים הבתולות המחכות לו בגן העדן. יחד עמו לקח חמש עשרה נשמות טהורות וזכות. כל כך הרבה שנאה הניאה אותו, שנאה עזה שסנוורה את נשמתו.
כל ה"שבעה" עשיתי מדיטציית כעס.
ישבתי ועצמתי את עיניי ואמרתי את שמו דמיינתי את תמונתו (שראיתי בעיתון). נשמתי נשימות עמוקות שאספו את כל הכעס שבי. בנשיפה שלחתי אליו תוך כדי דמיון את כל רעל הכעס שלי. דמיינתי אותו מסתובב משופד על עמוד שווארמה גדול, קילפתי את עורו בעודו חי והשלכתי אותו לים המלח, דמיינתי שבעים בתולות שבאות אליו ומתחלפות בשדים המתעללים בו.
אך חזרתי וקראתי את עיקרון החיים "רק היום ארפה מהכעס" והשלכותיו.
ובמסכת אבות פרק ב´ משנה י´ : ואל תהי נוח לכעוס.
קהלת פרק ז´ פסוק ט´ : אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח.
מסכת נדרים כ"ב: כל הכועס, כל מיני פורענויות של גהינום שולטין בו...
ועוד: כל הכועס אין שכינה חשובה כנגדו ומשכח תלמודו ומוסיף טיפשות וידוע כי עוונותיו מרובים מזכויותיו.
משלי פרק כט´ פסוק כב´: ובעל חימה - רב פשע.
מסכת שבת ק"ה: המקרע את בגדיו והמפזר מעותיו והמשבר כלים בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה.
מסכת פסחים ס"ו: כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו.
ובזוהר הקדוש פרשת תצווה סעיף נ"ה: כל הכועס מחליף את נשמתו הקדושה בסיטרא אחרא (בכוח האחר כלומר השטן).
ובעיקר את המשפט: אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות!
(רבי נחמן)
היום אני חושב אחרת. חזרתי ל"רק היום ארפא מהכעס" היום אני יודע שנשמתו התחברה לאור והוא מבין את גודל טעותו ומחשבתו המעוותת. אפילו פרעה נאמר עליו שלפני שטבע בים סוף אמר : מי כמוכה באלים יהוה מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא. (גם כאן תהילה מופיעה בפסוק). לכן מהיום אשנן משפט זה: הריני מוחל וסולח לעז א-דין שהיל אל מצרי על שהכעיס והכאיב ופגע בי ובאנשים חפים מפשע. אלוהים רחם על נשמתו ונשמת האחרים שכמותו. אלוהים דיין האמת תן לי את האומץ והכוח לראות את האמת.
אור וטוב
אוריאל מעוז

ואז הגיעה תגובתו של אחי נפתלי:

הודעתך מכילה תוכן עמוקאך עדיין לא הגלידו הפצעים
וסליחה לא תינתן לעם נבזה זה כהוא אחד או ככל אחד לחוד
לא נדע נחת עד היום בא
עם זה יכחד מעל אדמה קדושה זו
שבה אנו נמצאים
מנפתלי
הודעה קצרה, חותכת, עם המון כאב נסתר בתוך המילים.
לכן הגבתי בעדינות האפשרית:

ברוך הבא לפורום. אתה צודק בכמה דברים: ראשית נכון הפצע לא הגליד וכאבנו על אובדן אחותנו ילווה אותי ואותך כל ימי חיינו. ושנית על שלא נדע נחת על אדמת הקודש עד שהנבואה המקראית תתגשם.
אבל... וכאן בא האבל:
הסליחה נועדה להוריד מאיתנו מטען רגשי עמוק. כעס היא אנרגיה, וכעס כאנרגיה מצריכה שימוש בכוחותינו הדלים. בימים קשים כמו שאנו עוברים מאז שאיבדנו את אחותנו יש לנו צורך בהפניית כוחותינו לכיוונים חיוביים ולא הרסניים. זכור את המשפט: להתעצבן פירושו להאשים את עצמך על טמטומם של אחרים. לא אני ולא אתה אחראים על הרצחה של תהילה בידי בן העוולה הזה ובטוחני שבורא עולם נתן לשטן להשתעשע עם נשמתו ואני לא רוצה שהאנרגיה של כעסי ותחליף את כעסו של בורא עולם - זה יהיה פרס לרוצח ולשולחיו.
את האנרגיה שבי אני רוצה להפנות לכיווני החיים. לדאוג לאחותנו, ולדאוג למשפחה, לחבק ולאהוב כמה שיותר כי שנינו יודעים מהי כוחה של אהבה וראינו זאת שנינו בשבעה יחד עם כל המשפחה.
אינני רוצה שבמוחי ישב גם המחבל כי ביושבו שם הוא קיים וברגע שאני אסלח אני גם אשכח, וברגע שישכח ימחה שמו מעל פני האדמה.
תהילה היתה תמיד מלאה שמחת חיים ואני בטוח שהיא לא היתה רוצה שמשפחתה תהיה אכולת זעם ותסכול, שנאה וכעס אלא ממשיכה עם הכאב והזיכרון לבנות חיים טובים ומאושרים מלאי סיפוק ואהבה.
אחי, תן לאלוהים את אשר לאלוהים - דיין האמת. ולנו נותר לתהות ולשאול עד קץ הימים.
אור וטוב
אוריאל מעוז

נ.ב.
נפתלי, אני שמח שאתה כותב כאן ואתה מוזמן לכתוב גם בעתיד לגבי רגשותיך וזווית הראיה שלך לגבי אובדן תהילה ואני מקווה שנמצא יחד את הדרך אל האושר.

ואז "הותקפנו" בפרץ הודעות מכל הכיוונים:

ההחלטה איזה עם להשמיד ואיזה לא. הרי הוא יצר והוא יחליט מה יהיה הלאה ולא אתה או אני.לאברהם נאמר "אתן את זרעך לגוי גדול. גם ישמעל הוא זרעו של אברהם.כל בני האדם נבראו בצלם ע"י אלוהים ואם צריך להשמיד עם ,מי אנחנו שנחליט. ולך אוריאל ,חזק ואמץ. גישה כמו שלך באמת מראה על אחד משכמו ומעלה.
-אלמוני-

להרפות מהכעס.
מותר לך באופן אישי לא לכעוס, מותר לך להשלים עם גזירת ריבון העולמים, אך אין לאף אחד זכות להרפות מהכעס המוסרי על חסרי הצלם שהורגים ובעיקר אלה שהורגים אנשים חפים מפשע.
הכעס צריך להזכיר לנו מי עומד מולנו ומי רוצה להשמידנו ואין לאיש זכות לשכוח את זה.
לדעתי, אחת הבעיות של עמנו בתקופה האחרונה היא בדיוק בעיה זו של שכחה או של אי ידיעה.
באותה מידה, אף אחד מה"מנהיגים" אינו יודע את הכאב מידיעה אישית (חוץ מהרב יצחק לוי מהמפד"ל) ולכן אף אחד מהם אינו מסוגל להבין את מה שעומד מולנו. מנהיגינו מסתובבים מוגנים ומאובטחים, לא מתערבבים ב"המון" וחסר להם אותו כעס שיזכיר להם כל הזמן שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר.
המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.
-פלוני-

1. היה הרבה יותר נעים אתם היית מוסיף את המלה (לדעתי) - יש גם דבר שנקרא תרבות שיחה..
2. זכות היא משהו שאתה יכול לממש אם אין חוק שאוסר אותה - ואין כזה.
3. יש בעולם עוד תרבויות (לטעמי - נאורות), שדוגלות באי לחימה - דוגמת הטיבטים והן מהמלמדות אותנו על ההרפיה מהכעס.
4. אין כל אלו שוללים את הרשות הניתנת לכל עם לעמוד על קיומו, אך לחימה מתוך כעס אינה הדרך... כך שוכחים את המטרות ומאבדים את הכיוון .
-אלמוני-

אני מצטרפת חדשה, מטפלת ונהנית מהאתר.
אוריאל, אני לא מכירה אותך, אבל מהעיון באתר, אתה אדם גדול. פשוט גדול.אני נהנתי מכל מילה שכתבת, ואני קוראת באתר שלך כחודש. אני לא יודעת להעריך את מה שעובר עליך. אני

מתפללת שלא תדע יותר צער.
אני לא מבינה את משמעות ה "וויתור על הכעס". כעס זה רגש. רגש זו אנרגיה. אנרגיה צריכה לבוא לידי ביטוי. אי אפשר לדכא אותה. הכעס צריך לעבור עיבוד מסוים על מנת שנוכל להתחיל תהליך של סליחה.

אני עברתי חוויה קשה, בטוח לא בקנה מידה שלך, אבל עבורי הייתה קשה.
בכל קורסי המודעות למיניהם הסבירו לי שאני צריכה לסלוח.
הרגשתי שאני לא רוצה לסלוח, פשוט לא יכולה, עד שבאה מורה גדולה שאמרה לי שעל מנת לסלוח, אני צריכה לפרק את הכעס.
פירוק הכעס הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הסליחה. כאן הרגשתי שקבלתי תשובה.

במקרה הזה, אני לא יודעת איך אפשר לעשות את זה.
אולי עוד מקודם לדבר על זה.
בכל מקרה אוריאל, כמו המון אנשים,
הייתי אתך בכל אורך הדרך דרך הפורום.
פשוט מפאת גודל הסיטואציה, לא העזתי להשמיע קול.
נדמתי
-פלונית-

לאחר שירד מעט מדד ההתקפות הגבתי:

תודה על המחמאות וההתקפות, מס´ אנשים כתבו לי ש"מותר לי לכעוס" או "אם לא תכעס ותוציא את הכעס זה יפגע בי ויצא במקום אחר" אבל אני באמת כבר לא מרגיש כעס. במשך שלושה ימים עשיתי מדיטציית כעס שבו עשיתי בדימיוני שמות במחבל המתאבד ואז מה?

בואי ננתח את העניין מכל הזוויות האפשריות:
אם אין כלום אחרי המוות (לפי האתאיסטים) אז מה זה עוזר לכעוס על כלום או על משהו שאיננו?
ואם יש משהו אחרי המוות ובאמת מגיעים לפני בורא עולם לדין וחשבון?
הרי כל מעשינו ומחשבותינו הנם אנרגיה ולכן כעסנו מגיע גם לשם לחיים מעבר.
והסנגור שלו יכול להשתמש בזה להתחמק מעונשו של אלוהים בטענה ש"תראה מה אוריאל עושה לו משם אז תרחם עליו ותקל בעונשו".
אז אישית אני מעדיף את עונשו של אלוהים
כי אני בטוח שהוא יהיה יותר קשה מהעונש הכי אכזרי שאני יכול לחשוב עליו.

כתוב ב"שער הגלגולים" של הארי הקדוש שהעונש הכי קשה הוא גלגול בקילוח המים.
כלומר שנשמתו נולדת בראש הקילוח ומתנפצת על הסלעים וחוזר חלילה.
הדבר היחיד שמשחרר את נשמת המתגלגל בקילוח המים הוא נטילת ידיים מאותם מים
(זהו סוד נטילת ידיים - לשחרר נשמות)
אני מקווה שאותו עז-אדין שהיל מוחמד אל מצרי מתגלגל לו באיזה מפל נידח
שכף אדם לא דרכה שם.
והסיכוי שיהודי יחליט לעשות נטילת ידיים דווקא שם קלוש ביותר...

אני לא מחפש לדכא את רגשותיי אלא להפך,
אני משתף אתכם ואת הסובבים אותי בכל תחושותיי.
אני מאוד מתגעגע לאחותי וכואב לי שלא אראה אותה שוב בגוף אנושי פיזי.
חסר לי מאוד החיבוק שלה.

אך הכעס איננו
כי אני יודע שאדם מתכנן את ימיו לפני בואו בגלגול
וזאת היתה החלטה שלה ללכת ואני לא יכול למנוע זאת.

למה הלכה בצורה הזו?
לאלוהים ולתהילה הפתרונים.

למה אני הייתי צריך לחוות זאת?
אני עדיין מחפש ושואל ומקווה שאקבל תשובה ביום מן הימים.
כדברי הפסוק עליו נקראה תהילה ומופיע על מצבתה: "תבענה שפתי תהילה כי תלמדני חוקיך" תהילים קי"ט.

ובנוסף:
אין קשר בין מחילתי למתאבד לבין זכות ההגנה העצמית השמורה על פי התורה:
הבא להורגך השכם להורגו.
המחילה נועדה לשחרר אותי מלעלות את זכרו שוב ושוב
להחזיר אותי למעגל קסמים.
ובחרת בחיים נאמר בתורה וכך אני בוחר.
לא הוא ולא מחבל אחר ימנע ממני לחיות את חיי באושר, בשמחה, ובשלום.
ואם אדם ינסה לקטוע את רצף החיים יש למנוע ממנו בכל מחיר.
ואני חושב שלהלחם מול אויב צריך חוכמה וכאשר הכעס מעוור אותך חכמתך מסתלקת ממך. ראה מקורות בהודעה הקודמת.
ואם עלי לבחור בין חוכמה לכעס אני מעדיף חוכמה...

אור וטוב
אוריאל מעוז

כחצי שנה אחר כך לאחר פירסום של חלק מהדו שיח שהתנהל, בפורום נפגעי פעולות איבה ופורום שכול ואובדן קיבלתי את האי מייל הבא:


שלום אוריאל,

הקדמה קטנה מי אני: נערה בת 16 וחצי, דתיה, כיתה י"א. כשהייתי בת 5, אחות שלי בת ה-3 נפטרה ממחלה. המוות שלה מלווה אותי במשך כל חיי. לטוב ולרע. הרבה פעמים אני יכולה לראות טוב, הרבה טוב, במותה של אחותי.

אבל לפעמים... קשה לי, וכולי נמלאת עצב, כעס, והרבה רגשות מבולבלים אחרים השזורים זה בזה. בעיקר הרבה כאב.

עקבתי אחריך, מהיום הראשון בו תהילה ז"ל נהרגה בפיגוע. אני זוכרת את הודעתך הראשונה בפורום "שכול ואובדן" ממש כאילו זה היה אתמול. ואני זוכרת אותך כואב, כועס, ודי במהרה (לעניות דעתי) מתקדם וחוזר להיות אדם שלם ומאושר.

בכל אופן, אפשר לומר שהתפתחה אצלי מעין תחושה של הערצה, לאופן בו אתה מתמודד עם מותה של תהילה. בהתחלה חשבתי, כמו שאני משערת שרבים אחרים חשבו, שאתה כן צריך להרשות לעצמך לכעוס, לכאוב, ולא כ"כ מהר לחזור לשגרה.

משום שחשבתי שאתה בעצם לא מתמודד. נוכחתי לאורך הזמן שזה בכלל אל נכון. ואני כ"כ הייתי רוצה לדעת איך אתה עושה את זה. מאיפה אתה שואב כוחות כ"כ גדולים, שרק מי שחווה אובדן יכול להבין עד כמה.

רייקי תמיד עניין אותי, אבל אני לא יכולה לומר שאני מבינה גדולה בתחום. בזכות הרייקי אתה כ"כ שלם עם עצמך, עם מותה של תהילה, עם הקב"ה, עם כל העולם.
אתה יודע, פורים היה לא מזמן. חשבתי כשהייתי היום בערב בפורום שלך וראיתי את איחול ה"פורים שמח" שלך איך היה לך הפורים. האם הצלחת לשמוח, באמת, כמו לפני מה שקרה.

זוהי השאיפה שלי. להצליח לשמוח כאילו לא נפטרה לי אחות. לא לשכוח אותה חו"ח, אבל לדעת שלפעמים יש לה מקום להיות איתי, ולפעמים אני מעדיפה שהיא לא תהיה, כדי לא לפגום בשמחתי.

פורים שלי השנה דווקא היה יחסית טוב. הצלחתי לשמוח. בהחלט. אבל אני מחפשת משהו נוסף. משהו שיעזור לי להתמודד עם הכאב אותו אני נושאת יותר מ10 שנים. וכמה שבמשך השנים הדברים נעשים יותר ברורים וקצת יותר קלים לנשיאה על הכתפיים, זה עדיין קשה מאוד. אז מה אתה אומר, אולי הרייקי יעזור לי?

קראתי וסיימתי את האוסף שליקטת עם כל ההתכתבויות בינך לבין אנשי הפורומים השונים, בני בית חבריך ועוד.

החלטתי לכתוב לך לאחר שקראתי את מה שכתבת לאחיך החורג.

אני חושבת שזה מכתב מדהים, ברגישות בחכמה ועוד (לא אמשיך כי אין אומרים שבחו של אדם בפניו..., למרות שכמו שאתה רואה לא יכולתי לעצור את עצמי).
ולא נותר לי לסיים בפסוק מתהילים, שגם מופיע על ספר התורה לזכרה של אחותי: "רננו צדיקים בה´ לישרים נאוה תהילה"
רק טוב שיהיה לך, ושבת שלום


ואז הגיעה התגובה שלה ציפיתי יותר מכל:

תגובתו של אבי.

אבי מאז שאני זוכר את עצמי היה אדם סגור ברגשותיו.
מעולם לא הביע את דעתו אלא סגר את עצמו ושקע בשתיקות רועמות.

זוכר אני כאשר הייתי בן 15 ניסיתי לעורר אותו לתגובה כל שהיא בנושא היותי מעשן כבר כשנה. הבאתי עימי סיגריות לאחד הביקורים אצלו ושמתיה במקום בולט מעל התיק שהבאתי.
בבוקר כאשר בא להעיר אותי, ראה את החפיסה ושאל: של מי הקופסה?
עניתי מיד: שלי.
אתה מעשן? שאל ואני עניתי שכן.
הוא הביט שוב בקופסה ושתק. ואז מלמל משהו לא ברור כמו:
זה ממש לא בריא...
ומאז לא דיברנו על כך.

לאבי אין אינטרנט לכן הבאתי בפניו את כל הדברים שכתבתי ושנכתבו בפורום, מתוך מחשבה שאולי סוף סוף יאמר משהו ואכן זה הגיע:

אוריאל בני היקר

קראתי את הרגשות הראשונות שלך לאחר הרצח של תהילה הי"ד.
לעניות דעתי אין ברצח הזה מקום לכעס כי ה´ לא שולח לבן אדם ניסיון שהוא לא יכול לסבול וכל דבר שבא לאדם הוא לטובתו. במקרה שלנו הדבר ברור עבור תהילה כי היא נפטרה לפני גיל עשרים ואין דינים בעולם הבא על נשמה שהתפטרה מגופה לפני גיל עשרים. היא נרצחה רק בגלל שהיא יהודיה היא מתה בקדוש השם, נשמתה עלתה ליד הנשמה של רבי עקיבא. ה´ נתן ה´ לקח ברוך ה´ המבורך. הוא הביא לעולם נשמה טהורה והוא מקבל נשמה טהורה שקידשה שם שמים. למה הכעס? מי שבא לנחם אותי אמר "המקום ינחם אותך", המקום כוונה הקב"ה, אבל גם המקום שנמצאת תהילה ינחם אותי. לא צריך לכעוס!

למה אתה רוצה לשכוח, כתוב דווקא (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה´ אלוהים לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה´ אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח. אין לך זכות לשכוח!
אתה רוצה לסלוח!? אין סליחה אלא תשובה. אם מישהו חזר בתשובה אתה יכול לסלוח לו אבל ידוע שהגויים לא חוזרים בתשובה אפילו כאשר סובלים ייסורי גהינם כמו שכתוב במסכת גיטין נו´ נז´: אונקלוס בן קלוניקוס בן אחותו של טיטוס היה, רצה להתגייר, הלך והעלה את טיטוס באוב, אמר לו אונקלוס: מי חשוב בעולם ההוא שאתה בו? אמר לו: ישראל. שאל אותו אונקלוס: האם להידבק בהם? אמר לו טיטוס: דבריהם (מצוותיהם) מרובים ולא תוכל לקיים אותם, מוטב שכך תעשה: לך והתגרה בהם מלחמה בעולם ההוא (העולם שלנו), ותהיה לראש שנאמר: היו צריה לראש (איכה א´ ה´) לומר כל המייצר לישראל נהיה לראש. שאל אותו אונקלוס עוד: עונשו של אותו האיש מהו? אמר לו: במה שפסק על עצמו כך עושים: כל יום אוספים את אפרו, דנים אותו ושורפים אותו ומפזרים על פני שבעה ימים. אחר כך הלך אונקלוס והעלה את בלעם באוב, אמר לו: מי חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. שאל אותו: האם להידבק בהם? אמר לו: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. אמר לו: עונשו של אותו האיש מהו? אמר לו: בשכבת זרע רותחת (מבשלים אותו, משום שחטא בזנות וגרם ישראל לזנות). אחר כך הלך אונקלוס והעלה באוב את ישו הנוצרי, אמר לו אונקלוס: מי חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. שאל אותו: האם להידבק בהם? אמר לו: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו. אמר לו: עונשו של אותו האיש מהו? אמר לו: בצואה רותחת. שאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. בו וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם. שבלעם שהיה נביא כך יעץ וישו הנוצרי שהיה פושע מישראל דיבר לטובתם.
כל הדברים הנ"ל טובים ויפים אבל למה קשה לי, תהילה איננה וצר לי מאוד? כל פגיעה ביהודי בגלל שהוא יהודי, היא לא פגיעה רק פרטית, זה פגיעה בשליחים של ה´, זה פגיעה ישירה בהקב"ה. וזה תוצאה של הירידה שלנו, כי אם היינו מלוכדים מסביב לשורשים שלנו לא היה לגויים אחיזה בנו, וקשה לי להבין שהמצב הזה גורם אבדות בעמנו. אם רוצים לדעת איזה עוונות עשינו כדי לקבל עונש כה חמור, מקבלים את התשובה במה שנתקן בדיוק אחרי הרצח: כל ישראל היו ביחד, בהלוויה ראיתי חכמים ופשוטי העם, קטנים וגדולים, דתיים ופחות דתיים, רחוקים וקרובים כולם ביחד בלי מחלוקת. אבל לא נגמרו ימי השבעה וכבר הרגשתי שהאיחוד הזה היה רק רגעי. אם נבין שהמטרה שלנו היא האיחוד הזה ועכשיו נתחיל לעבוד כל יום ויום בכל כוחנו על מנת להגשים מטרה נעלה זו אני אשמח שביתי תהילה הי"ד גרמה לתהליך הזה. אבל כרגע צר לי.
אבא.

הודעתי לאבי כי את הודעתו אפרסם בפורום, על מנת לשתף גם את חבריי ואכן כך עשיתי. לאחר מחשבה רבה החלטתי לענות לו, מתוך ניסיון לא לחטא בפגיעה באבי ולשמור על "כבד את אביך ואת אמך":

אבי, מורי היקר.

לימדתני כל השנים כי לימוד התורה אינו רק הפשט אלא גם דרש, רמז וסוד.
לפי דבריך אלי אין לנו מחלוקת על שאין מקום לכעס, אומנם בתחילה כעסתי ועשיתי מדיטציית כעס אולם חזרתי במהרה בתשובה וכעסי נמוג.

אולם המחלוקת היא בפירוש על הפסוקים שכתבת:
(דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה´ אלוהים לך מכל אוייבך מסביב בארץ אשר ה´ אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח.

כך אני רואה את פירוש הכתוב: הפסוקים מדברים על מצבו הנפשי של האדם כאשר הוא במצב הכי קשה ובמלא חולשתו והספק מתחיל לכרסם בו מבחינת אמונה ב"דיין האמת"....
עמלק בגימטרייה = ספק ופסוקים אלו מדברים על יציאת הנשמה מתוך המיצר (מצריים) כלומר הגוף הפיזי. מכאן אני למד כך: זכור, בעודך בחיים, את אשר עושה לך הספק, כאשר נשמתך יוצאת מגופה לחזור אל העולם הרוחני. כאשר הספק מכרסם אותך בנקודות החלשות שבך ולא התחזקת בהם, ואתה עייף מתלאות העולם הזה ולא מבין את אלוהים (מדת הדין) כלומר את חוקיותו ודרך דיינותו את העולם. אך כאשר יגיע הדין על הנשמה וכל האויבים הפנימיים (יצר הרע ויצר הטוב הנלחמים כאויבים) יעזבו והנשמה תגיע לעולם הבא אז ימחה זכר הספק המכרסם בנו היום מתחת השמיים. את זה צריך לא לשכוח, את דיין האמת, שופט אמת וצדק גם אם לנו כרגע זה לא נראה לעין.

הסיפור שהבאת מהגמרא רק מחזק את דעתי על "זכור את אשר עשה לך עמלק" שנביא הגויים בלעם ואף טיטוס הרשע לא הניחו לספק בליבם ונשארו בכעסם גם בעולם הבא ואילו פושעי ישראל זכרו את אשר עשה להם הספק בעולם הזה ותיקנו את דרכם. ותפילתי הכנה שנשמתם של אלו הצוררים את ישראל תפקחנה עיניהם ויסירו הספק מעליהם ויגיע היום והיה יה"וה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יה"וה אחד ושמו אחד.


ולגבי חיזוק השורשים שלנו והאיחוד בעם אני מסכים אתך במאת האחוזים
ועל כך היה דברי באזכרה שנערכה בבית ספרה של תהילה.

לאחר כל הדוברים על כך שתהילה היתה טובה, נחמדה, אהבה לעזור,
פשוט מלאך משמיים ועל כך התרעמתי.

תהילה לא היתה מלאך היא היתה בן אדם.
בן אדם עם דברים טובים ודברים רעים.
לא אחת הלכתי להתחנן על נפשה שלא יענישו אותה,
הוכחתי אותה על מעשיה אך גם הראתי לה עד כמה אני אוהב אותה ומעריך אותה על תכונותיה הטובות
וביקשתי מהמורים והתלמידים שהקשיבו לי לא להיות קמצנים במחמאות כלפי החיים עמנו בסביבותינו כדברי הילל הזקן:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זו כל התורה כולה ואידך זיל גמור.

מה שמחזיר אותי למה שקיבלתי לפני זמן מה על הפרדוקס של חיינו:

הפרדוקס של זמננו הוא שיש לנו בנינים יותר גבוהים, אך אופי קצר רוח.
כבישים מהירים יותר ורחבים, אך נקודות מבט צרות יותר.
אנו מבזבזים יותר אך יש לנו פחות, קונים יותר אך נהנים פחות.
יש לנו בתים גדולים יותר, אך משפחות קטנות, יותר מחויבויות ופחות זמן.
יש לנו יותר תארים אך פחות שכל ישר, יותר ידע ופחות שיקולי דעת,
יותר מומחים אך יותר בעיות, יותר תרופות ופחות בריאות.

הכפלנו אך רכושינו, אך צמצמנו את ערכינו
אנחנו מדברים הרבה, אוהבים פחות ושונאים יותר מדי.
למדנו לבנות חיים לעצמנו אך איננו חיים אותם במלואם.
הגענו לירח, חזרנו ממנו ואיננו סובלניים כלפי הזולת.
הקפנו את החלל החיצון אך לא את הפנימי.
ניקינו את האוויר אך זיהמנו את הנפש שלנו.
אנחנו בעלי הכנסות גבוהות אך ללא מוסר.
הגברנו את הכמות וצמצמנו באיכות.

אלו זמנים של אנשים יותר גבוהים עם אופי יותר חלש.
עם יותר דרוך אך פחות מאושרים. עם יותר אוכל ופחות תזונה.
אלה ימים ששתי משכורות נכנסות הביתה. אך יש יותר גירושין.
אלו זמנים של בתים יותר יפים עם משפחות מופרדות.
זהו זמן שמבלים מול חלון ראוה ופחות מאחורי דלת.

וזו העת שבה הטכנולוגיה יכולה לקרב אליך מסר זה ובאותו זמן הנך יכול להחליט לשנות.
אל תשמור שום דבר לאירוע מיוחד.
כל יום שאתה חי הינו אירוע מיוחד ולכן…"
קרא יותר ונקה פחות - שב במרפסת,
תהנה מהנוף מבלי להסתכל אך ורק בעשבים השוטים.
בלה יותר זמן עם משפחתך וחבריך ופחות זמן בעבודה.
החיים הם רצף של חוויות - ליהנות מהן ולא רק על מנת לשרוד.
השתמש בכלים חדשים, לבש את בגדיך החדשים בשביל ללכת לסופרמרקט.
אל תשמור את הבושם היקר למסיבה מיוחדת, השתמש בו בכל פעם שמתחשק לך.
המשפט: יום אחד… אי פעם… סלק אותו משפתך.

אם יש דבר ששווה לעשותו, להקשיב אליו, להתבונן בו - הזמן הוא עכשיו.
אם היינו יודעים כמה זמן חיים נותר לנו, בטוח היינו רוצים לבלות עם האהובים עלינו.
מבלים במסעדות ומבקרים במקומות היפים לנו כל כך.
מעט דברים היו מכעיסים אותנו לו ידענו כמה החיים קצרים.
היינו מחדשים קשרים עם חברים שמזמן לא פגשנו.
היינו כותבים אותם מכתבים שתמיד רצינו.
היינו חוזרים ואומרים להורינו, לילדינו, למשפחה ולחברים כמה, ובאמת אנו אוהבים אותם.
לכן אל תנסה לעצור, או לשמור שום דבר שיכול להוסיף חיוך ואושר לחייך כל יום, שעה, דקה ושבוע, זה משהו מיוחד…

ואם נייר זה מגיע אליך זה מפני שמישהו אוהב אותך מאוד!!!.

יהי רצון שכל משאלות ליבנו יתגשמו לטובה ולברכה לששון ולשמחה לחיים ארוכים ולשלום.

אור וטוב
אוריאל מעוז

ובתוך הדו שיח הגיעה ההודעה הזו:

נקרע הלב כשנקראות המלים
ובכל זאת, אצילות ליבו של אוריאל הגיעה רחוק ואורו מאיר את האפלה.
הזעם, הכעס, הרצון לנקום - אלה מובנים לכל אדם, מבלי שיפעיל מחשבה או יבקש עזרה מבוראו. אולם אף אחד מהם אינו מתקן את העולם.
ההשראה שנדרשה כדי שיבוא אוריאל ויאמר את אשר אמר, ניכר עליה שהיא ממקור שכולו טוב. סליחה שמקורה כזה, לא נותר לנו אלא להאמין שהיא באה כתשובה לתפילתו של אוריאל, עם האומץ והכוח לראות את האמת.
בעולם מושלם לא היתה תהילה נגזלת מזרועותיכם. בעולמנו, אוריאל זכה להארה ממקור-כל-אור. אין לי ספק שהוא (וכולם!) היו מחזירים את ההארה תמורת עוד שבוע, אפילו, עם יקירתכם. הנחמה טעמה כאפר, לעומת החיים לפני שהזדקקנו לנחמה.
אצילות הסליחה שהביע אוריאל עשויה להיות הדרך היחידה למנוע עוד מוות, ועוד נחמה. תפילתי היא שהאצילות תנצח. גם המישור האישי וגם הבינלאומי דורשים כיום תפילה לאור.
במקלדת דומעת ובאבל מתמיד על כל הנשמות המעונות במזה"ת המדמם,
-אלמונית-
(בצד השני של העולם)