סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

 

לק"י

 

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

יא'

סיון

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

נשוא

גיליון 617


 



 

פרשת נשוא ברכת הכוהנים

 

וישם לך שלום –אמרו חז"ל  - אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום.

 

הברכה היא תפילה להורדת שפע וטוב, תפילה להודיה על מצווה או חסד, ותפילה על אירוע יוצא דופן. מקור השפע שאליו מכוונת התפילה-הברכה, הוא הקב"ה אשר רק לו היכולת וההנהגה כאמור בפרשתנו "נשא"  "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". (במדבר, פרק ו', כ"ב). ולקח הוא לכל המאמינים כי בכוחו של אדם להעניק ברכה ושפע.

 

ואומר המדרש על כך : "ואני אברכם"- מניין שלא יהיו ישראל אומרים: ברכותיהם תלויות בכוהנים – תלמוד לומר: "ואני אברכם".  מניין שלא יהיו הכוהנים אומרים: אנו נברך את ישראל ? תלמוד לומר: "ואני אברכם" (סיפרי, פיסקא מ"ג, ו,כ"ז)

 

מספר המילים בשלשת הפסוקים של הברכה המשולשת המובאת בפרשתנו הינה סדרת המספרים הראשוניים בעלי ספרה אחת. אולי רמז למקור הברכה כמובא בפסוק הראשון : " יברכך ה' וישמרך"  מקור הברכה הוא ראשוני, והאבר הראשון של הסדרה מובא בתוך האיבר השני, והוא שמו וכינויו של הראשוני האחד – ה'.

 

הספרה שלש מחברת את הברכה המשולשת  עם "סוד שיח שרפי קודש המקדישים שמך בקודש – קדוש, קדוש, קדוש".  

אולי המספר הראשוני הבא, אחת עשרה, אחד עשר כוכביא, מרמז על קשר זה.  הכוהנים כשרפים, מורידים את ברכת ה'  לבני ישראל. ובשלשת הרגלים, מתברכים בני ישראל הבאים למקדש מאת הכוהנים בברכה המשולשת.

 

זוהי העבודה היחידה המתקיימת גם בימינו באשר הכוהנים עולים בכל יום לדוכן ומברכים את ישראל בברכה המשולשת שנאמרה במקורה במקדש.

 

בתוכן הברכה נחלקו הפרשנים השונים במובנן של המילים.  הרש"ר הירש רואה בשלשת חלקי הברכה, כשלש מדרגות המשלימות זו את זו.

"יברכך ה' וישמרך"  ( במדבר ו', כ"ד) –  "ד"ה  יברכך וגו' .

סוף הפסוק (וישמרך) מעיד על תחילתו, שהרי למדנו ממנו, שהברכה האמורה מתייחסת בעיקר לאותם נכסים הטעונים שמירה גם לאחר שניתנו: יש לשמור עליהם שיתקיימו בידינו ויהיו לנו לברכה באמת.

 

"מכאן שהרש"ר לומד כי הברכה הראשונה מברכת על הצלחת הנכסים החומריים, הפיזיים. השמירה היא נגד האובדן ועל ניצול נכון של הנכסים.

 

"יאר ה' פניו אליך" - "ה' יתגלה על ידי גבורת הנהגתו.  "ִויחונך – מלשון חנן, ה' ייתן לאדם את משאלות לבבו.

 

"נמצאת זו החנינה האמורה כאן:  ה' יעניק לנו את הכישרונות הרוחניים הדרושים כדי שנוכל לראות את פני ה' שהוארו לעינינו... הוא יצייד אותך בכישרונות הרוחניים להבין את דבריו בתורה ובנבואה. " כמו שכתוב בתהילים (ס"ז)" אלוהים יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה. לדעת בארץ דרכך בכל גויים ישועתך".

 

הרש"ר רואה  ברכה זו כברכה להענקת נכסים רוחניים ששימושן הוא בהכרת ה' על ידי הבנת תורתו.

 

 

 

 

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"  – "משמעות הברכה היא קירבת ה'.  נזכה בה אם ניצלנו כהלכה את כל הרכוש החומרי והרוחני שניתן לנו מידי ה'".

 

הרש"ר הירש רואה בשלשת הברכות שלשה חלקים, במדרגות עולות, אולי מיוצגות על ידי מספר המילים בפסוקים, ברכות על נכסים  חומריים המנוצלים לטוב, נכסים רוחניים המוענקים על הארת ה' וניצול שניהם להכרת "פניו" של ה' דרך המצוות, התורה והנבואה.  הכרת העולם האלוקי היא האידיאל האנושי.

 

"וישם לך שלום" – הניצול המלא, העולם האידיאלי הוא עולם של שלום. לא שלום של פשרה אחר ריב או מלחמה, אלא עולם שמצבו הבסיס הוא מצב של שלום.

מצב שלא תהיה סיבה לריב או מדון. זהו התנאי למימוש הברכות.  מצב עולמי שבו הנהגת האדם תהיה לפי דרכו אל האל, הנהגה שבה כל אדם ישלוט על יצרו, יכיר תודה ויתנהג בחסד .

 

השאיפה לשלום, היא השאיפה לאלוקים ששמו שלום והשלום שמו.

מעלת השלום גדולה היא מכל המעלות והיא יסוד עולם ה'. האידיאל של עולם התורה הוא מצב של שלום וכך מרובים הפסוקים ותפילות המציינים את המושג שלום. שלום כאידיאל עלי האדמה.

 

"וכן הוא אומר:  (שיר השירים ג') "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו".  ביום חתונתו - זו מתן תורה.  וביום שמחת לבו -- זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן:

 ר' עובדיה מברטנורא : "במלך שלמה - הקב"ה שהשלום שלו,  אמו - כנסת ישראל" (משנה תענית פרק ד משנה ח )

"כל שלמה האמורין בשה"ש קדש שיר למי שהשלום שלו" (שבועות ד', ל"ה, ע"ב)

 

"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" - גדול השלום שנתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".  ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום.  וכן שחרית שואלין לו שלום ובאמש כך שואלין בשלום.  שמע ישראל חותמין "פורס סוכת שלום על עמו" התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום.

ונסיים במקום בו פתחנו : אמר רבי שמעון בן חלפתא: (במדבר רבה פרשה כא, פסקה א). אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר: (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' ברך את עמו בשלום".

 

 

שבת – שלום !

 

                                                                                                                       

טור זה נתרם,  לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת נשוא

הקשר שבין מסע בני ישראל במדבר לבין פרשת סוטה ופרשת נזיר:
הקשר בין פרשת מסעי בני ישראל לבין דיני הסוטה והנזיר הוא קשר הופכי.

 בתחילה התורה מתארת עם שלם הולך במדבר בסדר מופתי, ולפתע מתגלים במחנה חריגים משני הכיוונים.

מצד אחד מתואר מצב של אשה מתוך העם, אשר נחשדת בירידה מוסרית וקלקול הדרך, שבא בעקבות קלקול הקשר בין התא המשפחתי שלה, לבין הקשר עם מצוות התורה. כלומר, משום שבעלה נהג זילות במצוות תרומות ומעשרות השייכות לכהן, "סוף נצרך לכהן על ידי אשתו" (ברכות, ס"ג.).

מצד שני מתואר מצב של איש או אשה מתוך העם, אשר מקבלים על עצמם לתקן את הדרך, ע"י עליה בקדושה מעל כולל ישראל. כדי לתקן את החריגה שבתחום הטומאה באמצעות חריגה בתחום הקדושה, כאמור: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

כלומר, גם הסוטה וגם הנזיר יורדים לשני צידי הדרך הראשית. בחברה רגילה, לא היו כלל העם מתעכב בדרכם למען חריגים בודדים.

 או שבמקרה הטוב הייתה החברה מנסה לעזור לחריגים אלה, ולתת להם אפשרות להשתלב בדרך הראשית, ולהתקדם הלאה מבלי שהדבר יפריע לחברה לשנות את סדר יומה.

 

מיקומן של פרשיות סוטה ונזיר באמצע תיאור המסעות באה ללמד את ישראל, שלמען החריגים בחברה עוצרת כל השיירה, על מנת להעלות את החריגים ל"דרך המלך".

לפיכך עצרה התורה את התאור של עם ישראל כולו, ההולך במדבר בסדר מופתי, כדי לשלב גם את החריגים משני הכיווני הדרך הראשית של המחנה, לתוך המשך המסע של כלל עם ישראל, ע"פ דרך התורה. וזאת בטרם חגיגת חנוכת המשכן.


ודע, שלפני פרשת סוטה נכתבה פרשת תרומות ומעשרות, ולאחר פרשת הנזיר נכתבה פרשת ברכת כהנים.

נלענ"ד שהקשר בין ארבעת הפרשיות האלו הוא אופן השימוש בממון.

 

בעלה של הסוטה היה עשיר אך קמצן לזולתו, לפיכך לא נתן מעשרות לכהן, ואף לא נזהר בכבוד אשתו.

על כן מעשיו הקודמים גרמו לו להביא את אשתו אל הכהן ולהתבזות בפומבי. משום שזלזל בסתר בשתי סגולות התורה המסוגלות לעשירות.

לפי שסגולתה של מצות המעשר היא התעשרות כמאמר חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר". וכן פירש הרש"י בפסוק הצמוד לפרשת סוטה: "איש אשר יתן לכהן, מתנות הראויות לו.  לו יהיה, ממון הרבה" (רש"י-במדבר, ה', י').

 

"וא"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של האדם, אלא בשביל אשתו. שנאמר: ולאברם הטיב בעבורה.

והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי הכי דתתעתרו" (ב"מ נט.). כלומר, גם אם הבעל מכבד את את אשתו, הדבר הוא סגולה לעשירות.

 

לפיכך בא הנזיר אשר ראה סוטה בקלקולה, והזיר את עצמו מן היין. דהיינו, לסמל את רעיון ההסתפקות במועט למען הזולת. לפיכך לאחר פרשת נזיר באה ברכת כהנים לברך את המסתפק במועט למען הזולת. שנאמר: "יברך ה' שיתרבו נכסך. וישמרך שלא יבואו שודדים עליך ליטול ממונך...אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר" (רש"י-במדבר, ו', כ"ד').

 

וכן אמרו חז"ל: "ת"ר האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו...עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך" (יבמות, ס"ב:). כלומר, לאחר מעשה נזירותו הפומבית ה' מברך את הנזיר ושומר על רכושו. 

 

 

 

הקשר בין נזירות שמשון לפרשת נשא:

הפטרת פרשת נשוא עוסקת בהולדתו של שמשון נזיר האלהים. לכאורה הקשר בין הפרשה להפטרה ברור, כי בפרשת נשוא מדובר על דין נזיר ושמשון היה נזיר.  אך בעיון מעמיק נראה כי דין הנזיר בפרשה איננו מרכז הפרשה, ויתרה מזאת שמשון לא היה נזיר כאמור בדין נזיר שבפרשה,  שהרי לנזיר אסור להיטמא למתים ושמשון נגע כל חייו במתים, נזיר רגיל מקבל על עצמו את הנזירות,  אבל אצל שמשון הנזירות החלה מאמו, שמלאך ה' אסר עליה לשתות יין ושיכר במהלך הריונה.

 

וכן כתב הרמב"ם: "שמשון לא היה נזיר גמור" (הל' נזירות, ג', י"ג). לפיכך נלענ"ד שהקשר בין הפרשה להפטרה מתמקד בחיי הזוגיות והשיתוף שהיה בין מנוח לאשתו, וקבלתם את דין שמים בהכנעה, בניגוד לאשה הסוטה ובעלה. כפי שמתואר בהרחבה בהפטרה.

 

הוריו של שמשון הם הזוג היחיד בכל התנ"ך שלא היו לו ילדים, ולא מסופר שהם התפללו או הביעו רצון לילדים. לפיכך בישר להם המלאך מיוזמתו, על הולדת בנם שיהיה "נזיר אלהים... והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (שופטים, י"ג, ה'). דהיינו, זוגיות מנוח ואשתו השרתה בינהם קדושה, אשר גרמה להולדת בנם שמשון, אשר משולבת בו גם קדושה וגם גבורה. בבחינת "כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה, ד', ו').

 

בהמשך דרכו סטה שמשון מדרך הקדושה, בניגוד לדעת הוריו. שמשון לא קידש את חיי הנישואין שלו, וכתוצאה מכך אשתו הפלשתית הראשונה, גילתה את סודו לחבריה הפלשתים, ולבסוף נזדווגה לפלשתי אחר בעת נישואיה לשמשון.

 

בהמשך התדרדר שמשון והלך לזונה עזתית, ולבסוף התאהב בדלילה הפלשתית מנחל שורק, אשר הביאה הסגרתו ביד פלשתים והסירה מעליו את נזירותו וכוחו האלוהי.

 

שמשון מתודע להתדרדרותו הרוחנית רק לאחר שהפלשתים התעללו בגופו, ועיוורו את שתי עיניו הגשמיות.

אז נזכר שמשון כי כוחו האלוהי נבע מקדושה, וברגע שנתערטל מן הקדושה אף הגבורה נעלמה.

לפיכך קרא שמשון לה' בטרם מותו ואמר: "ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה משתי עיני מפלשתים (שופטים, ט"ז, כ"ח). וה' ברחמיו נעתר לו.


מעשה באשה בצידן: 

במדרש רבה מובא: מעשה באשה אחת בצידן, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו לפני רבי שמעון בר יוחאי, כדי לפרוש זה מזה. אמר להם: חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא במאכל ובמשתה. הלכו בדרכיו ועשו סעודה גדולה, ושיכרתו יותר מידי. כיון שנתיישבה דעתו עליו, אמר לה: "בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו, ולכי לבית אביך."

מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ואמרה להם: "שאוהו במיטה וקחו אותו לבית אבא. "בחצי הלילה ננער משנתו כיון שפג יינו, אמר לה: "בתי היכן אני נתון?" אמרה לו: "בבית אבא.

אמר לה: "מה לי בבית אביך?" אמרה לו: "ולא ככה אמרת לי כל חפץ טוב שיש לך בבית טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך".

הלכו לרבי שמעון בר יוחאי עמד והתפלל עליהם ונפקדו (מד"ר, שה"ש, פר' א' פס' ל', ד"ה נגילה). בניתוח מעשה זה טמון מוסר השכל חשוב המהווה סגולה לשלום בית, ולהחזרת הזוגיות והאהבה לחיי המשפחה. כלומר, בעת שפנו הזוג לרשב"י בבקשה שיגרשם בעקבות עקרותם, הבחין הרשב"י מיד שעקרותם של בני הזוג היא עקרות נפשית רוחנית. דהיינו, השגרה והחומרנות שחקה את אהבתם הבסיסית כבראשונה.

לפיכך הזכיר הרשב"י לבני הזוג את טכס יום חתונתם. ובקשם לערוך טכס דומה לקראת הגירושין, ע"מ שיחושו מחדש את אהבתם הראשונה, לפי שהיא מקור הכח לזוגיות מאושרת. בני הזוג קבלו עליהם את הצעתו של הרשב"י מתוך התבטלותם בפני דעת תורה. ברגע שבני הזוג הניחו בצד את שכלם וכבודם, ופעלו לפי עצת הרשב"י בתמימות, החלה ישועתם. ונפתחה הדרך שנחסמה במרוצת הזמן בין לבבות בני הזוג.     (מאמר מאת  רפאל ב"ר אשר חגבי)

 

טור זה נתרם ע"י אייל בוסי הי"ו לברכה ולהצלחה, לו ולמשפחתו.  ולעילוי נשמת סבו המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל.

 

פרשת סוטה ופרשת נזיר

פרשת סוטה ופרשת הנזיר הן שתי פרשיות הפוכות, מחד טומאה ועריות ומאידך פרישות וקדושה. התורה הסמיכה את שתי פרשיות הללו, ומבארת הגמ' סוטה (ב'.);למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף.

 

פרשת סוטה פרשה מופלאה היא, בדרך נס מתברר אם האישה זינתה, ואז "ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה יריכה", ומאידך "ואם לא נטמאה האישה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע", ומבארים חז"ל אם היתה יולדת בצער תלד ברווח אם היתה יולדת שחורים תלד לבנים (סוטה כ"ו).

 

מבאר הרמב"ן ( ה'. כ' ) "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כדי שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם".

 

 מצינו הלכה מיוחדת בעניינה של הסוטה, והיא ההתר למחוק את שמו של הקב"ה. במגילת הסוטה כתוב את שם ה' "יתן ה' אותך וגו'", והמגילה נמחקת ע"י המים", "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים", ולימדנו חז"ל (חולין קמ"א.) גדול שלום שבין איש לאישתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים".

 

הנס המיוחד הזה וההלכה החריגה באים לטהר אישה שנהגה שלא כשורה שהרי בעלה קינא לה דהיינו שאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני והיא בכל אופן נסתרה (התייחדה) עם אותו האיש.

 

מזה למדים אנו את ערך קדושת המשפחה בישראל. חז"ל (סוטה י"ז.) מלמדים אותנו שאיש ואישה שזכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אכלתם", השכינה היא הופעת שם ה' בתוך מציאות החיים . המשפחה היא המסגרת הבסיסית של חיי האדם על כל המשמעויות שלו הן הרוחנית והן הגשמית. כשאדם חי לבד, בלא המסגרת המשפחתית , הוא יכול לנתק את עצמו מחיבור למציאות הגשמית והחומרית ולחיות חיי רוח מנותקים. מצד שני הוא יכול לשקוע בעולם יצרי וגשמי בלא מחשבות על המשמעות של חייו.

 

אולם אדם שמקים משפחה מחד הוא חייב לדאוג לקיומה החמרי של משפחתו, אולם מאידך הוא מבין שאם הוא לא יתרומם גם לצרכים רוחניים יותר, עתיד משפחתו מוטל בספק כיוון שחיים שבהם רוצים סיפוקים חמריים מידיים הם מופרעים על ידי אחרים שרוצים אותו דבר, וממילא נוצרים חיכוכים ומשברים עד כדי הצורך לפרק את המשפחה,(כמו שמוצאים אנו במשפחות רבות החיות בסגנון המערבי- המודרני שהרצון לסיפוקים מידים גורם לשבר במוסד הנשואים). רק כשאדם חי חיים בעלי משמעות רוחנים הוא יכול לצאת מהפרטיות  האגואיסטית ולחיות חיי משפחה בשמחה ובאהבה, לכן כשאיש ואישה זכו אז השכינה שורה ביניהם, כי הם חיים חיים כוללים, ושם ה' מתגלה על ידם בשלמות.

 

לכן גדול השלום שבין איש לאישתו, שעל ידי כך תשרה השכינה במעונם , שמותר לצורך כך למחוק את שם ה' , שהרי שם ה' הוא הביטוי של הופעת ה', ואם בחיי המשפחה ישנם בקיעים ממילא אין השכינה שורה, ולכן ימחק שם ה' לצורך שלום בית.

 

הגמרא (גיטין צ:) אומרת "שאדם שמגרש אישתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות";המזבח הוא מקום הקרבת הקורבנות המקרבים את המציאות העולמית אל מקורה האלוקי, וכשמשפחה בישראל מתפרקת זוהי דחיקת רגלי השכינה ולכן המזבח מוריד הדמעות .

 

הפרשה שקדמה לפרשת סוטה היא הציווי לתת לכהנים וללויים את המתנות המגיעות להם. חז"ל (ברכות ס"ג) מבארים את סמיכות הפרשיות הללו,"אם אתה מעכב מתנות כהונה חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה". מתנות כהונה הם הביטוי של הקשר בין העם לבין המנהיגים הרוחניים שלו, דהיינו הכהנים. כשהוא נותן לכהן מתנות כהונה הוא מביע בזה את הערכתו לתפקיד הכהן כשליח המקשר בין ישראל לקב"ה בעבודת הקורבנות. אמנם אם הוא נפרד מאנשי הרוח עלול הוא לרדת ברמתו המוסרית וממילא בביתו לא

 

 

 

תשרה השכינה ומתוך כך אפילו הצניעות, שהיא מובנת לכל אדם בעל מוסר אנושי פשוט לא תתקיים.

 

השלום והשלוה ישרו מחדש בביתו כשיחזור ויתחבר אל המנהיגים הרוחניים דהיינו הכהנים. זהו שהגמרא אומרת שאם לא נתן האדם תרומות ומעשרות סופו שיהיה נצרך לכהן ע"י אישתו.

 

סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה מלמדת אותנו שאם ראה אדם סוטה בקלקולה ידור בנזיר . לכאורה מה הקשר בין אותה אישה מקולקלת בדרכיה לאותו אדם הרואה אותה שהוא ודאי אדם בעל מעלות, שהרי יכול הוא להיות נזיר.

 

מבאר הרב קוק שיש יחס נפלא וקשר בין בני אדם זה עם זה, עד שפעולות מאנשים מחוג מסויים משפיעים גם על אנשים הרחוקים מהם מאוד. אם מוצאים קלקולים ופריצת גדרי התורה והמוסר בחלק היותר ירוד בעם מבחינה רוחנית, צריך לחזק ולבצר את המעמד המוסרי באופן היותר נעלה גם בחלקים העומדים ברום המעלה. 

 

לפי זה סמיכות הפרשיות מלמדת אותנו על הערבות ההדדית של עם ישראל, ואין אדם שיכול להסתגר בד' אמות של עצמו ולומר, "אני את נפשי הצלתי", אלא אדם צריך לקבל על עצמו אחריות כללית. דרך התיקון היא לא ע"י תביעות מאחרים אלא תביעה מעצמו לגדול ולהתקדש. לכן כשרואה קילקול באומה הוא דורש מעצמו לחיות חיים יותר עליונים ע"י קבלת הנזירות על עצמו.

אולם ישנם כאלה שהתביעה שהם תובעים מעצמם היא תביעה חיצונית טכנית שאין בה תיקון אמיתי פנימי. דרך זו לא רק שאינה מועילה לתיקון החברה אלא עוד גורעת, כי האדם שנראה לנו כנזיר אלוקים שאנו מצפים ממנו לחיי קדושה, מתברר לנו שאין תוכו כברו וכל חיו הנם זיוף . מתוך כך יגיעו הרואים אותו לזלזל בקדושה ובנושאיה, ויצטרך לעבור זמן רב עד שיתוקן הנזק הזה.

נקודה זו מודגשת בפרשתנו,נאמר אצלנו "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו..."ועשה הכהן אחד לחטאת אחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש..." ואינו מובן מהו החטא שחטא הנזיר הרי כתוב שהטומאה באה עליו בפתע וא"כ אין עליו אשמה. אומנם דרשו חז"ל שחטאו הוא שציער עצמו מן היין. ומבאר הנצי"ב, שמשמע מפסוקים אלו שאם לא היה נטמא הנזיר אלא היה משלים את נזירותו לא היה נקרא חוטא, ואינו מובן מדוע אם הוא נטמא הוא חוטא בזה שנמנע משתית יין, ואם לא נטמא הוא איננו חוטא בכך.

 

אלא שבאמת ישנם מדרגות של אדם שראוי להזיר עצמו מהתענוג הגשמי כדי להגיע להשגות רוחניות ודבקות בה'. אומנם אם אירע לו באונס שהוא נטמא אות וסימן הוא שאינו ראוי לכך וא"כ בחינם ציער עצמו מן היין, וביקש דבר שגבוה מערכו.

 

נמצינו למדים שהאדם נתבע לחיי עומק וקדושה מתוך כך יזכה שכל מעשיו הגשמיים והרוחניים יהיה בחיבור אל הקודש ושלמות דרך זו מתבטאת דוקא בבית הישראלי הטהור שהשכינה שורה בו. כל זאת מתוך חבור להנהגה הרוחנית שמתבטאת בכהונה, וממילא יקפיד למלא את חובתו כלפיה בנתינת מתנות כהונה.

 

השבוע בעז"ה' נזכה לקבל מחדש את התורה בחג השבועות. התביעה האמיתית מאיתנו היא שלא תהיה קבלת התורה אצלנו מתוך "אין ברירה", שהרי הקב"ה הוא "חזק" ויכול להעניש אותנו, אלא קבלת התורה תהיה מתוכנו פנימה ובזרימת החיים כולם.

 

כך מצאנו (פסחים סח:) מחלוקת תנאים לגבי ימים טובים, שר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה (שר' אליעזר סובר ששמחת יום טוב רשות),ור' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית-המדרש. מוסיפה הגמ', אמר ר' אליעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא. לכאורה אינו מובן מדוע מוסכם על כולם שבשבועות יש מצוה לשמוח באכילה ושתיה, הרי אם ניתנה בו תורה אז צריך לסור רק לבית המדרש. אולם כשמעמיקים ומבינים את מגמת התורה בחיבורה אל כל חלקי החיים, מבינים שדוקא בגלל שניתנה התורה לעולם אפשר לקדש את האכילה והשתיה.

 

בעז"ה מתוך קבלת התורה האישית של כל אחד מאיתנו נזכה "שהוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי להיות לכם לאלוקים".

                                   (מאמר מאת הרב דני אייזיק ישיבת בית אורות)

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 

פרפראות

פר' נשא היא הפרשה הארוכה ביותר קע"ו פסוקים. וכן בתהילים הפרק הארוך ביותר הוא פרק קי"ט שבו קע"ו פסוקים, גם מס' בבא בתרא היא המס' הארוכה ביותר שבה קע"ו דפים.

 

איש איש כי תשטה אשתו. אומרים חז"ל אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזהו תשטה לשון שטות.

ופרע את ראש האשה. למה צריך לפרוע את שערה, חז"ל אומרים שכל שיער יש לו גומא אחת, ואם היו שתי שערות בגומא אחת, היה זה מעוור את עיני האדם, כך אצל האשה צריך שיהיה לה בעל אחד.

 

ואמרה האשה אמן אמן. יש הלומדים מכאן רמז: "אמן" ר"ת: ארבע כוסות, מגילה, נר חנוכה, אלו המצוות שהנשים חייבות בהן, מפני שגם הן היו באותו הנס.

 

ואיש כי יפליא לנדור נדר. אומר האבן עזרא שהאיש שמפריש עצמו מהעולם הזה זה פלא.

 

והימים הראשונים יפלו. רמז לכל אלה שמתקרבים לה', והיצר משפילם, באומרו, בעל עבירה אתה, ולא יועיל התשובה, אומר הכתוב "והימים הראשונים יפלו" שלא יחשוב על-מה שהיה, אלא יתחיל מחדש, ויתחזק. וכן אנו אומרים בתפילה "מעתה ועד עולם" שהעיקר צריכים להתחזק שמעתה ועד עולם יתנהג כשורה (בעלי מוסר).

 

בברכת כהנים כתוב 6 ברכות: יברכך, ישמרך, יאר, ויחונך, ישא, שלום. 5 ברכות כנגד חמשה חומשי תורה, ועל כולם שלום, כי בלי שלום, אי אפשר שיחולו הברכות האלו (הגר"א).

 

ישראל- ר"ת 1) י ש'ישים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה.

2) י'צחק י'עקב ש'רה ר'בקה ר'חל א'ברהם ל'אה.

 

הכהן מברך "...וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". היכן כתוב בתורה שה' ציוה לברכם באהבה, יש אומרים, כי ללא אהבה לא חלה הברכה, ודומה לזה אומר רש"י, כתיב "אמור להם" מלא עם וי"ו לא בחפזון ובבהלה, אלא בכוונת הלב (מהרי"ץ חיות סוטה דף ל"ט.) ויש אומרים שכתוב בזוהר שכהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו, וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה, ולכן אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו יצא מביהכ"נ קודם רצה (מ"ב סי' קכ"ח בשם אחרונים).

 

חז"ל אומרים: 3 גויים ברכו, שתיים מהם נתקיימו, ואחד לא נתקיים.  ארוונה היבוסי ברך את דוד "ה' ירצך", ונתקיים. דריוש בירך את דניאל "א' די אנת פלח לו הוא ישזבנך" (ה' שאתה עובדו, הוא יצילך), ונתקיים. לבן ומשפחתו ברכו את רבקה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" ולא נתקיימה ברכה זו, ולהיפך, היא היתה עקרה.  וההבדל: מפני שארונה ודריוש הזכירו בברכתם את שם ה', לכן התקבלה תפלתם, ולבן לא הזכיר את ה' אלא אמר מלבו, לכן לא נתקיימה הברכה. גם הכהן בברכת כהנים, אומר "יברכך ה'" הברכה מהקב"ה, ולכן ברכות אלו יתקיימו. וזהו לימוד לכל אחד המברך לחבירו, שיזכיר את ה' בברכתו.

 

בברכת כהנים לא מפורט בכתוב במה יברכך וכו', (חז"ל דורשים: "יברכך" בממון, "וישמרך" מן המזיקים וכו', אך אינו מפורש בתורה).

אומר הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, כי הכהן הרי אינו יודע מה שחסר לכל אחד, כי יתכן שיברך לאחד בעושר, ולא טוב לו בזה, כי יש עושר השמור לבעליו לרעתו, אמר הקב"ה לכהן, אתה תאמר יברכך וכו', "ואני אברכם" אני אברך לכל אחד במה שטוב לו.            (הרב גרשון שטיינברג)

 

טור זה נתרם לרפואה שלמה  והחלמה מהירה בס"ד. של:  מוהטרם בת שרה הי"ו.  בטו אלברט בן ויוי ויקטוריה הי"ו. רפאל בן ניסה הי"ו . חנה בת מזל הי"ו. אורטל דניאלה בת חנה הי"ו . יגאל בן דינה טינה הי"ו. ענת רחל בת יונה הי"ו. ויקויים בהם מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה. כי תהילתי אתה.  אכי"ר.

       

 

                                                                       

 

 

חידון לפרשת נשוא

מאת עזרא מרום

 

שאלות

1. מה הקשר בין פרשת נשא,תהילים פרק קי"ט ומסכת בבא בתרא?
2. מדוע נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?
3." כל ימי נזרו". מהו משך הנזירות המינימלי (סתם נזירות) ומה הרמז לכך?
4. מה שמות א. הנשיא שהקריב ביום הראשון ב. הנשיא שהקריב ביום האחרון
5. מאיזה פסוק בפרשתנו לקוח שמו של היום האחרון בחנוכה?
6. מה למדים ממילות הסיום של ברכת הכוהנים: "וישם לך שלום"? 
7. מה לומד בעל הטורים מהמילה "שלום" בברכת כהנים?
8. "יברכך ד, וישמרך". מה מהות ברכות אילו לפי רש"י?
9." מחרצנים ועד זג לא יאכל(הנזיר)". מהו זג?
10. מדוע נכללו בקרבנות הנשיאים,3 מיני קרבנות? (עיין בעל הטורים)

שאלות על ההפטרה (שופטים י"ג)

11. מה הקשר בין הפרשה להפטרה?
12. לפי ההלכה מה היא : "נזירות שמשון"?
13. "ותחל רוח ד' לפעמו בין צרעה ובין אשתאול". מה הם צרעה ואשתאול?
14. מה הקשר בין יהודה לשמשון?
15. מה משמעות השם: "שמשון"?
16. מה משמעות השם : "דלילה"?
17. מה שם אימו של שמשון?
18. מנין למדים את מאמר רבי יוחנן" שמשון חיגר ב2 רגליו היה"?

תשובות

1. כולם הארוכים ביותר בסוגם וקשורים למספר 176. בנשא ובתהילים ק"יט יש 176 פסוקים, במסכת בבא בתרא יש 176 דפים.
2. לפי הגמרא בסוטה "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין".
3. 30 יום. נרמז מהמילה "נזיר יהיה". יהיה בגימטריא = 30
4. א. נחשון בן עמינדב נשיא יהודה ב. אחירע בן עינן נשיא נפתלי
5. היום האחרון נקרא " זאת חנוכה".מקורו בפסוק : " זאת חנוכת המזבח" ז,84)
6. אמר רבי יהושע בן לוי " לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום" (סוף מסכת עוקצין).
7. לפי בעל הטורים שלום=עשו. ללמדנו להקדים שלום לכל אדם ואפילו לגוי.
8. יברכך= בממון וישמרך= מהליסטים שלא ישדדו אותך
9. זג= קליפת הענב
10.אילים,כבשים ועתודם כנגד : כהנים לויים וישראלים וכן כנגד תורה,נביאים וכתובים.
11. שמשון היה נזיר, ובפרשה מדובר על נזיר
12. נזירות שמשון היא נזירות מלידה.יש איסור על גילוח ועל שתיית יין,אך מותר להיטמא למת !
13. לפי הגמרא סוטה י: צרעה ואשתאול= 2 הרים גדולים ועקרן שמשון וטחנם זה בזה".
14. שניהם פגשו את נשותיהם בישוב תמנה.
15. שמשון= שמש קטנה. הקב"ה נמשל לשמש" כי שמש ומגן ד' א'"(תהילים פ"ד). לפי סוטה דף י " מה הקב"ה מגן על העולם,אף שמשון מגן על דורו".
16. דלילה= דילדלה את כוחו,את ליבו ואת מעשיו של שמשון (סוטה ט:)
17. אימו של שמשון= צללפונית (בבא בתרא צ"א.)
18. מהפסוק : " דן שפיפון עלי אורח" (לפי סוטה דף י). שפיפון=פעמיים שפי שפירושו צולע כמו שכתוב אצל בלעם :" וילך שפי".כידוע שמשון משבט דן

 

 

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 

 

לק"י

 

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

ד'

סיון

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

במדבר

חג השבועות

גיליון

616 - 615



 

חג השבועות ופרשת במדבר

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

חגמתן התורה הוא חג תורה שבעל פה. שייך הוא לחכמי התורה שבכל תקופה ותקופה. בכל דור ודור חוזר הוא מתן התורה מחדש, והיום הזה שניתנה בו התורה בעבר מסוגל הוא לכך. בכל שנה יש חזרה על מה שהיה, וכפי שחג הפסח הוא זמן חירות, כך גם חג השבועות מסוגל הוא לקבלת תורה מחדש בכל דור ודור.

 

 כאשר אנו חוגגים את חג השבועות, איננו חוגגים מאורע שהיה בעבר ונגמר, אלא את מהותו של יום המתחדשת בכל שנה ושנה.

הירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ד' הלכה ח') אומר: "בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא; אמר להן הקב"ה: מכיוון שקיבלתם עליכם עול תורה - מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם".

 

ומסביר בעל "קרבן העדה": "בכל הקרבנות כתיב: 'ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת', ובעצרת לא כתיב 'לחטאת' אלא 'שעיר עיזים אחד'", וזאת מכיוון "שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש, וכדאמר רב יוסף 'אי לאו האי יומא דקא גָרים' הלכך אין שם חטאת ביום הזה". המציאות המחדשת את קבלת התורה בכל שנה ושנה היא הגורמת לכך שיתכפרו חטאיו של האדם בכל שנה מחדש.

 

ישנה קבלת תורה מחדש, ובכל פעם שאנו קוראים בתורה את הפסוק "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד ז') ישנה קבלה נוספת ומחודשת. ולכל אחד ואחד ישנה קבלת תורה משלו.

 

רב יוסף אומר במסכת פסחים (ס"ח ע"ב): "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא".  (לולא אותו יום שגרם, כמה יוסף ישנם בשוק).

ולכאורה, לא מובן מדוע הוא אומר כך, הרי "אי לאו האי יומא דקא גרים" לא רק רב יוסף לא היה, אלא כל העולם כולו?

מכאן נלמד, שרב יוסף אינו מתכוון רק לנתינת התורה לכל העולם ביום זה, אלא גם לקבלת התורה הפרטית שלו, משום שיש לכל אחד קבלת תורה אישית משלו.

 

את פרשת במדבר קוראים סמוך לשבועות ולא במקרה. בשולחן ערוך יש סימן לכך "מנו ועצרו" - כלומר קוראים מניין בני ישראל בפרשת במדבר, ועושים חג עצרת. מכאן שיש קשר בין במדבר לעצרת. 

התורה ניתנה במדבר, וחג השבועות הוא גם חג הביכורים והרי שני אלה הם שני הפכים גמורים. מדבר הוא מקום אשר לא יזרע ולא יצמיח ולא יעלה בו עשב ואילו הביכורים הם סמל של צמיחה ופריחה. נשאלת השאלה כיצד שני הפכים אלו מתאחדים בחג אחד?

אלא אומר הרב זווין זצ"ל שיש בדבר רמז גדול. העולם בלא תורה הוא מדבר, והעולם עם תורה הוא ביכורים. יתר על כן, העולם בלא תורה אף אם הוא גן עדן, הוא נהפך למדבר, ולהיפך, העולם עם התורה אף אם הוא מדבר, הוא נהפך להיות גן עדן.




 

 

 

 

האדם הראשון היה בגן עדן, אבל ללא התורה גן העדן נהפך למדבר ואח קם על אחיו ורצחו נפש, ואז הגיע דור  המבול  -"ותמלא הארץ חמס" ותשחת הארץ.    ואחר כך בא דור הפלגה,

ולפסגת הרשעות מגיע העולם בדור מצרים כשעם שלם משעבד עם אחר ומעבידו בפרך- "וימררו את חייהם".


אז כשהגיע העולם לשיא הרשעות ניתנה התורה. התורה היא הכוח שיכול להפוך את המדבר לגן עדן, ואת החורבן והשיממון לפריחה, בכורים וחיים.


נאמר במסכת שבת דף פ"ח: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" - יום השישי הוא יום השישי בסיוון". התנה הקב"ה במעשה בראשית,  אם ישראל מקבלים את התורה - מתקיים העולם, ואם לא - יחזור העולם לתוהו ובוהו.


לא צריך להרחיק עד דור המדבר. גם בדורנו אנו רואים שללא יסודות התורה והאמונה נהפך העולם לגיהנום ולמדבר. רק התורה לבדה יכולה להפוך את המדבר לביכורים כפי שנאמר בישעיהו נ"א': "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'".


מי ייתן שנזכה ללמוד ולקיים את התורה ומצוותיה, ושהמדבר היחסי (יכול להיות יותר גרוע), ייהפך לגן עדן, ונזכה כולנו לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.  (מאמר מאת הרב שפירא זצ"ל)

 

 

 

שבת – שלום !

 

 

וחג שבועות שמח

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                       

טור זה נתרם,  לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

 

 

מגילת רות לשבועות ופרשת במדבר - מעינות יואב הרב יואב שוכר הי"ו

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש"

לאחר שהודיע לעם ישראל כיצד להיות קדושים הן במאכלות מה אסור ומה מותר, הן בעניני טומאות נידה וכל דיני נגעים ופירוט מצוות אחרות שבת, ערלה, דיני עריות וכו', רוצה ה' יתברך למנות אותם כמה זכו להיכנס תחת כנפי השכינה וזהו שאומר הכתוב 'באהל מועד' – באהלה של תורה, לכן מוסיף הכתוב 'שאו את ראש' וקורא להם 'עדת בני ישראל', לשון עדות שכולם מעידים באמונה שלמה בה' יתברך.

 ומרוב חשיבות הדבר לפניו יתברך אמר למשה לשתף בזה את הנשיאים והם נקראים 'קרואי העדה' לשון קורא שהם מקריאים בפני העדה את החוקים ואת המשפטים.

"ויתילדו על משםחותם לבית אבותם" שהיו עדויות על ייחוסם כדי שלא יהיו ספקות שמא אדם מישראל אינו מזרע ישראל כלל או ממזר.

"והלויים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" המילה התפקדו מראה על דבר נסתר ונפרד שכן הלויים היו נפרדים מעם ישראל עוד מזמן השעבוד במצרים שכן הם לא השתתפו בשעבוד לכן גם מספרם היה קטן ביותר מכל שבטי ישראל שכן כתוב 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'.

ורש|י מפרש שהיו יולדים שישה בכרס אחת אבל כיוון ששבט לוי לא נשתתף בשעבוד, לא נתקיים בו הפסוק הזה.  וכן בחטא העגל לא חטאו. מתוך זה שבט לוי שמרו על ייחוסם גם מצד מעשיהם זכו להיות משרתים בקודש ולכן גם לא נמנו בתוך עם ישראל.

 

רש"י מסביר שהם היו לגיונו של המלך ולכן נמנו לבד. ד"א צפה הקב"ה שתהיה גזרה בחטא המרגלים 'ומבן עשרים שנה ומעלה' ימותו במדבר ולכן לא כלל אותם במניין ישראל.

"איש על דגלו באתת לבית אבותם" דגלו זה אותיות גדלו שמגדלים שמו יתברך באותות שהם אותיות התורה.

והמחנות מחולקים ל 4 רוחות השמים כנגד 4 מחנות שכינה ובאמצע שבט לוי:

                                               

במרכז כל קבוצה של שבטים יוצא ששם הנשיא מסתיים באותיות 'אל' וזה רומז בפסוק 'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך' וסיכום הימים של הנשיאים ששמם מסתיים באותיות 'אל' יוצא 26 בגימטריא שם ה'.

דבר נוסף, 4 מחנות רומז אות מ'  סופית שאין פרצה בעם ישראל ואין שום אפשרות לחזור או לפגוע בעם ישראל ושבט לוי שאינו נמנה עמהם הוא במרכז.

גם אוהל מועד רומז לאות סמך ומכאן רומז שמם וסמך היו עומדות בנס בלוחות שהיו חרוטות משני עבריהם.

 

"אלה תולדות משה ואהרן"- כיוון שמשה למדם תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדם כמו שמוזכר אצל אברהם 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' וזו גם הסיבה להלכות כבוד תלמיד חכם ורבו המובהק.

"וימת נדב ואביהוא" -וימת בלשון יחיד מכאן שהיו בעצה אחת בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם.

בשני דברים חטאו יחדיו גם הקרבת אש זרה וגם לא קיימו מצוות פריה ורביה ולכן לא זכו לתיקון ע"י יורשים כי ידוע שבנים יכולים לתקן ולזכות את אבותם.

"הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו"- כלומר הכל יהיה על ידי אהרן הכהן שממונה עליהם ושמרו את משמרתו ואומרת הגמרא (תענית כ"ו): כ"ד משמרות היו במקדש, כשפגמו עם ישראל בקדושה עם בנות מואב מתו כ"ד אלף וזהו שכתוב 'ואל ישוב דך נכלם' שכ"ד הפוך נהיה דך וזה רמוז כאשר פגמו בקדושה נפגעו באותו מספר בדיוק.

 

"ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור" ורש"י מסביר שהייתה העבודה בבכורות רק כאשר חטאו בחטא העגל נפסלו ולכן נבחרו הלויים שלא עבדו עבודה זרה לשרת תחתיהם.

 

 

לאחר חלוקת עבודת הלויים ומניינם, הקב"ה מזהיר את משה ואהרן ואומר להם 'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.. ולא

יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו" מוצאים רמז בפסוקים אלה על מחלוקת קורח ועדתו שהיה בן קהת .שכן הכתוב 'כבלע' רומז על הפסוק 'ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם.

 

ביום א' באייר, בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, פוקד שוב הקב"ה על משה למנות את בני- ישראל , לעריכת המפקד יהיו לצד משה כל שניים עשר ראשי השבטים, אותם מונה התורה בשמותיהם אחד לאחד. התורה מסכמת את מניין הגברים בכל שבט ושבט: סך הכל נמנו: 603,550.

 

שבט לוי נמנה מבן חודש ומעלה סך 22,000  ומניין הבכורות יותר מן הלויים כמנין  'רגע'  שנאמר 'כי רגע באפו' ונוטריקון 'ראשית גוים עמלק', ופדיון הבכורות הוא 'חמשת שקלים כסף לאהרן ולבניו' כיון שכסף יסוד חסד ופדיונם ע"י הכהן שהוא איש החסד.

ורואים לפי מניין זה ששבט לוי היה פחות במספר מכל שאר השבטים ומכאן ראייה שלא נשתעבדו, ולא נתקיים בהם 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ' .

 

ד"א, "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (מדרש רבה) 'מדבר סיני' מכאן שנו חז"ל בשלושה דברים ניתנה התורה: באש שכתוב 'והר סיני עשן כולו'.  במים -שכתוב 'גם עבים נטפו מים'. ובמדבר- שכתוב 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'. וכדי להבין מה מיוחד בשלושה דברים אלו שבהם נקנית התורה מובא בגמרא במסכת בבא מציעא (נט/ע"ב ) המחלוקת הידועה לגבי תנורו של עכנאי ממנו עולה המסקנה ש"לא בשמיים היא כי אם בפיך ובלבבך לעשותו".  וכמאמר רבי ירמיה:  שכבר נתנה תורה מהר סיני, אוין אנו משגיחין בבת קול, שכבר נכתב בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" )שמות כ"ג, א-ג).

 

מגילת רות – לחג השבועות

מגילת רות מתחילה בסיפור של עזיבת הארץ עקב רעב בארץ ובסיפורו של  אלימלך העוזב את בית לחם ועובר לארץ מואב.

עזיבתו למואב דווקא,  מתפרשת לאור היותו  עשיר וקמצן, והוא נדבק במואב שעליהם נאמר 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים.'  משל -'מצא מין את מינו' .

כפי  המעשה עם הזרזיר שלא ידעו חכמים אם כשר או טמא, ופירש רבי עקיבא: נדע לפי מי שמתחבר איתו -ובא אליו העורב, אמר להם: לא לחינם הלך העורב אל הזרזיר.

בניו של אלימלך נישאו לבנות מואב,  ואלימלך שרצה לדאוג רק לעצמו, ושני בניו שהמשיכו בדרכו, מתו בחצי ימיהם.

נעמי שנשארה לבדה עם שתי כלותיה  חוזרת לארץ וכלותיה רוצות לחזור איתה והיא משכנעת אותן להישאר בארצן. ערפה חוזרת לארצה, ומפנה עורף לחמותה, ורות חוזרת איתה לארץ וטוענת שרצונה להתגייר.  "עמך עמי ואלוהייך אלוהי".

רות מבינה שיש  השגחה לעולם. ורות כשמה כן  היא. רות  אותיות תור, כדכתיב: 'וקול התור נשמע בארצנו' ורומז על זמירות דוד המלך שהשמיע ומשמיע לה',.נעמי מפסיקה לשכנע את רות כי הבינה שיש לה רצון אמיתי ולשם שמים, (על אף האיסור  מהתורה לקבל עמוני או מואבי  בקהל ה').

הישועה לא מאחרת לבוא כאשר רות מלקטת בשדה של בועז שהוא ממשפחת אלימלך והוא דואג לה למזון ומים, כיון שכל מעשיה של רות הוא חסד גמור עם נעמי, בזה שדאגה לה בארצה ועוד שהמשיכה איתה לארצה, והתגיירה מרצונה וזאת בלי שתדע שיש לה אפשרות כלשהיא להינשא פעם נוספת,  וה' משלם מידה כנגד מידה שכתוב : ' ותהי משכורתך שלמה מעם ה' '.

רות באה אל בועז לשדה, כעצת חמותה, והולכת אחר הקוצרים,  ומבקשת ממנו שישא אותה לאישה, כיון שהוא  גואל.  בועז אומר לה שיש גואל יותר קרוב ואם הוא לא יגאל ,אז הוא יהיה הגואל . הגואל הקרוב לא הסכים, לגאול,  וגם לא  ידע שרק מואבי ולא מואבית לא יכול לבוא בקהל ה'. וכתוצאה מכך, עבר הליך חליצה,  ובועז  נישא לרות. וממנו נולד עובד  שמזרעו נולד דוד המלך,  אשר אף הוא נולד בשבועות.   ומפה נלמד שהגומל חסדים,  מקרב את הגאולה.  וב"ה יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו  אמן.

טור זה נתרם ע"י אייל בוסי הי"ו לברכה ולהצלחה, לו ולמשפחתו.  ולעילוי נשמת סבו המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל.

 

הספירה במדבר מול הספירה עד שבועות

 

עניינה של ספירה

ברוב השנים פרשת במדבר נקראת לפני חג השבועות.  בהסבר דבר זה אומרת הגמרא במגילה (לא:) שצריך שתהיה פרשה המפסיקה בין פרשת הקללות - פרשת בחוקותי, לבין חג השבועות, על מנת שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. כלומר, פרשת במדבר נקראת לפני חג השבועות, ובפעמים מעטות גם פרשת נשא, על מנת שפרשת בחוקותי לא תהיה סמוכה לחג השבועות.

 

נלע"ד בעזה"י להראות שיש דמיון בין פרשת במדבר ובין חג השבועות ועל פיו להסביר את סמיכותם. פרשת במדבר עוסקת בספירות: ספירת בני ישראל וספירת הלויים בגילאים שונים. וכמו כן חג השבועות הוא חג של ספירות, סיום ספירת הארבעים ותשעה ימים.

עניין הספירה משותף הן לספירת הימים שלפני קבלת תורה והן לספירת בני ישראל. וזו לשון רש"י "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה… " (א,יא), וזה גם ההסבר לספירת העומר, שמתוך חיבתה של התורה אנו סופרים לפניה. כאשר סופרים, מעניקים משמעות וחשיבות לכל יום בפני עצמו או לכל אדם בפני עצמו, ולא נותנים משמעות רק לכלל האנשים או רק לכלל הימים, אלא שכל יום שאנו מתקרבים לתורה שמחה גדולה היא עבורנו, וכל איש ישראל שאנו סופרים חשוב מצד עצמו.

 

לפי דברים אלו, סמיכות קריאת פרשת במדבר לחג השבועות היא לא רק בשל הצורך להפסיק בין פרשת בחוקותי לחג השבועות, שהוא עיקר הטעם, אלא גם סיבה עצמית, לסמוך ספירה לספירה, על מנת ללמד על עניינה של הספירה, שהיא מראה חשיבות וחביבות של כל פרט ופרט.

 

גיל הנמנים ופרוש המילה "צבא"

הן בתחילת ספר במדבר והן לקראת סופו נמנו בני ישראל, כאשר תאור גיל הנמנים שווה בשניהם. המנין הראשון נעשה בתחילת שהות בני ישראל במדבר ואילו המנין השני נעשה בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ ישראל ולקראת סוף שנת הארבעים לשהותם שם.

במניין הראשון כתוב "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא

 בישראל" (א' ג').

במניין השני כתוב "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם כל יצא צבא בישראל" (כו, ב). בשני המנינים התורה כותבת "עשרים שנה ומעלה", דהיינו כותבת גיל למטה ולא כותבת גיל למעלה.

עלינו לברר עד איזה גיל נמנו בני ישראל, ובהתאם לכך להבין את פרוש המילה "צבא". חכמינו זכרונם לברכה נחלקו בשאלה עד איזה גיל נמנו בני ישראל:

הדעה הסוברת שנמנו רק עד גיל שישים

 

מדרש רבה – (פרשה ה ד"ה ב ד"א אל) "והם היו מבן עשרים שנה ועד בן ששים חוץ מאותן שהיו מבן חדש ועד עשרים וחוץ מן אותן שהיו מן ששים שנה ומעלה". כלומר, בני ישראל נמנו רק עד גיל שישים.

 

כך גם מדויק מדברי הרמב"ן (לב, מא) וזו לשונו: "ולא נגזירה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה", וכן מדברי הספורנו "ויהיו כל פקודי... כל יצא צבא בישראל - ולא יתר על בן ששים, שלא היה יוצא בצבא כמו שהזכירו ז"ל על יאיר בן מנשה וזולתו" (א,מה).

כנראה שהם למדו זאת (ע' מסכת ב"ב קיז: תוד"ה מכאן) מהפסוק בפרשת פנחס בסוף המניין השני:  "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני" (כו, סד).

 

כלומר, כל הנמנים במנין הראשון מתו במדבר מלבד יהושע וכלב. לפי חז"ל (מסכת ב"ב קכא:), לא נגזירה גזירה על הגדולים מגיל שישים שנה כגון מכיר בן מנשה, וההוכחה לכך היא מדברי הברייתא "יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר..." (שם).

 

אם נאמר שבמנין הראשון נמנו אנשים הגדולים מגיל ששים הרי שאותם אנשים מתו במדבר לפי הפסוק בפרשת פנחס. ואם כן כיצד יאיר ומכיר בני מנשה נכנסו לארץ ישראל?

 

 

 

ניתן גם להוכיח זאת מאליצפן בן פרנך אשר היה מבאי הארץ (לד,כה) ולפי תרגום יונתן בן עוזיאל (יא,כו) היה נשוי ליוכבד במצרים [עיין מה שכתבנו בפרשת בהעלותך על זהותם של אלדד ומידד].

 

לפי דעה זו, אמנם משמעות המילים "עשרים ומעלה" היא עד גיל מאה ויותר, אלא שהתורה הוסיפה ואמרה "יצא צבא" ללמדנו שמדובר על אנשים הראויים לבוא בצבא ואשר אינם זקנים. (עיין בספר דעת סופרים פירוש מחודש מדוע התורה כתבה "עשרים ומעלה" ולא "עד גיל ששים". בספר זה נעזרתי באיסוף המקורות).

הדעה הסוברת שנמנו עד גיל מאה ויותר

הדעה החולקת היא דעת התוס' (מסכת ב"ב קיז: ד"ה מכאן) ופרוש אוה"ח הקדוש (ג,לט) וזו לשונו "לכשיהיו נמנים מבן עשרים עד בן מאה ומעלה כדרך שנמנים ישראל".

תוס' דייקו את שיטתם מהגמרא שם. מקור נוסף לשיטתם הוא פשט הפסוקים.

התורה חוזרת על כך שהמניינים היו מגיל עשרים ומעלה פעמים רבות ובשום פעם לא כתבה שהכוונה רק עד גיל ששים.

 

את הפסוק בפרשת פנחס תוס' מסביר כך "ונראה לרשב"א דהכי קאמר קרא ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן שהיו ראוין שתגזר עליהם גזירה כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון דלא היו בני ששים במנין הראשון" (שם).

תוספת הסבר: הפסוק הבא בפרשת פנחס הוא "כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (כו,סה). כלומר, התורה בפסוק זה מסבירה מדוע לא נותר איש מפקודי משה ואהרן, והסיבה היא כיון שה' גזר עליהם שימותו במדבר. אם כן, תוס' יכול לסבור שהתורה בפסוק סה' ביארה על מי מדובר בפסוק סד', דהיינו שמדובר רק על אותם אנשים אשר נגזר עליהם שימותו במדבר ולא על אלה מעל גיל ששים.

 

פרוש המילה צבא

יתכן ששתי הדעות בחז"ל נחלקו גם במשמעות המילה "צבא".

 

הרמב"ן (א ג) מביא שני פרושים למילה זו. וזו לשונו "כל יוצא צבא בישראל – מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה... לשון רש"י.  ואפשר שיהיה הטעם בזה, בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה,כא) בן עשרים לרדוף. אבל יתכן שיהיה פרוש "כל יוצא צבא", כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם. כי כל אספת עם תקרא "צבא", וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד...".

לפי הפירוש הראשון, המילה "צבא" מתארת התקהלות אנשים למלחמה. לפי הפירוש השני המילה "צבא" היא מלשון אספת עם, שמגיל עשרים הנער המתבגר נכנס כשווה לציבור הישראלי מבחינה חברתית ויכול לקבל על עצמו תפקידים [גם מלחמתיים] אחראים. מגיל זה אפשר לסמוך עליו, שיקול הדעת שלו נעשה בוגר ואחראי.

ישנה דוגמא לחלוקה בין גיל עשרים לגיל שלשה עשר, שבית דין של מטה מענישים מגיל י"ג אבל בית דין של מעלה מענישים רק מגיל כ'.

 

ההסבר לחלוקה בין גילאים אלו הוא כך: שמגיל י"ג עד גיל כ' הנער ממשיך בתהליך ההתבגרות שהחל בו מגיל י"ג, ומתבגר והולך עד שמגיע לבשלות רוחנית ולאחריות ולכן יכול להענש על חטאיו אפילו בבית דין של מעלה. וכמו כן לעניין נישואין, שחז"ל אמרו בן י"ח לחופה, אבל אין הקב"ה מפיח עצמותיו של זה עד גיל עשרים (קידושים כט:). עיין ספר פרדס יוסף ריש פרשת חיי שרה, ובמה שכתבנו בפרשת בהר במאמר "עולמו של יובל".

 הדעה הסוברת שבמניין משה, נימנו רק עד גיל ששים והיא לומדת זאת מהמילה "צבא", בוודאי סוברת שצבא הוא למלחמה, ומכיון שכך, נימנו רק עד גיל ששים כיון שמכאן ואילך אדם לא יוצא למלחמה כיון שנקרא זקן - "בן ששים לזקנה" (אבות ה,כא).

 

הדעה הסוברת שבמנין משה נימנו גם אנשים בגיל מאה ויותר, כיצד תסביר את המשך הפסוק "כל יצא צבא בישראל"?  תשובה: אם נאמר שהיא סוברת כפרוש השני של הרמב"ן ניחא. כיוון ש"צבא" זה לאו דווקא עבודות גופניות אלא גם ניהול דברים, יעוץ והדרכה בכל מיני תחומים, ממילא אין תפקידים אלה מצטמצמים עד גיל מסוים אלא עד זקנה ושיבה. לכן, מנין זה היה מגיל עשרים ועד מאה ויותר, כיון שהוא מנה אנשים בוגרים ואחראים שאפשר להטיל עליהם עבודות ציבוריות הדורשות אחריות ובגרות.(מאת הרב שמעון פרץ ישיבת קריית גת )

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 

פרפראות

התורה נקראת חומש מפני שנתנו אותה בחמש מקומות,

1) במצרים, כמו קרבן פסח ודיני בכורות. 2) במרה, כגון פרה אדומה שבת ודינין. 3) בהר סיני. 4) באוהל מועד. 5) בערבות מואב.  (המבי"ט).

 

האור החיים כותב שיש 3 דרכים להצלחה בתורה. "ויסעו מרפידים" מקודם יש לסלק את עצמו מתאוות העולם הזה ומעצלות, ואח"כ "ויחנו" במדבר, שיש להשים את עצמו כמדבר כמו הפקר ולוותר ולא להקפיד, ואח"כ "ויחן שם ישראל" שצריך לחיות באחדות כאיש אחד בלב אחד.

 

התורה ניתנה בשנת ב'תמ"ח  לבריאת העולם, וסימנך ב' אלפים חתם, וכן 'שבת הגדול' [התורה ניתנה בשבת],  ש'נת ב' אלפים ת',  הגדול בגימטריה מ"ח.

 

בשבועות קורין במגילת רות. רות המואביה חיה עד שלמה המלך שכתוב "וישם שלמה כסא בשביל אם המלך", והיא רות. שמואל הנביא כתב את מגילת רות, כדי לספר יחוסו של דוד. והטעם שקורין מגילת רות בשבועות: 1. מפני שדוד נולד בשבועות, ומת בשבועות. 2. מפני שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורים ועוני כמו נעמי ורות. 3. כדי לחזק תורה שבעל פה, מפני שכתוב בתורה "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" ואמרו חז"ל "עמוני" ולא עמונית, "מואבי" ולא מואבית, וזהו תורה שבעל פה, ומזה שלמדנו בתורה שבע"פ הותרה רות המואביה להנשא לבועז.

 

"רות" גימטריה 606, ו-7 מצוות בני נח שנתחייבה קודם שהתגיירה, ביחד הם תרי"ג 613. במדרש תנחומא פ' וילך כתוב שהשם "רות" הוא על שם שנוספו לה תר"ו מצות ע"י גירותה, ובגמ' ברכות ו' ע"ב כתוב מאי רות? אריו"ח שזכתה ויצאה ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות, וביאר בזה הגר"א דודאי עיקר השם "רות" הוא על שם שנוספו לה תר"ו מצות ע"י גירותה, אלא דהקשו דא"כ למה לא נקראת שמה "תור" וע"ז תירצו על שיצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה ב"שירות" ולכן נקראת רות ולא תור.

 

7 מצוות בני נח, לפי סדר הא"ב: א'בר מן החי, ב'רכת ה', ג'זל, ד'ינים, ה'ריגה, ו'עבודה זרה, ז'נות.

 

10 זמני רעב היו בעולם: 1. בימי אדם, 2. למך, 3. אברהם, 4. יצחק, 5. יעקב, 6. בועז, 7. דוד. 8. אליהו, 9. אלישע, 10. לפני ביאת המשיח "לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'".

 

ד' דינים אנו למדים ממגילת רות: 1) דיני גרות, 2) קנין סודר, 3) שמותר לומר לחבירו שלום בשם ה', שנאמר "ויאמר לקוצרים ה' עמכם". 4) שבע-ברכות בעשרה, שנאמר "ויקח עשרה זקנים".

נעמי אמרה מר לי מכם מאד. מר לי מפני שלכם מר, שהיתה משתתפת בצער של הזולת.

 

ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה. ערפה נשקה לנעמי והלכה לה, ורות דבקה בנעמי, אמרו חז"ל יבואו בני הנשוקה הם בני ערפה זה גלית הפלשתי ואחיו ויפלו ביד בני הדבוקה זה דוד. למה נקרא שמה ערפה שנתנה עורף לחמותה.

 

נעמי אמרה לרות אצלנו יש דין אלפיים אמה בשבת, על זה אמרה באשר תלכי אלך, אצלנו יש איסור יחוד, אמרה: באשר תליני אלין, יש לנו תרי"ג מצוות, עמך עמי,  אצלנו יש איסור עבודה זרה, ואשת איש, ויש לנו 4 מיתות בי"ד אמרה באשר תמותי אמות  יש לנו 2 בתי קברות, לסקילה ושריפה, ולהרג וחנק אמרה: ושם אקבר.  ותחדל לדבר אליה, מכאן שאסור לדחות יותר מדאי.                                                                 (הרב גרשון שטיינברג)

       

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

                                                                       

 

 

חידון לחג השבועות

מאת עזרא מרום

 

שאלות

1. כמה שמות יש לחג השבועות ? . פרט אותם.

2. חג שבועות נקרא גם בשם " עצרת". א. מה משמעות שם זה ? ב.על מה נידונים בחג ?

3. מדוע נקרא הלימוד בליל שבועות בשם " תיקון " ?

4. כיצד קשור המספר 3 לחג השבועות ? ציין 5 קשרים.

5. ציין 5 נוזלים שאליהם נמשלה התורה.

6. מדוע נוהגים לאכול מאכלי גבינה בשבועות?

7. דוד המלך נולד ונפטר בשבועות. מי עוד נפטר באותו תאריך שבו שנולד ?

8. "סלינו על כתפנו הבאנו ביכורים". במה היו מביאים את הביכורים: א. העשירים ב. העניים ?

9. מי חיבר את מגילת רות ?

10. מה הקשר בין מגילת רות לחג השבועות ? ציין 3 קשרים.

11. אילו אישים במגילה קיבלו את התואר : א. גיבור- חיל ב. אשת -חיל ?

12. עבור מי היה דוד א. נכד ב. נין ?

13. על מה נאמר במגילה: "וזאת התעודה בישראל" ?

14. רות אמרה לנעמי "כי המוות יפריד ביני ובינך" (א',18 ). על מי נאמר בתנ"ך : " בחייהם ובמותם לא נפרדו" ?

15. מדוע מאחרים להתפלל ערבית בליל שבועות ?

16. מדוע נהוג לקשט את בית הכנסת בירק ועשבים בחג השבועות ?

 

תשובות

1. 7 שמות: חג הקציר, מתן תורה, יום החמישים,שבועות, ביכורים, עצרת  ויום הקהל.

2. עצרת = עצור מלעשות מלאכה ב. בעצרת נידונים על פירות האילן (ראש השנה א, משנה א)

3. הלימוד הוא תיקון לכך שב"י ישנו בלילה שקדם למתן תורה.

4. בגמרא שבת פ"ח נאמר: " ברוך שנתן תורה משולשת (=תורה, נביאים וכתובים) לעם משולש (כהן,לוי וישראל) בחודש השלישי (סיון) ע"י שלישי לבטן (משה) ביום השלישי ( לימי ההגבלה)

5. רמוז בראשי תיבות :" בכל יום יהיו בעיניך כחדשים " = חלב, דבש, שמן,יין, מים.

6. על שם הר סיני שנקרא " הר גבנונים " (תהילים ס"ח,17)

7. משה רבנו נולד ונפטר באותו תאריך : ז' אדר.

8. א. סלים של כסף וזהב ב. סלי נצרים מקש

9. שמואל הנביא (בבא בתרא י"ד :)

10. שניהם חלים בתקופת הקציר ב.התורה היא תורת חסד וגם מגילת רות תוכנה חסד. ג. דוד המלך נולד ונפטר בשבועות, ובמגילת רות מספרים על יחוסו.

11. א. בועז ב. רות

12. דוד היה נכד של עובד ונין של בועז.

13. על הפעולה של : "שלף איש נעלו ונתן לרעהו " (ד',7 )

14. "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב , א 23)

15. כדי לקיים את הכתוב על ספירת העומר :" שבע שבתות תמימות תהיינה " (ויקרא כ"ג,15)

16. בשבועות נידונים על פירות האילן, וכן זכר למעמד הר סיני שהיה מעוטר בעשבים.

 

ברכות להצלחה בריאות פרנסה טובה, ובשורות טובות  למשפחת מצליח הי"ו על תרומתם לעלון

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום וחג שמח


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

כו'

אייר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

בחקותי

גיליון 614

 



 

 

פרשת בחקותי –מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו" המילה 'אם' רומזת שהחינוך כולו במילה 'אם'.  שהם ר"ת  א'- אבות, שצריכים להמשיך בדרכי האבות הקדושים,  מ'-מדות, הרומזת על הצורך להיות מתוקנים במדות טובות.

 

'ונתנה הארץ יבולה'-  ה' מבטיח שישלם לנו מדה כנגד מדה.

 

"ונפלו אויביכם לפניכם לחרב"- שהחרב כשהיא פוגעת היא מרחיבה את המקום שהיא פוגעת, ומכאן רואים שכאשר הנס יתרחש פעם ראשונה, נפתח פתח להמשך נסים. כמו שכתוב 'וה' פקד את שרה' שזה נס נפלא ועצום, ואח"כ נפקדו עוד עקרות, ועוד בתחילה, קריעת ים סוף, ואח"כ נחצה הירדן ע"י יהושע, ונהר גינאי ע"י רבי פינחס בן יאיר.

 

"וזכרתי את בריתי יעקב" –אמר לפי סדר הפוך.  וכותב ה'נועם אלימלך' זצ"ל: כיון שהצדיק מבטל הדינים בכך שמעלה אותם מלמטה למעלה ומחזירם לשורשם ולכן מתחיל ביעקב, מלמטה למעלה.

"איש כי יפלא נדר"- שיבין האדם בערך הנדר כיון שיראה פלאי פלאות כאשר הוא נודר לה' יתברך.

"איש כי יפליא נדר" לכאורה צריך להיות כתוב 'כי ידור נדר' אבל יש פה רמז שאדם נודר נדר ומצפה שיהיה לו נס והוא מבקש תשועת ה' יכול לפדות את נפשו ולהינצל שכתוב 'בערכך נפשות לה'" וה' מעריך את הנדר כאילו מסר נפשו ומביא לו תיקון וישועה.

 

"בערכך נפשות לה'"- ממש אדם פודה את נפשו ע"י כך.

 

"וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי"- רש"י מפרש: שלא יהא בורר היפה לעצמו אלא לעשות הכל בתמימות.

 

ד"א, "אם בחוקותי תלכו ואת", ראשי תיבות 'אבות'. רמז מכאן ללכת בדרכי האבות הקדושים: אברהם יצחק ויעקב ומכאן שקיום המצוות תלוי בהליכה, בחינת "בדרך שאדם הולך מוליכין אותו", ואם הוא הולך ללמוד חוכמה חיצונית, אין מטרתו לקיים מצוות אלא להשיג תואר, ולכן לא מגיע לתכלית.  אבל אם מטרת הליכתו היא ללמוד תורה בחינת 'ילכו מחיל אל חיל' אז יגיע לתכלית שהיא עסק התורה כולה ולכן יקבל שכרו בהתאם.

 

'ונתתי גשמכם בעתם' - גשמכם – שאתם זקוקים להם ושאתם מתפללים שירדו לכם, כמו המעשה של חוני המעגל שביקש שירדו גשמים, וכמו המעשה של רבי חנינא בן דוסא שהתפלל להפסקת הגשם ואח"כ להורדת הגשם (תענית כ"ד).

 

ועוד, "אם בחוקותי תלכו"- מדבר על מנהיגי העם שהם מדריכים את העם באיזו דרך ללכת, וכאשר הולכים בדרך ה' ושומרים מצוות, אז מתקיים "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" כלומר בנוסף לההנהגה הטבעית שאתם רגילים שיורד גשם והיבול צומח, תהיה הנהגה לא טבעית ועץ השדה שזה עץ שאין בו פירות, יתן פרי.  ורש"י מבאר: גם הוא יתן פירות.

"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"-  כלומר לא צריך צבא.  ויהיה כמו בימי שלמה המלך 'איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו'.

לאחר שאמר הכתוב 'וחרב לא תעבור בארצכם', ממשיך הכתוב 'ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב" ומפרש רש"י: איש בחרב כעסו. כלומר לא צריך נשק כי הם בורחים מהפחד.

 

 

 

 

'ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו'- והיה צריך להיות כתוב, 'ומאה מכם אלפיים ירדופו', אבל היחס השתנה כי כאשר רבה האמונה והבטחון בה', ומאה מעידים כנגד רבבה, הקב"ה מבטיח שהם ינוסו מפניהם.  כלומר לא הכמות היא הקובעת אלא קובע הבטחון בה' יתברך ותמיד הישועה באה ע"י מעטים.

 

בפרשת האזינו לעומת זאת כתוב 'איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה', ויש פה שאלה למה היחס השתנה לרעה?  כי הרי ידוע שאין מידת הטובה כנד מידת הרעה, וכתוב בספרים הקדושים: פה מדובר רק על מנוסה, אבל במקרה שלנו כתוב 'ויפלו אויבכם לפניכם לחרב', וזה ניצחון ואיבוד הגויים.

 

"ואכלתם ישן נושן"- זה סימן של ברכה כלומר כל המזון שאספו לא נגמר וגם נשמר, כיון שלא נרקב. כמו בזמן יוסף הצדיק שהתבואה ששמר יוסף נשמרה ושל המצרים נרקבה.

"והתהלכתי בתוככם"- זה מעיד שכולם מאמינים בה' יתברך וכולם עוסקים בתורה.

 

"ואשבור מוטות עוליכם"- כתיב 'מטת', כמו "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני".  והמילה 'עלכם' -שלא תהיה שום עילה מלבד ה' יתברך שהוא 'עילת העילות וסיבת הסיבות'.  ואז 'ואולך אתכם קוממיות'- עם ישראל מחובר לה' יתברך כמו  שאומר הכתוב: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". בחינת ו'ראו כל הגוים כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'.

 

וכל זה 'אם בחוקותי תלכו'.  אבל אם ח"ו 'אם בחוקותי תמאסו' שאם אדם נמאס לו לשמוע בקול ה' וללכת בדרכיו, המצב מתהפך.  ח"ו ונהיה חורבן ועם ישראל מוגלה מארצו.  אבל למרות זאת ה' אל רחום וחנון, ולכן אומר 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם'. כלומר כל המכות והייסורים הם רק כדי שעם ישראל יתעורר בתשובה ויחזרו לאבינו שבשמים.

יהי רצון שנזכה להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' בעבודת ה' יתברך שמו ונזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון אבינו שבשמים ונתברך בברכותיו אכי"ר.

 

שבת – שלום !

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                       

טור זה נתרם,  לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת בחקותי

אם בחקותי תלכו ואת-מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו": (ויקרא פרק כו, ג)

פרשת בחקותי חותמת את ספר ויקרא, ובחתימתה מחדדת היא את צורך האדם להתרגל לתורה ומצוות, עד שיהיו אלה כחלק בלתי נפרד מאישיותו.

הדבר נראה כביכול כקשה להשגה, האם יכול האדם הגשמי להתדבק במצוות עד שכל טבעו יתמזג עימם, ויהא הולך מצד עצמו כל העת לכיוון הרוחני? הלא מאווי האדם מטבע הדברים סובבים בחייו סביב פעולות ומטרות רבות אשר אינם בהכרח רוחניים, ואילו יעסוק רק בעניינים רוחניים, מאין תבוא פרנסתו, ומי ידאג לצרכיו וצרכי משפחתו הארציים מצד אחד, אך מחויבי המציאות מאידך?

הן אמת שכאשר מתבוננים בדבר באופן שטחי, הרי שדרישת התורה נראית כאינה מעשית, אך התבוננות של האדם החושב סוללת דרכו בהיגיון רב העולה בקנה אחד עם הגיונה של תורה, ואת זה יש לנו לבאר במאמר זה.

 

חישבתי דרכיי

הנה דוד המלך ע"ה אומר בפרקי הקודש שבספר תהילים את הדברים הבאים: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". פשטותם של דברים הוא כי לאחר חישובי חשבונותיו של דוד המלך - חשבונות של סדרי יומו ותכנון מהלכיו, לא הועילו תוכניותיו להתגבר כנגד הליכת רגליו הטבעית לבית המדרש.

 

לכאורה דבריו של המלך הגדול והצדיק טעונים ביאור רב, הלא אין לך אדם עסוק וטרוד מעסקי טרדותיו של מלך אשר כל ענייני המדינה הפנימיים והחיצוניים עומדים כרחיים על צווארו, וכאן מופיע מלך בעל משקל אחריות רבה מאוד לכלל ישראל, ומצהיר בקול כי כל דרכיו בסופו של דבר לא היו מכוונים מצד תוכניותיו ההכרחיות לסדרי המדינה, אלא נגזרות היו מכוח טבעו ללכת בדרך מסוימת מאוד – דרך התורה. הייתכן? היכול מלך להזניח את עסקי מדינתו ולהשאיר את צעדיו הטבעיים מכוח הרגלו לקבוע את קצב וכיוון הליכתו?

 

אמנם המלך דוד ברוב צדקותו וחכמתו הגדולה, לימדנו פרק מכריע ומרכזי בחיי האיש היהודי. פרק זה הינו פרק לימוד חובה לכל אדם אשר חפץ כי דרכיו יהיו מכוונים לרצון הבורא, וממילא מוגנים מפני כישלונות ומעוטרים בהצלחות בכל מהלכי החיים.


פרק זה יסודו בידיעה כי אין תורת ישראל חוקה ככל חוקות המדינות, ואף בני האדם באשר הם אינם מתייחסים בפועל לתורה זה כחוקה חקוקה בידי האנושי, ויש לך חיזוק לדבר כאשר תתבונן ותראה כי אף ביומם הגדול של חגי העמים, אותו היום בו נוסדה מדינתם, אין איש מהם ואפילו נשיאם העליון אשר יצא בתהלוכות שמחה תוך כדי הרמתו על נס של ספר חוקות מדינתו. לעומת זאת, עם אחד יחיד ומיוחד וישראל שמו, אשר בכל הזדמנות בה מכניסים הקהל ספר תורה חדש לבית הכנסת, חוגגים הם בשמחה פורצת גבולות כשהמוטיב המרכזי של שמחה זו, היא אותה חוקה – חוקת התורה. יתירה מזו, חג מיוחד נתייחד לחוקת התורה והוא חג שמחת התורה, בו בתהלוכות ובריקודים וסעודות גדולות ומשובחות חוגגים ישראל סביב דבר אחד ויחיד – ספר התורה הקטן של בית הכנסת.

 

תופעה זו אינה נעשית סתם כך ללא הבנה מהותית - בסיסית המושרשת בלב כל יהודי, כי אין חוקת ישראל ככל חוקות העמים, אלא זאת התורה כהוראת דרך חיים בכל המעשה אשר יעשון ובכל הילך חשיבה אשר יחשבון מאמיני התורה, לאמר, גם בפעולותיו הגשמיות של האדם, אותם פעולות הכרחיות מתוקף היותו בעולם גשמי, עדיין אם ירגיל עצמו בכיוון חשיבה אמוני – רוחני, יחשבו מהלכים אלו כחלק מעבודה רוחנית כללית המחזקת את קשרו עם בורא עולם כהוגה בתורה יומם ולילה.

 

 

 

 

 

וזה אשר דיבר דוד המלך ע"ה, וודאי כי תכנון דרכיו למען מדינתו היו סדורים ומסודרים, כי הלא אין לך אדם מצליח במטרותיו אם לא יכוון צעדיו בסדר ובתוכנית מדוקדקת ומחושבת, וכל שכן שכך צריך להיות דרכו של מלך בארצו.

אך עם זאת כיון שהרגיל עצמו דוד כל עת פנויה ללכת לבית המדרש, ומתוקף שכל חשיבתו הייתה מכוונת תמיד בשאלה מהו רצון הבורא. הרי שגם הפעולות שבהם היה אמור להתעסק למען הכלל – פעולות שהיו במהותן גשמיות, אך כיוון שהיו מצד טבעו שטבע בעצמו מכוונות תמיד למען שמו באהבה, הרי שאף פעולות אלו היו כחלק מעבודתו הרוחנית ולשם שמים.

 

ועל כן אמר חשבתי דרכי, כלומר, את כל דרכיי אף אלו שהיו לצורך גשמי, חישבתים במשקל השכל ובתכנון מציאותי ככורח הנסיבות. אך בסופו של דבר אשיבה רגלי אל עדותיך, כלומר, הדברים תמיד היו מכוונים על פי מה שהרגלתי את רגלי ללכת לבית המדרש, ואותו בית המדרש שסיפק לי ספסל ללימוד התורה, הוא אותו בית המדרש שסיפק לי עצה ותושייה בדרכיי, וכל שכלי המתכנן תוכניות מלכותי היה לעולם מכוון כפי הרגלי רגליי המושכות לכיוון בית המדרש, ובזה אף פעולות גשמיות שעשיתי היו חלק מעיסוקי בתורה ובמצוות.

 

חוקות חקוקות בלב

ובעצם, דברי דוד המלך ע"ה הם יסוד פרשתנו הפותחת במילים "אם בחקותי תלכו", חוקותי אלו הם חוקות הנגזרות משורש חקק, כלומר, כאשר אדם עוסק תדיר באלו החוקים הוא אינו עושה כן כציות לחוק מדינתי גרידא, כי אם חוקק הוא בליבו את חשיבתה של התורה האלוקית.

וכאשר עשה כן דוד מלך ישראל, ליבו היה חקוק כולו בחוקות התורה, וממילא הגיע לדרגת "ישראל ואורייתא חד הוא", באופן שכל דרכיו היו רוחניים – אף הדרכים שהיו מכוונים לצורך גשמי מסוים – הכל כחטיבה אחת.

 

המחשת הקשר בין האדם להרגל חשיבתו התורנית, מובאת במעשה חז"ל על חסיד אחד שהיה מהלך לבית המדרש, ובמהלך דרכו עצרו המלך הבא לקראתו, ושאלו: לאין פניך מובילות? תשובתו למלך הייתה: לאן שרגליי יובילו אותי.

שאלו המלך: המתחכם אתה עם מלכך? אמר לו החסיד: חלילה לי, אך אמת הוא כי פניי מועדות לאן שיוליכוני רגליי. מיד הורה המלך לעצרו בגין חוצפתו הגדולה.

כאשר הובא שוב בפני המלך לגזרת עונשו, שאלו המלך שוב: האין חושב אתה כי עשית צחוק מהמלך?

ענה לו החסיד: חלילה לי מעשות כן מלכי הרם, אך הנה לך הוכחה כי פניי מועדות היו לאן שיוליכוני רגליי, שהרי בתחילה רציתי ללכת לבית המדרש, אך בסופו של דבר רגליי הובילוני לבית המעצר.

 

מעשה זה מלמד כי אף שתכנוניו של האדם חשובים הם, מכל מקום בסופו של תהליך אין דרכיו יהיו בהכרח מכוונים לפי תכנויות אלו, ואמנם התכנון המוקדם והסדר בהתנהלותו הם בגדר השתדלות הכרחית, אך ראוי לו לאדם כי ידאג שהמגנט שיוביל אותו לבסוף יהיה כוחה של תורה.

וכשם שאותו חסיד נמשך בסופו של דבר על פי רצונו של המלך, כך יש לאדם כי דרכיו יהיו נמשכים בסופו של דבר על פי רצונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ובאופן זה אם תכנון צעדיו עולים בקנה אחד עם רצונו של מקום נפלא הדבר, אך אם אינם כאלה, התיישרו הדרכים על פי חוקות התורה החקוקים בלב האדם, ובוודאי שבאופן זה אף יצלחו דרכי האדם בכל אשר יפנה.

המשך המאמר בעמ' הבא

 

 

טור זה נתרם ע"י אייל בוסי הי"ו לברכה ולהצלחה, לו ולמשפחתו.  ולעילוי נשמת סבו המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל.

 

 

 

 

המשך המאמר מעמ' 2

ונתתי גשמיכם בעיתם

הצלחת האדם המכוון דרכיו עם רצון הבורא, אף היא טבע שטבע הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכדברי המשך הכתוב "ונתתי גשמכם בעיתם", לאמר, תכלית עמל התורה היא למען קיומו של עולם מתוקן, ותקנתו של עולם היא כפי סדר שסידר הבורא בעולמו, שכאשר הקו המרכזי בחיי האדם יהיה קו השואף את כוחו וכיוונו מכוח חוקות התורה, באופן תחול הברכה בזה העולם אף בגשמיות, ובצורה המדויקת והמדוקדקת ביותר לרווחתו של העוסק בתורה, וכלשון הנאמר "גשמכם בעיתם" – לא רק ברכה אלא גם בעיתה, ללא שום סייג.

 

השגת מעלה זו הינה בראש ובראשונה על ידי הכוונת דרכו של אדם בכיוונה של תורה, וזאת יעשה על פי המתכונת הנלמדת במסכת מגילה המביאה: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא".

וביאורם של דברים נראה על דרך הנאמר כאן "אם בחקותי תלכו", לאמר, בני אדם שעוסקים בתורה הקדושה הם בבחינת הולכים מלשון "תלכו" ולא עומדים.

והיא חובת האדם לראות עצמו הולך מחיל אל חיל בעבודת ה' יתברך. ועל כן אמרו חז"ל: כל השונה הלכות בכל יום - שעל ידי זה שבכל יום לומד עוד הלכה מתקרב יותר לעשות רצון בוראו., ועוד על ידי זה ש"שונה" מלשון "משנה" הליכותיו לדרך ה', זוכה הוא לחיי עולם הבא.

 

מניעת האדם להיכנס אל תוככי היכל ה', היא בראש ובראשונה משום הייאוש התוקפו בטענה כי תורת ישראל רחבה היא מיני ים, ואם עד עתה לא עמלתי ולא קניתי את כל דרכיה, כיצד אוכל מעתה להשתלם בה וליישר אורחות חיי לתורה ויראה?

 

אך האמת כי שלמה המלך החכם באדם אשר הבין את נפש האדם לעמקה אמר בחכמתו "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". כלומר: החכם כאשר הוא פותח את הספר, מיד מביט אל צד ימינו, ואומר בליבו: היום זכיתי ללמוד כך וכך הלכות, כך וכך דפים. ומיד שמח על הדבר ומרבה חשק להגביר חילו. לעומתו, הכסיל פותח את הספר ומביט לצד השמאל ואומר: דרך ארוכה וקשה יש לי עד שאסיים ספר זה. הכסיל מכניס ייאוש לתוך לימודו ומיד סוגר את ספרו המלמד.

 

הקו המבדיל בין החכם הלומד לכסיל הרוצה ללמוד אך לא מקיים, הוא הייאוש המרחיק את האדם ממטרתו. החוכמה המתגלית מדברי שלמה המלך היא שיראה אדם בכל יום אפילו אם שנה הלכה אחת כי הרי זה בחינת עולה בקודש, וכך  זוכה להיות מקושר בעבודת ה' ומגיע לתכלית והבנת רצון ה' לעשות נחת רוח ליוצרו.

 

הבנה זו היא ההבנה העומדת מאחרי צדיקים וחסידי עליון, ובניגוד לרואה מבחוץ החושב כי הצדיק נולד ככזה מבטן ומלידה, ואמנם כי לכל בריאה יש נשמה, ולנשמה זו יש  כלי קיבול כל אחד כגודל נשמתו, אך עדיין נזקק האדם באשר הוא לעמל רב, וחשק גדול להוציא לפועל את הכוחות הטמונים בנשמה.

 

זאת עושים על ידי לימוד תורה ודבקות בלימוד. ואפילו הלכה אחת בכול יום מזכה את האדם להגיע למדרגות גבוהות כעניין הנאמר "בן עזאי אומר  מצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה אמר רבי מאיר על כל מצוה שאדם עושה מוסרים לו מלאך לשמח, עשה מצוה אחת מוסרים לו מלאך אחד, עשה מצוות הרבה מוסרים לו מלאכים הרבה לשמח שנאמר "כי מלאכיו יצווה לך".

מעתה למד כי בדרך שאדם הולך מוליכין אותו, וכאשר מרגיל אדם את צעדיו ללכת ברוח בית המדרש, אזי שכר כתרה של תורה יחול על ראשו, להצליח דרכיו ומעשיו הרוחניים והגשמיים גם יחד.                                                      (המאמר הובא מאתר פינטו )

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 

 

יום ירושלים

יום ירושלים הוא יום חג לאומי בישראל, שנקבע לציון איחודה של ירושלים, לאחר כיבוש העיר העתיקה ושאר מזרח ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים. יום ירושלים חל בכ"ח אייר, והוא מצוין בטקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה.

 

תהליך מיסוד החג - יום ירושלים

בח' בטבת תשכ"ח החליטה מועצת הרבנות הראשית "לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים".  ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-12 במאי 1968 קבעה הממשלה את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים.

בי"ד אייר תשכ"ח (1968), קבעה הכנסת את יום ירושלים כיום חג ולאחר שלושים שנה, בשנת 1998, העניקה לו הכנסת מעמד בחקיקה, באמצעות חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998: "עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית.                                                                    

 

מקור השם ירושלים

ירושלים נזכרת כנראה לראשונה בתעודות אבלה, אח"כ   כ"רשלמם"

בכתבי המארות המצריים (המאות 19-18 לפנה"ס). ובדומה לשם התנ"כי, כ"אורשלים",  במכתבי תל אל עמארנה.

בדרך כלל סוברים ש"מלכיצדק מלך שלם" המופיע בתנ"ך, הוא למעשה מלך ירשלים.

על פי המדרש השם "ירושלים" הינו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם",  וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם".

השערה אחרת, ע"פ המילה "ירו" שמשמעה בכנענית "ייסד", היא "ייסד האל שלם".

 

שמות רבים לירושלים 

עיר שחוברה לה יחדיו
פיתחו של עדן
הר המור
עיר ימים רבים
עיר פרזות
עליזה
גילה
אהליבה
העיר
נשגבה
הר הטוב
המון גויים
עיר האמת

קריית מלך רב
ציון
נאמנה
יבוס
כלה
עיר היונה
תפארת ישראל
עיר שלום
עיר יהודה
נווה ה'
עיר של זהב
עיר הומייה
רבתי עם

אריאל
כלילת יופי
טבור העולם
עיר הקודש
עיר המקדש
שלם
נווה צדק
הראל
עיר הנצח
משוש תבל
יפה נוף
עיר דוד
עיר האלוהים

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מאת הרב עמיטל זצ"ל

 בספר "מורה הנבוכים" (ח"ג, מ"ה) עומד הרמב"ם על כך שהמקרא אינו מפרש את מקומם המדוייק של ירושלים והמקדש, אלא מתנסח בביטויים דוגמת "המקום אשר יבחר ה'".

 לדעת הרמב"ם, אברהם ייחד את המקום שעקד בו את בנו להיות מקום המקדש העתידי, "ואין ספק אצלי גם כן שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם ציווה אותם שיהיה זה בית עבודה".

אם כך, נזקק הרמב"ם להשיב לשאלה העולה מאליה: אם אכן הכיר משה את מיקומו המדוייק של המקדש, מדוע לא ציין זאת בתורה? הרמב"ם מציע שלוש תשובות לשאלה זו, ושתיים מתוכן מתייחסות לאומות העולם. לטענתו, לו היתה התורה מפרסמת את מקומו של ההר שבחר ה' לשבתו, היו הגויים נלחמים על אותו הר כדי למנוע מישראל להחזיקו, וכן היתה מתעוררת סכנה שהם יחריבו את ההר כדי למנוע מאיתנו להקים בו את המקדש.

ביסוד תפיסתו, הרמב"ם מתייחס לכל המלחמות כמלחמות על בסיס דתי. הוא מסביר שמטרת הכנענים והפלישתים במלחמותיהם לא היתה הגנה על ארצם, אלא הגנה על אמונתם.

היהדות הכריזה מלחמה על עבודת האלילים, ובניגוד לעובדי הכוכבים, שאמונתם סבבה סביב לפסלים ולדמויות שאין בהם רוח, הציבה היהדות במרכז קודש הקדשים את לוחות הברית, שבהן נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". לו היו הכנענים יודעים את מיקומו המדוייק של המקדש - היתה סכנה שהם יבקשו להרוס את אותו מקום, או לכל הפחות לשמור עליו בשליטתם, ולכן ערפלה התורה את מיקומו המדוייק של  "המקום אשר יבחר ה'"

 

 

פרפראות

"אם בחוקתי" רמז לגואלי ישראל לדורותם.

 "אם"  ר"ת: אהרן משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח,  אם ישמרו את חוקות התורה יבוא הגואל, בב"א.

 

ה"אור החיים" מסביר: "אם בחוקתי תלכו" מלשון הליכה, לקיים מצות "ובלכתך בדרך".

 

"אם בחוקתי תלכו". הבעלי מוסר אומרים, שיש ללמוד מאופניים, שאם עומדים נופלים, ואם עובדים אז מתקדמים, וזהו הפי' "תלכו" שצריך כל הזמן לעבוד ולהתקדם בתורה ובעבודת ה'.

 

אם בחוקתי תלכו. רמז בכל מקום שאתה הולך תלך עם מצוות התורה, כי בדרך כלל כשהולכים בדרך קשה לדקדק במצוות, זה שאמר הכתוב אם בחוקתי תלכו אפילו בדרך גם צריך לדקדק במצוות.

 

תשמרו ועשיתם. יש מפרשים "תשמרו" מלשון לחכות כמו "ואביו שמר את הדבר", שצריכים לחכות ולצפות לקיים את המצוות.

 

אלכסנדר מוקדון ממלכי יון הגיע לאיזה מדינה, וראה איך שני אנשים קונה ומוכר, מתדיינים אצל המלך, שהמוכר מכר לאחד את שדהו, ונמצא שם אוצר גדול, הקונה טוען: האוצר אינו שייך לי כי בקנותי את השדה לא התכוונתי לקנותו עם האוצר, המוכר טוען מאידך: מכרתי לך השדה וכל אשר בו כולל גם האוצר, שאל המלך למוכר אם יש לו בן, ואמר לו אכן יש לי בן, שאל המלך לקונה אם יש לו בת והשיב לו אכן יש לי בת, אמר המלך, אם כן נחתן אותם יחד, וכך יהנו שני הצדדים יחד מהאוצר, התפלא מאוד מלך יון וביטא את התפעלותו בפני המלך, שאל לו המלך וכי איך היית אתה שופט בענין הזה, אני, ענה אלכסנדר מוקדון, הייתי הורג את שניהם, והייתי לוקח את כל האוצר לקופת המדינה, שאל לו המלך: האם יש גשם במדינתך? השיב לו, כן, אמר לו המלך: גשם זה אינו בזכות האנשים שבכם, אלא בזכות הבהמות יורד הגשם, ואגב כך גם האנשים נהנים, שנאמר "אדם ובהמה תושיע ה'", וזהו שנאמר בפר' "ונתתי גשמיכם בעתם", הגשם ירד בזכות האנשים.

 

ועץ השדה יתן פריו. אומר רש"י: אפילו אילני סרק יתנו פירות. שואלים המפרשים, וכי מה צריכים אנו שאילני סרק יתנו פירות, האם חסרים אילנות הנותנים פירות, אלא הפי' הוא, שיהיה עולם התיקון כמו לפני חטא עץ הדעת, שלא היו אז אילני סרק.

 

ואכלתם לחמכם לשובע. הפירוש של לחמכם לשובע הוא שכשהאיש שבע אינו יכול לאכול עוד, אבל אם נותנים לו מיני מתיקה יכול לאכול עוד ועוד, כמו שאמרו חז"ל רווחא לבסומי שכיחא (ריווח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים), וזה שאמר הכתוב שהלחם יהיה כל כך טוב וטעים שאפילו כשהאדם יהיה שבע גם כן יוכל לאכול את הלחם.

 

ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו. שואל רש"י הרי לפי החשבון של חמשה על מאה (כפול 20), היה צריך להיות מאה על אלפיים, ולא על רבבה, אלא שאין דומה אם מועטים עושים את המצוה לרבים העושים, וכוח הרבים גדול בהרבה. וכן אמר הרב לתלמידיו, שאם כל התלמידים לומדים יחד, אז כוחם רב ביותר.

 

והתהלכתי בתוככם. הליכה זה ממקום למקום, אם תשמעו את התורה אז השכינה תלך אצלכם בכל מקום, אבל אם לא ישמרו אז תהיה השכינה רק במקום אחד במקדש.

 

ואשבור מוטות עולכם. חז"ל מביאים משל למלך אחד שכעס על בנו ונשבע שיזרוק עליו אבן גדולה, לימים התחרט המלך והיה מצטער מאוד על שבועתו, יעץ לו אחד מהשרים, הרי לא נשבעת שתזרוק אבן גדולה שלמה בבת אחת, אפשר לשבור את האבן לחתיכות קטנות ואז תזרוק עליו ותקיים השבועה, ובנך יחיה. כך, אם הקב"ה גוזר ח"ו גזירה ועושים תשובה, הקב"ה מפרק את הגזירה לחתיכות קטנות ולא יהיה היזק לישראל, וזהו שנאמר "ואשבור מוטות עולכם".                                 (הרב גרשון שטיינברג)

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

                                                                       

 

 

חידון לפרשת בחקותי

מאת עזרא מרום

 

שאלות

1. "אם בחוקותי תלכו". מה רמוז במילה: "אם"?
2. מה המקור לאימרה "השלום שקול כנגד הכל"?
3. לאיזה סוג עצים מכוונת הברכה:"עץ השדה יתן פריו"?
4. באיזה ביטוי משתמשת התורה בפרשתנו ל: א. קציר חטים. ב. קטיף ענבים.
5. מה הקושי ההגיוני בפסוק:" ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו"?
6. ידוע שהיין משתבח יותר ככל שהוא מתישן. באיזה פסוק מובטחת ברכה כזו לכל סוגי המאכלים?
7. בפרשתנו נאמר:" והתהלכתי בתוככם". על מי נאמר בתורה: א. את האלוקים התהלך ב. ויתהלך את האלוקים?
8. מאיזה פסוק בפרשתנו נלקח שמה של מלחמת – השחרור?
9. הקב"ה מבטיח להעניש את עוברי מצוותיו "שבע על חטאותיכם", על מי נאמר בתנ"ך שקיבלה "כפלים בכל חטאותיה"?
10. מהי מחלת השחפת בפרשתנו?
11. כיצד מתואר בפרשתנו מצב של עצירת גשמים?
12. הקב"ה אומר "והבאתי עליכם חרב נוקמת". היכן מופיע בתורה הביטוי "חרב מתהפכת"?
13. באיזה אופן מתואר מצב של רעב ומחסור?
14. מהם חמנים?
15. במה מתבטא מצב של פחד גדול?

 

 

 

תשובות

1. רמז לכל הגואלים את ישראל: א. אהרון,משה. ב. אסתר, מרדכי ג. אליהו, משיח.

2. מכך שהפסוק " ונתתי שלום בארץ" כתוב מיד אחרי ברכת השפע בתבואה.

( עיין ברש"י)

3. לעצי סרק.

4. א. דיש ב. בציר.

5. היחס בין 5 ל- 100 הוא 1 ל- 20 ולכן היה צ"ל שמאה ירדפו 2000 ולא רבבה שהיא 10000.

6. בפסוק "ואכלתם ישן נושן".

7. א. נח ב. חנוך

8. מהפסוק: "ואולך אתכם קוממיות".

9. בישעיהו פרק מ :"נחמו נחמו עמי... דברו על לב ירושלים...כי לקחה כפלים בכל חטאותיה".

10. בשר נפוח. (רש"י)

11. השמים יהיו כברזל והארץ כנחושת.

12. בגירוש האדם מגן – עדן.

13. "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל" (כ"ו, 26).

14. חמנים = פסלים שמעמידים על הגגות בחמה.

15. "ורדף אתכם קול עלה נידף " (כ"ו, 36).

 

 

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

יט'

אייר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

בהר

גיליון 613



 

פרשת בהר

אחד  מן  המוטיבים המרכזיים במתן תורה בהר סיני הינו הנושא  של הגבלת העם  ביחסם להר,  העם הוגבל במקום:  "והגבלת  את  העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו וכו'" (שמות י"ט: יב), וגם הוגבל בזמן: "היו נכונים  ליום השלישי  כי  ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר  סיני" (שמות י"ט:יא).

מאז, היהודי החי לפי ערכיות יהודית נושא איתו יום  יום את מעמד הר סיני ווהגבלותיו:

"פן  תשכח...את  יום  עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" ( דברים  ד': ט-י).  אחת  מן התוצאות הישירות מן המודעות  הערכית  הזאת  היא שהאדם  ירא-השמים יודע שפעילותו ושליטתו בחברה מותחמת  ומוגבלת לפי נוהלי היהדות.שמירת נוהלים אלה מבטיחה שהאש וההשראה של  הר סיני מלווים אותו וחברתו תמיד.

 

בפרשת אמור,  מותחמת שליטת האדם על הזמן: שבת ומועדים הם "מועדי ה'",  והאדם משנה את פעילותו היום-יומית כדי להכניס  ללוח הזמנים את המרכיב של  קדושת  הזמן.  

 

בפרשה  שלנו,  פרשת "בהר", התורה מגדירה את תחומי הפעילות  של   האדם  בנוגע לארצו ולחברתו. אדם שולט באדמתו לשש שנים, והשנה  השביעית קודש לה': "שש שנים תזרע שדה  ושש שנים תזמר כרמך  ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית  שבת שבתון  יהי לארץ..." (ויקרא כ"ה: ג-ד). 

שבעה הפסוקים הראשונים של הפרשה (!) מתארים את מצוות שנת השמיטה, והעם אמור ללמד ממנה שמי  ששולט  על האדמה הוא זה שברא ונותן אותה, לא  מי  שמתיישב עליה  ומעבד אותה. שחרור הארץ משליטת האדם פעם בשבע שנים  הופך את הארץ להמשכו של הר סיני המוגבל מסביב.

 

מפסוק  ח'  עד סוף הפרשה, מתוארים גבולות החברה  היהודית  בארץ ישראל. בשנת  החמישים מתחוללת מהפכה חברתית כלכלית,  כאשר העני שמכר את אחוזת  משפחתו  מקבל אותה חזרה,  והאומלל שנמכר לעבדות חוזר לעצמאותו וחופשיותו. יש גבול  לכיבוש שווקים, להשתלטות על הזולת, לבניית אמפריות על גבו  של  השני, כך שלפחות פעם בחייו, היהודי החי בארצו יהיה עד ראייה למימוש והמחשת ריבונות  אלוקית על האדם, הארץ והחברה.

 

הלכות  רבות השייכות לניהול השוטף של החברה נובעות ממושגי יסוד אלה. הפרשה  מתארת את הלכות איסורי אונאה (פסוקים י"ד  - י"ח), מצוות גאולת קרקע  חקלאותי ועירוני לבעליו המקוריים מידי קונהו

(פסוקים כ"ה - ל"ד),  איסורי   נשך  רבית  (פסוקים ל"ה - ל"ח), והלכות  עבדים  לסוגיהם (פסוקים ל"ט   - נ"ד). כל ההלכות  האלה מבוארות  עוד יותר בספרות התושב"ע, המערכת המשפטית הלאומית  של עם ישראל.

 

לפי  הנוהג  היהודי הבבלי, התורה מחולקת לחמישים וארבע  פרשיות שבוע, וכל פרשת שבוע מחולקת לשבע "עליות" -  למען  קריאת התורה בציבור. רבני בבל,  שאירגנו את חלוקת פרשיות השבוע, דאגו בהרבה פרשיות שהעלייה האמצעית, הרביעית,   תישא את הנקודה התיאולוגית העקרונית  של הפרשה כולה. אצלנו,  בפרשת בהר,  העלייה  הרביעית מפרטת את המצווה לתמוך באחיזת כל יהודי בנחלת משפחתו בארץ.

 

 

 

 

"כי ימוך  אחיך  ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל  את  ממכר אביו"  (ויקרא כ"ה:כה). יהודי שנחלש כלכלית ומוכר  אחוזתו,  יש מצווה  לגאול  חזרה את ממכרו כדי לאפשר את המשך  שהייתו  בחלקו בארץ.  זאת  אומרת, מושגי היסוד של הפרשה,  של  הגבלת  פעילותו ושליטתו  של האדם על הארץ והחברה, משריינים את מקומו  ויציבותו של כל פרט ופרט מישראל, וקובעים את זכאותו לכבוד עצמי סביר  על אף  גורלו  הכלכלי או החברתי האומלל. כבוד הפרט,  כמיקרוקוסמוס המשקף את כבוד הציבור, מוגן ומעוגן בהלכות אלה.

 

הסיבה למוסר חברתי נפלא זה נמצא בשני פסוקי מפתח של הפרשה:

 פסוק  כ"ג: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

פסוק  נ"ה:  "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר  הוצאתי  אותם מארץ מצרים אני ה' א-לוקיכם"

 

מן  שני  פסוקים  אלה  עולה שחרותו  של  האדם  נוסדה  בשיעבודו לאלוקיו, והמבקש להשתחרר ממרות הא-ל מגיע לשיעבוד  חברו!

 אולם, המונח בפסוק כ"ג:  "כי  גרים ותושבים  אתם  עמדי", מעמיד אותנו בבעיה פרשנית: גר ותושב  אינם   זהים:  לגר אין זכויות  באדמה, ולתושב יש ויש!.

כתב ה"חתם  סופר" (הרב  משה סופר, מאה ה-18) - שמי  שמחשיב את עצמו לבעלים  על הארץ, ומבקש לעשות בה  כרצונו, יגלה שהוא רק גר. למי שיודע שהוא רק גר, וששליטתו מותנית ברצון האל,  הוא  התושב.

הפרדוקס הקלאסי מביא להשקפה  שהיהודי  ניצול משעבוד  ליהודי  אחר,  או  לחברה כולה, על  ידי  היותו  משועבד מלכתחילה למי שאמר והיה העולם. מאחר ויש לקב"ה בעלות מוקדמת על היהודי,  על  הארץ ועל החברה, יש גבולות לשליטת האדם על  רעהו. חופש האדם וחירותו מוגנים על ידי קבלת עול מלכות שמים.

 

מכל  האמור  יוצא, שפרשת "בהר" מציגה לפנינו את ערכי היסוד  של החברה היהודית  השורשית והאמיתית. יהי רצון שנזכה  לראות בחברה כזאת בארץ ישראל בחיינו אנו!

                                                                (מאת פנחס היימן אונ' בר אילן)

 

שבת – שלום

 

 

 

 

                                                                                                                       

טור זה נתרם,  לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

פרשת בהר-מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר

 

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" מפרש רש"י: מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

 

ונלע"ד שהקושי הוא מדוע מדגיש הכתוב מצווה זו שנאמרה בסיני וכי מה מיוחד במצווה זו? אלא שיש הקבלה לבין שמירת שבת לשנת שמיטה. כאשר אדם מפסיק את כל עיסוקו ביום השבת וזה נותן לו כח להגיע לשנה השביעית ולעשות שבת לארץ במשך שנה שלמה, ההכנה השביעית של שמירת השבת נוטעת אמונה ובטחון בה' יתברך,  כמאמר הגמרא במס' ביצה (ט"ו): כל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה חוץ משבתות ויו"ט ולכן כאשר ביום השבת הוא פוסק ממלאכתו ממילא לא יפסיד מכך,  ולא עוד, אלא שכל ממון שמוציא לכבוד שבת ויו"ט לא שייך למזונותיו הקצובים.

 

הניסיון הגדול הוא בשנת השמיטה: איך אדם יכול לעזוב את מקור פרנסתו ולהפקיר את שדהו ולראות זרים עושים בשדהו כבתוך שלהם? ויתר על כן, כאשר ייגמר המלאי בביתו לא יהיה לו יותר מה לאכול? נתבונן בגודל השגחת הבורא – כאשר האדם מקיים את המצוות בביטחון !

 

על מצוות שמירת השבת כתוב "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (יתרו, כ/י"א) ורש"י מפרש: ברכו במן לכפלו בשישי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד.

 

על שנת השמיטה כתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (בהר כ"ה/ו) מפרש רש"י: מן השבית אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור משמע שהוא אוכל מן ההפקר.

 

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" (כ"ה/כ) נמצא שזאת שאלה שמתבקשת מכורח המציאות.

 

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" מובן מפסוק זה שכיוון שהאדם בדעתו לשמור את שנת השמיטה, היבול שלו מן השנה השישית יספיק לו לשלוש שנים על פי ה', כשה' מבטיח שתהיה ברכה בשנה השישית.

וכיוון שאנו עושים לכבוד ה' שכתוב על השבת "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" (יתרו כ/י) ועל שנת השמיטה כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'" (בהר כ"ה/ב) ונבין מכאן את דברי הגמרא (ביצה ט"ו):

לוו עלי קדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע כמאמר חז"ל: כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה הוא בזכות האמונה.

 

ד"א: "וידבר.. בהר סיני לאמר" מפרש האבן עזרא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמרה פרשה זו קודם ויקרא ומצווה את בני ישראל על שביתת הארץ בשנה השביעית לאחר שקיים הבטחתו בשלמות והגיעו ישראל לארץ צריכים להראות בטחונם בה' יתברך יותר שכן קודם נצטוו על שמירת שבת, שבה אדם פוסק מלעסוק לפרנסתו יום בשבוע והוא דואג שמא יחסר ביום השביעי וה' מבטיח שהוא מברך את השבת  והאוכל יספיק ליומיים, כעת כשבאים אל הארץ, הניסיון באמונה גדול יותר שכן אדם רואה בכל יום במשך שנה שלמה את שדהו מופקר ועזוב וכל מי שרוצה אוכל ואינו יכול לעשות דבר וזה מראה בטחון בה' יתברך והבטחון שלו בא לידי ביטוי כאשר הוא מתכוון לשמור שנת שמיטה ואז היבול בשנה הששית יספיק לשלוש שנים שכתוב "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש שנים".

 

מיד לאחר הניסיון הגדול הזה כתוב "וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" רש"י מפרש מחמת דוחקו מכר שדהו,  ואונקלוס מתרגם ימוך יתמסכן, וזה מזכיר את הפסוק "ויבן ערי מסכנות לפרעה" לשון מסכנות מתחיל דווקא ממחשבה של 'כוחי ועוצם ידי' שאדם שאין לו בטחון בה' והוא גם אינו שומר שמיטה, סופו שימכור את שדהו, כי "ברכת ה' היא תעשיר" ולכן אם אדם בטח בכספו, סופו שיהיה צריך להלוואה.

 

 

 

 

פה יש אזהרה חמורה "אל תקח מאתו נשך ותרבית" משום "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" מכאן שאדם שלוקח ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים.  

וכתוב במדרש פליאה: כל ההשתדלות של האדם בעולם הזה לפרנסתו חייבת להיות ע"י אמונה בה' יתברך. שהטוב בעיניו יעשה, אבל אדם שלוקח ריבית סומך בעצם על זה בלבד  שזה הרווח שנפסק לו לפי חשבונו שלו ותירוצו שקשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף.

 

נתבונן בקריעת ים סוף: עד שלא באו ישראל בתוך הים והראו בטחונם בה'  לא נבקע הים, שכן ההשתדלות של האדם אינה עושה מאומה שכן שעם ישראל יצאו ממצרים היה עליהם קטרוג של שר הים ושר מצרים שחללו עע"ז והללו עע"ז, על כן אדם שאינו לוקח ריבית יש לו אמונה ובטחון בה' יתברך ומודה ביציאת מצרים שכן רק בשכר של אמונה ובטחון בה' יצאו אבותינו ממצרים.

 

צד נוסף של חוסר בטחון בה' מביא שנמכר אדם לעבד ויורד לדרגה הנמוכה ביותר של עבד כמו שהיו עם ישראל עבדים במצרים, וצריך להתחיל הכל מחדש למרק עוונותיו כדי שיזכה בסופו של דבר לגאולה והכל בזכות קיום המצוות, שכן אם לא הייתה שנת היובל לא היה זוכה לצאת מעבדות לחירות.

 

ומסיימת הפרשה באזהרה מעבודה זרה ושמירת השבת שכן חוסר בטחון בה' ואי שמירת שבת מביא את האדם לא לשמור שמיטה ולבסוף מביא אותו למצב שהוא עצמו נהיה עבד לבשר ודם ולא עבד לבורא עולם.

 

כדי להדגיש את רמת הבטחון בה' נתבונן במה שאמרו חז"ל: "ארבעה מלכים היו- מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן:  דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו.

 דוד אמר (תהלים י"ח) "ארדוף אויבי ואשיגם..." אמר לו הקב"ה אני עושה כן, הה"ד (ש"א ל') "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם…".

עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה. שנאמר (דברי הימים ב' י"ד) "וירדפם אסא…כי נשברו לפני ה'… "לפני אסא אין כתיב כאן אלא "לפני ה' ולפני מחנהו".

עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר (שם כ') "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה'…וינגפו…".

עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנא' (מלכים ב' י"ט) "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור…"

 

המדרש מתאר בפנינו את התופעה המכונה "ירידת הדורות". הראשון והמעולה שברשימה הוא "דוד מלך ישראל" המאמין ובוטח בה' אבל הוא גם זה שנלחם את מלחמות ה'. כך גם מגדירה את מדרגתו אביגיל בדברי נבואתה  "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ". האחרון ברשימה הוא חזקיהו שאפילו שירה אין בו כוח לומר.  וכבר ידוע ומפורסם מאמרו של ר' יהושע בן לוי :"אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג, והוא לא עשה כן, אלא אמר (תהלים כ') עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו…מה כתיב בתריה: ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (שיר השירים רבה)..

אם כך ניתן לומר שערב קריעת ים סוף, כשהעם שיצא ממצרים וראה "אין סוף" נסים וישועות, ומתלונן "טוב לנו עבוד את מצרים", הוא מאבד את זכותו להלחם ולעמוד על נפשו וגם את הזכות לומר שירה.  העונש הוא כפול - "ה' ילחם לכם" וגם "ואתם תחרישון". רק אחרי מסירות הנפש והכניסה לתוך הים "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שם כב), זכו גם לומר שירה "שירה חדשה שבחו גאולים".

טור זה נתרם ע"י אייל בוסי הי"ו לברכה ולהצלחה, לו ולמשפחתו.  ולעילוי נשמת סבו המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל.

 

מה נאכל בשנה השביעית

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכך בשנה הששית ועשיתי את התבואה לשלש השנים (בהר כה כ-כא)

יש להבין, והרי מי ששואל שאלות "מה נאכל", אינו חזק באמונה כל כך ובכל זאת התורה מבטיחה לו ברכה, ומדוע לא נכתבה ברכה  מיוחדת לאותם מאמינים שלא שואלים שאלות?

אכן ההבדל הוא גדול. משום שכשאדם משליך יהבו על אלהיו ובוטח בו בכל לבו מבלי לשאול שאלות איננו זקוק לברכת שפע שתצמיח שדהו הרבה תבואה, אלא כפי שאמר הכתוב לעיל "ואכלתם לחמכם לשובע" היינו "אוכל קמעה ומתברך במעיו", אך אותם שישאלו "מה נאכל" הרי זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל כך, ועבורם נאמר "וצויתי את ברכתי" שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל ויתרבה העמל במקום שתהיה הברכה באכילה עצמה.

                                                                            (הגאון רבי ליבוש חריף).

                                                                   

כיוצא בזה כתב נועם אלימלך (בשם אחיו ר' זושא זצ"ל) בביאור הפסוק, שאם ישאלו "מה נאכל" אז יהיה צורך לצוות על הברכה, אך אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשי קושיות אז הברכה היתה מצויה מאליה. וטעות היא לחשוב שהפרנסה היא לי עמל האדם בעולם הזה שהרי אמרו חז"ל (ביצה טז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.

 

ומעשה בתלמיד שהפסיק להגיע לשיעורי תורה. ושאל עליו רבו מדוע פלוני נעדר מהשיעורים? אמרו לו שנולדו לו תאומים ולכן ניאלץ לעבוד שעות נוספות בכדי שיוכל לפרנס את שני התאומים. המקצוע של אותו תלמיד היה נפח, מה עשה הרב? לקח מיחם של מים ושלח ביד אחד מהתלמידים שיבקש מהנפח שירכיב לו ברז נוסף במיחם. תמה התלמיד הנפח ואמר: בשביל מה ברז נוסף וכי אחד לא מספיק? אמר לו הרב: בכדי שיצאו הרבה מים. אמר לו הנפח: והלא יש כמות מוגבלת במיחם וכי ברבוי הברזים יתרבו המים במיחם?

אמר לו הרב: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כשם שכמות המים שבחבית היא מוגבלת ושום ברזים לא יוסיפו לכמות המים כך גם הפרנסה שקצבו לך מהשמים לא תתוסף. אם רצונך לקבל מה שקצבו לך מהשמים  בבת אחת בבקשה. הדברים נגעו ללבו של התלמיד וחזר ללימודו הרגיל והברכה היתה מצוייה במעשי ידיו. (לבוש יוסף)

 

מעשה באיכר שהיה מביא תבואה למכירה לסוחר יהודי. הם הסכימו ביניהם שבשעה שהיו שוקלים את שקי התבואה במאזנים, היה הסוחר חורט חריץ בקיר כנגד כל שק תבואה ואחר כך היו שניהם סופרים את החריצים, וידעו שכמספר החריצים כן מספר הפדיה של שקיי התבואה שהביא האיכר.

לימים נמלך האיכר בדעתו שדרך זו של חשבון סכנה יש בה, שהרי יכול הסוחר לטשטש את אחד הסימנים שעל הקיר והוא יפסיד פדיה של תבואה. לכן הציע לסוחר דרך אחרת כנגד כל שק של תבואה שישקל במאזנים ישים הסוחר מטבע על גבי צלחת, ואחר כך ימנו את המטבעות וידעו את מספר הפודים.

התחילו נוהגים כך. ברם בשעת מעשה לא עצר האיכר כח לכבוש את יצרו, וכשראה שהסוחר אינו מבחין במעשיו היה ממהר לשלוח ידו בחשאי, נוטל מטבע מערימת המטבעות שבצלחת ומשלשלה לתוך כיסו. הסוחר היה משלם לו אחר כך על שקי התבואה לפי מספר המטבעות שבצלחת, ויוצא שהאיכר גונב מהצלחת של עצמו.

סיפור זה היה רגיל ה"חפץ חיים" לספר, כשבת צחוק על שפתיו, כליל אלה החושבים שאם יקפצו את ידם מאחיהם האביון, הם יתעשרו. הרי נוהגין הם ממש כמנהגו של אותו איכר. שכן תלויים אנו בחסדיו יתברך שישפיע עלינו את ברכתו. (משלי החפץ חיים).

 

ועוד מעשה. כשנודע, לבעל אכסניה יהודי תושב העיר ורשה, כי מרן ה"חפץ חיים" מתכונן להגיע לעיר. ביום המיועד השכים האיש ושם פעמיו את בית הנתיבות, 'אני אהיה האכסנאי הראשון שיראה את פני הצדיק', חשב האיש בהתרגשות. 'וכשאבקש ממנו להתאכסן בביתי בודאי יסכים!'

וכך היה. אך הגיעה הרכבת וה"חפץ חיים" יצא מן הקרון, ניגש אליו היהודי ובלב הולם מהתרגשות הזמינו להתארח בביתו, והאורח הדגול אמנם הביע הסכמתו. עד מהרה ישבו השנים במרכבה העושה דרכה אל בית האכסניה. עודם בדרך ושיחה נקשרה ביניהם. "אמור לי, ר' יהודי", פנה ה"חפץ חיים" אל מארחו. "הקובע אתה עתים לתורה? כמה שעות מקדיש אתה מידי יום ללימוד תורה?"

כתשובה, נאנח היהודי. הוא הרכין ראש במבוכה ואמר: "האמן לי רבי, כי ליבי דואב וכואב בשל כך. ואולם...עול הפרנסה כבד כל

כך...הן ידוע", המשיך בהתעוררות, "כי מזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף! ואני חש בכך היטב: מעלות השחר ועד שעת ליל

 

 

 

מאוחרת טרוד אני בעבודתי. וכשמסיים אני את מלאכת יומי, הריני עולה על יצועי באפיסת כוחות!

ורשה, "עיר גדולה מאוד, ומידי שעה בשעה מגיעות הלום רכבות, ובקרונותיהן אורחים לרוב. ועלי להתייצב בכל שעה בבית הנתיבות ולקדם את פני האורחים, אם לא אעשה כן  יקדים אותי בעל אכסניה אחר ויוליך את האורחים לאכסניתו. ואם כך, אקפח את פרנסתי!"

 

"היודע אתה למי הנך דומה במעשיך אלו?" הגיב ה"חפץ חיים". "במחילה מכבודך, דומה אתה לבן כפר שנסע לעיר הבירה להסדיר ענין אצל שרי השלטון. אותו ענין דחוף וחשוב עד מאד היה, ועל כן ישב הכפרי בקרון ורוחו קצרה. 'מדוע נוסעת הרכבה כה לאט'? הרהר כל העת. וכששוב לא  יכול לשאת את הנסיעה האיטית, קפץ ממקומו וקרב אל דופן הקרון. במרץ רב הפשיל את שרווליו, והחל לדחוף את הקרון בכל כוחו. המאמץ היה רב, פניו סמקו, נשימתו נעשתה כבדה וטיפות זעה כבדות נטפו ממצחו.

עקבו שאר נוסעי הקרון אחר מעשי הכפרי ולבסוף שאלוהו: 'מדוע אתה מתאמץ כל כך?'

"'מדוע?' חזר הכפרי על שאלתם בקול חלוש, והשיב: 'הנה, כאשר אני נוסע בעגלתי וברצוני שהעגלה תתקדם במהירות, דוחף אני את קרון העגלה מצדו האחורי, ואז מגבירה העגלה את המהירות. גם עכשיו אני ממהר מאד עלי להיות בעיר הבירה לצורך בענין דחוף ביותר! וכדי שאגיע למחוז חפצי, החלטתי לדחוף את קרון הרכבת ולזרז על ידי כך את הנסיעה.

"הסברו של הכפרי התמים העלה צחוק על פני חבריו. 'חי חי חי, כפרי שוטה', לעגו לו, 'הסבור אתה שכחותיך הדלים יוסיפו מהירות  לקרון הנגרר באמצעות כח המשיכה העצום של הקטר?'

 

דע לך, פנה ה"חפץ חיים" אל היהודי היושב לצדו, כי הקב''ה מנהיג את העולם כולו בכוח אדירים, רב שאיננו מסוגלים כלל לתפוס בשכל האנושי שלנו. הקב''ה זן ומפרנס את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד לביצי כינים. ואתה סבור, שעל ידי כל אותן טרחות יתרות שאתה טורח ביגללם מבטל אתה מלמוד תורה! אתה מסייע בידיו, כביכול, לפרנס אותך? הקב"ה, מנהיג העולם, מפרנס את כל הבריות, ואף אותך ביניהן. וכל היגיעה הרבה שיגע אתה למען פרנסתך משולה לכפרי שדחף בכוחו העלוב את הקרון המונהג על ידי הקטר רב העצמה!"

דברי האורח הדגול חדרו ללבו של בעל האכסניה, ומאז אותו יום שקד על למוד התורה.                                     (מעשיהם של צדיקים).

 

בזמן שעם ישראל עושה רצונו של מקום, הוא כלי קיבול לברכה ולשפע פרנסה שנאמר: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתבם לחמכם לשבוע וישבתם לבטח בארצכם (ויקרא חוקותי כו-כ)  ואומר רש"י: שיהיה הדיש מרובה ואתם תהיו עסוקים בו עד הבציר ובבציר תתעסקו עד שעת הזריעה (רש''י)

ויש ללמוד מזה את הביטחון בבורא עולם שהפרנסה משמים ואכלתם לחמכם....

 

ומעשה שהיה כהן אחד ירד מנכסיו ולא הצליח לפרנס את אשתו וילדיו. החליט: "אסע לחוץ לארץ, ידוע לי כי שם מתפרנסים האנשים ברווח".

סיפר הכהן לאשתו על החלטתו. "אסע לחוץ לארץ ואשתכר בכבוד". אמר, "אך יהא עליכם להמתין לי זמן רב ואולי שנים עד שאשוב אליכם ובידי כסף, או עד אשר אבוא לקחת אתכם אלי. ואולם, יודעת את שבני אדם רגילים לבוא אלי שכהן אני, ולהראות לי את נגעיהם שמא לקו בצרעת. והרי אין פה, במקום, עוד כהן היודע להבחין כמוני בסימנים, ומה יעשו הבריות בלעדי? הבה ואלמדך את סימני הצרעת, ותוכלי לומר לאנשים שיבואו אם עליהם לגשת לכהן אחר, שיחליט אם נגועים הם, אם לאו".

למדה האשה מפיו את סימני הצרעת. וכך אמר לה בעלה הכהן: "שימי לב לכך, שלכל שערה ושערה שבגוף האדם ברא ה' גומה קטנה מעין מעין בתוך העור, ומתוכו יונקת השערה את קיומה,  ואין שתי שערות נזונות מאותו המקור! לכשתראי שיבשה השערה ואין בה צבע, דעי כי יבש מקור קיומה, וזהו אחד מסימני הצרעת!"

שמעה זאת האשה וקראה: "השומעות אזניך את שפיך מדבר? בעצמך אמרת שלכל שערה ברא ה' מעין, וממנו היא נזונה ואתה, שבן אדם אתה ועליך לפרנס את משפחתך, כלום לך לא יברא ה' מעין שממנו תהיה נזון? אנא, אל תלך לחוץ לארץ! בטח בה' יתברך וימציא לנו פרנסתנו פה, בארץ הקודש!"

הסכים הכהן עם דבריה הנרגשים של אשתו. "הצדק אתך", אמר. "אשמע לקולך, ובבטחון בה' אשאר בארץ ישראל!" ואמנם עזר ה' לכהן ולאשתו שכה בטחו בו. עד מהרה נמצאה לכהן פרנסה בשפע, ובני משפחתו לא ידעו עוד רעב ומחסור.                                 (הרב אריה קרן)

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

ושבתה הארץ שבת לה'. שמיטה דומה לשבת, שכמו שע"י השבת מתברך כל השבוע כדאיתא בזוהר, כך אומרים חז"ל שמשנת השמיטה מתברך כל השש שנים.

 

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. הנה שונה הוא לשון הכתוב כאן בענין שביתת הארץ בשנה השביעית מהלשון האמור בענין שביתת מלאכה ביום השבת, דבשבת הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך וגו' הרי שאמר תחילה זכור את יום השבת לקדשו ואח"כ  ששת ימים תעבוד, אבל כאן בשביתת הארץ לא אמר בתחילה שהשנה השביעית מקודשת אלא התחיל בשש שנים תזרע שדך ואח"כ אמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, 

והסביר הגרמי"ל שחור זצ"ל, דקדושת יום השבת תלויה בעצמו ולא בהיותו היום השביעי אחר ששת ימי המעשה, ולכן אמר בתחילה זכור את יום השבת לקדשו, אבל שנת השמיטה תלויה במספר השנים שהיו לפניה דאמרה תורה דהשנה הבאה אחר שש שנות זריעה וזימור תהיה קדושה ואסורה בעבודת הארץ. שהנה יום השבת הוא יום קבוע מימי בראשית שכילה הקב"ה ביום השביעי את מלאכתו אשר עשה  וציוה לישראל לשבות באותו היום, אבל קדושת שנת השביעית אינה קבועה ועומדת, אלא משנכנסו ישראל לארץ לאחר י"ד השנים של כיבוש וחילוק (ראה בגמ' ערכין דף י"ב ע"ב ובגמ' קדושין דף מ' ע"ב) התחילו למנות שש שנים בעבודת הארץ וקידשו את השנה השביעית שלא לעבוד את האדמה, ואין השנה הזו שנה מסוימת אלא בכניסתן לארץ עם עיסוקם בעבודת האדמה התחילו למנות שבע שנים לשמיטה.

 

איסורי עבודות השדה בשמיטה: על חרישה, עובר בעשה "בחריש ובקציר תשבות", ואינו לוקה. על זמירה, עובר בלאו "לא תזמור", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה. על קצירה, עובר בלאו "לא תקצור", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה. על זריעה, עובר בלאו "לא תזרע", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה. על בצירה, עובר בלאו "לא תבצור", ובעשה "ושבתה הארץ", ולוקה (רמב"ם).

 

"ולא תונו איש את עמיתו" באונאת דברים הכתוב מדבר, שאסור לצער את חבירו, ואסור לתת לו עצה שאינה טובה שהיא לטובת היועץ.

 

אצל המהרי"ל דיסקין היה שוחט שהמהרי"ל לא רצה לאכול משחיטתו, מפני שלא היה מספיק ירא-שמים, אך לפוסלו גם לא רצה מכיון שהוא היה שוחט מומחה, וידע היטב את ההלכות, החליטו התלמידים לחפש עבורו עבודה אחרת, ומצאו לו עבודה שיוכל להתפרנס ממנה טוב יותר, והציעו את המשרה לשוחט, אמר להם שברצונו להתייעץ עם המהרי"ל, התלמידים שמחו בחשבם שבודאי יאמר לו המהרי"ל שיעבוד בעבודה האחרת, ויוכל מעתה לאכול בשר, שאל המהרי"ל את השוחט: מה הסיבה שאתה רוצה לעזוב את השחיטה, האם בגלל שאין בכוחך להמשיך, או מפני שאתה חושב ששם תוכל להתפרנס יותר, השיב לו מפני ששם יוכל להתפרנס יותר, אמר לו המהרי"ל שישאר בעבודת השחיטה מפני שהעבודה במקום החדש אינה מבוססת דיה, ואכן נשאר לעבוד בשחיטה, התפלאו התלמידים ושאלו את רבם לפשר המלצה זו, השיב להם, כי כתוב בפר' "לא תונו איש את עמיתו" - ומפרש רש"י: שאסור לתת עצה שאינה הוגנת לפי דרכו והנאתו של המייעץ, לכן צריך אני לייעץ לטובתו ולא לטובת עצמי.

 

לא תונו איש את עמיתו. ע' וא' הם אותיות המתחלפות ואפשר לקרוא במקום זה לא תונו איש את אמיתו, פירוש לא להונות את עצמו.

 

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. למה כתוב עם ו' והחזקת, רק כמו שכתוב ויתן לך ואומר שם רש"י יתן ויחזור ויתן כמו כן כאן אצל העני והחזקת בו, ועוד פעם והחזקת שלא יפסיק לתמוך בעני.

 

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. חז"ל אומרים שכל הלוקח ריבית אינו קם בתחיית המתים שכתוב וחי אחיך עמך ומי שלוקח ריבית אינו חי רח"ל.

 

את כספך לא תתן לו בנשך. בעלי-המוסר מפרשים, המלוה כספים לחבירו לא יתן לו בנשך, דהיינו בעקיצה, אלא יתן לו בסבר-פנים-יפות.

את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. יש אנשים שטוענים שהם צריכים ללוות בריבית כי יש להם הרבה הוצאות לכלכלה ואין להם ברירה אומרים להם ובמרבית לא תתן אכלך, שעדיף שתחיה חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות ולא תצטרך להלוות בריבית, ובמרבית הכוונה למותרות ולריבוי, לא תתן אכלך, שהאוכלים הרבה וחיים חיי מותרות גורמים לעצמם ללוות בריבית.

                                                                                            (הרב גרשון שטיינברג)

 

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

                                                                       

 

 

חידון לפרשת בהר

מאת עזרא מרום

 

שאלות 
1. מה משמעות האימרה: "מה ענין שמיטה אצל הר-סיני"?
2. "את ספיח קצירך לא תקצור"; הסבר מהו ספיח?
3. מה משמעות השם "סיני"? 
4. באיזה פסוק מופיע המספר שבע, ארבע פעמים?
5. על איזה בנין מפורסם בעולם כתוב הפסוק מפרשתנו: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"?
6. מה הקשר בין שבת לשמיטה?
7. כיצד נקראת קניה חוזרת של בתים וקרקעות בארץ ישראל?
8. "וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל", על מי בתורה מסופר ששאלו "מה נשתה"?
9. "בפרשתנו מדובר על גאולת קרקעות. היכן בתנ"ך בוצע תהליך כזה?
10. מדוע דיני שמיטה נאמרו בלשון יחיד ואילו דיני היובל בלשון רבים?
11. א. מה משמעות הביטוי "סיני ועוקר הרים"? ב. מי מחכמי התלמוד זכה לתארים אלה?
12. כיצד נקראת ריבית בפרשתנו?
13. מה הקשר בין ההפטרה לפרשה?
14. ממי  גאל ירמיהו את השדה בענתות?
15. בידי מי הפקיד הנביא את ספר המקנה?

תשובות
1. המשמעות: מה הקשר בין הדברים, שלכאורה אין שום קשר ביניהם.
2. ספיח הוא צמח שגדל מעצמו מזרע שנפל בקרקע.
3. סיני מלשון שנאה:" שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (בגלל שלא קיבלו את התורה)
4. "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים.."
5.  על פסל החירות בפילדלפיה שבארצות הברית.
6. א. שניהם התברכו , בשמיטה: " וצויתי את ברכתי" בשבת:"ויברך אלוקים את יום השביעי" ב. בשמיטה נאמר : "והיתה שבת הארץ לד".
7. גאולה.
8. עם ישראל כשמצאו מים מרים במרה אמרו: "מה נשתה"? (שמות טו' 24).
9. במגילת רות אצל בועז.
10. במצוות שמיטה חייב כל יחיד היושב בארץ ואילו מצוות יובל נוהגת רק בזמן שכל שבטי ישראל נמצאים בארץ.(גמרא ערכין ל"ב)
11. א. סיני= בקי ובעל ידע רב , עוקר הרים= חריף ומפולפל בלימוד. ב. בגמרא ברכות סג: רב יוסף=סיני ואילו רבה= עוקר הרים.
12. ריבית - נשך , תרבית.
13. בשתיהן מדובר על גאולת קרקעות.
14. מחנמאל בן שלום שהיה בן דודו.
15. ברוך בן נריה.

 

 

 

 

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

יב'

אייר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

אמור

גיליון 612

 



 

פרשת אמור -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם"- רש"י -"להזהיר הגדולים על הקטנים" לומדים מכאן שגם הכהנים שהם ביחוס ובתפקיד נעלה ביותר יכולים לבא לידי עבירה.  כמו שקרה לחוניו בנו של שמעון הצדיק שויתר על הכהנה ולבסוף  חטא והחטיא.

  

"קדושים יהיו לאלוהיהם ולא יחללו"- כיון שהכהן הגדול היה נכנס לקדש הקדשים צריך להזהר ביותר שלא ימצא בו פגם.

 

"ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת"- איך קרה שהגיעה לידי כך? אלה כיון שהיתה עושה עבירות קלות לא הוכיח אותה. ומכאן שאין להקל ראש בעבירות קלות כיון שעבירה גוררת עבירה וכאשר מוכיח אותה חוזרת בתשובה ומתקנת דרכיה.

 

"איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקריב"-  כהן שיש בו מום אינו יכול להקריב קרבן לה'  כיון שפגם במצוות,  ורמז לכך שיש רמ"ח מצוות עשה כנגד רמח איברים ושס"ה מצוות לא תעשה, כנגד שסה גידים.

ולכן כאשר יש בו מום סימן שפגם באיזו מצוה. ולכן אינו ראוי להקריב קרבן לה' .  

 

לנפש לא יטמא בעמיו- כל טומאה מתחילה מהנפש, שהיא הצד השפל  שבגוף.  בעמיו בשינוי אותיות במעיו.  ויזהר בכך כמו שהוא נזהר במה שהוא שהוא מכניס לתוך מעיו.

 וכל זה אזהרה לטומאת מת. ובקדושת  החי צריך להיזהר לקחת "אשה בתולה מעמיו",  כדי שיהיה בשלמות, כיוון שאם נפגמה השלמות,  עליו אומר הכתוב  "ולא יחלל זרעו בעמיו".  

אזהרה נוספת המתייחסת לקדושת  הגוף, היא  שלא יאכל בקדשים.

 

וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו- ( לגבי נוקב שם ה'), "ראשו" דווקא -שהוא מקום  משכן המח והנשמה, ועל ידי כך  מעידים בעצמם ששמעו את הקללה, כיוון שבעתיד לבא הנשמה מעידה באדם, על  כל מעשיו.

 

והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה – משחה זה אותיות שמחה, ומכאן שאדם העושה מצוות מתוך שמחה, עושה למצוות לבושין. ככתוב: "ללבוש את הבגדים".

 

בחג הסכת כתוב "ושמחתם לפני ה אלהיכם שבעת ימים"- ושמחה זו מיוחדת כיון שנמחלו לו עוונותיו וכעת הוא מקיים מצות סוכה.

אומרת הגמ'  במסכת חגיגה, שהיו מגביהים את השלחן לפני עולי רגלים כדי להראות  להם חיבתם לפני המקום שהלחם היה טרי וחם ביום הילקחו, למרות שעברו שמונה ימים. ומדוע?

אומרת הגמ' (ביומא עו') שני טעמים,  טעם ראשון- שאלו תלמידיו של רשב"י מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה? השיב להם במשל לבן מלך, שאביו פסק לו מזונותיו פעם בשנה, היה מקביל את פני אביו פעם אחת בשנה, פסק לו מזונותיו כל יום,  היה מקביל את פני אביו כל יום.

 אמר להם: כך הם עם ישראל, שאדם יש לו בנים ובנות ודואג למחר שמא לא ירד מן. ולכן היו מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים. 

 

 

 

 

ועוד שהיו אוכלים אותו חם,  ולכן הראו לעולי הרגלים את הנס שהיה במן, ע"י לחם הפנים.  שהמן שהיה חם שירד בכל יום, ואילו לחם הפנים כבר עברו שמונה ימים ונשאר טרי וחם כיום הילקחו, וכל זאת כדי לגרום להם לכוון את ליבם לאביהם שבשמיים.

 

שור או כשב או עז- מכאן אפשר ללמוד על עבודת ה' שאדם יהיה כשור לעול, כשה תמים לקיים המצוות, וכעז- תהיה לו עזות לקדושה .

 

הכוהנים שהם כנגד ההוד, מתקנים את מידת ההוד, ע"י זה שמרבים שלום בעם ישראל. 

כפי שאמר רבי יהושע בן לוי  (מסכת עוקצין) ולא מצא הקב"ה כלי ברכה לעם ישראל אלא השלום, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".  ואין עוז אלא תורה שנאמר:  "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".  וכשאין שלום,  מתקלקל מידת ההוד. ככתוב "על זה היה דווה ליבנו", "דוה" בשינוי אותיות –הוד.

וכשאין שלום גם אין תורה, כמו שמצינו במסכת יבמות על תלמידי רבי עקיבא שמתו במגיפה כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. מניינם היה עשרים וארבעה אלף,  כמניין כ"ד,  שהוא כלי , שאם נשבר, לא ניתן לתיקון,  והיתה סכנה שתשתכח תורה מעם ישראל, עד שבא רשב"י ותיקן את מידת ההוד, וגילה את סודות הזוהר שזה בבחינת אור אינסוף ב"ה, שהיא התורה הקדושה, וע"י לימודה  מגיע לקיים ואהבת לרעך כמוך.  ה' יסייענו על דבר כבוד שמו.

 

שבת – שלום !

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                       

טור זה נתרם ע"י רמי בוסי הי"ו,  לעילוי נשמת אביו המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמירת המועדים

 

 "אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליהוה שבעת ימים מצות תאכלו ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה ליהוה שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו" (אמור כג,ד-ח)

 

מעשה – במלך שהלך עם שריו לציד ופגע בנער רועה צאן. הוא שוחח עמו והתפעל מפקחותו.

נטלו לארמונו ושכר לו מורים ללמדו, עד שהנער השתלם בכל חכמה ומדע, והמלך מינהו לשר האוצר.

קנאו בו השרים, והביאו את דיבתו רעה לפני המלך. הם אמרו, שהוא מועל בכספי המלוכה ומפאר את מעונו באוצרות יקרי ערך.

 

קרא לו המלך ואמר: "דע לך, שאתה נאמן עלי מאוד. אבל כדי להסיר לעז ולמנוע שמועת רכיל, אבקש לסייר יחד עמך בחדרי ביתך".

 

ובלבו חשב המלך אראה האם אמת בפי השרים, שביתו הוא כארמון מלוכה, נברשות בדולח ממעל ושטיחי פרס מתחת, וכלי זהב וכסף ממלאים את הבית. אם אמנם כן הוא, הרי זה אות שמעל האיש בכספי האוצר ובאמון המלך!

 

הלכו לביתו, והמלך ראה שהבית מרוהט בפשטות ובצניעות כביתו של אחד הפקידים הנמוכים. התחרט המלך ולבו נקפו על החשד ועל הפקפוק בנאמנותו של שרו. והנה בתום הסיור הגיעו לדלת אחת שהיתה סגורה, ואותה לא פתח השר לפני מלכו.

 

שאל המלך: "מה יש בחדר זה?"

נבוך השר וענה בשפל קול: "לא כלום, מלכי, הבה נחזור אל הטרקלין!"

התעורר חשדו של המלך וחשב, ודאי זהו חדר האוצרות, וכאן טמונים כל הפריטים הגנובים! עמד וציוה: "פתח את הדלת, והניחני לראות!"

 

התחנן השר: "אנא, מלכי, חוס על כבודי, ואל תצוני לעשות כן!"

התעצם חשדו של המלך, והוא קרא בקול: "הס ופתח!"

פתח השר את הדלת, והניח למלך לעבור הפתח.

 

נכנס המלך אל החדר, והנה הוא ריק, אין בו אלא תרמיל ישן, מקל רועים וחליל.

 

השתומם המלך, והשר הסביר: "למן אותו יום שהביאני המלך אל ארמונו ורוממני ממעמדי, לא שכחתי את תקופת היותי רועה צאן. פעמיים בכל יום נכנס אני לחדר זה, לזכור את התרמיל ואת המקל ואת חליל הרועים, כדי שלא תזוח דעתי עלי, ולמען אדע מהיכן באתי וכמה טובה אני חייב למלך!"

 

כשמוע המלך דברים אלה התפעל ואמר: "עתה ידעתי כי שקר בפי המלעיזים והמעלילים, וכי זך ונקי כפים אתה!"

 

לפיכך בפסח, עושים אנו זכר ליציאת מצרים בפסח מצה ומרור. הפסח הינו אותו שנעשינו בני חורין, והמצה שהיא לחם עוני עם מרירות המרור - הם כתרמיל הרועה ומטהו, כדי שלא תזוח עלינו דעתנו בחרותנו, ונכיר טובה לאלוקינו, שהוציאנו מעבדות להיות בני חורין בני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

לפיכך שני שמות לחג זה: "חג הפסח" המורה על הגאולה, ו"חג המצות" על שם לחם העוני!

 

ועוד מעשה

השולחן הגדול בביתו המפואר של ר' חיים סוחר היין, היה ערוך ומוכן לליל הסדר. המפה הצחורה בהקה בנקיונה, הכלים הנאים היו ערוכים בטוב טעם ובקבוקי היין נצצו למרחוק, הנברשות הזוהרות הפיצו אורות פז והשרו בכל אוירת חג.

 

 

 

ר' חיים חזר זה עתה מבית הכנסת לבוש בגדי לבן ושני בניו מלוים אותו. עקרת הבית סימה זה מכבר את ההכנות האחרונות לסדר והעיפה מבט אחרון לעבר השולחן לראות שהכל משולם.

 

ר' חיים עמד ליד מקומו בראש השולחן ונראה היה במוטרד קמעה. עננה קלה רבצה על פניו. כששאלוהו בניו על כך ניסה להטות את הנושא ולשוות לפניו מראה ננוח אך לא הצליח בכך.

 

בניו, שהיו רגילים לראותו עליז וחיכן תהו מה קרה לאביהם. ידעו הם כי עסקיו המסועפים על כל האזור משגשגים ביותר. אביהם סיפר להם לא מכבר כי לאחרונה שיווק כמות גדולה של יין לאחד מפריצי האזור תמורת תשלום הגון. מה, איפוא, מטריד אותו? שמא חלילה אינו חש בטוב? - אך כשראו עד כמה אביהם מתאמץ להתנהג כרגיל, חדלו לחקרו והחלו יחד עמו לסדר את הקערה.

 

עריכת הסדר החלה בביתו של ר' חיים, הילדים הקטנים שאלו "מה נשתנה" ואביהם התרוח בכסאו המפואר והביט בחבה בילדיו.

 

לפתע נפרצה הדלת בסערה ובפתח עמד אחד ממשרתיו, פניו חיורות כסיד והוא צעק.

"אש! אש! - המחסן עולה באש, כל חביות היין נשרפות!"

 

הבנים הגדולים קפצו מכסאותיהם ובבהלה החלו לרוץ לכוון היציאה כשמגמת פניהם אל עבר מחסן היין, מקור פרנסתם, אך מה הופתעו כששמעו את אביהם עוצר אותם בקריאה רמה - "עצרו!"

"מה לכם כי תרוצו - וכי אינכם יודעים כי חג היום ואסור לעשות כל מלאכה, האם ברצונכם ללכת ולכבות את האש? - הרי המחסן אינו גובל עם הבתים, הוא נמצא במקום מבודד, ואין סכנה נשקפת לאיש. אמנם הרכוש יעלה באש אך לנו אסור עתה לעשות מאומה". ובדברו חייך באושר, פניו שהיו עגומות מעט הוארו פתאום.

 

הביטו הבנים בפליאה באביהם, וכי אינו מבין את גודל הנזק, מדוע שמח הוא כל כך, מה קרה לאביהם?

 

"אבא", פנה הגדול לר' חיים "שמא תואיל להסביר לי את שלות רוחך, את השמחה המאירה פניך לשמע הבשורה הנוראה?" שאל הבן.

 

"בחפץ לב", ענה ר' חיים, "הסכיתו ושמעו". בני הבית המבוהלים, התישבו חזרה סביב השולחן במצות אביהם, הביטו בפניו השמחות והקשיבו לסיפורו: "יודעים אתם, כי לפני מספר חדשים" פתח ר' חיים ואמר, "פנה אלי פריץ האזור וביקש ממני כי אספק לו כמות רבה של חביות יין ותמורתם הוא יתן לי סכום הגון. מאחר שהכנתי כבר יין לחלוקה לנצרכים בקרב אחינו היהודים בשביל פסח, נאלצתי לנסוע למרחקים ולהביא משם את הסחורה. בעזרת ה' סיפקתי לו את כל חביות היין שדרש.

מרוב אושר על בציוע העיסקה שילם לי הפריץ תשלום הגון ואף נתן לי ארגז יי"ש לאות תודה. את הארגז אכסנתי בפינת המחסן ואני חכיתי להזדמנות למכרו לגויי האזור.

 

אך ערב פסח קרב ואתו המולת העסק, מכירת היינות ובמיוחד חלוקת היין לעניים. היי"ש של הפריץ נשכח מזכרוני. היום כשחזרנו מבית הכנסת וראיתי את ביתי הבוהק בנקיונו והרחתי את ריחות מאכלי החג, נזכרתי לפתח בבהלה בארגז המונח בקרן זוית במחסני, ארגז שנשכח מטרדת הימים האחרונים והרי יי"ש זה הינו חמץ, חמץ גמור והוא ברשותי ומה אעשה, והרי לשורפו איני יכול - אסור לשרוף את החמץ בחג - לא ידעתי את נפשי, ואף אתם שמתם לב כי נעצבתי אל לבי. והנה עתה לפתע פתאום בא משרתי ומבשר לי כי המחסן נשרף, וכי לא אשמח בכך?! האם לא עזרוני משמים?!

ובסיימו הגביה מעט את קולו ואמר: "עתה מבינים אתם את מצב רוחי המרומם, מודה אני לריבון העולמים על החסד שעשה עמדי"!!!                                                        (הרב א. קרן)                                                         

טור זה נתרם ע"י אייל בוסי הי"ו לברכה ולהצלחה, לו ולמשפחתו.  ולעילוי נשמת סבו המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

את אביה היא מחללת

ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת בארץ תשרף (אמור כא-ט). את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו, ארור שזו ילד, ארור שזו גידל (רש"י בסנהדרין נב).

 

מדוע בת ישראל שזינתה דינה חנק ואילו בת כהן שזינתה דינה שריפה?

כך שואל ומשיב הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" הגמרא (סנהדרין נב) מתרצת את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו.

יסוד גדול וחשוב לימדה אותנו תורתנו הקדושה. אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן המחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו, אלא היא ביזתה גם את כתר הכהונה.

 

מכאן מתבקשת לה המסקנה: בן תורה שאינו מתנהג כראוי לו, הרי שהוא מחלל ומבזה את כתר התורה אותו הוא נושא על ראשו. על כן גם עונשו גדול יותר. בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.

הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פ’’ה הי"א) "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול ה'. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברי שהבריות מרננות אחריו בשבילן, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילול ה’... הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

עבירה זו של חילול ה’ חמורה היא עד מאד, עד שאמרו רבותינו שאין לה כפרה עד המיתה.  וכך כתב הרמב"ם "המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלשותם תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ’ונגלה באוזני ה’ צבאות אם יכופר העוון.

 

בן תורה נדרש לעמוד גם על דברים קטנים שאדם מן השורה אינו נדרש להם כל כך לכך, כיוון שכל פרט מהווה חיסרון בשלימותו וגורם חילול ובזיון לכתר התורה, כל שכן שיתבע על חיסרון גדול.

יש חילול ה’ ששייך לאנשים גדולים מהם מצפים לשלמות, וכל סטיה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה’.

 

ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לוילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית לצורך חשוב ביותר.

כאשר עבר באחד הרחובות פנה אליו אדם וביקשו לסור לבית אבל להשלים מנין לתפילת מנחה. הח’’ח כבר התפלל מנחה והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, איחר את הרכבת והמתין בבית הנתיבות בקור העז במשך שעות לרכבת הבאה. ובלבד שלא ייגרם שמץ של  חילול ה’.

ה"חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת שמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.

 

מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר" אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצויין אך לא הגיע לדרגתו של חברו.

הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו.

הדבר, כאמור, עורר את פליאתם של כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את החת"ס לסיבת הדבר בטענה, ’’תורה היא וללמוד הם צריכים"..

שעה שהגיעו הבחורים לשערי הישיבה עמד החת"ס והשקיף מהחלון. והנה ראה שבהגיעם לערימת סכך של אחת הסוכות שזה עתה הורדה, דורך הבחור העילוי על הסכך ומפלס לו דרך ואילו חברו הקיף את הסכך מבלי לדרוך עליו.

 

"זה היה בשבילי הכל" סיים החת"ס לספר לתלמידיו "בחור שדורך על סכך קדוש מי יודע על מה הוא עתיד לדרוך בעתיד!" אמרו חז"ל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו, ואכן לימים נשמע בעיר שאותו בחור יצא לתרבות רעה, ונתן דוגמא אישית רעה לבריות וחילל שם שמים ברבים.  (אור דניאל).

 

 

 

 

עין תחת עין

נאמר בפרשתינו: "ואיש כי ייתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן ייעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן, כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו". (כ"ד, י"ט-כ').

 

רש"י על הפסוק מביא דיון בגמרא (בבא קמא פ"ג ע"ב – פ"ד ע"א) לפיו אין הכוונה להטיל במזיק מום גופני ממש, אלא עליו לשלם כסף לניזק, כפיצוי על הפגיעה הגופנית.

 

הגמרא מוכיחה שלא ייתכן שהמדובר ב"עין תחת עין" ממש.  אין כמעט מציאות שיהיה איזון שכזה. יתכן מזיק בעל עין אחת בלבד, ועקירתה תגרום לעיוורונו המלא, וזה לא העונש המגיע לו. למזיק שני, הוצאת העין תגרום למיתתו, ואז ייווצר מצב של "נפש תחת עין" וגם לכך לא הייתה הכוונה.

למזיק שלישי יש שתי עיניים החיוניות לפרנסתו, וכך שעקירת אחת מהן תגרום לו לחורבן כלכלי (דבר שלא נגרם לניזק) וגם לכך לא הייתה הכוונה. מכאן, מסיקה הגמרא, שהכוונה היא לא  ל"עין תחת עין" ממש,  אלא לפיצוי כספי.

 

נשאלת השאלה, אם כך, אז מדוע לא כתבה התורה בפשטות – "כסף תחת עין", וכך נדע את עונשו של המזיק, ולא נזדקק לסברות השונות של הגמרא.

 

אומר המהר"ל מפראג שהתורה כתבה "עין תחת עין" דווקא, בכדי שלא נחשוב שלמזיק את חברו יש דין הזהה לזה המזיק את בהמת חברו, כך שברגע שהוא שילם את הנזק אזי הוא יצא ידי חובה. אלא באמת היה ראוי המזיק שיוציאו את עינו, אך מאחר שהדבר אינו אפשרי, אזי יסלח למזיק רק לאחר שהוא יפצה את חברו, ויבקש ממנו סליחה וחברו ימחל לו.

 

הגר"א מתרץ זאת באופן קצת שונה. לדבריו שבאמת היו צריכים לעקור את עינו של המזיק, וזאת בכדי שידע המזיק והעולם כולו שאבריו של אדם הם יקרים מפז ואין להם ערך כספי בכלל, אלא שהתורה ריחמה עליו, והתירה לו בכל זאת לפצות את הניזק בכסף.

 

כך יובן הדיון בגמרא, בו אומר רב אשי שהערכת שווי העין תעשה לא לגבי עינו של הניזק אלא לגבי עינו של המזיק דווקא. כי באמת היה צריך להוציא את עינו של המזיק, והתשלום הנדרש הוא למעשה ככופר עבור עינו הוא, ולא העין שנעקרה לניזק.

 

הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר במשל את החילוק בין ציווי הקב"ה – התורה שבכתב – "עין תחת עין" ובין הסבר הגמרא – "ממון תחת עין".

המשל לקוח מהזוהר הקדוש ובו מסופר על אבא שבנו עשה מעשה רע והוא הרים את החגורה להכות את בנו בתור עונש. האימא חסה על הבן ותפסה את ידו של האב, כך שהרצועה נשארה באוויר והעונש לא התקיים. בעצם אומר הזוהר הקדוש שהאב והאם במשל היו בעצה אחת. האב שהרים את הרצועה, התכוון בעצם להגזים לאיים ולהפחיד בלבד, וזה שהאם תפסה את הרצועה, זה היה בהסכמת האב.

 

כך גם כאן. האב הנו הקב"ה והאם היא כנסת ישראל. בתורה שבכתב מופיע תוקף הדין המוחלט, אשר הומתק אחר כך על ידי כנסת ישראל בתורה שבעל פה, ובזה בעצם מתבצע רצון האב – הקב"ה, רצונו להפחיד ולהרתיע את האדם מלגרום לצער ולנזק לחברו, אך בפועל רחמיו על כל מעשיו, וכאשר נעשה נזק שכזה בכל זאת, אזי נדרש פיצוי כספי וסליחת הניזק בלבד, בכדי לכפר על המעשה.

 

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

הגר"א שואל: פרשת המועדות מתחילה במועדים "מועדי ה'", ואח"כ מדברת בענין שבת "ששת ימים תעשה מלאכה וכו'", ומתרץ: שגם בפסוק זה מרומז ענין החגים, וזהו שאמר הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה" היינו מלאכת אוכל-נפש המותרים בששת ימי חג, אלו: ב' ימי פסח, ב' ימי סוכות (יו"ט ראשון, וש"ת), שבועות, וראש-השנה (יום אחד מדאורייתא), אבל "ויום השביעי" היינו יום-הכיפורים, אסור במלאכת אוכל-נפש.

 

אחרי מועדי ה' התורה מביאה ענין שבת ואח"כ עוד פעם מועדים, יש מפרשים כי כתוב בחז"ל שאם ישראל שומרים 2 שבתות מיד נגאלים, בגלל זה הקדים ענין שבת שאם ישמרו שבת אז נוכל לעשות את המועדים על פי הראיה ועפ"י בית דין הגדול שבירושלים כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.

 

 

אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם במועדם. חז"ל דורשים אֹתָם כאילו אַתֶּם, אַתֶּם אפילו שוגגין אַתֶּם אפילו מזידין, אם כשכתוב אֹתָם אנו דורשים אַתֶּם, כל שכן אם כתוב בנים אַתֶּם לה' שכתוב מפורש אַתֶּם, אז בודאי אַתֶּם אפילו שוגגים ואפילו מזידין בכל האופנים אַתֶּם בנים של ה'.

 

בזוהר שאנו אומרים לפני סעודת שבת כתוב שבחג יש חיוב גדול יותר משבת להזמין אורחים, ואם לא עונשו גדול, וזה מרומז בפסוק אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם שצריך להזמין אורחים.

 

ויש גם רמז במשנה במגילה, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש, שבחג צריך להזמין אורחים לאכול.

 

המוציא הוצאות על החגים מקבל כפול מהקב"ה, וזה מרומז בתיבה "מועד" גימטריה "מ"-40 "ועד"-80, שאם מוציא 40 מקבל 80 (חיד"א).

 

במשנה תחילת שבת שנינו יציאות השבת שתים שהן ארבע, לרמז שאם מוציא שתים על הוצאות שבת מקבל בחזרה ארבע.

זכר לכך בחג הסוכות.

 

ועניתם את נפשותיכם. אחרי כל תענית אנו מתפללים ומבקשים שיהיה נחשב מיעוט הדם והחלב כמו קרבן, וזה רק אם הדם והחלב טהור, לכן הזהירה התורה לאכול בערב יום כיפור כדי שהגוף יכניס אוכלים של מצוה כדי שנוכל לומר שיהיה נחשב מיעוט הדם והחלב של יום כיפור שהוא טהור ומצוה ואז יהיה הקרבן ראוי ורצוי.

 

ה"שפת אמת" אומר עוד טעם למה מצוה לאכול בערב יום כיפור, מכיון שהוא יום שצריכים למחול אחד לחברו, לכן ציותה התורה שיאכל ויסעד בערב יום כיפור, כדי שיהיה רגוע ומיושב וימחל לחברו בלב שלם, מפני שכשהוא אוכל יש לו לב שמח.

 

בתורה כתוב ג' פעמים תיבת "בסוכות", פעמיים חסר בסכת, ואחד מלא בסוכות, חז"ל דורשין אותו בענין דפנות הסוכה. יש אומרים שסכת רמז על המקדשות: ולכן בית ראשון ושני שנחרבו כתיב חסר, אך הבית השלישי מלא, שיהא קיים לעולם, בב"א.

 

ביום-הכיפורים כתוב בענין מלאכה "חקת עולם", אך באיסור אכילה אין כתוב "חקת עולם", מפני שכאשר בנה שלמה המלך את הבית הראשון, עשו שמחה שבועיים, וזה כלל גם את יום-כיפור ואכלו ושתו ביום זה, ויצתה בת-קול ואמרה שמהשמים מסכימים לזה, לכן לא כתוב בענין איסור אכילה "חקת עולם", שהרי פעם אחת אכלו בו.

 

בסוכות וד' מינים יש ענין של הדר ויופי, בעלי-המוסר מסבירים: משל לילד שהיתה אמו צריכה להלבישו בגדי הדר כדי להשתתף בשמחה, הילד בא מהרחוב כשגופו ובגדיו מלוכלכים, והלכה אמו להלבישו בגדי החג היפים על גופו המלוכלך, באו ואמרו לה: לא זו הדרך, אלא קודם תרחצי אותו, ועל גופו הנקי ילבש בגדי יופי. כן הוא הדבר אצל ישראל, בחודש אלול מטהרים את עצמנו, וכן בר"ה ויוהכ"פ, ולאחר-מכן באים עניני הדר ויופי, סוכה נאה, וארבעת המינים דכתיב בהם "הדר"..

                                                                                            (הרב גרשון שטיינברג)

 

תנחומינו הכנים למשפחת חדד הי"ו במות עליהם האב  הבעל והסב יוסף בן דוד חדד ז"ל. תנצב"ה.

מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

 

תנחומינו הכנים למשפחת גרביץ' הי"ו במות עליהם האב  הבעל האח והסב משה (מיכאל) גרביץ  ז"ל.  תנצב"ה.

מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

                                                                       

 

 

חידון לפרשת אמור

מאת עזרא מרום

 

שאלות
1. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם". כיצד מפרש רש"י את כפילות הלשון "אמור ואמרת"?
2. למי מקרוביו המתים מותר לכהן להטמא?
3. אילו מנהגי אבילות אסורים על הכהן? 
4. הסבר את הביטוי: "אישה חללה".
5. מנין למדים שאדם ממשפחת אזולאי הוא כהן?
6. למי מותר לכהן הגדול להיטמא טומאת מת? 
7. פרט את המומים הבאים הפוסלים בכהונה:  א. חרום. ב. שרוע.
8. מהו גיבן בפרשתנו?
9. למי אסור לאכול תרומה?
10. מי הם "ילידי ביתו"?
11. מהו דינו של אדם שאכל קודש בשגגה?
12. מה ההבדל בין קרבן בהמה לעולת עוף?
13. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". על מי חל איסור זה?
14. למה מתייחסים הביטויים הבאים: א. מקראי קודש. ב. מקרא קודש.
15. מה שם אמו של המקלל את ה'?


 תשובות
1.  להזהיר גדולים על הקטנים.
2. לאשתו, להוריו,לבנו ובתו ולאחיו ולאחותו.
3. לקרוח קורחה בשערם ולעשות שריטות בבשרם.
4. אישה שנולדה מהפסולים שבכהונה..
5. השם אזולאי הוא ראשי תיבות: א. אישה זונה וחללה לא יקחו
6. רק למת מצוה.
7. א. חרום - מי שחוטמו שקוע בין עיניו. ב. שרוע - אחד מאיבריו גדול מחברו.
8. גיבן - אדם שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב.
9. זר, תושב ושכיר.
10. ילידי ביתו = בני השפחות.
11.  מוסיף חומש ונותן הכל לכהן.
12. בעולת העוף אין צורך שיהיה זכר תמים וגם אינו נפסל במום.
13.  איסור זה מתייחס רק לנקבה אבל זכר מותר לשחוט עם בנו או בתו.
14.  א. אלה מועדי ד' מקראי קוד ש (כג',2). ב. שבת שבתון מקרא קודש (כג', ד).
15. שלומית בת דברי.

 

צפנת פענח

"עין תחת עין" – כיצד ניתן ללמוד  מדיוק בלשון הכתוב שמדובר בפיצוי  

  בכסף?   (ע"פ הגר"א)

 

בפסוק עין תחת עין וגו' קבלו חז"ל  דהוא  ממון, ויש לומר דבפסוק מרומז שאין עין ממש אלא ממון, כי הוה ליה למימר  עין בעד עין,  מהו הלשון תחת,  אלא לרמז כי האותיות שתחת העי"ן בהא"ב  הוא כסף,  תחת העי"ן הוא פ',  ותחת היו"ד הוא כ"ף,  ותחת הנו"ן הוא ס'  ועולה אותיות כסף  וזהו עין אם לקח עין יתן תחת עין והוא כסף.  (קול אליהו משפטים)

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

ה'

אייר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

אחרי  מות  קדושים

גיליון 611

 



 

 

 

פרשת אחרי מות-קדושים -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו"- מה עניין להזכיר את מות בני אהרן אלא ללמדנו ב"ה שכל העניין שמתו התחיל מזה שקינאו למשה ואהרן ואמרו מתי ילכו אלה ואנו ננהיג את העם, ולכן מפה נגרם שיצאו מהעולם. ועוד דבר 'בקרבתם' דוקא שינוי המילה עצמה 'בקברתם' זה מת-רקב כלומר אחז הרקב בעצמותם מכיון שקינאו.

ד"א, לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ויאמר ה' אל משה' אלא דוקא לשון הכתוב 'וידבר', שזה רומז על קושי הדבר, שכן יש אחריות על משה שהוא המנהיג בכל מה שקרה. כמו יוסף שראה את עצמו מנהיג על אחיו ולכן שנפגשו כתוב 'וידבר איתם קשות' (מקץ מה/ז) ועוד נאמר 'האיש אדוני הארץ דבר איתנו קשות'.

 

לאחר הטלת האחריות והקפידה על משה שיבין את חומרת המצב, פונה אליו ה' כעת בלשון רכה כדכתיב 'ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך'. כעת אתה צריך להזהיר את אחיך בלשון קשה ומדגיש בפניו שלא יבוא בכל עת אל הקודש, כי אם כמו שכתוב בתורה: שיבוא עם קטורת ויביא פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ולבוש פשוט ולא מכובד ומעוטר, כדי שלא יהיה קטרוג שאם יבוא בלבוש זהב כיון שזה יזכיר את חטא העגל.

 

"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת.." דוקא 'בכל עת' המילה 'עת' מרמזת שצריך לשלוח שעיר לעזאזל 'ביד איש עתי' וזה מזכיר את האיש העתי קודם שיכנס לקודש.

 

"מבית לפרכת.. אל פני הכפרת" לשון 'כפר' כדכתיב 'כי בענן אבוא על הכפרת' העניין מרמז על ריצוי וכיפור ולכן נאמר 'על הכפרת'.

 

"והקריב את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו'- כדי להיות שליח מתאים צריך להיות נקי מחטאים. ולכן קודם שיכפר על עצמו כדי שיהא ראוי לכפר על אהל מועד ועל בני ישראל. כלומר ע"י הקרבת הקרבנות מטהר את עצמו ובני ביתו ואת אהל מועד ואת בני ישראל, ולבסוף מטהר את המזבח, ולאחר מכן יכול להקריב את הקרבן על המזבח, לאחר שנעשו כל פעולות הטהרה וכל המחנה נמצא קדוש. וכך נמצא שיש שפע של קדושה.

ואז אהרן סומך את ידיו על השעיר החי ומתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ושולח את השעיר ביד איש עתי, שזה לשון בכל עת, שכל הזמן רגיל בדבר והוא ישלח את השעיר למדבר.

 

לאחר שנתכפר לעם ישראל מעוונם מקריב אהרן קרבן עולה כלומר לאחר שנעשו פעולות הטהרה להגן על עם ישראל שלא יפגעו ולא יהיו קטרוג עליהם מצד עוונם, צריך קרבן עולה לרצות את ה' שכן כעת זוהי שעת רצון לפניו יתברך ואז בודאי הכל נמחל.

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" מתי אדם יהיה טהור? כאשר הוא לפני ה', טהרתו של האדם תלויה בזה שהוא בתוך התורה והמצוות, ולכן אומר הכתוב 'לפני ה' תטהרו'.

ולאחר מכן מזהיר על אכילת דם 'כל נפש מכם לא תאכל דם.. כי נפש כל בשר דמו היא' ואת הדם זורק הכהן על המזבח כדי לטהר.

 

פרשת קדושים

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" אם היה כתוב רק 'קדושים תהיו' כל אחד היה מסביר את הכתוב לפי מידותיו והשקפותיו, ולא בטוח שהיו מגיעים לאפס קצה ההתקדשות

 

 

 

 

 

שהתכוון הכתוב ולא כמו שאמר הבורא, דבר פשוט להבנה "תהיו כמוני  'כי קדוש אני'." כדי לדעת כיצד להיות קדוש טוב לו לאדם שיתדבק בבוראו בכל ואז מובטח לו שלא יטעה לעולם.

 

"איש אמו ואביו תיראו"- כיון שיש לאדם שותפים ליצירתו ואלו הוריו שהם שותפים להבאתו ולבריאתו, יכול שיחשוב שהוא חייב בכבודם, אבל לא יודע עד היכן מגיע כיבוד הורים, לכן הוסיף הכתוב: לא רק לכבד אותם, אלא גם 'תיראו'. למרות שיש לו מורא טבעי מהוריו, הוסיף הכתוב מורא בציווי ה'.

 וסמך לזה שמירת שבת, לומר לך שאין לשמוע להם אם זה נגד קיום המצוות, ולכן מיד הוסיף 'ואת שבתותי תשמורו' שלא יבוא ח"ו לידי חילול שבת, כדי לקיים מצות כיבוד הורים שכן אם תהיה מצוה הבאה בעבירה, הפסיד את שניהם גם יחד.

 

כמו כן מזהיר על גדרי צניעות, ועל זה אומר הנביא יחזקאל: ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלוהיכם'  וזה רומז על שמירת העיניים וצריך להיזהר.

"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה"- מזהירה התורה הקדושה בעניין גילוי עריות, שגם הארץ לא יכולה לסבול דבר זה והיא מקיאה את עושי התועבות האלה.

'ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם'- יש עונש כרת עד שלא יהיה לו זכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואמר רב פפא אדם שחטא בערוה מן העריות, יורד לגיהנם ונידון י"ב חודש ולאחר י"ב חודש נשמתו נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים.

"לא תגנובו ולא תכחשו"- אין מלכות נוגעת במלכות כמלוא הנימה, שידע שהכל מושפע מלמעלה והקב"ה מחלק באופן מדויק ולכן יזהר לא לשנות מדבריו של ה' יתברך.

"לא תעשו עוול במשפט" לא מתוך רחמים על המסכן ולא מתוך התחשבות בכבוד העשיר.

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך"- אומרים חז"ל שאם הוא לא שונא אותו אז בודאי הוא יוכיח אותו, כיוון שמצוות ההוכחה, היא במקום שיש בו אוזן קשבת וזה מבאר את צמידות הפסוק בין 'לא תשנא' ל'הוכח תוכיח', וכך תרבה האהבה ביניהם, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". כלומר אהבה עם תוכחה מרבה קדושה, ומונעת עבירה ומתקדש שמו של הקב"ה והשכינה שורה עליהם. ולכן קבע זאת רבי עקיבא לכלל גדול בתורה, כיוון שמצווה זו כוללת בתוכה את כל התורה כולה.

יהי רצון שנתחזק באהבת חינם.

שבת – שלום !

 

 

 

 

                                                                                                                       

טור זה נתרם ע"י רמי בוסי הי"ו,  לעילוי נשמת אביו המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

מיתת הצדיקים מכפרת

"א"ר חייה בר אבא :  בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביוה"כ?- ללמדך שכשם שיוהכ"פ מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל'.  (יר' יומא א,א).

 

 פרש בקרבן עדה: 'כך מיתתן של צדיקים מכפרת על כל ישראל= אם נספדים כהלכה, לכך נאמרו כאן שיבכו עליהן ביוה"כ'.

 

ובתורה תמימה (טז,א) הסביר ש'הכבוד והאבל שנוהגין במיתת צדיקים' היא זו שמכפרת- וזה כעין פרושו של הקרבן עדה. וניראה מפשוטו של היר' שעצם מיתת הצדיק מכפרת כשם שיוה"כ עצמו מכפר.

 

ע"פ הדעה שיוהכ"פ מכפר עם תשובה כך במיתת צדיקים האדם מרגיש שחסר לו עכשיו מי שיגן עליו ולכן חוזר בתשובה, וכך התשובה ביחד עם מיתת הצדיק שמביא השראה של חזרה בתשובה (כמו ביוה"כ) אז זה נעשה לתשובה גבוה ומכפרת על בנ"י.

 

ומצאנו דוגמה לזה 'הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דר' זירא דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן, כי נח נפשיה דר' זירא אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה'(סהדרין לז,א)

 

ואולי יש לזה קשר לפתגם העממי הידוע "אחרי מות קדושים אמור" שלדבר על המתים רק טוב, אולי זה בא כדי להראות את האנשים כצדיקים שכך האדם גם חוזר בתשובה, שהסביבה משפיע ולכן אם נמצא בסביבה חיובית אז גם הוא נימשך אחריהם, וכך גם כשרואה אנשים כצדיקים אז גם הוא נמשך אחרי זה להיות צדיק.

 

ע"פ הדעה שיוהכ"פ מכפר אף בלא תשובה אלא מתוקפו של יום, ניראה שיש קשר עמוק ליוה"כ, שהנה ביוה"כ נאמרה הסליחה לבנ"י על מעשה העגל, ולכן לאחריה החלו בהקמת המשכן שמסמל את הכפרה.

 

והנה נאמר על מיתת בני אהרן "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים" וגו' (י,יב) ופרש"י 'הנותרים מן המיתה מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עוון העגל, הוא שנאמר "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו". ואין השמדה, אלא כלוי בנים שנאמר "ואשמיד פריו ממעל". ותפילתו של משה בטלה מחצה, שנאמר "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא"', יוצא שמיתת בני אהרן היתה על עוון העגל, ומה שלא הצליח משה לכפר על כל בני אהרן, ניראה שזה משום שנדב ואביהוא היו גדולים ממשה ואהרן, כמו שאמר משה לאהרן (זבחים קטו,ב) ולכן לא הצליח לכפר עליהם.

 

וניראה שכיון שמצד אחד נאמר שהיו צדיקים ביותר, ומצד שני זה על חטא, ועל ידי מיתתם נעשה המשכן לקדושתו בשלמותו, (כמו שמפרש מרן גדול הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א על קדושת המשכן).

 

 יוצא שבחטאם שהתקרבו יותר מדי לקודש ולא היו ראוים לזה, לכן מתו, שרק במיתתם יכלו להגיע לדרגה כל כך  גבוהה. וכך כיפרו על העגל ע"י עליתם בקדושה, וכעין העלו את כל העולם איתם, וכך המשכן הגיע לשלמות קדושתו, שכעין כופר העגל שרבץ עליהם עונש מוות על העגל, שלא ראוי בעולם קדושה כל כך  גבוה (בשל העגל), ולכן בחטאם לקודש התחברו לעגל ולקחו עליהם את הדין כדי לעלות בקדושה, כמוכח ממעשיהם. וכך העלו את כל העולם יחד איתם שהם כעין שיא הקדושה ולכן הם מעלים את כל העולם עוד דרגה, שהם בשיאו ולכן מעלים עוד שיא.

 

וזה הקשר בין מיתתם ליוה"כ שהוא גם כפרה על העגל. וזהו שמיתת צדיקים מכפרת על ישראל כיוה"כ, כמו קשרם ליוה"כ שבמיתת צדיק הוא עולה דרגה, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם,  וממילא מעלים את כל העולם איתם וכך באה כפרה לעולם.

וזהו שה' 'מתיירא ומתעלה ומתהלל' (זבחים שם) ע"י מיתת קדושיו, שהעולם עולה דרגה בקדושה וכך נופל פחד של קדושה בעולם.

 

 

 

וזהו כמו יוה"כ שהוא יום נורא וקדוש שבו אנו נעשים כמלאכים שעולים בקדושה ולכן כמו מלאכים (ועוד שמיתת צדיקים כמו יוה"כ שלא אוכלים ושותים וכו' כמו מת בקשר לקדושה).

 

"דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש...ולא ימות"

 (טז, ב)

שלא ימות כדרך שמתו בניו (רש"י). בתורת-כוהנים נאמר, שההזהרה הזאת מוסבה על יום-הכיפורים, שאם הוא נכנס לקודשי-הקודשים יותר מכפי שהתירה תורה הריהו חייב מיתה.

 

והנה בגמרא (שבועות י'ג) מקשים על עבירות שביום-הכיפורים, כיצד נענשים עליהן והלא יום-הכיפורים מכפר? ומתרצת הגמרא, כי יתכן הדבר כאשר אדם עובר עבירה ביום-הכיפורים ומת בטרם היה סיפק שיכפר עליו יום-הכיפורים. 

 

זוהי כוונתו של רש"י: 'שלא ימות כדרך שמתו בניו' - שלא ימות פתאום כדרך שמתו בניו באורח פתאומי, כי אז ממילא יכפר עליו יום-הכיפורים...


"דבר אל אהרן אחיך"- שאמרתי לך "הלא אהרן אחיך הלוי וראך ושמח בלבו" (ברייתא דראב"ע)


חושש היה משה פן יעורר קנאה בלבו של אהרן, לכשיאמר לו: 'אל יבא בכל עת אל הקדש', בו בזמן שעליו עצמו לא חל האיסור הזה ('אחיך בבל- יבא  ואין משה בבל- יבא' - תורת הכהנים);

 

אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: הלא זהו אותו אהרן אחיך, אשר בשמעו כי אתה נועדת להיות גואלם של ישראל ממצרים, לא רחש כלפיך שום קנאה, אף כי הוא קשיש ממך, אלא אדרבה - 'וראך ושמח בלבו', ממילא אין לך גם עתה שום יסוד לחשוש שמא יקנא בך,  כי אם 'דבר אל אהרן אחיך".

 

"וכפר בעדו ובעד ביתו" (טז,יא)

מה עניין ביתו, הרי הכהן בא להתפלל על עצמו ועל העם כולו? אלא מפרש רבי שמשון רפאל הירש, שאין לתאר כהן גדול בלא בית, בלא נישואין ובלא אישה, שהרי הכהן הגדול מבטא עבור העם אידיאל מוסרי, הוא משמש דוגמא להתנהגות, ועליו להיות מודל לחיי משפחה שקטים, רגועים ומוסריים.

 

איסור אכילת הדם

"ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר"

בפסוקים אלו מתואר איסור אכילת דם והסיבות אליו. בדם מצוי כח הנפש ששולטת בכוחות הבסיסיים של האדם ובעלי החיים, ובכל זאת יש הבדל בין האדם לחיה והבהמה. בעוד שהחיה הנפש היא החלק הכי גבוה שבה וכולה צרכים בסיסיים של אוכל והזדווגות, לאדם יש מדרגות יותר גבוהות של נשמה שאמורות לרסן את הרצונות הבהמיים שבו ולתת לו מדרגות יותר גבוהות של מודעות וחיים.

אכילת הדם לוקחת את האדם אחורה ומגבירה את הכוחות הנפשיים והבהמתיים שלו והופכת אותו לבעצם "חיית אדם". דבר זה הוא בניגוד לרצון האלוהי שרוצה שכוחות הנפש ישמשו מדרגה ושלב בדרך למדרגות יותר גבוהות ולא כמטרה בפני עצמם. כוחות החיים של האדם אמורים לשמש אותו לעבודת ה' ולא לשלוט בו ולהפוך אותו לחיה, וזה מה שנאמר בהמשך הפסוק "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" הקרבת הדם נועדה להעלות את כוחות הנפש האלה למעלה ולמדרגות גבוהות של אלוהות ולא להשאיר אותם למטה ולהוריד את האדם אליהם.

 

"כִּי נֶפֶשׁ כָּ'ל בָּ'שָׂר דָּ'מוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָ'ּל בָּ'שָׂר דָּ'מוֹ הִוא" (ויקרא יז' יד) ר"ת כָבֵד אולי בא לרמז בזה, שמקום הדם והנפש משכנם בכָבֵד.

                                                                                            (הובא מאתר ישיבה ) 

                                                                   

טור זה נתרם ע"י אייל בוסי הי"ו לברכה ולהצלחה, לו ולמשפחתו.  ולעילוי נשמת סבו המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל.

 

 

 

 

 

והייתם קדושים כי קדוש אני

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם".

הדרישה המובאת בפסוק - קדושים תהיו, קשה היא ואינה מובנת. ידועים דברי רבותינו על הפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו"- וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא! אלא: הלך אחר מדותיו של הקב"ה.

במקום אחר אמרו -מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.

 

תביעה זו, להידבק במידותיו, נאמרת על רקע הבנת הפער האדיר ביננו לבינו. בפרשתנו התביעה נראית קשה עוד יותר. קדושה פירושה הִבּדלות, פרישה. תיאורו של הקב"ה כקדוש, פירושו שהוא יתברך פרוש ומובדל מכל מציאות מוכרת ונתפסת. ואם כך הוא כיצד ניתן לדרוש מאיתנו - קדושים תהיו כי קדוש אני?!

 

תיאור ה' כחנון ורחום, אינו מתיימר לתאר אותו יתברך, אלא את פעולותיו כפי שנתפסות ומתפרשות על ידינו - בשכלינו. זהו תיאור הדברים כפי שהם נקלטים בכלינו האנושיים. ממילא יכולים אנו לשאוף ללכת במידות אלו. אך הדרישה קדושים תהיו כי קדוש אני נראית בלתי אפשרית. תיאור ה' כקדוש אומר רק שהוא יתברך לא שייך לשום מושג שאנו מכירים, זהו תיאור ששולל מה' כל תואר, ולְמה אם כן נדרשים אנו להידמות!? כיצד אפשר שנידמה לקדושתו, להיותו פרוש ומובדל מכל מושג שאנו מסוגלים להבין!?

גם בדברי חז"ל עולה הקושי. במדרש אחד אומרים הם -אמר הקב"ה למשה, לך אמור לישראל - בני, כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים, כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים, הדא הוא דכתיב - קדושים תהיו. ובמדרש אחר מובא - קדושים תהיו, יכול כמוני? תלמוד לומר - כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם...

 

הביטויים המופיעים בסופה של פרשתינו, מעידים כי זוהי אכן הדרישה; להיבדל מהמציאות, לפרוש מהסובב- "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים"

 

עם ישראל נדרש להתקדש ולהבדל מן העמים, לפרוש מן המציאות הסובבת, והדבר אפשרי, משום שבנים אנו לה' אלוקינו, ונושאים אנו בתוכינו משהו מייחודו של אבינו- ביכולתינו להיבדל מן המציאות.

אך זה עצמו קשה. מחד, נתבעים אנו להיבדל מן הסובב, ויכולים אנו לזה. מאידך, בהסתכלות פשוטה, שייכים אנו למציאות הסובבת, לעולם הזה. כך עולה גם מהתביעה להתקדש, שנובעת כנראה מכך שאנו לא מובדלים, מכך שאיננו פרושים.

 

נראה, כי שני הצדדים נכונים: עם ישראל אוצר בתוכו תכונה של התקדשות והבדלות, אך עטופה היא במציאות השייכת לעולם הזה. שייך הוא לעליונים ולתחתונים, מורכב מזה ומזה; בצד הנפש האלוקית המפעמת בתוכו, מפעמת נפש בהמית.

 

ואבדיל אתכם...להיות לי

איתא במדרש -...משל למה הדבר דומה? למלך שקדש אשה. אמר לה, הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך, למה? שאת אשתי.

כך אמר הקב"ה למשה - לך וקדש את העם, שנאמר - וקדשתם היום ומחר. קדשם הקב"ה ואמר להם לישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", למה? כי קדוש אני ה'..

במדרש זה, מושלים חז"ל את הקשר בין הקב"ה לישראל לקשר בין מלך למלכה, קשר של קידושין. על פי המדרש, הקדושה שישראל נדרשים אליה היא התקדשות לה'. דהיינו התיחדות והתיעדות לה'.

 

אדם שמקושר למציאות הנמוכה, כמוהו כאישה המקושרת לאחרים, וכמו שלא ניתן לצייר התיחדות מלאה של אותה אישה עם בעלה, בלא שתנתק קודם את קשריה לאחרים, כך לא יתכן להתייחד לה'  באמת, בלא שקדמה לכך פרישה מהעולם הזה. (בדרך של עלייה מן המציאות הנמוכה).

הפרישה, ההיבדלות, מזככת את האדם וחושפת את ייעודו האמיתי, הטבעי. רק אחרי שיפרוש ויגדור את עצמו ממציאות העולם הזה, יוכל האדם ליעד את עצמו לה', להתייחד לו, להיות מזומן לו, רק לאחר שיתקדש מהמציאות הנמוכה, יוכל לקדש עצמו לה' יתברך.

 

טור זה נתרם ע"י עוזאני שרה וזכריה הי"ו לעילוי נשמת:

טאוס בת יוסף וזוליכה ז"ל (נפטרה ה' באייר). תנצב"ה.

מאיר ריחניאן בן ששון וטאוס ז"ל (נפטר ו' באייר). תנצב"ה.

 

 

 

"ואהבת לרעך כמוך"

אחת המצוות החשובות בתורה היא "ואהבת לרעך כמוך" וכך מובא במדרש ההלכה "ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה" ( ספרא פרשת קדושים פרק ד').

ספר החינוך מסביר את הביטוי כלל גדול בתורה "כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו…וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת" (מצוה רמ"ג).

 

על מנת להבין את מרכזיותה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" נביא סיפור ידוע על הלל ושמאי: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך) זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור (והשאר הוא פרוש של פסוק זה, לך ולמד)".

 

 נבאר את המעשה: גוי שרצה להתגייר בא לפני שמאי ובקשו שילמדו 'את כל התורה כאשר הוא עומד על רגל אחת' כלומר שיתמצת לו את כל תורת ישראל בחמש דקות. שמאי כאמור חשב שהדבר בלתי אפשרי ודחפו באמת הבנין, דחיפה זו היתה סמלית והיא נועדה להבהיר שכשם שבנין אינו יכול לעמוד על עמוד אחד משום שהוא יתמוטט, כך אי אפשר לתמצת את תורת ישראל לכמה משפטים. הלל לעומת זאת נענה לאתגר ותמצת את כל תורת ישראל במשפט: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" שכוונתו זהה ל'ואהבת לרעך כמוך', וכל שאר המצוות הם תולדה של רעיון זה.


המהר"ל בספרו נתיבות עולם 'נתיב אהבת הרע' מסביר את חשיבות הענין בכך שהאדם נברא 'בצלם אלוקים' וכאשר אנו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה הרי זה משום שאנו רואים באדם את נשמתו האלוקית, ולא משום שזה כדאי לי. (שהרי אם אני יהיה טוב אל חברי הרי שהוא יהיה חייב להשיב לי טובה, וכך יוצא שכל החסד שאני עושה תלוי במידה שאקבל משהוא בתמורה לכך).


כאשר יסוד זה ברור לכל, הרי שאנשים רבים יעשו מעשי חסד רבים משום שהם יראו בכך ביטוי לאמונתם בה' יוצר האדם בצלמו, ולא יסתפקו בעשיית מעשים שבסופו של דבר יועילו להם. עתה ברור כי חלק מרכזי וחשוב בעבודת ה' של כל יהודי סובב סביב מצוות שבין אדם לחברו שתכליתם להיטיב עם ברואיו של הקדוש ברוך הוא. כאשר יבא זר וישאל: "האם תוכל לסכם לי בכמה מילים מה זה להיות יהודי ?" (כשם ששאל הגוי את הלל) נוכל לומר לו "ואהבת לרעך כמוך" או "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", כי מי שחי ומקיים את הכלל הזה מייצג את היהודי המאמין במיטבו.


כאשר אנו מתבוננים במצבו של עם ישראל שרובו אינו שומר מצוות, והמצב ודאי כואב לנו, אנו שואלים את עצמנו מה עלינו לעשות לתיקון המצב?  כיצד נוכל להשפיע על עם ישראל שיתקרב לתורה ומצוות?  תשובות רבות והצעות שונות הועלו כדי לתקן את המצב, אולם לעניות דעתי התשובה נעוצה בדרך בה מתנהג ציבור שומרי המצוות בארץ. אם הציבור הדתי יהיה ציבור של גמילות חסד וציבור של אנשי אמת שלא יכזבו איש בעמיתו, אזי מיד ירצו יהודים רבים להשתייך לחברת עילית זו שכה נעים להיות שייך אליה. ואם יש בארצנו יהודים רבים שעדיין רחוקים מתורה ומצוות הרי זה משום שאנו לא עשינו די להיטיב את דרכנו על מנת שיהיה ברור לכל שהחברה הכי טובה לבני אדם היא חברה שומרת תורה ומצוות (כפי שאנו רוצים לראות בישובנו).
על כן נשתדל לחנך את עצמנו ואת ילדנו ש"בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה" (ירמיה ט', כ"ג).

 

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

קדושים תהיו. אומר רש"י היו גדורים מן העריות, פרשה זו נאמרה בהקהל. אם נמצאים בהקהל דהיינו בין אנשים יש להיזהר מאוד לשמור על הפה ועל העיניים, וזה שאומר רש"י גדורים מן העריות.

 

עוד פירוש על קדושים תהיו שנאמרה בהקהל, אם רוצים להיות קדושים צריך להתנהג בהקהל ובאחדות, שכל אחד יאהב את חבירו.

 

"איש אמו ואביו תיראו" אפי' שהוא "איש" שאינו זקוק לאביו ולאמו, מכל-מקום חיוב עליו לכבדם.

איש אביו ואמו תיראו. חז"ל אומרים שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, אם כן לפי פשוטו מה הענין לכבד את ההורים, אבל אם שומרים את התורה עליו לא נאמר נוח שלא נברא, וזה שאמר הכתוב איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אם שומרים את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה אז בודאי יש מקום לכבד את ההורים.

 

הגה"ק ר' ישראל סלנטער זצ"ל אומר שאחז"ל נוח לאדם שלא נברא, והיה מוסיף על זה עכשיו שנברא שיחזיק את עצמו כמו הנברא הכי פחות בעולם.

 

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. אם אתה מוכיח לחברך אל תגיד לו שהוא רשע, רק תרומם אותו ותאמר לו שהוא עמיתך שהוא חברך, ולא תשא עליו חטא אל תשימהו לחוטא כדי שיתקבלו דבריך.

 

לא תקום ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. חז"ל אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, והכוונה שלכבוד התורה צריך לנקום. וצריך להבין למה דוקא כנחש, וביארו דהכוונה היא למה דאמרו חז"ל שנקבצו כל החיות אצל הנחש ואמרו לו ארי דורס ואוכל כו' ואתה כלום הנאה יש לך אמר להם לכו ושאלו את בעלי הלשון, רואים כי המידה לטרוף בלא הנאה הוא רק לנחש אבל לא לשאר בעלי חיים כי ארי דורס ואוכל להנאתו וכן כל החיות, וזה המכוון כאן שת"ח כשצריך לנקום לכבוד התורה צריך לעשות זאת בלא הנאה כלל ורק לשם כבוד התורה, וזהו שאמרו כנחש שאין לו הנאה בדבר.

 

ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. כשאדם חוטא נחרט על פניו רושם מהחטא, מספרים על הצדיקים שכשהיו מסתכלים על האדם היו אומרים מה שעשה בסתר, זה שאמר הכתוב ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם.

 

מפני שיבה תקום. לפני שתהיה זקן תעורר את עצמך להיות טוב (מעינה של תורה).

 

כתוב במדרש: המהדר את הזקן בא ליראת-שמים, וזהו סמיכות הכתובים "והדרת פני זקן, ויראת מאלקיך (מעינה של תורה).

 

מספרים על איזה איש ידוע בירושלים שבא בצעירותו מהעיר פרשבורג והתארח אצל הגה"ק רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל בעל לב העברי כשהיה אז סגי נהור רח"ל, והיה מניין בביתו ובאמצע התפילה הסתובב הרב הנ"ל בין המתפללים והתעכב ליד הבחור הנ"ל והריח את בגדיו ואמר שיש לו לבדוק את בגדיו ומצאו שהיה בו שעטנז רח"ל, וכשנשאל מהיכן ידע, אמר שהרגיש שהתפלה אינה עולה למעלה כי שעטנז מעכב את התפלה כמו שחז"ל אומרים שעטנז הם אותיות שטן עז.

 

משקלות לא נכונים, אסור להחזיקם בביתו אפי' שאין משתמש בהם (רש"י ב"ב).

מספרים על שוחט אחד שרצה לפרוש מעבודתו מגודל האחריות ורצה לפתוח חנות, אמר לו ר' ישראל סלנטער זצ"ל לפתוח חנות ולמכור יש בזה הרבה דברים יותר חמורים משוחט.(הרב גרשון שטיינברג)

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

                                                                       

 

 

חידון לפרשת אחרי מות קדושים

מאת עזרא מרום

 

 שאלות
1.  מדוע הכהן הגדול אינו לובש בגדי זהב בכניסתו לקודש הקודשים?
2.  כמה פעמים החליף הכהן הגדול את בגדיו? (רש"י(
3. מה פירוש המילה "עזאזל"?
4. איזה פרק מפרשת "אחרי-מות" קוראים במנחה של יום הכיפורים?
5. השעיר לעזאזל נשלח ביד "איש עיתי המדברה". ציין שלושה פירושים לכינוי זה .
6. מדוע נזכרת מיתת בני אהרון בתוך עניני יום הכיפורים?
7. מה הקשר בין פרשת אחרי-מות לבין פרשת קדושים?
8. מה מדייקים מהפסוק: " איש אמו ואביו תיראו"?
9. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו". מה הקשר?
10. במה שונה הציווי "לא תגנובו" בפרשתנו מהציווי "לא תגנוב" שבעשרת הדברות?
11. על שתי מצוות בפרשת קדושים נאמר: "ויראת מאלוקיך". מהן המצוות?
12. כיצד נקראים בפרשת קדושים : א. שבלים שנשרו בקציר ב. ענבים שנשרו בבציר?
13. איזו הלכה נלמדת מהפסוק: "לא תעמוד על דם רעך"?
14. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". מאיזה גיל ניתן התואר: א. זיקנה ב.שיבה?
15. כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". מדוע ניתן ציווי זה מיד בכניסה לארץ?


 תשובות
1. כי הזהב מזכיר את חטא העגל ואין קטגור נעשה סנגור!
2. חמש פעמים
3. עזאזל מורכב משתי מילים : עז +אל (= חזק, קשה), כלומר הר קשה וחזק.
4. פרק י"ח העוסק בדיני עריות וטהרת המשפחה .
5. רש"י לפי יומא ס"ו= איש המזומן מאתמול. רשב"ם= איש הבקי בדרכי המדבר רד"ק = איש חכם.
6. כדי ללמדנו שמיתת צדיקים מכפרת על ישראל כמו שיום הכיפורים מכפר.
7. אחרי- מות עוסקת בקדושת טהרת המשפחה, בקדושים יש 51 מצוות המביאות לקדושה.
8. מצוות מורא ההורים חלה גם על איש בוגר שהקים משפחה.
9.  להזהיר שאם האב מבקש מהבן שיחלל את השבת, אסור לשמוע בקולו.
10. " לא תגנובו" בפרשתינו מתייחס לממון ואילו בעשרת הדברות מדובר בגניבת נפשות.
11. א. "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלוקיך" ב. "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך".
12. א. לקט ב. פרט
13. אם רואים אדם טובע בנהר חייבים לנסות להצילו.
14. לפי פרקי אבות: " בן 60 לזקנה, בן 70 לשיבה ".
15.  כדי להידמות לקב"ה שהתעסק בנטיעות בתחילת הבריאה "ויטע גן בעדן".

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

כח'

ניסן

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

תזריע- מצורע

גיליון 610



 

 

 

 

פרשת תזריע מצורע -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

פרשת שמיני מסיימת בפסוק (יא/מז) "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", וכתוב במסכת יומא פ"ב על על אשה מעוברת שהריחה ריח מאכל ביום הכיפורים ורצתה לאכול ולחשו לה באוזנה, יום הכיפורים היום – פסקה תאוותה ויצא ממנה רבי יוחנן.

 

וקרה אותו מקרה באשה אחרת אבל לא פסקה תאוותה ואכלה ביום הכיפורים ויצא ממנה שבתאי אוצר פרא שהיה רשע כיוון שאכל מאכל, ביום שאסור בו בבטן אמו והשפיע על נפשו, מכאן שצריך עוד להקפיד בכשרות המאכלות כדי לשמור על קדושת האדם.

 

ורבי עקיבא איגר אמר שזה רמוז בפסוק "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" ורואים מפה שהכל מתחיל ממה שאוכלים.

 

"אשה כי תזריע וילדה זכר" רואים שכרה של האישה ששמרה שבעה ימי נידה וזוכה למול בן בשמונה, ולא עוד אלא שאין בו שום נגע.

הרמב"ן מפרש שאם האשה לא שמרה נדתה הנולד לוקה בצרעת לפי ימי טומאתה, אם בראשון מצטרע בגיל 10, בשני בגיל 20 וכן על זה הסדר.

 

רש"י מביא את דברי רבי שמלאי, שאומר כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו מתפרשת לאחר תורת בהמה חיה ועוף.

אומר רבי יהושע העשיל זצ"ל: מה כוונת רש"י שהביא את פירוש זה, שאם רצונו לתרץ למה איחרה התורה לכתוב דיני האדם אחר דיני בהמה חיה ועוף, הרי נמסר לנו כלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ועוד, מה הועיל תרוצו ומיושב על פירוש חז"ל במדרש על הפסוק "אחור וקדם צרתני" (תהילים קל"ט) 'אחור' במעשה בראשית ו'קדם' במחשבה, כיון שהאדם הוא הנבחר בבריאה ועלה במחשבה תחילה להבראות, ובשבילו נבראו כל העולמות. ובפועל למעשה נברא האדם אחרון לכל הברואים והוא כולל בתוכו את כולם, שבגופו יש 4 יסודות ויש לו נפש מעולם הגלגלים ורוח מעולם היצורים ונשמה מעולם הבריאה, ונשמה לנשמה מעולם האצילות, והכל כדי להורות שהוא יכול לתקן ולהעלות את כל הברואים על ידי מעשיו הטובים ולכן נברא לאחר כולם.

וזה שאמר רש"י: אמר רבי שמלאי, (רבי מלשון ריבוי וגידול, שמלאי לשון שמלה, רוצה לומר הלבוש שנעשה מתורתו) ולאחר כל בהמה חיה ועוף.

ואדם שלמד את הדינים האלה רואה שקדמו לו בהמה חיה ועוף שאין בהם שום נגעים אבל הוא יש לו אפשרות לתקן את נגעיו. על זה אומר רבי יוחנן שאם האדם זכה – נוחל שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא.

 

ד"א, "אשה כי תזריע" מתי שהאשה שותפה מלאה לקיום המצוה יולדת זכר.  לשון "ויזכר ה' את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה ותלד בן". ומנין בא הזכרון הזה? מתוך קיום המצוות.

 

"וביום השמיני" שזה מעל הטבע, "ימול" משלים מעשה ה'.

 

"ושלושים יום ושלושת ימים" גימטריא גל, , רומז שהילד יגדל לתורה שכתוב (תהילים) "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". וזה

 

 

 

 

 

 

גם מרמז על ל"ג בעומר שפסקה המגיפה, שהרי הכל מתחיל בזכירה, וכן "לזכרון בין עיניך" ענין של תפילין.

 

ההיטהרות של האדם היא דווקא בבהונות כיון שעיקר האחיזה היא בבהונות, ולכן מטהרים את מקום האחיזה כי ברגע שהאחיזה היא טהורה אז אין בעיה בעבודת ה'.

 

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן"  פרשת מצורע מראה לנו כיצד לתקן את לשון הרע של המצורע. וצריך קודם שתי ציפורים שזה מראה שלשון הרע מתחיל לפחות בין שניים.

ונלע"ד שדווקא נבחרו הציפורים להיות כחלק מתהליך הטהרותו של המצורע כיון שציפור זה גימטריא 'שלום' שזה בסופו של דבר סיום התהליך שהתחיל בהוצאת לשון הרע ומסתיים בריפוי המצורע.

ולכן שחיטת הציפור האחת מסמלת את ביטול לשון הרע ושחרור הציפור השניה מסמל תיקון הלשון שזו המטרה העיקרית.

 

"זאת התורה לכל נגע הצרעת לנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת" תורה היא וצריכים ללמדה ונמנו חמישה סוגי צרעת רמז לחמישה חומשי תורה, ונלע"ד שאדם שמוציא רע כאילו כופר בתורה.

 

"והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם" 'והזרתם' לשון נזירות כלומר להפריש את עם ישראל מן הטומאה ואז יהיו קדושים, כדי להידבק בהקב"ה וזה מביא אותנו לספירת העומר, שזה תהליך של תיקון המידות עד מתן תורה כדי שעם ישראל יהיו כלי נאה ומתוקן במצוות נאות וראויים לקבל את התורה הקדושה. והאדם צריך לברוח מתענוגות העולם הזה ולעסוק בתורה שהיא הכלי הכנה לעולם הבא, כמו שכתוב "וחיי עולם נטע בתוכנו" כך נזכה בע"ה להגיע לתכלית ולגאולה שלמה אמן.

שבת – שלום !

 

 

 

 

 

 

שבת שלום וחג עצמאות שמח לכל בית ישראל !

                                                                                                                       

טור זה נתרם ע"י רמי בוסי הי"ו,  לעילוי נשמת אביו המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

 

 

 

סור מרע ועשה טוב

השבת אנו מחברים את שתי הפרשות תזריע ומצורע, שתיהן עוסקות בהבאת הקורבן של "המצורע" זה המוציא שם רע, זה שמרכל ומדבר לשון הרע על  הזולת.

נאמר בספר התהילים ע"י דוד המלך "מי האיש החפץ חיים....נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו.

על הפסוקים הנ"ל ועל הפתיח של הפרשה"זאת תהיה תורת המצורע", מביאים המדרש וכן התלמוד במסכת עבודה זרה סיפור על רוכל שהיה מחזר בעיירות למכור את מרכולתו והיה מכריז ואומר "מאן בעי למיזבן חיי"- מי רוצה לקנות את סם החיים... וכולם היו מתקבצים סביבו לשמוע על סם החיים המוצע למכירה, הגמרא מספרת שאותו רוכל היה רבי אלכסנדרי. בין המתקהלים הרבים היה רבי ינאי אשר ביקש ממנו את סם החיים, הוציא הרוכל את ספר התהילים  והקריא להם את הפסוקים "מי האיש החפץ חיים" ונתן לו להבין שאם הוא חפץ חיים עליו לאמץ אל ליבו את הפסוקים הללו.

רבי ינאי התפעל במיוחד ואמר –כל ימי חיי הייתי קורא פסוק זה ולא יצא לי להתבונן בפשוטו של מקרא,  עד שבא רוכל זה והודיעני.

דברי המדרש והתלמוד מעוררים תמיהה, מה עשה הרוכל שהראה לו את הפסוקים,  שעורר ברבי ינאי התפעלות ייתר? מה הוא הבין כעת יותר מכפי שהוא הבין קודם המפגש עם הרוכל? הרי כל בר דעת הקורא את הפסוקים מבין את משמעותם .

המענה לכך הוא שהרוכל האיר את עיניו של רבי ינאי בהיבט רחב יותר.

 

להווי ידוע שיהודי מחוייב בתרי"ג מצוות שהן כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידין הקיימים בגופו של האדם, ישנן מצוות שלאדם היהודי קל יותר לקיים ויש כאלה שבהם הוא מתקשה, לדוגמא מצוות "הצדקה". רבים וטובים מקיימים מצווה, למרות זאת שהם צריכים לתת ממיטב כספם, אם זה לעני בקרן הרחוב , או במסגרת של אירוע חשוב שבו הוא משמש כאורח הכבוד של הערב, היות שבזמן הנתינה מלווה אותו תחושה פנימית שהוא מקבל מיידית תמורה על תרומתו, בנוסף לשכר שהוא יקבל מן השמים, הוא נהנה מחשיבות וכבוד שהציבור מעניק לו בשל כך. פעולה זו מהווה את הציווי של  "ועשה טוב".

 

 מנגד,  בהיבט של "סור מרע" אי עשיית מעשה שלילי אנו נתקלים ביהודי שנמצא בריכוז גדול של אנשים שומרי שבת, שבאם הוא יחליט בפורום הזה לחלל שבת הם ידחו אותו מחברתם, יתכן מאוד שהוא ישמור על השבת אך ורק מפני הפחד להיות דחוי מן הציבור.  אנו למדים מכך שלהד הציבורי ישנה השפעה על מעשיו לטוב, או לאי עשיית רע .

מתי נוכל לתהות על קנקנו ומהותו האמיתית של האדם על מעשיו החיוביים או השליליים, רק אם נמקם את האדם במקום שהוא היחידי השומר שבת וששם ההד הציבור פועל כנגדו, ולמרות הכל הוא ישמור שבת כהלכתה או אז נדע שהאדם הזה הוא אדם אמיתי.

 

נחזור לנושא שבו פתחנו – על שמירת הלשון. פעמים שאנו נתקלים אנשים מכובדים רמי מעלה שלא אחת מחליקים בלשונם

ומדברים סרה בזולת, אותם אלה שמאזינים לו לא רק זאת שלא גוערים בו על דבריו,  אלא להיפך דבריו הנלוזים מייקרים את מעמדו בחברה על "דברי החוכמה  "שהוא משמיעם.

כך שיוצא שעל חילול שבת או על גניבה, הוא מיד ידחה מהחברה ואילו על לשון הרע מעמדו החברתי לא נפגע כהוא זה.

כאן בא הרוכל,  ומסביר את דברי דוד המלך הפותח בלשון רבים "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" ובמעבר חד הוא ממשיך בלשון יחיד:" מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך"....

 

נקודת המבחן האמיתית שלכם יכולה לבוא לידי ביטוי מתי? כשאין לכם מסביב את ההד הציבורי של הרבים ומעשיכם

 

 

 

 

והתנהגותכם  נובעים מתוך הכרה פנימית אמיתית בצדקת דרככם .

 

זה מה שרבי אלכסנדרי  אמר לרבי ינאי, מאן בעי למיזבן חיי? מי הוא החפץ חיים ? אני מדגיש את היחיד.

אתם מתכנסים סביבי כקבוצה ורוצים לקיים את המצוות כקבוצה. אני אומר לכם זה לא חוכמה גדולה,  היות וכל אחד מכם נותן את התמיכה הציבורית למשנהו.

 

דוד המלך פונה אלינו בלשון יחיד "נצור לשונך מרע", שגם אם קיים מקום שעל לשון הרע אתה יכול להיות נחשב בציבור, עליך לנצור את לשונך ולהביא לידי ביטוי את האמת הפנימית שלך ולא להתפעל מהציבור. מתובנת חיים זו התפעל רבי ינאי שלמרות שהם כה פשוטים  הבנתי מהסברו של הרוכל את המשמעות האמיתית בדבריו של דוד המלך איך וכיצד להעצים את האמת הפנימית שבי.

 

הגאון ר' ראובן כ"ץ זצ"ל מוצא כאן הארה גדולה בתרומה שתורת שמירת הלשון לחיים יפים ותקינים, וכך הוא אומר: לעונש של הוצאת המצורע מחוץ למחנה, בגלל שעבר על עוון לשון הרע, ישנה משמעות כפולה. ראשית כל, יש כאן הנהגה של מידה כנגד מידה. אדם שהרגיל את לשונו לדבר בגנות בני אדם ולפרסם את קלונם ברבים, מן הראוי שישב בבדידות ושם יעשה חשבון נפשו וישוב בתשובה.

 

המשמעות הנוספת היא חינוכית. כלומר הישיבה מחוץ למחנה בגלל טומאת הנגע, באה לחנך את המצורע ולהרגילו לחיים רגילים ותקינים בעולם הזה. כיצד? כל הרגיל לדבר סרה בבני אדם, חייב לדעת שעל ידי דיבורי לשון הרע ורכילות הוא משניא את עצמו על החברה. בני אדם לא יתנו בו אמון, חבריו יתנתקו ממנו, והוא יאבד את חינו וערכו אפילו בעיני בני משפחתו. ניתוקו מן החברה על ידי שילוחו מחוץ למחנה למשך זמן מסויים, עשוי ללמדו להעריך את הצורך בחיי חברה תקינים.

 

אפשר לומר שזה מה שרצה לחדש הרוכל לר' ינאי. עד בואו של הרוכל סבר ר' ינאי שמשמעות הפסוק היא רוחנית גרידא, שמירת הלשון תחסוך לאדם עונשי וסבל בעולם האמת, ובזכותה יזכה לחיי נצח בעולם הבא. לכן כדאי להיות צדיק ולהיזהר מעבירה זו. אולם הגדרת שמירת הלשון כ"סם החיים", פתחה בפני ר' ינאי פתח להבנה חדשה בעניין. כי בשעה שהכריז הרוכל: מי רוצה סם חיים, סברו כולם שהוא מוכר תרופה שבכוחה להאריך ולהנעים את חיי האדם. ומששמע ר' ינאי שכוונתו לפסוקים מהתהלים, הומחשה לנגד עיניו המשמעות הנוספת של סגולת ההמנעות מדיבור לשון הרע. עתה הבין שעל ידי כך זוכים כבר בעולם הזה לחיי שלום ושלווה, אהבה וידידות אמת, עם קרובים ורחוקים.

 

נמצא איפוא, שהזהירות מדיבור לשון הרע, מביאה לחיים רגועים, שקטים ונעימים. כאשר חיים בחברה המקפידה על שמירת הלשון, נמנעים הרבה חשדות ומתחים.

בחברה כזו אין מקום לחשש שמא מדברים בסתר איש על רעהו, וגם כאשר מישהו עשה דבר שלא כהוגן אין לו לחשוש שמא המעשה יוודע לכולם. למצב כזה אפשר להגיע אך ורק על ידי לימוד הלכות לשון הרע ורכילות, ועל ידי התחזקות מיוחדת לשמור ולקיים את ההלכות. ללא לימוד ההלכות אפשר להיכשל בלי לדעת שנכשלים, כי פרטי האיסור הם רבים מאוד. עם זאת נחוצה מאוד ההתחזקות וההתעוררות לשמירת הלכות אלו, כן אחרת קשה מאוד לעמוד בנסיונות הרבים בדיבור ובקבלת לשון הרע.

 

 



 

                                                               

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

 

 

אשה כי תזריע וילדה זכר

 

אשה מזרעת תחילה יולדת זכר

צריך לדעת, מהו דגש הכתוב  "אשה כי תזריע וילדה זכר", הלא די לומר "אשה כי תלד זכר",  ואני יודע לבד שע"י שהיא מזרעת היא יולדת. ורבותינו ז"ל  דרשו על זה בגמ' [נדה מ.] שתי דרשות, רבנן אמרי, אין האשה נטמאת אלא א"כ ילדה במקום שהיא מזרעת, למעט יוצא דופן (ניתוח קיסרי) שאין יושבין עליו ימי טומאה. ור' שמעון אומר, אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה, וכגון שהוולד הי' מחוי כמים, גם בכהאי גוונא נטמאת האשה בטומאת לידה.

 

אך עדיין יש להבין, למה התחיל הכתוב בלשון עתיד תזריע, וסיים בלשון עבר וילדה, הלא אפשר לכתוב את הכל בלשון עתיד, שכך היה לו לומר "אשה כי תזריע ותלד זכר".

 

ועוד קשה, למה דיבר הכתוב בלשון ודאי "וילדה זכר", הלא בשעה שהיא מזרעת אין ודאות שתלד זכר יותר מנקבה, א"כ מן הראוי לומר "אשה כי תזריע אם תלד זכר".

 

ועל שלשה שאלות אלו, עונה הגמ' בדרשתה [ברכות ס. נדה לא.], אמר ר' יצחק אמר ר' אמי, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנא' אשה כי תזריע וילדה זכר. ולכך הדגישה התורה באומרה "אשה כי תזריע" להורות על התנאי המעכב בלידת זכר, שהאשה צריכה להזריע בתחילה, ולכן דיבר הכתוב בלשון ודאי "וילדה זכר" - כי כך הוא המציאות אם היא מזרעת תחלה ברי לנו שתלד זכר, ומה שדיבר הכתוב בהמשך בלשון עבר "וילדה", ולא המשיך בלשון עתיד "ותלד", משום שאם האשה מזרעת בתחילה בטוח לנו מתחילה הריונה שיש לה "זכר" במעי', ונחשב הדבר כאילו היא ילדה זכר כבר מתחלת עיבורה, וכמו שדרשה הגמ' [נדה לא.] על הק' [ד"ה א. ח. מ] "ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דרכי קשת ומרבים בנים ובני בנים וגו'". וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים, אלא מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים, והיינו דאמר רב קטינא, יכולני לעשות כל בני זכרים.

 

אולם יש להעיר על הדרשה הנזכרת, לשם מה הוצרכה התורה לכתוב "אשה כי תזריע" בשביל להודיע לנו ש"אם היא מזרעת תחלה יולדת זכר", הלא כבר שמעינן להאי כללא ממקרא אחר, וכמו שדרשה הגמ' בנדה שם, תנו רבנן, בראשונה היו אומרים, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא רבי צדוק ודרשו ממה  שנא' [בראשית מו. טו] "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה בתו וגו'". תלה הזכרים בנקבות בני לאה, ואת הנקבות בזכרים ואת דינה בתו.

 

ומתרץ האוה"ח הק', שמעצם הפסוק הנזכר בפרשת ויגש, לא שמענו אלא רק שהבנים תלויים באשה והבנות באיש, אבל עדיין איננו יודעים מהו הטעם של הדברים, ולזה צריך גם את הכתוב בפרשתנו "אשה כי תזריע וילדה זכר" בשביל להורות לנו ש"מין" הלידה תלוי במי שמזריע תחלה. ומעצם דרשה זו לא ילפינן אלא רק את צד האשה, שאם היא מזרעת תחילה יולדת זכר, אבל לא ידעינן את הצד השני, שאם האיש מזריע תחלה יולדת נקבה, ולזה צריך גם את הדרשה של ר' צדוק מהק'  "ואת דינה בתו".

 

עוד מפרש האוה"ח הק' את הק' הנזכר, דהנה דרשו רבותינו ז"ל במדרש [ב"ר ח. א] על הק' [תהלים קלט. ה]  "אחור וקדם צרתני" אחור למעשה האחרון, וקדם למעשה יום הראשון. וביאור הדבר, ה"רוח" של האדם נברא קודם מעשה יום ראשון, שנא' ורוח אלוקים מרחפת על פני המים זה רוחו של אדם הראשון. וה"גוף" של האדם נברא לאחר מעשה יום אחרון.                     

 

 

 

 

 

 

לכך, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת,  שרוח האדם נברא ביום ראשון, והמלאכים נבראו ביום השני. ואם לא זכה האדם אומרים לו זבוב קדמך, שגופו נברא לאחר גמר כל המעשים.

 

הרי לנו בזה, שיש שתי יצירות באדם, יצירת רוח ויצירת גוף. ושתי אלו היצירות לשני זמנים מחולקות, יצירת גוף הוולד הוא במהלך תשעה ירחי לידה. ויצירת רוח הוולד הוא בשעת ההזרעה.

 

וכמו שמפורש בזוה"ק [בפ' וירא דף קיב.] אמר רב יהודה אמר רב, צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, ונפקי מני' בני קדישי בני מעלי דלא מסתפו מיצה"ר, שנא' והתקדשתם והייתם קדושים.

 

ועוד שם [בפ' חיי שרה דף קל:] "וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות, כד אולידו בר (בן), משכין עלי' רוח קדישא, מאתר דכל קדישי נפקין מני', ואלין אקרון בנין לקב"ה, בגין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות, הכי נמי יהבין לי' רוחא מאתר עלאה קדישא כדקא חזי".

 

ועוד שם [בפ' קדושים דף פ.] "זכאין אינון צדיקיא, דמשתדלי באורייתא, וידעין אורחוי דקב"ה, ומקדשי גרמייהו בקדושא דמלכא, ואשתכחו קדישין בכולא, ובג"כ משלפי רוחא דקודשא מלעילא, ובנייהו כלהו זכאי קשוט, ואקרון בני מלכא בנין קדישין. ווי להון לרשיעייא, דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין, בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא, כמה דכתיב ונטמתם בם, אתא לאסתאבא מסאבין לי'".

ועוד שם [דף פא.] אמר ר' אבא, מ"ט פרשתא דעריות, ופרשתא דקדושים תהיו, סמוכין דא לדא, אלא הכי תאנא, כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי (כל מי שהוא שמור מהעריות, בודאי שהוריו קידשו עצמם בשעת זווגם).

 

ועוד מבואר בזו"ח [בראשית דף יא.] וז"ל כל הבועל לשם זנות או לשם פריצותא, ההוא עובדא דאתייליד ליהוי פריץ חצוף זונה רשע, ואינו בכלל זרע אמת. וכל הבועל לשם מצוה ומקדש עצמו ומכוין לבו לשם שמים, הוו לי' בנין דמעלי, צדיקים וחסידים, יראי שמים, הה"ד והתקדשתם והייתם קדושים. א"ר יהודה, הרשעים על שאינן מולידים אלא לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה נפש החי' הנתונה לבהמות.

רב הונא אמר, צריך לכוין ולקדש עצמו לשם שמים, שנא' אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. כלומר, אם אין הכוונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא עכ"ל. וכותב על זה רבינו זיע"א בלשונו הטהורה "אם כן עיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר, הוא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפני', כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו נוצר הזרע". הרי לנו בזה, שצורת היצירה של רוח הוולד הוא כפי מחשבת האדם בתחלת זווגו.

 

ממילא זהו שאומר הכתוב "אשה כי תזריע וילדה" להורות שכבר בשעת ההזרעה יש מציאות של "לידה",  עוד לפני שיוצא הוולד לאויר העולם, משום שעיקר ההולדה הוא ביצירת הנשמה ולא בהתהוות חלקי הגוף, ולכך חובה על ההורים להתעצם בקדושה ובטהרה בשעת ההזרעה כי משם יוצא מקור הברכה, ואף קביעת מין הוולד תלוי בכוונת ההזרעה, שכפי אשר יחשבו בקדושה ובטהרה ההורים באותה שעה יוכלו להמשיך נפש מעלמא דדכורא, וזהו שנא' אשה כי תזריע וילדה זכר, שבשעת ההזרעה ממשיכים את נפש הוולד אם זכר או נקבה. (אור החיים)

    

 

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

נגע אותיות ענג, אם יעשה תשובה יהיה לו עונג, וזהו שאמר הכתוב: והנגע לא הפך את "עינו" שהע'  תהיה בראשונה.

 

צרעת אותיות עצרת, שיעשה תשובה, ויהיה לו חג.

 

הנגעים באים בהתראה: בתחילה על הבית, ואח"כ על הבגד, ואח"כ על גופו (דעת זקנים).

 

כתוב בחז"ל, שהקב"ה מניח תפילין וכתוב בהם "ומי כעמך ישראל", מי שמדבר ח"ו לשון-הרע הרי-הוא כמי שמדבר על התפילין של הקב"ה, שה' משתבח עם ישראל, והוא מדבר לשון-הרע על ישראל (הרה"ק מברדיטשוב).

 

אומר ר' חיים מוולוז'ין: למה טומאת וטהרת נגעים צריך שתהיה דווקא על-פי הכהן שיאמר "טהור אתה" או "טמא אתה", כי בדרך-כלל בעלי הלשון-הרע מדברים על מובחרי-העם ועל רבנים גדולים, והכהנים הם המובחרים.

 

הפסוק "והתגלח" הוא פסוק ל"ג, יש אומרים רמז שבל"ג בעומר עושים תגלחת – חלאק'ה, וגם האות ג' רמז על ג' שנים של הנער. יש מוסיפים שהשורש של והתגלח זה 'גלח' ר"תל"ג בעומר ח'לאקה.

 

רבן גמליאל אמר לטבי עבדו שיביא לו בשר הכי משובח והביא לו לשון של בהמה. פעם אחרת אמר לו להביא בשר הכי פשוט והביא לו גם לשון של בהמה, שאל אותו רבן גמליאל וכי לשון הוא בשר משובח וגם בשר פשוט הלא זה סתירה, וענה לו שהלשון יכול לשמש גם לטוב וגם להיפך, וזה שכתוב החיים והמות ביד הלשון.

 

אומרים בדרך הלצה שהלשון אין בה עצמות, כדי שיהא אפשר לסובב אותה בכל אופן שרוצה, וצריך לדאוג ולשמור שיהיה על צד הטוב.

 

פרנסה אותיות פה רסן. מי שרוצה פרנסה שירסן את פיו.

 

כתוב ב"רבינו בחיי": "מי שמדבר לשון-הרע על חבירו, כל המצוות שלו עוברים לחבירו והוא מקבל עוונותיו, ואם עושה תשובה, חוזרים לו. וזהו שנאמר "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" שהתורה שלמד חוזרת אליו ביום טהרתו, דהיינו כשעשה תשובה.

 

הרב אמר לתלמידיו: ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה... " ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים" זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו"   לפני התפילה ואחרי התפילה.  ובשבת באים  ב"בואי כלה" ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים..". המצורע נענש שצריך לבא הראשון לבית-הכנסת ויוצא אחרון, כמובא במשנה נגעים, כדי לתקן הדבר.

 

 

תנחומינו הכנים למשפחת עודי הי"ו על מותו של האב הבעל הסב והאח היקר עודי ציון ז"ל, תנצב"ה.  מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

 

תנחומינו הכנים למשפחת שער הי"ו על מותו של האב הבעל הסב והאח היקר חנוך שער ז"ל, תנצב"ה.   מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

                                                                

 

תנחומינו הכנים למשפחת שבתאי הי"ו, במות עליהם האב הסב האח  והדוד היקר שבתאי אליהו ז"ל . תנצב"ה. מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

                                                                       

 

 

חידון לפרשת תזיע מצורע וליום העצמאות

מאת עזרא מרום

 

 שאלות
1. מדוע נכתבה פרשת תזריע אחרי פרשת שמיני ? 
2. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מה הקשר בין שבת, ברית מילה ותפילין ?
3. מה מדייקים מהפסוק: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת "?   
4. איזו הלכה נלמדת מהפסוק : "לכל עיני הכהן "   (י"ג,12)?
 
5. ענה על שאלת תלמידי רשב"י : " מפני מה אמרה התורה שיולדת מביאה
   
קרבן "?  (ויקרא רבה )
6. מדוע נענש המצורע בכך שישב בדד מחוץ למחנה?
7. מנין לומד המדרש : "כל האומר לשון הרע כאילו עבר על 5 חומשי תורה"?
8. מה הם :      א. נתק         ב. בוהק?
9.  מה למדים מכך שטהרת המצורע תלויה במוצא פיו של הכהן ?
10. מדוע המצורע מביא לטהרתו 2 ציפורים ?  (רש"י)

 שאלות ליום העצמאות 
11. צבעי דגל ישראל הם כחול ולבן. א. לאילו שבטים היו צבעים אילו בדגליהם?
       
ב. מה מסמלים צבעים אילו ? 
12. על דגלנו מצוייר מגן- דוד.  היכן נזכר במקרא הביטוי " מגן שאול "?  
13. ראש ממשלתנו הראשון היה דוד בן גוריון.  איזו דמות תלמודית נקראה

      בשם בן גוריון ומה הוא עשה ?
14. ציין  מבצעים במלחמת השחרור שנקראו ע"ש דמויות מקראיות. 
15.  איזו מחתרת יהודית בימי המנדט נקראה ע"ש פסוק מקראי ? 
 
תשובות 
1. "כשם שיצירתו של האדם באה אחרי כל הברואים, כך נתפרשה טהרתו"  (ויקרא רבה) 
2. שלושתם נקראים בשם : אות. ראשי תיבות שבת: שבת, ברית-מילה, תפילין!.
3. למדים שאפילו תינוק בן יומו מטמא בנגעים. (נידה פרק ה' משנה ג) 
4. כהן הסומא באחת מעיניו לא יראה את הנגעים (נגעים פרק ב' משנה ב' )
5. היולדת מביאה קרבן כדי לכפר על הפרת השבועה שלה שלא תלד יותר
   
אחרי שחשה בחבלי לידה קשים.
6. העונש מידה כנגד מידה: הוא דיבר לשון הרע והפריד בין אנשים, לכן הוא

    מופרד ומובדל מהחברה.
7. המילה תורה מוזכרת אצל המצורע 5 פעמים.
8.  א. נתק= צרעת הראש          ב. בוהק= בהרות לבנות בעור
9.  מידה כנגד מידה: הנגעים באים בגלל דיבור לשון הרע וכן רפואתם ע"י דיבור
10. בגלל שהנגעים באים בגלל פטפוט לכן מביא ציפורים שמפטפטות בצפצוף.
             
תשובות ליום העצמאות
11.  לבן=זבולון שעסק  במסחר באניות. מסמל את נקיון הכפים במסחר.
      
כחול= יהודה שהיה גבור מלחמה. מסמל את טוהר הנשק. 
12.  בקינת דוד על מות שאול  " כי שם נגעל מגן-שאול"  (שמו"ב, א 21)
13. נקדימון בן גוריון היה מעשירי ירושלים . הוא קנה בורות מים עבור עולי

      הרגל לירושלים (תענית דף י"ט) 
14. מבצע נחשון  (לפריצת דרך לירושלים), מבצע יואב (לכבוש באר שבע), מבצע

       חירם   (לכיבוש הגליל).
15. מחתרת ניל"י   ראשי תיבות הפסוק: "נצח ישראל לא ישקר ". (שמואל א

       ט"ו,29)
 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום וחג שמח


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

כא'

ניסן

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

שמיני

גיליון 609

 



 

 

 

 

שביעי של פסח -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול" מפרש מהר"ש שבזי: רצה לומר ששאול שקול כנגד כולם, והיה פוחד ממנו כיון שצדיק היה. והלא בכל אופן שאול היה כלול באויבי דוד. ולמה הזכיר אותו באופן נפרד? כיון שלכתחילה שאול לא היה אויב של דוד, הוא היה חותנו, אבל כיון שנהפך מאוהב לשונא, נעשה גרוע יותר מאחד אחר ששונאו מלכתחילה.

 ומה טעם לומר דברי שירה אלא בשביעי של פסח? כיון ששביעי זה סיום חג הפסח וסיום אכילת המצות וחוזרים לאכול חמץ, וכל עניין אכילת מצה זה מסמל ענווה וביטול היצר ואם במשך שבוע ימים הצליח האדם לבטל עצמו ולהיות עני ושפל יצא מאוירת חג הפסח ואולי יחזור לסורו, שכן השגרה יכולה לגרום לו להתנהג כמו שהוא רגיל.

ולכן צריך להיזהר ולדבר עם ה' שיציל אותו מכל האויבים שתמיד היו אויביו, וגם שיציל אותו מהיצר שלכתחילה היה נצמד כאוהב וחבר והפך להיות שונאו ומכשילו.

השגרה של אכילת חמץ יכולה להטעות את האדם וח"ו יכול לחשוב שזו הדרך הנכונה אבל זו הנקודה בדיוק. השגרה שבאה לידי ביטוי ע"י אכילת חמץ ומרומזת בשירה.

ד"א, שאול בשינוי ניקוד זה שאול, שכן היצר רוצה להפיל את האדם לשאול תחתית, ולכן קודם הוא מגיע כחבר ורוצה טובתו של האדם כביכול ולאחר שהוא נלכד ברשתו גורר אותו למטה.

יהי רצון שנתחזק באמונה ובעבודת הבורא יתברך שמו ונעשה רצונו ונתקן מידותינו ונזכה לראות בית מקדשנו עומד על תלו בתפארתו בעיר קדשנו במהרה בימינו אמן.

 

זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארממנהו

נשאלת השאלה מה פירוש המילה "ואנוהו"?

במכילתא קיימים מספר הסברים למילה זו. לפי ההסבר הראשון נתפסת המילה כנגזרת מ-'נוי'.  אמר רבי ישמעאל 'זה אלי ואנוהו', וכי היאך אפשר לו לאדם לנאות את קונו? אלא, הוי אתה נאה לפניו במצוות, עשה סוכה נאה, לולב נאה, תפילין נאות וציצית נאה". זאת אומרת שאנו חייבים להתנאות בכל הקשור לעבודת הקב"ה.

אבא שאול אומר 'זה אלי ואנוהו' – הידמה לו.  מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. הכיצד? עשה עצמך כמוהו להידבק בדרכיו". לכן פירוש המילה 'ואנוהו' שזה מעין תקציר המילים 'אני והוא'. ואולי, מוסיף פרופ' לייבוביץ, שזו גם המשמעות של הנוסח התמוה 'אני והו'  הידוע מן ההושענות הנאמרות בחג הסוכות.

הסבר נוסף לפיו המלה 'ואנוהו' נגזרת מן המלה 'נווה' שמשמעו – מעון או בית. "ר' יוסי בן דורמסקית אומר אעשה לו מקדש נאה שנאמר ניהלת בעזך אל נווה קודשך, ואין נווה אלא בית המקדש, שנאמר בירמיהו 'ואת נווהו השמו". פירוש זה דומה לפירוש הראשון אך כאן נדרש האדם ספציפית לבנות מקדש נאה לקב"ה.

הסבר נוסף- ר' יוסי הגלילי אומר, דבר בנאותו ושבחו של מי שאמר והיה העולם" כלומר, כאן אין 'ואנוהו' מכוון אל האדם המתנאה בעבודת ה', אלא זה עניין של מתן שבח לבורא. ברוח זו מוסיף ר' עקיבא ואמר: "זה אלי ואנוהו' – דבר בנאותו ושבחו של מי שאמר והיה העולם, לפני אומות העולם".

רש"י על המקום, מביא את דברי אונקלוס –"זה אלי, ואני אבנה לו מקדש" כדברי ר' יוסי בן דורמסקית.                         

 

 

 

 

 

בהמשך אומר רש"י ש'אנוהו' בא מלשון 'נוי' – אספר נויו ושבחו לבאי עולם כדברי ר' עקיבא.

הרשב"ם, נכדו של רש"י, מפרש את 'ואנוהו' מלשון נוי ויופי ומשמעותה ליפות לשבח ולהלל את הקב"ה.

אבן עזרא מפרש את 'ואנוהו' – אושיבהו בנוה, כלומר הוא רואה בכך התחייבות להקים לכבוד ה' את בית המקדש.

הספורנו מקבל את פירושו של אבן עזרא ש'ואנוהו' הוא מלשון נווה – בית המקדש, אך הוא מוסיף גוון אחר לעניין באומרו "ואנוהו' – אעשה נווה לשכנו בתוכנו ובו אתפלל אליו בלבד, ואעבוד כראוי למטיב ומרע, כי אמנם העבודה והתפילה מכוונים למצוא חן".  כלומר אין צורך לבנות מקדש לקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו והשמים ושמי השמיים לא יכלכלוהו, אלא אנו בונים מקדש כדי לקבל על עצמנו לעבוד בו את ה' ולדבוק בו.

 

להבדיל בין הקודש ובין החול

העולם נברא בצורה מורכבת, בה טוב ורע, קודש וחול, טמא וטהור מעורבים יחדיו. האדם נדרש לברר- להבדיל בין הטוב לרע, בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור, ורק כך יוכל להתחבר אל הקודש. אי אפשר לגשת אל הקודש בצורה מעורבת, ללא הפרדת החולין.

החיבור אל הקודש, אל התורה והמצוות ואל החיים, לא יכול לבוא מתוך טשטוש הגבולות וכוחות הנפש של האדם. יש להגדיר את הכוחות השונים, מהי פעולתו של כל אחד מהם, כיצד הוא פועל לטוב וכיצד הוא עלול להזיק, ורק אז יכול האדם להתחבר אל עצמו, ולזרום עם כל כוחותיו. כך יש להבין גם את הציויים בפרשתנו.

"יין ושכר אל תשת... בבאכם אל אהל מועד". הכניסה והחיבור אל הקודש, באה רק מתוך שיודע האדם להבדיל בין הקודש ובין החול. שתיית היין פוגעת ביכולת ההבדלה של האדם, שכן שיכור - כל העולם כולו דומה עליו כמישור, ואין הוא יכול להבדיל בין קודש לחול ובין טוב לרע. על כן נאסרה שתיית היין לפני הכניסה לאוהל מועד.

כך יש גם להבדיל בין הטמא ובין הטהור באכילתו של האדם.
כדי שהמזון יתחבר אל האדם ויהיה לחלק מהווייתו, ובכך יתעלה העולם כולו על ידי האדם, נדרשת הבדלה מוקדמת בין הטמא והטהור.

האדם בורר את הטהור מן הטמא, ואליו הוא יכול להתחבר ואותו הוא יכול להעלות. יש צורך בבירור אחר בירור כדי לקבל את הטוב בלבד מן העולם, והבירור הראשון נעשה בהבדלה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. (מאת הרב יהושע ויצמן)

ה' יחזקנו בכל מידה טובה לעבודתו יתברך שמו.

שבת שלום וחג שמח לכל בית ישראל !

                                                                                                                       

טור זה נתרם ע"י רמי בוסי הי"ו,  לעילוי נשמת אביו המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

מאכלות אסורים והשפעתם על אוכלם

אחד משלושה דברים שהתקשה משה רבינו, עד שהקב"ה הראה לו אותם באצבע, היה תורת מאכלות אסורים, איזה מין מותר ואיזה אסור, איזו טריפה ואיזו כשרה. כפי שמובא במדרש תנחומא פרשת שמיני סימן יא,  "בשרצים מנין, שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא כט): תפש הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו זה תאכל וזה לא תאכל, שנאמר (וזה) "וזאת החיה אשר תאכלו וגו'"... "אך את זה לא תאכלו" (שם שם /ויקרא י"א/ ב ד), ואל תתמה על הדבר, שהרי הראה הקב"ה לאדם הראשון כל בריות וקרא שמות, לאחר שקרא לכולן שמות, א"ל הקב"ה ואני מה שמי, א"ל ה' הוא שהכתוב אומר אני ה' הוא שמי ישעיה מב ח)  זה שמי שקרא לי אדם הראשון,  הוא שמי שהתניתי ביני ובין בריותי, ומה אדם הראשון העביר הקב"ה את הבריות לפניו, משה שהיה הקב"ה מבקש להזהיר את ישראל על הטומאות ועל הטהרות אתה תמה שהראה לו ואמר לו זאת (תאכלו וזאת לא תאכלו) (החיה אשר תאכלו").


ולכאורה קשה מה התקשה משה בסימני הטהרה של החיות, שהקב"ה היה צריך להראות לו באצבע סימנים אלו?
ונראה שמשה התקשה בסוד הטומאה והטהרה הטמון בבעלי החיים, מה גורם את הטומאה, הרי כולם בריותיו של הקב"ה? וכך משמע מדברי המדרש שהשווה את מה שהקב"ה הראה למשה את כל החיות ואמר לו זאת תאכלו וזאת לא תאכלו, לאדם הראשון שהקב"ה העביר לפניו את כל בריותיו והוא נתן להם שמות. ואף לקב"ה נתן האדם שם. והנה ידוע שהשם הוא המהות של הדבר, ורצונו לומר, שהאדם ידע מהות כל דבר, ואף הכיר את הקב"ה לפי מה שנתגלה אליו וקרא לו בשם. וכמו שם, כך גם בסימני טהרה וטומאה שהראה לו הקב"ה, עמד משה על סוד הטהרה והטומאה שנובעת באותן בעלי חיים.


מהו סוד הטומאה שבמאכלות האסורות?


שיטת הרמב"ם

הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"חכתב שטעם מאכלות אסורים הוא מפני שהקב"ה רצה להפריש אותנו ממאכלות המזיקות לבריאות, וכך כתב החנוך במצוה ע"ג והסביר זאת, מפני ש"הגוף צוות לנפש", שע"י הגוף עושה מצוות, ולכן התורה מצווה אותנו בענין האוכל, כדי שנהיה בריאים ונוכל לקיים מצוות התורה.


שיטת הרמב"ן

בשני מקומות מפרש הרמב"ן את שיטתו בטעם אסור מאכלות האסורות. על הפסוק) שמות פרק כב) "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו". כתב הרמב"ן: "ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג - מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה".

וכן כתב הרמב"ן (ויקרא פרק יא פסוק יג) "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו".
הרמב"ן ממשיך באותה שיטה של הרמב"ם, אלא מוסיף שיש תכונה טבעית במאכלים האסורים שמזיקים לאדם מבחינה נפשית, שמולידים מידות רעות בנפש, ולכן התורה מזהירה אותנו שלא נאכל אותם.

 

עקדת יצחק

בנגוד לשיטות הנ"ל סובר בעל העקדת יצחק, שאין במאכלות האסורות איזו סיבה טבעית לאוסרם, אלא שהקב"ה רצה "שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים, בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם".



 

 

 

 

 

המהר"ל בספר תפארת ישראל פרק ח'

המהר"ל גם הוא סבור שטעם המצוות כולן, כולל מאכלות אסורים הוא כדי לצרף בהם את הבריות, ולא מצד טבע הדברים עצמו. שאם לא כן "היתה התורה ספר רפואות או ספר טבע", ולכן שולל גישה זו לחלוטין. אע"פ שהמהר"ל מודה שיש גם ענין טבעי מזיק באותן המאכלות האסורות, אין זה טעם האיסור שהתורה התכוונה אליו.


דעת חז"ל במדרשים ובתלמוד

מקורות רבים בחז"ל עוסקים בשאלת טעם האסור של מאכלות האסורות, נעיין בדבריהם.

א.מובא בגמ' (יומא לט) " תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא)  ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". משמע שהאסור שקבע הקב"ה הוא שגורם את מקור הטומאה, הואיל ועובר על דבר ה' הרי הוא נטמא ומטמטם.


ב. מובא בילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים רמז תרכו "אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים", משמע שהאוכל האסור מצד עצמו אין בו דבר רע, ויאמר אדם "אפשי ואפשי", ורק בגלל האסור של הקב"ה יפרוש ממנו.


ג. מובא ויקרא רבה (וילנא) (פרשה יג, ג) "ד"א וזאת הבהמה הדא הוא דכתיב (משלי ל) "כל אמרת אלוה צרופה" רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות וכל כך למה שנאמר (שם /משלי ל'/) "מגן הוא לכל החוסים בו". א"ר יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לע"ל וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז, זוכה לראותה לעוה"ב, כיצד הם נשחטים וכו'.. אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חדוש תורה מאתי תצא אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעוה"ב הה"ד (ויקרא ז( "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו בשביל שתאכלו ממנו לע"ל =לעתיד לבוא= לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו". משמע כנ"ל שהמצוות באו כדי לצרף בהם את הבריות, למעט את התאוה, ולהתגבר על היצר. ולעתיד לבא יאכיל הקב"ה את הצדיקים בסעודה שיהיה בא שביכול אותם מאכלות שנאסרו, שור הבר והלויתן, שמסמלים את יצר הקנאה (שור), ואת התאוה (לויתן), מפני שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ויצר הרע יתבטל מן העולם.


ד. מובא ילקוט שמעוני תורה פרשת שמיני רמז תקלו "לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו ואף הכותים אומרים תן לנו שכרנו שאף אנו עשינו מצוות אמר הקב"ה כל מי שלא אכל בשר חזיר ושקצים ורמשים יבא ויטול שכרו באותה שעה הן נוטלין איפופסין שלהן שנאמר אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ה'". הנה הפרישה ממאכלות האסורות מסמלת את האדם ירא ה' שעוסק התורה, וכיון שלא נהנה מעולם הזה בדבר ה', יזכה ליטול שכרו בעוה"ב.


ה. מובא ויקרא רבה (וילנא) פרשה יג "אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד לחיים ואחד למיתה אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל ושאינו לחיים אמר כל דבעי הבו ליה כך עובדי כוכבים שאינן לחיי העוה"ב כתיב בהם (בראשית ט) "כירק עשב נתתי לכם את כל", אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו". המדרש אינו אומר שאומות העולם לא נבראו לחיים בעוה"ז, אלא שלא נבראו לחיים של עוה"ב, וא"כ המאכלות האסורות אינן גורמות לתחלואי הגוף, אלא לתחלואי הנפש, בכך שעובר על דברי ה'.

ו. וכן מובא ברש"י (ויקרא פרק יא פסוק מה) "כי אני ה' המעלה אתכם - על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה".               המשך המאמר בעמ' הבא

                                                               

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

 

המשך המאמר מעמ' הקודם..מאכלות אסורים

לסיכום
מכל המקורות הנ"ל נראה ברור שטעם האסור הוא לא טבע האוכל אלא שמיעה בקול ה', והעברה מטמאה ומטמטמת. ולפי זה מובן מה נתקשה משה בסוד המאכלות האסורות, שהבין את שורש הרוחני של טומאתן, ואמר לו הקב"ה זאת תאכל וזאת אל תאכל, ובעצם האמירה הזאת מונח גם סודה, לשמוע בקול ה' ולפרוש ממה שאסר עלינו.

 

ישוב שיטת הרמב"ם והרמב"ן עם דעת חז"ל

נמצא, לפי כל המקורות הנ"ל בחז"ל, שלא האוכל האסור מזיק ומקלקל את האדם מצד הטבע שבו, אלא האסור והעבירה שבו הם המטמטמים לבו של אדם, ואף דבר שאינו אסור אלא שיסודו בעבירה, אמרו חכמינו שממידת חסידות יש לפרוש ממנו, ואם כן צריך לישב את דעת הרמב"ם והרמב"ן שכתבו שהמאכל מצד טבעו מזיק ומטמא.

ונראה לומר, שהרמב"ם בספרו מורה נבוכים, הוא לשיטתו בספרו זה, לבטל מלב את האמונה בעבודה זרה, ובאמונות תפילות, והנה המחשבה הזאת שיש באוכל איזה כוחות רוחניים בלתי מוסברים, שיכולים לטמא את האדם, עלולה להטות את האדם לאמונות תפילות, שאליבא דהרמב"ם זה אביזרייהו דע"ז, וחמור כע"ז עצמה. ולכן הרמב"ם מסביר את הטומאה שבמאכלות האסורות בדרך הגיונית, שהקב"ה רצה למנוע מאתנו דברים המזיקים לבריאות הגוף, ודבר זה הוא נכון מצד עצמו, וגם המהר"ל מסכים לכך, אלא שאומר שאין זה עיקר טעם המצוה, אבל הרמב"ם רואה גם בזה טעם למצוה, ואת הטעם הזה סבר שיבינו הנבוכים בעם, ולא יטעו באמונות תפילות, אמנם חז"ל נתנו טעם פנימי יותר שיובן ליחידי סגולה שאליהם דברו חז"ל בחידות לשונם. ונראה שגם הרמב"ם יודה לטעם זה, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם.
שכן, כל הטומאה באה רק מזה שעוברים על דבר ה', והטהרה מזה ששומעים בקולו. הרי לנו שני דרכים להסביר את המצוות, והרמב"ם בחר בדרך אחת וחז"ל בדרך אחרת, ואלו ואלו דברי אלקים חיים ומשלימים זה את זה.


עץ דעת - שורש לכל מאכלות אסורים

האסור הראשון שנצטווה אדם הראשון היה שלא לאכול מעץ הדעת, ועל כן הוא שורש לכל אסורי תורה, ובודאי לאסורי אכילה, וכאשר אדם הראשון אכל ממנו, הפסיד את מעלתו הגדולה, ונקנס במיתה, ובעמל ויסורים "בזיעת אפיך תאכל לחם", הפסד שאין למעלה ממנו, ויש לבחון האם כל הרע הזה היה טמון בעץ הנ"ל בטבעו?


אפשר ללמוד מדברי חז"ל באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תעד ד"ה (ז') ועץ הדעת, וז"ל:

"ועץ הדעת טוב ורע, אמר רבי פנחס בן יאיר: העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד כשאר כל העצים, אבל משאכל ועבר על גזירתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע על שם סופו, כמו שמצינו דברים רבים שנכתבו שמם תחלה על שם סופן כמו ויכה את כל שדה העמלקי (בראשית י"ד). ולמה קרא שמו טוב ורע? שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע כמו שאמר ללבן: השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע (בראשית ל"א), לא נוכל דבר אליך רע או טוב (שם /בראשית/ כ"ד), ואומר לא יבקר בין טוב לרע (ויקרא כ"ז ) ומכאן (ומנין) אנו אומרים שעד שלא אכל מן העץ היה יודע טוב ורע, שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא האדם שמות. ועוד מצינו שבראו הקב"ה במידה טובה בצלם ובדמות ולא היה בורא בריה חסירה. ועוד מצינו שכתב עליו שהיה מלא חכמה ותבונה שנאמר מלא חכמה וכליל יופי בעדן גן אלהים היית" (יחזקאל כ"ח). ומנין אתה אומר שלא נקרא העץ עץ הדעת מתחלה? מתשובת האשה לנחש. ראה מה השיבה אותו, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא אמרה מפרי עץ הדעת טוב ורע. ועוד בשעה ששאל הקב"ה לאדם למה אתה נחבא, אמר המן העץ אשר צויתיך וגו' ולא אמר מעץ הדעת טוב ורע. ועוד על דבר אחד שם העץ דעת טוב ורע שעל ידי אכילתו ידע האדם רעות, שעד שלא עבר הציווי לא נגזר עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר רע מזיקו, אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום התחילו כל הרעות נוגעות בו, שהיה עושה במאמרו ונצערים מעשיו ונטלו הרגשות של רעות. ולמה צוה אותו הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם, כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו". ומכאן יש ללמוד למאכלות אסורים שאינן רע בעצם, אלא כדי לצרף בהם את האדם שיזכור את בוראו. (עובד ע"פ מאמר של הרב דוד דב לבנון)

 

ברכת הכוהנים

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכםפירש רש"י: "ויברכם- ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא.


למעשה, באותו זמן הכהנים טרם נצטוו ע"י הקב"ה לברך בנוסח הקבוע של ברכת כהנים (יברכך, יאר, ישא), כי רק בפרשת נשוא מצווה הקב"ה על נוסח זה. אלא שאהרן הכהן חידש נוסח זה מדעתו, ובשלב מאוחר יותר הסכים עמו הקב"ה וציווה לברך במטבע לשון זה.


 לפי זה מובן היטב נוסח הש"ץ קודם ברכת כהנים "ברכנו בברכה המשולשת הכתובה בתורה האמורה מפי אהרן ובניו": ברכת הכהנים מצד אחד "כתובה בתורה" אך מצד שני היא כבר "אמורה מפי אהרן ובניו", דהיינו הכהנים חידשו את נוסח הברכה מדעתם עוד לפני שציווה על כך הקב"ה (על פי ספר "פנינים משולחן גבוה", בשם רבי צבי פסח פרנק).  

 

הסימנים בדגים

כל אשר לו סנפיר וקשקשת

כל אשר לו סנפיר וקשקשת- במסכת נדה דף נא ע"ב מבואר, שכל שיש לו קשקשים, יש לו גם סנפירים. ומכאן מקשה הגמ', שהתורה יכולה הייתה להסתפק בסימן הקשקשת לבד (שהרי אם יש לו קשקשת, יש לו כאמור גם סנפיר). הגמ' עונה על כך, שהסיבה לכך שהתורה ציינה את הסנפיר, היא "להגדיל תורה ולהאדיר". ותשובה זו טעונה ביאור.


הרב קוק (באגרות הראי"ה אגרת קג) מבאר תשובה זו של הגמ' כך: אילו התורה הייתה רק ספר כללים טכני, די היה לציין את סימן הקשקשת, שהרי כאמור כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וכבר אין צורך לבדוק את הסנפיר. אך התורה רצתה גם ללמדנו ידיעהעקרונית (אף אם אין לה ערך מעשי), והיא, שהטהרה נגרמת לא רק מכוח הקשקשת אלא גם מכוח הסנפיר (ולכן צוין הסנפיר). ועל אף שכאמור מבחינה מעשית אין לנו צורך בידיעה זו (כי תמיד כשיש קשקשת יש סנפיר, ודי לבדוק את קיום הקשקשת), מדרך התורה ללמדנו גם ידיעות מופשטות ועקרוניות, אף אם אינן נוגעות למעשה.  (וזהו "להגדיל תורה ולהאדיר").


 ועוד ממשיך הרב קוק: "וממילא ידענו, שאין הסימנים עניינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה". כלומר, שממה שציינה התורה "סנפיר" למדנו גם ידיעה עקרונית נוספת, שהסימנים אינם רק "עדות חיצונית" לטהרה (שהקב"ה נטע אותה בבעלי החיים הטהורים כדי שנדע שהם טהורים), אלא יש קשר מהותי בין הסימנים לטהרה, והטהרה מוגדרת על ידי מציאות הסימנים  (כי אם הסימנים היו רק בגדר "הדרכה מעשית" ותו לא, שוב חוזרת השאלה שניתן היה לציין את הקשקשת בלבד. (ונראה שזוהי ממש כוונת הריטב"א שם בסוגיה, עיין שם).


[לפי כל האמור ניתן אולי ליישב שאלה ידועה- כמבואר לעיל, היו לחכמים סימנים בעופות, ומדוע אם כן לא מנתה אותם התורה? ועוד קשה, שגם ביחס לחיה ובהמה מבואר שם בגמ' בחולין שיש סימנים מובהקים נוספים מעבר למה שמנתה התורה (למשל, "כל שאין לו שיניים למעלה", עיין שם). ואם כן, מדוע לא מנתה אותם התורה? לפי האמור ניתן ליישב, שהתורה מונה רק סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה, אך הסימנים שנוספו בחז"ל הם סימנים "מעשיים" בלבד, ואים סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה).

    
- השל"ה בספרו עשרה מאמרות, מבאר את הגמ' שם על דרך דרש: תלמידי חכמים נמשלו לדגים (עיין להלן). סנפיריו של הדג מאפשרים לדג להתקדם ולשוט, ואילו הקשקשת, מטרתה לשמור עליו. גם טהרתו של ת"ח, בנויה משני יסודות, האחד, יכולת השימור של מה שקיבל מרבותיו, והשני, היכולת להתקדם ולהתפתח, וזו היא אם כן כוונת הגמ' שהסנפיר הוא "להגדיל תורה ולהאדיר". ובלשון השל"ה: "הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים הפרים ורבים, ואמרו בחגיגה, על הפסוק 'כמסמרות נטועים', מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן, 'קשקשים הם הקבועים בו, וסנפיר הפורח בהן', ועתה אפרש הסוד- הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת בינה שהיא שכל המוליד ובזה יגדיל תורה".

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

בשביעי של פסח התחולל הנס הנשגב של קריעת ים-סוף. בני-ישראל עברו ביבשה בתוך הים, המצרים טבעו בו, ובני-ישראל שרו לה' את שירת ההודיה – שירת הים. בשירה זו מצאו חז"ל רמז לתחיית המתים: "מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר 'אז ישיר משה'… 'שר' לא נאמר, אלא 'ישיר' (בלשון עתיד). מכאן לתחיית המתים מן התורה".

 

ויאמינו בה' ובמשה עבדו- כתוב במכילתא [דרשב"י פ' ויחי פ"י] גדולה האמונה של ישראל במי שאמר והיה עולם, שבשכר שהאמינו ישראל בה' שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' ונאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל'.

 

"קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ד'"
אהרון הכהן הביא עגל לחטאת ובני ישראל הביאו עגל לעולה, כפי שנאמר בפסוק להלן. לכאורה, מה טעמו של הדבר? משום שאהרון הכהן חטא בעת עשיית העגל רק במעשה, שהעגל נעשו על ידו, אבל במחשבה הוא לא חטא כלל, שהרי כוונתו היתה לשם שמים. ואילו בני ישראל הרי עשו את העגל לאלוה וחטאו גם במחשבה. וכיון שקורבן עולה בא בעיקר כדי לכפר על מחשבה, לפיכך לא הביא אהרון עגל לעולה אלא לחטאת, לפי שבחטא העגל היה חטאו רק במעשה ולא במחשבה. אבל בני ישראל חייבים היו להביא עגל לעולה, ע"מ שיכפר על מחשבת החטא בעשיית העגל, נוסף על מעשה החטא שעליו הביאו בנפרד קורבן חטאת.

 

וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ט,כב)   בגמרא (מגילה יח) למדו מכאן שיש לשבץ את ברכת כוהנים בחזרת הש"ץ אחרי 'עבודה' ו'הודאה' ('רצה' ו'מודים'). שכן מהפסוק משמע שאהרן הקריב את קרבנותיו ורק אחר-כך בירך את העם, ולכן יש להקדים 'רצה' לברכת כוהנים; ומאחר ש"עבודה והודאה חדא מילתא היא..."

 

"ויקרבו כל העדה"- כל אדם לפני שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, עליו לקבל על עצמו קיום מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". וזה מרומז כאן בפסוק, "ויקרבו כל העדה" קודם הגיעו למצב שבו התקרבו זה לזה ובאו כל העדה יחד ובאחדות, ורק אז "ויעמדו לפני ה'". (האר"י הקדוש זיע"א)   זה הדבר אשר ציוה ה'...

 

ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא...וגרה לא יגר..

מספרים על 2 חסידים שחיפשו רב בעל רוה"ק.
שמעו על ר' מאיר מפרמשלאן זיע"א.הגיעו לפרמשלאן והתארחו בשבת כל אחד בביתו של עשיר אחר. הראשון היה קמצן מאוד ואכל כשלעצמו בשפע, אולם לא פרס לחסיד פרוסות מהחלה, ומרוב בושתו החסיד לא פרס לעצמו ונותר רעב. השני פרס פרוסות בשפע אולם הוא עצמו מיעט באכילה, והחסיד השני התבייש לאכול לבדו ונותר רעב גם הוא. כך בכל סעודה עד שהגיע זמן  סעודה שלישית של הרבי, והלכו לשמוע מתורתו. הרבי החל אומר "מי האברכים שבאו לראות אם יש לי רוה"ק?" נגשו אליו בבושה החסידים האלו. קרא להם הרבי: "בתורה מצינו אודות הכנסת אורחים, אך התורה לימדה אותנו גם איך מכניסים אורחים". הרבי פתח ואמר "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, ושוסע שסע פרסה, והוא, גרה לא-ייגר; טמא הוא, לכם". רמז לאדם שמפריס פרסה (חלה) אך הוא עצמו לא אוכל (גרה לא יגר) טמא הוא, ויש בעה"ב שני שהוא כגמל, מעלה גרה (אוכל בשפע) ופרסה לא מפריס (לא פורס לאורחים) טמא גם הוא.
סימני הטהרה הם שהבהמה גם מעלת גרה וגם מפריסת פרסה וזוהי הדרך הטובה בהכנסת אורחים.

                                                                

 

 

 

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

                                                                       

 

 

חידון לפרשת שמיני

מאת עזרא מרום

   שאלות
1. "ויהי ביום השמיני". א.באיזה תאריך חל יום זה? ב. מה מעלותיו?
2. "אך את זה לא תאכלו". שלושה דברים נתקשה בהם משה, והראה לו ה' באצבע. מה הם?
3. מדוע מתו בני אהרון? ציין לפחות חמש סיבות.
4. "וידום אהרון". רק עוד פעם אחת בכל התורה נאמר הביטוי "וידום". היכן?
5. בפרשתינו האש שרפה על המזבח את העולה והחלבים. ציין עוד 2 מקרים בתנ"ך שבהם האש שרפה קורבנות.
6. על נדב ואביהו נאמר: " ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" על מי עוד בתורה מסופר שמתו בצורה דומה?
7. א. מי היו מישאל ואלצפן? ב. מה הם עשו?
8. ציין שלוש חיות שאינן מפריסות פרסה, המוזכרות בפרשתנו.
9. א. מדוע אסור לאכול חזיר? ב. מה משמעות השם חזיר?
10. "ואת החסידה למינה" עיין ברש"י וענה: א. מדוע נקרא שמה חסידה? ב. למה היא טמאה?
11. "ואת הדוכיפת" - מיהי הדוכיפת?
12."כל הולך על גחון לא תאכלו".  באיזה מקום אחר בתורה נזכרת המילה גחון?
13."מה דינו של כלי חרש שנפל לתוכו שרץ?
14. "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", באיזה מקום אחר בתנ"ך מסופר שאירע נס דומה?
15. בפרשתנו נאמר לאהרון:" ויין שיכר אל תשת". מי עוד בתנ"ך קיבל צווי דומה?
 

תשובות
1. א. ר"ח ניסן ב. נטל 10 עטרות, כלומר זכה להיות ראשון לעשרה דברים. 
2. א. זה מעשה המנורה  ב.החודש הזה לכם (מולד הירח)   ג.טומאת השרצים- "וזה לכם הטמא בשרץ" 
3. א.נכנסו שתויי יין למקדש.  ב.נכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים  ג.נכנסו מחוסרי בגדים  ד.לא נשאו נשים ולכן לא קיימו מצות פריה ורביה.  ה.הורו הלכה בפני רבן (=משה)
4. על השמש בגבעון: "וידום השמש" (יהושע, י', 13)
5. א. אצל אליהו ונביאי הבעל (מלכים א', יח) ב. קורבנו של מנוח עלה באש (שופטים י"ג(
6. 250 איש מעדת קורח שהקטירו אש זרה.(במדבר ט"ז, 38)
7. א.בני עוזיאל, דוד אהרון. ב.הוציאו את גופותיהם של נדב ואביהוא מתוך השריפה.
8. גמל, שפן וארנבת.
9. א. כי החזיר אינו מעלה גרה.ב. כי הוא עתיד לחזור ולהיות כשר לאכילה. 
10. א. כי עושה חסד עם חברותיה ונותנת להם לאכול מהמזון שלה.  ב. היא עושה חסד רק עם חברותיה ולא עם אחרים.
11. תרנגול בר בעל 2 כרבולות. השם מתחלק ל- 2 מילים:  דו = שנים, כיפת = כיפה, כרבולת.
12.  מהפסוק "ושחטו אותו כל עדת ישראל".
13. א. כל מה שנמצא בכלי נטמא.  ב. צריכים לשבור את הכלי.
14. אצל אליהו ונביאי הבעל ( מלכים א' יח' 38).
15. אשת מנוח, אם שמשון. (שופטים י"ג, 14).

ברכות ומזל טוב למשפחת הוכמן מיכל ויעקב  הי"ו,  להולדת הבן     הי"ו,  ולהכנסתו בבריתו של אאע"ה, בשעטו"מ. רפואה שלמה ליולדת . וברכות גם לסבים ולסבתות.

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום וחג שמח


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

יד'

ניסן

 

אל גינת אגוז

 

חג פסח

גיליון 608



 

חג הפסח -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

הסמיכות בין פורים לפסח

כל עניין חג הפורים מתואר כמעשה שהיה, וכביכול צירוף מקרים. גם שמו של החג מראה כביכול תלות בגורל ולא נקרא שמו של החג על ההצלה והנס ולכן מסתיר חג הפורים את גודל ההשגחה של בורא עולם.

בתוך המגילה שזה בשינוי גמל-יה, שזה מראה את גודל חסדי ה'.

אנו טועים בזה שמייחסים הכל לגורל ולטבע. היצר הרע מראה לנו תמונת מצב של 'כוחי ועוצם ידי' כאילו הכל תלוי במה שעשיתי. כדי לחסל את היצר הרע בא חג הפסח ומראה לנו שאין בכוחנו לעשות כלום וגם לא ניצלנו ויצאנו ממצרים בכוחות עצמנו אלא רק בגלל שפנינו לאבינו שבשמים.

המילה פורים כשנחלק לשניים נקבל פ' ו- ירום. פ' רומז על הפה וירום לשון ירומם מכאן שהפה הוא הגורם לגאוותו של האדם וצריך להיזהר במה שמכניס לפיו ומה שמוציא מפיו.

 

המילה פסח- כשנחלק לשניים נקבל פ' ו- סח.  פ' רומז על הפה, סח בשינוי חס, שע"י שמונע עצמו מלאכול חמץ גם נזהר ממה שמוציא וע"י זה ה' חס עליו.

בפורים קוראים מגילה כדי שיגיע להבנה מתוך הקריאה, שנמצאת ההשגחה בכל רגע.

בפסח קודם מבערים את החמץ עם חיפושים מדוקדקים בכל פינה ובכל מקום, כיון שהיצר הרע נמצא בכל מקום. החמץ שהוא היצר הרע גורם לנו להחמיץ את התכלית שלשמה באנו לעולם.

בפורים נאמר במסכת מגילה (י"ב/ע"ב): גדולה הסרת טבעת מ 48 נביאים ו -7  נביאות שהעמיד ה' לעם ישראל.

ונלע"ד: א) הסרת טבעת רומז להסרת הטבע מעם ישראל שירדו ממדרגתם והשתתפו בסעודה של אותו רשע. ב) 48 נביאים רמז ל 48 קניינים של התורה.  ג) 7 נביאות רמז לשבע מידות חג"ת – נה"י – מלכות.

מכאן שרק ע"י התעלות מעל הטבע אפשר להגיע לקנין של תורה ותיקון המידות.

בפסח יש ביטחון גדול לעם ישראל בה' יתברך שמו, שאע"פ שהיו נשלטים ע"י מצרים שחטו את אלוהי המצרים בריש גלי.

 

שמירת הפה מאכילת חמץ מביאה לידי ביטוי את ביטולו של ה'אני',  שזה 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' ומרוממת את עם ישראל לדרגה של ראויים להיגאל. ולכן הקב"ה בכבודו ובעצמו מופיע בלילה זה בכבודו ובעצמו ומכה בבכורי מצרים וזוהי נקודת השיא שבה עם ישראל יוצאים ממצרים מבית עבדים ונגאלים ע"י  'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'.

 

הפטרת ראשון של פסח

"בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית"

'בעת ההיא' אומר הרש"ש: בעת שהיו בגלגל צוה הקב"ה למול את ישראל כדי שיעשו הפסח שכתוב ו'כל ערל לא יאכל בו'.

'ושוב מול את בני ישראל שנית' מהמילה שנית מובן שכבר משה מל אותם ודרשו חז"ל שמל ולא פרע להם וכתוב 'המל ימול'  ומפסוק זה לומדים שצריך מילה ופריעה שאם לא פרע צומחת הערלה שנית.

'וזה הדבר אשר מל יהושע' תרגם אונקלוס 'ודין פתגמא' כלומר הכל על פי הדיבור 'ואת בניהם הקים תחתם, אותם מל יהושע' עד שלא מלו אין להם תקומה כיון שמתו הדור אשר יצא ממצרים ובניהם לא מלו אין להם תקומה. כאשר דור ההמשך אינו בדרך הנכונה אין תקומה גם להוריהם.

 

 

 

 

 

 

 

'ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם'  חרפת מצרים שזה הערלה. המילה 'גלותי' אונקלוס מתרגם 'אעדיתי' כלומר הסיר ה' את הערלה ע"י יהושע ושם המקום גלגל רומז שגלגל ה' ע"י יהושע לתקן את הדבר.ד"א,  גל לשון שמחה ועוד 'גל' לשון 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' כיון שהסרת הערלה גורמת להתגלות אות יו"ד על האדם וכאשר אין ערלה אז מתגלה התורה.

 

'ויאכלו מעבור הארץ' אכלו ממה שיש בעבור הארץ כלומר מתוך ארציות וגשמיות שכן עד לפני זה היו ניזונים ממאכל של המלאכים שזה המן שהוא מאכל רוחני שהיו ניזונין ממנו המלכים ועברו מהשגחה שלא כדי הטבע להשגחה והנהגה בדרך הטבע.

 

מצות ספירת העומר

"וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא טו/טז) לאחר סדר פסח שעם ישראל יצאו ממצרים נצטוו לספור חמישים יום המכונים בשם ספירת העומר ונעל"ד שסמיכת ספירת העומר ליציאת מצרים יש לה סיבה חשובה: כי יציאת מצרים היתה בזמן שעם ישראל היו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה והיתה סכנה שיכנסו לשער החמישים ואז לא יוכלו לצאת ממצרים וחש הקב"ה להוציאם ממצרים שזו אומנם הצלה גשמית אך בד בבד היא גם הצלה רוחנית וכעת היה צורך רוחני לטהר אותם מכל טומאתם כדי להיות כלי נאה ומתוקן כדי לקבל את התורה הקדושה.

המילה 'עמר' בשינוי אותיות 'מרע' ורומזת על "סור מרע ועשה טוב" (תהילים לו/טו) שכל יום מתנתקים ומתרחקים ממידה רעה ומתחברים למידה טובה, עד שמגיעים ליום החמישים כאשר מוכנים ומתוקנים להיות כלי נאה כדי לקבל את התורה שהיא מחזקת ומתקנת את האדם בשלמות המידות כדי שלא יכשל חלילה ויפסיד את התכלית, שלא ניתנה תורה לעם ישראל כדי לתקן בהם את המידות (בן איש חי).

'שנים עשר אלף זוגות היו לרבי עקיבא ומתו בין פסח לעצרת כיון שלא נהגו כבוד זה בזה' (יבמות ע"ב) נקטה הגמרא בלשון זוגות להראות לנו שיכולה לבוא תקלה גם בתוך חברותא ולכן יש להיזהר יותר בהנהגה בין האנשים הקרובים ביותר דוודא.

ונלע"ד שדווקא בפרק זמן זה מתו כי זמן שנדרשו עם ישראל לתקן את המידות ותלמידי רבי עקיבא היו צריכים להורות תורה לעם ישראל ובוודאי גם דרך ארץ ומכיון שלא תקנו את עצמם ולא נהגו כבוד זה בזה נמתחה עליהם מידת הדין כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה שנאמר 'וסביביו נסערה מאוד'.

ה' יחזקנו בכל מידה טובה לעבודתו יתברך שמו.

שבת שלום וחג כשר ושמח לכל בית ישראל !

                                                                                                                       

טור זה נתרם ע"י רמי בוסי הי"ו,  לעילוי נשמת אביו המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

בכל דור ודור חייב אדם

במסכת פסחים דף קטן קטז', כתוב: "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור". בהמשך דבריו הוא אומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג') "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".


הפסוק הזה הוא נאמר על הבנים שנמצאים כבר בארץ ישראל שהרי הפתיחה של הפרק היא "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". התורה אומרת שאתה צריך לספר מיוזמתך לבן הזה שאינו יודע לשאול על יציאת מצרים בליל הסדר. אפילו אם הוא לא שואל אותך על כלום. "את פתח לו" ספר לו מיוזמתך על כך שה' עשה לך נס אישי "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי" לך ולכל עם ישראל. שאתה בעצמך יצאת ממצרים. "בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

 

הרמב"ם הביא עוד כמה וכמה פסוקים שכולם מלמדים שהקב"ה רוצה שנספר לבנינו שאנחנו עצמנו היינו במצרים ועבדנו קשה ויצאנו משם. כך הוא כותב בהלכות (חמץ ומצה) "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם" וגו".
לשונו של הרמב"ם יותר קלה לביצוע כי הוא לא אומר "לראות את עצמו" אלא "להראות את עצמו". אבל גם זה עלול לגרור שאלות קשות יותר של הבן עצמו על אביו. למה אתה אומר שיצאת בעצמך. הרי זה קרה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה למה אתה מספר שזה קרה לך?

במיוחד שהרמב"ם הביא פסוק שמדבר על הבן החכם ששואל על פסח. "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". ועל זה עונים לו ההורים: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ". הפסוק הזה נאמר כשהם כבר קרובים לארץ בשנה הארבעים. ועם זאת מספרים לבן שהיינו עבדים במצרים, למרות שמי שמספר כנראה כבר לא היה עבד. 

 

ראינו שמספרים את הסיפור בלשון הווה גם לבן החכם, גם לבן התם וגם לבן שאינו יודע לשאול. בספר שמות (יב' כו'). משה מדבר עם ישראל על השאלות של הבן הרשע ששואל למה אתם מקיימים את המצוות? למה אנחנו שונים מאומות העולם? "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" מלמד משה את ישראל לענות לו ולכל הבנים ששואלים בצורה כזאת: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".


אפשר היה להביא ראיה גם מהסיפור הזה שצריך לספר "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" שהרי אומרים לו "ואת בתינו הציל" אבל הפוסקים והגמרא לא הביאו ראיה מהפסוק של הבן הרשע כיוון שהוא נאמר במצרים עצמה. אעפ"כ ניתן להביא מכאן קצת ראיה כי הוא מדבר איתם על שעת הכניסה לארץ "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת". הוא מדבר אל העם ולא אל היושבים במצרים באותה שעה. הוא אומר להם גם אם תשאלו בארץ ישראל את השאלות הללו תספרו להם על יציאת מצרים בלשון הווה. "כאילו הוא יצא ממצרים".  

 

האמת היא שלא רק בליל הסדר כך הוא הדין אלא בכל יום ויום בשנה. כי ישאלך בנך לומר מה זאת. זה לא רק בפסח. זה נאמר על פדיון פטר חמור או על מצוות תפילין שיכולה להיות בכל יום ויום במשך השנה. המיוחד בפסח הוא שצריך ליזום מעצמך את ההגדה לילדים. לא לחכות לשאלת שלהם. אם הילדים שואלים: למה אתה מניח תפילין? חובה עליך לענות להם. אם הם שואלים למה אתה שומר שבת? למה אתה לובש ציצית? למה אתה אוכל מצה? למה אנחנו יושבים בסוכה? על כל השאלות הללו חייבים לענות לבן או לבת בין אם הם נשאלות בהתרסה כמו הבן הרשע או אם הם נשאלות באופן יותר קשה על ידי הבן החכם.         

 

 

אתה חייב ללמוד באופן מעמיק ולענות לבן שלך תשובה עמוקה לפי שאלתו. כל אחד לפי שאלתו חייבים לענות לו. ואם יש בן שלא שואל כלל - אתה חייב ליזום הסברים מעצמך אפילו אם אין שאלות. כמו כן אתה יוזם באופן עקיף את השאלות של הבנים האחרים על ידי כל מיני דברים מיוחדים שעושים בלילה הזה, כגון חלוקת אגוזים או כל דבר אחר. אבל אם הבן באמצע ההגדה שואל שאלה שלא כתובה בסדר ההגדה. לא משתיקים אותו. להפך מעודדים אותו ועונים לו תשובה שתניח את דעתו לפי דעתו של הילד.


הגמרא (פסחים דף קטו/ב) מספרת על אביי שהיה ילד צעיר וישב לפני רבה וראה כי לוקחים את הצלחות מעל השולחן לפני שאכלו סעודה בליל הסדר. שאל ואמר: למה אתם מוציאים את הצלחות. עדין לא אכלנו. אמר לו רבה: כיוון שכבר שאלת, פטרת אותנו מלומר מה נשתנה! ובכן התשובה היא: "עבדים היינו לפרעה", וכך הוא החל לספר לו את כל ההגדה.

 

האמת היא שחובת זכירת יציאת מצרים היא לא רק בפסח או בשבת. היא בכל יום ויום. כך אנחנו מזכירים לעצמינו בהגדה של פסח לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום. כך מובא בנוסח ההגדה: "אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר (דברים טז') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך"- הימים. "כל ימי חייך" - הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" -העולם הזה. "כל ימי חייך"- להביא את ימות המשיח".


המחלוקת שיש בין חכמים לרבי אלעזר בן עזריה היא אם חייבים לזכור גם בלילות או רק בימים. בכל מקרה בודאי שצריכים לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום. גם במקרה זה צריך לזכור את היציאה כאילו הוא עצמו יצא. שהרי אומרים "תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". אתה יצאת.


כותב הרמב"ם (הלכות ק"ש פרק א' ג')  אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

הרמב"ם פוסק כמו רבי אלעזר בן עזריה שצריך כל יהודי להזכיר כל יום וכל לילה את יציאת מצרים לעצמו. לא רק בימים. וכותב טור (אורח חיים סימן סו) "ותקנו לומר אמת ויציב שחרית על החסד שעשה עמנו הקב"ה שגאלנו והעבירנו בים ושקע צרינו בתוכו. ואיתא בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב 'יציאת מצרים' ו'מלכות' ו'קריעת ים סוף' ו'מכת בכורות' ו'צור ישראל וגואלו'. ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב". וזה מה שאמרו בגמרא "כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובה".


וכך כתוב בספר עצות ישרות: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר כך, וכל המלחמות לכבש ארץ ישראל, וכל מה שעבר עלינו אחר כך, הכל כאשר לכל עובר על כל האדם הרוצה לזכות לחיי עולם, שבהכרח שיעבר עליו כמה מיני מלחמות בלי שעור, ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת השם, אזי מתגברים בכל פעם ביותר, בפרט בהתחלה, שזה בחינת תכבד העבודה וכו', הנאמר בהתחלת גאולת מצרים, כי הסטרא אחרא כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא את איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו על העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב להשם יתברך. אבל דרך ישראל עם קדוש, שהם תופסים אמנות אבותיהם בידיהם, ובכל פעם הם צועקין אל השם ועל ידי זה הם מכניעין בכל פעם פרעה וחילותיו, שהם הסטרא אחרא וכתותיהם, אבל אף על פי שמכניעים אותם, אף על פי כן הם חוזרין ומתגברין בכל פעם, וכן פעם אחר פעם כמה פעמים, כמו שראינו אצל פרעה, שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, ואחר כך הכביד לבו וחזר והתגבר, ואפילו אחר כל יציאת מצרים לגמרי, חזר וקיבץ חילותיו ורדף אחריהם והשיגם על הים".

                                       (עובד והובא ע"פ מאמר של הרב שמואל אליהו)

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

 

 

 

והיא שעמדה

(מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א)

'היא שעמדה' – מי זאת היא? פשט ורמז. 'שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו', גם היום.

 

 נפתח במילי דאגדתא, אגדתא תרתי משמע. ר"ל דרש, ואגדתא דפסחא.

היא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם. 

על מי מדברים היא שעמדה לאבותינו, לכאורה זו פיסקא סתומה. לפי הפשט, זה חוזר על הפיסקא הקודמת. יש פיסקא לפני היא שעמדה, ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו שהקב"ה מחשב את הקץ, כמו שאמר לאברהם אבינו וכו'.

אם כן משמע בפשטות, היא שעמדה דהיינו ההבטחה שהקב"ה הבטיח לנו, היא עמדה לנו ועל ידה זכינו. ולא רק אז, אלא בכל הדורות. אם כי מה שדיבר הקב"ה עם אברהם אבינו היה על גלות מצרים, בכל זאת זה הולך על כל הדורות.

 

כך מהרי"ץ מסביר. היא שעמדה, כלומר הבטחת הגאולה שהבטיח לאברהם אבינו בין הבתרים. לכאורה מה הקשר, הרי אצל אברהם אבינו מדברים על גלות מצרים? לכן הוא ממשיך, שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה אימה זו בבל, חז"ל מביאים ראיות שאימה זו בבל מפסוקים בדניאל.חשכה זה מדי, החשיכה פניהם של ישראל. גדולה, זה יון. היא העומדת לנו באדום, ועל כולן הוא אומר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהראה לו גאולתם. ואם כן על פי זה תבין ותשכיל תיבת ולנו שזכר בעל ההגדה.  אם כן, ההבטחה הזאת של הקב"ה, מאז שהבטיח לאברהם אבינו, עומדת לנו במשך כל הדורות. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

 

מה ההבנה בזה, שנצא ברכוש גדול אחרי כל הגליות, כשיהיה מתוכּן העולם במלכות שדי לעתיד לבוא. לכאורה זה מובן לפי מה שכתוב בשיר השירים, אםיתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. בפשטות מבינים, בוז יבוזו לו מלשון בזיון. ילעגו עליו, יזלזלו בו. אבל התרגום שם מפרש, אם אדם יתן את כל העושר שלו בחכמת התורה וכל בזתא דיבזון מן משריתיה דגוג יהא דיליה. דהיינו, בוז יבוזו לו אינו לשון בזיון, אלא לשון ביזה, שלל. הנה יום בא לד' וחולק שללך בקרבך, כתוב בספר זכריה וקוראים זאת בהפטרה של סוכות. לעתיד לבוא כל הגויים יעלו על ירושלם והם יפלו, והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים. גוג ומגוג הכוונה שבעים אומות מכל העולם. גוג ומגוג בגימטריא שבעים. כל אומות העולם יתאחדו ביחד, גם בני אדום וגם בני ישמעאל, לעלות על עם ישראל להילחם. ובסופו של דבר הם יפלו, ותהיה להם מכשלה גדולה. אבל כל הביזה וכל השלל, הון עצום, שאדם לא יפחד שהוא מוציא הוצאות ומבזבז הרבה כסף עבור מצוות, כי בוז יבוזו לו, וחולק שללך בקרבך. השלל יהיה למי שמראש לא התקמצן ונתן לצורך מצוות, לצורך לימוד תורה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ממילא יוצא שההבטחה מתקיימת גם כלפינו. גם אז במצרים יצאנו ברכוש גדול, לפי משמעותו שזה ביזת הים, וגם לעתיד לבוא בעז"ה במהרה בימינו.

 

על דרך הרמז, היא שעמדה, מדובר על השכינה. היא היינו השכינה. לכן מהרי"ץ כותב, כתבו המקובלים שצריך להגביה הכוס באמרו היא, וכן היה מנהג מורי זקני זלה"ה. היא רומז לשכינה. משום שכוס כולל את הכל. לכן מברכים על הכוס בעשרה. ואכמ"ל. זה משהו שמקבל את כל השפע לתוכו. רומז לשכינה. ואם מישהוא ישאל איפה מדברים על השכינה? התשובה כנראה, כמו הסיפור שמספרים על אותו צדיק, שכל הזמן היה ממתין לביאת המשיח, ופעם חיכו לאיזה אורח גדול וחשוב, מחכים ורוצים לראות אותו. פתאום אמרו, הנה הוא בא. מיד אמר, המשיח הגיע? הוא הבין שאם אומרים שמישהוא הגיע, הכוונה שהמשיח הגיע, מפני שהוא כל הזמן חושב על זה. אם אדם חושב על הקב"ה ואומרים לו הוא, הוא מבין שמדובר על הקב"ה, כי זה מה שיש לו בראש. מי שהשכינה בראש שלו, כשאומרים לו היא, הוא מבין לבד. לא צריך הקדמות כדי שיבין שמדובר על השכינה. היא שעמדה לאבותינו ולנו וכו'. דיברנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. גם בדור שלנו.               

 

 

 

כפי שאמרנו, יש הרבה הָמָנִים, בכל דור יש את ההמן שלו. וזה רמוז בפסוק מדור דור.

דרך אגב, בתימן יש מחוז שנקרא אִיבּ. הם אומרים בעצמם שהם מזרע עמלק. עמלקיים. אפילו כתוב כן על שער העיר, אינני יודע אם זה קיים עד היום, אבל העידו על כך אנשים בעבר.

כך תבינו איזה סיפור. יש מקום שנוהגים במגילת אסתר לקרוא בשונה מאיתנו. אנחנו קוראים מגילת אסתר עם מנגינה יפה, מנגינה שמחה. יש כאלו שקוראים במנגינה עצובה, ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה, מסיימים במנגינה של איכה. מה קרה? שמעתי מזקן אחד, שהתקינו הנהגה כזאת בגלל מעשה שהיה.

 

המושל של אותו העיר אמר שהוא מזרע המן, מזרע עמלק, והוא לא מסכים שיקראו את מגילת אסתר בפורים. לא נתן שיקראו. היהודים כרגיל התחכמו. כמה מהם עשו עצמם מתים, הביאו ושמו אותם עם תכריכים בביהכ"נ, והשאר אמרו עכשיו אנחנו מספידים ועושים קינות, מקוננים עליהם. וכך קראו את המגילה, ולא היו יכולים להתלונן עליהם. וכך נשאר אצלם המנהג זֵכר לכך, לקרוא את המגילה במנגינת איכה.

 

בדור שלנו קם המן, לא סתם המן כמו שבכל הדורות, המן דוקא בארץ פרס. כך שבטוח שהוא מזרע עמלק.

 

ראיתי שהגר"א וסרמן כותב דבר מעניין. הוא שואל, מדוע בזמן המן לא קמו עם ישראל למלחמה, למה התחילו לעשות בכיות ותחנונים, צום ובכי ומספד, תתכוננו למלחמה. החשמונאים נלחמו, אפילו שהיו מעטים נגד רבים. נכון שאתם מועטים, אבל גם החשמונאים היו מעטים, ד' יעזור, למה במקום להילחם מרדכי עושה תעניות? התשובה היא, שהם הבינו שזאת לא הנקודה. אם המן גוזר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא לא נלחם נגד הרוחניות. החשמונאים נלחמו, כי הנקודה היתה מלחמה נגד התורה של עם ישראל, נגד האמונה, לא נגד הגוף. אם נלחמים נגד הרוחניות, עם ישראל עושה הפוך, נלחמים בעד התורה ומוסרים את עצמינו. אבל פה זה הפוך. יש קונטריס שנקרא בשם אומר אני מעשי למלך, ראיתי את זה לפני שנים רבות, הייתי שמח לראות את זה שוב. מי שיש לו יעיין שם, שאין מה להילחם עם המן כי המטרה פה אינה משהו גופני אלא בגלל שטעו מבחינה רוחנית, לכן מרדכי גזר על תעניות וצום ובכי ומספד.

 

אני חושב שיש ראיה גדולה לדבריו, כי חז"ל אומרים שמרדכי והמן היו ראשי גייסות. על הפסוק במגילת אסתר כרצון איש ואיש, כתוב בילקוט שמעוני ורש"י מביא את זה, ובעוד מקומות, שמרדכי היה אדם חשוב עוד לפני כל הסיפור שאנו מכירים במגילה. המן ומרדכי, שניהם היו ראשי הצבא.

אם כן  מרדכי היה יכול להיות איש צבא מצוין, הוא מבין לעשות מלחמות, מומחה בתחבולות מלחמה. אם הוא רצה לעשות מלחמה, היה עושה. זה לא שהוא ישב בבית המדרש, ולא ידע איך עושים מלחמות. אלא מה? הוא הבין שעכשיו זאת לא הנקודה לעשות מלחמה, עכשיו יש לנו בעיה רוחנית.

 

אם חס ושלום, גם בזמנינו שיש המן מזרע עמלק בארץ פרס, שכל הסימנים מעידים כך, כנראה שהבעיה אצלנו. אנחנו צריכים לתקן את עצמינו, וזה מה שעשה מרדכי. לתקן שעמוד התורה לא יהיה חלש, שלא יתרופף, ועוד הרבה דברים לצערינו שצריכים תיקון. בפרט שעוד מעט בין הזמנים, שלא יהיה רפידים שרפו ידיהם מן התורה. לחזק את העניין הזה, וזו תהיה התשובה שלנו. כי אנשים לצערינו מדברים על צבא, חושבים שהצבא יפתור להם את הבעיה. לצערי אני שומע לפעמים אנשים יראי ה', קשה להאמין, הם אומרים הא טוב, מה יעשו? יפציצו? יש אניות מוכנות באוקיינוס שיפציצו אותם. כבר מחפשים כל מיני תכניות מה יהיה אחרי הפצצה הזאת, רחמנא ליצלן. אני נדהם לשמוע זאת מאנשים בני תורה. לא הצבא ולא כלום. זאת לא הנקודה בכלל. אני חושב האטום הזה עשה את הלבבות אטומים. אטום הלב רחמנא ליצלן. הקב"ה רק מעורר אותנו לתקן את עצמינו, וממילא אם יפול השר שלו מלמעלה, יפול גם הוא מלמטה, ונראה בעז"ה ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

כתוב בפרשת צו, "מצות תאכל במקום קדוש". רמז למצות שאוכלים בליל פסח, שיהיה במקום קדוש, דהיינו שיקדש את הפה, שהוא מקום אכילת המצות. וזה גם מרומז במילה "פרעה"-מלשון פה-רע, והתיקון לזה "פסח" פה-סח, לדבר רק דברים טובים וקדושים, שכל המרבה לספר בהם הרי זה משובח, וההיפך מי שאינו מדבר בדברים טובים ח"ו, אינו משובח. פסח כהלכתו. שה"פה-סח", שמה שמדבר עם הפה יהיה כראוי.

 

כרפס ר"ת כ'לל ר'אשון פ'ה ס'גור, יחץ מגיד, ומה שמוכרחים להגיד יגיד רק חצי, לקצר כל מה שאפשר.

 

בשאלת מה נשתנה, עיקר שאלת הבן הוא למה אנו עושים דבר והיפוכו אוכלים מצה שזה זכר לעבדות, (כמו שכתב האבן עזרא, שפעם אחת נשבה בארץ הודו, ונתנו לו לאכול מצה, ואמרו לו שמצה משביעה גם כשאוכלים קצת), וכן מרור הוא סימן לעבדות, ומצד שני אנו עושים טיבול, וכן מסובין שהם סימנים לחירות. ועל זה משיב האב עבדים היינו וכו', שבלילה זה עצמו, היינו גם עבדים וגם משוחררים, עד חצי הלילה עדיין היינו עבדים, ומחצי הלילה ואילך נהיינו בני חורין, ולכן אנו עושים בליל הסדר דברים הפוכים כאלו.

 

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. וקשה הרי בכל השנה אנו אוכלים רק חמץ, וא"כ מה הפירוש חמץ ומצה. והתירוץ הוא, שהבן שואל שבכל הלילות שבכל השנה אנו מקריבים קרבן תודה שיש בו חמץ ומצה, אם כן הלילה הזה שאנו מסדרים הסדר גם כן כדי ליתן תודה להקב"ה בוודאי היה ראוי להקריב קרבן תודה להורות על החירות, ועל זה מתרצים עבדים היינו, שקרבן תודה בא על נס פרטי, אחד מהארבעה ניסים. ובמצרים היו כל הארבעה נסים ר"ת "חיים" "ח" חבוש בבית האסורים, שהיינו חבושים במצרים, "י" ייסורים, עינוים מהמצרים, "י" ים, שעברו את הים, "מ" מדבר, שהלכו במדבר. ולכן משנים ואוכלים מצה בלבד.

 

מעשה ברבי אליעזר... שהיו מסובין בבני ברק. ויש לשאול למאי משנה לנו הדבר באיזה מקום הם היו מסובין. רק הביאור הוא, שהרי לכאורה איך היה מותר לרבי עקיבא להסב, והרי רבי אליעזר היה רבו, ואין התלמיד מיסב אצל רבו. והתירוץ הוא, שכיון שזה היה בבני ברק, ורבי עקיבא היה מרא דאתרא (רב העיר), ולכן כיון שרבי אליעזר בא אל תלמידו, אז מותר לו להסב. ולכן הזכיר שהסיפור היה בבני ברק.

רשע מה הוא אומר... ואף אתה הקהה את שיניו. אומרים בדרך הלצה, שטענת הרשע היא שאינו מתנהג כמו שצריך, ואינו מקפיד על פיאות וזקן, מפני שגם כשנולד נולד בלעדיהם, לכן אומרים לו, שגם את שיניו צריכים להוציא, שהרי נולד בלעדיהם.

 

כמה מעלות טובות למקום עלינו. הרי היה צריך להיות כתוב מהמקום עלינו, ולא למקום, כאילו הכוונה שהקב"ה יש לו טובה. והביאור הוא, שכל מה שהקב"ה עושה לעמו ישראל, גם לעצמו עושה כן. ואם לבני ישראל טוב גם לו טוב הוא. וכמו שמצאנו אצל רבי ישמעאל שנכנס לפני ולפנים, והקב"ה ביקשו "ברכני", ואמר לו, "שיכבשו רחמיך את כעסך מעלינו". והלא זה ברכה לישראל ולא להקב"ה, אלא שברכה לישראל, היא עצמה הברכה לקב"ה.

 

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

המילה "כל"- ר"ת כהנים לויים, שאפילו שהם לא היו בשעבוד גם הם חייבים לספר ביציאת מצרים, והמעשה מסייע, רבי אליעזר ורבי יהושע היו לויים, רבי טרפון ורבי אליעזר בן עזריה היו כהנים, רבי עקיבא בא מגרים, שאפילו אלו שלא היו בשעבוד גם חייבים לספר. (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

                                                                 

טור זה נתרם ע"י מאיר בן שושן. הי"ו, וישלח לו רפואה בקרוב.  לעילוי נשמותיהם של הוריו היקרים :

מימון בן אסתר  בן שושן ז"ל. תנצב"ה

ורחל בת רחמה בן שושן ז"ל .  תנצב"ה.

 

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 

                                                                       

חידון לחג הפסח

   חידון א"ב לחג הפסח                                        

א  מבשר הגאולה אשר יבוא לפני המשיח ויתרץ קושיות ובעיות (כולל

    השאלה אם לשתות  4 או  5 כוסות יין בפסח).                          

ב   מאכל בצלחת הסדר אשר מסמל את קרבן החגיגה בפסח, שהיה נהוג

    בזמן שבית המקדש היה קיים. כיום הוא זכר לחורבן המקדש.

ג   מי אמר (בהגדה): "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי

    חובתו - ואלה הם: פסח, מצה ומרור".                                                    

 ד מהו הפזמון החוזר לפיוט, שמתחיל במילים אלו: "כמה מעלות טובות

    למקום עלינו - אילו ..."  

ה  מי זאת ה"היא שעמדה"?    

ו   מהי המצווה מן התורה שממנה התפתחה ההגדה של פסח?            

ז   מהו הסמל לקרבן הפסח בצלחת הסדר?                                     

ח  מה מבקשים מה' שישפוך על הגויים אשר לא ידעוהו?   

ט  הפיוט "אדיר במלוכה" כתוב באקרוסטיכון - לפי סדר ה-א.ב. איך מכונים    

    המלאכים (נאמני ה') באות ט'?                                                    

י   מיהו זה שנסב לאחור בצאת ישראל ממצרים?   

כ   מהו  ה – "אחד עשר מי יודע?" 

ל   מיהו זה "שביקש לעקור את הכול"?                                           

מ  "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי

    טרפון שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו

    הלילה".  התל של בני ברק העתיקה נמצא ליד צומת כבישים ידוע. מה

    שמו?

נ   מהו החודש שבו נגאלו ישראל ובו הם גם עתידין להיגאל?             

ס  ששה - מי יודע?                                                                     

ע  מהי המילה הפותחת את התשובה לשאלות הילד ב"מה נשתנה"?

      שאלה נוספת ב - ע

ע  מה היו אבותינו "מתחילה" - לפני "שקרבנו המקום"  

פ  איך צריך אתה (האב) לנהוג עם הבן הרביעי שאינו יודע לשאול?    

    שאלה נוספת ב - פ

פ  מה בנו בני ישראל לפרעה במצרים?                                                                                                    

צ  מהו כינויו של האפיקומן בהגדה?                                              

 ק  מה ששואל הילד הקטן בפתיחת הסדר?

    שאלה נוספת ב - ק                       

ק  ההגדה מסתיימת בששה מזמורי הלל מתוך ספר תהילים. מה הקשר

    שלהם לאות  "ק"?        

ר   "כל דכפין" פירושו: כל מי ש...                                          

ש  מהי המגילה הנקראת בחג הפסח.?                                    

ת  מיהו ששתה את המים בחד-גדיא?                                    

 

תשובות:

א       אליהו הנביא;  ב        ביצה;  ג        (רבן) גמליאל;  ד        דיינו;   ה        ההבטחה בברית בין הבתרים;   ו        והיגדת לבנך;   ז        זרוע;   ח       חמתך;   ט       טפסריו;

י         ירדן;   כ        כוכביא;   ל        לבן הארמי;   מ       מסובין;    נ        ניסן;  ס       סדרי משנה;   ע        עבדים היינו;   ע        עובדי עבודה זרה;  פ        פתח לו; פ        פיתום ורעמסס  (ולא פירמידות);   צ        צפון;  ק        קושיות;  ק        תהילים קי"ג-קי"ח;   ר        רעב;   ש       שיר השירים;  ת       תורא;

 

ברכות ומזל"ט למשפחות קייזר ויפת, להכנסתו בשעטו"מ של הבן עידו הי"ו  (בן הילה ודקל הי"ו)  בבריתו של אאע"ה. שירבו השמחות אמן.

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום וחג שמח


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

 

ז'

ניסן

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

צו

גיליון 607



 

 

 

 

פרשת צו –שבת הגדול -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו" - רש"י מפרש: אין צו אלא זירוז וזה שבת הגדול שמזרזים בו עם ישראל לקראת חג הפסח שהוא חג החירות שכתוב 'ולא יכלו להתמהמה' שכן לא ניתן להם להתעכב במצרים כמו שנאמר אצל יוסף 'ויריצוהו מן הבור'.

 

עם ישראל מזדרז בניקיון הבית מן החמץ אבל בעיקר צריך לנקות את החמץ מן הלב ששם שורש כל המידות הרעות של קנאה, תאווה וגאווה לבטל אותם כמו שמבטלים את החמץ שאם לא כן  אדם שיש בו מידות כאלה כאילו כופר בה' יתברך, כיון שהכל מאיתו יתברך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

 

הבדיקה נעשית ע"י נר לרמז 'כי נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן' ועיקר גאולתם של בני ישראל זה יציאת מצרים שיצאו ממקום של טומאה ונזדככו וזכו לקבל תורה, ככה אנו מתנקים מכל הטומאה כדי לזכות לקבל תורה ולכן התחיל ה' בדיבר הראשון 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' שזה רומז על עבדות של האדם לתאוותיו.

ומספרים ביציאת מצרים כל הלילה. ולילה זה רומז על הגלות שהיא כמו ליילה לעם ישראל ועד שנצא מהגלות שזה עלות השחר שכתוב 'אז יבקע כשחר אורך', ואדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים וכאשר אנו מבינים שכל הפעולות שנקטנו בגשמיות וברוחניות זה הכל הכנה הכנה לגאולה אז נזכה כולנו לקבל את התורה בחינת 'נעשה ונשמע' ונשליך את כל החכמות החיצוניות שכן אמר רבי נחמן לא יכלו עם ישראל לקבל תורה עד אשר השליכו את כל החכמות החיצוניות שלהם שכן מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים.

 

ואנחנו צריכים להזדרז כי אין הרבה זמן ופסח בפתח, וקרבן עולה בא לכפר על המחשבה וצריך שהכל ייעשה בכוונה שלמה בלב ובנפש שלא יהיה בחינת 'ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני' אלא פיו ולבו שוים וניעשה כולנו אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, בשתי בתי לבא שלא יהיה בבית חמץ.

 

וצריך לספר  את ענין הגאולה כיון שאנחנו מכירים את סיפור יציאת מצרים ויכולים מכח ההרגל לקרוא את ענין ההגדה מצות אנשים מלומדה אבל צריכים התעוררות הרבה כדי לחוש ביציאת מצרים וצריך הכל לשאול כמו שרמוז בגמרא מסכת קידושין מא': אמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו סלקא דעתך אלא נעשית לו כהיתר אמר רבי אבהו משום רבי חנינא נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, ולא ח"ו הותרה לו אלא נעשית לו כהיתר ואמר זאת רק הונא כדי להרחיק אדם מן העבירה ובגמרא ע"ז י"ט: מכריז רבי אלכסנדרי: מאן בעי חיי? מאן בעי חיי? כנוף ואתו כולי עלמא לגביה, אמרי ליה: הב לן חיי, אמר להו: מי האיש החפץ חיים.

לכן רמז על קרבן עולה שהוא כל הלילה עד הגאולה עד הבוקר שכתוב 'בוקר וידע ה' את אשר לו'.

 

'ואש המזבח תוקד בו' יתנקה באש הגיהנם ומנקים את הכלים לפי בישולים ושימושים.

אדם מנקה את הכלים, לפי שימושם,  'את אשר באש תעבירו באש ואת אשר במים תעבירו במים'. ואת הכלי חרס ישבור שזו תקנתו, שכתוב 'לב נשבר ונדכא אלוהים לא תבזה".

 

 

 

 

 

מצוות ביעור חמץ

מצוות ביעור חמץ יש בו חשיבות גדולה, כיון שהחמץ גורם לתפיחה, בחינת 'כוחי ועוצם ידי' ומבטלים אותו באותה דרך שבה הוא מופיע.  וזו הכונה 'את אשר באש תעבירו באש ואת אשר במים תעבירו במים'.

 

 כדי להבין את הסכנה ואת השיטה של היצר הרע נתבונן במעשה יוסף ואחיו. בתחילה, שנאת חינם שכתוב 'וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום' והתוצאה- 'לעבד נמכר יוסף' ובסיבה הזאת יורדים למצרים ולאחר מכן השעבוד מתחיל כיון שעוזבים דרך ה' ומבטלים תלמוד תורה ועוסקים בענייני העולם הזה. שכתוב 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם' שע"י זה שפרו ורבו מלאה אותם הארץ בגשמיות (אור החיים הק').

 

 והגאולה באה לעם ישראל לאחר שהכירו בטעותם ופסקו להיות עבדים לעבדים והפכו להיות עבדים, ל"מי שאמר והיה העולם'. שכתוב 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלהים מן העבודה'. ונראה לענ"ד שהגזירה שעם ישראל יהיו עבדים קודם הגאולה, כדי שיהיה שוויון מוחלט ביניהם שלא יבואו לידי קנאה ושנאה ויהיו בשפל המדרגה לבטל את היצר בחינת 'כוחי ועוצם ידי' ובזה יהיה תיקונם מושלם ויהפכו מעבדים לפרעה, להיות עבדים לה' יתברך שכתוב 'כי לי בני ישראל עבדים'.

יהי רצון שנעשה רצון בוראנו ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן. (לע"נ אמו"ר שלום בן יוסף ע"ה, טוני בת מרים, ואליהו בן מרדכי ע"ה)

 

 

שבת שלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

 

שבת הגדול- חומר למחשבה...

שבת זו, העשירי לחודש ניסן, נקראת שבת הגדול. למה מכונה השבת לפני חג הפסח 'הגדול'?

במסכת שבת (פ"ז ע"ב) קוראים אנו: "ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר יצאו, ולערב לקו בכורות...ואותו היום חמישי בשבת היה".

 ובספר שמות (יב, ג) קראנו: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".

 

 אם ישראל יצא ממצרים ביום חמישי החמשה עשר לחודש ניסן, כי אז "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה" מתייחס לשבת לפני חג הפסח, הוא שבת הגדול.

 

ומה הגדולה באותה שבת?  מסביר המדרש:

בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר (שמות ח, כב) "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"? אמר לו הקב"ה: חייך! אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום (שמות רבה (וילנא) פרשה טז סימן ג).

 

מסביר ר' יעקב בן אשר 'בעל הטורים' (ספרד 1270-1340):

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול... ונמצא ש-י' בחודש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצוות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול (טור, אורח חיים סימן תל).

 

דעה אחרת מצביעה על ההפטרה שנבחרה ליום זה, פרשה שאולי נבחרה לאור המסורת "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה י"א ע"א), בה כתוב: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג, כג). לפי זה, שבת זו היא שבת 'הגדול' בדומה לשבת 'שובה' ושבת 'נחמו'.

 

הסבר אחר מציע שבולי הלקט (ר' צדקיה בן אברהם הרופא, איטליה – 1210 – 1275)

טעם אחר, לפי שמאחרין העם בשבת שלפני הפסח לשמוע הדרשה עד אחר חצות סמוך למנחה, עד שדורשין שם הלכות ביעור והלכות שמירת המצות... ומושך הרבה והעם אינן נפטרין לבתיהן עד שישמעו שיגמור [את הכל] שאם לא ישמעו עכשיו אימתי ישמעו הרי פסח יבא בשבוע זאת שלאחר שבת ... ומפני משך זה נראה בעיני העם היום גדול וארוך יותר מיום אחר ועל כן קראו לשבת זה שבת הגדול (ספר שבולי הלקט, סדר פסח, סימן רה).

 

חומר למחשבה ...

1.  איזה קשר רואה המדרש בין חג הפסח לבין השבת שלפניו? למה היה צורך "שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם"?

2.  במה שונה הסברו של הטור מהמדרש? מה מהות הנס אשר אירע בשבת לפי המדרש ומה מהותו לפי הטור? האם הביטוי לגדולה באה במעשיהם של בני ישראל, באמונתם הגדולה ובהתנהגותם האמיצה או שמא בתגובת המצרים ובהוכחת גדולת אלהי ישראל?

3.  האם שחרור משעבוד מצרים היה תלוי בהשתחררות מתרבות מצרים ומעבודה זרה?

4. כמו ההסבר באשר למקור השם "גדול" בהפטרה, נראה כי גם ספר שבולי הלקט מנסה להתמודד עם שאלה שאיננה מוצאת תשובה ברורה במקורות, והיא: למה מייחסים אנו חשיבות דווקא ל'שבת' הגדול ולא ליום העשירי לניסן כיום הגדול? מה מיוחד דווקא בשבת זו?

 

 

 

 

פרשת צו – אש תמיד תוקד

כבר בתחילת פרשת צו, מובא הציווי של נתינת האש על המזבח, תוך הדגשה וחזרה מיוחדת"והאש על המזבח תוקד בו, לא תכבה" (ויקרא ו' ה'), ומיד בהמשך"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו' ו').

 

מכאן ניתן ללמוד -אומר הרב בריןשעיקר תפקידה של האש שעל המזבח, אינו רק להעלות באמצעותה את הקורבנות לאישה לה', אלא הרבה יותר מכך – האש שעל המזבח חייבת להיות קיימת תמיד כערך בפני עצמה, ואין לכבותה לעולם.

כך גם מבואר ברמב"ם (תמידין ב') -"מצוות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח שנאמר – אש תמיד תוקד על המזבח… והמכבה אותה לוקה…"

 

בכדי להבין מדוע יש צורך בכלל, שהאש שעל המזבח תהיה בוערת ללא הפסק, יש להבין את מהות האש ותפקידה בבית המקדש

בספר הכוזרי (מאמר שני סעיף כ"ו), מבואר בהרחבה שפירוש הפסוק"את קורבני לחמי לאשי, ריח ניחוחי, תשמרו להקריב לי במועדו… – "אינו במשמעות הישירה שהקורבנות הם כביכול לחמו של הקב"ה, שכביכול הקב"ה זקוק ללחם ולריח הניחוח, אלא הקורבנות הם "לאשי"- הם אלו המזינים את האש עצמה.

 

המקדש, כליו והקורבנות המוקרבים בו- אומר הרב ברין, מסמלים את גופו של עם ישראל. הכלים השונים מבטאים את תוכן החיים, הקורבנות והמנחות מבטאים את החומר המזין את הגוף, ובמרכז הגוף שוכן הלב, והוא בא לידי ביטוי באש המזבח – וזוהי בעצם האש הפנימית הבוערת בכל אחד ואחד.

 

כך מתקיים שהקורבנות הם "לאשי"לצורך אישו של הקב"ה הקבועה בגוף האומה הישראלית, והחומרים המזינים את האש הם הקורבנות, המעניקים חיות ועוצמה לכל האומה. על כן חייבת אש זו להיות יוקדת על המזבח תמיד, ואסור לכבותה, וכך גם האש הבוערת בלבו של כל יהודי ויהודי.

האש מבטאת את הקשר והאהבה הקיימת בין הקב"ה ועם ישראל, וכדברי הפסוק בשיר השירים"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".  זו שירת הרעיה לדודה – זו שירת כנסת ישראל לקב"ה, זו השירה המבטאת את האהבה והקשר ההדוק הקיים ביניהם.

 

שירה זו הינה תמידית ובלתי פוסקת, והיא עולה ומתגברת על כל העיכובים והקשיים שבדרך. ולכן האש על המזבח תוקד תמיד, ולא תכבה.

 

המוסר מהבאת הקרבנות

במעשה הקרבנות לומדים מוסר רב מהבאת הקרבנות, שכן מה שמוקרב למזבח מבעלי החיים הם רק מן הבהמה: בקר וצאן, ומן העופות: תורים ובני יונה, ומדוע?

אמרו חז"ל במדרש ויקרא רבה (כז, ה) על הכתוב: "והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו) לעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד, ד-ה), ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקדוש ברוך הוא בישראל, שנאמר: "ובכך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (דברים, ראה יד, ב).

רבי אליעזר ברבי יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין, דכתיב: "שור או כבש או עז כייולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה" (ויקרא, אמור כב, כז), ע"כ.

וכן לגבי העופות העולים למזבח נאמר (בבא קמא צג ע"א) אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח, ע"כ. (אור חדש)

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (צו ו-ו)

 

הנס דורש התבוננות 

כידוע המזבח לא היה זקוק כלל וכלל לאש של הדיוט. האש שירדה מן השמים הייתה מסוגלת לאכול קרבן שלם כהרף עין, אלפי קורבנות ביום. מדוע, אם כן, הזהירה התורה כאן בציווי מיוחד שהאש של הדיוט לא תכבה אפילו לרגע?

 

בספר "החינוך" מבואר העניין (מצווה קלב) "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי ניסים גדולים אשר יעשה הקב''ה לבני האדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש, או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה  (שמות יד, כא). ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אעפ"י ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס, לפי הדומה שהאש היורדת מן השמים לא הייתה נראית בירידתה חוץ מיום השמיני של מלואים..."

 

כלומר, גם נס גלוי ממש, כדוגמת קריעת ים סוף, וירידת אש מן השמים, אינו מתרחש בלי שיהיה בו משהו מן ההסתר. הסתר זה חשוב לפני הקב"ה עד שלצורך כך ניתנה לנו מצווה מיוחדת, "אש תמיד תוקד על המזבח"! מה עניין ההסתר הזה? כשעושה הקב"ה נס גלוי, שיש בו משום שינוי סדר הבריאה, מטרתו להראות את יד ה', להביא את האדם לידי התבוננות בכדי שיבין שאין המאורעות מתרחשים ללא יד מכוונת. אך גם כאשר הקב"ה עושה נס שלא כדרך הטבע הוא נותן מקום  לאדם להיכשל ולא להבחין בנס.

 

"החינוך" מזכיר בדבריו את הגדול שבניסים מאז ומעולם, נס קריעת ים סוף. גם נס זה התחולל באופן שאפשר היה לטעות ולחשוב שרוח הקדים העזה שנשבה כל הלילה, היא זאת שגרמה ל"ויבקעו המים". על כגון דא נאמר "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י). כלומר, הצדיק המתבונן ומחפש לראות את יד ה', הוא הולך בדרך הישרה וזוכה להבחין בניסים. אבל הרשעים אשר אינם פוקחים את עיניהם, הם נכשלים ומפרשים כל תופעה בדרך טבעית ולא יבחינו בנס המתחולל נגד עיניהם.

 

גם כאשר הקב"ה עושה נס עדיין נותן הקב"ה פתח לאדם לחשוב שגם בנס זה יש אפשרות לראות אותו כהתרחשות טבעית, ונשאלת השאלה מדוע הקב"ה נותן את האפשרות לאדם לטעות ולמעט בנס?

 

הגר"י לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל – אמונה" מבאר, שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדלותו יתברך. עם זאת, כדי שלא לשלול מהאדם את הבחירה, עושה הקב"ה את הנס באופן שעדיין אפשר להכחישו, כלומר, על האדם מוטל להגיע מעצמו להכרת האמונה, ואילו הניסים המתחוללים סביבו היו גלויים לחלוטין הרי האמונה הייתה כה ברורה עד שאין זה נחשב שהגיע אליה מעצמו.

 

מכאן נבין, שגם כשהקב"ה מחזק את אמונתו בו ע"י ניסים גלויים, אין הוא רוצה שניסים אלה יחייבו אותנו בעל כורחנו להאמין בו ולירא מלפניו. תכלית בריאת האדם היא, שיכיר את בוראות מתוך מאמץ שכלי ונפשי, שישקיע מחשבה ועמל ויגלה את הבורא בכוחות עצמו. גם כשנותן לנו הקב"ה מכשיר, שיעזור לנו לגלות ולראות את האמת, בצורה של ניסים גלויים, מכל מקום מוטל עלינו להשתמש במכשיר זה. אם חלילה לא ננצל את ההזדמנות הנפלאה הזאת, יחלוף הנס ללא השפעה עלינו וירד לטמיון.

 

ולא בענין זה בלבד אלא לכך נוצר האדם מתחילת בריאתו, כדי לגלות את ההסתר, להוריד את האבק מעל פני אמת. העובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה. הוא צופה ומביט מסוף העולם עד סופו, כל סודות הבריאה גלויים לפניו. ובסוף, ברגע שיוצא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, כדי שישכח את כל מה שיודע, לשם מה? שיגלה את התורה, את הבורא, בכוחות עצמו!

 

אם בניסים הגלויים כקריעת ים סוף נאמרו הדברים, אם גם הם עטופים בעטיפה דקה של "טבע", שיש להוריד אותה כדי להפיק מהם תועלת, על אחת כמה וכמה בניסים אחרים, שבהם המעורבות הטבעית היא גדולה יותר.

 

 

 

 

 

אנחנו מוקפים בניסים מכל עבר אומר הרמב"ן ומכל מקום, אין אנו מסוגלים להתעלות על ידם. מבחינה זו אין כל הבדל בין טבע לנס מי שחפץ לראות את יד ה' יוכל בנקל לגלות אותה גם בטבע, ומי שמעדיף להתעלם ממנה, לא ישפיע עליו כל נס שבעולם, ולכן אין הכופרים בתורה מבחינים ביד ה', שהנהיגה את הטבע בצורה מופלאה וניסית. ללא הכנה מתאימה וללא התבוננות מעמיקה, אין לצפות מניסים השפעה חיובית של חיזוק האמונה והלוואי שלא תהא שלילית...

 

לצערנו, החוט המפריד בין נס  ל"טבע" מבחינת אדם הוא דק מאוד וצריכה התבוננות מצד האדם כי לראות צעד אחד קדימה ולהבחין שגם הטבע הוא בעצם נס, רק עוד קצת התבוננות.

כתוב בספר "אור יחזקאל", שהכרת האדם בניסים הנסתרים ובהשגחת הבורא היא עיקר יסודות האמונה ובה תלויה כל הצלחת האדם, צריך האדם לדעת שטבע פירושו מלשון מטבע, דהיינו שהקב"ה הטביע בטבע את הנהגתו בעולמו. הקב"ה רצונו שהכל יתנהג עפ"י הטבע ומהלך קבוע, כוח הראייה והשמיעה, כוח העיכול וכוח הדוחה, כל הטבע זו מציאות של נס, וההבדל ביניהם שהנס גלוי והכל מבינים שאין בו מהלך טבעי. ואילו בטבע יש הנהגה ניסית שנסתרת היא מעינינו ואנו לא מבינים אותה כיאות וסבורים שהיא טבע בעולם.

הטבע והנס שניהם באים מכוח אחד – מבורא עולם והנהגתו.



אם על תודה יקריבנו וגו' (צו  ז-יב)

ההודאה לה' – בלימוד התורה

אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהן צריכים להודות (רש"י).

אומר רבי צבי הירש קיידנובר זצ"ל חז"ל תיקנו לומר בכל יום מזמור ק' בתהילים, שהוא "מזמור לתודה". כיוון שאדם צריך להודות בכל יום על הניסים שעושה לו ה', ולהביא קרבן תודה כי אין בעל הנס מכיר בניסו (נדה לא) וכשאומר מזמור זה, יחשוב בלבו כאילו הוא מביא קרבן תודה לבית ה'.

ומי שזכה שהשי"ת יציל אותו מלסטים או מאש ומים, או שהיה חולה ונתרפא, אזי חובה עליו לעשות איזה מעשה טוב, שיהיה ניכר שהוא עושה זאת במקום קרבן תודה, לכבוד הקב"ה.

 

בוא וראה מה שהעיד על עצמו הרב החסיד רבי אברהם בהקדמת ספרו "שבולי הלקט":

אזכיר כאן נפלאות שעשה ה' עמדי – חליתי במחלה קשה ורבו עלי מכאובים, וקרוביי רחקו ממני כי הייתי עליהם למשא. לבי פחד בקרבי, בזוכרי שאני עומד לצאת לדרך רחוקה, והצידה שיש לי (תורה ומצוות) היא מעטה.

כאשר ראו האנשים שעומדים לידי שהגעתי למצב של גסיסה, הוציאו החוצה את אשתי וצאצאיי כדי שלא יראו במיתתי.

אבל ברגע האחרון עשה ה' עמדי נס. לא בזכותי אלא בזכות אבותי הקדושים. פתאום ראיתי אדם נמוך עומד לפניי ונר דולק בידו. הוא כיבה את הנר במהירות ומיד הדליק אותו שוב.

אמרתי לו בבקשה אדוני, אמור לי פשר הדברים שאתה עושה לפני בנר הזה".

השיב האיש "הנר הוא רמז לנשמה שלך. זה שכיביתי את הנר מרמז שימי חייך כבר נגמרו. וזה שהדלקתי אותו מהר, מרמז שתהיה לך רפואה במהרה. וידוע תדע שהיו במשפט שלך מיימינים ומשמאילים ושקלו במאזניים את הזכויות שלך. ובאתי לבשר לך שהא-ל הרחמן הוסיף ימים על ימיך כיוון שאתה עתיד לזכות את הרבים, ובעוד שלושה ימים תתרפא מחולי זה".

מיד התחזקתי וכתבתי פירוש על התנ"ך, וקראתי לו "שבולי הלקט" ("קב הישר" פרק יח).

 

ההודאה מביאה להכרה בחסדי ה', והאדם חייב להודות להקב"ה על הניסים והנפלאות שבכל יום ויום. בעל "שבולי הלקט" לימדנו כיצד מודים להקב"ה, מהי המרגלית הטובה ביותר בה בוחר ה' כתודה. ספר "קב הישר" שהפך למורה דרך לרבים כדאי היה בשבילו להצילו ממוות.  (אור דניאל).

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 

 

פרפראות

צו את אהרן, וברש"י, אין צו אלא לשון זירוז, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. יש מסבירים הדבר על דרך המוסר, שהמלה "כיס" הוא מלשון כיסוי, שכל האיברים של האדם יש להם אפשרות של כיסוי, וכגון העיניים או האוזניים וכן הפה, אפשר לסוגרם, שלא נכשל בהם בדברים שהם אסורים, רק המוח שהוא מחשבת האדם אין לו שום כיסוי, והרבה עבודה יש להשקיע בזה, שלא יגיע למחשבות רעות ח"ו, וזה  הפירוש ביותר צריך לזרז, במקום שיש בו חסרון כיס, דהיינו שאין אפשרות של כיסוי. וזה גם הקשר של לשון זירוז דוקא בקרבן עולה, וכמבואר בקרא  "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה",  מפני שקרבן עולה בא לכפר על המחשבה שאין לו כיסוי צריך זירוז מיוחד.

 

הוא העולה על מוקדה.- מוקדה המ"ם זעירה (קטנה), כי מוקדה הפירוש מלשון התלהבות, והכוונה שאם אדם מישראל יש לו התלהבות דקדושה, צריך הוא להקטין את עצמו, שלא יהיה הדבר בולט לכל.

 

ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ומפרש רש"י, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו.

 והמהרש"א מביא מכאן ראיה, שצריך אדם להחליף בגדיו לכבוד שבת לבגדים נאים ונקיים,  שכמו הכהן היה מחליף את בגדיו בשעת העבודה, ולא השתמש באותם בגדים שהוציא בהם את הדשן, כן יש להחליף את הבגדים, ולא להשתמש באותם הבגדים שהלך בערב שבת בהכנות של שבת.

 

מצות תאכל במקום קדוש. רמז למצות שאוכלים בליל פסח, שיהיה במקום קדוש, דהיינו שיקדש את הפה, שהוא מקום אכילת המצות. וזה גם מרומז במילה "פרעה" מלשון פה-רע, והתיקון לזה "פסח"  פה-סח, לדבר רק דברים טובים וקדושים, שכל המרבה לספר בהם הרי זה משובח, וההיפך מי שאינו מדבר בדברים טובים ח"ו, אינו משובח.

 

כי שבעת ימים ימלא את ידכם" –"ימלא את ידכם"  סופי תיבות "אמת", רמז שההולך בדרך האמת אינו מפסיד, אלא אדרבה ידיו מלאים בהרחבה גדולה.

 

ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל- . קרבן שלמים נאכל לשני ימים ולילה אחד, אבל קרבן תודה נאכל רק ליום ולילה. ולכאורה הרי מסברא היה צריך להיות שהתודה תהא נאכלת ליותר זמן מקרבן שלמים, שהרי בתודה צריך לאכול גם 40 לחם, וזמן ארוך יותר צריך שיספיק לאוכלם.

 

ומסביר הנצי"ב דהטעם, מפני שקרבן תודה הרי בא על הודאה על נס שנעשה לו כגון  אלו  שחייבים  להודות ומרומזים ב-"וכל ה"חיים"-יודוך סלה"  שהם, ח'בוש בבית האסירים (שיצא מבית הסוהר)  י'ורד הים, וחולה שנתרפא מי'סורים, והולכי מ'דבר, וכיון שזמן אכילתו קצר מאוד, וחושש שמא יבוא לידי נותר, מזמין את כל אוהביו לאכול אתו, ונמצא מפרסם את הנס בין הרבה אנשים, וכמו שנאמר וירוממהו בקהל עם.

 

החיד"א כותב, שיברך אחד לחבירו בשבת זו, "שבת הגדול מבורך",  מכיון שמבואר בשלחן ערוך סימן ת"ל, שקורין לשבת זו "שבת הגדול"

                                                                   (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

 

 

 

 

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 

                                                                      

חידון לפרשת צו ולשבת הגדול

                                            מאת עזרא מרום   

 

שאלות

1. עיין ברש'י וענה: א. מה מבטאת המילה צו? ב. מדוע נאמרה מילה זו בפרשתנו?

2. על אש התמיד נאמר: "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר" על איזה עניין  אחר בתורה נאמר הביטוי "בבוקר בבוקר"?

3. מהו זמן ההקרבה של העולה?

4. על איזה קרבן נאמר: "מצות תאכל"?

5. באיזה קרבן מקריבים גם חמץ?
6. כיצד מפרש רש'י את המילה:"תופיני מנחת פתים"?

7. מה דינו של הנותר מאיל המילואים?

8. היכן מרחו אהרון ובניו את דם איל המילואים?

9. איזה קרבן מוקרב מבהמה נקבה?

10. ציין לפחות חמישה סוגי קרבנות.

11.  10 טעמים יש לשם "שבת הגדול". ציין 3 מהם.

12. לאילו ממועדי ישראל נצמד התואר קטן ?


תשובות
1. א. לשון זירוז.  ב. בקרבן עולה יש חסרון- כיס לכהן כי כולה נשרפת ולכן הכהן צריך זירוז.

2. על המן נאמר:" וילקטו אותו בבוקר בבוקר " (שמות ט"ז 21).

3. כל הלילה עד הבוקר.

4. קרבן מנחה.

5. קרבן תודה.

6. תופיני =תיאפה הרבה אפיות.

7. נשרף באש.

8.  תנוך האוזן הימנית, בוהן היד הימנית והרגל הימנית

9. קרבן חטאת

10. עולה,שלמים, חטאת,אשם, תודה,חגיגה, קרבן פסח.

11. א. ע"ש הנס הגדול שנעשה לב"י ב. בגלל הפסוק בהפטרה : "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" ג. בגלל דרשת רב העיר = הרב הגדול. 

12. יום כפור קטן= ערב ראש חודש ב. פורים קטן

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

א'

ניסן

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

ויקרא

גיליון 606

 



 

 

 

ויקרא -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"- הקריאה אל משה דווקא שהוא רעיא מהימנא שהוא כללות נשמת ישראל שרק הוא מסוגל להושיע את ישראל, רק משה רבנו נבחר להוציא את עם ישראל ממצרים מבית עבדים, רק משה רבנו הצליח להחדיר בעם ישראל אמונה בה' יתברך וכן רק הוא יגאל את עם ישראל בגאולה הזאת.

הקריאה מרמזת לכל אדם ואדם שה' קורא אליו: בני, תחזור בתשובה, אבל האדם אינו משגיח שזו קריאה מאיתו יתברך והוא מייחס את הקריאה דווקא לחלק מן הטבע ואינו מבין שה' יתברך כל כך רוצה שיחזור בתשובה ולכן המקרים שבאים ומציקים לו כביכול זה למעשה קריאה מה' יתברך אבל הכל בא אליו בהסתר ולכן אינו מבין ואינו מקשר בין הדברים וזה רמוז בפסוק "ויקרא אל משה" ולא כתוב "ויקרא ה' אל משה", שה' נמצא בהסתר בקריאה הזאת

אך כאשר האדם מתעורר מהקריאה ומבין שה' יתברך קורא לו, אז "וידבר ה' אליו" כלומר אדם זוכה לחזור לה' יתברך.

 

אצל שמואל כתוב "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני" וכתוב "ושמואל טרם ידע את ה'" וזה רומז גם על תינוקות שנשבו שלא למדו תורה כלומר גם שמואל חשב שעלי קורא לו מלמד שאדם חושב שפלוני עשה לו ואינו מבין שהכל זה ה' יתברך ויתעלה.

והתשובה האמיתית לדבר זה, בורא עולם במיוחד בתקופה הזאת שאנו נמצאים בסכנה גדולה אנו מחויבים לשמוע דבר ה' כמו שאמר עלי לשמואל הנביא "והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה', כי שומע עבדך".

 

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" הדיבור הראשון מופנה לעם ישראל אשר טרחו והשקיעו בהקמת המשכן ולכן בדיבור הזה מובן להם שה' מקבל את התרומות שלהם למשכן וה' שוכן במשכן ולכן פונה אליהם ראשונה מן המשכן.

 

"אדם כי יקריב מכם"- רש"י מסביר: נקט דוקא בלשון אדם ולא איש, שרמז על אדם הראשון, כלומר כמו שהאדם הראשון לא הקריב מן הגזל, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

 

"קרבן לה'"- קרבן אותיות נקרב ורומז לאדם שמתקרב לה' יתברך, "מן הבהמה" ע"י שיתרחק מהבהמיות, "מן הבקר" שיהא מבקר עצמו שלא תצא על ידו תקלה, "ומן הצאן" לשון נאץ, שלא יהא במעשיו מכעיס את הבורא.

 

ונאמר דוקא על האדם שהוא מקריב, שכתוב בספרים הקדושים: אפילו אם הוא מלך חייב בחמישה דברים: סמיכה, שחיטה, הפשטה, נתיחה ורחיצה של הקרב והכרעיים ואם מביא חטאת נאמר 'על קרנות המזבח', כי קרנות רומזת ל-4 יסודות שבאדם: אש, רוח, מים ועפר, שמצד היסודות הללו אדם יכול לבוא לידי חטא וכאשר מתגברים היסודות עליו תהיה באדם רתיחת דמים אשר מעוררים בו תאוות בהמיים, אבל כאשר מקריב קרבן עולה לא זורקים את הדם על קרנות המזבח כי תכלית העולה היא לצורך הנשמה השכלית עם יוצרה אבל כיון שידוע "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ולפעמים אדם חוטא בהרהורי הלב ולכן אמרו חז"ל שהעולה מכפרת על הרהורי הלב ועל זה נאמר "ונרצה לו לכפר עליו" ולכן סומך ידיו על הקרבן בוידוי וע"י הוידוי מסיר מעצמו כל אשר היה ראוי לבוא עליו והכל נעשה בקרבן, לכן "ושחט הקרבן" שהיה ראוי שתזרק נשמתו בכף הקלע

 

 

 

 

כמו שאמרה אביגיל "ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע" ע"כ  נזרק הדם על המזבח. והגוף שהא לבוש של הנשמה נמאס ע"י חטאו ופושטים את העור מן הקרבן והיה ראוי לנתחו איבר איבר, ומנתחים את העולה לאיברים והיה ראוי להצית עבורו אש גיהנם, מציתים אש על המזבח ומכיון שהיה ראוי להישרף בגיהנם ישרפו את הנתחים שהחטאים נעשים ע"י ידים ורגליים או אכילות אסורות, או שאוכל בלא ברכה ולכן הקרב והכרעיים ירחץ במים.

 

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" ורש"י מסביר: שתי הלחם של עצרת באים מן השאור ובכורים מן הדבש וה'כלי יקר' מבאר את הדברים: כי כל אדם יש לו תאווה לכל חמדות העולם הזה המכונים דבש כמו שהדבש מתוק לחך וריבויו מזיק כך חמדת העולם הזה הכרחיים אבל ריבויים מזיק ולכן העצה הטובה היא שישתמש האדם רק במה שהוא מוכרח.

והשאור זה היצר הרע כמו שאמר רבי אלכסנדרי בתפילתו: רצוננו לעשות רצונך. אבל שאור שבעיסה מעכב אבל זה וזה צריך האדם כדי לחיות שידוע שכאשר שרבותינו ביטלו את היצר הרע לא נמצאה אפילו ביצה של תרנגולת אבל אדם צריך שינהג בחכמה וישתמש בצרכיו החיוניים שהם מכונים דבש, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת ה' יתברך ואלמלא לא היה יצר הרע לא היה אדם נושא אישה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב ולכן שניהם קודמים לעסק התורה שכתוב: אם אין קמח אין תורה.

אבל מצד המעשה והמחשבה קודמת התורה ולכן את שניהם לא מקריבים לה' שאינם יכולים לגרום לאדם להגיע לשלמות הנפש, כי התורה היא התבלין של היצר והדרך להתמודד עם ההנאות ולהישאר חופשי היא על ידי תורה, אמנם נתון האדם בעולם מלא פיתויים שאין לעמוד מולם, אך כל עוד הוא מכופף עצמו לתורה - חזקה עליו שיהנה בכשרות ובדרך נכונה, וכך לא ישתעבד להנאות העולם, שנאמר: כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". יהי רצון שנהיה משתדלים ועוסקים כל הזמן בעסק התורה הקדושה. (לרפואת והצלחה דרור זכריה הי"ו)

 

ש ב ת - ש ל ו ם וחודש טוב!

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ר"ח ניסן

החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" - לכל זמן יש תכונות מיוחדות משלו, חודש ניסן הוא ראש, והוא ראשון לכם, דהיינו לישראל.

 

 ראשון משמעותו חופשי, עצמאי, בלתי תלוי באחרים. אין דבר לפניו שהוא תלוי בו ונמשך ממנו. אלא הוא ראשון, הוא מוביל, יש לו תכונה של ראש. זהו חודש האביב שבו הכל פורח, הכוחות המכונסים הפנימיים פורצים החוצה. חודש זה הוא הזמן להתחדשות, להשתחררות, להתעלות. לחודש מיוחד זה הננו נכנסים.

נתבונן נא בדברי חכמינו ז"ל במדרש-רבה בפרשת בא:  "החודש הזה לכם וגו' הדא הוא דכתיב, אשרי הגוי אשר ד' אלקיו וגו', משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים. וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש-חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים, ובו עתידין ליגאל, שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ובו נולד יצחק, ובו נעקד, ובו קיבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

 

חכמינו מלמדים אותנו שבחודש זה חודש ניסן היו בו מאורעות מרכזיים בחיי האומה. בו נולד יצחק, בו נעקד. לא נאמר בו נולד יעקב, אולי משום שעם יעקב נולד עשו ולכן הדגש על כך שבו קיבל יעקב את הברכות ונקבע שהוא העיקר, הוא הנבחר. ובו נגאלו, ובו עתידים להגאל.


הגאולה היא שחרור מעבדות לאחרים, שחרור מתלות באחרים. הזמן המתאים לה הוא החודש הזה שהוא ראשון, הוא לבדו, עצמאי. הראשון אינו נגרר, אינו חיקוי, וזה ענין הגאולה. זה מה שאמרו "ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".



כמובן ששחרור מעבדות, אין משמעותו התרוקנות מתוכן ויצירת חלל ריק ללא מגמה, ללא תכלית, אלא שחרור מעבדות הוא שחרור מתוכן זר, מעול זר גשמי ורוחני המנוגד למהות הפנימית. השחרור מאפשר את החזרה לתוכן העצמי הפנימי הישראלי, לטבע האלוקי הטבוע בקירבנו ובעצם מהותנו. גאולה משחררת את הנפש מנמיכות קומה המסתכלת בהערצה על כל מה שיש לאחרים ומסתכלת בביטול של רגש נחיתות על כל מה שיש לעצמה.

גאולה מחזירה לישראל את הבטחון העצמי, את ההכרה של הרוח הפנימית הגדולה, הכמוסה בתוכנו, רוח ד' העליונה מכל הרוחות האנושיות. בגאולה הננו חוזרים להכרת עצמנו להכרה שהאור האלקי המאיר בישראל עתיד להאיר על ידי ישראל לכל העמים.

לרוח חירות זו הננו נכנסים בהתקדש עלינו חודש ניסן הבא עלינו לטובה הרב זלמן ברוך מלמד.

 

חודש ניסן וברכת האילנות

                                          מאת הרב שמואל אליהו

א.
בחודש ניסן זוכים בברכת האילנות הבאה משנה לשנה ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בשנה. (שו"ע רכו סע' א).
ב.
טוב לברך ברכה זו בר"ח ניסן כי זריזין מקדימים למצוות. ויש מברכים אותה בחול המועד ברוב עם ובבגדים נאים. אם אינו יכול בימים אלו - יברך כל חודש ניסן. עבר ניסן - יברך בלי שם ומלכות. (כה"ח שם ס"ק א).


ג.
הנמצא בחו"ל במקום שאין האילנות מלבלבים בחודש ניסן אלא רק מאוחר יותר, לכשילבלבו - יברך ללא שם ומלכות. לדעת המ"ב יברך עם שם ומלכות כשילבלבו אפילו אינו בחודש ניסן (עיין מ"ב סי' רכ"ו ס"ק א' כה"ח סק"א, הגדת אורח חיים לבא"ח עמ' ז' אות י').

 

ד .אם לא הזדמנו לו אילנות מלבלבים - צריך לחפש אחריהם, שמצוה זו היא חיוב על האדם.

 

 

 

ה.
ראה אילנות מלבלבים ולא בירך עליהם - לא הפסיד ברכתו בזה, וכשיראה שוב אילנות מלבלבים יברך עליהם (מאמ"ר ועיין כה"ח רכ"ו ס"ק י').


ו.
צריך לברך לכל הפחות על שני אילנות, ואפילו אם הם מסוג אחד, ולכתחילה ראוי להדר ולברך על שני אילנות מאכל משני סוגים. (הגדת אור"ח ז סע' ט. כה"ח רכו ס"ק ב).


ז.
בשעה שמברכים על האילנות צריך שיהיו בהם פרחים פורחים. אולם אם התחילו לגדול פירות, ולא נשאר באילנות שום פרח, ואין אילנות פורחים בנמצא - יברך בלא שם ומלכות. (מ"ב רכ"ו ס"ק ד', כה"ח שם ס"ק ט' על מנהג העולם, כה"ח רכו סע' ב. ובזמנו של כה"ח עדיין לא יצאו לאור דברי הבא"ח בפירושו להגדה, ועיין להגר"א שם ס"ק ב' החולק בעיקרון על השו"ע וסובר שאפילו גדלו ממש יברך. ולמעשה הפוסקים כגאון תמיד יברכו, ואחרים יברכו בלי שו"מ. הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יא בשם ספר האשכול עמ' 68 מהדורת תרכ"ח.).


ח.
טוב ורצוי לברך ברכה זו מחוץ לעיר, כדברי הגמרא, היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים. אמנם תלמיד חכם השוקד על לימודו - לא יאבד זמנו עבור יציאה מהעיר, ויברך על עצים שבחצרו. וכן יעשה מי שהיציאה קשה לו (ברכות מג ב. הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ח. כה"ח רכו ס"ק ג).


ט.
טוב להשתדל לברך ברכה זו בעשרה. אבל אין להשהות לשם כך את הברכה (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ה. כה"ח רכו ס"ק ז).


י.
טוב ליטול ידיים קודם הברכה. (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ג. כה"ח רכו ס"ק ג).


יא.
ברכה זו נתקנה דוקא על אילני מאכל ולא על אילני סרק (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יא. כה"ח רכן ס"ק ב, יא).


יב.
אין לברך על אילנות שידוע לו שהם מורכבים. (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יב בשם שו"ת רב פעלים ב, או"ח סי' לו. כה"ח רכו ס"ק

יא).


יג.
מותר לברך ברכת האילנות על אילנות שהם בתוך שלוש שנים לנטיעתם. (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יב בשם שו"ת רב פעלים ג, או"ח סי' ט).


יד.
לא יברך על עצים הגדלים בעציצים בתוך ביתו.


טו.
עפ"י חכמי הקבלה, יש בברכה זו תיקון גדול לנשמת הנפטרים ובפרט לאביו ואימו. לכן ישתדל לומר "פתיחת אליהו" קודם הברכה (וי"א אחריה). ואחר הברכה יפריש ארבע פרוטות לצדקה לעילוי נשמתם ויאמר בקשה המסודרת לעילוי נשמתם (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ה ו. כה"ח רכו סע' ו' ח')


טז.
אין לברך בשבת ויום טוב. ואפילו אם חל ר"ח בשבת ורוצה להיות בגדר "זריזין המקדימין" - לא יברך. (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ז. כה"ח רכו ס"ק ד).


יז.
יש מחלוקת אם מצווה זו נחשבת למצווה שהזמן גרמא ונשים פטורות או לא, לכן נשים לא תברכנה. וטוב שאשה תשמע את הברכה מבעלה שיכוין להוציאה ידי חובה. (והר צבי כתב שתברך, בא"ח עקב ט', על ברכת החמה משמע מדבריו שלא תברך)

 

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

 

 

 

פרשת ויקרא –אשר נשיא יחטא

בפרשת ויקרא מוזכרות שלוש רשויות העלולות לחטוא:

א.      כהן גדול.  

ב.       ב. סנהדרין (עדת ישראל ) .  

ג.        ג. נשיא.

 

כהן  גדול וסנהדרין, הן שתי רשויות  "דתיות", בעוד שהנשיא הינה רשות שלטונית. לגבי השתיים הראשונות, כתובה מילת התניה, המלה "אם", "אם הכהן המשיח יחטא", וכן לגבי סנהדרין כתוב "ואם כל עדת ישראל...". רק לגבי נשיא כתוב "אשר", "אשר נשיא יחטא", כאילו רמז הכתוב שחטאו של הנשיא הוא ודאי,  רק זה עניין של זמן.

 

בשני המקרים הראשונים: כהן גדול וסנהדרין. התורה נוקטת לשון  שיש בה  כדי להקל עם החוטא/ים : "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם".כלומר חטאו של כהן הינו לדברי רש"י בגלל חטאו של העם. או במקרה של סנהדרין " ואם כל העדה ישגו ונעלם דבר..." , אומר רש"י שטעו בעת שהורו, כאשר אצל הנשיא החטא לא נגרם כתוצאה מגורם חיצוני אלא מדובר בחטא שלו:  " חטאתו אשר חטא".

 

יש הרואים בראשי המלים  של התורה  רמז לחטאו של הנשיא. "אשר נשיא יחטא" ראשי המילים יוצרים את המלה  "אני". כלומר, האגו של הנשיא וכל נגזרותיו  הם אלה שעלולים לגרום לחטאו של  הנשיא.

 

בעניין חטאו של הנשיא  קיימות חמש אפשרויות (מהקל  לחמור).

 

א.      מצפונו האישי עורר אותו.

ב.       אחר שראה אותו, הצביע על חטאו והוא מודה שעשה, אבל בשוגג.

ג.        אחר שראה אותו.  הצביע על חטאו והוא מודה שהזיד, אך מתחרט..

ד.       אחר שראה אותו, הצביע על חטאו, אך מכחיש.

ה.      אחר שראה אותו, הצביע על חטאו, אך מפגין אי אכפתיות.

 

הרמב"ן לומד את  שלושת האפשרויות הראשונות  מצמד המילים האמורות בעניין הנשיא  "הודע אליו".

כאשר הכוונה : מעצמו , או אחר שהצביע על חטאו.

לגבי שלושת המקרים האלה  התורה מחייבת להביא קורבן חטאת ונסלח לו.

 

לגבי  המקרים הרביעי  והחמישי : מאחר והנשיא  מכחיש. או מביע אי אכפתיות  חסר הוידוי ולכן  אין כל תיקון.

 

כאשר יעקב לפני מותו מברך את בניו, הוא מוכיח את ראובן, התנהגותו דומה ל"פחז מים". כן הוא מוכיח את שמעון ולוי על  מעשיהם בשכם.

 

כאשר רואה זאת יהודה הוא נרתע לאחור. מה עתיד אביו לומר על מעשה תמר? אבל האב הזקן משבח אותו כאשר יהודה אמר לתמר "צדקה ממני ". יעקב לא ראה את מעטפת החיצונית של הסיפור,  אלא ראה את העוצמה שהייתה ליהודה להודות בטעותו.

 

היכולת הזאת, להודות בטעות שהייתה, מופיעה  אחר כך גם אצל דוד שאמר "חטאתי", היכולת הזו היא ההופכת את יהודה  מאח אחד מתוך שניים עשר אחים  למנהיג.

 

 

 

 

 

 

בהתייחס לדרוג הרשום לעיל, יהודה מתאים לאדם השני, "אחר שראה אותו, הצביע על חטאו והוא מודה שעשה, אבל בשוגג".

 

יהודה אינו שייך לקבוצה הראשונה, מצפונו אינו מעורר אותו. רק כיון שעד הרגע שתמר מציגה בפניו את המטה והבגד, יהודה אינו מודע כלל למעשהו, אבל באתו רגע שהוא מודע למעשהו הוא מיד אומר " צדקה ממני".

 

יעקב בקובעו את יהודה כמנהיג של עם ישראל, קבע סקלה ברורה למדד,  מי יכול להיות מנהיג עם ישראל ומי לא.

המדד  ניתן לסכום במילה אחת:  "א מ ת".

 

אנחנו כחברה דבקנו בכך וכל  מי שאינו מקפיד על האמת, מוצא עצמו נותן את הדין על כך.

 

ובמסכת הוריות מצאנו "אשר נשיא יחטא" אל תאמר "אשר" אלא "אשרי", "אשרי הדור שהנשיא מביא חטאת על שגגתו."

 

מתברר שלומר שתי מילים "צדקה ממני", צריך להיות עם עוצמה נפשית גדולה ואמת ברורה.

 

                           ואם כל העדה ישגו

בפרשתינו ויקרא ד, יג' נאמר : "ואם כל עדת ישראל ישגו, ונעלם דבר מעיני העדה, ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ואשמו", וכן עם האמור בבמדבר טו, כד: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה וגו'". מכתובים אלה עולה מפורשות שהשגגה והעלם הדבר רובצים גם לפתחם של "עיני העדה", הם הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית.

 

"לראיה", כביכול, שאין ליחס לחז"ל טעות, מפנה הרב שטיינברג למסופר במשנת ראש השנה סוף פרק א, שם ציית ר' יהושע לקביעת ראש חודש תשרי בבית דינו של רבן גמליאל, למרות שהיה ברור לו שהיא מוטעית: "והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו". 

אך לפי האמור באותה משנה לא חזר בו ר' יהושע מחשבונו, אלא השתכנע מדברי ר' עקיבא שלעניין קביעת המועדים יש גזרת הכתוב שהיא אינה תלויה במצב האסטרונומי האובייקטיבי אלא בהכרעת הסנהדרין, גם אם טעו – "שנאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם – בין בזמנם בין שלא בזמנם".

 

לא בכדי נמנע ר' עקיבא מלהפנות את ר' יהושע לכתוב (בדברים יז, יא)  "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", שנדרש בספרי, כהוראה לציית לסנהדרין "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהיא ימין".

הפסוק הנ"ל ומדרשו רלוונטיים רק לכתוב בראש העניין שם: "כי יפלא ממך דבר…", ואילו טעותו של רבן גמליאל לא הייתה נפלאת מעיני ר' יהושע, כאמור.

זאת ועוד; מדרשו של הפסוק דלעיל בירושלמי הוריות (א, א) הפוך מזה שבספרי: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: 'ימין ושמאל' – שיאמרו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל".

 

בהקדמת פירוש הרמב"ם למשנת הוריות הוא תופס כעיקר דווקא את המדרש שבירושלמי, וכותב שהמציית לפסיקת הסנהדרין בידיעה שהיא מוטעית "הרי הוא מזיד".

אף על פי כן, מתכפר לו העוון בקרבן שגגה, משום "שהוא שגג באמרו יתעלה 'על פי התורה אשר יורוך וכו", וחשב (בשגגה!) שחובה לעשות על פיהם, ואפילו טעו".

 

ברכת מזל טוב לתהילה  ואוריאל עובדיה, הי"ו,  להולדת הבת, אפרת, הי"ו,  ורפואה שלמה ליולדת.

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

ויקרא כתוב באלף זעירא (האות אלף הוא קטן), וכתוב בבעל הטורים הטעם מפני שמשה רבנו רצה שיהא כתוב ויקר אל משה, כמו שכתוב אצל בלעם, שהקב"ה הראה את עצמו אליו היה רק במקרה חד פעמי, ומשה רבינו מרוב ענותנותו לא רצה שיהא כתוב ויקרא, שמשמע שהקב"ה מתראה אליו תמיד, אך הקב"ה רצה שיהא כתוב באלף זעירא. וגם שיהא כל אדם כשלומד את זה, יהא נזכר בזה, שמשה רבינו היה עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה.

 

הכלי יקר מביא בשם המדרש, למה מתחילין התינוקות ללמוד פרשת ויקרא, מפני שחומש ויקרא מדבר מענייני הקרבנות, ומה הקרבנות טהורים, כן תינוקות של בית רבן טהורים. וזהו הרמזאל"ף קטנה, לרמז שהקטנים יתחילו כאן את לימודם. וגם שאל"ף היא הראשונה של כל האותיות. ומן האות הזאת מתחילים בראשונה. עוד טעם כתב הכלי יקר, מפני שאל"ף הוא מלשון לימוד, כמו שכתוב ואאלפך חכמה, לרמז שאין הלימוד מתקיים אלא במי שמקטין את עצמו, דהיינו שאינו מתגאה, וגם משה זכה שהקב"ה יתגלה לו, לפי שהקטין עצמו וברח מן השררה, כמו שאמר לא איש דברים אנכי.

 

אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כתוב בספרים הקדושים, שיש כאן רמז לאדם שרוצה להתקרב לעבודת השי"ת, שצריך לבטל את כל עצמותו, להיות נכנע להשי"ת לגמרי, ולבטל את ה"אני" שלו, וזה הכוונה, אדם כי יקריב "מכם", דהיינו שהוא מוכן להקריב את ה"מכם" את עצמותו, הוא ראוי להיות קרבן לה'.

 

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה. האלשיך הקדוש כתב, דעיקר העבודה של הבאת קרבן לה' הוא, שיחשוב בלבו, כי מן הדין היה הוא עצמו ראוי שיעשו לו מה שעושים לבהמה, לשרוף את האיברים וזריקת הדם ח"ו, על חטאיו שחטא, ורק הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, החליף זאת על הבהמה במקומו של האדם, וזה הכוונה, אדם כי יקריב מכם, שהקרבן צריך להיות מכם, דהיינו האדם עצמו, ורק קרבן לה' מן הבהמה, שהבהמה הוא במקומו.

 

אדם כי יקריב. למה כתוב אדם, ולא כתוב איש, כתב רש"י, לומר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהרי הכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

 

החיד"א מפרש, שכמו שאדם הראשון עשה קרבן מתוך התעוררות שבאה מחמת עצמו, ולא מפני שראה כך אצל אחרים, כך כל מביא קרבן, צריך שההתעוררות תבוא אצלו מצד עצמו ולשם שמים, ולא מפני שראה שגם אחרים עושים כן. (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

מזל טוב להילה ודקל  קייזר הי"ו להולדת הבן הי"ו, ברכות גם לסבא נפתלי, סבתא חנה. וסבתא מירי.   רפואה שלמה ליולדת,

 

מזל"ט ליולדת שני עפג'ין להולדת הבן הרך הנולד הי"ו

 

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

הודעה

בס"ד ובשעטו"מ אנו עומדים לסיים לימוד מסכת נוספת "מסכת מגילה" ולהתחיל בלימוד מסכת "מועד קטן". ברכת ישר חילכם לאורייתא לכל הלומדים החדשים והותיקים שמתמידים בלימוד התורה לאחר יום עמל, ולמרות עיסוקיהם הרבים.  וכן גם לנשותיהם המעודדות ותומכות מתוך רצון ושמחה ואורך רוח. זכותכם גדולה עד אין קץ.

הציבור היקר מוזמן להצטרף לשיעורים בביהכנ"ס גינת אגוז ברמת חן נתניה, בימי שני וחמישי משעה 18:30 עד 19:30 עם רב ביהכ"נ.  הרב רוני בוסי הי"ו .

                               ברוכים הבאים.

 

 

 

                                                                      

חידון לפרשת ויקרא

                                            מאת עזרא מרום   

 

1. באיזה שם נקרא חומש ויקרא ומדוע?
2.מדוע מתחילים ללמד ילדים תורה מחומש ויקרא?
3.עיין ברש'י וענה מה למדים מהכתוב: "אדם כי יקריב מכם"?
4.מה משמעות השם קרבן עולה?
5.מי בתורה נקרא קרבנו בשם: א. מנחה ב. עולה? 
6.מה מקריבים בעולת העוף?
7. א) מה פירוש המילה מוראתו בפסוק: "והסיר את מוראתו בנוצתה". ב) מדוע

    עושים פעולה זו?
8.ציין שתי סיבות לשם קרבן שלמים (רש'י).
9.  ציין שני טעמים לכך שבמילה "ויקרא" האות א' זעירא.
10. באיזה קרבן מקריבים נקבה?
11. מה משמעות השם: "אוהל מועד"?
12. "וערכו עצים על האש". אילו סוגי עצים לא נשרפו על המזבח ומדוע?
13. מדוע לא מסירים את הכנפיים בעולת העוף?
14. אשר נשיא יחטא " אמר רבן יוחנן בן זכאי: "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו"(הוריות,י:). מהו חטאו של הנשיא ומה הרמז לכך??
15.מה למדים מהפסוק : "ולא ידע ואשם"? (רש"י).


תשובות
1.  ספר ויקרא נקרא גם תורת כוהנים כי עוסק בקרבנות.
2. אמרו חז"ל: "יבואו (ילדים) טהורים ויתעסקו בטהורים (הקרבנות)"
3.ללמדנו שאסור להקריב קרבן מן הגזל כמו שאדם הראשון לא הקריב מהגזל,    

   הכל היה שלו.
4. הקרבן נקרא עולה כי הכל עולה לה' והכהנים לא אוכלים ממנו.
5. א. קין והבל ב. אברהם בעקידה : "ויעלהו לעולה תחת בנו"
6. בעולת העוף מקריבים תורים או בני יונה.
7. א. מוראה = זפק ב. כדי לא להקריב מהגזל כי בזפק מצטבר האוכל.
8. קרבן שלמים נקרא כך בגלל ש: א. מביא שלום לעולם. ב. עושה שלום בין הכהנים, המזבח והבעלים שהרי כולם מקבלים מהקרבן.
9. א) בעל הטורים: משה כתב כך משום ענוותנותו וצניעותו, כדי שיראה כאילו כתוב "ויקר", שהקב" ה פנה אליו במקרה. ב)כלי יקר: לרמז שהקטנים יתחילו ללמוד מכאן, כמו שהאות א' היא התחלת האותיות.
10. בקרבן חטאת מקריבים נקבה.
11. מועד= מיועד למסירת דבר ה' למשה וגם שכל זמן שהוא קיים המועדים נשמרים כראוי ע"י ישראל
12.  הגפן והזית לא נשרפו מפני שפירותיהם משובחים. הלקח הנלמד מכך: הבנים הטובים מגינים על אבותיהם.
13. כדי שיהיה המזבח מהודר בקרבנו של העני (עוף מרוט לא נחשב מהודר)
14. הנשיא חטא בגאווה והתנשאות. הרמז לכך במילים:" אשר נשיא יחטא "
      ראשי תיבות =אני 
15. אדם שאיבד מעות ומצאם עני, יש למאבד שכר על כך כאילו נתן לעני ביד !


 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום

וחודש טוב 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

כג'

אדר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

ויקהל-פקודי

גיליון 605

 



 

 

ויקהל-פקודי -מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" -ומדוע היה צריך משה להקהילם? אלא כיוון שקרן עור פני משה, היו פוחדים לגשת אליו כמו שכתוב "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו" (תשא לד, ל)

 

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" -הקדים את שמירת השבת להקמת המשכן וכליו להראות את חשיבות השבת, שבזמן בריאת העולם הקב"ה בכבודו ובעצמו נח ביום השביעי, ובזכות קיום מצווה זו, עם ישראל יכולים להיגאל, כמו שאמר התנא הקדוש שמעון בר יוחאי "אלמלא  היו ישראל משמרין שתי שבתות היו נגאלים".

 

"לא תבערו אש" – מלאכה ראשונה שמזהיר בה בחילול השבת היא דווקא הבערת אש, ויש רמז בזה: שאם אדם מחלל שבת תבער בו אש גיהנם כיוון שהוא חולק על הקב"ה ששבת ביום השביעי.

 

לאחר שנצטוו להביא תרומה לה', הזדרזו לקיים את המצווה כמו שכתוב: "ויביאו כל איש אשר נשאו לבו וכל איש אשר נדבה רוחו אותו", מתרגם אונקלוס: "ואתו כל גבר דאתרעי ליבה וכל דאשלמת רוחיה". ומכאן מובן הפסוק "אשר נשאו לבו" הכוונה נתן מרצונו הטוב – דאתרעי ליבה, תרגום ונדבה רוחו, שעושה את המצווה לשם שמים ולא הייתה לו נגיעה בדבר, וזה מראה את שלמות המצווה דאשלמת רוחיה.

 

"ויבואו האנשים על הנשים"- קשה להבין את לשון הפסוק ונראה לענ"ד שבחטא העגל כאשר אמר אהרן לגברים "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם", סירבו הנשים לתת את תכשיטיהן ולא היו שותפות בחטא העגל, אבל כעת שנצטוו לתת תרומה למשכן, הזדרזו הנשים לתת את תרומתן ראשונה ותרומת הגברים הייתה על תרומת הנשים.

 

"והנשאים הביאו את אבני השהם" חסרה האות יו"ד במילה נשיאים, בגלל שהנשיאים התגאו ואמרו אנחנו נשלים מה שיחסיר הציבור למשכן, ולכן נלקחה מהם האות יו"ד שהיא משם ה' הגדול. וכך נבין מדוע כתוב במסכת סוטה (ה/ע"ב) שמי שיש בו גאווה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת.

ומדוע כתוב בכפיפה אחת? במתן תורה הקב"ה כפה עליהם את ההר כגיגית (שבת פ"ח). אבל אדם שיש בו גאווה יש לו התנגדות לזה כי הוא מחשיב את עצמו בחינת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ולכן אינו יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים וגם השגחת הקב"ה מסתלקת ממנו.

 

"וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה"- וקשה להבין מדוע ה' נותן חכמה לאיש חכם לב. מצד ההיגיון ה' צריך לתת חכמה לאיש שיש בלבו רצון לעשות מצוות ה', וזו הכוונה שיש בו חכמה, כמו שמצינו אצל משה רבנו שכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". והמדרש אומר שבזמן שעם ישראל היו עוסקים בביזה, הלך משה לקיים את שבועת יוסף לאחיו "פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה", ועל משה נאמר "חכם לב יקח מצוות", שכיוון שרצה לקיים מצווה זו נסתייעה בידו והראתה לו סרח בת אשר שנשתיירה מאותו דור, היכן קבור יוסף וזכה להוציא את עצמות יוסף ממצרים.

 

"אלה פקודי המשכן משכן העדות"- "פקודי"- כמו "פקד יפקד אלוהים אתכם". ו"משכן"- אותיות נמשך, מכאן שכאשר לבו של האדם נמשך אל ה' יתברך שמו, ה' פוקד אותו ושם משכנו בתוכו.

 

 העדות- כמו "עדות לישראל להודות לשם ה'" ומכאן ששוכן ה' בתוכנו ואז "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך".

 

 

 

 

"אשר פקד על פי משה"- שמשה אחראי על הכספים שנגבו ועל דרך שימושם במשכן, ומראה לעם ישראל שכך צריך לנהוג כל גבאי צדקה לתת דין וחשבון על הכספים אשר נגבו וכן על ההוצאות, שלא יבואו ח"ו לחשוד בו שמעל בכסף.

 

ורשם את המשכן כנגד בריאתו של העולם.

ביום הראשון בראשית ברא אלוהים את השמים בחינת נוטה שמים כיריעה, וכנגד זה במשכן יריעות עזים, בשני יהי רקיע, ויהי מבדיל- ובמשכן והבדילה הפרכת לכם, בשלישי יקוו המים, ובמשכן ועשית כיור שבו המים מכונסין, ברביעי יהי מאורות, ובמשכן ועשית מנורת זהב, בחמישי ישרצו המים ועוף יעופף, ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפיים, בשישי נברא האדם ובמשכן ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, בשביעי ויכולו, ובמשכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ויברך אלוהים – ויברך אותם משה.  ויקדש אותו – וימשח אותו ויקדש אותו.

 

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו ויברך אותם משה" נאמר במדרש רבה: ומה בירך אותם? יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם, ומתי תשרה שכינה במעשי ידיו? שעושה כמצוות ה', ומתי עושה מצוות ה'? כאשר יש לו יראת שמים, ועם ישראל עשו ומראה על שיתוף פעולה וכאשר עם ישראל עוסקים במצוות, שכינה שורה עליהם.

רבי יוסי אמר: כך אמר להם ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם אלף פעמים ויברך אתכם' אמר להם כשם שנתעסקתם במלאכת המשכן ושרתה השכינה במעשה ידיכם כן תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה במעשה ידיכם תמיד.

אמר רבי אלעזר בן יעקב: המביט בברכתו של משה יש בה מסוף העולם ועד סופו שלא כתוב אלף פעם אלא אלף פעמים, שמחנה ישראל היה ג' פרסאות ופעמיים ששת אלפים פרסאות, ותמנה כך אלף פעמים שזה כל העולם שיקויים לעתיד שלא תהיה שום אומה ולשון אלא רק ישראל.

ד"א, יש קושיא, אמרו ישראל על ברכתו של משה רבנו למה אתה נותן קצבה לברכותינו? שאמר אלף פעמים, א"ל משה רבנו זה משלי,  אבל הקב"ה יברך אתכם "כאשר דבר לכם".

והכוונה שמשה רבנו נהג בהם טובת עין שבזמן שאינם ראויים לברכת ה' יתברכו מברכתו, שכן משה תמיד עמד לעם ישראל כאשר חטאו והיו ראויים לעונש וביקש עליהם רחמים ויהיה שלום ביניהם ותחול עליהם ברכת ה' .

יה"ר שנזכה כולנו להגדיל תורה ולהאדירה מתוך עושר רוחני ויהיו כל מעשינו לשם שמיים אמן.

 

שבת – שלום !

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’ כל העושה בו מלאכה יומת (ויקהל לה-ב)

לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת’ בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?

אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם.

זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת’ בצירי) מלאכה" - המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים.  אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת.

על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר:  כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה’ הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה’". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם.


ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות - מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות... האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון (ויקהל לה-ב)

לא נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכו’, אלא נאמר תיעשה כלומר, מי ששומר שבת כהלכתה, יש לו ברכה בימות החול המלאכה והמפרנסה תיעשה מעצמה ותיזדמן ממנו יתברך. שנאמר "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". יש כאלה שחושבים שהשבת ניתנה בעיקר לשינה ולמנוחה "שבת וינפש" שכן שבת ר"ת שינה בשבת תענוג, ומנצלים את השבת למנוחה ולבטלה. אך טעות היא בידם! אכן שינה בשבת תענוג, אך צריך להבין משמעותה של השינה בשבת ולמה היא ניתנה.

 

משל למה הדבר דומה? ראובן הוא פקיד בחברה מסויימת ונזדמן למסעדה יוקרתית.  להפתעתו הוא רואה את שמעון חברו הטוב העובד באותו חברה יושב גם הוא במסעדה בחברת אנשים נוספים, ובסיומה של הסעודה חותם הוא על שובר של העסק, ואינו משלם, ולא זו בלבד, אף מזמין הוא על חשבון העסק את כל אותם אנשים שישבו ואכלו עמו.  סבר ראובן לתומו שכך הוא הנוהל בחברה, שאכילה במסעדה היא על חשבון העסק ואין צורך לשלם.

לאחר מספר ימים שוב סעד באותה מסעדה כיד המלך, ובתום הארוחה ביקש לחתום על שובר של העסק ולשלוח את החשבון

 

 

להנהלה.  "ממתי מגיע לך אירוח במסעדה יוקרתית על חשבון העסק?"  שאל אותו מנהל החברה כשקיבל את החשבון.

"מה השאלה? הלא לשמעון אתם משלמים".

"נכון", ענה מנהל המפעל - "שמעון הוא איש מכירות ותפקידו הוא להיפגש במסעדות יוקרתיות עם לקוחותינו. לשמעון אנחנו לא "מרשים". אותו אנחנו מחייבים כיון שמן הארוחה שלו מרוויח העסק ולכן אנחנו נשלמים את ההוצאות. אך אתה, מה לך ולארוחות אלו? למפעל לא תצמח כל טובה מכך אלא רק נזק!"


כך הוא לגבי השבת. בני התורה אשר תורתם אומנותם ועוסקים יום ולילה בתורה, להם מתאימה המנוחה גם כדי לצבור כוחות מחודשים לכל השבוע, וגם כדי לענג בכך את עצמם בשבת. אין ספק גם בליל שבת הם נשארו ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. אך אדם שכל השבוע אין לו כל עסק עם לימוד התורה והוא נתון רק לפרנסתו עבורו השינה היא נזק. עליו מוטלת החובה לעסוק בתורה כדי לקדש את עצמו בשבת, ובכדי לייקר את השבת יותר משאר ימות השבוע.


כך צריכה להיות ראייתו של האדם את השבת. השבת לא ניתנה לנו כ"עונש" של אי-עשיית מלאכה, אלא היא ניתנה לנו כדי לעסוק בתורה ולחזק את האמונה ולהטעין את הנשמה כל שבוע מחדש שלא נשכח את היעוד שלנו בעולם הזה ולא כאותם כסילים ששבת בשבילם זה יום של הוללות מעורב, כדור רגל, ומסיבות של שטן אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.                                                                                    (הרב  א. קרן)

 

פרה שומרת שבת

גם בעלי חיים יכולים לחוש באוירה  המיוחדת של השבת, ולהתרגל לנוח ביום זה! שהרי כך נאמר לנו בתוך עשרת הדברות: (ראה בספר דברים, פרק ה' פרשת ואתחנן): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ   וְגֵרְךָ  אֲשֶׁר  בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ".

מכאן שביום השבת צריכים כולם לנוח - גם אנשי הצווארון הכחול, המתדלקים, הפועלים, הנהגים והקופאיות. וגם בעלי החיים.  אפילו בעלי החיים זכאים ליום מנוחה.

ובסיפור הבא מסופר על בהמתו של חסיד אחדשנמכרה לגוי, ופשוט לא הסכימה לחלל שבת!! (הסיפור מובא מתוך ספרו של הרב זכאי, "השבת והלכותיה", פרק י"ב).

מסופר במדרש: מעשה בחסיד אחד שהיתה לו פרה אחת והיה חורש בה בכל יום ויום. וביום השבת היתה נחה. לימים ירד אותו צדיק מנכסיו ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה וקשר העול על צוארה ורבצה תחת העול, ולא רצתה לעשות מלאכה ביום השבת, והיה הגוי מכה אותה ולוא הועיל כלום.

כיון שראה הגוי כך, הלך אצל אותו צדיק שמכרה לו, ואמר לו: בוא וטול פרתך, ששת ימים עבדתי בה, וביום השבת הוצאתי אותה לחוץ לחרוש בה, ורבצה תחת העול ולא רצתה לעשות שום מלאכה בעולם, והייתי מכה אותה ולא הועיל כלום.

כיון שאמר לו כך, הבין אותו חסיד, מפני מה אינה עושה מלאכה, לפי שהיתה רגילה לנוח ביום השבת. אמר לו אותו הצדיק: בוא עמי ואני מעמידה לך.

הלך עמו ודיבר באוזני הפרה: "אוי פרה, כשהיית בידי היית נחה בשבת, ועתה עוונותי גרמו ומכרתי אותך לזה האיש, בבקשה ממך קומי וחרשי". כיון שאמר לה כך עמדה והתחילה לחרוש.
אמר לו הגוי: הגד לי, שמא כישפת אותה? לא אניח אותך עד שתגיד לי מה עשית לה או מה אמרת לה באוזניה! אמר לו אותו צדיק: כך וכך אמרתי לה...

כיון ששמע הגוי כך, נבהל ונזדעזע ונשא קל וחומר בעצמו ואמר:
מה פרה זאת, שאין לה לא דעת ולא תבונה הכירה את בוראה,
ואני שבראני הקדוש ברוך הוא בצלמו ובדמותו, ונתן לי דעה ובינה, לא יהיה ראוי לי להכיר את בוראי

מיד הלך ונתגייר וזכה ללמוד תורה ונקרא רבי יוחנן בן תורתא. (מדרש עשרת הדברות)

 

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

 

 

פרשת ויקהל –בסימן של אחדות

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (ויקהל לה-א)

 משה רבנו הקהיל את כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל ומסר להם על אודות מעשה המשכן וכליו.  ומדוע צריך לאסוף את כל כללות עם ישראל במצווה זו, כי לבנין המשכן דרושה האחדות כאיש אחד בכללות עם ישראל, כי הרי ראינו שלא חרב הבית אלא בעון שנאת חנם, שזהו שורש הפירוד והמחלוקת בעם ישראל, וכבר אמרו שאינו עתיד להבנות אלא ע"י אהבת חנם, שהיא מציאות האחדות כאיש אחד בעם ישראל, לכן כאשר משה רבנו מצווה על בנין המשכן הקהיל את כל עדת ישראל, ולכן פרשה זו נאמרה בהקהל דוקא ולאחר מעמד הר סיני, ששם זכו בני ישראל להגיע לשיא המדרגה של ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, מאותו מעמד נצטוו על הקמת המשכן שדורש את אחדות עם ישראל. (וידבר יוסף)

 

פרשת פקודי

"אלה פקודי המשכן... עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרון הכהן" (לח, כא). 

"הכלל הוא שהשם יתברך משפיע תמיד על עמו ישראל חסד ורחמים, ומה שלפעמים בא איזה דבר רע על ישראל, הוא רק כדי שבסוף תבוא מזה טובה לישראל. אבל אם חס ושלום לא תבוא טובה מן הרעה הזאת, אזי אין הש"י שולח אותה על ישראל.

כי העיקר מה שהשם יתברך שולח רעה על ישראל הוא כדי שאחר כך תבוא מזה טובה לישראל. וזהו הרמז: לוי מרמז על מידת המשפט, וכהן מרמז על מידת החסד. "עבודת הלויים" שהוא מידת המשפט, "ביד איתמר בן אהרון הכהן" שהוא מידת החסד. המשפט הוא ביד החסד, אם יבוא מזה חסד, יהיה משפט, ואם לא יבוא מזה חסד, לא יהיה משפט" (קדושת לוי).

 

ויקהל פקודי-כלל ופרט

בפרשת פקודי, באו במניין ובחשבון ובמידה ובמשקל, כל פרטי מלאכת המשכן, וזוהי מובנה של המלה "פקודי"  זאת בניגוד למובנה של המילה "ויקהל", שעניינה הכלל וההתקהלות. לכן אומר הרב זווין זצ"ל, שפרשיות ויקהל ופקודי נקראות ברוב השנים ביחד, וזאת בכדי לשלב בין הכלל והפרט.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"-  מסמל את הכלל, "ואלה פקודי"... שבה מפורט המשכן לחלקיו מסמל את הפרט.

 

קיימות שתי השקפות עולם. האחת אומרת שהציבור והכלל הוא העיקר בחיי החברה, והאדם הפרטי אין לו כל ערך וחשיבות כשהוא לעצמו. כל ערכו של הפרט הוא בתור בורג במכונת החברה הכללית. כך שבשביל תועלת הכלל אין להתחשב בחיי היחיד, ואפשר להקריב אלפי יחידים על מזבח החברה.

הגישה השניה אומרת שכל העיקר הוא היחיד – האדם הפרטי. כך שכל תפקידו של הציבור הוא לשרת את היחיד, העומד במרכז. שתי השקפות עולם אלו, עומדות בבסיסן של תורת הקומוניזם מחד, ותורת האנרכיזם מאידך.

 

שתי השקפות עולם אלו אינן לפי רוח התורה. בשלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן (על פי ברייתא דר' ישמעאל) יש "כלל הצריך לפרט"   ו"פרט הצריך לכלל".  העולם נברא לפי התורה, ובעולם, הכלל צריך לפרט, והפרט צריך לכלל.

מצד אחד נאמר בגמרא: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" ( סנהדרין פ"ד, מ"ה). כך שכל יחיד ויחיד כשהוא לעצמו הרי הוא עולם מלא. מצד שני נאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א' י"ז כ"א) - כולם יחד הם עם אחד. כך רואים אנו שיש ערך לכלל ויש ערך לפרט.

לפיכך באות פרשיות ויקהל ופקודי זו אחר זו רצופות, וברוב השנים ביחד. כלל ופרט – כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל.

 

"כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת" (שם, ה)

דרשו רבותינו ז"ל שמי שנותן צדקה בסתר או לגבאי באופן שלא ידע העני מי הוא הנותן ולא ידעו אחרים ה"ז דומה לזהב.

והנותן ליד העני וידע העני מי נתן לו דומה לכסף שהרי מקבל ממנו בכיסופי אפין.

והנותן לעני בפרהסיא ה"ז דומה לנחושת שהוא מצוי ביד כל אדם והוא בזול.

לפיכך צריך אדם ליתן צדקה בסתר, ונאמר: "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כא).(עולת שלמה - לרבי שלמה אלבדיחי זצ"ל)

 

 

 

"וישם את המנורה וגו' נוכח השולחן וגו'" (מ, כד)

בא להורות לנו מוסר השכל, באומרו: "את המנורה נוכח השולחן". כי חז"ל אמרו שהמנורה רומזת על התורה וא"כ צריכה להיות נוכח השולחן שיאמר דברי-תורה על שולחנו.  (מקום מקדש - לרבי חיים סנוואני זצ"ל)

 

שבת פרה

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה 

פרשת פרה ופרשת החדש שלאחריה באות כשאנו מתקרבים לחדש הראשון לחדשי השנה, חדש ניסן, ולחג החרות, חג הפסח. כדי שיוכל אדם להקריב את הפסח עליו להכין את עצמו.

הטמאים חייבים להיטהר, שכן טמא אסור בהקרבת הפסח, ובאכילתו.
בשבת פרה קוראים למפטיר את תחילת פרשת חוקת בספר במדבר.

הפרשה מדברת על לקיחת פרה אדומה תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול, על שחיטתה, שריפתה וערבוב אפרה במים. מי אפר הפרה משמשים לטהר טמאי מתים.

דיני פרה אדומה נמסרו למשה ולאהרון, כך גם דיני קידוש החדש ודיני הפסח.

כהפטרה לפרשת פרה, אנו קוראים את מחציתו השניה של פרק ל"ו ביחזקאל: "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנידה הייתה דרכם לפני".

 הפרשה עוסקת בטומאה ובטהרה ממנה, וההפטרה עוסקת בטומאה וטהרה. הטומאה מפרידה בין ישראל לבין אביהם שבשמים.

 

שתי טומאות הן. טומאה שניגודה הוא: טהרה, טומאת הגוף, ממנה יכול האדם להטהר על ידי מעשי טהרה. טומאת המת היא טומאה כזו.

ניגודה של הטומאה השניה הוא: קדושה. טומאה זו מכונה: "טומאת הקדושות".  טומאה כזו נגרמת כתוצאה מחטאים. כגון: עריות, או אכילת מאכלות אסורים. לטומאה כזו אין התורה נותנת דרכי טהרה.

 

הפרשה מדברת בטומאת המת ובדרכי הטהרה ממנה. יחזקאל מדבר על טומאה שבאה כתוצאה מן החטא: "בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה, בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנידה הייתה דרכם לפני".

העם מטמא את הארץ בשפיכות דמים ובעבודת גילולים. העונש על החטאים הוא גלות.


בפרשת העריות בספר ויקרא מזהיר הקב"ה את העם
ולא תקיא הארץ אתכם, בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".

ואומר הנביא: "ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגילוליהם טמאוה. ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות".

 

הנביא מזכיר כאן את החטאים אשר חז"ל קבעו אותם כ"יהרג ואל יעבר". טומאת הנידה - מרמז על גילוי עריות; הדם אשר שפכו - שפיכות דמים; ובגילוליהם טמאוה - עבודה זרה. הגלות גרמה לחילול ה'. הגויים הצביעו על הגולים ואמרו: "עם ה' אלה ומארצו יצאו". ה' חומל על שם קדשו, ומחליט לקדש את שמו בגויים, באמצעות עם ישראל.

 

 ה' עושה למען שמו ומקבץ את נדחי ישראל לארצם. ומבטיח הקב"ה: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גילוליכם, אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם..." "והושעתי אתכם מכל טומאותיכם".

מבאר רד"ק"דרך משל, כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם, ובהזאת מי חטאת, כן הטמא מעוונות נטהר בכפרה".

 

הקשר החיצוני ברור. כאן וכאן מדובר בטומאה. כאן וכאן מדובר בהזיית מים, כדי לטהר את הטמאים. נראה שההפטרה רומזת, שלא רק מפני טומאה פיזית יש להישמר לפני הפסח, כדי שנוכל להקריב קורבן ה' במועדו. אלא גם מחטא, כדי שלא תקיא אותנו הארץ ויגרם חילול ה'.                                           (הרב רוזנברג)

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

והנשאם הביאו את אבני השהם.

למה כתוב הנשאם חסר י', כתב רש"י, לפי שנתעצלו תחלה נחסרה אות משמם. והטעם שנחסרה דוקא האות י', מפני שהם פרשו מן הציבור, לכן נחסרה האות י', שמשמשת לסימן של רבים, ש"נשיא" הוא לשון יחיד. ו"נשיאי" הוא לשון רבים, נמצא דהי' מרמז על רבים, לרמז שהם פרשו מן הרבים. ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב על "והנשאם" וענני שמיא אזלין לפישון ודליין מתמן ית אבני וכו', פירוש, שהנשיאים הכוונה לעננים שהביאו את אבני השהם, ובספר תוס' השלם (תוספות מכת"י) כתוב דלכן כתוב חסר י', שהפירוש הוא עננים.

ובעלי המוסר פירשו, שבגלל שהם הביאו דבר מסוים וחשוב כל כך שהיה בולט לכל, והיה יכול הדבר להביאם לידי גאוה והרגשת סיפוק, לכן כתוב לשון חסר.

 

בצלאל בן אורי בן חור. מדוע מייחסת התורה את בצלאל גם אחר זקנו חור, מפרש רש"י, מפני שחור היה בנה של מרים הנביאה, לכן זכה בצלאל לעשות את המשכן. ויש אומרים שלכן זכה לכך בצלאל, מפני הזכות שמסר זקנו חור את נפשו במעשה העגל, כאשר סירב לעשות את העגל, והרגו אותו. וגם להורות לנו, שע"י מעשה הקמת המשכן שעשה נכדו של חור, זה סימן שנתכפר להם לישראל עוון העגל, שאם לא כן לא היה יכול בצלאל שהוא נכדו של חור שנהרג במעשה העגל לעשות המשכן, שאין קטיגור נעשה סניגור. וגם דמסירות נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה, דהחקירה תעכב ברצון פנימי מלמסור נפשו על קדוש השי"ת כעדות יעב"ץ החסיד, ויהודה מסר עצמו בים במסירות נפש, וכן חור מסר עצמו בעגל, ולכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדאי לכן וימלא אותו בחכמה ובדעת כו', וזהו שכתוב בן חור למטה יהודה (משך חכמה).

 

עוד טעם למה מייחסת התורה את בצלאל עד חור, בגלל שחור היה בנה של מרים, נמצא שמשה רבינו היה דודו של בצלאל, והיה מקום לטעות שלכן בחר בו משה לעשות המשכן, לכן מייחסו אחרי חור, להורות, שכן ציוה הקב"ה למשה.

 

והמלאכה היתה דים... והותר. למה נשאר, כדי שלא יתגאה התורם בזה שהוא תרם, שאפשר שתרומתו מהנשארת, ויש אומרים עוד פירוש שהיה נס שגם מה שהיה מיותר נכנס לחשבון והיה נצרך למלאכת המשכן. ויש אומרים כדי שלא יוכלו לומר שאם לא תרמתי לא היה משכן ורק בזכות תרומתו נבנה המשכן, ואין המשכן שהוא מקומו של השכינה ראוי להיות ע"י גבה לב ומתגאה.

 

ויעש את הכיור נחשת... במראת הצבאת. במראת הצבאת אלו המראות שהיו משתמשין בהם הנשים במצרים, רש"י. והטעם שנעשה הכיור דוקא מהמראות הללו, מפני שהרי מהמים של הכיור היו משתמשים בשביל נשים סוטות. לפיכך נדבו הנשים הצדקניות את הכיור, להראות שהם צנועות וכשרות, ואינן מתייראות כלל מהמים של הכיור.  ועפ"י דרך המוסר, שכאשר הכהנים באים לרחוץ את עצמם ולהיטהר, אין להם לתלות החסרון באחרים רק בעצמם, וזה הכוונה של המראות שעל ידם רואים את נגעי עצמו, כמו שאמרו חז"ל כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

הודעה

בס"ד ובשעטו"מ אנו עומדים לסיים לימוד מסכת נוספת "מסכת מגילה" ולהתחיל בלימוד מסכת "מועד קטן". ברכת ישר חילכם לאורייתא לכל הלומדים החדשים והותיקים שמתמידים בלימוד התורה לאחר יום עמל, ולמרות עיסוקיהם הרבים.  וכן גם לנשותיהם המעודדות ותומכות מתוך רצון ושמחה ואורך רוח. זכותכם גדולה עד אין קץ.

הציבור היקר מוזמן להצטרף לשיעורים בביהכנ"ס גינת אגוז ברמת חן נתניה, בימי שני וחמישי משעה 18:30 עד 19:30 עם רב ביהכ"נ.  הרב רוני בוסי הי"ו .

                               ברוכים הבאים.

 

 

 

 

                                                                      

חידון לפרשת ויקהל פקודי

                                            מאת עזרא מרום   

 

שאלות
1. מה ניתן לדייק מהפסוק: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"?

2. "ויכלא העם מהביא" (תרומות). על מה נאמר עוד בתורה הביטוי "ויכלא"?
3. "ויעש בצלאל ארון עצי שיטים". מדוע נזכר רק שמו של בצלאל על עשיית הארון?
4. מה ההבדל בין נדבת הנשיאים בחנוכת המזבח לעומת חנוכת המשכן?
5. מה למדים מכך שהמשכן היה עשוי מעצי שיטים?
6. מה נרמז בכפילות הלשון "המשכן משכן העדות"? (לפי הגר"א)
7. כמה אדנים היו במשכן?
8. בתיאור בנין המשכן מוזכרת המילה עשייה 248 פעם. מדוע? (אברבנאל)
9. "ויברך אותם משה". באיזו ברכה ברכם?
10. מה מקור הפתגם: "הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין"?
11. א. על מה נאמר בפרשתינו שהיה "לעיני כל בית ישראל"?  ב. איזה חומש מסתיים במילים "לעיני כל ישראל"?
12."בצלאל בן אורי בן חור" א. מי היה חור? ב. באיזה גיל היה בצלאל  כשבנה את המשכן? 
13.  באיזה איבר בגוף מונחים התכשיטים הבאים : א. חח ב. נזם?
14.  כיצד נקראים בפרשתינו מרכיבי האוהל : א. המקלות ב. החבלים?
15.  איזו מלאכה עשו א. כל אישה חכמת לב ב. כל איש חכם לב?



 

תשובות
1. א. לרבות בארץ ובחו"ל. ב. למעט את המקדש שבו לא חל איסור זה בשבת.
2. במבול נאמר :"ויכלא הגשם" (בראשית ח, 2(
3. א. בגלל שרק בצלאל ידע את סוד הארון (בעל הטורים ) ב. בגלל שפעל במסירות נפש רבה  יותר מהאחרים (רש"י(
4. בחנוכת המזבח הם התנדבו ראשונים ואילו במשכן היו אחרונים.
5. למדים שאסור לאדם להשחית עצי פרי לצורך בנין שהרי גם הקב"ה בחר בעץ סרק.
6. רמז למקדש שנחרב פעמיים : משכן= 410 כמנין שנות המקדש הראשון, המשכן= 420 (יחד עם חמשת האותיות במילה) בדיוק כשנות קיומו של המשכן השני (לפי הגר"א
7. 100
8.  248 פעם מוזכרת המלה עשייה כנגד רמ"ח מצוות עשה!
9.  יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם.
10. השולחן (סמל העושר) היה בצפון, המנורה (סמל החכמה) היתה בצד דרום
11. א.עמוד האש ועמוד הענן ב. חומש דברים וסיום התורה כולה.
12. א. חור הוא בנה של מרים. הרגו אותו בחטא העגל. ב. בן 13 שנה! (לפי הגמרא סנהדרין ס"ט )
13. חח (=צמיד) ביד, ונזם באף.
14. א. יתדות ב. מיתרים.
15.  א. טוו (ל"ה 15) ב. היריעות (ל"ו, 8(


 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

טו'

אדר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

כי תשא

גיליון 604

 



 

 

כי תשא-מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"כי תשא את ראש"- כאשר יש נשיאת ראש צריך לתת כופר נפש כי יש קטרוג ויש מידת הדין וכופר הנפש מבטל את מידת הדין שכתוב  "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל"- מי שעובר על פיקודי ה' צריך שיתן מחצית השקל. כלומר שכך יראה עצמו, כמחצית ולא שלם. ומפרט הכתוב "עשרים גרה השקל" כלומר מחצית זה עשר, ומרמז לענ"ד על עשרת הדברות שלא לעבור על פקודי ה' שהם בבחינת עשרת הדברות.

 

"ולקחת את כסף הכפרים"- הכסף משמש לכפרה. "כפרים"- כ' מרמז כלי לכפרה, ד"א כ' מרמז על כלי כפרה, שהם 49 שערי קדושה, ו'פרים' בלי כ' מרמז על זה שאין כלים שהם 49 שערי קדושה, אלא זהו שער ה 50 שמאיר לעם ישראל, ומרומז ב'משנכנס אדר מרבין'  סופי תיבות נס . 'מרבין' שזה רבים, נ' כלומר הרבה אור של שער ה 50.  ועוד מרומז בתהילים כ"ב הפותח ב-"למנצח על אילת השחר", שזה אור גדול של שער ה50. וזה מזמור שאנו קוראים בפורים. ונ' מרמז על 'נינוה' שהמעשה שאנשי נינוה חזרו בתשובה, ויונה הנביא חשש שיהיה קטרוג על עם ישראל .

 

ואילו בפורים עם ישראל חזר בתשובה שלמה, שכן מידת הדין היתה גדולה מאוד ולכן גם הישועה והאור היו בשער החמישים.

 

"ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות"- בשמים מרמז שזה קרוב אליך, 'ואתה קח לך'- תורה, שהיא ניתנה לך ולא בשמים היא, והיא כמו בשמים שתוכל להריח מהם,  'ראש מר דרור', וע"י זה ינשאו ראשו של 'מר דרור' ותרגם 'מירא דכיא' רמז למרדכי.  'חמש מאות' מרמז על חמש המאות שנהרגו בשושן הבירה.

 

"ויתן אל משה.. שני לוחות"- ומרמז על שתי חלות שבת, שמי שמכבד ושומר את השבת כאילו קיים את כל התורה וההיפך.

 

"ויקח מידם.. ויעשהו עגל מסכה"- ודווקא עגל.  כמו שעגל אין לו בחירה והוא בבחינת חי, איך אפשר שהוא יהיה ח"ו בבחינת אלוהים, אלא שזה היה עגל מסכה. המילה 'מסכה' מורכבת ממסך ואות ה' מרמז על השם.

וזה מרמז על ירידה בקדושה שכן העם היה מסוגל לעבוד עגל, שזה מרמז על חי שאין לו בחירה ועוד ממתכת שהם הביאו.

ד"א בנבואת יחזקאל כתוב 'פני אריה מימין ופני שור משמאל' וזה מדובר על מלאכים שאין להם אפשרות בחירה, אז איך אפשר שעם ישראל האמינו בעגל שהוא בחינת חי ואין לו הבנה ובחירה והוא נחות מדרגת מדבר.

 

"ויאמר אהרן חג לה' מחר"- חג ר"ת חסד –גבורה, ומכאן שהם היו משמשים בערבוביא באותו היום.

 

"ואמלא אותו רוח חכמה"- הקב"ה יהב חכמה לחכימין (דניאל) בחינת כלי מלא מחזיק, כלי ריקן אינו מחזיק. שלא כמידת בני האדם מידת הקב"ה, שמידת בני אדם כלי ריקן מחזיק וכלי מלא אינו מחזיק.

 

"ויתן אל משה.. לחות אבן כתובים באצבע אלוהים" להראות גודל הנס בדומם.  שהרי הלוחות היו חרוטים בשני עבריהם ואותיות מ' ו-ס' לא נפלו מן הלוחות, והם מרמזים על הס"מ שעד שלא חטאו עם ישראל לא נשברו הלוחות.

 

 

 

 

 

"וירא העם כי בושש משה"- בושש בשינוי שבוש, שטעו בני ישראל. שכן משה אמר שהוא חוזר לסוף 40 יום והיו צריכים לספור מהלילה, שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

 

"ויקח את העגל"- עגל בשינוי אותיות לעג, שנעשה מזה לעג גם לעם ישראל, ולכן טחן אותו משה, "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל", כביכול שישתו מהאלוהות שלהם.

 

"אתה ידעת את העם כי ברע הוא"- ברע בשינוי ערב, כלומר רמז לערב – רב שהוציא משה ממצרים.

 

"ושכתי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי" יש הקבלה בדברים, ורמז לפסוק "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", "יגיע" מרמז שכל אדם יכול להגיע לקיים מצוות התורה. "כפיך"- מרמז 'והסירותי כפי'.  'כי תאכל' מרמז על יכולת האדם שע"י עבודה ויגיעה יכול להגיע אפילו לדרגת משה רבנו.

 

"לא תשחט על חמץ דם זבחי"- החמץ מעיד על קלקול והחמצה, שאם אדם עושה מצווה ידע, ששכר מצוה – מצוה'.

 ומצוה זו קשורה ליציאת מצרים, שמצרים נקראת 'ערות הארץ' וזה רמוז ב'שמע' שזה בשינוי צר-מים, כלומר מקום שיוצאים המים דרך צינור, ולכן בגלל שפגמו בזרעם, גם מצרים עצמה היתה צריכה למי היאור מכיון שהיו חסרים בה גשמים.

 

"לא ילין לבוקר"- מכאן שלא יחכה ולא ימתין אלא ידע ששכרה של המצוה היא בעשייתה באותו זמן.

 

"ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'"- שכמו שברא הקב"ה את השמים ואת הארץ בששה ימים וביום השביעי שבת וינפש, כאשר יקיימו את מצוות התורה המלאכה תיעשה מאליה בששת הימים.

לכן מצוה עלינו לשמור את השבת כדי להידבק בבוראנו, וע"י כך נשיג את התכלית האמיתית לזכות לקבל שכרה לעולם שכולו נצח. יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו אמן.

שבת – שלום !

 

 

 

 

 



 

 

 

 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

שני לוחות העדות

ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלוהים (תשא  לא-יח)

והטעם שנתן הקב"ה את עשרת הדברים בשני לוחות ולא בלוח אחד, לרמוז שהם כנגד השמים והארץ. להורות שאם ישמרו מה שכתוב בלוחות יתקיימו שמים וארץ, כפי שנאמר בירמ' ל"ג) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", היינו אילולא התורה שלומדים בה יומם ולילה לא היו מתקיימים שמים וארץ. וכן מרמזים ב' הלוחות לעולם הזה ולעולם הבא. שאם נקיימם נזכרה לעוה''ז ולעוה"ב.

ועוד טעם למה היו הלוחות שנים ולא אחד, לפי שנקראו לוחות העדות, ואין עדות בפחות משנים, שהם מעידים שהקב"ה נתן לנו התורה.

 

ודעו שאע"פ שהקב"ה נתן לו התורה במתנה והצליח משה רבנו ללמוד באותם מ' הימים מה שאין אדם מספיק ללמוד בשנים הרבה, אל יעלה בדעתכם שעלה בידו ללמוד באותם מ' ימים כל התורה כולה הרחבה מני ים, כמו שנאמר באיוב יאב ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולא למד שם אלא כללי כל התורה, ובזה נקרא שלמד כל התורה. וזהו שנאמר כאן ויתן אל משה ככלותו, מלשון כללים, שמסר לו הקב"ה כללי התורה.

 

ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדות לחת אבן כתבים באצבע אלוהים (תשא לא-יח)

"ככלתו-ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד בזמן מועט כזה,ד"א מה כלה מקושטת בכ"ד קישוטים, אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים" (רש"י).

 

נביא להלן סיפורים המורים על חביבות התורה על לומדיה, ככלה החביבה על חתנה, "ככלתו כתיב":

 מעשה ראשון: ישיבת וולוז'ין היתה תוססת, בחורי הישיבה,המצוינים והחריפים, כולם יגעו את מוחם בסוגיה אחת ויחידה,קשה ועצומה.

רבי אייזל חריף, מגאוני הדור, הגיע לוולוז'ין לחפש חתן לבתו. היות ולא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, שאל בבית המדרש קושיה עצומה והכריז כי הבחור אשר יצליח לתרצה-יהיה חתן לבתו.

עמלו הבחורים, אימצו מוחותיהם, שקדו יומם ולילה, שכן מי אינו רוצה להיות חתנו של גאון הדור.

תור ארוך השתרך לפני דלת חדרו של ר' אייזל. בחורים מופלגים הרצו לפניו את תירוציהם, אך איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון לקושיה.

אחר ימים אחדים יצא רבי אייזל לדרכו בידים ריקות.

אחר שעברה המרכבה כברת דרך מן העיר, שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו:

עצור, עצור!!"

אחד מבחורי הישיבה, רבי יוסף שלופער, קרב תשוש ויגע אל המרכבה.

"רבי", קרא מתנשף, "את התירוץ!!

"האם מצאת תירוץ לקושיה?" שאל רבי אייזל

"לא, רבי", אמר, "אך חייב אני לדעת-מהו התירוץ!"

בך בחרתי!" קרא רבי אייזל. תשוקתך העצומה לתורה אשר הריצה אותך עד לכאן...

לא הבחינה של המעמד הכבוד הוא זה שהוריד ודחף אותך לחפש את התירוץ, אלא אהבת התורה לשמה לכן אותך בחרתי ואתה תהיה חתני". (מורשת אבות).

 

מעשה שני : רבי שלמה זלמן אחיו של רבי חיים מווילוז'ין, בא מוילנא לווילוז'ין להישתתף בשמחת נישואי אחד מילדיו של רבי חיים. ר' חיים ביקש לשמח את אחיו באופן מיוחד. הוא הזמין זמרים ונגנים שיבואו וינגנו למענו בחדרו, וישמחו את לבבו. לאחר שקיבל את הסכמת ר' זלמן אכן באו המנגנים, ובכמה וכמה כלי זמר שבידיהם ניגנו ושרו זמן מה והלכו. כל אותה עת ישב ר' זלמל'ה  שקוע בעולמו, ושפתותיו מרחשות, כדרכו, דברי תורה.

 

 

 

 

כעבור שעה, כשנכנס ר' חיים שנית לראות את שלום אחיו, השתומם עד מאד לשמוע אותו שואל ומתפלא: הלא הבטחת שתשלח לי "כליזמרים" לשמחני, מדוע איפוא לא שלחת אותם?

מחשבותיו העמוקות בדברי תורה כבשו את לבו, והוא לא שמע מאומה.

 

מעשה שלישי: באו לבקר בשעות הלילה את רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, בשנתו האחרונה שנת תשכ"ד, בהיותו מאושפז בבית החולים "שערי צדק" אחרי התקף לב. והנה הוא יושב ליד שולחן עם גמרא ושקוע בעיון, הוא היה אז בן קרוב לתשעים שנה. כששאלוהו כיצד הוא לומד לאחר התקף לב, הוא הסתכל על השואל בפליאה גדולה על שאלה זו, ואמר לו: שכחתם רמב"ם מפורש בהלכות תלמוד תורה שאפילו בעל יסורין חייב בתלמוד תורה וכן נפסק בשו"ע ללא כל חולק? (ספר "לשכנו תדרשו" לוקט ממורשת אבות).

 

שבירת הלוחות

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (תשא לב-יט)

ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו

אם נתבונן במעשה העגל ובהלכותיו, נראה לכאורה דבר תמוה, כאשר הקב"ה אומר למשה "לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (לב,ז-ח). משה שומע את הדברים החמורים מפי הקב"ה המבקש לעשות בהם כליה-"ויחר אפי בהם ואכלם" (שם, לב,י),ומבקש מאתו "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שם  לב,יא).

ומפליא הדבר, שלא רואים אצל משה תגובה חריפה למשמע מעשה העגל, רק מאוחר יותר כאשר משה יורד מן ההר ורואה את העגל ואת המחולות, רק עז "וישלך מידיו את הלחות וישבר אותם תחת ההר" (שם  לב,יט).

לכאורה קשה מדוע לא שבר משה את הלוחות מיד? כאשר הוא שומע במרומים שבני ישראל עובדים ע"ז, מדוע מתמהמה מלשבור את הלוחות מיד?

 

הרב אליהו שלזינגר שליט"א בספרו "אלה הדברים" מבאר את הדברים כך: מכאן אנו רואים שגדול כוח הראיה מכוח השמיעה, ואין לדון על סמך שמיעה אף אם היא באה מפי הקב"ה, שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

 

ידוע שהלוחות היו מורכבות משני חלקים, כדכתיב "שני לוחות אבנים" (שמות לד,א). לוח אחד היו בו מצוות בין אדם לחברו, ולוח שני היו בו מצוות בין אדם למקום, וכששמע משה רבנו שבנ"י חטאו במצוות שבין אדם למקום, עדיין לא שבר את הלוחות, כיוון שסבר שאם יקיימו את המצוות שבין אדם לחברו עדיין מצבם טוב, שכן לפחות הם מקיימים מצוות חשובות, אך כאשר ירד מן ההר וראה את המחולות כלומר חטאו מתוך שמחה, ויתר מזו, התברר לו שקמו לצחק ורקודים ולא מתוך אונס (לב,ו). ומפרש רש"י שעסקו בגילוי עריות ושפיכות דמים, שהן בעיקרן עבירות שבין אדם לחברו. אז ראה שאין עוד ערך לשני לוחות הברית, כיוון שבכך הם עברו על שני לוחות הברית. והבין שאין קיום של מצוות בין אדם לחברו ללא קיום מצוות שבין אדם למקומו.

אין אלו שתי יחידות נפרדות.  גויים מקיימים מצוות שבין אדם לחברו שכן פרי השכל וההגיון מחייבים זאת. אבל אצל עם ישראל אין הדברים כן.  אצלנו קיום המצוות שבין אדם לחברו הוא משום ציווי ה', ומי שאינו מחזיק במצוות של בן אדם למקום לא יכול לקיים את המצות שבין אדם לחברו, כי מקיימן בגלל ההיגיון שהמצווה, ולא בגלל ציווי ה' ועד מהרה ייכשל בהן כיון שאין יראת אלוקים בו. וזאת אנו רואים אצל עם ישראל בהיכשלם בע"ז, מכאן הייתה הדרך קצרה לעבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים, אשר מהוים את בסיס קיומו של העם היהודי, והעובר עליהם נחשב כאילו עובר על כל התורה כולה.

אין מדובר כאן בחטא שאדם עבר ועליו לתקן, יש כאן שבירת מוסכמות, העבירה שנעשתה ע"י בני ישראל היא אינה בגדר "עוד עבירה" שעליה צריך תשובה. מדובר כאן בשבירת כללי המשחק וזו עבירה  שיש לתת לה מענה מיידי, וכאשר ראה זאת משה בעיניו הבין שאי אפשר לתת להם את הלוחות, הם אינם ראוים ללוחות אלו ועל כן שיבר אותם.  (אור דניאל).

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

פרשת כי תשא –קשר של תפילין

כתוב בפרשתינו: "ויאמר ה' הנה מקום אתי וניצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי. והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו (דברים ל"ג כ"א-כ"ג).

מפרש רש"י על המקום על פי מסכת ברכות ז': "הראהו קשר תפילין" ובהמשך אומר רש"י בברכות: "קשר של תפילין מאחורי העורף". ורש"י במנחות: "קשר תפילין של ראש" וכך גם נכתב בפירוש יונתן.

 

נשאלת השאלה: מדוע הראה הקב"ה למשה את הקשר של התפילין ולא את התפילין עצמם, וכי נתקשה משה לדעת איך לעשות קשר של תפילין יותר מלעשות את התפילין עצמם? זאת ועוד, אם נתקשה משה להבין עשיית הקשר של תפילין, אז מדוע דווקא קשר של ראש ולא קשר של יד? האם קשר של ראש קשה יותר מזה של יד?

 

אין ספק, אומר הרב פירר, שדווקא לקשר התפילין של ראש, שהראה הקב"ה למשה, יש מסר חשוב ביותר.

חטא העגל הוכיח שעם ישראל הינו "עם קשה עורף",  כפי שנאמר מיד לאחר חטא העגל, "וידבר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (שמות ל"ב ט'). וכמו שנאמר בהמשך: "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך" (שמות ל"ג ג'). וכמו שנאמר מיד בהמשך: "ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" (שמות ל"ג ה').

 

אולם קשיות עורף אינה תמיד מידה שלילית. יש והיא מידה חיובית. "עם קשה עורף" עושה אמנם לפעמים עגל, אבל רק "עם קשה עורף" יכול לקיים את "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". עם שאינו "קשה עורף" לא יכול להתקיים בעולם עוין של גויים עריצים שגרמו לו כל פורענות אפשרית במשך כמעט כאלפיים שנה, ולהישאר דבק בדתו ובאלוקיו.

הכל תלוי למה קושרים את קשיות העורף. אם קושרים אותה לכפירה, אז יוצא ממנה עגל ומסכה, אך אם קושרים אותה לאמונה, אזי יוצא ממנה קידוש שם שמים.

 

לכן הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין של ראש. כלומר, רמז לו שיש תקנה למידה זו של קשיות ערפם של ישראל, אם קושרים אותם לפרשיות בהן חקוקות דת ואמונה כפי שמופיע בתפילין. קשיות עורפם של עושי העגל היא זו שתשמור על קיומם של בני ישראל בעולם אכזר שכזה.

 

חיזוק לכך אנו רואים בהמשך הפרשה בדברי משה: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני, ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". (שמות ל"ד ט'). לא הגיוני שמשה יזכיר את תכונת בני ישראל"עם קשה עורף" כאשר הוא בא לבקש סליחה ומחילה לעם ישראל. הרי בכך הוא מחבל במאמציו הרבים, שחטא העגל ייסלח להם.

 

אלא מכאן מוכח, שאחרי שהקב"ה הראה למשה קשר של תפילין של ראש, ידע משה כי תכונה זו של "עם קשה עורף" אינה בהכרח שלילית. היא יכולה בהחלט להיות חיובית, והוא השתמש בזה כדי להדגיש שרק עם ישראל שיש בו תכונה זו, ישמור אימונים לאלוקיו בכל התנאים והנסיבות. (מאת אלי ברק)

 

עשיר ועני

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל (תשא ל-טו)

הנה יש לנו להבין מי הוא הנקרא עשיר ומי הוא הנקרא דל? מורגלים אנו לחשוב שאדם אשר צבר ממון רב הוא זה הנקרא עשיר. ואילו אדם שלא עלתה בידו כך הרי הוא עני. האם גם כך היא הסתכלות התורה?

להבנת הדברים נעיין בדברי המשנה באבות (ד א): "בן זומא אומר: איזהו עשיר? השמח בחלקו!" לכאורה, משנה זו צריכה ביאור גדול: איך אפשר לקרוא לאדם "עשיר" רק משום שהוא שמח בחלקו? אמנם שמחה יש  לו אך לא עשירות!

 

 

 

מכאן אנו יכולים ללמוד יסוד גדול בהנהגת חיינו. העושר לא נקבע לפי מה שיש לאדם  יותר  ולפי מה שמקובל בעולם. העושר נקבע לפי מה שחסר לו פחות! כך צריכה להיות הסתכלותו של האדם על מידת עושרו. וכפי שראינו אצל יעקב אבינו ועשיו: יעקב אמר "יש לי כל" (בראשית לג יא) ואילו עשיו אמר: "יש לי רב" (בראשית לג ט) כלומר שזה עדיין לא מספיק לו יעקב אומר יש לי כל כלומר מאושר בחלקו ולא מחפש ורודף אחר ממון מי העשיר השמח בחלקו.

 

ידוע מאמר חז"ל (מד"ר קהלת א יג) "יש לו מנה רוצה מאתים כלומר, מטבעו של האדם אשר ככל שיש לו יותר כך גם יחסר לו יותר. אדם שיש לו מאתיים חסר לו ארבע מאות. וכן על זה הדרך ככל שכספו של האדם רב יותר כך  יחסר לו יותר על כן ברור מדוע הוא אינו נקרא "עשיר".

 

מכאן ברורה המסקנה אדם שיש לו מאתיים ואינו מרגיש שחסר לו כסף נוסף הוא זה שייקרא עשיר. זו כוונת המשנה (אבות ד א) "איזו עשיר? השמח בחלקו! וכמו שנאמר ’יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהילים קכח ב) "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

אדם השמח בחלקו לא יהיה לו טוב רק בעולם הזה אלא "וטוב לך בעולם הבא" משום שעיקר קילקול החיים בעולם הזה הוא בכך שאדם מתאווה לנכסים הרבה ומקנא במי שיש לו יותר, ובכך גורם רעה לעצמו ומביא עליו ועל משפחתו דאגות רבות שנאמר "מרבה נכסים מרבה דאגה" אבל אם טוב לו במה שיש לו ולא חסר לו מאומה אז הוא מלא אושר וחיים (אור דניאל).


פיטום הקטורת

הטעם שחביבה קטורת יותר מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות שהם חטאת עולה אשם שלמים מנחה באים על איזה חטא. אבל קטורת לא היתה באה על שום חטא, אלא לשמחה, כפי שנאמר בכתוב: ושמן וקטורת ישמח לב (משלי כז), היינו שמן המנורה והקטורת משמחים הלב, שנעשו לשם שמחה. וכן היו קשורות זו בזו. שבשעה שהיו מדליקים את המנורה היו מקטירים את הקטורת, כמו שנאמר בפסוק: ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה. ולכן היתה חשובה מאד בפני הקב"ה.

ומעלה גדלה היתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא. שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלמה והיה לבו נטהר מכל הרהור רע ומטומאת היצר הרע. וכמו הציץ שהיה חרות עליו שם הקב"ה, שכל המסתכל בו היה מקבל יראה גדולה בלבו, והיה חוזר בתשובה שלמה, כך היה בכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעת הקטרתה. וכן היתה שוברת את הסט"א שלא היה יכול לדבר רע על ישראל, ולכן נקרא מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) אע"פ שלא הקריבו עליו שום קרבן אלא הקטורת היתה שוברת ומכניע את הסטרא אחרא. ולכן נקרא המקום מזבח שבו היה נזבח הסט"א.

וכיון שחשובה כל כך מעלת הקטורת, ישתדל אדם לומר פרשה זו בכל יום, בבוקר ובערב, ואל יקשה הדבר בעיניו להתעכב עוד שעה קלה בתפילה לאומרה כדי לעשות נחת רוח לקונו כיון שהקטורת גדולה מן התפילה, שהתפילה נתקנה במקום הקורבנות, וכבר בארו לעיל שהקטורת חשובה יותר מכל הקרבנות, נמצא שהקטורת חביבה יותר מן התפילה. וכן בהיותה רפואה טובה לטיהור החטאים.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, אילו ידעו הבריות כמה גדולה מעלת פטום הקטורת לפני המעטרים אותה ושמים אותה על הראש כעטרת של זהב. וכל האומר כל יום פטום הקטורת בשחרית ובערבית בנחלת, תיבה בתיבה, שלא מדלג אפילו תיבה אחת, ומבין את מה שהוא מוציא מפיו, ינצל מכל מיני מאורעות רעים ומהרהורים רעים וממיתה רעה, ויהיה מובטח כל אותו יום שלא יגיע לו שום נזק, ויינצל מעונשי הגיהנם, ויהיה לו חלק בחיי העולם הבא. וח"ו בזמן מגפה אין רפואה טובה יותר מפטום הקטורת. וזו היתה המתנה שנתן מלאך המוות למשה רבנו כשעלה לרקיע לקבל את התורה, שנעשה ידידו וגילה לו סוד זה של הקטורת שמסוגלת לעצור המגיפה וכן האמירה בפה עוצרת את המגיפה. (הרב אריה קרן)

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

זה יתנו.- פירש רש"י שהקב"ה הראה למשה כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. המטבע של אש מרמזת כי האש יכולה להועיל וגם להזיק, האש יכולה לשרוף ח"ו, אך גם יכולה לבשל ולחמם ולהאיר וכדומה, כמו כן המטבע אם משתמשים בה לצדקה וגמילות חסדים אז יש בזה תועלת מרובה, אבל אם משתמשים בכסף שלא לצורכי מצוה, אז יכולה לשרוף ולגרום נזקים ח"ו (נועם אלימלך).

 

עוד מרמזת מטבע של אש, שכמו אש יכולים ליהנות ממנה כמה אנשים ביחד, והאש לא נחסרת יותר ע"י זה, כמו"כ הנותן אינו נחסר מנכסיו ואינו מפסיד כלום.

 

עוד יש לרמז- שאפילו העני שאינו יכול לתת רק קצת ודבר מועט, אבל אם הנתינה היא מתוך התלהבות של אש הרי גם נתינה מועטת נחשבת לתרומה גדולה, וגם יכולה להיות כופר נפש כמו נתינה גדולה.

 

מחצית השקל.- למה לא שלם, כי צריך האדם להחזיק את עצמו לחצי ולא לאדם השלם.

 

מחצית השקל.- בתיבה מחצית האות הראשונה והאות האחרונה הם אותיות "מת", האות השניה והאות לפני האחרונה הם אותיות "חי" ובאמצע יש "צ" לרמז שהנותן צדקה ניצל ממות לחיים, כמו שכתוב וצדקה תציל ממות.

 

הלשון מחצית "השקל"- הוא מלשון שיקול הדעת, ללמד שיש לבן אדם להתייעץ עם אחרים לפני ששוקל בדעתו לעשות מטוב עד רע, כי שיקול דעתו הוא רק מחצית.

 

מבן עשרים שנה. סופי תיבות המן, רמז למה שאמרו חז"ל שכשרצה המן לתת למלך עשרת אלפים ככר כסף, אמר הקב"ה רשע כבר ישראל הקדימו השקלים לפניך (בעל הטורים).

 

לחשב מחשבות.- פעם אחת כשהלך הגר"ח מוולוז'ין להתרים את בנ"י עבור החזקת הישיבה שלו, שאלו אחד הנדיבים מהיכן הוא יכול לדעת שהתרומה שהוא נותן עבור הישיבה תלך רק לצורכי לומדי התורה ולא לצורכי המרכבה שהרב נוסע בה וכדומה. השיבו שהתורה מעידה על בצלאל שהיה יכול לחשוב מחשבות, לירד לסוף דעתם של התורמים, והמחשבות האמיתיות של כל אחד ואחד, שאם היתה מחשבתו נקיה מכל שמץ של פניות גאוה או כבוד, זכה שתרומתו היתה לצורך הארון, וכן לצורך הכלים המקודשים ביותר.

 אבל אם מחשבת הנותן היתה מעורבת עם פניות של כבוד וכדומה היתה תרומתו מנוצלת לצורך המרעה של הבקר לעגלות, וכן כל נדבה ונדבה משמשת כפי אמיתות וכנות המחשבה של הנותן, ואם זוכה אז גם תרומתו תלך אך ללומדי התורה, ולא לדברים האחרים הפחות מקודשים.

 

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.- חז"ל אומרים שה' נותן חכמה לחכמים, שואלים איך קיבלו את החכמה הראשונה, יש מפרשים שפירשו שהכוונה לאלו שיש להם יראת שמים שנקראת חכמה ככתוב ראשית חכמה יראת ה', ויש מפרשים שה' נותן חכמה לאלו שרוצים את החכמה ויודעים להעריכה.

 

ויתן על פניו מסוה. -אומר הכלי יקר שמשה היה עניו גדול וביישן והכל הסתכלו בו ובגלל זה שם את המסוה על פניו מפני הבושה, אבל כשבא ללמוד תורה מה' הוריד את המסוה כי לא הבישן למד.

 

פסל לך.- וברש"י הפסולת יהיה שלך. ועפ"י דרך מוסר, שכשאדם רואה על עצמו פסול כל שהוא, לא יתלה זאת על אחרים, אלא כל הפסולת שלך, ואתה אשם בכל.

 

עוד ברש"י הפסולת יהיה שלך,- ומזה נתעשר משה. עוד פירוש הפסולת הכוונה לזמנים הקטנים שאין אדם שם לבו לכך,  אך אם אדם ינצל את אלו הזמנים שמתפוררים מרוב קטנותם, יכול להיות עושר גדול, שיתקבצו מאלו הזמנים הרבה שעות ויזכה להיות עשיר בתורה על ידם.            (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 

                                                                       

חידון לפרשת כי תשא

                                            מאת עזרא מרום   

 

שאלות
1.  מה משמעות השם "סיני"?
2. אלו שמות נוספים ידועים לך למדבר סיני?
3. איזה כינוי ניתן בתורה לתרומת מחצית השקל?
4. אני בהמה המוזכרת בפרשה. קפד זנבי ותקבל ענק תנ"כי. מי אני?
5. ויאמר ד' אל משה קח לך סמים". כמה סממני קטורת נאמרו למשה בסיני לפי רש"י?
6. נטף ושחלת וחלבנה". א.מהי חלבנה? ב. מדוע נכללה בין סממני הקטורת?

7. הוא- מסממני הקטורת, היא-משתמשים בה בהבדלה. מי אני?
8. על בצלאל נאמר "ואמלא אותו ברוח חכמה בינה ודעת". הסבר את ההבדל בין 3 ביטויים אלה?
9.  הוא-ראשון לסממנים, היא- מזור למכאובים. זהה אותי.
10. על בצלאל נאמר: "ואמלא אותו רוח אלוקים". א. באיזה עוד פסוק בתורה נזכר הביטוי" רוח אלוקים"? ב. על מי נאמר בתורה

     "איש אשר רוח בו"?
11.  על השבת נאמר "אות היא לעולם". ציין עוד 2 מצוות שנקראו בשם אות.
12. וביום השביעי שבת שבתון". מה לומד רש"י מכפילות הלשון הזו?
13. שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלוקים". היכן עוד נזכר הביטוי "אצבע אלוקים" בתורה?
14. בקשר למה מוזכרים בפרשתנו הביטויים: א. מסכה ב. מסווה
15. הוא מסממני הקטורת, היא מעופפת. מי אנו?


תשובות
1. סיני= שממנו ירדה שנאה לאומות העולם וגם הר שבו נעשו ניסים לישראל (שבת פ"ט)
2. לפי הגמ' שבת דף פ"ט: צין,פארן, קדמות,חורב.
3. כסף הכיפורים
4. עגל, עג.
5. 11 סממנים יש בקטורת
6. א. חלבנה= בושם שריחו רע ב. ללמדנו שצריכים לצרף בתפילותינו גם את פושעי ישראל.
7. ציפורן
8. חכמה- אדם לומד מאחרים, תבונה- לומד מעצמו מתוך דברים שלמד דעת- רוח הקודש. ראשי תיבות חב"ד.
9. צרי 
10. א. בתחילת ספר בראשית נאמר: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" ב. יהושע בן- נון (במדבר,כ"ז 18)
11. א. תפילין "וקשרתם לאות על ידך" (דברים, ו 8 ) ב. ברית מילה "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית, י"ז 11)
12. ללמד שאסור בכל מלאכה אפילו אוכל נפש.
13. במכת הכינים אמרו החרטומים לפרעה "אצבע אלוקים היא "
14. א. בקשר לעגל "ויעשהו עגל מסכה " (ל"ב 4) ב. על משה נאמר: ויתן על פניו מסוה" (ל"ד,33)
15. ציפורן וציפור


 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

ח'

אדר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

תצוה

גיליון 603

 



 

 

חג הפורים –ומגילת אסתר

את חג הפורים חוגגים יומיים – בתאריכים יד-טו באדר, שהם "ימי משתה ושמחה". חג הפורים מתבטא בשמחה ובהודיה על הנס וההצלה שקרו ליהודים בתקופת אחשוורוש, כפי שמסופר באחד מספרי התנ"ך, ליתר דיוק – באחת מחמש המגילות שבתנ"ך, במגילת אסתר. נוהגים לקרוא את המגילה בבית הכנסת פעמיים במשך החג: פעם בליל החג ופעם בבוקר החג. 
נוסף על קריאת המגילה נוהגים לקיים סעודת פורים, לשלוח מנות ומתנות לאביונים (לעניים), וגם להתחפש.

 

קריאת המגילה

נוהגים לקרוא את מגילת אסתר בבית הכנסת פעמיים – פעם בליל החג ופעם בבוקר החג, כמו שכתוב בתלמוד*: "חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה וְלִשְׁנוֹתָהּ (=לקרוא אותה שנית) ביום". על-פי ההלכה, החובה לשמוע את קריאת המגילה כוללת את כולם – גברים, נשים וילדים, ואפילו ילדים קטנים. את המגילה קורא בקול "בעל קורא" – מי שמומחה בקריאת מגילה ויודע לקרוא את המגילה לפי טעמי המקרא.

לפני קריאת המגילה אומר הקורא שלוש ברכות:

ברכה על קריאת מגילה: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה".

ברכת הנסים: "ברוך אתה ה'… שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

ברכת שהחיינו: "ברוך אתה ה' … שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
קוראים את מגילת אסתר מתוך מגילה מגוללת עשויה קלף (כמו ספר תורה), ויש המקפידים להדליק בבית הכנסת אורות רבים כדי להמחיש את המסופר במגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (מגילת אסתר פרק ח פס' 16).

 

מנהגים הקשורים לקריאת המגילה

מומחה בקריאת המגילה על פי טעמי המקרא ("בעל קורא") קורא בקול את המגילה. כל הנוכחים – גברים, נשים וילדים – מקשיבים לקריאתו, אך אינם קוראים בקול בעצמם. על-פי ההלכה, יש חשיבות רבה להקשבה מלאה בזמן קריאת המגילה, והקורא במגילה צריך לקרוא כל מילה ומילה נכון, ברור ובקול רם, כדי שהנוכחים ישמעו את קריאת המגילה כולה בלי להחסיר מילה.
ובכל זאת – ארבעה מתוך פסוקי המגילה נאמרים בקול על-ידי קהל השומעים, ורק אחר כך חוזר עליהם הקורא. פסוקים אלה, שכל הנוכחים אומרים אותם בקול רם, הם פסוקים המביעים את השינוי לטובה במצב היהודים ובמעמדו של מרדכי ואת שמחת ההצלה. לדוגמה – "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וָחוּר (=לבן) ועטרת זהב גדולה… והעיר שושן צהלה ושמחה" (מגילת אסתר פרק ח פס' 15), וכן הפסוק שבא אחריו: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון וִיקָר" (שם, פס' 16).


חג פורים הוא חג השמחה, ולכן קוראים את המגילה במנגינה שמחה וחגיגית. ובכל זאת, יש כמה פסוקים במגילת אסתר שאותם הקורא אומר במנגינה שונה – עצובה במיוחד.  הכוונה לאותם פסוקים המזכירים אסונות וסכנות, לדוגמה – חורבן הבית הראשון שנזכר בתחילת המגילה (אסתר פרק ב פס' 6), או ההשמדה שנגזרה על היהודים והמתוארת בפי אסתר: "כי איככה (=איך) אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (אסתר פרק ח פס' 6).

ויש מנהג הקשור לקריאת שמותיהם של בני המן: את שמות עשרת בני המן, הנזכרים בסוף המגילה, אומר הקורא בנשימה אחת, בלי לעצור בין שם אחד לשני.

ואחרון אחרון חביב – המנהג להרעיש בכל פעם שמזכירים את שמו של המן במהלך הקריאה במגילה. ועל כך – בקטע הבא.

 

 

 

 

 

למה מרעישים בהזכרת השם המן?

מזה כאלף שנה קיים בכל העדות ובכל התפוצות המנהג להרעיש בדרכים שונות בכל פעם שהקורא במגילה מזכיר את שם המן. למנהג זה יש עדויות כבר מן המאה ה- 11 – גם מקהילות אשכנז (צרפת וגרמניה) וגם מקהילות מרוקו. על-פי עדויות מאותה תקופה, נהגו לכתוב את שמו של המן על אבנים, ובכל פעם שהיה הקורא במגילה הזכיר את שם המן, היו משפשפים ומכים את האבנים זו בזו, כדי למחוק את שמו.


המקור למנהג זה קשור ככל הנראה למוצאו של המן, שהיה מזרע עמלק – מצאצאי אֲגַג מלך עמלק. ובעניין היחס לעמלק התורה קובעת: "והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך. תמחה (תמחק, תשמיד) את זכר עמלק … " (דברים פרק כה פס' 19). מחיקת של שמו של המן האגגי בשפשוף האבנים מסמלת את מחיקתו והשמדתו של עמלק.


מנהג זה של מחיקת שם האויב אינו "המצאה" יהודית, והוא היה מקובל כבר בתקופה העתיקה, בקיסרות הרומית: כאשר מלך הודח ונחשב לבוגד – נהגו למחוק את שמו ממטבעות כסף ולשבור פסלים שהנציחו את דמותו. וייתכן שהמנהג הרומאי למחוק ולשבור את שם האויב הוא המקור למנהג להרעיש בהזכרת שמו של המן הרשע – צורר היהודים, האויב ממגילת אסתר.

 

שמו של המן נזכר במגילה 54 פעמים, והמנהג להרעיש בזמן הזכרת השם "המן" גרמה וגורמת להפרעות בקריאה ולהמולה רבה בבית הכנסת. בעקבות כך היו רבים – בעיקר בדורות האחרונים – שביקשו לערער על המנהג ולנסות לבטל אותו – או לפחות לצמצם אותו ככל האפשר. וזאת מכמה סיבות: הרעש וההמולה בבית הכנסת אינם מאפשרים לשמוע את קריאת המגילה כהלכה, וגם גורמים לביזוי המקום הקדוש ולהתנהגות בלתי ראויה בבית הכנסת. הילדים, שאמורים לשמוע את קריאת המגילה, עסוקים בהרעשה – ולא בהקשבה. הרעש מפריע לקורא, מבלבל אותו ופוגם באיכות הקריאה. ובארצות הגולה, במקום שהיהודים סבלו מרדיפות ומשנאה, היה חשש שמא יפרשו תושבי המקום את המנהג הזה כמרידה בשלטון. והיו שטענו, כי המנהג להרעיש בעצם מבזה את היהודים בעיני סביבתם הנוכרית.

עם זאת, רבים התנגדו – ועדיין מתנגדים – לביטול מוחלט של המנהג, וזאת בטענה שאין לבטל מנהגים קדומים "שלא לחינם נקבעו".  המתנגדים לביטול המנהג גם טענו, שההרעשה מאפשרת לילדים קטנים לקחת חלק בקריאת המגילה ולחבב אותה עליהם.

מסתבר, כי כבר בעבר הרחוק לא נהגו להרעיש בבתי הכנסת בתימן במהלך קריאת המגילה! 

ש ב ת – ש ל ו ם ופורים שמח!   

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה

 

 

 

 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

פרשת תצוה מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"ואתה תצוה את בני ישראל" כתוב במדרש רבה: אמר הנביא ירמיהו 'זית רענן יפה פרי' קרא ה' שמך' וכי לא נקראו ישראל אלא בזית? והלא נקראו בכל האילנות הנאים והמשובחים גפן תאנה אגוז.. ואחד הטעמים שקראם זית שהתורה מאירה לאדם כאשר הוא עוסק בה ואם אין בידו תורה הוא כמו אדם שנמצא באפלה ואין לו נר בידו נתקל באבן  - נכשל בה. מצא ביב – נופל בו. כך הוא אדם שאין בידו תורה, נופל בשני מכשולים: אבן וביב. כי יש שני סוגים של יצר הרע: אחד מנוול ואחד שאינו מנוול. המנוול הוא רצח, שוד, ניאוף וכדומה והוא ידוע לכל. והשני שאינו מנוול כגון גאווה, לשון הרע, שלא נראים מנוולים וקל להיכשל בהם.

וצריך האדם להיזהר מהם ביותר ולכן עם ישראל נמשלו לזית שמוציאים ממנו שמן ומדליקים ממנו נרות ויוצא מהם תורה כי 'נר מצוה ותורה אור' וע"י זה יינצל משני המכשולים.

 

ולמה לא נאמר בתחילה "וידבר ה' אל משה לאמר" כמו בפרשיות אחרות? כיוון שמשה רבנו ביקש מהקב"ה שימחל את עוונם של ישראל 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' ולמרות שהקב"ה מחל להם, לא נזכר שמו בפרשה ורואים מכאן שצדיקים מתקיימת קללתם אפילו על תנאי, כמו שמצאנו אצל יעקב אבינו שאמר ללבן "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" ורחל שהחביאה את התרפים מתה בדרך בגלל קללת יעקב.

 

ואמר הגאון מוילנא, שנרמז שמו של משה בפרשה שמניין הפסוקים קי"א ואותיות משה במילוי 456 פחות אותיות משה 345, יוצא קי"א.

 

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" 'ויקחו' שיהא המקח טוב.

'שמן'- כיוון שצף מעל כל המשקים, ללמדך שתמיד עם ישראל יהיו מעל אומות העולם.

'זית'- שנמצא על העץ והוא תמיד רענן.

 'זך' -כנגד כ"ב אותיות וחמש אותיות מנצפ"ך.

'כתית'- שיכתת את גופו ורגליו כדי לקיים את המצוות.

'למאור'- כי "חכמת אדם תאיר פניו".

'להעלות'- שיתעלה במעלות התורה.

'נר תמיד'- כדי לקיים "והגית בו יומם ולילה". כיוון ש"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן".

 

רבי יהושע העשיל אומר שכל עניין המנורה ונרותיה במשכן הם בסוד 7 ימי הבניין, כמו שכתב נעים זמירות ישראל "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש". שע"י 7 מדות וכוחות נשגבות ועליונות מתגלה ומתפרסם כח גדולתו בעולם, כיוון שיתברך שמו "לית מחשבא תפיסא בה כלל", אבל כיוון שרצה להיטיב עם הברואים ולהגדיל חסדו וטובו בעולם "ולמנדע שאיהו רב ושליט" כלומר שכל באי העולם ידעו טובו, חסדו ורוממותו, על כן האציל וברא ויצר ועשה 7 מדות וכוחות עליונים בסוד 7 ימי בראשית.

 

יום ראשון מדתו של אברהם אבינו ע"ה שזה בחינת יד ימין – מדת החסד, יום שני מדתו של יצחק אבינו ע"ה שזה בחינת יד שמאל – מדת הגבורה וכן כולם, ו 7 המדות בחינת כלים וצמצוצים לקבל את השפע קדושת שמן משחת קודש שנמשך מחוכמה עילאה קדישא כמו דוגמת הנר שהוא כלי וצמצום לקבל השמן והפתילה.

 

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" כיוון שמשה רבנו היה משמש בקודש בחלוק לבן, ייקר את התפקיד כאשר העבירו לאחיו כדי להרבות בכבודו ולהראות שאין עינו צרה בו אלא להיפך הוא מתכבד בו, ומפה נלמד כמה אדם צריך לשמוח בהצלחת חברו.

 

"ואלה הבגדים אשר יעשו" כתוב במסכת ערכין שהמעיל היה מכפר על לשון הרע. ולומדים מהפסוק שכתוב "ועשית את מעיל

 

 

 

האפוד כליל תכלת" שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. כתוב בתנא דבי אליהו שלשון הרע עולה עד כנגד כסא הכבוד, שנאמר (בתהילים ע"ג) "שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". וע"י זה שהיה לובש מעיל תכלת, יזכור ויתבונן וייזהר בדבריו שלא ייכשל בלשון הרע ח"ו.

 

"והיה פי ראשו בתוכו" כתוב במסכת חולין על הפסוק "תולה ארץ על בלימה" שהעולם קיים על מי שבולם את פיו בשעת מריבה, ולכן כתוב על המעיל "שפה יהיה לפיו" כאילו אורגים את שפתיו כדי שלא יפתחם. "כפי תחרה יהיה לו לא יקרע" מפרש רש"י שהיה שריונם כפול. מרמז על שריון האדם שיוצא למלחמה הוא כפול כדי שלא ייפגע, ולכן כאשר אדם בולם פיו בשעת מריבה, סוף דבר שישתתק זה שרב עימו, אבל אם יענה לו – תתלקח ביניהם מריבה גדולה, כמו שכתוב "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו" וכו'.

'אורג'- בשינוי אותיות זה אוגר, רמז שיאגור דבריו בתוכו ולא יענה. ועוד, שאם עלתה בראשו מחשבה לא טובה, לא יוציאנה, רמז לדבר "והיה פי ראשו בתוכו".

 

"ולקחת מדמו ונתת על תנוך אוזן אהרן ועל תנוך אוזן בניו הימנית ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית" אומרים חז"ל ששלושה איברים אלה: אוזן, יד ורגל צריכים להיות מצטיינים אצל כל מנהיג בישראל, שתהא לו אוזן שומעת להקשיב לנאקת העם הסובלים, ויהיו לו ידים פתוחות כדי להעניק ולהשפיע, ורגלים קלות לרוץ ולהגיש עזרה לכל נצרך.

 

"פעמון זהב ורימון" כתוב במסכת חולין פ"ט: מה אומנותו של האדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר "צדק תדברו". נמצא לפיכך שבכל עת שיש לו פנאי יעסוק בתורה, ואם אינו יכול לעסוק בתורה ישים עצמו כאילם. ולכן היה במעיל, פעמון זהב דבר שמשמיע קול, רמז על לימוד התורה, ורימון רומז על שתיקה כאשר אינו לומד תורה.

ד"א רימון, רומז על ריקנין שבישראל שמלאים מצוות כרימון, כיוון שהכהן מייצג את כל עם ישראל ואז באופן זה ישמע קול בבואו אל הקודש ותתקבל תפילתו ברצון.

 

פרשת תצווה חלה בשבוע שנפטר משה רבנו ע"ה שזה ז' באדר ויש רמזים בפרשה זו:

א) שלא נזכר שמו בפרשה ב) לאחר ששימש כהן בשבעת ימי המילואים העביר את התפקיד לאהרן אחיו ג) מיום שנולד משה רבינו עד פרשה זו היו 7 פרשיות  ד) שבעה ימים התפלל משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה "לא תעבור את הירדן". ומכאן רואים שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והחזיר למשה רבנו מידה כנגד מידה על זה שהיה מפתהו 7 ימים שילך בשליחותו למצרים, והיה מתרץ משה רבנו תירוצים "שלח נא ביד תשלח" ועל זה ניטלה ממנו הכהונה וניתנה לאהרן אחיו. ועוד שאמר שהוא "כבד פה וכבד לשון" אמר לו כאן הקב"ה, "אתה תצווה" ללמדך שהכל תלוי בהקב"ה כמו שנאמר "מי שם פה לאדם ומי ישום אילם או חירש או פיקח או עיור הלא אנכי ה'" (שמות י"א).

 

למרות שהמן הרשע בחר דווקא בחודש זה להפיל פור על עם ישראל, התבטלה הגזרה על ידי משה רבנו ומרדכי היהודי, ונהפכו הימים לימי משתה ושמחה.

 

וכמו שעמד משה בפרץ על עם ישראל בחייו, כך עמד לאחר מותו ללמדך שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

זכותו תגן עלינו ויבוא ויגאלנו שנית גאולה נצחית אמן כן יהי רצון.

 

אמרו רז"ל: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.                                    

 

 

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

 

 

 

פרשת זכור –תופעת עמלק בעולם

השבת נקרא את פרשת זכור בצמוד לפרשת השבוע. בפרשת זכור אומרת לנו התורה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך' (דברים כ"ה יז). השאלה היא, הרי העם העמלקי נעלם מזמן. ואע"פ שבימי משה עדיין היה קיים, הרי שאיפתנו - למחוק אותו מעל פני האדמה, מדוע עלינו אם כן לזכור אותו לעולמי עולמים?!

אלא כנראה שהתופעה העמלקית עלולה להתחדש מספר פעמים בהיסטוריה. התורה גילתה לנו מהן הסיטואציות ההיסטוריות שבהן עלולים אנחנו להיפגש עם התופעה העמלקית. אומרת התורה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך'… כאשר עם ישראל יוצא ממצב של גלות אל מצב של ירושת הארץ, 'בדרך' בין מצב אחד למצב השני, עלול עמלק לפגוע בישראל. אם כן התורה רצתה לומר לנו תזכור שכל פעם שבמשך ההיסטוריה אתה תראה את עצמך ב"דרך" - דווקא שם עלול עמלק לפגוע בך.

מכאן יש לנו להבין שעמלק איננו עונש על חטא. אע"פ ש'מחפשי החטאים' תמיד ימצאו חטאים שיצדיקו את העונשים ואת האסונות שאנחנו מקבלים. אלא עמלק הוא סכנה, במצבים מסוימים בהיסטוריה. הדבר הזה קרה לנו שלש פעמים, בעיקר, במשך ההיסטוריה. ביציאת מצרים - כשיצאנו בדרך ממצרים לירושלים. וכן בימי אחשורוש - כאשר כבר התחיל הישוב להתיישב בארץ ישראל מחדש בהנהגת זרובבל, אלא שעדיין לא נבנה המקדש, ועדיין רוב היהודים היו בחוצה לארץ, אז היה נסיון של פתרון סופי של הבעיה היהודית על ידי המן העמלקי.

וכן בעת המודרנית - כאשר עם ישראל כבר החל לצאת מגלותו ע"י הצהרת בלפור, ועל ידי הקמת התנועה הציונית, אלא שטרם הקים את מדינתו, ניסה עמלק עוד פעם את כוחו ופגע בישראל 'בדרך'.

אלא שבמגילת אסתר למדנו דבר גדול. והוא שאין הכרח שעמלק יצליח בפגיעה שלו. לעומת הקמת המדינה ושיבת ציון, שהינה הכרח היסטורי משום שהקב"ה הבטיח לאבותינו לתת לנו את הארץ, הרי שהפגיעה של עמלק בנו 'בדרך' איננה הכרחית. היא רק סכנה ואפשר למנוע אותה. ויתכן שזאת כוונתו של מרדכי - בדבריו לאסתר: 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים' (אסתר ד' יד). אבל תזהרי שזה לא יהיה 'ממקום אחר'. ו'מקום' כידוע הוא שמו של הקב"ה - שלא יתעורר הצד האפל של ההנהגה הא-להית, מה שנקרא בספרים הפנימיים 'סטרא אחרא'. על כן, עלינו לעשות כל מה שאפשר לעשות כדי למנוע את הפגיעה של עמלק בנו. ומהו הסוד המונע את פגיעת עמלק בישראל? אמרה אסתר" 'לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן' (שם שם טז) כאשר ישנה אחדות בתוך האומה היהודית, הרי שבזה מתבלטת במיוחד זהותנו.

ידוע הרי הנוטריקון עמל"ק בגמטריא ספ"ק. כאשר מתעורר ספק בזהות היהודית, כאשר יש פרוד בין חלקי האומה הישראלית, הרי שעמלק יכול לפגוע בנו. ולכן הפתרון לעומתו - זה שתהיה אחדות בתוך האומה, ושום עמלק, בשום דור לא יוכל לנו. הנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה (מגילה יא.) ועל כן נכתבה מגילת אסתר על מנת ללמדנו את הסוד של העמידה מול אויבנו הגדול עמלק אשר שמו יימחה לעד.

 

 

נראה שהסיבה לכך שחז"ל לא הגדירו במדויק כיצד לשמוח היא: משום שחז"ל התכוונו ללמדנו מכך שכל אדם ירבה בשמחה של מצוה בכל מה שמשמחו, דהיינו, משום שאין גבולות לשמחה הרוחנית של ימי חודש אדר. משום שהשמחה היא דבר פנימי ורוחני אשר היא משתנה מאדם לאדם, מאיש לאשה ומקום למקום. (מאמר מאת הרב  אורי  עמוס שרקי)  

 

תנחומינו הכנים למזל מזרחי ולמשפחת ירימי  במות עליהם אבי המשפחה

מורי יוסף ירימי  ז"ל תנצב"ה .  מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

 

 

 

קריאת פרשת זכור בכמה נוסחאות

האם יש יסוד למנהג שאת פרשת זכור קוראים בכמה הגִיות שונות - הברה אשכנזית, תימנית וכדומה? 


מקור החיוב ותוקפו 

בספר דברים (כה,יז) נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק וכו"'. הגמרא במגילה (יז,ב) עוסקת בחיוב קריאת המגילה, עליה נאמר "נזכרים ונעשים", ובאמצעות השוואה בין מגילת אסתר ומצוות זכירת עמלק קושרת זכירה זו לקריאה מתוך ספר: "אמר רבא: אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא 'והימים האלה נזכרים' וכתיב התם 'כתוב זאת זכרון בספר' מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא? ...מה אני מקיים זכור - בפה". התוספות בברכות (יג,א) וכמוהם ראשונים אחרים, סוברים שקריאת פרשת זכור מספר תורה היא מדאורייתא וכך הביא השו"ע (או"ח,תרפה) בשם "יש אומרים". על כך הוסיף הרא"ש שגם הקריאה במנין היא מדאורייתא וכמותו פסק השו"ע (קמו,ב). 

הבדלים בין העדות 

לאור כל האמור לעיל יש לדון האם ספרדי יכול לצאת ידי חובת פרשת זכור בקריאה במבטא אשכנזי ובספר תורה אשכנזי, או להפך. 

ביחס לספרי התורה ישנן שתי בעיות: א. הבדלים בצורת האותיות. ב. שינויי נוסח (בעיקר בין ספרי התורה התימנים לשאר ספרי התורה). לגבי צורת האותיות - אע"פ שאחד מגדולי האחרונים פסל ספרי תורה ספרדיים לאשכנזים, אין ספק שיש להכריע הלכה כגאון ר' שלמה קלוגר ב'ספר-סתם' (קטו) הסובר שאין בכתב הספרדי שינוי מצורת האותיות המתוארות בגמרא. בסיום תשובתו נוקט ר"ש קלוגר מילים חריפות: "ולכך חס מלהזכיר שם פסול עליהם והמה כשרים משופרי-שופרי, והמוציא כסילות הזה ימתח על העמוד אם לא ישוב בתשובה בפני רבים להודות כי המוציא דיבה הוא כסיל". גם בתשובות נודע-ביהודה מצויות שתי תשובות (מהדו"ק יו"ד,פ; מהדו"ת,קעא) בהן נפסק שכל צורות האותיות שלא נתבארו בגמרא אינן מעכבות. 

ביחס לשינויי הנוסח - לענ"ד אין לפסול את ספרי התורה שאינם תימנים לתימנים, שהרי הרמב"ם, שיש מן התימנים הפוסקים כמוהו, כלל לא מצריך קריאה בספר לקיום מצוות זכור. וכן מצינו בספר "בנין שלמה" הפוסק שאם אין ספר תורה יקראו את פרשת זכור מתוך חומש. בודאי יש להקל בעניין זה על מנת שלא נהפוך את התורה לכמה תורות, ולענ"ד גם אשכנזים יכולים לקרות בספרי התורה התימנים. 


הבדלים בין פרשת זכור לקריאת התורה 

מכיוון שלדעת רבים מהראשונים קריאת פרשת זכור הינה חובה מדאורייתא על כל יחיד, שונים גדריה מאלו הנוגעים לקריאת התורה הרגילה שהיא תקנה: קריאת התורה הינה חובה על הציבור, ואילו קריאת פרשת זכור מוטלת על כל יחיד ויחיד אלא שלא כל אחד קורא בעצמו מהספר ואעפ"כ יוצא מדין שומע כעונה, ולכן היה הגר"א מהדר לקרותה בעצמו משום "מצווה בו יותר מבשלוחו".

תוקפה המיוחד של הקריאה נוגע גם לשאלת ההברה בה קוראים. הרב עובדיה יוסף שליט"א פסק (יחוה-דעת,ו,יט) לספרדים הלומדים בישיבות אשכנזיות, לעשות מנין לעצמם כדי שיקראו בהברה ספרדית, וכן פסק גם הרב מרדכי אליהו שליט"א.

לענ"ד, בדור של קיבוץ גלויות, מוטב שלא לפצל את הקריאה לשני מנינים, ולכן ההנהגה הראויה היא כזו: העולה יברך, ואחרי קריאה ראשונה של פרשת זכור יעלו קרואים נוספים שיקראו כמבטא אבותיהם, ורק לאחר כל הקריאות יברך העולה. 

יש להבהיר כי הנהגה זו אינה משום הספק בזהות 'המבטא האמיתי', שהרי לא שמענו שקוראים קריאת שמע (שהיא דאורייתא!) בכמה מבטאים, אלא שצריך לאפשר לכל אחד לקרוא בדקדוק כפי מנהגו.
(הרב רא"ם הכהן מתוך אתר ישיבת עתניאל)

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

פרפראות

וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה. אומר המשך חכמה, שמבואר בגמרא קידושין דאם חישב לעבוד עבודה זרה ח"ו, אפילו שלא עבר, נחשב כאילו עבד ע"ז. וזה הכוונה "וחשב אפדתו", שהאפוד מכפר על ע"ז, ולכן אף מחשבת ע"ז מתכפרת שהרי זה "כמעשהו", שזה נחשב כמו שעשהו כבר, אע"פ שרק חשב.

 

ויש מפרשים שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וזה הפירוש "וחשב אפודתו" שמחשבה של אדם לקיים מצוה שדומה לאפוד, כמו קישוט, "כמעשהו", נחשב כאילו עשה המצוה.

 

מעשה חרש אבן. רמז כשפוגעים באדם צריך להיות חרש ואבן, דהיינו להבליג.

 

חשן- בהפוך נקרא "נחש". והכוונה בזה, שישראל שואלים בחושן והגויים שואלים בנחשים, דהיינו כישוף. וזה הפירוש כי לא "נחש"   ביעקב.

 

בגמרא מסופר על דמא בן נתינא, שבאו ישראל לקנות ממנו אבן ישפה בשביל החושן.  אך מכיון שאביו ישן באותה שעה על הארגז ששם היתה האבן, לא רצה להעירו מפני כבוד אביו, אפילו שמפסיד הרבה כסף בזה. ובשכר זה קיבל שכר מן השמים שנתעשר אחר כך, שנולדה לו פרה אדומה, ובני ישראל קנו זאת ממנו בדמים מרובים.

 

ושכנתי בתוך בני ישראל. מסופר על אחד מהצדיקים הקודמים כשהיה עוד ילד קטן, אמר לו אביו אם תאמר לי איפה הקב"ה אתן לך זהוב אחד, וענה לו הקטן אם תגיד לי איפה הוא לא נמצא אתן לך שני זהובים, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו.

 

בזוהר כתוב למה נקרא שמו מזבח שעל ידו זובחים את היצר הרע.

 

מגילת אסתר

הכסף נתון לך. -"הכסף" בגימטריא 165, "העץ" גם בגימטריא 165, אחשורוש רמז להמן ש"הכסף" נתון לך, שבסוף הוא "יתלה על העץ" (תוספות).

 

יש שואלים למה נקרא שמו פורים, הרי היה צריך לקרוא יום זה יום ההצלה, והתירוץ כשאמר אחשורוש להמן והעם לעשות בו כטוב בעיניך היה צריך מיד להלחם ולהרוג את ישראל, אלא עלה בדעתו שיותר טוב לעשות הגרלה ולא להתחיל מיד, ולכן היה עוד זמן להתפלל ובתוך 4 ימים מהגזירה כבר תלו את המן על העץ, שהגזירה היתה ביום י"ג ניסן ותלו אותו ביום ט"ז ניסן, ומזה אנו רואים מה כחה של תפילה.

 

באגרות של המן כתוב הרצים יצאו דחופים אבל באגרות של מרדכי כתוב הרצים יצאו מבוהלים ודחופים, וברש"י מפרש למה מבוהלים, כדי להשיג עוד את הרצים הראשונים שהביאו את האגרות להשמיד ולהרוג. עוד פירוש, שכדי להרוג את ישראל, לא היה זה יוצא מגדר הרגיל, אבל שהיהודים יהרגו את הגויים, זה דבר שאינו רגיל כלל, לכן הם היו מבוהלים כל כך.

 

ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר. בגמרא מגילה, אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, ויקר זה תפילין. והשאלה היא, למה כתוב רק ברמז, הרי היה יכול לכתוב תורה ויום טוב ומילה ותפלין. אלא שישראל עלו אז למדרגה גדולה כל כך, שהרגישו שהתורה היא האור שלהם, ושיום טוב זה השמחה שלהם, וכן שהמילה זה הששון שלהם, ושהתפילין זה הדבר היקר שלהם (שפת אמת).

 

הטעם שמרדכי תיקן "מתנות לאביונים בפורים "כתוב בקיצור האלשיך אסתר (ט' כ"ב) בשם הרלב"ג, דנמצא במדרש, דע"י תפילת משה בשמים וע"י תפילת מרדכי בעולם הזה שניהם יחד פעלו את הישועה, וזו היתה עצת משה רבינו ע"ה לאליהו כשבא להודיעו על גזירת המן, ולכך תיקן מרדכי שיתנו צדקה ומתנות לאביונים לנשמת משה רבינו ע"ה.

 

"חייב איניש לבסומי בפוריא"

"לבסומי"-ר"ת סמר מפחדיך בשרי ומשפטיך יראתי, צריך לשמוח  עם יראת שמים, וגילו ברעדה.             (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 

                                                                      

חידון לפרשת תצוה

                                            מאת עזרא מרום   

 

שאלות

1. מדוע לא נזכר שמו של משה בפרשת תצוה ?

2. מנין למדים ש"קללת חכם אינה שבה ריקם" ?

3. ואתה תצוה" מדוע נדרש כאן צווי וזירוז   ?

4. מה נרמז בפסוק: "ויקחו אליך שמן זית כתית למאור"   ?

5. על מה מכפרים א. המכנסים ב. . המעיל . ג. הציץ. (עיין זבחים פ"ח ע ב" ) 

6. לאיזו מאבני החושן מתייחס פתגם מפורסם  ?

7. "ונשמע קולו בבואו אל הקודש"(כה',35). ציין  2 מקורות נוספים שבהם נאמר "ונשמע"   ?

8. מה היה חקוק על ציץ הזהב שעל מצח הכהן הגדול   ?

9. "ונתת אל חושן המשפט את האורים והתומים". מה משמעות אורים ותומים

10. הוא  - מוצר קוסמטי, היא  - אחת מאבני החושן. זהה אותי   .

11. אני אחת מאבני החושן ושמי כשם עיר תנכ"ית מפורסמת. א. מי אני. ב. ציין מקרה אחד מפורסם שבו מוזכרת עיר זו בתנ ך"   .

12. אני קישוט לאחד מבגדי הכהן הגדול ושמי כשם פרי א. . מי אני   ?

13. על אלו בגדים של הכהן נאמר שנעשו לכבוד ולתפארת   ?

14. כמה בגדים לבש כהן הדיוט וכמה לבש הכהן הגדול   ?

15. על מה נאמר בפרשתנו .א: מעשה עבות .ב. מעשה חרש .ג. מעשה אורג  

16. איזה ישוב באזור המרכז נקרא בשם אחת מאבני האפוד   ?

17. על אילו מבגדי הכהן הגדול נאמרו הביטויים הבאים .א: כליל תכלת ב. פתיל תכלת.   ?

18. על מה מכפרת הכותונת   ?

19. איזה מבגדי הכהן היה מונח על א: . ראשו ב. מצחו ג. לבו   ?

 

 

תשובות

1. כתגובה לדברי משה אחרי חטא העגל: "מחני נא מספרך אשר כתבת"(לב', 32)  

2. מהעובדה ששמו של משה לא נזכר בפרשה כי קילל את עצמו  

3. לפי בעל הטורים זו מצוה שיש בה חסרון כיס ולכן יש חשש שיתרשלו בעשייתה   .

4. כתית- מרמז שעתידה המנורה להאיר במשך 830 שנה כמנין כתית. המקדש הראשון עמד  ת י'  שנים (410) והשני כ"ת שנים (420).  

5 א. . גילוי עריות ב. . לשון הרע . ג. עזות מצח .

6. הפתגם מתייחס לאבן נופך "הוסיף נופך משלו"(קידושין מ"ח ע ב"   )

7 א. מתן תורה: "אשר דבר ד' נעשה ונשמע" . ב. במגילת אסתר: ונשמע פתגם המלך " (א', 20   )

8. המילים קודש לד').

9. אורים =מאירים את דרכן של ישראל. תומים = מלמדים להיות תמימים בעבודת  ד').

10. אודם  

11 .א. תרשיש .ב. יונה הנביא רצה לברוח לתרשיש.(יונה א 3' .)  

12. רימון  

13. כותונת,אבנט ומצנפת. ( ,ח"כ 40   )

14. כהן הדיוט  4 בגדים, כהן גדול  8 בגדים   .

15 .א. חושן, אפוד ו  2 שרשרות זהב .ב. אבני שוהם .ג. המעיל   .

16. שוהם  

17 א. . מצנפת ב. אבנט  

18. הכותונת מכפרת על שפיכות דמים, כנגד הכותונת שאחי יוסף טבלו בדם   .

19 א. . מצנפת ב. ציץ ג. חושן 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום ופורים שמח


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

א'

אדר

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

תרומה

גיליון 602

 

פרשת תרומה– מעיינות יואב

   מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"- נשאלת השאלה וכי מדוע צריך הקב"ה לבקש מבני ישראל שיתרמו מהונם ומכספם כדי לבנות משכן לקב"ה וכי הקב"ה חסר משהו? וגם בלשון ציווי מסר והוסיף הכתוב:  "תקחו את תרומתי".

 ונלע"ד לפרש זאת כך: כאשר יש רצון לאדם שיהיה לו חלק במשכן ה', אז הוא בעצמו יירתם בכל כוחו כדי לתרום ולסייע בכך, ולכן כתוב "ויקחו" שהם בעצמם מרצונם 'ויקחו', כיון שרצונם הוא שיהיה להם חלק במשכן, שיהיו שותפים למלאכת הקודש ויזכו להיות 'חלק ה' עמו'.

ומכאן נבין כדי שיהא משכנו של הקב"ה שלם ותשרה שכינתו צריך שעם ישראל ישקיעו בכך, וע"י כך גם יעריכו זאת יותר כיוון שהרגשת השותפות במשכן מעלה את ערכו וחשיבותו בעיני השותפים.

 

ולאלה שלא מבינים וחשים את הצורך בכך, וצריך לדבר איתם כדי שיהיה להם חלק, כתוב "תקחו את תרומתי".

 המילה תרומתי בהקשר הזה מבטא לענ"ד את תרומתו של הקב"ה לאותם האנשים שלא מבינים את חשיבות הדבר שהקב"ה ישרה שכינתו במשכן, כדי ש'לא ידח ממנו נידח'. כי עם ישראל כולו על כל רבדיו יהא שותף לבניית המשכן כי 'כל ישראל ערבים זה לזה'.

 

"ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה ופניהם איש אל אחיו",  מלמדנו שעל אף שכל אחד מקצה מזה, על כל פנים  הם צריכים להיות באהבה ואחווה ושלום ביניהם כמו שכתוב 'ופניהם איש אל אחיו', ואחד דואג לשני לראות אם לא חסר לו משהו בגשמיות וברוחניות, כיון שהם ערבים זה לזה.

ואיך מגיעים לזאת? אומר הפסוק 'והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה' שזה מבטא התעלות מעל החומר ומעל חסרונות האישיים וזה מוביל את עם ישראל לאחדות אמיתית ולהשכנת השכינה בתוכם. כיון שהמטרה בסופו של דבר היא 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כלומר ההתקדשות של עם ישראל שבאה לידי ביטוי באחריות ההדדית, בדאגה הגשמית והרוחנית, בחינת יששכר וזבולון. וזה מעלה את עם ישראל להיות עם שהקב"ה רוצה לשכון בתוכו.

הכלים אשר במשכו באופן שימושם מביאים לידי ביטוי כיצד אדם יכול ליטול חלק במשכן ה' כל אחד לפי נטיית לבו ורצונו ומעלתו ולא ידח ממנו נידח. כמו למשל השולחן שהוא מסמל לאלה שאוהבים מצוות הכנסת אורחים באופן מיוחד, והארון שמסמל שמירת התורה והמצוות לאלה שחרדים במיוחד על דבר ה'. והמנורה שמסמלת את האור במשכן לאלה שרודפי מצוות – 'כי נר מצוה'. ה' יזכנו לאחדות מושלמת ויעשה עמנו למען שמו הגדול ויגאלנו אמן.

שבת שלום וחודש טוב.

 

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי (תרומה כה-ב)  (מאת הרב אריה קרן)

ראיתי מה שכתב בעל המחבר עונג לשבת זכרונו לברכה: ויקחו לי, משלי, ממה שאני נתתי, ולא מגנבה ומגזלה חס ושלום, אלא תרומה, "תרומה" אותיות המותר, שיהיה מן המותר.

 

אמרו חכמי המוסר כי זאת הפרשה מדברת בענין התורה והצדקה, בענין הצדקה הפסוק אומר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, וכסף, ונחושת, זה שלושה דברים תלויים בלב האדם. זהב יש בן אדם הנותן מרצונו הטוב, גם משתדל שיתנו אחרים. וכסף מבחינת אדם שנותן כי כך צווה. נחושת זה הדרגה הירודה ביותר עד שאינו נידחק לפינה לפינה אינו תורם וגם לשם שמים.

 

 

 

 

זהב וכסף ונחשת (תרומה  כה-ג)

בעל החתם סופר ז"ל מוצא כאן רמז מפליא, שאותיותיהן של שלוש מילים אלה מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת התורה: ז – היום השביעי, שבת, ה- יום חמישי – בשבוע. ב’ – יום שני בשבוע. כ- כיפורים, ס –סוכות, פ – פסח, פורים. נ – נרות (חנוכה).  ח – חודש (ובכלל זה גם ראש השנה, שגם הוא ראש חודש) ש- שבועות שמיני עצרת, שמחת תורה, ת – תענית. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.  (מעיינה של תורה).

 

ועשו ארון עצי שטים

אחד הפריטים הראשונים להיזכר בין כלי המשכן ואביזריו, הוא ארון הקודש. "ועשו ארון עצי שיטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית לו זר זהב סביב..."

 אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהארון?

תוכנית הבניה של הארון כללה תכונה מיוחדת. שונה מכל שאר האביזרים בנוגע למידותיה, בעוד שאצל השאר היו רוב, אם לא כל, המידות שלמות, אצל הארון כל המידות היו שבורות, חלקיות. בל נשכח כי בתוך הארון היו גם שברי לוחות הברית.

 

פירוש הכלי-יקר מציע הסבר לתופעת הארון הזאת:

"והקרוב אלי לומר בזה, לפי מה שאמרו חכמים במעלות "הבט למעלה ממך" כי על ידי זה ידמה בנפשו כי הוא חסר מן השלמות...אבל בענייני העולם הזה, דהיינו כל ההצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו, ובסיבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן

הרבה אנשים... ועל כן היו כל אמות הארון שבורות, להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החוכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו...כך עיקר החוכמה "מאין תמצא" – ממי שחושב את עצמו לאין וחסר, אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לומר שכבר הגיע אל תכליתה, כי "איזהו חכם הלומד מכל אדם", החושב שהוא חסר...וצריך עוד להתלמד...ועל כן היו כל אמות הארון שבורות.." (כלי יקר על תרומה)

 כמובן, כאשר הכלי יקר משתמש במושג "חוכמה" כוונתו לכל מה שקשור לפן הרוחני של האדם (בתקופתו נפוץ היה לייחס את עיקר כובד המשקל של רוחניות האדם לשכל והכרה תבונתית).

לדבריו, מה שהארון מלמד אותנו הוא את הצורך התמידי להיות יותר מושלם. ובניסוח אחר: לא להסתכל על עצמנו במבט של מושלמים. הארון מלמד שאדם צריך תמיד לשאוף להתקדמות ולא לראות את עצמו כאילו הגיע לשיא, לפסגה(מבחינה רוחנית), ואין איש מעליו שיוכל לתרום לו משהו. אם הוא יסתכל טוב הוא יראה שיש לו עוד ממי ללמוד הלאה, "ואיזהו חכם? הלומד מכל אדם". (מאת הרב יוסף רון)

ש ב ת – ש ל ו ם וחודש טוב!   

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה

 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

 

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

בניית המשכן במדבר  נועדה על פי דברי הכתוב האומר:  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- למטרה של "משכן  עבור שכינת אלוהים בתוך בני ישראל".  וכמוה, גם בניית בית המקדש בתקופת שלמה המלך, (כפי שמופיע בהפטרת הפרשה "וה' נתן חוכמה לשלמה").

 

ידועה שאלתו של שלמה המלך בתפילתו לאחר סיום בניית בית המקדש הראשון:  "וְעַתָּה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--יֵאָמֶן נָא, דבריך (דְּבָרְךָ), אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי: כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

 

בהמשך תפילתו של שלמה המלך החכם מכל אדם, הוא נותן הסבר יפה לשאלה הרטורית שהוא עצמו מעלה:

"וּפָנִיתָ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ, וְאֶל-תְּחִנָּתוֹ--יְהוָה אֱלֹהָי:  לִשְׁמֹעַ אֶל-הָרִנָּה וְאֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: 

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם--לִשְׁמֹעַ, אֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה:  וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ, וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל-מְקוֹם שִׁבְתְּךָ, אֶל-הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמַעְתָּ, וְסָלָחְתָּ:  אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וְנָשָׁא-בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ; וּבָא, אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ--בַּבַּיִת הַזֶּה:

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת-עֲבָדֶיךָ--לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע, לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ; וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ:  בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי אוֹיֵב--אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ-לָךְ; וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת-שְׁמֶךָ, וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה:  וְאַתָּה, תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ, לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וַהֲשֵׁבֹתָם, אֶל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּ, לַאֲבוֹתָם: 

בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ; וְהִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְהוֹדוּ אֶת-שְׁמֶךָ, וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן, כִּי תַעֲנֵם:  וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל--כִּי תוֹרֵם אֶת-הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר יֵלְכוּ-בָהּ; וְנָתַתָּה מָטָר עַל-אַרְצְךָ, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה:

 רָעָב כִּי-יִהְיֶה בָאָרֶץ, דֶּבֶר כִּי-יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה, כִּי יָצַר-לוֹ אֹיְבוֹ, בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו--כָּל-נֶגַע, כָּל-מַחֲלָה:  כָּל-תְּפִלָּה כָל-תְּחִנָּה, אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל-הָאָדָם, לְכֹל, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר יֵדְעוּן, אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה:  וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ, וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל-דְּרָכָיו, אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת-לְבָבוֹ:  כִּי-אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ, אֶת-לְבַב כָּל-בְּנֵי הָאָדָם:  לְמַעַן, יִרָאוּךָ, כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר-הֵם חַיִּים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה--אֲשֶׁר נָתַתָּה, לַאֲבֹתֵינוּ:

 וְגַם, אֶל-הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, הוּא; וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, לְמַעַן שְׁמֶךָ:  כִּי יִשְׁמְעוּן, אֶת-שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה; וּבָא וְהִתְפַּלֵּל, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה:  אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי--לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-שְׁמֶךָ, לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת, כִּי-שִׁמְךָ נִקְרָא עַל-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:  כִּי-יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבוֹ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם;

וְהִתְפַּלְלוּ אֶל-יְהוָה, דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר-בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ: 

וְשָׁמַעְתָּ, הַשָּׁמַיִם, אֶת-תְּפִלָּתָם, וְאֶת-תְּחִנָּתָם; וְעָשִׂיתָ, מִשְׁפָּטָם:  כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יֶחֱטָא, וְאָנַפְתָּ בָם, וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב; וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל-אֶרֶץ הָאוֹיֵב, רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה": ....... 

 

"לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחֹת אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ, וְאֶל-תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם, בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ:  כִּי-אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ, לְנַחֲלָה, מִכֹּל, עַמֵּי הָאָרֶץ:  כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם--אֲדֹנָי יְהוִה". 

 

כידוע, בניית המשכן נעשתה מתרומות עם ישראל.  מתן התרומה, כפי שנדרש ע"י חז"ל בפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", מצביעה על הקירבה של עם ישראל לבורא, ועל ההקרבה למען הבורא, סוג יחסים זה של נתינה מחד גיסא, של עם ישראל  לבורא, מ"נדבת הלב",  ושל נתינת הבורא לעם ישראל, מאידך גיסא, ע"י קירוב שכינתו בתוך עם ישראל, מצביעה על קשר האהבה העמוק בין עם ישראל לקב"ה, ועל אהבת הקב"ה לעם ישראל.

 

 

 

ועל זה דיבר הנביא מלאכי, בקושרו את האהבה עם התרומה: "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב, (מלאכי א ב). וכתיב: ואת עשו שנאתי (שם שם ג).

 

וכבר שאל טורנוס רופוס הרומאי את רבי עקיבא: אמר לו: למה הקדוש ברוך הוא שונא אותנו, שכתב ואת עשו שנאתי? אמר לו: למחר אני משיבך.

למחר אמר לו:  רבי עקיבא, מה חלמת זה הלילה ומה ראית?


אמר לו: בחלומי היה לי הלילה שני כלבים, אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס. אמר לו: לא קראת שם כלביך, אלא על שמי ועל שם אשתי, נתחייבת הריגה למלכות.

אמר לו רבי עקיבא: ומה בינך לביניהם, אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין, אתה פרה ורבה והן פרין ורבין, אתה מת והן מתים. ועל שקראתי שמם בשמך, כעסת?! 

והקדוש ברוך הוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ממית ומחיה, אתה נוטל עץ וקורא אותו אלהים כשמו, לא כל שכן שיהא שונא לכם. הוי, ואת עשו שנאתי! 

 
והובא במדרש תנחומא אמר רבי שמעון בן לקיש: ואין הגוי מביא תרומה.  

 כך שנו רבותינו: חמשה לא יתרומו. ואם תרמו, אין תרומתן תרומה. אלו הן: חרש, שוטה וקטן, והתורם את שאינו שלו, ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו, אין תרומתו תרומה.

 

אמר רבי שמעון בן לקיש: וכולן מן הפסוק הזה: חרש-דכתיב: "דבר אל בני ישראל", יצא חרש שאינו שומע ולא מדבר. והשוטה-דכתיב, "כל איש אשר ידבנו לבו", יצא שוטה שאין לבו נודבו. והקטן- דכתיב: "מאת כל איש", יצא קטן שאינו איש. התורם את שאינו שלו- דכתיב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקח", תקחו משלכם.  ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו- דכתיב: "דבר אל בני ישראל, יצא נכרי שאינו ישראל".

 

בפרק ג' במלאכי עומד הנביא מלאכי על  הקשר שבין נתינת התרומה והמעשר, לבין הנתינה הגומלת של הקב"ה לעם ישראל, וזאת  במסגרת יחסי הגומלין ויחסי האהבה בין הקב"ה לעמו.

 

וכך אומר הנביא:  "היקבע אדם אלוהים, כי אתם קובעים אותי, ואמרתם, במה קבענוך:  המעשר, והתרומה:  במארה אתם ניארים, ואותי אתם קובעים--הגוי, כולו:  הביאו את-כל-המעשר אל-בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר יהוה צבאות:  אם-לא אפתח לכם, את ארובות השמיים, והריקותי לכם ברכה, עד-בלי-דיי:  וגערתי לכם באוכל, ולא-ישחית לכם את-פרי האדמה; ולא-תשכל לכם הגפן בשדה, אמר יהוה צבאות:  ואישרו אתכם, כל-הגויים:  כי-תהיו אתם ארץ חפץ, אמר יהוה צבאות". 

הנביא מלאכי  מסביר את הקשר בין שמירת המצוות, החוקים ןהמשפטים לבין קיום המקדש, ולגורל עם ישראל: (מלאכי ג'):

"וערבה, ליהוה, מנחת יהודה, וירושלים--כימי עולם, וכשנים קדמוניות:  וקרבתי אליכם, למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים, ובנשבעים לשקר; ובעושקי שכר-שכיר אלמנה ויתום ומטי-גר, ולא יראוני--אמר, יהוה צבאות:  כי אני יהוה, לא שניתי; ואתם בני-יעקוב, לא כליתם:  למימי אבותיכם סרתם מחוקיי, ולא שמרתם--שובו אליי ואשובה אליכם, אמר יהוה צבאות; ואמרתם, במה נשוב".

        

בסוף פרק ג',  הנביא מלאכי מביא את הבטחת ה' לעם ישראל בעתיד:   "זכרו, תורת משה עבדי, אשר ציוויתי אותו בחורב על-כל-ישראל, חוקים ומשפטים:  הנה אנוכי שולח לכם, את אלייה הנביא--לפני, בוא יום יהוה, הגדול, והנורא:  והשיב לב-אבות על-בנים, ולב בנים על-אבותם--פן-אבוא, והכיתי את-הארץ חרם.                                                      המשך המאמר בעמ' הבא

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה

המשנה קובעת כי: "משנכנס אב ממעטין בשמחה משנכנס אדר מרבין בשמחה"  (תענית, פ"ד, משנה ו) נשאלת השאלה: מדוע נאמר במשנה כי בחודש אב "ממעטין"  בשמחה, ולא  מרבים בעצבות?

נלענ"ד כי הטעם לכך,  משום שביהדות קיימת מצוה לשמוח בעת קיום המצוות, כמובא במדרש: "שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו,  מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה". (רבינו בחיי, דברים כח', מז') שנאמר: "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה". ( תהלים, ק' ב').

 

כלומר, המשנה מציינת כי אף את מנהגי אבלות שההלכה קבעה לנהוג בחודש אב, יש לבצע מתוך מיעוט שמחה ולא מתוך עצבות. לפיכך אפילו בחודש אב יש לבצע גם את מנהגי אבלות של חודש אב בשמחה מועטה,  כשם שמבצעים את המצוה להרבות בשמחה בחודש שכולו שמחה כחודש אדר. מטעם זה הגמ' דייקה לכתוב: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית, כט). דהיינו, ע"מ ללמדנו שיש להרבות שמחה בחודש אדר כשם שעם ישראל מיעט בשמחה בחודש אב, בכדי ששמחתם הכללית של עם ישראל לא תיפגם.

אימרת חז"ל - "משנכנס אדר מרבין בשמחה" לא נכתבה במסכת מגילה אשר היא המסכת המיוחדת לענין פורים. נלענ"ד כי הטעם לכך הוא בכדי ללמדנו שאף בשעת צער, האדם צריך לזכור את ימי השמחה העתידים לבוא, ואל לו להתייאש מן הפורענות. (אבות פ' א' משנה ז').  וכן נאמר: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה, נ"ה, י"ב) דהיינו, ע"י השמחה בעבודת ה' יתברך ניתן לצאת מכל הצרות.

 

לפיכך למרות שחג פורים הינו חג מדרבנן, נאמר במדרש (מדרש משלי, פרשה ט') "כל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (אסתר, ט' כח'). דהיינו, משום ששמחתם הרוחנית של עם ישראל בימי הפורים אינה נפסקת לעולמים, אפילו לא בשעות של צער ועצב.

 

קביעת השמחה לכל חודש אדר :

 הגמ' קובעת כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר, כאמור בגמ': "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" ( תענית, כט).

 

 לכאורה נשאלת השאלה: מדוע הגמ' קבעה כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר, ולא רק בימי הפורים החלים בי"ד וט"ו באדר?

 נלענ"ד כי קביעת השמחה לכל חודש אדר מקורה הוא בדברי התלמוד הירושלמי: "תני בשם רבי נתן: כל החודש כשר לקריאת המגילה. מאי טעמא? (אסתר, ט', כב)  והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" (ירושלמי, מגילה פא, ה'  א).

 כלומר, לשיטת רבי נתן הגזירה שהיתה על כל חודש אדר, לא היתה פחותה מהגזירה שנקבעה על הימים י"ד וט"ו בחודש אדר, משום כך הגמ' קבעה כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר מראשיתו. כלומר,קביעת השמחה לכל חודש אדר נובעת מלשון הפסוק: והחודש  אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר, ט', כב).  על כן הגמ' קבעה כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר ולאו דווקא בימי נס פורים שאירעו בי"ד ובט"ו  באדר.

 

סוג השמחה בחודש אדר

הגמ' אינה מציינת באיזה סוג של שמחה מיוחדת יש להרבות במהלך כל חודש אדר, לעומת זאת בשמחת הרגלים שהתורה ציותה, חז"ל הגדירו כיצד לשמוח, כמובא בתלמוד. וכן מצאנו שרק לגבי יום פורים נאמר בגמ'  אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא  עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז) דהיינו, שמחת יום פורים נעשת באמצעות שתית יין לשוכרה, כשתכלית ריבוי שתיית היין בפורים היא: גילוי רזי התורה מן המגילה, כמובא בגמ': "אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד. א"ר חנין: לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר: "תנו שכר לאובד"  (משלי, ל"א, ו).  א"ר  חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה" (עירובין, סה)  למרות זאת לגבי כל חודש אדר חז" ל לא היגדירו כיצד יש לשמוח באופן  מיוחד.

 

 

נראה שהסיבה לכך שחז"ל לא הגדירו במדויק כיצד לשמוח היא: משום שחז"ל התכוונו ללמדנו מכך שכל אדם ירבה בשמחה של מצוה בכל מה שמשמחו, דהיינו, משום שאין גבולות לשמחה הרוחנית של ימי חודש אדר. משום שהשמחה היא דבר פנימי ורוחני אשר היא משתנה מאדם לאדם, מאיש לאשה ומקום למקום. (עובד ע"פ מאמר של חגי רפאל)

 

רזי  דרזים

וזאת התרומה אשר תקחו וגו' (מדרש תנחומא סימן ז)
זהב, כנגד מלכות בבל, דכתיב ביה: אנת הוא ראשה די דהבא (דני' ב לח)
כסף, כנגד מלכות מדי, דכתיב: ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג ט)
נחושת, כנגד מלכות יון, שהיא פחותה מכולם.
ועורות אלים מאדמים, כנגד מלכות אדום, שנאמר: ויצא הראשון אדמוני (ברא' כה כה).

אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שאתם רואין ארבע מלכויות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד.

מה כתיב אחריו?
שמן למאור, זה מלך המשיח, שנאמר: שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהל' קלב יז). ודניאל היה רואה ארבע מלכויות אלו ומתיירא, וכתיב, אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה וחזוי ראשי יבהלני (דני' ז טו).

ומהיכן היו הקרשים?
יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בני, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקדוש ברוך הוא עתיד לומר לכם משאתם נגאלין, שתעשו לו את המשכן, אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן, יהיו הארזים מתוקנים לכם. מיד עמדו ונטעו ועשו כן.

ואימתי? 
כשנעשה מהן המשכן.
כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה על המשכן, אמר לו: ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים. ועשית קרשים לא נאמר, אלא ועשית הקרשים, אותן שהתקין להן יעקב אביהם. עומדין, אותן שהועמדו קודם לכן.


מהו מזבח?
מ' מחילה, ז'  זכות, ב' ברכה, ח' חיים.

 

שטים 
הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן.

דבר אחר: 
שטים:
ש' שלום, ט' טובה, י' ישועה, מ' מחילה.

 

המשך המאמר מעמ' 2  "ועשו לי מקדש"

הבטחה זו הינה בדיוק על אותו משקל דברים שאמר שלמה המלך בתפילתו:

וְהֵשִׁיבוּ, אֶל-לִבָּם, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ-שָׁם; וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ, בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם  לֵאמֹר, חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ, רָשָׁעְנוּ: 

וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אֲשֶׁר-שָׁבוּ אֹתָם; וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ, דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר-בנית (בָּנִיתִי) לִשְׁמֶךָ:  וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ, אֶת-תְּפִלָּתָם וְאֶת-תְּחִנָּתָם; וְעָשִׂיתָ, מִשְׁפָּטָם:  

וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ-לָךְ, וּלְכָל-פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ-בָךְ; וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם, וְרִחֲמוּם:  כִּי-עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ, הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: 

 

דברי הנביא מלאכי גם משתלבים היטב עם  ההבטחה האלוקית שנאמרה לשלמה, כמופיע בהפטרה לפרשה (מלכים א' ה'):

"הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם, והקימותי את דברי אתך אשר דברתי אל דוד אביך, ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל".   ה' יזכנו על דבר שמו, אכי"ר.       

                                                    (מאמר מאת עו"ד  יאיר בוסי)

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 

פרפראות

 

טעם סמיכות פרשת תרומה לפרשת משפטים, מסביר האור החיים הק', כי כדי לקיים מצוות צדקה, צריכים לדעת אם הכסף שהוא נותן נמצא אצלו בצדק ובמשפט.

 

ויקחו לי תרומה. הקשו המפרשים שהיה צריך להיות כתוב ויתנו, ומתרצים כי חז"ל אומרים שיותר ממה שהעשיר נותן לעני, העני נותן לעשיר, שעל ידי קבלת העני יכול העשיר לקיים מצוה גדולה של צדקה, וזה הפירוש של "ויקחו", שעצם הנתינה הוא בעצם לקיחה.

 

ויקחו לי תרומה. כתוב בתנ"ך "לי הכסף ולי הזהב", ולכאורה מה שייך לשון תרומה אצל הקב"ה, והרי כל הכסף שייך לו, אלא הפירוש הוא שהעיקר מה שהקב"ה מבקש מאת בני ישראל, שכשנותנים את תרומת ה', יתנו את זה עם כל הלב, וזה מה שכתוב אשר ידבנו "לבו", דהתרומה עצמה לאו כלום הוא, שהרי לי הכסף ולי הזהב, רק במה שנותנים בלב שלם זהו עיקר התרומה.

 

בשעה שעמד החפץ חיים להקים את בנין הישיבה שלו, בא אליו יהודי אחד ואמר לו: רבי! השם יתברך חנן אותי  בעושר, ורוצה אני לזכות במצוה הגדולה להקים את בנין הישיבה מכספי בלבד, השיב לו החפץ חיים: כוונתך רצויה, ויגמלך ה' בעד מחשבתך הטובה, אבל את הצעתך אינני יכול לקבל, בנין ישיבה, ומקום תורה, מצוה היא, וצריך לתת אפשרות לכל יהודי להשתתף בה, וכך מצינו במשכן, שהקב"ה אמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" אף על פי שלפי חז"ל היה ביכולתו של כל אחד מישראל להקים המשכן, מכל מקום התורה ציוותה: "מאת כל איש" כדי שיהיה לכל אדם מישראל חלק בהקמת המשכן.

 

זהב וכסף ונחשת. 3 דרגות יש בנותני צדקה, הנותן כשהוא בריא, הנותן להינצל מסכנה ח"ו, ושכיב מרע המצוה לתת צדקה קודם מיתתו, ומרומזים באותיות זהב כסף ונחשת, זה"ב ר"ת ז ה'נותן ב'ריא. כס"ף ר"ת כ'שיש ס'כנה פ'ותח. נחש"ת ר"ת נ'תינתח'ולה ש'אמר ת'נו.

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. למה כתוב "בתוכם", היה צריך להיות כתוב "בתוכו", דהיינו בתוך המקדש. ותירץ האלשיך הק' שהכוונה היא שכל אחד צריך לעשות מקדש בתוך לבו, שיהא מקום להשראת השכינה, וזהו ושכנתי בתוכם בתוך לבו של כל אחד ואחד.

 

ושכנתי בתוכם. מרומז באותיות "ושכנתי" שני הבתי מקדש, בית מקדש הראשון עמד ת"י שנה, "ושכנתי" אותיות ושכן ת"י. בית המקדש השני עמד ת"כ שנה, "ושכנתי" אותיות ושני ת"כ (בעל הטורים).

 

את הארון עשו מעץ ומזהב, רמז שלכולם שייכת התורה בשוה, בין לעניים ובין לעשירים, עץ רמז לעניים זהב רמז לעשירים.

 

ועשו ארון וכו'. בארון כתוב "ועשו" לשון רבים, ולא כמו שכתוב בכל הכלים "ועשית" לשון יחיד, והטעם הוא להראות שהתורה שהיתה בתוך הארון, כולם שוים בה, ולכל אחד ואחד יש בה חלק. (אור החיים הק")

 

למה נקרא ארון הקודש בלשון "ארון", מפני שזה לשון אורה, שהתורה מביאה אור למי שעוסק בה (זוהר).

 

מבית ומחוץ תצפנו. הארון מרמז לתלמידי חכמים, וזה הכוונה מבית ומחוץ תצפנו, שתלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו כמבואר בגמרא, שגם מבחוץ וגם מבפנים יהיה ניכר עליו שהוא ת"ח.                                                    (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

תנחומינו הכנים למשפחת פחימה ולמשפחת נבון במות עליהם אבי המשפחה, הבעל, והסבא היקר  יוסף פחימה ז"ל תנצב"ה.

מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 

                                                                      

חידון לפרשת תרומה

                                            מאת עזרא מרום   

 

 

שאלות

1. "וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתכם זהב וכסף ונחושת". מה רמוז במילים זהב, כסף ונחושת?

2. מדוע נכלל הזהב בתרומה?

3. שלוש פעמים כתובה המילה תרומה בפתיחת הפרשה. מדוע?

4. ממני נתנו תרומה. קצץ זנבי ותקבל זוחל ארסי. מי אני ?

5. "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". א. מה הקושי הלשוני? ב. מהי משמעותו?

6. מה ההבדל הלשוני בצווי לעשיית הארון לעומת יתר הכלים במשכן?

7. "ועשו ארון... ויצקת לו ארבע טבעות זהב ". מה מרמזים ארבעת הטבעות?

8. איזו צורה היתה לכרובים? ( רש"י)

9. "ונתת על השולחן לחם-הפנים". א. מה משמעות השם פנים? ב. כמה ככרות היו? ג. מה היה הנס בלחם זה?

10. איזה פתגם מפורסם נלמד מהגביעים ומה משמעותו?

11. כמה יריעות היו : א. במשכן? ב. באוהל?

12. "ויקחו לי תרומה". ציין חמש מילים נרדפות למתנה.

13. אילו כלים במשכן נעשו מיקשה אחת?

14. אני נמצאת על הארון. קפד זנבי תקבל מקום ישוב, קפד זנבי תקבל חלק מסכ"ום. מי אני?

15. א. מהו שש? ב. את מי הלבישו בגדי שש?

 

תשובות

1. רמז לשלוש מעלות בנותני צדקה:זה הנותן בריא=זהב. כסף= כסף סכנה פודה. נחושת= נדבת חולה שיאמר תנו.

2. כדי לכפר על חטא עגל הזהב.

3.כנגד שלושה סוגי תרומות: א. לאדנים ב. לקרבנות הציבור במזבח. ג.למשכן

4. נחשת

5.א. צ"ל ושכנתי בתוכו ב. ללמדנו: בתוך כל יהודי שורה שכינה.

6.בכל הכלים כתוב :ועשית ואילו בארון : ועשו. ללמדנו שלכולם יש חלק בתורה.

7.א. לתורה אין סוף כמו לטבעת ! ב. 4 טבעות כנגד 4 סוגים בלומדי התורה: בעלי משנה,מקרא הלכה ואגדה ג.כנגד 4 דרכים בלימוד התורה ר"ת פרדס = פשט, רמז, דרש, סוד.

8.דמות פרצוף תינוק.

9. א. יש לו פנים (תוך) ב. 12 כיכרות ג.נשאר חם במשך שבוע

10. הפתגם =כפתור ופרח משמעותו: יש התאמה מלאה

11. א. 10 ב. 11

12. שי, דורון, תשורה, מנחה, אשכר (תהילים ע"ב,10)

13. המנורה והכרובים נעשו מיקשה אחת.

14.כפרת, כפר, כף.

15. א. שש=פשתן. ב. פרעה הלביש את יוסף (בראשית מ"א,42)


 ברכות לרפואה שלמה לנורית ולמרגלית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בהן מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום

וחודש טוב


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

כד'

שבט

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

משפטים

גיליון 601


פרשת משפטים– מעיינות יואב

                                   מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" תשים בלשון עתיד, מכאן רמז כאשר יגיע אדם לבית דין של מעלה, מראים לו את כל מעשיו ולכן הנהגתו בעולם הזה צריכה להיות בדרך ה' כדי שלא ייצא חייב במשפט.

"כי תקנה עבד עברי" תקנה לשון קניין, כאשר קניינו של האדם הוא ענייני העולם הזה, הוא עובר על דברי התורה והוא הופך להיות עבד לתאוותיו ורצונותיו, ולכן נמכר בגנבתו נהיה עבד לאדונו. כמו שכתוב במסכת ערכים ל':  "כמה קשה אבקה של שביעית" שכאשר האדם סוחר בפירות שביעית מגיע למצב שנמכר בגנבתו, וכך אינו יוכל לעשות מה שלבו חפץ.

 

"אם בגפו יבוא בגפו יצא" גפו אותיות גופו לרמז שהתאוות של גופו הביאוהו למצב הזה, ולכן תקנתו שיהיה עבד שש שנים ויעשה רצון אדונו ולא את רצונו.

 

"אם בעל אשה הוא" אם גם אשתו הלכה בדרכו ולא הייתה "עזר כנגדו" שניהם נמצאים אצל האדון, ושניהם יוצאים לאחר שש שנים. "ויצאה אשתו עמו" כעת אשתו תהיה עמו לעבודת ה'.

 

"אם אדוניו יתן לו אשה" אם האדון נותן לו אשה לאחר שהפך להיות עבד עימו, "יצא בגפו" כיוון שהוא צריך לתקן את עצמו ולהוציא את היצר הרע כדי שלא  יתעה אחריו שנית.

 

"ואם אמר יאמר העבד.. לא אצא חופשי.. ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם" אם העבד לא רוצה להיות חופשי מיצרו, אדונו רוצע את אוזנו במרצע. כיוון שהאוזן היא הכלי להעביר את דבר ה'. ואותו עבד לא רוצה לשמוע את דבר ה', הדברים אינם נוגעים ללבו, ולא עושים עליו רושם והוא מסתפק בחיי העולם הזה.

ועוד, מרצע- בגימטריא ארבע מאות, בחינת "ארץ ארבע מאות שקל כסף", מראה שאדם אחוז בארציות ולכן "ועבדו לעולם".

 

נשאלת השאלה מדוע לא נאמרה פרשת משפטים לפני קבלת התורה? והתשובה היא פשוטה וברורה לענ"ד, שכן בלי התורה, לא יובן עניין קניין עבד וכד'. וכן אדם שגונב לאחר שקיבל את התורה אשר בה כתוב 'לא תגנוב' הגיע למצב גשמי ביותר, ושכח את התורה הקדושה ולכן יאמרו לו והלא כתוב בתורה לא תגנוב, ומכיוון שעברת על לאו זה, אתה בבחינת כופר בתורה. ולכן אדם חוזר למקום שלפני קבלת התורה כלומר מצב של עבדים במצרים – עבד לאדון שהוא גנב ממנו, וכן יש עניין במצב זה לענ"ד, כי כאשר הוא הופך לעבד הרי יורד ממנו קטרוג גדול שעבר על לא תגנוב, כי הוא הרי בבחינת אדם שעדיין לא קיבל את התורה ונמצא בתהליך של גיבושו והכנסתו מחדש לקבלת התורה, ותהליך זה לוקח 6 שנים במקבילה של 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' ולכן לאחר 6 שנים יוצא לחופשי מגשמיותו ויצר הרע שהפיל אותו, ולכן הוא בבחינת חופשי חינם, כלומר ריק מעוונות ולא לוקח איתו כלום גם מבחינה רוחנית.

 

ד"א "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"- ואלה גימטריא 'בם' בחינת 'ודברת בם' כדי שיהיו ברורים לפניהם ילמדו היטב את החוקים ואת המשפטים.

'כי תקנה עבד עברי'- עתים האדם מתנהג כעבד בעוה"ז, שכל חייו מבוזבזים בעבודה ממש, ולא נותר לו פנאי לעסוק בתורה כיון שאינו מבין 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'. 

'ובשביעית יצא לחופשי חינם'- רומז לכך שהאדם לאחר 70 שנה בעוה"ז אינו לוקח איתו מאומה.

 

'ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני.. לא אצא חופשי' שכן אינו רוצה להיות בן חורין אמיתי, ולהיות עובד ה', מכיוון שהעבד פטור מן המצוות, לכן רוצעים את אוזנו במרצע. כיון שאינו חפץ לזכות לחיי עוה"ב ולקיים את מצוות התורה שהדיבר הראשון שלה מתחיל ב"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ולכן אוזן ששמעה זאת במתן תורה, תירצע במרצע. ו'מרצע' בשינוי אותיות 'מצער' כמו 'הלא מצער היא ותחי נפשי' ולומדים מכאן כמו שלוט כבר אמר זאת

 

כאשר ניצל מהפיכת סדום, גם האדם צריך להתבונן על הצלת נפשו כיון שיצרו מטה אותו להנות את נפשו הבהמית בלבד, כדי לאבדו מן העוה"ב, כגון גורם לו לכעוס, ומזה הוא נגרר שפוגע בחברו או מתקנא בחברו וגוזל את ממונו. ולא רק זאת אלא מכשילו בלשון הרע.

 

ד"א, "והגישו אדוניו אל האלוהים"- על משקל של 'ויגש אליו יהודה' שזו אזהרה חמורה, בדרגה של מלחמה לשמוע את דברי ה' 'ורצע אדוניו' אפילו אדונו מסתכל עליו בבחינת צרוע = ורצע, הכפירה של העבד במשקל של לשון הרע ששניהם עבדים ליצר בבחינת "ועבדו לעולם"..

מתחילה פרשת משפטים דווקא בעבד עברי שזה מקביל לדיבר הראשון "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ומובן מכאן שכיוון שאדם לא קיבל עול מלכות שמיים, ממילא אין השגחה עליו והוא מגיע למצב של עבד לבשר ודם.

 

'אם כסף תלוה את עמי את העני עימך לא תהיה לו כנושה'- אומרים חז"ל שלא יבקש את ההלוואה בחוזקה שכתוב 'מלוה ה' חונן דל' ואם אין לעני יבקש מהערב לו שהוא ה' יתברך.

 

 

"כי תראה חמור שונאך" מכאן שהשינוי הגדול של האדם זה החומריות ולכן גם נבין מכאן שאם רואה את שונאו רובץ תחת חומריות העולם הזה מצווה לעזוב עמו, כלומר כמו שאתה רוצה לעזוב את החומר ולהידבק בעניינים רוחניים, כך אתה צריך לנהוג איתו, לכוון אותו כיצד לעזוב את החומר של העולם הזה ולעסוק בתורה ובמצוות.

 

'הנה אנכי שולח מלאך לפניך' מפה לומדים שההנהגה עם ישראל תשתנה, וכל דברי ה' יובאו לעם ישראל ע"י נביא, כיון שאמרו עם ישראל למרע"ה במעמד הר סיני 'דבר אתה עמנו ולא ידבר עמנו ה' פן נמות'.

 

"ועבדתם את ה' אלהיכם"- מכאן שצריכים לעבוד את ה' במניין, שזה רומז על אחדות בעם ישראל ואז ממילא מתברכים שכתוב "והסירותי מחלה מקרבך, לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא" כלומר גם יתברכו בבריאות וילדים ויושלמו ימיהם.

ד"א, צוותה התורה בלשון רבים, כדי שאדם יתפלל במניין שזו סגולה להצלחה וסגולה לרפואה שכתוב לאחר מכן 'ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך'.

 

'אל תכרות ברית עם יושב הארץ פן יהיה למוקש בקרבך' רואים בחוש את התממשות האזהרה בימינו, ה' יצילנו שלא תבוא תקלה על ידינו פעם נוספת.

 

'ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו' מכאן לומדים, כמה חמור אם אדם אוכל או שותה באמצע התפילה כיון שנפרע מהם ה' בפעם אחרת, ומראה כבוד ה' כאש אוכלה. ורומז בזה שקיום התורה והמצוות לכבוד ה' יתברך זה כמו אש ששורפת את החומר שע"י כך אדם מתקן ומגיע למדרגה אלוהית, כמו שאומר הזוה"ק 'אעא דלא דליק ביה נורא מבטשין ליה' שאם אדם לא עבד את ה' ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, חוזר בגלגול. ה' יזכנו להיות עובדי ה' אמיתיים לעשות רצונו כרצונו אמן.

(לע"נ ר' ציון ב"ר שולם שעבין ז"ל  ולע"נ חנה מורי בת ר' יחיא ז"ל )

                             

ש ב ת – ש ל ו ם !   

 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD. 

 


על עבדות, מוסר וצדק חברתי

פרשת משפטים אינה מתחילה בתיאורים מרשימים על "חופש" ועל "בני חורין", אלא בתיאור זכויותיהם של אלו הנמצאים בתחתית הפירמידה - העבדים. הפרשה, שבהמשכה יופיעו חלק מהאמירות המכוננות והמצוטטות ביותר במשפט העברי, פותחת דווקא במי שהוא חסר כל, שנאלץ לוותר על חירותו וגורלו תלוי בידי האחר. במקום הצהרות על כבוד וחירות, מכיר הכתוב במציאות הלא אידיאלית. עבדות אינה טובה או רצויה, אך היא עדיין קיימת, גם בחברה שלנו וגם אם החלפנו את המילה "עבדים" ב"עובדי קבלן" או שלל כינויים אחרים.

 

המשפט העברי פיתח מגמה זו וביסס את מעמדם של העבדים, כך שזכויותיהם הבסיסיות משתוות בערכן לזכויות האדון. "מכאן אמרו חכמים, כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" כותב הרמב"ם ופוסק כי קיימת חובה להשוות את רמת המזון, הלבוש והמגורים של העבדים לאלו של האדון. בעיני הרמב"ם, מצב בו האדון אוכל מעדני גורמה בפנטהאוז, בעוד עבדיו בצריף חוסכים עבור סלט ירקות, הוא פשוט בלתי נסבל.

 

כמצע לדיון על מוסר וצדק, פרשת משפטים מציעה לנו להתחיל דווקא מלמטה. לא עם זכויותיה של האליטה החברתית, אלא דווקא עם העשוקים, שגורלם לא שפר עליהם בתלאות החיים. שיח זה לא מבוסס רק על מתן זכויות לחזקים, אלא על יצירת חובות למען החלשים. מערכת משפט צודקת יודעת לא רק להצהיר כי בני אדם הם בני חורין, אלא גם להפוך אותם לכאלו.

עיון מעמיק בפרשת העבד העברי, יגלה שמדובר בעבדות מסוג אחר, ובודאי לא זו המופיעה אצל ירמיהו. ראשית, היחס החברתי המתחייב לאותו העבד הינו יחס של שווה בין שווים. "יכול תקראנו עבד לשם בזיון? תלמוד לומר 'וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך' - נהוג בו אחווה!" (מכילתא). ע"פ חז"ל, מחויב בעל הבית להעניק לעבד תנאים שווים לשלו:  ""כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" - עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה, וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר. אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן, וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ. אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין, וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי - כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ" (קידושין כב.) מוסיפים על כך בעלי התוספות ע"פ הירושלמי "דפעמים אין לו אלא כר אחת ...שע"כ צריך למסור לעבדו ", כלומר: אם יש רק כרית אחת בנמצא - לעבד ישנה עדיפות על בעל הבית.  בנוסף, אסור לבעל הבית להעביד את העבד באופן קשה מדי :" עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל" (רמב"ם הלכות עבדים א' ו). יתרה מכך, חל איסור להטיל עליו כל משימה מבזה - "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד. אינו נוהג בו אלא כשכיר" (רמב"ם הלכות עבדים א' ז). ההתקשרות עם "העבד" צריכה להיות בבחינת יחסי מעביד-עובד ולא יחס של משעבד כלפי עבד.

 

מהו אם כן הרעיון העומד בבסיס העבדות עליה מדברת התורה? רש"י על אתר מבאר ע"פ חז"ל שמדובר באדם שנמכר ע"י בית דין בעקבת גניבה שביצע. אכן, בהמשך הפרשה מופיעים דיניו של הגנב אשר מחוייב להחזיר את הקרן וכן לשלם תשלומי קנס. ברם, "אם אין לו - ונמכר בגנבתו". הרש"ר הירש בפירושו לתורה, מביא הסבר מרתק. בכל חברה מתוקנת כיום, עונשו של הגנב הינו ריצוי עונש מאסר בבית הכלא. מטרת החוק היא ליצור סדר חברתי ואשר על כן כל מי שמערער את הסדר, מושלך לצידי החברה אל בית הכלא. סיכויי הפושע לצאת ממעגל הפשע קטנים ובפרט כשהוא מבלה את זמנו בכלא בחברתם של פושעים אחרים. התורה בחזונה ליצירת חברה אידיאלית וצודקת מצאה פתרון אחר לבעיית הפשע. פתרון זה דואג לא רק לחוק ולסדר, כי אם גם ובעיקר לתיקון השורש המוסרי והחברתי של הקלקול. הגנב מן הסתם, הגיע למעשיו משום שנדחק לשולי החברה. מסיבה כזו או אחרת לא מצא את מקומו המתוקן בחברה ועל כן הדרדר אל עולם הפשע. ייתכן והאשם בזה אינו רק הגנב עצמו, אלא גם בעל הבית אשר בהתנשאותו דחק לשוליים את מי שלא שייך למעמד החברתי שלו. אשר על כן, כחלק מהעונש המתקן, פותח בעל הבית את שעריו לגנב ומכניסו אל תוך ביתו. כאמור, אסור לבעל הבית להתנשא על הגנב. הוא צריך לתת לו יחס של חום ושוויון. הסיטואציה הנ"ל מתקנת את החברה בשניים. ראשית, מקבל הפושע הזדמנות לצאת ממעגל הפשע ע"י שהייה בבית מסודר, בית המנהל חיים נורמליים וכשרים. הוא מקבל דוגמא חיה

 

 

של האופן בו צריך להתנהל בית יהודי וע"י כך מתמלא הוא בשאיפה לצאת יום אחד לחפשי ולבנות בית משלו. במקום לכלוא אותו בבית הכלא, כולאת אותו התורה בביתו של בעל הבית.

 

ברם, זהו תהליך חינוכי המיועד לא רק לפושעים כי אם גם ובעיקר לבעלי הבתים והממון. קל מאוד לבעל הממון לעשות חסד. קל מאוד לפתוח את הדלת לעני המתדפק על הפתח, לתת לו סכום מכובד של כסף ולסגור את הדלת בעדו. הדבר משקיט את מצפונו של בעל הממון. הוא מרגיש שעשה חסד עם העני, דבר נכון וחשוב כשלעצמו, ברם בה בעת הוא הנציח את המעמדות החברתיים. העני שייך למעמד המסכנים ואילו אני בעל הבית שייך למעמד הגבירים. עם כל תרומה הניתנת, מתנפח גם החזה של בעל הבית בגאווה והתנשאות. קשה הרבה יותר לבעל הבית להכניס את העני לביתו ולנהוג בו מנהג של שווה בין שווים. זהו החינוך של התורה לבעל הבית. היא דורשת ממנו לפתוח את שערי ביתו לא רק למספר רגעים, כי אם למספר שנים בהם יגור הגנב בביתו. בעל הבית מחוייב לנהוג בו בכבוד בכדי לשרש את מידת ההתנשאות. "לא תתן את צדקתך רק להפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא כי אם ...סמוך אותם בסמיכה שיש בה ממש באופן שיתחזקו ויתאמצו ותהא להם תקומה ממצבם הירוד והמדוכא."(הרב קוק, עין אי"ה, שבת י"ב כ"א)

 

על כך צווחו הנביאים. במקום לבנות חברה צודקת, לקחו בני ישראל את מושג העבדות למקום השפל כפי שהיה נהוג בעבר בעולם, מקום של השפלה, בזיון ומוסר חברתי מעוות. פרשת משפטים הינה פרשה הפורשת בפנינו את הדרישה החשובה ביותר לאחר מתן תורה - הקמת חברה מוסרית וצודקת, חברה אשר לא תאפשר לעיוותם מוסריים להתקיים במסגרת החוק היבש. חברה שמבוססת לא רק על "חסד" אשר יוצר מימד של התנשאות, כי אם גם ובעיקר על "צדק" מתוך הבנה שזה המעשה המתחייב מצד הצדק האלוקי וכפי שמחדד הרמב"ם במורה נבוכים :" מלת 'צדקה' היא נגזרת מ'צדק', והוא היושר, והיושר הוא - להגיע כל בעל חוק לחוקו ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו" (מורה נבוכים - חלק ג פרק נג).

הקב"ה מנחה את ירמיהו לצוות את העם על שילוח עבדים. העם אכן עושים זאת "ותָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ". אמנם, אין בני ישראל מחזיקים זמן רב בכך אלא מיד מחזירים את העבדים". וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ". בעקבות כך גוזר הקב"ה על ירושלים את הגרוע מכל: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ...וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם... וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב". בעקבות החזרת מוסד העבדות, נחתמת גזירת חורבנה של ירושלים.

 

הדרישה המוסרית של התורה וחז"ל להקמת חברה המושתתת על צדק ויושר, מגיעה לדקויות קטנות ביותר. "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". על הכפילות "ענה תענה" דרשו חז"ל את המדרש הקשה הבא: "אם ענה תענה אותו אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט.. וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל יוצאין ליהרג. אמר ליה רבן שמעון לרבי ישמעאל: רבי יצא לבי שאיני יודע על מה אני נהרג? אמר ליה רבי ישמעאל: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה והשהיתו עד שהיית גומר כוסך או שהיית נועל סנדלך או עד שהיית עוטף טליתך? ואמרה תורה אם ענה תענה אותו אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט! ובדבר הזה אמר לו נחמתני". גדולי עולם מעשרת הרוגי מלכות, רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, מולכים להוצאה להורג. מסקנתם היא שזוהי תוצאה של עיוות מוסרי דק שבדקים. האם כאשר בא אליך אדם במצוקה להתייעצות או לעזרה, התייחסת אליו בהתנשאות? האם אמרת לו "רק רגע, הנח לי לסיים את הקפה"? כל עיוות מוסרי כנ"ל עשוי להביא אסון חברתי וכפי שמוסיפה התורה שם "ְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".

דוקא עם קבלת התורה, דורשת מאיתנו התורה לחדד את חושי הצדק והמוסר החברתי, את הלכות כבוד האדם הנברא בצלם, ואת החובה ליצור חברה הדואגת לא רק לחוק וסדר כי אם גם ובעיקר לשוויוניות, להדדיות, לחוסר התנשאות ולזכויות החלשים ומעוטי היכולת. לכשנבער מקרבנו את נגע האדישות, האטימות והשחיתות, נזכה אי"ה לחזות בהתממשות חזון הנביאים:

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". (ישעיהו פרק א')

                                                                               (הרב רונן נויברט ישיבת הסדר פ"ת)

[

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

 

 

הלכה למשה מסיני

"ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"

בגמרא בברכות (דף ח.) אנו קוראים: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני". נדמה כי על פי ריש לקיש השאלה כלל איננה עולה.

 

 ההלכה הינה גוף אורגני חתום ומגובש ומעמד כל הרבדים שבתוכה שווה: נתנו למשה מסיני. נדמה לי שגם המחזיק בעמדה נוקשה שכזו יאלץ להודות כי זהו רק צד אחד של המטבע. דרשה זו אינה יכולה להיאמר ביחס לכל דרשות חז"ל ואף אין בכוחה להסביר מדוע קיימות מחלוקות בחז"ל. על כורחנו אפוא שעל מנת להציג תפיסה שלמה עלינו לתפוס את הקצה השני של החבל שמתבטא אם נרצה בדברי הגמרא בבבא מציעא(דף פו.) אודות כך שבישיבה של מעלה ממתינים לפסק ההלכה של רבה בר נחמני.

 

 בניגוד אולי לסיפור הידוע אודות תנורו של עכנאי לפיו ההלכה מוכרעת בארץ למרות שבמתיבתא דרקיע יש מסקנה אחרת הרי שלאור דברי הגמרא האלה מקבל המושג 'לא בשמים היא' משמעות קיצונית אף יותר ופירושו שההלכה נוצרת כאן בארץ.

 

גבולות מצד אחד וחופש פעולה וחירות משפטית ואינטלקטואלית שכוללת לעיתים את היכולת לדרוש דרשות מרחיקות לכת מצד שני. אלו הם שני הקצוות המנוגדים אך משלימים שתוחמים את עולם ההלכה. אם ישנה מחלקות בין הסוגיה בברכות לסוגיה בבבא מציעא הרי שהיא נוגעת לשאלה על איזה מבין שני הקצוות הנ"ל לשים את הדגש.

 

ואולי, אם נרצה, נוכל לומר כי המתח הזה קיים במרומז אף בפרשת משפטים עצמה בגוף הפסוקים. שתי דרכים נקטה התורה בכתיבת המשפטים. מצד אחד אנו מוצאים מצוות המנוסחות בלשון צווית והחלטית, לשון שאינה משאירה מקום לספק, כגון "מכשפה לא תחיה" או "מכה אביו ואמו מות יומת". ומאידך מצוות רבות מנוסחות בדרך פלא דווקא על ידי נוסח הפתיחה של "כי" או "אם", מה שאולי יש בו כדי להורות על כך שלא הדין המוחלט הוא העיקר אלא העובדה כי הפסיקה חייבת להיות מקושרת למקרה הנידון, מתחשבת בתנאים בשטח ובנתונים הפרטיים של כל מקרה ומקרה.

בהלכות אלו למרות שהמעשה אינו משמש כתקדים מחייב עדיין הוא משמש כמקור להלכה שממנו ניתן לשאוב עקרונות פסיקתיים. היכולת של חכמים לעצב את ההלכה על פי הבנתם לאור עקרונות שהם עצמם שואבים ומגלים מן הכתוב היא היא החרות היצירתית שלהם והיא הביטוי לדינאמיקה של ההלכה שנעה בתוך אותם גבולות מוגדרים של סיני.

 

את המתח הזה הרגישו היטב שני בעלי הפלוגתא הגדולים רבי ישמעאל ורבי עקיבא: "ואלה המשפטים. ר' ישמעאל אומר, אלו מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני. - רבי עקיבא אומר, ואלה המשפטים למה נאמר, לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אין לי אלא פעם אחת, מנין שנה ושלש ורבע עד שילמדו, תלמוד לומר ולמדה את בני ישראל, יכול למדין ולא שונין, תלמוד לומר שימה בפיהם; יכול שונין ולא יודעין, תלמוד לומר ואלה המשפטים וגו', ערכם לפניהם כשלחן ערוך". (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דנזיקין פרשה א ).

 

 השוואת דברי רבי עקיבא מול דברי רבי ישמעאל מורה כי אין דבריו מכוונים אך ורק כלפי הצורך בחזרה בהירה על ההלכה. המושג "שולחן ערוך" משמעותו שהמנות אמנם מוגשות לפני הסועד אך הוא זה שיקבע כיצד יאכל את הסעודה.  בעוד שרבי ישמעאל רואה ממש כמו רבי בר חמא את 'סיני' כבסיסה של ההלכה, הרי שרבי עקיבא התוסס, החריף, החדשן ואלוף הדרשות יותר מכל אחד אחר בחז"ל מעדיף להדגיש דווקא את החרות שניתנה לפוסק.

 

אם נרצה להגדיר את המושגים 'הלכה' ו 'פסיקת הלכה' לאור פרשת משפטים הרי שמשמעותם היא "יצירה", "לחדש חידושי תורה".

חשוב להדגיש: הלכה יוצרת אך לא פורצת. החידוש נעשה בתוך הגבולות של של 'סיני' ומשתלב עם הגבולות האלה.  פרשת משפטים היא קביעא וקיימה ואין אנו משנים בה פסוק אחד או מילה אחת אבל בכל שנה ושנה היא נקראת מחדש, עם תובנות חדשות. כל פוסק ופוסק פוגש את אותה הלכה שמקובלת דורות לפניו בישראל אך הופך אותה, בעזרת כח היוצר שבו להלכה חיה, קיומית ושייכת לדורו.

 

 

בכל דור ודור קם גדול בישראל שקורא מחדש את פרשת משפטים ומוציא תחת ידו פסקי הלכה חדשניים ודי אם נזכיר גדולים כמו הרב הרצוג והרב גרון זצ"ל ויבדל"א הרב עובדיה יוסף. שאלנו: ההלכה גמישה או נוקשה? התשובה: גם וגם. זהו המתח שבתוכו פועלים פוסקי ההלכה בכל הדורות וזהו המתח שגרום לתורה ולהלכה להיות עכשווית ושמרנית גם יחד.

רבי אריה ליב הכהן זצ"ל, מגדולי ישראל והחריפים שבהם בכל הדורות שחיבר את ספר 'קצות החושן' שמהווה בסיס לפסיקת ההלכה בחושן משפט כותב בהקדמתו: "אמר הקב"ה זהו רצוני שתעלה אמת מן הארץ! והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי! וזאת היא ברכת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת". איש לא יפקפק בכך שתורה ניתנה מסיני ומה אלו מסיני אף אלו מסיני. אך התורה נתנה מסיני לנו, כדי שנהפוך בה חזור והפוך שנלמד וניצור ונחדש. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו בשבילו נכתבה פרשת משפטים, לקרוא אותה מחדש ולהגדיל תורה ולהאדיר.                                   (מאת הרב אורן דובדבני - בית-שמש)

 

שבת שקלים

השבת שלפני ר"ח אדר היא הראשונה בארבע שבתות מיוחדות -  שבת "שקלים", ולה הפטרה מיוחדת.

המשנה במסכת שקלים מלמדת: "באחד באדר משמיעין [=מכריזים בכל ערי ישראל] על השקלים [=להביא שקליהם]". זכר לימים בהם עמד המקדש על מכונו והיו ישראל תורמים שקליהם לצורכי המקדש, ובהם - בדק הבית, נהגו לקרוא בפרשת מחצית השקל ולהפטיר במלכים ב' י"ב, המספרת על מגבית זו.

ההפטרה בהקשרה התנ"כי

הימים הם ימי יואש מלך יהודה ויהוידע הכהן הגדול. יואש היה הבן היחיד ששרד [כתינוק] מן הטבח שערכה עתליה, לבית אחאב, במשפחת המלוכה מבית דוד. תינוק זה הוסתר במשך שש שנים בבית המקדש וגודל על ידי דודו ודודתו, יהוידע הכהן הגדול ויהושבע אשתו. במשך שש שנות שלטונה של עתליה ביהודה הוזנח ונפגע בית המקדש, ושלטונה שנקנה בדם, הסתיים במהפכה - בה הומתה. 

התנהלותה האכזרית והיותה נטע זר במלכות יהודה, שמלכו בה רק מלכי בית דוד, הביאו לקץ מלכותה.


עבודת שיקום רבה נדרשה במלכות יהודה לאחר שנים של זעזועים שלטוניים ורוחניים: מרד יהוא, בו נרצח גם אחזיה, אביו של יואש, השתלטותה של עתליה על המלוכה ביהודה, הכנסת עבודה זרה מבית מדרשה של איזבל לבית המקדש בצד שקיעה מדינית וצבאית, שהחלה עוד בסוף ימי אחאב-יהושפט.

דף חדש נפתח במלכות יהודה, בהנהגתו הנמרצת של יהוידע, שנהל את ענייני הממלכה בפועל עד שיואש הצעיר בגר והיה נכון לנהל את ענייני הממלכה בעצמו. במסגרת עבודת השיקום שופץ גם בית המקדש, ובאירגון מלאכה זו עוסקת ההפטרה, שכלול בה תיאור מגבית שקלים לצורך בדק הבית.

מצב בפרשה: יחסי מלכות וכהונה

מערכות השלטון בישראל, כפי שתוארו על ידי משה רבנו בפרשת שופטים, הם: המלך, השופטים והשוטרים, הכהנים והלוויים, והנביא. תפקידיה של כל מערכת והזיקה ההדדית ביניהם הוא נושא ארוך ומרתק. בפינתנו רק נעיר: מערכת היחסים הדו-צדדית המפורטת ביותר בפרקי התנ"ך היא זו של מלך ונביא. רבים הפרקים בתנ"ך המתארים יחסי גומלין בין המלכות לנבואה. מאידך, מעטים הפרקים המתארים את יחסי הגומלין בין המלכות למערכת המשפט ואכיפתו [שופטים ושוטרים] ובין המלכות לכהנים-הלוויים, אשר עיסוקם בהוראת התורה [מערכת החינוך] ובעבודת המשכן-המקדש.

ההפטרה שלנו היא אחד הפרקים המעטים המתארים את מערכת היחסים בין המלכות והכהונה. [המפורסם שביניהם: שאול ונוב עיר הכהנים]

באופן בסיסי קיימת הפרדת רשויות. אין למלוכה מעמד בעיצוב תכני החינוך ועבודת הקודש במשכן-מקדש. הציווי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחך"- הופנה לכהנים-הלוויים. עם זאת, שיתוף פעולה וחיזוק הדדי בין מערכות השלטון הוא דבר ראוי ורצוי.

בהפטרה אנו מוצאים כיצד המלך, הזרוע השלטונית המבצעת, עוזרת, מזרזת ותומכת בפעולתם של הכהנים.

שיתוף פעולה זה מבליט את הרעיון הבסיסי: הכל חייבים בכבוד שמים, ולא ניתנה המלכות והכהונה כדי לרומם בני אדם אלו או אחרים, אלא כדי לפעול ולרומם את מלכות ה' בעולם. (מאת דוד נתיב)

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 

פרפראות

 

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

ר"ת  "ואלה"- ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין.

המשפטים'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט.

 אשר'ם ש'ניהם ר'וצים, תשים, ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים. לפניהם'א פ'ני נ'דיב י'הדר ה'תנכר מ'הם        (בעל הטורים).

 

 ורפא ירפא- מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. פעם בא אחד אצל צדיק ואמר לו שיש לו חולה בביתו, והרופאים התייאשו מלרפאותו, וענה לו הצדיק שחז"ל אומרים שיש לו לרופא רשות לרפאות ולא לייאש. והוסיף האדמו"ר מקאצק זצ"ל רמז לזה "ייאוש שלא מדעת", מי שמתייאש סימן הוא שאין לו דעת.

 

עין תחת עין- פרש"י שזה ממון. הגר"א אומר שזה מרומז בפסוק תחת "עין", בהאותיות הבאים אחר האותיות של עין, אחר האות ע' באה האות פ', ואחר האות י' באה האות כ', ואחר האות ן' באה האות ס',  ביחד יוצא כסף. ויש מסבירים שבכל הפרשה כתוב מקודם המעשה ואח"כ העונש, וכגון מכה איש ומת מות יומת וכו', אך בפסוק עין תחת עין כתוב מקודם העונש ואח"כ המעשה, רק אפשר לומר שגם כאן המעשה קודם, וכך הוא הפירוש עין אם אחד הוציא עין חבירו, אז תחת עין, צריך לשלם דבר במקום העין ומה זה במקום העין, ממון.

 

ובשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו. אומר רש"י שהכלב מקבל שכר על שקיים לא יחרץ כלב לשונו בשעת יציאת מצרים.   הדעת זקנים אומר עוד פירוש לפי שהכלב שומר את צאנך וביתך, וגם מוסר נפשו עבורך, אם כן מפני הכרת הטוב תן לו לאכול בשר טרפה. ויש מפרשים למה נקרא שמו כלב, כי כולו לב שהוא מוסר את עצמו לבעל הבית.

 

כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו- הפירוש הפשוט שהחמור רובץ תחת המשא. ובעלי המוסר מפרשים תחת משאו של בעל החמור, פירוש אפילו אם האיש הזה עושה לך צרות ומכביד עליך תמיד, בכל זאת תעלים עין ותעזור לו.

 

מי בעל דברים יגש אליהם- א"ר שמואל בר נחמני מנין שהמוציא מחבירו עליו הראיה. שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. פירוש יגיש ראיה אליהם. שואלים למה רק עכשיו כשעלה למרום אמר להם הלכה זו, אלא שכתוב בזוהר שכשמשה היה דן היתה אתו השכינה, והיה דן בלי עדים, על זה אמר להם שהוא עולה למרום, ואתם שתהיו הדיינים, אל תדונו כמוני בלי עדים, אלא רק עם עדים, בגלל זה אמר להם רק עכשיו את ההלכה של המוציא מחברו עליו הראיה.   

                      

 ואלה המשפטים- "ואלה" ר"ת ל'יהודים ה'יתה א'ורה ו'שמחה. רמז לתחילת חדש אדר.

                                                           (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

בעניין חודש אדר

ראש חודש אדר, ראשי תיבות: ראש דברך אמת, אמת זו התורה שנאמר "תורת אמת" ולכן התגלות האמת בחודש אדר שקיימו וקיבלו עליהם שזו מדרגה יותר גבוהה ממעמד הר סיני ששם אמרו "נעשה ונשמע". מכיוון שקיימו קודם שקיבלו נהיה להם "ונהפוך הוא", ה' הפך להם את הדין לרחמים, מידה כנגד מידה.

 

כתוב בגמרא (שבת פ"ח): "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" מכאן שאם קיבלו עליהם את החרפה באהבה, כאשר יוציא ה' לעתיד לבוא חמה מנרתיקה אלה אוהביו שהם בחינת צדיקים, מתרפאים בה ורובצים כעגלי מרבק ונהנים מן השמש, וזה מרמז על האור האלוהי שמאיר באדם לראות שהכל אחדות אחת. ובא לציון גואל אמן.                                                     (מאת הרב יואב שוכר הי"ו)

 

 

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

                                                                      

חידון לפרשת יתרו

                                            מאת עזרא מרום   

 

 

שאלות

1. מה הן ארבעה מיתות בית דין?

2. על עבד שמסרב להשתחרר נאמר: "ורצע אדוניו את אוזנו" א.באיזה אוזן מדובר? ב.מדוע רוצעים דווקא את האוזן?

3. "מלאתך ודמעך לא תאחר" (כ"ב,18). מה פירוש המילים המודגשות?

4. א. מה דינו של שור שנגח והרג אדם? ב. מה הדין אם השור מועד?

5. "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ונפל למשכב" פרט אילו תשלומים על המכה לשלם.

6."ואם שור נגח הוא מתמול שלשום" כמה נגיחות הופכות את השור למועד?

7.א. מה משלם גנב שטבח או מכר שור או שה? ב. מדוע התשלום עבור שה נמוך יותר מהתשלום עבור השור?

8. מאיזה פסוק לומד רש"י את הכלל: "מום שבך אל תאמר לחברך"?

9. באיזה פסוק יש שלוש זוגות מילים כפולות?

10. כיצד מכונה ריבית בפרשתנו?

11. ממה למדים שהקב"ה לא מקפח שכר כל בריה? 
12.    מהיכן לומד רש"י את הכלל : "הבא להרגך השכם להרגו"?

13. "איזהו חכם?- הלומד מכל אדם". מה אפשר ללמוד מגנב?

14. א. מאילו פירות חייבים להביא ביכורים? ב. האם פירות שביעית חייבים במצוות ביכורים?

15. "אם ימצא הגנב ישלם שניים" - מי אני? א.גנב ונתפס. ב. גנב ולא נתפס?

 

 

 

תשובות

1. סקילה,שריפה,הרג וחנק.

2. א. האוזן הימנית. ב. כי האוזן שמעה בהר סיני שאסור לגנוב וכן שישראל עבדים לה'.

3. מלאה = ביכורים דמעה = תרומה ( עיין ברש"י)

4. א. השור יומת בסקילה ובשרו אסור באכילה. ב. השור וגם בעליו יומתו.

5. צער,בושת,שבת (= בטלה מעבודה),ריפוי ודמי האיבר שנפגע.

6. שלוש נגיחות, כי שלושה פעמים נחשב לחזקה.

7. א.עבור השור ישלם פי חמישה ועבור השה ישלם פי ארבעה. ב. בגלל שנושא את השה על כתפו ומתבזה.

8. מהפסוק: "וגר לא תונה... כי גרים הייתם בארץ מצרים".

9. בקשר ליתום ולאלמנה נאמר:"אם ענה תענה אותו,אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע את צעקתו"

10. ריבית= נשך

11. מהמצוה לתת בשר טריפה לכלבים כדי לתת להם שכר שלא נבחו על בני ישראל בצאתם ממצרים

12. מהפסוק : "אם במחתרת ימצא הגנב" (כ"ב, 1)

13. רבי זושא אמר: שבעה דברים למדתי מגנב: מנצל את הלילה, מסכן את עצמו, לא מזייאש, אוהב את חברו ולא גונב ממנו, מסתפק במועט ומוכר את השלל בזול, לא מלשין על חברו ואוהב את אומנותו.

14.א. רק פירות משבעת המינים. ב. כן

15. א. יעקב גנב את הבכורה ב. רחל גנבה את התרפים

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

יז'

שבט

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

יתרו

גיליון 600



פרשת יתרו – מעיינות יואב

                                   מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"וישמע יתרו"- יש הבדל בשמיעה של יתרו לבין שאר העמים, אצלם כתוב "שמעו עמים ירגזון", כלומר השמועה לא עשתה להם טוב אלא אדרבא הדאיגה אותם, מה יקרה כאשר עם ישראל יגיעו לארץ ישראל וילחמו איתם, אבל יתרו השמועה גרמה לו להגיב בצורה חיובית, דהיינו גרמה לו רצון להתחבר לעם ישראל. וזה מראה את חכמתו שבחר להתחבר לעם שה' אלוהיו.

 

 יתרו נוקט באמצעים טקטיים כדי להתקבל ברצון, על ידי משה רבנו ולכן הוא לוקח את ציפורה אשת משה ואת שני בניה שאם לא לכבוד חותנו, לפחות מרע"ה יתרצה מצד אשתו ובניו.

יתרו שידע שיש קושי עצום להוציא עם שלם ממצרים ובמיוחד שסגרו את גבול מצרים בכשפים, לכן הדבר עשה עליו רושם עד כדי שאמר: "ברוך ה' אשר הציל אתכם". דהיינו הוא  מברך את ה' וגם  מדגיש שזו הצלת נפשות, כיון שידע שמטרת המצרים היא לכלות שונאיהם של ישראל.

 

רש"י שואל: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ונשאלת השאלה מה מיוחד בשני האירועים הללו? ומצאנו שיש מוסר גדול ומשמעות בדברים האלה, שבקריעת ים סוף שינה הבורא את סדרי בראשית כדי לשלם למצרים מידה כנגד מידה לכל אחד ואחד מהם לפי מעשיו, שנאמר "יאכלמו כקש.. ירדו במצולות כמו אבן... צללו כעופרת במים אדירים".

 בנוסף לכך, כיוון שעם ישראל לא נלחמו במצרים, לכאורה היינו אומרים שמא אינם יודעים להילחם, אבל כאשר ראינו שנלחמו בעמלק ברור מכאן שהם יודעים להגן על עצמם, ומדוע לא נלחמו נגד המצרים?

ואמרו חז"ל על זה, כיון שהכירו להם טובה שהיו בעלי אכסניא שלהם. ולכן כשראה יתרו את ההנהגה האלוהית המדויקת ואת עם ישראל שהם בעלי מידות טובות, מצאו לבו לקבל עליו עול מלכות שמים ולהידבק אליהם.

 

ד"א, בשורש שמו של יתרו אנו מוצאים את חיפוש האמת, כמו שכתוב, 'ולא תתורו', וכמו 'שלח לך אנשים ויתורו". מכאן רואים שמי שרוצה להגיע לאמת מוצא אותה בסופו של דבר, שאפילו יתרו שלא הניח שום עבודה זרה שבעולם, הגיע להכרה להאמין בה' יתברך.

 

פרשת יתרו נסמכה לפרשת עמלק, להראות את ההבדל בין עמלק שמטרתו היתה להכחיש מכל וכל את השגחת הבורא והנסים שנעשו לעם ישראל, ואף טרח לבוא מהנגב עד רפידים כדי להילחם בהם, אע"פ שכל אומות העולם קיבלו פחד עצום לאחר קריעת ים סוף.  ולכן התורה מחייבת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" שהיא מלחמה שכל יהודי מחויב בה.

 לעומת זאת, יתרו שהיה כהן של ע"ז מקדש שם שמים ברבים ומקבל עליו עול מלכות שמים בלי חשש כלל שמא יפגעו בו או במשפחתו אומות העולם, ולכן מקבל שכר שמבני בניו יושבים בלשכת הגזית.

 

התורה גם מתייחסת לדברים ומראה שההשפעה הרוחנית של יתרו משנת את הייחוס שלו, מ'וישמע יתרו כהן מדין חותן משה לחותן משה, שכתוב 'ויקח יתרו חותן משה'. מכאן רואים שלקח מקח טוב לעצמו, וזכה להיות בקהל ה'.

 

 

 

"ויאמר א'ני ח'תנך י'תרו בא אליך"- ר"ת 'אחי'. ומפרש החיד"א בשם האר"י ז"ל, שיתרו היה גלגול של קין, ומשה היה גלגול של הבל, וקין שנתקנא בהבל שנולדו איתו שתי תאומות, חזר בגלגול של יתרו, כדי להחזיר לו את תאומתו שהיא ציפורה.

 

ויחן שם ישראל נגד ההר - ואומר רש"י : "כאיש אחד בלב אחד".  כי התורה אינה יכולה להינתן לעם שמגמת חייו חיים גשמיים, ושאינו יכול להתעלות מצורכי גופו הארציים. ברם, ישראל התעלו לגבהי מרומים, שכל רצונם היה למלא רצון בוראם בשלמות, ולכן כה טבעי היה עבורם לומר, "נעשה ונשמע", והקדימו עשיה לנשמע, כי לא משנה מה יצוה הבורא, שלכן אין צורך לשמוע תחילה מה הצו, כי נעשה כל דבר שהוא רצון האלוקים.


על כך אמרו במסכת שבת (קמו, א) "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן". ופירש רש"י, וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונרפאו מכל מום ואף עוורים ופסחים שהיו בישראל, כדתניא בספרי.

 וכפי שנאמר גם במכילתא, על הפסוק (כ, טו), "וכל העם רואים את הקולות" מלמד שלא היה בהם סומא, ומנין שלא היה בהם אילם, תלמוד לומר, "ויענו כל העם". ומנין שלא היה בהם חרש? תלמוד לומר, "נעשה ונשמע". ע"כ. ולפי ש"נעשה ונשמע" אמרו ישראל לפני מתן תורה כמבואר ברש"י לקמן (כד, ד) נמצא שהמעלות להן זכו, שפסקה זוהמתן בעומדם על הר סיני, היו לפני קבלת התורה.

 

הפרשה מסיימת בפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערותך עליו", חכמי המוסר מלמדים אותנו שהזהירה התורה אזהרה חמורה זו על אבן שהיא דומם, כדי שנלמד קל וחומר על ההתנהלות בין איש ובין רעהו.

 ונראה לענ"ד שאפשר ללמוד מכאן דבר נוסף שגם כאשר לומדים תורה ומקיימים מצוות, שלא יגרום הדבר להרגשת עליונות או התגדלות כל שהיא.

וכמו שאומרת המשנה בפרקי אבות,  "ודאשתמש בתגא חלף", ומכאן ישתדל האדם שכל מעשיו יהיו לשם שמים שזו תכלית בריאתו של האדם בעולם. ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן.

(לע"נ ר' ציון ב"ר שולם שעבין ז"ל – נלב"ע יג' שבט התשע"ב. ולע"נ חנה מורי בת ר' יחיא ז"ל – נלב"ע י' שבט התשע"ב)

 

ש ב ת – ש ל ו ם !

ברכת רפואה שלמה והחלמה מהירה לאלי שבתאי, הי"ו. ויקויים בו מקרא שכתוב "רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה כי תהילתי אתה". אכי"ר.

                                                 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

יתרו כמכונן מערכת המשפט בישראל

מהרישא של הפרשה ניתן לעמוד על העובדה, כי יתרו התוודע לגדולתו של הא-ל מתוך התבוננות והתרשמות ממעשי הנסים שעשה ה' לישראל. ואמנם אחת המטרות של מכות מצרים הייתה להאדיר את שמו של הא-ל בכל הארץ, כפי שנאמר לפרעה: "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי י וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמ' ט:טז).

יתרו אכן הכיר בגדולתו של ה', כפי שניכר מתוך דבריו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הא-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (יח:יא), ועל כך נאמר במכילתא דרבי ישמעאל יתרו (מס' דעמלק פ"א):

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-לֹהים. עד עכשיו לא הודה לו בדבר כי גדול ה', אמר, מתחלה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת, ועכשיו הוציא ששים ריבוא בני אדם ממצרים, לכך נאמר כי גדול ה'... כי בדבר אשר זדו עליהם. אמר: מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו ביותר, שנתגדל שמו בעולם, שבמה שחשבו מצרים לאבד את ישראל, בו בדבר נפרע מהם המקום, שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם.

מכוח חכמת הניסיון שצבר, ובעיקר מאותה אמונה בה', הציע יתרו למשה את הצעת מינוי הדיינים: "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה  וְצִוְּךָ א-לֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (יח:כג).

ורש"י מפרש: "וצוך א-לֹהים ויכלת עמד – הִמלך בגבורה, אם יצוה אותך לעשות כך - תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך - לא תוכל לעמוד". דהיינו, דברי יתרו לא נאמרו כדברי התנשאות ויוהרה, אלא מתוך אמונה עמוקה בה' שיסייע למשה במלאכת השיפוט, שהיא מרכיב מרכזי בהנהגת העם, כפי שסייעו עד עתה, ובכך מתקשרים דברי ההצעה לרישא של הפרשה.

נעבור עתה לעיון במספר היבטים הקשורים בהצעת יתרו.

     

דרך בחירת השופטים

רש"ר הירש בפירושו על אתר עמד על עיקרי הדברים הנובעים מהצעתו של יתרו:

 "לפיכך נראה כי תכלית המערכת הזאת לא היתה אלא להנהיג דירוג של סמכויות, ו'שרי אלפים' וכו' אין פירושם: ממונים על אלפים וכו', אלא אנשים שנבחרו מתוך אלפים וכו' כטובים וכמעולים שבהם... בדברים א:יג נאמר: 'הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם', מסתבר אפוא, כי כל האנשים שעתידים היו להתמנות הוצעו על-ידי העם עצמו, ומשה רק אישר ומינה אותם. אם כך, מתיישב יפה אופן הבחירה כפי שפירשנו. תחילה בחרו כל אלף איש מתוכם את המעולה והמוכשר ביותר, לאחר מכן כל מאה איש, וכן הלאה עד לגוף הבוחר הקטן ביותר –עשרה. היו אפוא ארבע דרגות של כשירות ומהימנות – זו למעלה מזו…

 

סגולות השופטים

הצעת יתרו מונה ארבע תכונות שהשופט צריך שיהיו בו: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי א-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (יח:כא). ועל משה בבואו לבצע את הצעת חותנו מסופר: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה  אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם" (כה). ואילו בחומש דברים, משה מספר לעם (א:טו): וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם   אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם". ועל זה אומר המדרש (דברים רבה פ"א):

 "צריכין הדיינין שיהיו בהם שבע מידות: חכמים ונבונים וידועים וארבע כמה שכתב להלן (שמ' יח) 'ואתה תחזה מכל העם' וגו' (אנשי-חיל, יראי א-להים, אנשי-אמת, שונאי-בצע) הרי שבע; ולמה לא נכתבו שבע כאחת? שאם לא נמצאו משבע - מביא מארבע, ואם לא נמצאו מארבע - מביא משלוש, ואם לא נמצאו משלוש - מביא מאחת, שכן כתיב: 'אשת חיל מי ימצא' (מש' לא:י).

 

כלומר, יש לבחור דיינים שיהיו בעיקר "אנשי-חיל" במובן המוסרי-חברתי של המונח, הווה אומר, לא הבקיאות בתורה בלבד היא זו שאמורה לקבוע את בחירת הדיין, אלא התנהגותו לפי התורה. (ראה דברי י' ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע , ירושלים תש"ס, עמ' 286, שם הוא מביא גם את דברי רבנו בחיי שמשבח את המידות המוסריות יותר מאשר את החכמה. ודברים דומים נמצא בפירוש החזקוני לשמ' יח:כה: "לפי שכל כך יש

 

 

 

 

ביד אדם להכיר בחברו אם הוא חכם אם לא, אבל ירא שמים אין בידו להכיר." וכן בדברי ראב"ע על אתר: "ולא הזכיר יראי א-להים, כי הוא לבדו ידע לבב אנוש, ומשה אמר כי בחר לנו אנשים חכמים, כי יוכל לדעת זה, רק יש חכם שאיננו ירא שמים".

 

 העיתוי של עצת יתרו

חז"ל במסכת זבחים (קטז, ע"א) ובמכילתא נחלקו אם יתרו בא אל משה לפני מתן תורה או אחריו. גם מפרשי התורה חלוקים בדעותיהם בעניין זה. ראב"ע סובר כי יתרו בא אחרי מתן תורה ומסתמך, בין היתר, על דברי משה ליתרו: "והודעתי את חֻקי הא-לֹהים ואת תורֹתיו" (יח:טז), משמע שכבר הייתה להם תורה והיו להם חוקים.

לעומתו הרמב"ן מפרש כי יתרו בא לפני מתן תורה, בהסתמכו על העובדה שמשה אינו מזכיר כלל את מתן התורה כשהוא מספר ליתרו את קורות העם מאז שיצאו ממצרים, והרי לא ייתכן שאירוע כה מרכזי לא יוזכר. (אף אברבנאל סבור כרמב"ן) . 

מן המחלוקת אודות העיתוי משתמע כי אם נקבל את הדעה שיתרו אכן הגיע לפני מתן תורה, הרי שעוד לפני מתן תורה הייתה קיימת מערכת חוקים ומשפטים. ואמנם ניתן לפרש שמשה שפט את ישראל על-סמך החוקים והמשפטים שנמסרו לו במרה (שמ' טו:כה): "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". או כפי שפירש המלבי"ם את פס' כד בפרק יח בשמות:

וישמע משה לקול חותנו: הנה במשנה תורה מבואר שלא בחר את השופטים תיכף רק בשנה שניה… שיש הבדל בין 'שמיעה בקול' ובין 'שמיעה לקול', ששמיעה בקול מורה שקיבל דבריו, ושמיעה לקול מורה ששם-לב אל דבריו ושקל אותם בפלס שכלו… ופי' שעתה שם-לב לדבריו, אבל לא יכול לעשות כן, כי עדיין לא ניתן להם פרשת משפטים ומשה לא רצה שישפטו לפי סברא ואומדן דעת, רק אח"כ שכבר לימד להם פרשת משפטים אז עשה ככל דבריו.

 

נוכל גם להשתמש בכלל הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה", ולהסיק שגם אם מפשט הדברים מסתבר שיתרו בא לפני מתן-תורה, הרי שלמעשה הוא בא לאחריו, וממילא הוסרה השאלה. ואולם לפי המכילתא לשמות (יח:יד-טז) הודיע משה לעם, כבר בשלב זה, הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל-פה. וכך נאמר במכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דעמלק יתרו פ"ב: [3]

…והודעתי את חוקי הא-להים ואת תורותיו. חקים אלו מדרשות, והתורות אלו ההוראות, דברי ר' יהושע; ר' אלעזר המודעי אומר, חקים אלו עריות, שנאמר (ויק' יח:ל) לבלתי עשות מחֻקות התועבֹת, והתורות אלו ההוריות.

לפי הנאמר בפרשתנו, משה שפט את העם, ולא ייתכן שעשה זאת ללא הסתמכות על מערכת חוקים מסודרת. (ראה מ' איש שלום בפרק ב של המבוא למכילתא דרבי ישמעאל; אפשטיין, מבואות לספרות התנאים , ירושלים תשי"ז, עמ' 502; ג' אלון, מחקרים , כרך ב, עמ'   239 ; מ' אלון, המשפט העברי , עמ' 242.)

 

על-סמך הנחה זו הגיע י' ליבוביץ (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע , ירושלים תש"ס עמ' 288). למסקנה הבאה:

 קיום התורה באמצעות הפעלת כוח אנושי היווה הסימן המוקדם למתן-תורה שבא מיד לאחר הנחת יסוד גדולה זו… הנהגת משטר החוק והמשפט בידי האדם קדמה למתן-התורה הא-לוהית, ומכאן יש מקום לומר שאין התורה הא-לוהית ניתנת לבני-אדם, אלא אם הם עצמם מכשירים עצמם ואת חברתם לקבלת התורה הא-לוהית… דבר זה יש לו משמעות גדולה מאד, להבנת סמכות חכמי התורה שבע"פ לדורות.

 

סיכום

יתרו התווה את הדרך לבחירת השופטים ובניית המערכת השיפוטית בישראל. הוא היה הראשון שהציע להפריד את הרשות השיפוטית מהרשות המחוקקת, בהציעו למשה: "הֱיֵה אתה לָעָם מול הא-לֹהים" (יח:יט), כלומר יתרו מציע למשה להביא את החוקים מה' ואילו הרשות השופטת תפעל לפיהם.

      הצעות יתרו שניתנו מתוך אמונה בה' ובדרך הנהגתו את העולם, הכשירו את לבבות העם לקבלת התורה במעמד הר סיני, וסייעו למשה בהנהגת העם. (מאמר מאת ד"ר יאיר ברקאי אתר אונ' בר אילן)

 

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל


מתי היה מתן תורה?

חג מתן תורה – התחדשות העולם

הגמרא במסכת שבת,דף פז, עוסקת במחלוקת ר' יוסי ורבנן, בשאלה מתי היה מתן תורה –בו' או בז' בסיוון. הגמ' מאריכה להביא ראיות והוכחות לכל צד, כאשר נקודת המחלוקת המרכזית היא באיזה יום בשבוע חל ר"ח סיוון: לפי ר' יוסי –ביום ראשון, ומתן תורה חל בשבת, בז' בסיוון, ולפי רבנן-ביום שני, ומתן תורה חל בשבת בו' בסיוון. (לכולי עלמא בר"ח הגיעו להר סיני, ובשבת ניתנה תורה-ע"פ דיוק מפסוקים).

 

נקודה נוספת שמתחדשת בדעת ר' יוסי, שאף שהקב"ה ציווה בד' בסיוון "התקדשו היום ומחר", וביום השלישי תנתן התורה, הוסיף משה יום נוסף מדעתו ולכן ניתנה תורה בז' בסיוון.

 

על כך יש לשאול מס' שאלות:

מה משמעות הדבר שיש מחלוקת בנוגע לתאריך של מתן תורה? הרי אין מחלוקת מתי יצאו ממצרים, ומתי חוגגים את סוכות?

 

העובדה שחוגגים את חג מתן תורה, ב-ו', או ב-ז' לחודש היא לכשעצמה חידוש. אנחנו רגילים לחגים של ט"ו בחודש, זמן שבו הלבנה במילואה, או בא' בחודש-ראש השנה, זמן של התחלה. מה המשמעות של ו' או ז' בחודש?

 

ע"פ ר' יוסי- למה הוסיף משה יום אחד מדעתו? ולמה דוקא בדין זה היה צריך שמשה יוסיף מדעתו? למה לא ציווה על כך ה' בפירוש? (הגמ' מציינת 2 דוגמאות נוספות להוספות של משה, אך הם שונות –הפרישה מאשתו הוא דין פרטי של חסידותו של משה, ושבירת הלוחות היה מעשה מיידי כתגובה לעם ישראל, ולא ציווי כללי כמו התאריך של מתן תורה).

 

מתוך עיון במהר"ל, תפארת ישראל פרק כז, וקצת מתוך הצצה בעין אי"ה על הסוגיא נראה לומר כך:

המהר"ל מסביר שהוספת היום מדעתו של משה מבטאת את המדרגה של היום שנוסף. ע"פ ר' יוסי, ב-ו' בסיון אכן היה 'מתן תורה', אך 'קבלת התורה' מצד עם ישראל לא היה אלא ב-ז', וזה משמעות היום הנוסף, מצד עמ"י, מדעתו של משה ולא מצד ציווי ה'. המהר"ל מסביר שגם לרבנן נכון עקרון זה של הצורך בשני ימים, מצד הנותן ומצד המקבל, ולשיטתם היום ה50 לספירת העומר היה ה' בסיוון, ויום ו' בסיוון הוא יום קבלת התורה, היום ה51. (הוא מסביר זאת ע"פ 2 ברייתות החולקות באיזה יום בשבוע  יצאו ממצרים,ונחלקו האם אייר וסיוון היה מלאים, כדאי לעיין שם).

 

כמו כן מסביר המהר"ל שגם לשיטת ר' יוסי, היו חוגגים את החג בו' בסיוון, אלא שאופי החג היה שונה: לרבנן – זהו יום קבלת התורה, מצד עם ישראל, ואילו לר' יוסי-חג מתן התורה, מצד הקב"ה.

 

ניתן לומר שכיום אנו מאחדים את שתי הבחינות – חוגגים את ו' בסיוון, שהוא חג 'קבלת התורה' ע"פ רבנן, אבל ביום ה50 לספירת העומר, המבטא את זמן 'מתן התורה' – מצד הקב"ה. ניתן אולי לתלות זאת בכך שרק בזמן נתינת התורה עצמה היה צורך בחילוק זה, אך לאחר שניתנה תורה, התעלה עם ישראל למדרגה שהוא מסוגל לחוות את שני הימים האלה באותו היום.

 

הרב קוק בעין אי"ה, מסביר שהמחלוקת בין ר' יוסי לרבנן היא האם התורה היא בבחינת ו' –יום בריאת האדם, ותפקידה הוא תיקון ועילוי האדם, או שהתורה היא בבחינת יום ז' –יום השבת ועילוי הבריאה והמציאות כולה. הרב קוק אומר שימיו של חודש סיוון התאחדו וקבלו את הבחינה של ימי בראשית ולכן יום ו' בחודש הוא בבחינת היום השישי לבריאה, ויום ז'-בבחינת יום השביעי לבריאה.

 

מה הסיבה לכך?

המדרש דורש את הפסוק "יום השישי", ומסביר שכל הבריאה תלויה ועומדת עד אותו יום שישי, אם יקבלו את התורה.

נראה שבמובן מסויים בר"ח סיוון עבר העולם כולו 'אתחול' ובריאה מחודשת, ושבעת הימים הראשונים של החודש קיבלו את הבחינה של שבעת ימי הבריאה.

לכן אין תאריך בתורה לחג מתן תורה, מה שכמובן מאפשר מחלוקת ביחס אליו, שכן כביכול אין תאריך כללי וקבוע– העולם כולו מתחיל ונברא בכל שנה מחדש. (הרב קוק מסביר שההתחדשות תלויה דוקא בר"ח, לכן לפני היציאה ממצרים וההתחדשות הלאומית צווה עמ"י בר"ח על לקיחת השה, ולפני מתן תורה וההתחדשות הרוחנית הגיעו עמ"י בר"ח למדבר סיני –).

 

לכן מקבל מתן תורה תאריך יחודי –ו ' או ז' בחודש, אף שאין לו משמעות 'חודשית' כמו ט"ו או א', שכן כל ההתיחסות היא 'שבועית', כנגד שבעת ימי הבריאה המתחדשים בחודש זה.

 

 

 

אם אין דרך ארץ אין תורה

בפרשתנו, בה מתואר המעמד הגדול של נתינת התורה, משה מביא לפני בני ישראל את דברי ה': אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש.

 

אומר האדמו"ר מסלונים בספרו נתיבות שלום שדברים אלו הינם ההקדמה למתן תורה ובהם חזון עם ישראל. בדברים אלו ה' פונה לבני ישראל ומלמד אותם מוסר, וזה מה שנאמר במשלי: "מוסר ה' בני אל תמאס".

"המוסר שהקב"ה אומר לבני ישראל הוא: בני, הרי אתם בני  המלך אל תמאס עצמך בהנהגה שאינה הולמת לבן המלך שאינו מתנהג בבזיון. זה המוסר החזק ביותר המדבר לנשמת יהודי. ולכן כבר במצרים כשהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, קרא להם הקב"ה בלשון בני, כדי להרימם ולהעמידם על מעמדם הרם המחייב אותם. וזוהי גם כוונת הדברים:"ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". והיכן מצינו שנשאם על כנפי נשרים ביציאת מצרים? אלא הכוונה שהקב"ה הגביה את עם ישראל בדרגה עילאית כדי שיוכלו להיקרא "בני בכורי ישראל".

 

מסביר האדמו"ר מסלונים: "זה היה דבר ה' קודם מתן תורה, להעמידם על החזון הגדול והקדוש שלהם כבנים חביבים לפניו יתברך, שזה מחייב אותם ביותר. "וזה מה שנאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

 ופירש רש"י כהנים ושרים, היינו דעו מהותכם ומציאותכם הנשגבה, בתורת בני המלך עליכם להתנהג כשרים, הנהגה מיוחדת וכן גוי קדוש, גוי שמציאותו היא קדושה, יש הנהגה שלאיש פשוט אינה נחשבת כלל לחטא ואילו לאיש קדוש אינה מתאימה".  וזהו משמעות הציווי שנאמר בויקרא  "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'" פירוש כי ייעודכם להיות דבקים בה' ואין טמא מתדבק בקדוש".

 

בחירתנו כיהודים מחייבת אותנו להכיר בייעודנו, שאנו בניו של הקב"ה, ולכן עלינו להיות זהירים בכל מעשינו ולהקפיד על מידות טובות ומעשים טובים ובכך נקדש שם שמים במעשינו.

וזה שנאמר במסכת יומא: "ואהבת את ה' אלקיך" שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה! אשרי רבו שלמדו תורה! אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה! אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה !פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו.."

 

ואכן רבינו יונה בפירושו למסכת אבות על דברי רבי אלעזר "אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה", מסביר, שצריך אדם לתקן עצמו במידות טובות ובזה תשכון התורה עליו שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות.

 

 והר"י מטלדו בפירושו למסכת אבות כתב:"כשתראה אדם שאין בו דרך ארץ, אל תשאל אם הוא בעל תורה,כי בודאי אינו, כי התורה עם טוב המידות נקשרים הם".

ומסופר על רבי זליג ראובן בענגיס (אב"ד דירושלים) שעמד לקבל את רבנותו הראשונה והלך לרבו, הנצי"ב מוולוז'ין כדי לשאול מה צריך רב בישראל לעשות כדי להכשיר עצמו לשמש כרב. ענה לו הנצי"ב: אמנם דבר חשוב הוא ביותר בשביל רב להיות בקי בש"ס ובשו"ע, אבל בעיקר יש לשים לב לשיפור המידות כי בלי זה אי אפשר לרב לשמש ברבנות.(ע"פ מאורה של תורה).

 

 רבינו יוסף יעבץ מדגיש שבני ישראל נדרשו להכין עצמם שלושה ימים לפני מתן תורה כדי להסיר מעליהם מידות רעות ולהתחזק במידות טובות כדי שהתורה תוכל לשכון בהם. מכיון שהתורה לא יכולה לשכון במי שיש בו מידות רעות. ולכן גם בימינו לומדים מסכת אבות  בימים שבין פסח לשבועות כדי שנכין את עצמנו מבחינה מוסרית ונהיה ראויים לקבלת התורה.

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

פרפראות

וישמע יתרו. פירש רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וישמע ר"ת ש'מע מ'לחמת  ע'מלק ו'קריעת  י'ם סוף.

ויש לפרש למה דווקא שני הניסים האלו גרמו ליתרו לבוא, אלא אחרי שהיו כל כך הרבה נסים לישראל וכל העולם ידעו מזה, וכמו שאמרו חז"ל על ויבקעו המים שכל מים שהיו בעולם נתבקעו, ובכל זאת יכול עמלק לבוא עוד להלחם עם ישראל, לכן אמר יתרו אם יש כל כך רע בגויים צריכים להיפרד מהם, וזה הפירוש שמע ובא.

 

שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר. שואלים למה כתוב בפעם השניה ג"כ ושם האחד ולא השני, והתירוץ שחז"ל אומרים שכשמשה עלה למרום שמע שהקב"ה אומר ר' אליעזר בני אומר פרה אדומה בגיל שתים, ואמר משה הלואי שזה יהיה מחלצי, וזה ר' אליעזר הגדול שיצא מאליעזר, וזו היתה כוונתו שאמר ושם האחד דהיינו המיוחד, וזה ר' אליעזר הגדול רבו של ר' עקיבא.

 

יש אומרים למה קרא לבן הראשון גרשם, שיזכור ששם אינו מקומו שהוא גר בארץ נכריה.

 

ושם האחד אליעזר כי וכו' ויצלני מחרב פרעה, שואלים הלא הנס של חרב פרעה היה לפני שבא משה למדין, למה לא קרא את הבן הראשון אליעזר, והתירוץ כי יתרו אמר למשה שנותן לו את בתו צפורה בתנאי שהבן הראשון ילך לעבודה זרה, כמובן שזה היה לפני שיתרו התגייר, ומשה הסכים עמו וחשב שבודאי לבסוף יתרו ישנה את דעתו, ולכן בגלל שהסכים עמו לא רצה לתת שם לבן הראשון אליעזר.

 

ויחד יתרו. פירוש שמח, ויש מפרשים לשון חידודין (רש"י), ויש מפרשים שיתרו חשב שבא למדבר לחיות חיי צער וייסורים כדי להקריב את עצמו לקבלת התורה, ועכשיו כשבא במדבר וראה שיש להם כל טוב, זהו ויחד שהצטער שלא מקבל את התורה ביסורים, כי חז"ל אומרים אחד בצער ממאה בריוח, פירוש שנותנים שכר למצוה אחת בצער יותר ממאה מצוות שעושה בריוח.

 

ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר.          3 הכנות לקבלת התורה, א. ויסעו מרפידים מרפיון ידיים שזה עצלות, ב. ויחנו במדבר שישים עצמו כמדבר לעזוב את התאוות וישפיל עצמו, ג. ויחן שם ישראל נגד ההר פירוש להיות כל ישראל באחדות (אור החיים).

 

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. לא כתוב ויחנו שם ישראל בלשון רבים כמו כל הפסוק, לומר שבאו להר סיני כאיש אחד בלב אחד, שאין התורה נקנית אלא כשיש אחדות.

 

ויחן שם ישראל נגד ההר. ויחן לשון חן זה מרמז נגד יצר הרע, שחז"ל אומרים שהיצר הרע דומה להר, ואם כל אחד יהיה לו חן בעיני חבירו זה הנשק הגדול נגד ההר שהוא היצר הרע.

 

כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים. כתוב במדרש למה התחיל במתן תורה בנשים, כי בציווי עץ הדעת אמר ה' לאדם שהוא יגיד לחוה ומזה יצא הקלקול, לכן אמר ה' שבמתן תורה אתחיל לאמר לנשים קודם ויצליח.

המהרש"א מפרש:  כה תאמר לבית יעקב הם הנשים ותגיד לבני ישראל שהם יגידו לבני ישראל הזכרים, שדרכה של אשה שנמצאת כל היום בבית ומחנכת את בני ישראל הקטנים.

                                                                                                (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

 

תנחומינו למשפחת מחפוד הי"ו במות עליהם הבעל האב הסב והאח היקר

שלום מחפוד ז"ל. תנצב"ה. מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

                                                               

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א 

 

 


                                                                      

חידון לפרשת יתרו

                                            מאת עזרא מרום   

שאלות
1.  שבע שמות היו ליתרו. מה הם השמות? (עיין ברש"י)
2. מה שמות בני משה ומדוע נקראו בשמות אלו?
3. ציין 2 פירושים למילה ויחד בפסוק:" ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה לישראל". (רש"י)
4. ליתרו הוסיפו אות ו' לשמו. ציין 3 אישים נוםפים שהוסיפו אות לשמם.
5. יתרו אמר למשה: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה" על מה עוד נאמר בתורה הביטוי לא טוב?
6. "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", למי הכוונה לפי רש"י?
7. "יתרו היה חותן משה. מי היה החותן של אהרן?
8. מה משותף לחתונה ולמתן תורה?
9. בפרשתנו מסופר על מתן תורה. מה הקשר בין התורה למספר 3?
10. מה פירוש הביטוי: " והייתם לי סגולה מכל העמים"?
11. מה לומדים מהפסוק "וכל העם רואים את הקולות"?
12. אני כהן גוי ולא במקדש. מי אני? (ציין 2 אישים)
13. "לא תגנוב". ציין 2 גניבות מפורסמות בספר בראשית.
14. כיצד מפרש רש"י את הפסוק: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"?
15. "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית". ציין 2 סיבות מדוע?

 

 

תשובות
1. 7 שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני ,פוטיאל.
2. גרשום = כי גר הייתי בארץ נכריה, אליעזר- אלוקי אבי בעזרי.
3. א. שמח על הצלת ישראל. ב. הצטער על טביעת המצרים ובשרו נעשה חידודים חידודים.
4. אברם -אברהם, שרי- שרה ,הושע- יהושע.
5. בבריאת האדם: "ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו".
6. בית יעקב - נשים, בני ישראל- הגברים.
7. עמינדב, אביה של אלישבע אשת אהרן (שמות, 23)
8. התורה ניתנה ב-5 קולות: " קולות (2) וברקים (2) וקול שופר (1)". כך גם בחתונה יש 5 קולות: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם".
9. דרש יסי הגלילי: "ברוך שנתן תורה משולשת (=תנ"ך) לעם משולש (כהנים, לוויים וישראלים) ע"י שלישי לבטן (=משה) בחודש השלישי (=סיון)
10. א) סגולה = אוצר חביב  ב) עם ישראל לא מושפע מכל התהפוכות כמו הניקוד סגול שנשאר זהה בכל צורה שנהפוך אותו.
11.  שלא היה בהם אף אחד עיוור כי כולם נרפאו.
12. מלכי-צדק מלך שלם כהן לאל עליון (בראשית,י"ד 18)  יתרו כהן מדין
13.  א. גניבת התרפים ע"י רחל. ב אחי יוסף הואשמו בגניבת הגביע
14. ברכו במן וקידשו במן.
15. א. המזבח מאריך ימיו של אדם ואילו הברזל הורג ומקצר ימיו של אדם.  ב. המזבח עושה שלום בין ישראל לקב"ה ואילו הברזל מסמל מלחמה.

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

י'

שבט

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

בשלח

גיליון 599


פרשת בשלח – מעיינות יואב

    מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"- מצד זה שפרעה שילח אותם כעם ללא מצוות כמו שכתוב 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים' ולכן היתה מידת הדין יכולה לקטרג עליהם אם היו עומדים למלחמה נגד פלישתים.

 

'כי קרוב הוא'- היצר הרע המקטרג 'ולא נחם אלהים'. נחם- גימטריא מס' קטן "טוב", כלומר לא טוב שיעברו דרך ארץ פלישתים. ואמר רשב"י: 'כי קרוב הוא' קרובה השבועה שנשבעו האבות לאבימלך שאמר 'כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי'.

 

'בראותם מלחמה ושבו מצרימה'- מלמד שלאחר שאדם רואה ישועות ובוחר לחזור בתשובה וכאשר יש לו מבחן אמיתי כמו מלחמה עם היצר, ח"ו חוזר בשאלה בחינת 'ושבו מצרימה' למרות שהוא יודע ששם לא טוב לו.

 

"ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"- כתוב בספרים הקדושים שאת העם היה צריך לסובב, שהם 'ערב רב' חסרי אמונה ובני ישראל הם חמושים רומז שעתידים לקבל חמישה חומשי תורה והתחילו בחימוש עצמם במצוות החודש ובמצוות הפסח.

 

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו" משה לוקח מצווה איתו ומקיים את השבועה שנשבעו אחי יוסף ליוסף. וידע משה רבנו שיש להתעסק עד המוות, ורואה שמצווה זו עמדה לישראל שאמר מדרש תנחומא על הפסוק "הים ראה וינס" מה ראה? ראה ארונו של יוסף".

 

"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן" אמר רשב"י: בעמוד ענן זה כנגד אברהם "ולילה בעמוד אש להאיר להם" כנגד יצחק "ללכת יומם ולילה" כנגד יעקב. מלמד שהיו האבות מרכבה לשכינה.

 

"ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה" נהפוך את המילה 'לבב' ונקבל בבל. כמו שמגדל בבל נהרס כך גם פרעה שאומר 'לי יאורי ואני עשיתני' טבעו כל רכביו בים, ואמר בסוף 'מי כמכה באלים ה''

ד"א, ברח- גימטריא 210 כמניין רדו. כלומר הוגד לפרעה שעדיין לא התקיים בהם 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' ולכן זה לא זמן גאולתם ולכן 'ויהפך לבב פרעה'.

 

"ואכבדה בפרעה ובכל חילו"- תרגום אונקלוס 'ואתיקר בפרעה' כאילו מכבד את פרעה וכל חילו שגם הם יעברו בתוך הים ואז הם מרגישים כבוד גדול בזה שהם רודפים אחרי ישראל וכיצד יקבלו אותם מצרים, כאשר יחזירו אותם למצרים. כלומר המחשבה על הכבוד שיהיה להם אם יצליחו במשימתם.

 

"ופרעה הקריב"- לשון קירב את בני ישראל לאביהם שבשמים, ואז ה' אומר למשה 'דבר אל בני ישראל ויסעו'.

אומר המשגיח יחזקאל מפנוביץ': הקב"ה מנהיג את עולמו בהנהגה טבעית וכאשר מפסיקה ההנהגה הטבעית חלה הנהגה נסית וברגע שעם ישראל נכנסו לים, פונה ההנהגה הטבעית ונהייתה להם הנהגה נסית ונקרע הים, שאם לא היו נכנסים ישראל לא היה נקרע להם.

 

"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" שלא יאמר אולי יצאו מהצד השני. ואמר ר' שלום שבזי: אמר ה' לים לפלוט את המצרים, אמר לו הים: והרי מי שנותן מתנה לא לוקח אותה חזרה, ענה לים: תקבל פעם וחצי, אמר לו: ומי ערב? ענה לו: נחל קישון. טבעו בים סוף 6 אלפים רכב של פרעה ואצל סיסרא 900 רכב ברזל, פעם וחצי וכתוב: נחל קישון גרפם, גרפם לים סוף. לקיים הבטחת ה' יתברך.

 

"אז ישיר"- שרו כאיש אחד, ולמה כתיב בלשון יחיד? מכאן לומדים תחיית המתים, שעתיד משה לשיר את השירה הזאת בזמן הגאולה שכתוב 'כימי צאתך בארץ מצרים אראנו נפלאות'.

 

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" 'והיה' -אותיות שם ה', כאשר האדם מרומם את שם ה' ותולה הכל בה' יתברך אז 'וגבר ישראל', ואם 'וכאשר יניח ידו' כאשר האדם מניח הכל בידו בחינת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' אז 'וגבר עמלק'. כלומר זה רצון היצר הרע שאדם יתלה הכל בעצמו ולכן 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור' המלחמה נמשכת מדור לדור.

 

"ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" הניצחון תלוי בדיבור כלומר ע"י תפילה מנצחים, כמו שכתוב אצל יעקב 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' תרגום אונקלוס "בצלותי ובבעותי".

 

"ויאמר ה' אל משה כתוב זאת בספר ושים באזני יהושע" לא מספיק שיהיה כתוב בספר אלא צריך לקרוא בקול לשמוע ולהשמיע באוזניו,  ולכן הוסיף ושים באזני יהושע לשמוע ולהשמיע כלומר 'ושננתם לבניך' להעביר את הדברים לבניו אחריו.

 

ט"ו בשבט

מתניתין (ר"ה/ב) :באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים בט"ו בו. ואמר ראש השנה לאילן ולא אמר לאילנות.

קבעו רבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמן ה' יתברך בעת המצטרך למצווה זו, כי הנה היום הזה אשר עלה שרף באילנות (רש"י ר"ה/י"ד) והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא, ראשית יסוד הצמיחה שיזדמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפילתו תעשה פרות וזה מרמז ל-תנא באומרו לשון יחיד לאילן להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצווה.

ועל חודש שבט אמרו התוכניים הראשונים, כי מזל דלי שהוא מזל החודש הוא מזלם של ישראל ודלי עשוי כדי לשאוב בו מים וזה פעולתו, והנה הוא משמש אל המים. ואין מים אלא תורה שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' להורות על האמור דמזלו של ישראל הלא עבד המשמש אל התורה, ורואים מכאן שע"י עסק התורה והמצוות יתהפך הכל לטוב וכל אשר יחפוץ הוא יטו את המזל ומכאן נבין מדוע ישראל מעל המזל, שע"י מעשיהם בתורה הופכים את המזל לכל אשר יחפוצו.

יהי רצון שנזכה לראות בגאולה השלמה ונשיר את שיר הגאולה בבית מקדשנו בעיר קדשנו אמן                                    

                                        ש ב ת – ש ל ו ם !

 

טור זה נתרם ע"י מאיר בן שושן הי"ו לרפואה שלמה ולהחלמה מהירה ולהצלחה רבה, לבריאות ולשפע של פרנסה,  לו ולבני ביתו. ויקויים בו מקרא שכתוב "רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה כי תהילתי אתה". אכי"ר.

                                                 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

פרפראות לשבת שירה  ולטו' בשבט

בשירת הים יש 18 פסוקים  עד הפסוק כי בא סוס, לחזק את 18 חוליות שבאדם (זוהר).

 

הים ראה וינס. מה ראה? ארונו של יוסף, גם אצל יוסף כתוב וינס החוצה "אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנסמן העבירה" (מדרש תהלים).

 

בשירת הים פסוק ה' כתוב ירדו במצלות כמו אבן, ובפסוק י' כתוב צללו כעופרת, ובפסוק ז' כתוב יאכלמו כקש, וכתב רש"י דהרשעים, כקש הולכים ומטרפין עולין ויורדין, בינונים, כאבן, והכשרים כעופרת שנחו מיד. והקשו שאם כן הכתובים אינם לפי הסדר, או שיהא כתוב קש אבן עופרת, או עופרת אבן קש. וביאר חכם אחד, ששלוש קבוצות של מצריים רדפו אחרי היהודים, א) שרדפו רק בגלל ציוו של פרעה, ב) שרדפו בגלל שנאת ישראל, ג) שרדפו בשביל לקבל שלל. והדברים מדוייקים בפסוקים: 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים' זאת הקבוצה הראשונה כיון שבדרך כלל החיילים הראשונים הם החיילים הקבועים, וכיון שלא עשו משנאת ישראל 'ירדו במצולות כמו אבן'. אחריהם 'וברב גאונך תהרס קמיך' אלה שרדפו משנאת ישראל, ולכן 'יאכלמו כקש'. והאחרונים שרדפו היו אלו שרדפו בשביל השלל ולכן הם רדפו אחרונים 'אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל' ולכן 'צללו כעופרת'.. ואמרו את זה לגרח"ק והקשו לו שלפי זה קשה מה שאנו אומרים בכל יום 'ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים', ורודפיהם היינו שונאי ישראל ומדוע לא היו כקש? וענה מיד ע"פ הגמ' ב"ב עג ע"ב דמשמע שם דאבן שנמצא במים שהולכים במהירות מתנענע כקש, וגם כאן אומרים, כמו אבן במים עזים, והיינו כמו קש.

 

ציווי המן- 1. עומר לגולגולת, 2. לא להותיר למחר (דתן ואבירם לא קיימו), 3. להכין מיום שישי לשבת, 4. לא ללקוט בשבת (דתן ואבירם לא קיימו), 5. צנצנת המן, לשנה הבאה כשהקימו את המשכן.

 

ניסי המן, לא לקחו יותר ולא פחות, היו לו כל הטעמים שבעולם חוץ משום ובצל קשואים אבטיחים חציר, שאלו לא טובים למינקת (רש"י בהעלותך), ביום שישי היה כפול, וכן בערב חג ובערב יום כיפור, ביום השבת היה משונה בטעם יותר טוב מבחול, ביום השבת לא נהיו תולעים, גם בצנצנת המן לא היו תולעים, בסוף ארבעים שנה מז' אדר עד ט"ז ניסן נשתייר בכליהם ולא נהיו תולעים, היה מגיד לכל אחד את המצב שלו, שנאמר כזרע גד מלשון מגיד.

 

יש בפרשה 3 פסוקים שיש בהם יחד 72 אותיות, בפרק י"ד פסוקים י"ט, כ, כ"א, כנגד שם ע"ב (רש"י מסכת סוכה).

 

שבת שירה

וירא ישראל את היד הגדולה. מה המריץ לנחשון להכנס בים, היד הגדולה של בת פרעה שהושיטה את היד וה' הגדיל את ידה, אמר נחשון אני אכנס בים וה' יעזור, וזה הכוונה וירא ישראל את היד הגדולה.

 

אז ישיר. אומר בעל הטורים ישיר ר"ת ישיר, שיש 10 שירים: שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה, ושירה לעתיד לבוא בב"א, ולכן לא כתוב אז שר רק ישיר, כי לעתיד לבוא אנחנו עוד פעם נשיר בב"א.

גם עוברות במעי אמן אמרו שירה, שנאמר במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל.

 

ר' יהושע בן לוי אומר כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה בעולם הבא (סנהדרין צ"א). כל האומר שירת הים בשמחה גדולה מוחלין לו כל עוונותיו (מדרש תהילים י"ח).

 

זה אלי ואנוהו. חז"ל אומרים התנאה לפניו במצות טלית נאה סוכה נאה וכו', וצריך להבין למה כתוב הדרש של הידור מצוה    בפרשת שירה, הרי מן הראוי היה לגלות דין זה באחד מהפרשיות שכתוב בו קיום מצוות כגון ציצית או סוכה וכדומה, ומתרצים שחוץ ממה שהקב"ה העביר את ישראל בים, ה' הוסיף

 

 

עוד הרבה ניסים בים, כמבואר במדרש שצמחו כל מיני פירות והיו כל מיני צמחים ובשמים ומים מתוקים וחלונות בתוך הקירות של מים וכו' וכיון שה' הוסיף לנו הרבה יותר מן הצורך.

 אם כן בוודאי אנחנו צריכים גם להוסיף במצות הרבה יותר מהדין ולייפות ולנאות כל מצוה כמה שאפשר (באר יוסף).

 

ויש מוסיפין בזה, דהנה יעויין ברש"י פרשת ויצא כט, לה, שכתב וז"ל "הפעם אודה" שנטלתי יותר מחלקי מעתה יש לי להודות, ומבואר דענין ההודאה באה במיוחד על הכרת טובה שמכירים במה שמקבלים יותר מהחלק המגיע, ולכן בים בא ביטוי ההודאה בענין של הידור מצוה שמתוך ההכרה וההודאה על מה שקיבלנו מהקב"ה יותר מהחלק המגיע לנו אנו מבטאים כנגד זה את רצוננו בעבודתו ית' יותר מאשר אנו מצווים ומוכרחים. ויש אומרים שמפני שהנס החמישי שנעשה בים [ראה ברע"ב אבות פ"ה מ"ד] היה שהמים שנקפאו בקרקעית הים לא היו חתיכה אחת אלא כאבני בנין משולבות, וזה ודאי כדי שיהיה נאה לישראל, וקיבלו על עצמם כנגד זה להתנאות לפניו במצוות.

 

ויסע משה את ישראל מים סוף. אומר רש"י שבני ישראל רצו להשאר עוד לאסוף כסף וזהב, ואחרי כן באו במרה ולא היה להם מים כי הקב"ה רצה להראות להם שכסף לא שוה כלום, שהרי יש לכם הרבה כסף ואין לכם לשתות, האם אפשר לשתות כסף וזהב? (בעלי מוסר).

 

שבעים תמרים. מפרש האבן עזרא שבעים סוגי תמרים, כי שבעים אילני תמרים לא מספיק לכל ישראל כמובן.

 

עמלק מרמז על היצר הרע, דרכו של היצר הרע תמיד לדחות למחר, כשרואה שאחד מתעורר לה' אומר לו תתחיל ממחר כדי לקרר אותו, וזה שאומר הפסוק צא הלחם בעמלק מחר תלחם עמו מתי שאומר לך מחר ואל תשמע לו.

 

רפידים. אומרים חז"ל רפו ידיהם מן התורה, יש מפרשים ידיהם שהפסיקו לתמוך בתורה, לתת צדקה שנותנים עם הידיים.

 

כי יד על כס קה. אין הכסא שלם ואין שמו שלם, שחסר ו-ה משם ה' ואות א' מכסא, זה שאומר כי בחר ה' בציון כשיבוא משיח א-ו-ה למושב לו יושלמו האותיות א-ו-ה. זה שאנו אומרים בתפילה הוא קים ושמו קים וכסאו נכון, הוא קים אותיות הוא, ושמו קים זה אותיות ו-ה, וכסאו נכון זה אות א' של הכסא.

רמז לפורים כי יד על כס יה, "כי" ר"ת כל ישראל, "י"ד" קורים מגילה בי"ד, "על כס" בירושלים, שהוא כסא ה', "י-ה" קורין בט"ו, "אמחה" בגימטריא 54, יש 54 פעמים המן במגילת אסתר. "מחה אמחה" בגימטריאזה המן (בעל הטורים).

 

גואלי ישראל "אמחה"

ר"ת אהרן משה חור ה', אסתר מרדכי חרבונה ה', אליהו משיח ח' נסיכים ה' (הגר"א). ואלו 8 נסיכים: ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, צדקיה, משיח, אליהו, (סוכה נ"ב).

 

טו' בשבט

הנטיעות קשורות במהותן לתהליך הגאולה. וכך אנו מוצאים באבות דרבי נתן (פרק ל"א) את דברי רבן יוחנן בן זכאי: "אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ו(רק) אחר-כך צא והקבילו". דבריו נשענים על נבואת ישעיה (נ"א,ט"ז) שתפקיד הגאולה עצמה הוא "לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נ"א,ט"ז) ולכן יש קודם לסיים את הנטיעה, כשם שהגאולה "נוטעת שמים" ויוסדת ארץ, ורק אחר כך להקביל את פני המבשר. 

נוהגין לאכול בט"ו בשבט מיני פרי אילנות וביחוד מפירות ארץ ישראל (לקיים עשה לך ציונים). להראות שהיום ראש השנה לאילנות (לענין תרו"מ וכו'). ונוהגים להתפלל גם על אתרוג נאה.

                                                    (מאת רבי גרשון שטרנברג זצ"ל )

 

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל


פרשת בשלח

פרשת בשלח עוסקת ביציאת בני ישראל מארץ מצרים. הקב"ה בוחר שלא להוביל את בני ישראל במהירות לארץ המובטחת דרך ארץ פְּלִשְׁתִּים, בשל החשש שמלחמה בשלב כה מוקדם בחייו של העם תביא לייאוש. ה' בוחר להוביל את העם במדבר בדרך ארוכה במטרה לחשלם בניסיונות ובקשיים ולהפוך אותם לעם מאוחד שאינו חושש גם להלחם.

משה מקיים את הבטחת האחים ליוסף ולוקח עמו את עצמותיו של יוסף, מהלך שמסתבר בהמשך כהכרחי לקריעת ים סוף.

פרעה מתחרט על שחרור בני ישראל ומחליט לרדוף אחריהם, בני ישראל "נתקעים" במציאות לא פשוטה כשפניהם אל ים סוף ואחוריהם אל פרעה.

נחשון בן עמי-נדב אוזר אומץ ובמסירות נפש קופץ למימי ים סוף הגועשים ואלו נבקעים. בני ישראל הולכים בתוך הים, ביבשה. אחריהם פרעה וכל חילותיו ממהרים להיכנס, אך ה' סוגר עליהם את הים. בני ישראל יוצאים מעברו השני של ים סוף ואילו פרעה וכל פרשיו טובעים בים.

 

עוצמת הנס של קריעת ים סוף מביאה את בני ישראל לשירה פנימית, היא שירת הים שעליה גם נקראת השבת הקרובה"שבת שירה", בהמשך בני ישראל נהנים במדבר מאספקה שוטפת של לחם מן השמיים הוא המָן. הפרשה מסתיימת במלחמת עמלק, בה ידיו של משה מכריעות את הקרב.

 

פרשה זו עוסקת רובה ככולה בסוגיית האמונה במציאות ה' בעולם. הפרשה כולה מלאה בניסים החל בענני הכבוד שהגנו על עם ישראל בלכתם במדבר, עמוד האש שהאיר להם את הדרך בחושך, קריעת ים סוף, המתקת מים מרים על ידי השלכת עץ מר לתוכם, ירידת המָן מהשמים ומלחמת עמלק.

 

תפקידו של הנס, מחד להמחיש את מציאות הבורא ולהציב בסיס מוחשי לאמונה, אך מאידך אסור שהנס ייצור "כפיה" להאמין. לאדם חייבת להיות בחירה חופשית אם להאמין או לא וכל מציאות המכריחה להאמין, מונעת את אפשרות הכפירה בקיום הבורא ומבטלת את הבחירה החופשית. לכן, בשעת התרחשות הנס יימצא תמיד "פתח הצלה" כלשהו, שבאמצעותו ניתן יהיה "להסביר" את התופעה הניסית על ידי הסבר טבעי. מי שמעוניין בחיזוק האמונה שבלבו, יפעיל את שכלו הישר ויראה בתופעה הניסית את יד ההשגחה העליונה. לעומתו, מי שירצה להתעקש ולהתכחש לקיומה של תופעה על טבעית, ימצא לעצמו מפלט בהסבר הטבעי ויתעלם מן ההיגיון המבחין בתופעה חריגה זו. אותו אדם ימשיך בדרכו כאילו לא אירע דבר.

 

בקריעת ים סוף, הנס החשוב ביותר בפרשה, מציין המקרא פרט מעניין: "וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם".  לשם מה היה נחוץ שרוח קדים עזה תנשב כל הלילה? האם יעלה מישהו על דעתו שבכוחה של רוח חזקה להעמיד את מי הים כחומה בצורה? האם נשמע אי פעם כי סופת טייפון יצרה "כביש" יציב באמצע הים, כביש בן שנים עשר נתיבים?

הרוח שנשבה באותו לילה לא תרמה מאומה לקריעת ים סוף, אולם היא אפשרה למי שרצה לכפור במציאות הבורא להמשיך בדרכו.

 

ואמנם כן ניסים מציבים בסיס מוחשי לאמונה, אך עדיין העיקר אומר ר' נתן תלמידו של ר' נחמן, זה להאמין בה' בפשיטות בלי שום חכמות, גם אם אין ניסים וגם אם בשכל, הדברים לא מסתדרים. ואת זה הוא אומר לומדים מהפסוק שנאמר מייד לאחר קריעת ים סוף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". שאף עפ"י שבני ישראל ראו בעיניים ומציאות הבורא הייתה אצלם מציאות של ידיעה, עדיין נאמר עליהם שהם "רק" האמינו!

 

ביום שישי, ערב "שבת שירה" יש הנוהגים לפזר מחוץ לבית, אוכל לציפורים. מנהג זה מקורו במדרש.

בני ישראל נהנו במשך ארבעים שנה ממָן שירד להם מהשמים בכל יום. כל אחד היה מלקט כמה שרצה, אך בבואו לביתו היה מוצא כמות מוגדרת של "עומר" אחד לכל אחד מבני הבית, כמות המספיקה ליום אחד בלבד. בימי שישי לעומת זאת, כשהיה חוזר כל

אחד לביתו עם המָן שלקט, היה מגלה כי הכמות שלקט היא כפולה.

 

 

 

 

שאלו כולם את משה מה לעשות, אמר להם משה, שה' אמר שהכמות הכפולה שירדה היא גם בשביל שבת, כי בשבת לא ירד המָן. בכל אופן היו כמה שרצו להכחיש את דבריו של משה. מה עשו? יצאו בליל שישי החוצה ואת המָן שנותר להם פיזרו על פני השדה, כדי שלמחרת יוכלו לאסוף אותו ולהביאו למחנה ישראל ולהוכיח לכל עם ישראל, שלהם ירד מָן בשבת ושמשה הוא בדאי.

 

אבל ה' יתברך רצה אחרת, בבוקר שבת כשיצאו אותם אנשים ללקט את המָן שפיזרו, לא מצאו אותו, כי הציפורים הקדימו אותם! הציפורים אכלו את שאריות המָן כדי להוכיח לכל עם ישראל שאכן צדקו דבריו של משה. ועל מעשה זה ראויות הציפורים לטול שכרן. ומתי? ביום שמזכירים צדקתם, בפרשת בשלח, שבו מסופר הסיפור של המָן.

 

ולסיום, נחזור דווקא לתחילת הפרשה. פתיחת הפרשה מעלה הרהורים נוגים. עם ישראל שיוצא סוף סוף מעבדות לחירות, לאחר אותות ומופתים גדולים, יד חזקה וזרוע נטויה, שבוי עדיין בגלותיות שלו ובתחושת העבדות, ומבקש שוב ושוב: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". תופעה זו מכונה בפי חז"ל בלשון "עבדא בהפקרא ניחא ליה" - עבד נוח לו בהפקר, נוח לו להיות עבד בכך שאין לו אחריות על עצמו, מאשר להיות חופשי ולקחת אחריות על כל מה שמשתמע מכך: להיאבק על פרנסת משפחתו, להלחם באויביו, לארגן את משק הבית וכדומה. כך עם ישראל מעדיף להישאר בעבדותו הקשה תחת יד מצרים, ובלבד שלא ייאלץ להתמודד עם החיים. כל מראה מלחמה עלול להפחיד אותו ולהחזירו אל הכמיהה לנוחות האבסורדית שבעבדות.

 

גם לנו לפעמים נוח להתלות באחרים, להאשים אחרים, לא לקחת אחריות על עצמנו, על מהלך חיינו, על השפעתנו על הסובבים אותנו ועל הקוסמוס כולו. וכמו שלקיחת האחריות של עם ישראל מתחילה במעשהו הנועז של נחשון בן עמי-נדב הקופץ ראשון לים סוף ובזכותו נבקע הים, כך גם לקיחת האחריות שלנו מתחילה במעשה נועז אחד קטן, שלנו.                                                (מאמר מאת אורי אטיאס)

 

פרשת המן-סגולה לפרנסה

חכמינו ז"ל אמרו: כל מי שיאמר פרשת המן בכל יום לא יחסר לו פרנסה,  (כתב רבינו בחיי (שמות טז, טו) שקבלה ביד החכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח הוא שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות, ומצאתי בדברי המקובלים שסגולת פרשת המן לאומרה שנים מקרא ואחד תרגום (שבט מוסר, פרק מ').

ומקודם אומרים את ה"יהי רצון". ויוכל לומר פרשת המן (בפרשת בשלח שמות פרק טז פסוקים ד' עד לו') אפילו בשבת, רק התפילות על הפרנסה לא יאמר בשבת:

סגולה מיוחדת לומר את פרשת המן (שניים מקרא ואחד תרגום) ביום שלישי בשבוע שקוראים בו את פרשת בשלח.

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי' א-להינוּ וֵא-להי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפַרְנָסָתִי וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתִי בִּכְלָלָם. בְּנַחַת וְלֹא בְּצַעַר בְּכָבוֹד וְלֹא בְּבִזּוּי בְּהֶתֵּר וְלֹא בְּאִסּוּר כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתֶךָ וְלִלְמוֹד תּוֹרָתֶךָ כְּמוֹ שֶׁזַנְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מָן בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה:

אַתָּה הוּא יי' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וְאַתָּה הוּא שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת תָּמִיד עִם אֲבוֹתֵינוּ גַּם בַּמִּדְבָּר הִמְטַרְתָּ לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וּמִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם וְגַם נָתַתָּ לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶם שִׂמְלוֹתָם לֹא בָלְתָה מֵעֲלֵיהֶם כֵּן בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים תְּזוּנֵנוּ וּתְפַרְנְסֵנוּ וּתְכַלְכְּלֵנוּ וְתַסְפִּיק לָנוּ כָּל צָרְכֵנוּ וְצָרְכֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְרוּבִּים בְּמִלּוּי וּבְרֶוַח בְּלִי טֹרַח וְעָמָל גָּדוֹל מִתַּחַת יָדְךָ הַנְּקִיָּה וְלֹא מִתַּחַת יְדֵי בָשָׂר וָדָם:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי' אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתָּכִין לִי וּלְאַנְשֵׁי בֵיתִי כָּל מַחֲסוֹרֵנוּ וְתַזְמִין לָנוּ כָּל צָרְכֵנוּ לְכָל יוֹם וָיּוֹם מֵחַיֵּינוּ דֵי מַחֲסוֹרֵנוּ וּלְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה מִשָּׁעוֹתֵינוּ דֵי סִפּוּקֵנוּ וּלְכָל עֶצֶם מֵעֲצָמֵינוּ דֵי מִחְיָתֵנוּ מִיָּדְךָ הַטוֹבָה וְהָרְחָבָה וְלֹא כְּמִעוּט מִפְעָלֵינוּ וְקוֹצֶר חֲסָדֵינוּ וּמִזְעֵיר גְּמוּלוֹתֵינוּ וְיִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי וּמְזוֹנוֹת אַנְשֵׁי בֵיתִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מְסוּרִים בְּיָדְךָ וְלֹא בְּיַד בָּשָׂר וָדָם:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר הַבּוֹטֵחַ בַּיי' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. וּכְתִיב. וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. יי' א-להים אֱמֶת תֵּן לִי בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדַי כִּי בָטַחְתִּי בְךָ שֶׁעַל יְדֵי מְלַאכְתִּי וּמַשָּׂא וּמַתָּן וַעֲסָקִים שֶׁלִּי תִּשְׁלַח לִי בְּרָכָה שֶׁאוּכַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמִי וּבְנֵי בֵיתִי בְּנַחַת וְלֹא בְצַעַר בְּהֶתֵּר וְלֹא בְאִסּוּר לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וִיקוּיַם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב הַשְׁלֵךְ עַל יי' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ אָמֵן:

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

פרפראות

ולא נחם אלוקים דרך ארץ. ה' לא נהג את ישראל כמנהג העולם שהשתיה מגיעה מלמעלה והאוכל מלמטה, אלא במדבר היה הפוך אוכל מלמעלה "מן", ושתיה מלמטה, בארה של מרים.

 

וחמושים עלו בני ישראל. מפרש רש"י אחד מחמשה יצא והשאר מתו במכת חשך, והתרגום יונתן אומרוחמושים וחמשה טפלי, פירוש כל אחד היה לו 5 ילדים. שואל הבאר יוסף איך יתכן שכל אחד היה לו בדיוק 5 ילדים, ומתרץ שכיון שמתו ארבעה מכל חמשה ואלו שנשארו קבלו על עצמם לטפל ביתומים מכל הארבעה חלקים, אז לכל אחד היו לו 5 משפחות, ובזכות החסד הזה זכו ונעשו להם הניסים, וזה שמוסיף התרגום ירושלמי בעובדא טבא פירוש במעשים טובים. וגם הפסוק אומר זכרתי לך חסד נעוריך.

 

ויקח משה את עצמות יוסף עמו. חז"ל אומרים על משה את הפסוק וחכם לב יקח מצות, שכולם עסקו בכסף ובזהב ומשה התעסק עם עצמות יוסף, חז"ל אומרים שאין מלוים לו לאדם אחר מותו לא כסף ולא זהב רק תורה ומעשים טובים, וזה שאמר ויקח עצמות יוסף "עמו" כי למעלה לוקחים רק מצות (כלי יקר).

 

לפני בעל צפן. הדעת זקנים שואל איך אמר ה' לחזור ועשה סימן לפני בעל צפון, הלא אסור לעשות סימן בעבודה זרה, כמו שנאמר ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, ומתרץ בגלל שזה היה לפני מתן תורה.

 

ואמר פרעה לבני ישראל. אומר רש"י, על בני ישראל. התרגום יונתן מפרש שפרעה אמר לדתן ואבירם שנשארו במצרים. שואלים אם הם היו רשעים הרי היו צריכים למות במכת חשך, ומתרצים שבאמת רצו לצאת, אבל הם חשבו שכיון שזה רק לשלשת ימים אם כן לא כדאי לצאת ואח"כ לחזור, ולהם לא סיפרו הסוד שהולכים ולא חוזרים, כי הם היו מלשינים לפרעה.

 

ופרעה הקריב. 1 פרעה הלך הראשון למלחמה, 2 הקריב קרבן לבעל צפון, 3 הקריב את ישראל לאבינו שבשמים, שעל ידו עשו ישראל תשובה.

 

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. למה ביציאת מצרים היו צריכים זכויות כמו דם פסח ודם מילה, וכאן אמר להם אתם תחרישון, ומתרצים מכיון שה' ידע מראש שתהיה כאן מסירות נפש כמו נחשון וכדומה, ואיפה שיש מסירות נפש זאת הזכות הכי גדולה (אבני נזר).

 

כמו כן שואלים למה לא בנו בית המקדש בהר סיני ששם נתנה תורה, רק הר המוריה הוא מקום שיהודי פשט צוארו לשחיטה לכבוד ה' יתברך, לכן שם ראוי לבנות בית המקדש ואין לך מקום נכבד יותר מזה.

 

ונתחלקו בני ישראל לד' כתות, כת אחת אומרת נצעק כנגדם, ושניה אומרת נעשה מלחמה כנגדן,  ושלישית אומרת נשוב  למצרים, ורביעית אומרת נפול לים, כי טוב מיתת הים משל חרב, משה השיב לכל הד' כתות כעניינם, לכתה שאמרו להפיל עצמם בים אמר להם אל תיראו וגו', לכתה שאמרו לחזור למצרים אמר להם כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, לכתה שאמרו להלחם עם המצריים אמר להם ה' ילחם לכם, ולכתה שאמרו נצעק כנגדם, להם אמר ואתם תחרישון (יונתן בן עוזיאל).

 

וידעו מצרים כי אני ה'. מסביר הגרא"מ שך זצוק"ל כמה זמן ידעו מצרים את ה', רגע לפני המות, כי עד הרגע האחרון ממש רצו להלחם נגד ישראל, מזה אנו רואים מה זה רגע וידעו את ה', שהיה כדאי כל הניסים והנפלאות כדי שהמצרים ידעו את ה' לרגע אחת, על אחת כמה וכמה בני ישראל שהם עובדים תמיד את ה'.

 

ויבקעו המים. אומר רש"י כל מים שבעולם, ופשוטו כדי לפרסם בכל העולם את הניסים, ויש מפרשים כדי להטעות את מצרים, שהרי צריכים להבין, שפרעה הלא היה מלך גדול והיו לו הרבה עבדים, ואיך זה כשרואים שהים נבקע לישראל לא פחדו ליכנס, הלא הם רואים נס גלוי לישראל למה חשבו שינצלו, רק התירוץ שראו שכל המים שבעולם נבקעו, ואמרו שזה לא קשור לישראל, אלא אמרו שזה דרך העולם, וזה מה שמפרש התרגום נערמו מים -חכימו מיא, שהמים עשו חכמה וערמה כדי להטעות את פרעה, רק שואלים איך עשו המים דבר שלא נצטוו, וכן, למה מגיע עונש למצרים, הלא הם קיימו את ציווי ה' שאמר לאברהם ועבדום וענו אותם, אלא מפני שהוסיפו על השעבוד, שה' לא אמר להם לזרוק את הילדים ליאור, או להכניס ילדים בתוך הקיר, אם כן אמרו המים שכמו שהם הוסיפו גם אנחנו מוסיפים, וגם אצל חשך כתוב בתהיליםשלח חשך ויחשיך, ואמרו חז"ל ויחשיך עוד, ולא מרו את דברו, למה לא מרו מפני שהמצרים הוסיפו על השעבוד לכן גם לחשך מותר להוסיף (באר יוסף).                       (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

תנחומינו למשפחת גבאי הי"ו במות עליהם הבעל האב הסב והאח היקר

הרב שמעון גבאי זצ"ל. תנצב"ה. מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

                                                               

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 


                                                                      

חידון לפרשת בשלח

                                            מאת עזרא מרום   

 

השאלות

1. ו"אמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם", מי חבר ספר מפורסם בשם:  " מורה - נבוכים"?

2. באיזה מדבר הלכו בני ישראל אחרי קריעת ים סוף ?

3. מצא בשירת הים 5 ביטויים שונים שמציינים פחד.

4. " ותקח מרים הנביאה את התוף בידה"    
א. באיזה מקרה התנבאה מרים?        ב. כמה נביאות היו  לישראל, לפי הגמרא?

5. באיזה פסוק בשירת הים יש 5 מילים רצופות המתחילות באות א'?

6. עיין ברש'י וציין מה שם בנה של מרים ומה שם בעלה?

7. אילו מילים משותפות  לשירת הים ולשירת מרים ?

8. "וחמושים עלו ב"י מארץ מצרים." ציין 3 פירושים למלה חמושים.  (רש"י)

9. "וישובו ויחנו לפני פי החירות".    א.מהו פי החירות?   ב.מה משמעות שם זה?

10. על איזה פסוק מזכיר רש"י את הפתגם "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". ?

11. "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה". על מה בתורה מסופר שנישא ברוח -ים?

12. "ה' איש מלחמה". ציין לפחות 2 אישים בתנ"ך שקבלו כינוי כזה.

13. "מי כמוך באלים ה' ".    א.מה פירוש המילה "אלים".   ב.באיזו תקופה שימש פסוק זה כבסיס למרד? 

14.  "ותיקח  מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה".  מה למדים מהמילים: "אחות אהרן "  ?

15."ושם 12 עינות מים ו70 תמרים".   א.מה שם המקום? ב.מה המשמעות ?   

                              

 

התשובות

1. הרמב"ם.

2. מדבר שור.

3. חיל, בהלה, רעד, אימה ,פחד.

4. א. לפני הולדת משה אמרה עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל.
    ב.  7 נביאות. עיין מגילה דף יא'.

5. אמר אויב  ארדוף אשיג  אחלק  שלל.

6. בעלה של מרים כלב בן יפונה ובנה חור.

7. "כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" .

8. א. מזויינים בכלי נשק.   ב.מזורזים.   ג.חמישית- כלומר רק 1 מתוך 5 יצאו ממצרים.

9. א.פי החירות= פיתום.   ב.המקום נקרא כך מלשון חירות כי שם נעשו בני חורין.

10. בפסוק : "וכל רכב מצרים ושלישים על כולו" (י"ד,7)

11. הארבה (י', 19)

12. א.גלית (שמואל א' י"ז,33)   ב.דוד המלך (שמואל ב'  י"ז,8)

13. א. אילים= חזקים.   ב.במלחמת המכבים כנגד הרומאים. מראשי התיבות של הפסוק הזה מתקבל השם: "מכבי"!.

14. א.התנבאה לפני שנולד משה. ב. נקראה ע"ש אהרן כי מסר נפשו עליה בצרעתה.

15. א.אילים.  ב.12 עינות מים כנגד 12 השבטים, 70 תמרים כנגד 70 הזקנים.

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

ג'

שבט

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

בא

גיליון 598


פרשת בא – מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" ניקח את המילה אל  והמילה מי, ששאל פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו" (ה/ב), כדי שידע "אשר מי אל בשמים ובארץ".  ד"א, "למען שתי אותותי אלה בקרבו" (י/א) אל תקרי אתותי אלא אותיותי, כיון שפרעה שאל 'מי ה' אשר אשמע בקולו' ונבין מכאן שהאותיות אלה יהיו בקרבו של פרעה שכפר בה' וניקח את המילים "מי" ו"אלה" ונחברם יחד ונקבל שם אלהים,  וכך ידע פרעה את שם ה' בשם אלהים.  וזאת מאחר שפרעה ידע- כאשר יוסף פתר לו את החלומות- ואף  אמר  לחרטומים: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו",  ועכשיו כשהוא מתכחש לכך,  תפגע בו מידת הדין.

ה' אומר למשה 'בא אל פרעה'- כלומר אני בא איתך אל פרעה. 'כי אני הכבדתי את לבו' שתבין משה שאני קובע את רצונותיו ומעשיו של האדם, אבל פה יש סיבה מיוחדת שהכבדתי את לבו של פרעה, ומהי? 'למען שתי אותותי אלה בקרבו'.

 'שתי'- בחינת 'ישית', שכתוב 'ויוסף ישית ידיו על עיניך" ולפני כן מה כתוב?  'ואנכי אעלך גם עלה' רמוז שיוציאם ממצרים.

ד"א, "למען שתי" "שתי" בשינוי אותיות "תשי" בחינת "צור ילדך תשי", כלומר שע"י האותות שהם עשר המכות שהכה את פרעה ואת עמו והוציא את בני ישראל משם, מראה כאילו שנולד עם ישראל, שיצא ממצרים, ואז איך אפשר לשכוח דבר כזה. ומכאן החיוב מהתורה לזכור תמיד את יציאת מצרים.

"הנני מביא מחר ארבה בגבולך" – הצפרדעים עצרו בגבול שבין מצרים לכוש, ובמכת צפרדע כתוב "הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים". במכה זו החרטומים גם העלו צפרדעים על מנת שיצאו מתחומי ארץ מצרים כדי לקעקע את קו הגבול, כיוון שהיה להם מחלוקת על קו הגבול, בינם לארץ כוש.  וכאשר ראו שהצפרדעים שהעלה אהרן נשארו בגבול מצרים, עשו צפרדעים משלהם כדי שיגדילו את שטח מצרים, אבל גם הם נשארו בתוך קו הגבול הקיים כמו הצפרדעים שעשה אהרן.  וכעת במכת הארבה לא עברו גם את הגבול כמו שכתוב "ארבה בגבולך".  וזו עדות נאמנה שהרי 'על פי שני עדים'-יקום דבר.  ופה טענו עבדי פרעה "עד מתי יהיה זה לנו למוקש" כלומר כעת נעצר גם הארבה בקו הגבול כמו הצפרדעים, ולכן זה יהיה לנו למוקש על טענתנו לגבי קו הגבול של מצרים.

במכת ברד פרעה אומר: "חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".  וכזכור במכת ארבה אמר פרעה "חטאתי לה' אלהיכם ולכם". השינוי בהודאה של פרעה מראה, שחטא במזיד.

לאחר שפרעה חוזר בו מהחלטתו לשחרר את בני ישראל שכתוב 'ויוסף עוד לחטוא', ומכאן שהפעם זו חמורה משאר הפעמים כיון שאז עשה תשובה, וכעת חזר לכפור.  והרשב"ם מפרש שחטא במזיד, ולכן מובן מכאן שבפעמים הקודמות פרעה חטא ולא הבין שבסירובו הוא חוטא לה', וכעת הבין פרעה שהוא חוטא ויודע שזה במזיד.

בגמרא (במסכת בבא בתרא טז' א') שנינו: אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו:  "רבונו של עולם... בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך? ומאי אהדרו ליה חבריה (ומה השיבו לו חבריו?) (דאיוב) (איוב טו' ד'):     "אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל".  ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין.

 כלומר ה' בורא את הצדיקים ואת הרשעים, אבל זה תלוי ברצונם להיות כאלה, אמנם הרשע אינו מכיר מיד בחטאו, מפאת טבעו הרשע, אבל אז כשמתחרט, נמחל לו.  ואם ממשיך ברשעו, הוא נענש על זה שהוא משלים עם זה שהוא חוטא. כיוון שיש בידו לתקן, ולהתחרט, ואז ה' ימחל לו.

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם"- הגאולה התחילה במכת דם שהמצרים לקו בה בראשונה, ומגיעה לשיאה במכה העשירית שהיא מכת בכורות, ואז  עם ישראל שוחט את השה, שזו העבודה הזרה של המצרים, ולוקח את דם השה, ושם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שזה מסמל שחיטת יצר הרע.

 'ונתנו על שתי המזוזות' מרמז על גירוש היצר מקירות לבם בחינת מזוזות, 'ועל המשקוף' בחינת נשמה האלוהית, ואז ה' רואה שחזרו בתשובה שלמה ומצילם. שכתוב 'וראיתי את הדם ופסחתי עליכם'.

משה רבנו אומר לעם ישראל: 'והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף',  בא ללמד שעם ישראל שהיו בסף של  מט' שערי טומאה,  הגיעו להבנה בנשמה שלהם, שה' הוא השולט, והוא הגואל. ולכן מכאן, יגרשו את היצר מקירות לבם וזאת מתוך התבוננות בכל הנסים שעשה להם, ובמכות אשר הכה את המצרים, ויחזרו בתשובה שלמה, כמ"ש  "ראשית חכמה יראת ה'" שזה מתחיל מהחכמה, מהמוח שהוא בחינת המשקוף שהוא משקף את המציאות לפי אמיתותה וזה מעורר את הלב שזה מסמל את שתי המזוזות.

"והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך"- כנגד האותות והמופתים שזה מסמל את השליטה האלוהית בכל העולמות.

ולזכרון בין עיניך -לזכור שה' הוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, ולהכיר לו טובה על כך, שזה מעורר את האדם בתשובה שלמה לעשות את רצון קונו.

יהי רצון שנזכה לעשות רצון בוראנו ונתפלל לגאולה במהרה בימינו אמן.

                                        ש ב ת – ש ל ו ם !                                              

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

החיפזון מאת ה' -מקרי או מתוכנן?

טעם אכילת המצות בפסח הוא לכאורה, פשוט וידוע לכל ינוקא, וכפי שנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגת מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". כלומר בעקבות החיפזון ביציאה ממצרים, לא הספיק העם לאפות לחם, אלא רק מצות. משמע שהחיפזון ביציאה הוא מצב של "בדיעבד", בעקבות שעת הדחק.

אלא שצריך עיון, שהרי הקב"ה מיידע את משה עוד בראש חודש ניסן על יציאת מצרים הצפויה :

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת ...וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות י"ב)

 משה מעביר לעם את הצווי האלוקי, על לקיחת קרבן הפסח בעשור לחודש והקרבתו בי"ד בו, ומן הסתם הצווי הנ"ל מגיע לאזני העם עוד לפני העשור לחודש ניסן. מדוע אם כן, לא טרח משה להכין את העם גם ליציאה הצפויה? הרי היו להם לפחות ארבעה ימים להכין לחם "נורמלי"? יתרה מזאת, אנו רואים שבני ישראל דאגו לדברים רבים ביציאה ממצרים: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת". אפילו לתפים וכלי שיר היה להם פנאי לדאוג, שהרי צריכים להתכונן לשירת הים. מדוע א"כ לא נתבקשו להכין גם לחם? האין זה מן הראוי להכין עם כל ה"אריזות" גם צידה לדרך?

ההסבר לכך טמון בפסוקים עצמם, בצווי הקב"ה למשה על קרבן פסח מצרים: "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'" (שמות י"ב, י"א).משמע מן הפסוקים, שהאכילה בחיפזון אינה "מקרית" מכורח הנסיבות, אלא רצון ה' ב"תכנון המקורי". ככל הנראה, צווה הקב"ה את משה להפתיע את העם בשעת היציאה, כך שהאכילה תהיה בחיפזון. ברם, הסבר זה טומן בחובו תמיהה קשה יותר. מה הטעם לדרישת החיפזון? האם לא היה די בשעבוד מצרים? מדוע מערים הקב"ה עלינו קשיים נוספים בגאולה?

אכן, לכשנתעמק בדבר נגלה שיש בצווי זה יסוד מהותי ומרכזי באמונת ישראל ובסודות הגאולה לכל אורך ההסטוריה. בכדי לברר יסוד זה יוכלו דברי הרב יוסף דב סולוביצ'יק במאמרו החשוב "קול דודי דופק" להאיר לנו נתיבה.           

מאמר זה, שנכתב כמספר שנים לאחר שואת אירופה, עוסק בעיקרו ביחסי הגומלין שבין כנסת ישראל לקב"ה בתהליכי הגאולה שבעולם. המאמר מתבסס על פרק ה' בשיר השירים. ידועה קביעתו של ר' עקיבא (ידים פ"ג מ"ה) "שכל הכתובים קודש ושיר השירים - קודש קודשים". שיר השירים, דרך המשל והנמשל של הדוד - הקב"ה , והרעיה - כנסת ישראל, טומן בחובו את העבר, ההווה והעתיד של ההיסטוריה היהודית, את נצח ישראל. כמובן שגם פרק ה', כפי שנראה בהמשך הינו חלק מהבנת נצח ישראל.

2. "קול דודי דופק"

"אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה. פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי אינכה אטנפם. דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". (שיה"ש ה').

מה פשר העצלות של הרעיה? מדוע לא מתאמצת היא לפגוש את דודה שכה חכתה וערגה לו? הרי כל שנדרש ממנה הוא קימה ממיטתה ופתיחת דלת ביתה?! מדוע הדוד נעלם לאחר התמהמהות הרעיה? מדוע לאחר החמצת המפגש עם הדוד פוגעים שומרי העיר ברעיה? להבנת הענין מעלה הרב סולביצ'יק שאלה מרכזית נוספת, אשר פתרונה יפתח צוהר להבנת כל השאלות.

היהדות מחנכת אותנו מגיל צעיר ל"עמידה בזמנים" ובלשונו (שם עמ' 75): "היהדות הקפידה מאוד על איסור חימוץ השעה ... שהייה כלשהיא נחשבת על ידה לפשע. האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד - ויתמהמה. מהו איסור נותר - אשר לא איחור השעה? מהו עוון חילול שבת - אם לא עשיית מלאכה רגע אחד אחרי שקיעת החמה שמותרת היתה רגע אחד לפניה? במה מתבטא ביטול מצוות, אם לא בהתמהמהות של דקים אחדים, כגון: קריאת שמע לאחר זמנה, נטילת לולב אחרי ביאת השמש"?.  מדוע הדקדוק "הקטנוני" הזה? וכי מה אכפת לקב"ה אם התפללתי שניה קודם או שניה לאחר מכן? האם הקב"ה "סוגר את המקלטים" לאחר זמן התפילה?

בעיה זאת באה לידי ביטוי במיוחד במצות המצה. ההבדל הדק שבין חמץ למצה, ההבדל בין בצק ששהה שניה פחות משמונה עשרה דקות, בו אני מקיים מצות מצה, לבין הבצק ששהה שניה אחת יותר, עליו אני מתחייב בכרת, הוא הבדל של חיים ומות. מה התרחש בהבדל שניה זו בה "הגלגל התהפך" באופן כה דרסטי? הרי ברור ופשוט שטעם המצה שנאפתה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות פחות שניה, יהיה זהה לחלוטין לטעם החמץ אשר נאפה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות ועוד מספר שניות. מהי א"כ הסיבה לדקדקנות המופרזת לכאורה?


3. החמצת השעה

יסוד גדול באמונת ישראל. הוא איסור חימוץ השעה. במהלך התקופות, מעניק הקב"ה לכנסת ישראל הזדמנויות להגאל דרך המציאות ההיסטורית, אלא שחלון הזדמנויות זה, מוגבל הוא בזמן. אם כנסת ישראל אינה משכילה להתעורר בזמן ולנצל באופן מיידי את ההזדמנות, התוצאות עלולות להיות הרות אסון ולגרור אתן את הסתר הפנים - וממילא גם מדת הדין הנלווית.

זהו, ע"פ הסבר הרב סולבייצ'יק, הנמשל של החמצת השעה בפרק ה' בשיר השירים: "נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות".  

 ע"פ האמור לעיל, נוכל לבאר ביאור פשוט באגדת חז"ל (סנהדרין צ"ח) על ר' יהושע בן לוי העוסק בשאלת עניינו של משיח עם אליהו הנביא וכך מתאר לו אליהו את סימנו של המשיח: "ומאי סימניה? יתיב דיני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב" כלומר: המשיח יושב בין עניים עם פצעים רבים. כולם פותחים את כל התחבושות בבת אחת, מטפלים בכל הפצעים ולאחר מכן חובשים בחזרה, ואילו המשיח מטפל בכל פצע בנפרד כדי להיות מוכן לקריאה, שלא יתעכב.  מדוע הכוננות של "דקה מקריאה" הינה סימנו של המשיח?

ע"פ מה שראינו הרעיון מובן. ענינו של משיח, ענינה של הגאולה, הינה הזריזות להיגאל בו ברגע אשר ניתנת ההזדמנות גם אם עדיין יש פצעים לא מטופלים, אע"פ שאין הכל מושלם.

מעניין, שכבר בפסח הראשון במקרא בו אנו נפגשים בפרוש, אצל לוט והמלאכים - "ויפצר בם מאוד ויסורו אליו ויבואו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (בראשית יט'), ומפרש רש"י שם שפסח היה, גם שם מופיע מוטיב החפזון בגאולה "ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פן תספה בעוון העיר. ויתמהמה ...".  לוט לבסוף נגאל, אך באשתו שממשיכה להתמהמה פוגעת מדת הדין והיא הופכת לנציב מלח...

מהלך היסטורי זה מתגלה גם בתקופת בית שני, וכדברי הכוזרי (מאמר ב' כ"ד): "... כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוקים  ל"בית שני"... כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו - ורבים והחשובים שבהם, נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו: "אני ישנה ולבי ער" - כינה את הגלות בשם "שינה" ואת התמדת הנבואה בקרבת בשם "לב ער" ובאמרו: קול דודי דופק" כיוון לקריאה אשר יקראם האלוק  לשוב לארץ.. "פשטתי את כותנתי" - מורה על  התעצלם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל ... סוף דבר, רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם, ולכן גמלם האלוק כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם ההבטחות האלוקיות רק במידה מצומצמת, כפי מעוט התעוררותם". כאמור, החמצת השעה עלולה לגרור אחריה החמצה של גאולה. גאולת בית שני אמורה הייתה להיות עוצמתית לפחות כגאולת הבית הראשון, אלא שהחמצנו את השעה בגלל ההתמהמהות הפרדוקסלית בגלות בבל.   המשך המאמר בעמ' הבא

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

המשך המאמר מעמ' הקודם

4. "ושמרתם את המצות"

יסוד החמצת השעה בא לידי ביטוי לא רק ברמה האמונית, כי אם גם ברמה ההלכתית של דקדוק במצוות. החמצת השעה בקיום המצווה עשויה לגרור השלכות של חיים ומוות, כפי שראינו לעיל. זהו חינוך מתמיד ויסודי של עולם התורה וההלכה, חינוך ל"עמידה בזמנים". על כן דרשו חז"ל (מכילתא, בא ט') :"ושמרתם את המצות - ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד".  יסוד הלכתי-חינוכי זה בא לידי שיאו בהבדל הדק שבין החמץ למצה. כאמור לעיל, שניות ספורות בלבד מבדילות בין המצה על ידה מקיימים אנו את מצות האכילה מן התורה, לבין החמץ עליו מוזהרים אנו בכרת. האותיות מ' וצ' משותפות הן לחמץ ולמצה. כל ההבדל מתמצה בשוני שבין הה' לבין הח'. תג קטן מבדיל ביניהן, מקטע זניח לכאורה, אך הוא יוצר את כל ההבדל שבין ההחמצה לבין המיצוי, בין שם ה' המסומל באות ה' לבין החטא המרומז באות ח'.

זהו גם המסר העמוק שבחפזון. בראשיתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אשר אמורה להוות מודל לכל הגאולות, מצווה אותנו הקב"ה להיגאל בחפזון, לא להתמהמה, לא "לחלום", כי אם לפעול בנחישות ובמהירות. חפזון מצרים המכוון, הינו בנין אב לכל גאולות העתיד, בהן מצווים אנו שלא להחמיץ את השעה, בבחינת "מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה".


5. סוף דבר

בכל דור ולכל תקופה, קיים "קול דודי דופק", השייך לתקופה זו. הקב"ה קורא לנו מתוך מהדורות החדשות, מתוך ההתפתחויות הפוליטיות והמדיניות, ולעיתים אף מתוך האבסורדים הגדולים ביותר. מחובתנו , בפרט בדור של אתחלתא דגאולה, להאזין לקול הדוד הדופק ולנסות להבין כיצד עלינו לפעול. מהלך הגאולה בו אנו נמצאים, מחולק הוא לשניים ע"פ הבנת גדולי ישראל, למהלך של גאולה גשמית ולגאולה רוחנית. התהליך צפוי להיפתח בגאולה גשמית של קבוץ גלויות והקמת מדינה :" וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:  אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם ה' יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל')

אמנם, תכליתו של התהליך היא הגאולה הרוחנית : "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיך" (שם)

הראי"ה קוק, בדברים אשר נכתבו לפני עשרות שנים, אך כאילו נכתבו אמש, מאיר לנו נתיבה בהתבוננות על מפת הגאולה:

"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בא"י ובישראל...השלוה הגשמית אשר תבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע , עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית" (הרב קוק, אורות התחיה נ"א)

במיוחד בימים אלו, ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", ימים בהם נראה כאילו אפסו האידיאלים,  השחיתות גואה והייאוש משתלט, חובה עלינו להוביל את המהפכה הרוחנית המתבקשת.  "קול דודי דופק" וקורא לנו מתוך כל האבסורדים - " הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיה נד ב') . צו השעה הוא הפצת הרוח , רוח התורה והמסורת, ללא פחד וללא לאות. כאשר הרוחות העכשוויות שוקעות, מגיע זמנה של רוח חדשה לזרוח, רוח רעננה, צעירה, מלאת חזון ואידיאלים, אשר תוביל אותנו בסופו של דבר אל הר ה' ואל בית אלוקי ישראל, לגאולה שלמה, ללא החמצת השעה במהרה בימינו. אמן. "אור חדש על ציון תאיר - ונזכה כולנו במהרה לאורו"

(מאמר מאת הרב רונן נויברט ישיבת הסדר פ"ת)

 

תנחומינו הכנים למשפחת מוג'אני הי"ו במות עליהם האם והסבתא היקרה סעדה מוג'אני  ז"ל תנצב"ה.

מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

 

תנחומינו הכנים למשפחת אהרון הי"ו במות עליהם האב הסבא והאח היקר ציון אהרון ז"ל. תנצב"ה.  

מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד.

אנחנו והתאריך העברי

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב)

בפרשת השבוע שלנו, פרשת בא, מיוסד לוח השנה עברי. כמו בלוח השנה הגרגוריאני, גם בלוח העברי ישנו חודש ראשון שממנו מונים את החודשים (חודש ניסן) כשהלוח העברי מונה את השנים מיציאת מצרים.  

במהלך ההיסטוריה היהודית חלו מספר שינויים בלוח העברי. כך למשל נקבע מחדש כי המאורע שממנו יתחיל מניין השנים יהיה בריאת העולם ולא יציאת מצרים. בדומה לכך הוחלף החודש הראשון של השנה מחודש ניסן בחודש תשרי. 

במהלך המאות האחרונות, חל פיחות משמעותי במעמדו של הלוח העברי. אצל רובנו ללוח העברי כמעט ואין קיום. גם לשאלה האם יש חשיבות לעובדה זאת אין תשובה ברורה שכן הדבר תלוי בעיני המתבונן. יש הרואים בתאריך עניין טכני לחלוטין המאפשר לספור ולכמת מושגי זמן, ולכן לדעתם יש לבחור בתאריך אך ורק לפי קריטריון היעילות. אלו הטוענים כך מציינים כי הלוח הגרגוריאני נוח יותר לשימוש מאחר והוא עושה שימוש בתאריך ספרתי ולא בתאריך מילולי. עניין נוסף קשור באוניברסאליות של התאריך הלועזי, עניין לא מבוטל בעולם גלובלי כמו זה שאנו חיים בו, ולכן לדעתם יש לבחור בתאריך הלועזי המקובל.

אולם ניתן לחשוב לגמרי אחרת. ניתן להתייחס אל הזמן לא רק ככלי שימושי או כקו ליניארי, אלא כמושג בעל משמעות.

לשאלה מהי נקודת האפס ולאיזה אירוע אנו סופרים יש משמעות עמוקה של ממש. התשובה לשאלה זו מלמדת על תפיסת החיים ועל תפיסת ההיסטוריה ומשקלה בעולם חיינו.

המנהל את חייו לאור הלוח העברי מזכיר לעצמו מידי יום שהוא חלק מעם ששורשיו עמוקים וההיסטוריה שלו משמעותית. מי שחוגג את ימי הציון היהודים המיוחדים למעשה מכריז כי ריתמוס החיים שלו נעוץ במשהו רחב בהרבה ממשמעות הטכנית של הזמן. הוא חלק ממסע ארוך שהחל בנקודה מסוימת ויש לו יעדים בכיוון העתידי. המתייחס לתאריך העברי ממיר למעשה את היחס האדיש לזמן ליחס מהותי. אשר על כן ישנה חשיבות של ממש בשימוש בלוח העברי ובהתייחסות אליו.

אולם ישאל השואל, ובצדק, מה עם הפרקטיקה? אין ספק כי ברוב שטחי החיים לא ניתן להתכחש לדומיננטיות של לוח הלועזי שהוא גם המקובל בעולם. אין שום מצווה להיות דון קישוט בנושא, ואף על פי כן עדיין ניתן גם בשגרה להתייחס בכובד ראש ללוח העברי. ציון התאריך העברי בצד זה הלועזי בראש מכתבים או חוזים וכן בחתימה על המחאות, היא אחת הדרכים הראויות לכך. יחד עם זאת, מדובר בצעד שהוא יותר הצהרתי-טקסי שמתרכז בלבוש החיצוני של התאריך, בעוד שריתמוס החיים נותר אוניברסאלי בלבד.

מכאן שהשלמת הדברים היא בהתייחסות ללוח העברי בציון אירועים אישיים מיוחדים. כך למשל, יפה יעשה מעסיק הנוהג להתייחס לימי ההולדת של עובדיו, אם יעשה זאת דווקא בתאריך לידתם העברי. הדבר ישווה אופי חגיגי בהרבה לאירוע, ועד הדרך יקשר את הנפשות הפועלות לדופק החיים היהודי. חשוב להדגיש כי לא מדובר בציון טקסי בלבד, אלא בקביעת מועד שמצוין רק לאור הלוח העברי. אפשרות נוספת היא ציון חגים וימים מיוחדים שגם על פי חוק נערכים לאור הלוח העברי כמו ראשי חודשים, מועדים וצומות. מעבר לחשיבותו של הלוח העברי, המהלך הזה כדאי ולו בשל הרצון להפוך את הזמן שלנו למשמעותי יותר, ולא להיוותר אדישים למשמעותו העמוקה.        

(מאמר מאת הרב יובל שרלו) 

 "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". אומר ה"חתם סופר" שישראל חייבים למנות לפי מספר חדשי ישראל ולא לפי מספר חדשי הגויים, כי ראשון הוא ניסן ולא כמו הגוים שאומרים ינואר הוא הראשון, שנאמר "ראשון הוא לכם"  (חתם סופר).

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

פרפראות

כי אני הכבדתי את לבו. אומר המדרש לשון כבד, כמו כבד כמה שמבשלים אותו מתקשה יותר וגם אינו בולע, גם פרעה כמה שמכים אותו מתקשה עוד יותר ולא רוצה לשמוע מה שאומרים לו.

למען שתי אותותי אלה בקרבו. יש שתי אותות שהם זכר ליציאת מצרים, שבת אות היא לעולם, ותפילין והיה לאות על ידך, וזה שאמר למען שתי "אותותי אלה בקרבו", על ידי יציאת מצרים יהיו לנו שתי האותות האלו.

ולא יוכל לראות את הארץ. רש"י אומר מי שרואה שלא יוכל לראות. יש מפרשים שהארבה אינו רואה, וחז"ל אומרים שסומא אוכל יותר מכדי צורכו, כי העיניים לא משביעות אותו, ולכן הארבה מזיקים את התבואה ביותר (כלי יקר).

יש 8 מיני ארבה ארבה, סלעם, חרגול, חגב, גזם, ילק, חסיל, צלצל.

וינח בכל גבול מצרים. אומר הבעל הטורים שכתוב בתורה פעמיים וינח, וינח ביום השביעי, וינח בכל גבול מצרים, מלמד שנח הארבה בשבת.

לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו. החשך הכי הגדול שלא רוצים לדאוג על השני .(חידושי הרי"ם).

רבות מופתי בארץ מצרים- ר"ת רמב"ם, ומסופר שבסוף ימיו היה במצרים, אבל במקומות אחרים היה לו הרבה רדיפות.

הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' קפז כותב, שכומר אחד שאל אותו שכתוב: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", הנה שקראו אחרון,  וא"כ לא יהא ביהמ"ק השלישי. וענה לו, שבפר' שמות כתוב "והאמינו לקול האות האחרון", ואח"כ כתוב "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה", וא"כ רואים שאחרון הוא לא תמיד האחרון. עכ"ד הרשב"א.

והוסיפו ע"ז הדא הוא דכתיב בפרשתנו 'והיה הדם לכם לאות על הבתים', שהדם שהוא היה האות השלישי אף שהאות לפניו נקרא אחרון, הוא יהא אות על בתי המקדש.

רש"י בפרק י"ב פסוק ו' כותב שמלו באותו הלילה וכן כותב בבעל הטורים בפסוק יג'  שמלו בליל פסח, וגם רש"י ביהושע פרק ה' פסוק ב' כתב שמלו בליל פסח. שואלים איך מותר לימול בלילה, ומתרצים שכתוב בזוה"ק שבאותו לילה היה אור כמו תקופת תמוז שנאמר לילה כיום יאיר אם כן הלילה הזה היה יום.

קרבן פסח מסמן על אחדות ושלמות, שצריך לאוכלו בחבורה באחדות, צלייתו דווקא כשהוא שלם. אסור לשבור בו עצם כי צריך להיות בשלימות, צלי ולא מבושל, כי מבושל מתפורר וצלי רק מתכווץ ונשאר שלם, הקב"ה רצה לרמז לנו בקרבן ראשון שיהיו באחדות ושלמות ובזה יהיה לנו הצלחה בכל (מהר"ל).

ולטוטפות בין עינך. אומר רש"י טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. שואלים הלא התורה נכתבה בלשון הקודש, ואיך יש בתורה לשון אומות, ומתרצים כי בעת דור הפלגה כל אומה הכניסה בשפה שלהם מילים בלשון הקודש, מפני שגם הטומאה יונקת מהקדושה כדי שיהיה להם קיום. (מפרשים).

אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור, ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף, פירוש שהוא טרח ברכוש גדול, כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצוה הבאה ע"י טירחה למצוה שבא בנקל.

(מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א


                                                                      

חידון לפרשת בא

                                            מאת עזרא מרום   

שאלות
1. "בא אל פרעה". מדוע לא נאמר :"לך אל פרעה"?
2. על הארבה נאמר: "וכיסה את עין הארץ". על מי בתורה נאמר ביטוי זה?
3.  באיזו מכה, חוץ מחושך, נוצר חושך ביום?
4. עיין ברש"י וענה: מה היו מטרות מכת החושך?
5. "וכל פטר חמור תפדה בשה". במה זכו החמורים שתתקיים בהם מצווה זו

    ומה למדים מכך?
6. "אילו מכות נעשו ע"י משה ואהרן ביחד?
7. מה משותף לילק,חסיל וגזם?
8. מה ההבדל בין המכות שניתנו ע"י הקב"ה לבין אילו שניתנו ע"י משה ו\או

   אהרן?
9. מהיכן נלמד הכלל: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"?
10. איזו מכה נקראה בשם "המוות"? 
11. על אילו מכות נאמר בפרשתינו שלא היה ולא יהיה כמוהם?
12. מה משותף למכות: ברד,ארבה וחושך?
13. עשרת המכות ניתנו ביבשה, באויר ובים. מה משמעות הדבר?
14. באיזו מכה מסופר שנשבה רוח חזקה מאד?
15. "על התפילין נאמר: "והיו לאות על ידך". אילו עוד מצוות נקראים בשם

     "אות" ומה הרמז לכך?

 

 


תשובות
1. כי אלוקים נמצא בכל מקום ואי אפשר ללכת ממנו.
2. בלעם אמר על עם ישראל: "וכסה את עין הארץ"
3. במכת הארבה
4. א.להרוג את רשעי ישראל מבלי שיראו המצרים במותם. ב. כדי לאפשר

    לישראל לראות היכן שמים המצרים כסף,זהב וכלים.
5. בצאת ישראל ממצרים הטעינו על החמורים את כל מה שלקחו מהמצרים.
    
למדים מצכך שהקב"ה לא מקפח שכר אף בריה.
6. מכת שחין בלבד
7. כולם סוגים שונים של ארבה 
8. במכות שניתנו ע"י הקב"ה נפגעו גם הבהמות. רמז ל-2 המכות הכתובות

    בפרשה: בכורות, ארבה.
9. מהפסוק: "ושמרתם את המצות" (י"ב, 17)
10. הארבה
11.  א. הארבה: "לפניו לא היה ואחריו לא יהיה". ב.במכת בכורות: "והיתה   

     צעקה גדולה..אשר כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסיף" (י"א, 6)
12.  כולן ניתנו ע"י משה.
13. הקב"ה שולט בכל היקום ! (בניגוד לאלילים שלהם מיחסים כח מוגדר כמו אל הים, אל הגשם וכו')
14. ארבה
15. שבת וברית מילה. הרמז לכך במילה שבת ר"ת: שבת,ברית-מילה, תפילין.


 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

כה'

טבת

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

וארא

גיליון 597


פרשת וארא – מעיינות יואב

"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'"-  ונלע"ד, אלוהים שזה דין, ה' -שזה חסד.  כלומר כשבא על האדם דין, זהו חסד גדול, רק שהוא אינו מבין.  שכתוב "שמש ומגן ה' אלהים" ה' שהוא בחינת שמש משפיע חסד ומגן ומונע ממנו את חום השמש שלו, אלוהים בא להגן עליו, ולכן מידת הדין -אלוהים, באה להגן מפני השמש ומכאן שזהו חסד.

 

הקב"ה אומר לבני ישראל ארבע לשונות של גאולה "והוצאתי" שזה בחינת אדם יוצא מהעולם, אם תיקן עצמו עולה למצב של "והצלתי", כלומר שניצל מהדין כיוון שזכה לתקן את עצמו. "וגאלתי" מסמל מדרגה יותר גבוהה, מצד ההתקרבות לה'. "ולקחתי" -זה בחינת גאולה שלמה בחינת כסא הכבוד שהוא מעל כולם. וארבע לשונות כנגד ארבע עולמות: עשיה, יצירה, בריאה ואצילות.

 

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי"- כתיב בפר' וישלח (ל"ה/י"א): "ויאמר לו אלוהים אני אל שדי פרה ורבה" מכאן נלמד שבמקום שכתוב אל שדי, ה' מברך אותם.  ונגלה ה' עליהם באל שדי באופן נסתר, כיוון שעדיין לא הגיעה שעת הגאולה, ו"שדי" לשון די, כלומר לשון מגביל. כיוון שהיו עם ישראל צריכים לירד למצרים וכעת שהגיע זמן גאולתם, כמו בתהליך בריאת העולם שנברא בשם אלוהים- במידת הדין, וזה מקביל לירידת עם ישראל למצרים.

 

 ועירב מידת החסד של שם ה' שכתוב "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים", ופה עירב מידת החסד בזה ששלח את משה ואהרן להוציא את בני ישראל מארץ מצרים ופונה אליהם בארבע לשונות של גאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ואז "והייתי לכם לאלוהים" כמו שאמר דוד המלך: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו" ומפה נלמד שיבקש האדם מה' שהוא יעניש אותו ולא יתן אותו בידי אדם שהם קשים ואכזרים, כמו שראינו כמה היו המצרים מענים את עם ישראל.

 

"בא דבר אל פרעה"- בתחילה אומר ה' אל משה "לכה ואשלחך" ומשה עונה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". וכאן אמר לו: "בא", ומפה מבינים שה' בא איתו.  ומסיים בלשון ציווי שאין לערער, מאחר והיה משה מתווכח עם ה' כדי שלא ישלח אותו.  כעת נסתיים הויכוח בציווי של ה' ובזה נסתמו טענותיו של משה.

 

"אלה ראשי בית אבותם"- מנה את ראובן שמעון ולוי שגינה אותם יעקב אבינו, ולא ענו לאביהם, כדי להצדיק עצמם בעיניו.  וכיוון ששמעו מוסר אביהם ולא ענו, אומר המדרש שזכו להיות מלכים במצרים אחרי יוסף, יהודה שגם הודה בטעותו זכה למלכות דוד שיצא ממנו.

בראובן כתוב- בני ראובן, בשמעון- בני שמעון, ובלוי כתוב- "ואלה שמות בני לוי", כמו "ואלה שמות בני ישראל", ששם נאמר על בני ישראל שלא שינו את שמם והיו יושבים ועוסקים בתורה ופה כתוב כן על בני לוי, כיוון שהיו ממשיכים בעיסוק התורה ולא היו בשעבוד.

 

 ורואים לפי שמות בניו רמז לשעבוד: גרשון לשון גרוש, שגורשו ישראל מנחלת אבותם, קהת הקהו שיני ישראל, שלא יהיו עוסקים בתורה, מררי שמררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים. "ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל" ומקהת יוצא מושיען של ישראל.

 

רשימת בניו מעידים על גאולה: עמ-רם שממנו יצא משה שהרים קרנם של ישראל מעבדות לחירות, חברון שחברו את עם ישראל יחדיו להאמין בה' יתברך, ועוזיאל כמו "ה' עוז לעמו יתן" שזכו עם ישראל למתן תורה.

 

המכה הראשונה מכת דם- רמז שכל החטא בא מן הדמים שכתוב "כבד לב פרעה" – מלא דם, לעומתו דוד המלך אומר "ולבי חלל בקרבי" כלומר הרג את היצר הרע.

 

מכה שניה צפרדע מרמז על  צפר=בקר, דע=ידיעה, מלשון "בוקר וידע ה'".  הרעש של הצפרדעים הגביר את הדעה כדי שידעו את ה' במכת הצפרדעים אומר לו משה: "התפאר עלי למתי אעתיר לך" כלומר להגביר את הדעה של א"ס ב"ה.

 

מכה שלישית כינים מזכיר לאדם שהוא מעפר.

 

מכה רביעית ערוב שזה חיות רעות. כאשר אין הבנה בייסורים קטנים כמו כינים, יש חיות יותר גדולות, יש בר מינן מכות קשות שבאות על האדם כדי להזהיר אותו.

 

מכה חמישית דבר שזה יותר כואב לאדם שבאים לו נזקים ברכוש, וזה אחד הרמזים על טעותו ודרכו הצריכה תיקון.

 

מכת שישית שחין שבא מפיח ופיח לשון נפיחה ולכן השחין הוא אבעבועות שמתנפחות מעצמן, שחין לשון נחש שבא אחרי בריאת האדם והטעה אותו והרי ה' נפח באפו רוח חיים ואי אפשר שישמע ליצור נחות כמו הנחש ופה גם מרמז על העקשנות של פרעה לא לשמוע את דבר ה'.

 

מכה שביעית ברד, פה הברד שדרכו לירד בקור וגם קודם יורד גשם מרמז שיש חטאים גדולים, הטבע לא מתנהג כמו שנברא שכתוב "אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" חוקי הטבע משתנים, כשאין עבודת ה', שכתוב "ואש מתלקחת בתוך הברד".

נתפלל שה' יחזק אותנו בכל מידה טובה לעבדותו יתברך ויעשה עמנו למען שמו ויחזירנו בתשובה ונזכה במהרה בימינו לגאולה השלמה אמן.

ש ב ת – ש ל ו ם !

 

תנחומינו למשפחת חדד הי"ו  במות עליהם האם ציפורה ז"ל תנצב"ה. מן השמיים תנוחמו, ולא תוסיפו לדאבה עוד.

                                                 

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD. 

פרשת וארא-פרפראות לפרשה

בפרשת וארא יש שבע מכות, וזה מרומז בשתי האותיות הראשונות של וארא ו-א בגימטריה שבע, ובפרשת בא יש שלוש מכות ומרומז באותיות בא שזה בגימטריה שלש.

וארא אומר רש"י אל האבות. שואלים הלא כתוב מפורש בפסוק אל אברהם יצחק ויעקב ומה מוסיף רש"י, ומפרשים שאבות הפירוש לשון רצון, כמו ולא אבה יבמתו, שהקב"ה מראה עצמו כביכול לאלו שרוצים אותו, וכלשון הרמב"ם, וכן מפרשים אהיה אשר אהיה אני יהיה עם אלו שרוצים שאהיה איתם (חתם סופר).

כתוב במדרש הטעם שכתוב ארבע לשונות של גאולה, שזה כנגד ארבע גזירות שגזר פרעה,בפרך, מילדות, יאור, תבן, גם כנגד ארבע הגלויות, מצרים, בבל, יון, אדום, ולכן אנו שותים ארבע כוסות בפסח כנגד הד' לשונות של גאולה, שנאמר כוס ישועות אשא, להראות שה' הושיע אותנו מארבע גזירות ומושיע אותנו מד' גלויות.

ונתתי אתה לכם מורשה. ולא כתוב ירושה, לרמז שהם לא יירשו את הארץ רק בניהם אחריהם יירשו אותה (רבינו בחיי).

ונתתי לכם מורשה. שתי פעמים כתוב בתורה לשון מורשה, אחת לגבי ארץ ישראל, ואחת לגבי התורה, כמו שכתוב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי יש קשר בין אחד לשני, שאם יש תורה אז יש גם ארץ ישראל, שנאמר ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו.

ותלד לו את אהרן ואת משה. למה נזכרו כאן אהרן ומשה, בגלל שהם היו נביאים ועלו לדרגה גדולה מאוד, ולכן נזכרו לומר שאפילו שהם נולדו מאב ואם, בכל זאת אפשר לעלות מבשר ודם לדרגה גבוהה. וכלשון הרמב"ם שכל אחד יש בכוחו לעלות במדרגה כמשה רבנו.

כתוב בפרשה שלושה גילאים, אב בן נכד, לוי בגיל 137, קהת 133, עמרם 137, וכן ישבפרשה שלושה נשואים אב בן נכד, עמרם עם יוכבד, אהרן עם אלישבע, אליעזר עם בת פוטיאל.

למה הזכירה התורה הגילאים של משה ואהרן, ללמדך שאפילו שהם היו זקנים כל כך, בכל זאת טרחו הרבה עם המופתים והמכות למען כלל ישראל (ספורנו). 

הוא אהרן ומשה. מפרש רש"י לומר לך ששקולים היו. ולכאורה הרי כתוב ולא קם כמשה, בכל זאת כתוב אהרן ומשה ששקולים היו ולא החזיק אחד עצמו גדול מהשני.

תנו לכם מופת. מה הפירוש לכם, אלא אלו שעושים כישוף הם עושים רק לזולת אבל לא לעצמם, כי הם יודעים שהוא שקר, וזה שאמר פרעה תנו "לכם" מופת, עשו מופת שזה יהיה גם לכם מופת.

למה נקראו צפרדעים, כי הם יודעים להבחין מתי בוקר, וזה שתי מילים צפר דעה, יודעים מתי צפרא דהיינו בוקר.

חנניה מישאל ועזריה למדו ק"ו מצפרדעים, כמו שהם מסרו נפשם לה', ושואלים למה היו צריכים ק"ו, הלא כתוב מפורש בתורה יהרג ואל יעבור שצריכים למסור נפשם, אלא שכתוב בחז"ל שהיתה להם ברירה שיכלו לברוח, אך הם למדו מהצפרדעים שגם הצפרדעים היתה להם ברירה שהיו יכולים ליכנס בדברים אחרים, כגון בתוך אוכל, ולא היו צריכים ליכנס לתוך התנור הבוער, ובכל זאת נכנסו לתוך האש, מזה למדו ק"ו מהצפרדעים שאע"פ שאינם מצווים על קידוש השם והיתה להם ברירה אחרת, ובכל זאת נכנסו לתוך האש במסירות נפש על קידוש שמו יתברך, אנו שמצווים על קידוש השם על אחת כמה וכמה. וכן אומרים חז"ל שאלו שנכנסו באש נשארו בחיים והרמז רק ביאור תשארנה, רק באור  [אלו שנכנסו באש]  תשארנה.

בנס של המטה היה נס בתוך נס, שאחרי שהנחש נהיה למטה בלע את המטות, וגם שלא היה ניכר במטה כלום שבלע את שאר המטות.

הצפרדעים עשו מסירות נפש, וגם השירה שהם שרים בכל יום הוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שזה ענין של מסירות נפש (תורת משה).

ויעלו הצפרדעים על ארץ מצרים. חז"ל אומרים שהיתה אז מלחמה בין כוש לבין מצרים על הגבולות, והצפרדעים הכריעו עד היכן מגיע הגבול האמיתי של מצרים, שעד היכן שהיו הצפרדעים סימן היה שהוא הגבול של מצרים, והחרטומים רצו להרחיב את גבול מצרים, לכן מדגיש הכתוב גם כשהחרטומים הביאו צפרדעים "על ארץ מצרים" שלא יותר מהגבול כמו שרצו.

במכת כנים כתוב אצבע אלוקים. החרטומים לא יכלו לעשות כינים מפני קטנם שהיו פחות מכשעורה, אמרו החרטומים שהכל מה', וזה מרומז בר"ת של "אצבע" א'ין צ'ריך ב'דיקה ע'וד.

הדעת זקנים מביא עוד פירוש למה לא יכלו לעשות מכת כינים, כי המכשפים צריכים להיות על הארץ בשעת הכישוף, ולכן לא יכלו לעשות כישוף מפני שלא יכלו לעמוד על הארץ, כמו שנאמרוכל עפר הארץ היה כנים, כמעשה דר' שמעון בן שטח עם המכשפות שהגביה אותן מהארץ, וכך תלאום.

ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה. בגמרא ב"ב ובמדרש איתא, ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון, מה ת"ל אחות נחשון, מלמד שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה, ויש מוסיפים שר"ת "אחים" א'שת ח'יל מ'י י'מצא.

 

חז"ל אומרים שיש חיה ששמה ידעוני, ויש אומרים שנקראת אבני השדה, שהיא מקושרת לארץ ע"י צינור שאורכו כחמישים אמה, וכך היא יונקת מן הארץ, ואם נקרע הצינור מיד מתה, ובאה למצרים עם הגוש עפר שיונקת עם הצינור, וזה מרומז בפסוק ומלאו בתי מצרים את הערב "וגם האדמה אשר הם עליה". ויש אומרים שגם עם שאר החיות הביאו החיות עפר ממקומם, כדי שירגישו כבמקומם ויוכלו להזיק, שדרך של חיות שכשאינם נמצאים במקומם הטבעי פוחדים להזיק.

 

כתוב במכת צפרדע ויצעק משה אל ה'. ומפרש בשפתי חכמים שבגלל שהמתפלל צריך שישמיע לאוזניו והצפרדעים היו מקשקשים בקול, בגלל זה צעק משה שישמע את תפילתו באזניו.

מלמד אחד שאל את תלמידיו מה הפסידו המצריים במכת דם, וענו לו שלשה דברים מים דגים כסף.

 

ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. כתוב במשנת ר"א (פי"ט) שבבית פרעה לא היתה מכת דם, וכתב המשך חכמה דמכיון שמבואר שכל מים שלקחו המצריים במחיר לא נהפך לדם א"כ מחיר גדול נתן פרעה למשה שגידלו בביתו, ע"כ. ולכן כתוב ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, העיקר שבביתו אין דם ולא איכפת לו מעמו כלום.

 

כל מכה שלישית היתה בלי התראה, וסימנך:

ח

ש

כ

ש

ח

נ

כ

נ

ם

 

שנקראים משני כיוונים (מובא בפרדס אגדה)                                   

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל 

ואני אקשה את לב פרעה

לכאורה יש לשאול מה טעם הקשה ה' את לב פרעה, והכביד את ליבו שלא ישלח את בני ישראל מארצו? הקושי שמעלים הפרשנים במדרש הוא כפול : אם הקב"ה הכביד את ליבו מדוע הענישו על כך? ואם הענישו, מדוע לא נתן לו דרך לחזור בתשובה?

 

הקושי האמור לעיל מובא בדברי הרמב"ן. האומר על כך:   "ואני אקשה את לב פרעה - אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין, לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה.  אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.

 

והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו, ויש בו שני טעמים ושניהם אמת - האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון.  והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג, כב, ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח, ט ז) הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו' (יחזקאל לח כג).

 

ספורנו (ז, ג')  מעלה תשובה נוספת  המתייחסת דווקא אל העם המצרי. ואל עם ישראל.

ואני אקשה. הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו חי אני נאם ה', אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה, אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי.  ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר, ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא הייתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להיכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי, וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות:

 

גם הרמב"ם (רמב"ם הלכות משוגה פרק ו' הלכה א' ג' /או שמנה פרקים פרק ח') עומד על כך, אם כי הוא  מדגיש כי מלכתחילה היתה זו הבחירה של פרעה מתוך זדון, ועל כך היה עליו להיענש. וגם מניעתם מתשובה היתה כעונש מאת ה', כדי שיקבלו את עונשם: וכך אומר הרמב"ם: 

"ומה זה שאמר וחזקתי את לב פרעה" עד "ומנעם מן התשובה הוא שלא ישלחם" כמו שאמר: כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' (שמות י', א'). ואחר זה ידרוש ממנו שישלחם, והוא אנוס שלא לשלח. ואחר כך מענישו, הואיל ואינו משלחם, ומאבדו ומאבד סיעתו! זה כביכול עוול וסותר כל מה שהקדמנו. אלא שאין העניין כך. אך פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי כפיה וללא הכרח. וחמסו הגרים שהיו בתוכם והרעו להם, כמו שנאמר במפורש: ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו וגו' (שמות א' ט' - י'). ומעשה זה עשוהו בבחירתם ובזדון לבבם. ואין כופה אותם בזה. והיה עונשם על כך מעם האלוהים, שמנעם מן התשובה, עד שנפרע מהם, כפי שהדין נתן. ומניעתם מן התשובה, הוא שלא ישלחום. ...

שד"ל:  רואה בדרך הביטוי המייחסת לאל את הקשיית לבו של פרעה, כדרך המקובלת, אצל האדם, להסביר מצב שכאשר אדם מכביד את ליבו ללא סיבה מובנת, הוא נוטה לייחס זאת לאל, וכך הוא אומר:

"ואפשר גם לפרש כדעת הרמבמ"ן /ר' משה בן מנחם/ שלא היה בזה עונש וגם חמש, אלא כי פרעה עצמו הקשה לבו. אלא שכל המעשים ייוחסו לאל בצד מה כי הוא הסיבה הראשונה: ואני מוסיף, כי המעשים המיוחסים בתנ"ך אל האל הם המעשים הזרים שסיבתם בלתי מובנת לנו, וכן כאן קשי ערפו של פרעה אחרי ראותו כמה אותות ומופתים הוא דבר זר ומתמיה, על כן יוחס אל האל; וכיוצא בזה דברים כ"ט ז': ולא נתן לכם ה' לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע" ... וכן שמואל ב' ט"ז: וכי ה' אמר לו לקלל.

 

רלב"ג (זהו גם פירוש לשמואל בכ"ד א'):מוסיף על כך ומוצא כי  יש הבדל בין מצב בו אדם שב בתשובה שלא מתוך בחירה, אלא רק לאחר שקיבל עונש או סבל יסורים, לבין תשובה שנעשתה מתוך בחירה טרם בוא העונש. וכך הם דבריו:

"ויסת את דוד", וכן גם בראשית כ"ז כאשר דבר ה' – ר' יוסף אלבו בספר העיקרים מאמר ד' פרק כ"ח: ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב, שהשם מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי תשובה וזה שהרשע בבוא עליו המכה, מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש כמו שאמר פרעה חטאתי הפעם ה' הצדיק. ובעבור זה דומה לאונס ואינו בחיריי.  הנה ה' מחזק את לבו לאמר שבאה המכה במקרה, ולא על צד ההשגחה וזה כדי שיסור מלבו את המרק מחמת המכה, וישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח, ואז יבחן אם היתה תשובתו בחירית. ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים לא שה' ימנע מן האדם טוב בחירתו, חלילה, אמר הכתוב /יחזקאל י"ח/ כי לא אחפץ במות המת... והשיבו והחיו אלא שה' משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ, והוא בוחר דרך לעצמו.

מעניין לראות כי ההתראות לפרעה טרם בא המכה, מופיעות  בסדר בו כל שתי מכות הוא מתרה בו, ובשלישית, בשישית ובתשיעית הוא אינו מתרה כפי שעומד על כך הרשב"ם (ז' כ"ו) 

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה - שני פעמים היה משה מתרה את פרעה בשני מכות ובשלישית לא היה מתרה. וכן כל הסדר (בכל שלש' סבות אינו מתרה בשלישית) בדם ובצפרדע התרה בכנים לא התרה. בערוב ובדבר התרה. בשחין לא התרה. בברד ובארבה התרה. בחשך לא התרה:

 

הרמב"ן (ח, ט"ו) מבאר זאת כדלקמן:

ד"ה ויאמרו החרטומים ...  ומה שאמר ר"א כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (להלן ט י), אבל לא התרה בו, כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו"ר י ד) שהיו מסרסים אותם וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל לג ט) ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה נפשך הצלת ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר, בעבור שהוא מיתה, וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (להלן ט טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו הענין איך יהיה: ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה....

 

נמצאנו למדים כי דרכו של הקב"ה בעת שהכה את פרעה והכביד את ליבו, נועדה לשלוש מטרות: האחת להעניש את פרעה. השנייה ללמד דרכי תשובה, למצרים, ולתת להם אפשרות להכיר בגודלו של ה'. והשלישית, עבור עם ישראל, להראותם את גודלו של ה' למען יאמינו בו, להראותם כי פרעה ומצרים נענשים כפי רוע מידתם כלפי עם ישראל, וללמדם דרכי תשובה  לעתיד טרם בוא פורענות אליהם.  כפי שמסוכם בפסוק הפותח את פרשות בוא: כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ומען תספר באוזני בנך ובין בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'.

                                 (הובא ועובד ע"פ גליונות של נחמה לייבוביץ)

                                  

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

פרפראות

אחד מהמקובלים מהדור הקודם עשה שאלת חלום למה אנו לא נגאלים, ענו לו "מאן שלח את העם"- בגלל שלא אומרים אמן כראוי, ש"מאן" אותיות אמן.

 

השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה. מה הפירוש והתיצב, שאפילו משה שהיה עניו, אבל לגבי פרעה לא צריך להראות שום הכנעה, וזה "והתיצב" מלשון התייצבו בראש מורם (אור החיים).

 

כתוב במדרש כי בכניסה לבית פרעה היה פתח נמוך, וכל שנכנס היה צריך להתכופף, והיה שם פסל ונמצא שכל אחד שנכנס היה משתחווה לפסל, וכשיעקב נכנס וכן משה ואהרן התרומם הפתח, כדי שלא יצטרכו להתכופף, וזהו שנאמר "והתיצב", ואצל יעקב נאמר "ויעמדהו" לפני פרעה.

 

הירא את דבר ה' ואח"כ כתוב ואשר לא שם לבו. ומדוע לא נאמר להיפך מהירא את דבר ה' דהיינו "ואשר לא היה ירא דבר ה'", אלא היצר הרע אינו מחכה עד שאדם יהא לא ירא דבר ה' ח"ו, רק כשרואה איזה רפיון כבר מגיע, וזה אשר לא שם לבו, רק רפיון קטן, גם כתוב במשליהַתָּעִיף עינך בו ואיננו, שכהרף עין הוא כבר בא, אם מוצא דבר קטן ביותר כבר מוצא היצר הרע מקום להכשילו.

יש מפרשים שכתוב הירא את "דבר" ה' שהם פחדו מהמכות ולא מה'.

 

ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. כתוב במדרש ה' הצדיק ואני, שהתכוין פרעה שגם הוא צדיק, ורק העם המה הרשעים, וכתוב במדרש שכשהתחילו הגזירות לא הסכים פרעה לכך, והורידוהו שלושה חדשים מכסאו, עד שהסכים לזה, וזהו שנאמר ועמי הרשעים הם אשמים, ואכן הרשעים תמיד מאשימים את זולתם ולא את עצמם.

 

רש"י מביא מדרש תנחומא לבאר ענין וסדר המכות, כמו במלחמה בראשונה מקלקלים את המעינות וזה מכת דם, ואח"כ תוקעים בשופרות וחצוצרות להפחיד את האוייב, וזהו צפרדעים וכו'.

 

כתוב במדרש עוד טעמים, דם למה בא, בגלל שהיאור היה עבודה זרה של המצרים, והוא קיבל העונש ראשון, גם שלא נתנו לישראל להתרחץ, וכן להשפילם בזה שצריכים לקנות מים מבני ישראל. צפרדעים, בגלל שאמרו לישראל לצוד עבורם שקצים ורמשים, שזה היה מאכלם. כיניםבגלל שלא נתנו לישראל להתרחץ והיו להם כינים, וגם אמרו להם לחרוש בעפר, ובמכה זו היו כל העפר כינים. ערוב בגלל שאמרו לישראל לצוד חיות עבורם. דבר, שאמרו לישראל לרעות בהמות שלהם. שחין שאמרו לישראל לחמם להם חמין לשתיה ולרחיצה, והשחין שורף את האדם כשרוחץ בחמין. ברד, שאמרו לישראל לנטוע עצים ואילנות ושברם הברד. ארבה, שאמרו לישראל לזרוע תבואה, והארבה אכל את התבואה. חשך שלוש טעמים, א. שיראו ישראל את מחבואי הכסף והזהב, ולא יוכלו לומר שאין להם, ב. שימותו רשעי ישראל, ולא יאמרו שגם ישראלים מתים, ומתו אז ארבע חלקים מכלל ישראל, ג. מפני שהכריחו את ישראל להאיר להם את הדרך לצורכם. מכת בכורות, בגלל שכלל ישראל הם הבכורים של ה' כמו שכתוב בני בכורי ישראל, והם עינו את ישראל וגם הבכורים היו עבודה זרה של מצרים.

 

שלוש מכות היו על ידי ה', ערוב דבר ומכת בכורות. ושלוש על ידי אהרן, דם צפרדע כינים.ושלוש על ידי משה, ברד ארבה חשך. ואחד ע"י כולם ביחד שחין.

 

כתוב ומטר לא נתך ארצה, ונשאר הברד תלוי באויר, חלק נפל בזמן יהושע, וחלק ירד לעתיד לבוא, אבני אלגביש בב"א.

 

ויהי לתנין. למה דוקא תנין, מפני שכשהקב"ה חתך את רגלי הנחש צעק קולות שנשמעו בכל העולם, וזה היה רמז לפרעה שגם יצעק ביציאת מצרים קומו צאו מתוך עמי, וישמעו בכל מצרים וגם המצרים יצעקו (יונתן בן עוזיאל).   (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 

                                                                      

חידון לפרשת וארא

                                            מאת עזרא מרום   

שאלות 

1. א. מדוע במכות דם, צפרדע וכינים לא משה היכה במטהו אלא אהרן?

    ב. מה הלקח הנלמד מכך?

2. איזה נס היה במכת הברד?

3. א. ציין 2 דברים בתורה שעליהם נאמר הביטוי "מורשה".

    ב. מה ההבדל בין מורשה לירושה?

4. 10 פעמים יש קל וחומר בתורה, אחד מהם בפרשתינו. מהו?

5. מה השם של א. הוריו של משה ב. סבו של משה (מצד האבא)?

6. מי בתורה התחתן עם: א.דודתו. ב. אחותו?

7. מאיזה פס' לומד רש"י את הכלל: "הנושא אישה צריך לבדוק באחיה"?

8. אני אסיר ולא יושב בכלא. מי אני?

9. מה פירוש המילה: "צפרדע "?

10. "ויסר הערוב " מדוע החיות לא מתו? (רש"י)

11. בחלומות פרעה בלעו חי(פרות) וצומח(שיבולים) כל אחד את מינו. איזה דומם בפרשתינו בלע דומם אחר?

12. כמה בנים היו ללוי ומה שמותם?

13. באיזו מכה היה נס בתוך נס?

14. מה שמות : א.אשתו של אהרן? ב. ארבעת בניו?

15.אילו ניסים היו במכת השחין?

 

תשובות 

1. א. כהכרת טובה למים ולחול שהגינו על משה (משה בתיבה בים סוף,והטמנת המצרי בחול)

ב. הכרת הטוב לדומם,קל וחומר לבני אדם!

2. אש ומים ירדו יחד והמים לא כיבו את האש!

3.א. ארץ ישראל בפרשתינו, והתורהשעליה נאמר: "מורשה קהילת יעקב".

 ב. ירושה-עוברת אוטומטית, מורשה מותנית בזכאות המקבל-אם הוא ראוי לכך.

4. "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה"?(ו',12)

5. א. עמרם ויוכבד ב. קהת

6. א. עמרם נשא את יוכבד דודתו(ו',20). ב.שמעון התחתן עם דינה אחותו.

7. "ויקח אהרון את אלישבע...אחות נחשון לו לאישה".

8. "ובני קרח אסיר ואלקנה".(ו',24)

9. מורכבת מ 2 מילים : צפר = בוקר דע=יודע. כלומר יודעת מתי מגיע הבוקר ומקרקרת רק בלילה!

10. כדי שהמצרים לא יהנו מהעורות שלהם.

11. מטה אהרון בלע את מטות חרטומי מצרים.

12. 3 בנים: גרשון,קהת ומררי

13. במכת הברד: האש והברד התערבו יחד ושניהם ביחד דלקו (רש"י ושפתי חכמים)

14. א. אלישבע ב. נדב, אביהו, אלעזר ואיתמר.

15. א. בקומץ אחת החזיק משה מלוא חופניים.

     ב. האבק התפשט על כל ארץ מצרים למרות כמותו המועטה.

 

ברכות למשה וחנה נגר הי"ו להולדת הנכד. בן לאורטל ויניב אלקיים הי"ו, מזל טוב להורים, ורפואה שלמה ליולדת.

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

יח'

טבת

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

שמות

גיליון 596


פרשת שמות - סיבת שעבוד מצרים ולדורות

 

לפעמים אדם קם בבוקר ושואל את עצמו  מדוע עם ישראל, היה צריך להתחיל את ראשית דרכו כעם עבדים?  מדוע העם שנבחר ע"י הקב"ה כעם סגולה, צריך היה לחוות בתחילת דרכו שעבוד של 210 שנים כמניין "רדו"?

אם נזכור,  שהקב"ה אומר לאברהם אבי האומה, במחזה, בברית בין הבתרים , כי, בעוד כ-200 שנה יהיה גורל זרעו:  "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם 400 שנה",  מתעוררת לכאורה גם השאלה כלפי מעלה, מדוע גזר על כך הקב"ה, כלפי זרעו של אברהם אבינו אשר אותו ראה הוא כבחיר האנושות,  ובחר בו להוביל את  דרך ה'  ולהנחילה לעולם ולזרעו? לאמר: מה היה "חרי האף הגדול" אשר הוביל לשעבוד? ומה הייתה סיבת השעבוד מאת הקב"ה?

 

בפרשת שמות מסתיים "תור הזהב" של בני ישראל במצרים ומתחיל השעבוד. נחמה ליבוביץ ז"ל בספרה "עיונים בספר שמות", מבארת את הגורמים המדיניים, הכלכליים והדתיים, שגרמו למצרים לרדוף את ישראל ולשעבדם בשעבוד כה קשה.  וכן את הטעם לכך שעם ישראל היה נרדף ומשועבד לכל אורך ההיסטוריה, ולא רק בגלות מצריים שהיא הגלות הראשונה? התשובות לכך רבות ומגוונות ונזכיר את חלקן.

 
במדרש שמות רבה, מוסבר הטעם של הגלות והשעבוד, כעונש על חטאם של ישראל שרצו להתבולל ולהיות ככול המצרים. בני יעקב אשר "לגור בארץ" באו, -לא גרו, אלא ממש ישבו בה, וכפי שמצוין בסוף פרשת ויגש: "ויאחזו בה".

נכתב במדרש, שכשמת יוסף, הפסיקו בני ישראל לקיים את מצוות ברית המילה ורצו להיות ככול המצרים. (ובכך הפרו את הברית שכרת ה' עם אברהם).  "ותמלא הארץ אותם" נאמר במדרש, שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות מהם.

כיוון שעשו כל אלו, הפך הקב"ה את אהבתם של המצרים לבני ישראל לשנאה, והם התחילו לשעבדם.


הנציב מוולוז'ין, ב"העמק דבר" מסביר את "ותמלא הארץ אותם" – שבני ישראל לא ישבו רק בארץ גושן, אלא הם התיישבו בכל ארץ מצרים. בני ישראל רכשו דירות בכל מקום פנוי שמצאו, ולכן במכת בכורות היה צריך הקב"ה לפסוח על בתי בני ישראל, כי הם התערבו עם המצרים בכל מקום. זו הסיבה לשנאת המצרים. במקום להיות נבדלים ויושבים בארץ גושן, הם רצו להיות דומים למצרים במגוריהם, בלבושם ובהתנהגותם, עד שלא יהיה ניכר בהם שהם יהודים. לדעת הנציב, זו הסיבה גם ש"בכל דור עומדים עלינו לכלותינו" בגלל שאנו רוצים להיות ככול הגויים, ולא להיות נבדלים ומיוחדים.

 

נושא זה הוא יסוד בתורת הנציב, שחי כידוע בתקופת ההשכלה ולחם כנגד המגמה של ההתקרבות לאומות העולם, לתרבותם, לאורח חייהם ולהתבוללות בתוכם. אנו מוצאים יסוד זה גם במקומות אחרים כמו לדוגמא בספר במדבר שכתוב:  "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". כותב הנציב : "אומה רגילה כשהיא נמצאת בגלות היא מתערבת עם המגלים, וכך הם משיגים אהבה וכבוד. עם ישראל לעומת זאת, כשהוא "לבדד" ואינו מתערב עם המגלים אז הוא "ישכון" במנוחה ובכבוד, ואם הוא ינסה להתערב "בגויים" הוא "לא יתחשב" – הוא אינו נחשב בעיניהם בכלל לאדם, ומותר ואפילו חובה לשעבדו".


ראינו ששני המפרשים מגדירים שישראל בעצם חטאו כאשר הם התערבו בגויים והלכו בדרכיהם. ההבדל בין הסבר המדרש ב"שמות רבה" להסבר הנציב, שהמדרש רואה את העונש כזה שבא ישירות מהקב"ה, ואילו הנציב מתוך התבוננות בדורו, רואה את העונש כטבעי,  בכך שזו תוצאה חברתית הכרחית, כי הגויים שונאים את היהודים המתפרצים לתוך חיי הכלכלה והתרבות שלהם.

 

בנוסף לפרושים אלו, יש מדרשים אשר מסבירים את ייסורי הגלות לא כעונש אלא כאקט  חינוכי. כתוב במשלי : "חושך שבטו שונא בנו" – כל המונע שבטו מבנו, סופו שבא לידי תרבות רעה ושונאהו.  דוד שלא ייסר את אבשלום בנו, גרם לו לצאת לתרבות רעה עד שביקש להרוג את אביו ושכב עם פילגשיו, ובגללו נהרגו אלפים מבני ישראל.


בהמשך הפסוק במשלי כתוב : "ואוהבו שחרו מוסר" – זהו הקב"ה שאוהב את ישראל ולכן הוא מייסרו. כתוב:  "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם נתנו בייסורין – תורה, ארץ ישראל, וחיי העולם הבא.  תורה-שכתוב  בתהילים: "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו".  ארץ ישראל–שכתוב בדברים: "כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוהיך מייסרך",  ומיד בהמשך "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה...".  חיי העולם הבא–שכתוב במשלי:  "כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות ומוסר.

מכאן, שהמשמעות והכוונה בגלות ובייסורין הנלווים לו, שזה לשם זיקוק וטיהור. לכן נאמר בדברים: "ויוציא אתכם מכור הברזל במצרים, להיות לו לעם נחלה". מסביר רש"י על המקום: "כור הברזל- כדי לצרף בו מתכות יקרות כזהב וכסף מסיגים". כך אש הייסורין נועדה לשם זיקוק וטיהור.

 

אנו גם רואים: שהקב"ה מצווה את עם ישראל בדיבר  הראשון:  "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ועל זה נוסף הציווי: "את ה' אלוהיך  תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תישבע".

 

ומסביר האבראבנל: "הנה, זה כולו הביא להזהירם על שייראו מלפניו ויאהבו ויעבדו אותו, מפאת היותו בורא העולם ומיטיב להם, שאין ראוי בעבור זה להקציפו, ולכן חתם דבריו באומרו (דברים י' כ')  "את ה' אלהיך תירא"- רוצה לומר, אם כן, ראוי לך, כמו שהזהרתיך, ש"את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד" כי העבודה היא פרי האהבה, כמו שנזכר". והנה אמר עוד: "ובו תדבק" "ובשמו תישבע", שהם כנגד, "ללכת בדרכיו"  ו"לשמור את מצוות ה'".  כי: ההולך בדרכי השם יתברך הוא הדבק עמו, לא יסור מאחריו, והשומר מצוותיו הוא החרוץ על עשיית רצונו, כאדם הנשבע בחיי המלך, שהוא הרוצה בחייו ולעשות רצונו בכל הדברים".

ועוד מסבירה התורה את סיבת שעבוד המלכויות בפרשת דברים: (כח' -מז' מח')  בפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל - וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ".

ומלמדינו הכתוב: כי ה' נותן לעם ישראל שפע חומרי ורוחני המאפשר לו לחיות חיים מאושרים.

אם עם ישראל  ייהנה מהשפע אבל ישכח לעבוד את ה', עונשו יהיה שיצטרך לעבוד את אויביו "ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל"- הוא גם יאבד את השפע, וגם יצטרך לעבוד קשה בגלות.

מי ייתן ויסתיים תהליך הזיקוק והטיהור שעם ישראל עובר במשך רוב שנות ההיסטוריה ובתקופה האחרונה, ונזכה כולנו לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

                                                 

ש ב ת – ש ל ו ם !

                                                                                                                       

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה. 

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD. 

פרשת שמות – מעינות יואב

הרב יואב שוכר הי"ו

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"- הכתוב חוזר על שמותם להראות שלא שינו את שמם כידוע שאם ח"ו אדם חולה מחליף את שמו לבטל את הגזרה ופה רואים שקיבלו עליהם שזה רצון ה'.

'איש וביתו' רואים שנשארו כולם מגובשים ולא נתערבו במצרים.  וקורא להם בני ישראל שרמוז מהותם של עם ישראל בשמותם של השבטים:

ראובן -  בשינוי אור בן, שכל אחד מישראל בן אור, אין סוף, ברוך הוא, וצריך להיות מואר באור התורה.

שמעון – בחינת 'שמע בני מוסר אביך. מתוך זה שישמע דברי מוסר יקיים את התורה.

לוי – ידע האדם שאין מלוים לאדם אלא מצוות ומעשים טובים.

יהודה – שכל יהודי מתחיל את היום בהודאה לה' יתברך על שהחזיר לו את הנשמה וזה בסיס האמונה בה'.

יששכר – ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.

זבולון – זבול בחינת חלק, ורומז ש'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'

בנימין – ימין רומז על מידת החסד שיהא תמיד מטה כלפי חסד.

דן – ידע שעתיד ליתן דין וחשבון לפני אבינו שבשמים.

נפתלי – לשון תפלות, שידע שהעולם הזה תפל לעולם הבא שהוא העיקר.

גד – בשינוי דג, לרמוז על צנעת האדם שהברכה שורה על דבר הסמוי מן העין.

אשר – שיהא עסקו בתורה, שכתוב 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל'.

"ויוסף היה במצרים" מלמד שאע"פ שיוסף היה במצרים נשאר במורשת אבותיו, וכן לרמוז שאין עצה ואין תבונה נגד ה', שאפילו חשבו לבטל את חלומותיו לא עלתה בידם. ורומז הפסוק "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר"

 

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. ויקם מלך חדש"- ומסביר אור החיים הק' שכל עוד בני ישראל היו בארץ גושן ועסקו בתורה לא היה יכול להתחיל השעבוד, אבל כאשר התחילו לשוטט במצרים שכתוב 'ותמלא הארץ אותם' מילאה אותם הארץ בגשמיות.  ולכן 'ויקם מלך חדש' וקיבל תקומה על עם ישראל כמו שכתוב בפסוק 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו' כאשר קולם של ישראל נשמע בבתי מדרש ידי עשו נחלשות

"אשר לא ידע את יוסף"- מכיוון לענ"ד שמאחר ויוסף נקרא גם "צפנת פענח"  לכן המצרים הכירו אותו בשם הזה.

ד"א, "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" אדם שלא מכיר בטובת חברו, ממילא סופו שאינו מכיר את בוראו. וראינו אצל פרעה שעשה עצמו כאילו אינו מכיר בטובה שעשה יוסף לעמו, בסופו של דבר לא הכיר בבוראו,  ואמר:  'מי  ה' אשר אשמע בקולו'

 

"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" פרעה אומר אל עמו: אני רואה שעם ישראל רב, בחינת מתרברבים בחינת  'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' וכל זה ממי למדו? ממנו, כלומר מאיתנו, ולכן אנחנו שווים.  אם כן "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה" אומר פרעה בואו נתחכם לו כעת במצב שלו לפני שירבה, והיה בחינת י-ה,ו-ה, לפני שירבה שם ה' ויחזרו בתשובה שלמה, ויעזבו את הדרכים שלמדו מאיתנו ואז במלחמה שתהיה בטוח אנחנו נפסיד, "ונלחם בנו ועלה מן הארץ", יעזבו את הארציות ויעלו בקדושה.

ד"א "ויאמר אל עמו" זה בחינת היצר הרע, "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" למדו מאיתנו את הנאות העולם הזה.

"הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה" נתחכם ליצר, שלא יחזרו לבית המדרש ואז ירבו שם ה' וילמדו תורה.

"כי תקראנה מלחמה"- שכתוב אם פגשך מנוול זה משכהו לבית המדרש.  ונוסף גם הוא, היצר הרע על היצר הטוב.

"ונלחם בנו ועלו מן הארץ"- שכיוון שיחזרו לבית המדרש יעלו מן הארציות

"וישימו עליו שרי מסים" היצר הרע מונע את האדם מלימוד תורה ע"י מסים, חובות, שמאלצים את האדם לעבוד ולעבוד, ואז אין לו זמן ללמוד תורה.

"ויאמר הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". ממנו- רומז על 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'.

שעבודם של בני ישראל מתחיל ופרעה גוזר בנוסף על הזכרים. כיוון שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להיוולד מושיען של ישראל. ונוקט בתחבולה, שפונה למיילדות ואומר להן שכאשר אשה כורעת ללדת ונתן סימן להן שרגליה מצטננות, אם בן הוא, ידעו שאין פניו אל האדמה, כי האדם נוצר מן האדמה, אז יהרגו אותו בטרם יצא מרחמה.

אבל המיילדות לא רק שלא עשו מה שאמר להן פרעה אלא 'ותחיין את הילדים'. ועוד יותר מזה הן דאגו למחייתם, ונקראו שפרה ופועה, שפרה לשון שפופרת שמנקה את קנה הנשימה מלכלוך, שנכנס לאפו ופיו של התינוק. ופועה מרגיעה את הילד. ועל זה שילם להן ה' מידה כנגד מידה,  שכתוב 'ויעש להן בתים' ומפרש רש"י כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, שיצא ממנה מלכות דוד.

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"- 'וילך איש' בחינת 'וילך מנוח אחרי אשתו' ומפורש שהלך בעצתה. 'מבית לוי' רומז שלקח עצה מבתו מרים, שאמרה לו שעתידה אימה להוליד מושיע לעם ישראל.  'ויקח את בת לוי'- שהפכה להיות צעירה כבת. שכן היתה יוכבד בת מאה ושלושים כשילדה יוכבד את משה שרמוז בפסוק 'שלושים ומאה משקלה'.

'ותצפנהו שלושה ירחים' כיוון שנולד לששה חודשים והיו המצרים עוקבים אחרי כל הריון של בת ישראל.  כיוון ששמה את משה בתיבה הודיעו אצטגניניו של פרעה שמושיען של ישראל הושלך ליאור.

'ותתצב אחותו מרחוק'- כיוון שנתנבאה מרים על משה שהוא יהא מושיען של ישראל המתינה לראות כיצד תתקיים הנבואה, וסיבב הקב"ה שבת פרעה תוציא את משה מן היאור.  ולא עוד אלא שאמו תניק אותו ותקבל על זה שכר.  כיוון שרצה הקב"ה שמושיען של ישראל יהא רגיל בגינוני מלוכה ולא יהא מורגל בעבדות אלא יגדל כבן מלך.

'ויגדל משה'- מפרש רש"י שפרעה מינה אותו על ביתו.  כאשר משה רואה איש מצרי מכה איש עברי הוא הורג אותו ואינו חושש לעצמו כלל, וזו מסירות נפש של משה, שהוא בדרגה של שר של פרעה, ויותר חשוב לו גורל אחיו.

ביום השני הוא רואה שני עברים נצים ואומר לרשע 'למה תכה רעך'?  ורש"י מפרש שכל המרים את ידו נקרא רשע, ואותו רשע מאיים עליו, שהוא יודע שמשה הרג את המצרי. ומשה אומר 'אכן נודע הדבר' ומכאן ברור למה נמצאו משועבדים לפרעה, כלומר שיש בהם דלתורין.

"ויאמר מי שמך"- פה רואים שאינם מוכנים לקבל מרות אחרת מלבד העבדות, כלומר אינם מוכנים עדיין לקבל עול מלכות שמים ואז הבין משה מדוע הם במצרים.

"זעקת בני ישראל באה אלי"- כאשר צועקים לה' זה מגיע אליו ישירות. "אסורה נא ואראה.. מדוע לא יבער הסנה"- בחינת חכמה. לדעת מה הסיבה שהסנה לא בוער, וכן אסורה נא בחינת תסיר נ'.

"של נעליך מעל רגלך"- של את העטיפה של ההרגלים של היצר הרע, תסיר את הנ', בחינת יצר הרע שמתעטף במצוות, ואז נחבר את הנ' עם הח' של החכמה ונקבל יש חן, בחינת 'ונתתי את חן העם'.

משה שואל: "כי יאמרו לא נראה אליך ה'"?  וה' עושה לו שלוש נסים להראות את גדולתו יתברך: והופך את המטה לנחש ואת הנחש למטה כלומר הופך דומם לחי וחי לדומם, וזה מזכיר עניין של אשת לוט, 'ותהפך לנציב מלח'. ועוד הופך את ידו למצורעת ואח"כ שבה כבשרו, כלומר: 'מחצתי ואני ארפא' כי ה' הוא רופא חולים.

"ולקחת ממימי היאור ושפכת ליבשה.. והיו לדם ביבשת" בחינת תורה. כאשר אין תורה כלומר 'ושפכת היבשה' כלומר התייבשה התורה, אז 'היו לדם ביבשת' בחינת יצר הרע מתחזק, כאשר אין לימוד תורה, אין אמונה ואין עבודת ה' והיצר הטוב נחלש. יצר רע בחינת דם, צד שמאל מתחזק כלומר זו הסיבה שאתם לא מאמינים כי היצר הרע מתעתע בכם. וכל התחזקות בתורה היא בחינת 'בערב ילין בכי ולבוקר רינה'.  כלומר בערב כאשר אדם מתחזק בלימוד התורה, אז ילין בכי.  כל היצר נחלש כי אז הלימוד בחינת ערב, כלומר קול ערב ליתברך שמו ואז מגדל שמו של ה' יתברך ואז לבוקר רינה, שמתוך עבודתו לה' מקבל חסדים ואז הכל רינה, יש שמחה בכל ולכן שורה עליו השכינה.

יהי רצון שבזכות לימוד התורה וקיום מצוות נזכה לחזות בשוב ה' לציון ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.                                           

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל

השגחת הבורא

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי.

מעשה בזמן הרמב"ם, שחוץ מגדולתו העצומה והנוראה בתורה - עד שכינוהו הנשר הגדול, שכל התורה פרושה לפניו כנשר שרואה הכל - וחוץ מהיותו רופא מומחה ביותר, היה גם מהנדס. לכן ביקש ממנו המלך שיהנדס ויתכנן לו ארמון פאר שלא יחסר בו שום דבר. הרמב"ם ביצע את עבודתו על הצד היותר טוב, ובסיום התהליך המלך הביט משתאה בארמון המרהיב ביופיו, ואמר לרמב"ם 'כל אשר תבקש ממני - אתן לך, כי הארמון מצא חן בעיניי עד מאוד.

 

אמר הרמב"ם 'אני מבקש דבר אחד: יש אסיר גוי, וַזִיר, שיושב בבית הסוהר. הייתי רוצה שישחררו אותו ויחזור לחיק משפחתו'. 'אין בעיה', אמר המלך ומיד הורה לשחרר את הווזיר מבית האסורים.

 

בינתיים המלך קרא לאומן אחר, גוי, שיבוא לעשות ציורים וכיורים על הארמון. אותו אומן הגיע והחל לצייר ציורים להפליא, לשביעות רצון המלך. גם כאן אמר המלך לאומן 'אני אמלא את כל מבוקשך'. אמר לו 'יש לי גם כן רק בקשה אחת - להשליך את הרמב"ם לתוך הים, כיוון שאני שונא אותו".

 

'אולי תבקש בקשה אחרת?', ביקש המלך. אבל האומן הרשע אמר שאת זה בלבד הוא רוצה. המלך אמר 'בסדר, אם זה רצונך - אני חייב למלא אותו כפי שהבטחתי', ושלח לקרוא אליו את הרמב"ם. אמר לו המלך 'יש לך שלושה ימים אחרונים עלי אדמות'.

ניסה הרמב"ם להעביר את רוע הגזירה, אך ללא הועיל.

לאחר שלושה ימים העלו אותו על אוניה, והגוי הווזיר היה אמור להשליכו ללב הים. אבל אותו וזיר לא שכח שהוא נמצא מחוץ לסורגים בזכות הרמב"ם, ולאחר שנתרחקו מהחוף הוריד הווזיר את הרמב"ם באיזה אי, והבטיח לו שמדי כמה ימים הוא יבוא לתת לו אספקה של אוכל ושתייה. וכך היה. הרמב"ם הודה לו מאוד, וביקש שיביא לו גם רשת דייגים, שיוכל מדי פעם לדוג דגים.

 

ויהי היום והמלך נשען על אדן החלון, והטבעת שעל ידו נפלה ישירות לתוך הים (כיוון שהארמון היה בנוי על שפת הים). המלך לא ידע את נפשו מרוב צער, כיוון שבטבעת זו היה גם חותם המלך. בכעסו הגדול הוא אמר לווזיר שאם תוך ארבעים יום הוא לא ימצא את הטבעת - יכרתו את ראשו. ולא עזרו תחנוני הווזיר שאינו יכול למצוא את הטבעת. בינתיים הרמב"ם זרק את רשת הדיג שהביא לו הווזיר, והעלה כמה דגים ברשתו. הוא פתח את אחד הדגים, מצא בה את טבעת המלך ושמר אותה אצלו.

 

כעבור כמה ימים הווזיר בא להביא לו אספקת אוכל נוספת, והרמב"ם הבחין שפניו לא כתמול שלשום, ושאל אותו 'למה נפלו פניך?'. סיפר לו הווזיר: 'המלך איבד את טבעתו שנפלה לים, והוא רוצה שאמצא אותה. ואם לא אביאנה תוך ארבעים יום - הוא יהרוג אותי'. כששמע הרמב"ם את הדברים, הוציא מאמתחתו את הטבעת, הראה אותה לווזיר ואמר לו 'זאת הטבעת שאתה מחפש'. הווזיר שמח מאוד וביקש את הטבעת מיד. אבל הרמב"ם אמר לו שעליהם להתאזר בסבלנות, כיוון שהוא מתכנן פתרון מעניין.

 

בינתיים ביקש מהווזיר שייקח עורות של דגים, ייבש ויביא אותם אליו. עשה הווזיר את כל מה שרבינו הרמב"ם הורה לו. ביום הארבעים אמר הרמב"ם לווזיר 'עכשיו תיקח אותי לארמון המלוכה, ובעזרת ה' תבוא הישועה.

 

הגיע הרמב"ם לארמון המלוכה כשכולו לבוש בעורות של דגים, וביקש להיפגש בדחיפות עם המלך. מיד הביאו אותו למלך, אלא שלא הכירוהו כי ידיו, רגליו וכל גופו היו מכוסים בעורות של דגים, והיה נראה כמן דג-אדם שיצא מהמים. הציג הרמב"ם את

עצמו בפני המלך, והמלך הביט בפניו, הכירו ושאל אותו 'איך יתכן שאתה חי? הרי נזרקת למצולות הים".

אמר לו הרמב"ם: 'כשנזרקתי למצולות הים בא דג גדול ולקח אותי ללווייתן. אמר לי הלווייתן 'מה מעשיך וכשרונותיך?'. אמרתי לו שאני מהנדס, ושעשיתי למלך ארמון נפלא ביבשה.

'אם כך', אמר לי הלווייתן, 'תעשה לי גם ארמון בתוך הים', ועשיתי לו ארמון כזה.

אמר לי הלווייתן 'עכשיו צריך לייפות את הארמון מבחוץ בציורים וכיורים למיניהם', ואמרתי לו שאני לא מומחה בזה, אבל יש אומן של המלך שהוא עשה את הציורים והכיורים לארמון.

אמר לי הלווייתן 'אזי לך תבקש מהמלך שישלח אותו אליי רק לכמה ימים'.

עניתי לו 'המלך לא יאמין לסיפור שלי'. מיד הוציא הלווייתן את טבעת המלך ואמר לי 'תתן את זה למלך, כי הוא מחפש את הטבעת הזו זמן רב, וזו הראיה".

 

וכשראה המלך את הטבעת, שמח מאוד ואמר לרמב"ם 'אני מאמין לכל מילה. תקראו לאומן וקחו אותו לים'. והרמב"ם ביקש שימסור ד"ש ללווייתן.

 

הסמליות בהתגלות ה' למשה בסנה

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"

מדרשים רבים נאמרו בביאור "המראה הגדול הזה" והנה מקצתם:

א.       מכילתא ריש שמות:

ר' שמעון בן יוחאי אומר: מפני מה נגלה הקב"ה משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה? אלא מה הסנה קשה מכל אילנות שבעולם וכל ציפור שנכנסת לתוכו, אינה יוצאת מתוכו בשלום, עד שמתחתכת איברים איברים, כן היה שעבודם של ישראל במצרים קשה מכל שעבוד בעולם.

 

ב.       מכילתא דרשב"י ב':

ר' אלעזר בן ערך אומר: מפני מה נגלה הקב"ה משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה, והלא היה לו לדבר מראש הרים ומגבהי עולם, ומארזי הלבנון? אלא השפיל עצמו ודיבר מתוך הסנה. ועליו אמר שלמה (משלי כ"ט כ"ב) "ושפל רוח יתמוך כבוד". אי אתה מוצא מן האילנות שפל מן הסנה. וכן הוא אומר    (תהלים קל"ח) "כי רם ה' ושפל יראה".

 

ג.        שמות רבה ב' ז':

... "הדא הוא דכתיב: (שיר השירים ה')  'פתחי לי יונתי תמתי" מה התוֹמים הללו, אם חשש אחד בראשו, חברו מרגיש, כן אמר הקב"ה (תהלים צ"א) "עמו אנכי בצרה"... אמר לו הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויין בצער–הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים, כביכול: אני שותף בצערם.

 

ד.       שמות רבה ב' ט':

שאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה: מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו: אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה – כן היית שואלני. אלא להוציאך חלק אי אפשר.  למה מתוך הסנה? ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה!

 

ה.      ילקוט שמעוני קס"ט:

מה דרכו של סנה, אדם מכניס ידו לתוכו אינו ניזוק, לפי שקוציו כפופין למטה, ואם ביקש להוציא את ידו, הקוצים תופסים בה ואין יכול להוציאה, כך המצרים: בתחילה קיבלו את ישראל בסבר פנים יפות שנאמר: (בראשית מ"ה" (ארץ מצרים לפניך היא", וכשביקשו לצאת לא הניחום שנאמר: "וגם את ישראל לא אשלח".                                                   (גליונות נחמה לייבוביץ)

 

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 

פרפראות

אלה שמות בני ישראל.

 ר"ת ו'אדם א'שר ל'ומד ה'סדר ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום ב'קול נ'עים י'שיר י'חיה ש'נים ר'בות א'רוכים ל'עולם (בעל הטורים מובא בחומשים ישנים).

 

ואלה שמות בני ישראל הבאיםסופי תיבות "תהלים", עם ספר תהלים אפשר לצאת מכל המיצרים, וזה הכוונה מצרימה, וגם רמז לשובבי"ם שצריך לומר הרבה תהילים.

 

פתום ורעמססלמה נקרא פתום פי תהום, רעמסס רע מסס, שפרעה רצה לשבור את רוחם של ישראל ונתן להם לעבוד במקום ששוקעים הבניינים כדי שלא יהיה להם סיפוק בעבודתם.

 

וימררו את חייהם. הטעמים על זה קדמא ואזלא, מפרש הגר"א כך למה קדמו ואזלו דהיינו הקדימו לצאת לפני הזמן, מפני שוימררו את חייהם, שבאמת היו צריכים להיות במצרים 400 שנה כמו שכתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אלא מפני קושי השעבוד הקדימו לפני הזמן 190 שנה, ויש מוסיפים שקדמא ואזלא בגימטריא 190, שאלו השנים הקדים הקב"ה לגואלם (מעש"ת).

 

הרמב"ן קורא את ספר שמות ספר הגאולה, משום שמדובר בה מגאולת מצרים. ויש אומרים גם ספר מלחמות ה'.

 

אשר לא ידע את יוסףיש מפרשים שלא ידע את העבר של יוסף, שהיה בשפל המדריגה ואח"כ נתעלה למלך, ופרעה לא התבונן על העבר ועל העתיד של יוסף, והיה צריך ללמוד מזה גם על כלל ישראל שאי אפשר להשמידם, כמו שאמר הכתוב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. (מעש"ת).

 

וישרצו. אומר רש"י שהולידו ששה בכרס אחד, ומסבירים שזה רמוז בפסוק שכתוב 6 לשונות: פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד.

 

בדרך כלל כל הנולדים עם תאומים או יותר המה חלשים, והנס היה שהיו חזקים שנאמר ויעצמו.

יש מסבירים שבדרך כלל כתוב פרו ורבו ביחד, וכאן הפסיק פרו וישרצו וירבו, מכאן ראיה שהריבוי היה שלא כדרך הטבע. (בשם הרה"ג ר' חיים י. יעקובזון זצ"ל).

 

בפרשה זו כתוב שהיו לכלל ישראל 4 גזירות, 1. בפרך, 2. יאור, 3. מילדות, 4. תבן, יש מוסיפים בגלל זה עוד טעם לזה שתקנו חז"ל 4 כוסות בפסח כי אנו מודים על שניצלנו מארבע גזירות.

 

למשה היו 10 שמותכמו שכתוב במחזור בפיוט של שמחת תורה, 1. משה, 2. נתנאל, 3.שמעיה, 4. אבי סוכו, 5. אבי זנוח, 6. חבר, 7. יקותיאל, 8. טוביה, 9. ירד, 10. אביגדור, ובכל זאת נקרא "משה", כדי להודיע את גודל הנס שבת פרעה בעצמה הצילתו ועשתה חסד גדול עם משה, לכן התורה מדגישה את השם משה לשבח את העושים חסד עם בני ישראל.

 

ויצו פרעה לכל עמואומר רש"י שגם לעם מצרים גזר, כי בו ביום שנולד משה, אמרו לו החוזים בכוכבים שהיום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעים אם הוא מישראל או מהמצרים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים.

אמנם התרגום אומר כל הבן הילוד דיתיליד ליהודאי  דמשמע שלא גזר,  אלא רק על היהודים, ומסבירים שבאמת היתה הגזירה גם על המצריים, אבל בשקט לחשו זה לזה באוזניים שיזרקו רק את היהודים (מעש"ת).

 

ותחיין את הילדיםחז"ל אומרים אפילו אלו שלא היו יכולים לחיות היו מתפללים עליהם שפרה ופועה ונשארו בחיים, וזה הפירוש ותחיין את הילדים.

 

וייטב אלקים למילדות וירב העם ויעצמו מאודמסביר הדעת זקנים שזה בעצמו היה השכר שלהם, שהמיילדות אמרו לפרעה שנשות ישראל לא צריכות אותנו, ואמר פרעה שהן שקרניות, וכשראה שיש ריבוי הולדה כל כך לישראל חזר ואמר שהן אמרו אמת, שאי אפשר שרק שתי נשים יהיו מיילדות לכל ישראל, אם כן בודאי שהם כמו חיות שמיילדות לבד.

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 חידון לפרשת שמות

                                            מאת עזרא מרום   

שאלות
1.  אילו רמזים יש במילים: "ואלה שמות"?
2. לפי המדרש ישנם עשרה שמות למשה. מדוע נבחר עבורו השם משה שנתנה לו בת פרעה?
3. מה משותף ל: לוט, הגר, יעקב ומשה?
4. "ויאמר ה' אל משה... מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". מי האנשים?
5. צפורה אשת משה רכבה על חמור. ציין 2 נשים אחרות בתורה שרכבו על

     גמל. 
6. שנינו במדרש תנחומא:"שלושה מצאו זיוגם ליד הבאר: יצחק, יעקב ומשה".

    מצא חמישה דברים משותפים לרחל אשת יעקב, ולצפורה אשת משה. 
7. כיצד נקראים בפרשתנו: א. מילדות ב.מקום השקיית הצאן ג. אבן קשה?
8. עיין ברש"י וענה מי היו המילדות ומה מששמעות שמותיהן.
9. ותשלח את אמתה". ציין שני פירושים לכך?
10. על שתי נשים נאמר בתורה: "ותרא...כי טוב". מי הנשים ומה ראו?
11.  באיזה גיל ילדה יוכבד את משה? (רש"י)
12.  אנו שובבים אך לא נערים פוחזים. מי אנחנו?
13. משה היה רועה צאן. ציין עוד אישים בתנ"ך שהיו רועי צאן?
14. ויאמר לו יתרו לך לשלום". מה נלמד מכך?
15. "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' " היכן עוד נזכר מלון בתורה?


תשובות
1. "שמות" ראשי תיבות של: א. שבת מילה ותפילין שכולם נקראו בשם :אות.  ב. ואלה שמות= ר"ת : וחייב אדם לקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום
2. כדי להראות שהתורה הינה תורת חסד כפי שבת פרעה עשתה "כי מן המים משיתיהו".
3. כולם ברחו :לוט ואשתו, הגר מפני שרה, יעקב מעשו ולבן, ומשה מהנחש.
4. דתן ואבירם שירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת (רש"י).
5.  רבקה ורחל.
6. המשותף לשתיהן: רעו צאן אביהן, נישאו לבעלים שנמלטו ממולדתם,כל

     אחת  ילדה שני בנים, בעליהן רעו את צאן אביהן,שתיהן נקראו בשמות בעלי

    חיים.
7. א. חיות ב.רהטים ג. צור
8.  שפרה= יוכבד שמשפרת את התינוק, פועה= מרים שפועה ומדברת לתינוק
9. אמתה= א. שפחתה ב. ידה
10. יוכבד: "ותרא אותו כי טוב" ב. חוה:"ותרא האשה כי טוב העץ
11.     130 שנה 
12.  שובבים= ר"ת של שש פרשות שבוע: שמות,וארא,בא, בשלח, יתרו,

        משפטים  תקופה זו מסוגלת לחזרה בתשובה. ע"פ הפסוק: שובו בנים

        שובבים.  (ירמיהו ג',14) בשבועות אלו יש הנוהגים לצום בכל יום חמישי.
13. יעקב, דוד, עמוס הנביא
14.  נלמדת ההלכה: "הנפרד מחברו יאמר לך לשלום ולא לך בשלום" כי לך בשלום אומרים לאדם מת ! (סוף מסכת ברכות)
15.  אצל אחי יוסף בקשר לגביע הכסף.

 

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 


לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

יא'

טבת

 

אל גינת אגוז

 

פרשת

ויחי

גיליון 595


פרשת ויחי-מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו 

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" – בפרשת ויגש כתוב 'ותחי רוח יעקב אביהם' כלומר הידיעה שיוסף חי (תרתי משמע) גם בגשמיות וגם ברוחניות, מכניסה ביעקב אבינו רוח חיה, ומזמן הבשורה עד לסוף ימיו של יעקב אבינו חלפו שבע עשרה שנה וזה בגימטריא 'טוב'.

ד"א, משל לאדם שיש בידו אבנים טובות, קודם מוכר את האבנים היותר יקרות ומאוחר יותר את הפחות יקרות, כך אצל יעקב. קודם מכר את השנים הטובות שהיו   17 שנים בארץ כנען,  יחד עם יוסף, טרם מכירתו,  ועוד 17 שנה במצרים, לאחר פגישתו את יוסף, שהרי עד לפני שפגש יעקב את בנו יוסף היה יעקב נרדף ע"י עשו ולבן, והמון צרות רדפו אותו. מכירת יוסף היתה אסון לגביו בחינת 'חי-מת' ולכן אמר 'כי ארד אל בני אבל שאולה' .

"ויהיו ימי יעקב שני חייו"- שהיו ליעקב אבינו שני סוגי חיים: רעים וטובים. 'חייו'- אותיות 'ויחי'.

'שבע שנים וארבעים ומאת שנה' – שבע שנים כנגד שבעת ימי השבוע, ארבעים בחינת 'ארבעים שנה אקוט בדור' ומאת שנה כמו- 'מאת ה' היתה זאת'.

"ויקרבו ימי ישראל למות"- ולא כתוב יעקב אלא ישראל ורומז שנתעלה יעקב כמו שכתוב 'כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" ומכאן שבניו הלכו בדרכו ולכן נקרא לפני מותו בשם ישראל.

"ויקרא לבנו יוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך"- יעקב פונה דוקא ליוסף שכן הוא שולט ויש בידו הכח לעשות את רצונו והשאלה תמוהה: וכי יעקב אינו מוצא חן בעיניו? ועוד, אם כן מדוע הוא מבקש ממנו להישבע: "שים נא ידך תחת ירכי"? ומבאר אור החיים הק' שביקש יעקב הודאה מיוסף שהוא מוצא חן בעיניו יותר ממה שהוא עושה לו, שכן יעקב גידל את יוסף שבע עשרה שנה ויוסף מחזיר לו ומפרנס אותו גם שבע עשרה שנה, אבל כעת צריך מעבר לזה, שכן יש בזה מידה כנגד מידה ופה צריך התעלות יותר מזה.

"ושכבתי עם אבותי"- שכל הנחת שתהיה לו לאחר מותו שישכב עם אבותיו, שכן חשש יעקב שאם ייקבר במצרים ישמש למצרים כעבודה זרה.

"ויאמר השבעה לי" יעקב משביע אותו שלא ימנע אותו פרעה לעשות את רצון אביו, וצפה, שפרעה יבקש ממנו להתיר את שבועת אביו, וכך יוסף יוכל להגיד לו שיתיר גם את השבועה שנשבע לפרעה שלא יגלה שפרעה אינו  יודע את לשון הקודש.

"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה"- שביקש יעקב שיהיה סימן לבניו לפני שנפטר מן העולם.

 יעקב אומר ליוסף ששני בניו יהיו כמו ראובן ושמעון- ואומר הרשב"ם שפה יוסף קיבל חלק כפול ע"י בניו, ובזה הראה יעקב שיוסף הוא בכור לגביו. שכן כתוב שהבכור יקבל פי שניים. ויש גם הקבלה מצד שכעת יש 13 שבטים וזה כנגד 13 מידות.

יוסף מגיש את בניו ליעקב ויעקב משכל את ידיו ומקדים את הברכה לצעיר שהוא אפרים ואומר יעקב "ויקרא בהם שמי ושם אבותי" שיעקב מראה חשיבות בלימוד התורה של אפרים.

יוסף מבקש מאביו שישים יד ימינו על מנשה כי הוא הבכור וגם היה חשוב, שכן היה שר צבא מצרים, ואפרים היה לומד תורה בלבד, אבל יעקב מסרב ואומר שאחיו הקטון יגדל ממנו שכן אדם שלומד תורה יכול שיהיה גם שר צבא, אבל מי ששר צבא לא בטוח שיכול להיות תלמיד חכם.

וכך מברך ישראל: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" ופה מראה לנו יעקב שאחווה אמיתית בעם ישראל צריכה שתהיה דומה לאפרים ומנשה, וילמדו מהם. שכן אפרים שקיבל ברכה לפני מנשה הבכור לא נתגאה על אחיו, ומנשה שקיבל ברכה שני לא נתקנא באפרים.

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך"- שכן על זה ששלחתי אותך לשכם ואמרתי לך 'הלוא אחיך רועים בשכם' ולא סירבת, למרות שידעת שהם שונאים אותך, ואם משם באה הרעה שנמכרת לישמעאלים, לכן אתה תקבל את שכם, יותר מאחיך. ולכן נקבר שם יוסף הצדיק. ורמוז הדבר בתהילים 'הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע' משך אותיות שכם, לשם הלך ונמכר ושם נקבר.

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם"- רומז להם שתמיד יהיו ביחד וזה מה שיחזיק אותם וישמור אותם באחרית הימים.  "הקבצו ושמעו בני יעקב"- רומז לשתי גלויות. "ושמעו אל ישראל אביכם"- רומז לגאולה שלמה, בחינת 'כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל'.

ראובן- אותיות בר און, בן מלא כח, שכן הבכור מקבל את כל כוחו של אביו, ולכן הוא ראוי למלכות וכהונה. ונותן עצה לראובן להיות יותר שקול.

שמעון ולוי- אותיות לווי, ו- שם עון, כיון שהם ביחד הם מצטרפים לעון ולכן ארור אפם.

יהודה אותיות הודיה, ש'מודה ועוזב ירוחם', יהודה שהודה בתמר, ואמר 'צדקה ממני'. ולכן 'לא סר שבט מיהודה עד כי יבוא שילה" כלומר עד ביאת משיח.

זבולון- אותיות נ' זבול.  נ' – רומז על מידת נצח, זבול רומז בית תפארתנו שהם תומכים בתורה.

יששכר- אותיות יש שכר, שנתברך בש"י עולמות וכלל איתו את זבולון שתמך בו, כמו אדם שלומד תורה ואשתו גם זוכה בעולם הבא כמוהו.

דן - לשון דין, ולכן הוא כמו נחש. ומובא בזוהר שכאשר יש דין על אדם, היה נשלח אליו נחש להכישו. ואם הוא עושה תשובה ומשנה דרכיו מבטל את הדין.

גד -אותיות דג כמו שאין בדג עין הרע, כיון שאינו נראה. וגד יש לו מזל טוב ואין בו עין הרע.

נפתלי- אותיות תפן לי , שפונה אל ה' הנותן אמרי שפר.

יוסף- זה לשון מוסיף והולך ולכן 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין' שמוסיף ואין שולטת בו עין הרע.

בנימין- אותיות בן ימין, שבחלקו נבנה בית המקדש שהשפיע חסד לכל העולם.

יהי רצון שיזכנו ה' במידות טובות ונעשה רצון אבינו ונזכה לראות בית תפארתנו עומד על מכונו בעיר הקודש ונזכה לגאולה השלמה כדברי יעקב אבינו אמן.

                                                   

ש ב ת – ש ל ו ם !

                                                                               

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה.  

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.


ידעתי בני ידעתי

מדוע התעקש יעקב לשכל את ידיו?

האם יעקב לא ראה את הסכנה שבהעדפת הבן הצעיר? ומדוע המדרש טוען שיש קשר בין הכרעתו של יעקב לבין סיפוריהם של ראובן ויהודה?  

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (בראשית מ"ח, יח-יט) - "יָדַעְתִּי" - מעשה ראובן ובלהה, ["יָדַעְתִּי"] - מעשה יהודה ותמר. מה דברים שלא נתגלו לך - נתגלו לי, דברים שנתגלו לך - על אחת כמה וכמה!בראשית רבה צ"ז, ד.

לפי פשוטו של מקרא יעקב אמר ליוסף "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" בכדי להדגיש ששיכול ידיו לא נבע מחוסר ידיעה שמנשה הוא הבכור, אלא מכך שאפרים "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (שם). אך דרשתנו מכניסה לדיון שבין יעקב ויוסף שני סיפורים, שנראים לכאורה כלל לא קשורים לעניין. הבנה פשטנית של המדרש הוא שיעקב הביא שני סיפורים שיוסף כנראה לא היה מודע אליהם, בכדי להראות לו שמודעותו של יעקב לתולדות המשפחה - גדולה ממודעותו של יוסף, וכי הוא מכיר היטב את משפחתו.

 

אך מבט מעמיק יותר במדרש, מעלה כי בהבאת שני הסיפורים הללו מנסה יעקב להתמודד עם טענות העומק של יוסף. יוסף חושש מכך שאפרים יוכר כבכור במקומו של מנשה, אף אם הוא ראוי לכך. כמי שחווה על בשרו את המחיר של קנאת האחים, הוא יודע עד כמה חשוב ש"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י' ע"ב). לאור ניסיון חייו המר, בכדי לשמור על שלומה ואחדותה של המשפחה, יוסף מעדיף שלא לערוך שינויים במעמדו של הבכור.

לא רק ניסיון חייו של יוסף מורה כן, אלא ספר בראשית כולו מורה על המחיר שיש לנטילת הבכורה מן הבכור: הרצח הראשון בהיסטוריה ארע בשל תחושתו של קין כי ה' מעדיף את הבל אחיו הקטן; עד היום אנו סובלים מצאצאי ישמעאל, בכור אברהם שנדחה; עשו, בכור יצחק שנדחה, אמר בליבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי"; אחי יוסף רצו להורגו נפש; ולבסוף - גם חששו של יוסף התממש כאשר מלחמות עקובות מדם פרצו בין אפרים ובין מנשה.

 

על המתח בין שבטי אפרים למנשה ניתן ללמוד כבר ממריבתם הקשה של בני אפרים, וגדעון, השופט משבט מנשה: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן - וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה" (שופטים ח', א). גדעון אמנם הצליח לפשר בין השבטים היריבים, אך לאחר שיפתח הגלעדי הנהיג את בני שבט המנשה לניצחון על נחש העמוני, באו בשנית בני אפרים בתואנה: "מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ - בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ" (שם י"ב, א).

הפעם תגובתם של בני שבט המנשה היתה נחרצת: הם נלחמו באנשי אפרים, שחטו את פליטי אפרים שניסו לברוח על מעברות הירדן, והרגו בהם ארבעים ושנים אלף איש. סביר להניח שאנשי שבט מנשה ראו בניסיונם החוזר של בני שבט אפרים לכפות עליהם את הנהגתם, ניסיון שיש להלחם בו בכל תוקף - מתוך תפיסתם את עצמם כמי שראויים להנהגה, והבנתם ששבט אפרים הצעיר מנסה לתפוס את מקומם.

 

אל מול חששו המוצדק של יוסף, טוען יעקב את הטענה הכפולה "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי". מן הצד האחד 'דברים שנתגלו לך' בוודאי שנתגלו לי - ומודע אני למחיר הכבד שעלול להיות להעדפת מי שאיננו הבכור, וכלשון המדרש: 'מה אתה סבור? מפני שהייתי שואל אותך בכל שעה מה עשו לך אחיך - ולא היית אומר לי, סבור אתה שאיני יודע?! "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" ' (בראשית רבתי, ויחי, עמ' 226). יעקב מכיר את המחיר הכבד לא רק מתוך מודעותו לסיפור בניו, אלא גם מסיפורו האישי ומהשנים הרבות בהן נאלץ לברוח מפניו אחיו עשו.

 

 

 

אך מן הצד השני, יעקב טוען  ש'דברים שלא נתגלו לך - נתגלו לי'.  יעקב טוען שבניגוד ליוסף, הוא גם מודע למחיר של השארת הבכור בתפקידו - אף על פי שהוא אינו מתאים בעליל להנהגה. לאורך הפרשות האחרונות נהג ראובן בכורו באופן קבוע כ"פחז כמים": בעצתו לזריקת יוסף אל הבור תוך שהוא משקר לאחיו, בהצטדקותו והאשמתו את האחים "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד", בניסיונו הפזיז לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין תוך כדי ההצהרה: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ", ולפני הכל - בחילול יצועי אביו.

 

לעומתו, יהודה הוכיח את מנהיגותו באופן קבוע: בכך שהצליח לשכנע את אחיו שלא להרוג את יוסף אלא למוכרו (ללא רמאות כלפיהם); בהצעתו השקולה והמתוזמנת כראוי לערוב את בנימין; במימוש הערבות בזמן שהציע את עצמו לעבד במקומו של בנימין; ומעל לכל - בנכונותו להודות בטעויותיו וחטאיו, במעשה יהודה ותמר.

 

טענתו המרכזית של יעקב היא שאין להירתע מפני המחיר הכבד שעשוי להיות לדחיית הבכור, אם ההנהגה מתאימה לאחד מן הבנים האחרים. יעקב פועל כך כלפי בני יוסף בתחילת הפרשה, אך גם כלפי בניו שלו בהמשכה: הוא מכריע שראובן לא יוותר מנהיג השבטים - "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מ"ט, ד) וממנה את יהודה למחליפו  - "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (מ"ט, י).

 

ספר בראשית לא רק מלמדנו על המחיר הכבד שעלול להיות לדחיית הבכור - אלא שעל אף המחיר הכבד, חובה לדחותו אם הבן האחר הוא שמתאים: למרות שתגובתו הכאובה של קין היתה צפויה, ה' העדיף את מנחתו של הבל ודחה את מנחתו של קין; ה' ציווה את אברהם לשמוע בקול שרה - וישמעאל בסופו של דבר גורש; למרות בכורתו של עשו - רק יעקב נבחר להמשיך את דרך האבות; ראובן נדחה מבכורתו -בעוד שיוסף זכה למלוך בטווח הקצר, ויהודה נבחר להנהגה בטווח הארוך; וגם המנהיגות המשמעותית משבטי יוסף לא צמחה משבט מנשה - אלא משבט אפרים כאשר יהושע היה לכובש הארץ, וירבעם בן נבט הקים את מלכות עשרת השבטים.

 

עמדתו הנחרצת של יעקב מלמדת אותנו כמה עקרונות חשובים: בהתנגשות שבין בחירת האדם לבכורתו - על הבחירה לנצח; בהתמודדות בין מאמציו הרוחניים והמוסריים של האדם לבין מעמדו הפורמאלי - יש לתת משקל יתר למעשיו הבחיריים של האדם; אמנם למסגרת ולכללים החברתיים יש חשיבות -  אך אין להירתע מהמחיר הכבד שעלול להיות ליציאה כנגדם, במקרה של התנגשות בינם לבין המהות והתוכן שבמעשיו הבחיריים של האדם.                                             (מאמר מאת איתן פינקלשטיין)

 

בך יברך ישראל ישימך ה' כאפרים וכמנשה

למה כל אבא מברך את בניו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה?

 אומר הבני יששכר: שאפרים לא החזיק את עצמו בגאוה על מנשה, אף שהיה יותר חשוב מאחיו הבכור, וגם מנשה לא קינא באחיו שהוא קטן ממנו ונתנו לו יותר זכויות ויעקב שם יד ימינו עליו, ולכן מברך כל אבא לבניו שלא יתגאו אחד על השני ולא יקנאו אחד בשני.

 

עוד טעם, למה מברך האב את בניו שיהיו כאפרים וכמנשה, מפני שהם גדלו במקום טומאת מצרים ובכל זאת החזיקו מעמד, וזה שמברך האב לבניו שאפילו שיהיו לבניו ח"ו זמנים קשים שיתחזקו ויחזיקו מעמד כמוהם.

 

בך יברך ישראל ישימך וגו'. שואל הבאר יוסף מה הלשון "בך", ומתרץ שהכוונה "בך", ליוסף. שממנו נוכל ללמוד שהגם שהיה בשפל המדרגה בכל זאת נתעלה ברום המעלה, כך כל אב יכול לברך את בנו בכל מצב שהוא שיוכל לעלות ברום המעלות.

 

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל


אלוקים חשבה לטובה

הבעל הטורים אומר שבשעה שחזרו מהלויית יעקב אבינו, באמצע הדרך ראה יוסף את הבור שנזרק בו, ועשה ברכה "שעשה לי נס במקום הזה", ולזה חששו האחים שנתעוררה בו שנאה על המכירה ואולי יעניש אותם, בגלל זה אמרו לו אח"כ שהאבא בקש  שימחול להם.

 

יוסף משיב לאחיו: "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה". משל לאחד שדחף את חבירו לתוך בור של בוץ ולכלוך ומצא בתוך הבור יהלום יקר מאוד, כשעלה, אמר לחבירו: יישר כח שזרקת אותי לבור שהרווחתי מזה הרבה, כך אמר יוסף לאחיו אתם חשבתם עלי לרעה אבל מזה יצאה טובה גדולה לכולנו.  (בעלי מוסר).

 

רבינו בחיי אומר שכאשר אחיו של יוסף בקשו ממנו מחילה, לא ענה להם בפירוש שהוא מוחל להם, רק אמר להם שהם לא עשו לו שום דבר, ושהכל היה מן השמים, וזה לימוד לדורות. כשאחד מבקש מהשני מחילה, שיענה לו בפירוש בזה הלשון:"מחול לך", ובגלל שלא אמר יוסף שהוא מוחל להם, נענשו אח"כ בנ"י בעשרה הרוגי מלכות.

 

אם נבוא לשאול את עצמנו מה הנקודה המרכזית בספר בראשית, מה עניינו המרכזי שבא ללמדנו, נראה שכל עניינו מתמצא בפסוקים הללו שבפרשתנו:  "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו:  (טז) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר:  (יז) כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך  חטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו: (יח) וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים:(יט) ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני:(כ) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב: (כא) ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם".

 

לכאורה בא יוסף לנחם את אחיו באמירה זו, הרי אין בה בכדי למעט את חומרת מעשיהם של השבטים, היה מצידם נסיון לרצח או לכל הפחות מכירה נפשעת, שאין לה שום הצדקה, וא"כ מה מועיל שבסוף "אלוקים חשבה לטובה"?

 

אלא נראה שיש שני מסלולי חשיבה שונים ומנוגדים. יש את המסלול האנושי הטבעי של התנהלות העניינים שבספר בראשית, בעצם של כל מהלכו של עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, ויש מצד שני את ההתנהלות האלוקית לאורך כל ההיסטוריה.

 

לאורך כל ספר בראשית ההקשרים הנסיבתיים של המהלכים נראים מקריים לחלוטין ואחר כמה פרשיות פתאום מגלים אנו את התוצאה דבר שכלל לא חשבנו עליו. לדוגמא המאבק על הבכורה מתגלה לבסוף שכל מטרתו להפריד בין האחים בכדי לגרום להקים את בית יעקב ולהולדת השבטים. חלומו של יוסף על השמש והירח ואחד עשר הכוכבים שמשתחווים לו ואח"כ נמשך מחלום זה גלות מצרים ויוסף מולך שם ועוד ועוד.

 

נראה שרש"י בפירושו במקום עמד על הנקודה הזו בתוספת מילה אחת מרכזית בפירושו: "כי התחת אלהים אני - שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב"ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם".

 

מילת המפתח בפירושו של רש"י "אני לבדי". יוסף אומר לאחים אמנם אתם חשבתם עלי רעה, אך לא אני  ולא אתם מחליטים מה יהיה באמת בעולם. אין אנו אלו שקובעים את המציאות אלא ריבונו של עולם.

 

אם כך שמא נבוא לטעות ולחשוב שאין לנו תפקיד בעולם שהרי הכל תלוי בהקב"ה ואם כך אין אנו צריכים לפעול בעולם כלום?

 

וודאי שלא, רש"י מדגיש אין אני לבדי יכול להרע לכם, יש כאן שני מהלכים מקבילים בעולם, מהלך הפעילות של האדם והאומה בעולם ומהלך פעילות של הקב"ה בעולם. ריבונו של עולם רוצה שנפעל, רוצה שנקדם. אך צריכים אנו תמיד לזכור שמשמעות פעילותנו היא דווקא מתוך הראיה שריבונו של עולם הוא זה שמכוון ומנהל את ההיסטוריה ואת חיינו.

 

לפעמים אנו יכולים לראות את המגמה האלוקית בתוך ימים, חודשים, שנים וכד' ולפעמים בתוך דורות ולפעמים גם לא זוכים לראות זאת, אך וודאי שהסתכלות באופן זה על המהלכים מוסיפה לנו כוח ואמונה. יהי רצון שגם אנו בדורות אלו נזכה לראות כיצד אלוקים חשבה לטובה.                                   (מאת הרב גבי קדוש)

 

 

הכל לטובה

יוסף מנחם את אחיו ומסיר את החששות מלבם: "ואתם חשבתם עלי רעה – אלקים חשבה לטובה" (בראשית נ', כ'). כלומר, מכירת יוסף לעבד, ארוגה במערכת הכללית של הנהגת ה' בעולם, וה' פועל כל העת לטובת העולם.

 

בתלמוד (ברכות ס', ע"ב) מסופר כיצד הלך רבי עקיבא בדרך והגיע לכפר אחד. הוא דפק על פתחי הבתים, וביקש שיארחוהו ללינת לילה. אך כולם סירבו להכניסו וטרקו בפניו את הדלת. רבי עקיבא לא איבד את בטחונו בבוראו, ואמר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

 

משלא נותרה לו ברירה, הלך ללון בשדה בפאתי הכפר. היו עמו תרנגול, כדי להעירו משנתו עם שחר, חמור לרכב עליו, ונר ללמוד לאורו.

הוא בחר לעצמו מקום לינה והדליק את הנר כדי ללמוד תורה. בא משב רוח וכיבה את הנר. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכול לטובה", ושכב לישון בעלטה. לפתע שמע קרקורים נואשים, חתול התגנב וטרף את התרנגול. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל לטובה".

ואז נשמעה נהמת אימים, אריה משחר לטרף זינק על החמור, שיסעו וטרפו. כל זה התרחש סמוך לרבי עקיבא, והוא המשיך לומר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה".

 

מאורעות הלילה טרם הסתיימו, לפתע נשמעו בעלטה קולות קרב ונאקות פצועים, מצהלות מנצחים ושוועת מנוצחים. כנופיית שודדים התנפלה על הכפר ולקחה את תושביו בשבי, כדי למוכרם לעבדים.

 

אמר רבי עקיבא: "כלום לא אמרתי, שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – לטובה הוא עושה? לו נענו בני הכפר לבקשתי ונתנו לי מקום לינה, הייתי נופל בשבי השודדים כמותם. אילו היה הנר מאיר, התרנגול קורא והחמור נוער, הם היו מזעיקים את השודדים, והללו היו מגלים את מקומי".

 

הבה נתבונן באימרה של רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה". הוא לא סיים במילה: "הוא טוב", משום שהיה מודע לכך שיש רע, ייסורים וכאבים בעולם. רבי עקיבא סיים: "לטובה הוא עושה". כלומר, התכלית היא טובה, התוצאה הסופית תהיה ברוכה. סיפור זה ממחיש קביעה זו. אין זה נעים להתקל בסירוב בכל בית, ואף אין זה נוח ללון בשדה פתוח, מפחיד להצטנף במרחק צעדים ספורים מאריה נוהם וטורף.

 

המסר שבפי רבי עקיבא היה אחד: גם אם רע, ואפילו רע מאוד, חלילה, נדע שאין זה מקרה בלבד, מזל רע או צירוף נסיבות. עלינו לדעת שיש לנו אב אוהב בשמים, אב שעינו פקוחה עלינו וידו מנחה אותנו – לטובתנו. לפעמים אב נותן לבנו יד, לפעמים הוא נושאו על כתפיו, יש והוא משיב בשלילה על בקשת בנו, ולפעמים הוא מייסרו ומוכיחו. אך תמיד – "לטובה הוא עושה". תמיד יש לאב כוונה טובה ותועלתית.

 

כשנתבונן במכירת יוסף, נראה לנגד עינינו את המסר של רבי עקיבא. יוסף נמכר לעבד, הושלך לבית האסורים, שם שהה תריסר שנים. משם הוא הובהל לארמון המלכות, עלה להיות משנה למלך ומילט את אביו ואת אחיו מן הרעב. ועל כך הוא פנה לאחיו ואמר: "אתם חשבתם עלי רעה - אלוקים חשבה לטובה. למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב " (בראשית נ', כ').המסר מדבריו: הבורא מצרף את מעשי בני האדם ומוליך אותם לקראת תכלית טובה. גם אם התכוונו האנשים לרעה, יסייעו מעשיהם לקידום המטרה השמיימית הטובה, בכיוון הפוך ממעשיהם של בני האדם.

 

כל אחד מאיתנו, אם יתבונן במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שהתרחשו - מקרים שבשעתם נראו כה רעים ונוראים, אסונות ופגעים, ולבסוף הוברר שהם היו שלבים של הדרך שהובילה לטובה ולברכה.

קל לראות זאת לאחר מעשה, להביט לאחור ולהודות. קל יהיה לכל אדם, וגם לאומה בכללותה, להבין זאת בבוא הגאולה שעליה נאמר: " בשוב ה' את שיבת ציון - אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה " (תהילים קכ"ו, ב').

אולם רק בעלי אמונה מושרשת, איתנה ומחושלת מסוגלים לחוש זאת גם בעת חשיכה, פגעים וכאב. רק הם יש ביכולתם לחוש ולדעת שהם נמצאים בידיים בטוחות, בידי ה'.                     (מאת אביהו ח.)

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה


פרפראות

בפרשה זו מדובר ממיתת יעקב ויוסף, ובכל זאת נקראת הפרשה ויחי, וכן בפרשת חיי שרה מדובר במיתת צדיקים. ונקראת הפרשה חיי, מפני שצדיקים אף במיתתם נקראים חיים.

 

הבעל הטורים אומר שכתוב אצל המן "נופל על המטה" ואצל יעקב כתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה", כי צדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל, והרשעים אפילו בתוקפם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה.

 

ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו.- פירש רש"י אם תוליד, והרמב"ן אומר שדיבור של צדיק לא הולך לאיבוד, ואכן הוליד יוסף אחרי מנשה ואפרים עוד צאצאים, רק שלא נזכרו בתורה.

 

ויברך את יוסף -ואח"כ אומר:  המלאך הגואל ומברך את מנשה ואפרים, וקשה, הלא התחיל עם ויברך את יוסף, אלא שברכת הבנים הוא בעצם ברכה להאב (הרמב"ן).

 

אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. רש"י מפרש בחכמה ובתפלה, למה לא מפרש רש"י כפשוטו בחרב ובקשת, כי הדרך במלחמה הוא שקודם יורים עם קשת מרחוק, ואח"כ כשמתקרבים יותר להאויב לוחמים עם החרב, וכאן כתוב ההיפך קודם חרב ואח"כ קשת, בגלל זה מפרש רש"י שהכוונה בחכמה ובתפלה.

 

יש מפרשים למה תפילה נקראת קשת, שכמו קשת כמה שהאדם מותח אותה יותר אליו אז החץ נזרק יותר רחוק, כך גם בתפלה כל כמה שאתה מכוון ומתאמץ בתפלה יותר התפלה עולה יותר למעלה. עוד פירוש על בחרבי ובקשתי לכוין על מלחמה עם היצר הרע, שמקודם צריכים ללחום אתו מקרוב כשנמצא בלבך, ואח"כ ללחום אתו מרחוק שלא יקרב אליך כלל.

 

בחרבי ובקשתי. פירוש בתפלה ובבקשה. חרב פוגעת מיד קשת פוגעת רק אח"כ, כך בתפלה לפעמים נענים מיד, ולפעמים נענים לאחר זמן.

בכתבי הגרי"ז עה"ת ביאר,דב' עניני תפילה המה חדא בנוסח הקבוע וכמו שמנה עשרה שתיקנו אנשי כנה"ג שיש בה כח לפעול וסגולה להתקבל כחרב שהיא בעצמה חדה והורגת, ושנית יש בקשה של כל יחיד שסגולת קבלתה תלויה בכח התפילה וצדקותו של המתפלל כחץ וקשת שהולך לפי כוח המושך.

 

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.- אומרים המפרשים שבא בזה ללמד אותנו שלפני הקץ אנו צריכים להתאגד ולהתאחד וזה יקרב את משיח צדקנו, וזה הפירושבאחרית הימים

 

יהודה אתה יודוך אחיך. -אומר התרגום יונתן בן עוזיאל שבירכו שבני ישראל יהיו נקראים על שמו בני יהודה, ויש מוסיפים, שהסמל של בן ישראל הוא תמיד להודות לה', וזה השם יהודה מלשון הודיה. וגם יש בשמו שם ה'. 

 

החפץ חיים כותב שיעקב לא ידע ממכירת יוסף עד יום מותו, ורק אז נודע לו ברוח הקודש, שנאמר לו מטרף בני עלית.

 

כרע רבץ כאריה. יש שפירשו שאפילו שיש לאיש כל מיני זמנים לפעמים שהם בבחינת כרע רבץזמן של ירידה ח"ו, צריך שיחזיק את עצמו כאריה וכגיבור להתחזק בכל מצב שהוא.

 

עד כי יבוא שילה. אומר רש"י שהכוונה למלך המשיח, שי לו, שלעתיד לבוא כולם יתנו לו מתנות ואפילו הגויים. בגמרא סנהדרין כתוב של"משיח" יש 4 שמות שהם ר"ת:  מ'נחם, ש'ילה, י'נון, ח'נניא, והאור החיים מוסיף גם שמו חיים.

 

יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כל בעלי החיים וכגון גמל אינו סובל משא על גופו בשעת השינה, והבעל חי היחידי שאפילו בשעת שינה הוא נושא את המשא זה חמור, וזה שמרמז על יששכר שהכוונה היא לתורה שילמוד בלי הפסק בין ביום ובין בלילה שהוא זמן שינה.

 

וירא מנוחה כי טוב... ויט שכמו לסבול. מי שרוצה שיהיו לו חיים של מנוחה, שיקבל על עצמו לסבול, שלא יקפיד, ויוותר לכולם.

 

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 


                                                                       

  חידון לפרשת ויחי

                                            מאת עזרא מרום   

השאלות
1. מי בספר בראשית ראוי לכינוי:  א. רמאי בן רמאית      ב. גנב בן גנבת 
2. עם סיום ספר בראשית :  איך נקרא ספר בראשית  ומדוע?
3. גור אריה יהודה".  ציין מילים נרדפות לאריה בתנ"ך.
4. על שניים בתורה נאמר שהיו להם קשיים בראייה בגלל זיקנה.  מי  הם?
5. מה למדים מברכת יעקב ליוסף: "האלוקים הרועה אותי...המלאך הגואל

   אותי"?
6. ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח,20). מדוע הם נבחרו כסמל לברכה?
7. "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". (מ"ט,22). למי ניתן הכינוי

    האמורי ומדוע? (רש"י)
8. על מי בתורה נאמר שלא הכיר את:   א.נכדיו      ב.אחייניו  ?
9. על מי בפרשתינו נאמרו הביטויים הבאים:  א.פחז כמים.     ב.חכלילי

    עיניים   ג.רובץ בין המשפתיים? ?
10. מי מבניו של יעקב התברך שיהיו בנחלתו שפע של:    א.ענבים    ב.זיתים?
11. "גור אריה יהודה ".     איזה שבט נוסף נמשל לאריה ?
12. "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין":  א.מה פירוש המילה בן פורת?
      
ב.מדוע זכה יוסף שלא תשלוט בו ובזרעו עין הרע? (ברכות כ"א)
13. בברכת יעקב נמשלו חלק מבניו לחיות. מיהם הבנים ולאילו חיות נמשלו?
14. אצל  מי מבני יעקב נזכרו  בברכתו החיות הבאות: א.שור   ב.אתון   ג.סוס?
15. יוסף חי  רק 110 שנים.   מדוע  לא חי עד 120 שנה?

 

 

תשובות
1.  א. יעקב ורבקה רימו את יצחק    ב. בנימין (נחשד בגניבת הגביע) ואמו רחל

     גנבה  את התרפים          
2. בראשית= ספר הישר .   על שם האבות שנקראים ישרים
3. ליש, כפיר, שחל. 
4. א.יצחק (כ"ו,1)      ב. יעקב (מ"ח,10)
5. למדים שקשה הפרנסה מהגאולה, שכן לגאולה מספיק מלאך ואילו לפרנסה  

    יש צורך בקב"ה עצמו! ( עיין בפסחים קי"ח )
6. בגלל שהם נולדו וגדלו במצרים ולמרות זאת שמרו על יהדותם,לכן הם

    מהווים סמל לכל יהודי שיהיה בגלות שישמור על דתו ועל מורשת אבותיו. 
7. עשו  מכונה אמורי, בגלל ש: א. עושה מעשה אמורי  ב.צד את אביו באמרי

    פיו.
8. א. יעקב    ב.עשו
9. א.ראובן     ב.יהודה     ג.יששכר
10. א.יהודה      ב.אשר.
11. "דן  גור אריה יזנק מן הבשן" (דברים, ל"ג 22)
12. "א.בן-חן   ב.כי במפגש עם עשו עמד לפני רחל והסתיר את אימו מעינו של

     עשו, וכן מנע את עינו  מאשת פוטיפר.
13.  יהודה=אריה,   יששכר=חמור,  דן=נחש,  נפתלי=אילה,     בנימין= זאב.
14.  א.שמעון ולוי       ב.יהודה      ג.דן.
15.  ליוסף הופחתו עשר שנים כנגד עשרת הפעמים ששמע מאחיו "עבדך אבינו"    

      ולא מחה על תואר עבד שניתן לאביו ! (חמש פעמים שמע מהאחים וחמש

      פעמים מהמתרגם)

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום 



לק"י

 

בשכ"ג

לשטרי התשע"ב

ליצירה

 

ד'

טבת

ג' חנוכה

אל גינת אגוז

 

פרשת

ויגש

גיליון 594



 



 

פרשת ויגש-מעיינות יואב

מאת הרב יואב שוכר הי"ו 

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני" – לאחר פרשת מקץ, קץ שם לחושך.  לאחר כל הצער והסבל שעוברים יעקב אבינו ויוסף, מתחילה הגאולה.  

ואז 'ויגש אליו יהודה' אשר עורך את עצמו לשלושה דברים: קודם ניגש לתפילה,  כמו שנאמר 'ויגש אליהו',  או לפיוס, כמו 'ויגש אברהם'. או למלחמה, זה שאומר הכתוב 'כי הנה המלכים נועדו'.  יהודה אומר ליוסף  "הכל תלוי בי".

לאמור: בפעם הראשונה נכשלתי בדבריי לאחר שאמרתי 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' אבל כעת אני מתכוון לתקן את השגיאה הזאת, וכך מראה יהודה דרך לכל אדם שגם אם טעה הוא יכול לתקן.  ועוד רומז לו במילים "כי כמוך כפרעה",- כמו פרעה, שזכר את זה שהגעת למלכות.  אתה נעזרת בפרעה וזה מצד הקליפה, אבל אני בא מצד הקדושה מצד שבטי יה.

 

"אדוני שאל את עבדיו לאמור" אם אתה אומר שאתה הכל יודע, למה שאלת כל כך הרבה שאלות?  ד"א, אנחנו סיפרנו לך מרצוננו.

 

מסירות  הנפש של יהודה גורמת ליוסף סיפוק, שכאן הוא רואה שיש אחדות בין האחים, ולכן הוא מחליט שהגיע הזמן להתגלות לאחיו ולשמח אותם כיוון שהוא חי וקיים.

 

"ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אחיו"- מלמד שההתוועדות הייתה בעמידה ולא בישיבה. היה רגע של קדושה שעמדו.

 

"ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" – מה הבהלה שהייתה להם? הרי היו צריכים לשמוח שמצאו את אחיהם שזו היתה המטרה שלהם שחיפשו אחריו במצרים, אבל כשראו כמה הוא צדיק שהיה יכול לפגוע בהם ולהחזיר להם כמו שעשו לו ואפילו יותר, אבל לעומת זאת הוא אומר להם: 'אני יוסף'.  כלומר לא השתניתי, נשארתי אותו אדם כמו בזמן שמכרתם אותי ונשארתי צדיק, הם נבהלו היות שביחס אליו הם התנהגו כרשעים בזה שמכרו אותו.

 

"ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם" -ולמה לא האמין להם? נלע"ד כי אם יוסף מושל במצרים,  שהיא ארץ של טומאה, כנראה אחזה בו טומאת מצרים, אז איך יכול להיות שהוא עדיין חי? שהרי רשעים בחייהם קרואים מתים.  לכן הוא לא רצה להאמין שיוסף נמצא במצרים שהיא ערוות הארץ ושהוא בחיים, אלא "העדיף" שהוא היה מת, ולכן 'ויפג לבו' נעצב לבו מפאת הסכנה הטמונה בדבר להיות במצרים.

 

"ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי"- לאחר שראה יעקב את העגלות והבין את הרמז שרומז יוסף שנפרדו בלימוד פרשת עגלה ערופה, אז נקרא בשם ישראל. כי חזרה אליו רוח הקודש, ואמר 'רב עוד יוסף בני חי'.  רב מלשון 'הרב את ריבנו'.  משמע שנלחם ביצר הרע ונשאר צדיק ולא התקלקל במצרים, ואני רוצה לראותו.

 

"ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק"- פה יעקב לא כל כך ממהר אל יוסף, אלא קודם כל מקריב קרבנות ומודה לה' יתברך שלא הסיר חסדו ממנו.

ד"א, המפגש בין יהודה ליוסף מסמל את התפנית העתידית בעם ישראל של תיקון השנאה והקנאה, שהם מגורמי הגלות, אשר תביאם לאחדות.

 

ראינו, כי  בפרשת וישב, יעקב אבינו יוזם את המפגש על ידי שליחת יוסף לראות את שלום אחיו, וזה מרמז לענ"ד את התגלותו של משיח בן יוסף שיבוא בזמן שתהיה שנאה וקנאה בעם ישראל, ויהיו מפולגים, והוא ינסה לגשר ולחבר אותם.  וזה רמוז במילים 'לך נא ראה את שלום אחיך' כלומר: כדי שיהיה שלום ביניהם. ולכן ברגע שאמרו ליעקב אבינו 'הכר נא הכתנת בנך היא', יעקב אבינו מתאבל על יוסף וממאן להתנחם. וכוונת הדברים לענ"ד, שלעתיד לבוא משיח בן יוסף כביכול נהרג, ולא מצליח במשימתו שהיא להטיל שלום בעם ישראל.

 

המפגש בין יהודה ליוסף, מסמל את המפגש בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף. כשבא יהודה ולוקח אחריות כדי לתקן את טעותו במכירת יוסף, ע"י הגנה על בנימין תוך מסירות נפש, עד כדי שהוא מוכן להיות עבד במקום בנימין. זה מבטא את התבטלותו של יהודה למען בנימין, ומרמז לענ"ד לעתיד לבוא שהגאולה תבוא מתוך התבטלותם של עם ישראל איש למען רעהו, בדרך שתבוא לידי ביטוי בהקרבה, כדי להציל האחד את השני שזה מבטא התבטלות עצמית מול הצורך האנוכי הקיים באדם.

 כמו שנאמר 'ויחן ישראל נגד ההר'. "איש אחד בלב אחד" שזה גורם להתגלות השכינה. כמו שמצאנו בפרשה כשאשר הודיעו האחים ליעקב שעוד יוסף חי, מיד  'ותחי רוח יעקב אביהם' שזה גורם לנחת רוח.

 

לאחר שהאחים מכרו את יוסף,הם נמלאו חרטה על המעשה כשראו את צערו של יעקב אביהם.  ומכאן נלמד כמה צער נגרם לשכינה כאשר יש פילוג בעם ישראל, עד כדי שמוכרים איש את אחיו בידי הגויים ע"י משפטים של שנאה ופירוד, וע"י התעלמות של חלקים המסתייגים מיהדותם, ובכך מחזקים את כח הס"א ה' יצילנו, כי ברגע שנגיע להבנה שעם ישראל ערבים זה לזה הקנאה והשנאה תתבטל, וכולם יהיו מוכנים להקריב עצמם בשביל כולם, עד כדי  'כי עבדך ערב את הנער' כלומר יש ערבות הדדית בין עם ישראל האחד כלפי השני.

 

 ועוד ראינו שכאשר אחי יוסף גילו כי, יוסף לא החזיר להם כגמולם, אלא נשארה בלבו אהבתו אליהם כמות שהייתה, הם הבינו ביתר שאת את טעותם, שרצו לעשות עם יוסף, ובכך הגיעו להתקדשות מחדש ולתיקון,  ע"י החרטה על מה שעשו.  שזו צריכה להיות מטרת עם ישראל היום יותר מתמיד שאז יתגלה משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.

                                                   

ש ב ת – ש ל ו ם !

                                                                               

לעילוי נשמת המנוח  ר' שלום  בוסי זצ"ל . תנצב"ה.  

 

"אל גינת אגוז"

עורכים: הרב חיים בוסי, זצ"ל.  עו"ד יאיר בוסי. יבדל"א.

חברי המערכת: רפי מגדלי הי"ו, הרב יואב שוכר הי"ו, מזל אושרת שער ז"ל.

עריכה ועיצוב גרפי:  שקמה מגדלי.

כתובת המערכת: האר"י  20/10  נתניה (מגדלי)

פקס: 09-8829751       אי מייל: yairus@gmail.com

ניתן לשלוח חומר בקובץ WORD.

 

 

כמה שני ימי חייך?

הפסוק הראשון בפרשת ויחי, מסכם את שנות חייו של יעקב אבינו, ומדגיש את שבע עשרה השנה אשר שהה יעקב במצרים עם בנו יוסף, ככתוב:

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה".

מובא במדרש שאכן חייו של יעקב היו מעט ורעים, השנים היחידות שנהנה משלווה היו אלה השנים אשר חי איתו יוסף, שבע עשרה השנים מלידתו ועד מכירתו, ושבע עשרה השנים כשבא אליו למצרים והוא משנה למלך. שאר חייו היו מעט ורעים. כך הוא משיב לשאלתו של פרעה כמה שני חייך?:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".

על תשובתו של יעקב אבינו שמעט ורעים היו ימי חייו מובא במדרש:

"מעט ורעים, בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היה אומר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה וגם יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים חייך שנמנין התיבות מן ויאמר(פרעה) עד בימי (מגוריהם) כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך והם ל"ג תיבות  ובמנין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז".

אם נספור את המילים בפסוק לא נמצא ל"ג תיבות, ורק אם מחשיבים את כל פס' ח' שהוא בעצם שאלתו של פרעה יש יחד ל"ג תיבות. והשאלה העולה מאליה, כיצד מחייבים ומורידים ליעקב אבינו שנים מחייו בגלל שאלתו של פרעה?

השיב הרב  חיים שמואליביץ: שיעקב אבינו אכן התחייב גם על דברי פרעה, וזאת משום שהוא היה נראה כל כך רע, יעקב שידר כלפי חוץ מסכנות  אשר הביאה וגרמה לפרעה לשאול את השאלה הלא מנומסת בפגישתם הראשונה. התנהגותו של יעקב ואי קבלתו את מצבו וקורות חייו בטרוניא ולא בשמחה בבחינת להיות שמח בחלקו. לכן הוא נענש על כך.

יש כאן למוד גדול לכל אחד ואחד מאתנו, מה צריכים אנו להודות לה' על כל הטוב שנתן לנו, וגם אם פעמים נראה לנו או שהננו מרגישים ייסורים, עלינו לקבלם בהבנה כזו שזה מה שמגיע לנו ואין לנו שום זכות לפתחון פה קמיא קודשא בריך הוא.

מיעקב אבינו למדנו יסוד גדול זה, אם יעקב אבינו אשר היה עולה תמימה והוגדר בחז"ל המובחר שבאבות. ובכל זאת נידון על  המסרים שהעביר כלפי חוץ בלבושו ובפרצופו, על אחת כמה וכמה אנחנו הקטנים אשר אין לנו שום פתחון פה, אשר עלינו לקבל את הנהגת ה' אלינו בכל מצב כדבר אמיתי ומוחלט.

בטוחים אנו בחסדי ה' ית' עלינו, כמה ניסים ונפלאות רואות עינינו בימים אלה, איך הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. (ע"פ דרשה מאת הרב עמוס מיימון)

 

גם כי אלך בגיא צלמוות

"גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני". דוד המלך, משתמש במשל הרועה והכבשה, לתאר את השגחה הקב"ה על בני האדם. הרועה שבמשל, משתמש במקלו הן בתוך משענת בשעת המנוחה, והן בתור שבט להכות את כבשתו בשעת הצורך.


המשל כשלעצמו מצריך עיון גדול. הכבשה הרי אומרת:"שבטך ומשענתך המה ינחמוני" – ניחא המשענת, ברגע שנשען הרועה על משענתו, מן הסתם זהו זמן בטחון ומנוחה, ולכן הכבשה מנוחמת במשענת. כיצד השבט מנחם? האם עצם העובדה שהרועה מכה ומצליף בכבשה יכול לנחמה ? הרי כל מכה שמקבלת הכבשה, אמורה להדאיב ולהדאיג יותר! כל מכה, מעבר לכאבה הפרטי של הכבשה, מלמדת לכאורה שאין הרועה מרוצה כלל ועיקר מהתנהגותה של הכבשה!

כיצד א"כ, מנחמת מכת השבט?

את משל הרועה והכבשה, ננסה להבין ע"פ דבריו של הרב חרל"פ בספרו "ממעיני הישועה", במאמר אשר נקרא "הייסורים ממקור הרחמים". שמו של המאמר כשלעצמו קשה להבנה. כיצד יכולים להיות ייסורים ממקור הרחמים – הרי לכאורה כל מקורם של

 

 

 

 

הייסורים הוא ממדת הדין הפוגעת ומענישה על חטאים ! מהם א"כ הייסורים ממקור הרחמים?

כותב שם הרב: "הייסורים של ישראל, ממקור הרחמים העליונים הם נובעים, אשר בתוכם גנוזה האהבה העליונה של הקב"ה לזרע עבדיו הנאמנים..."וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ד' אלוקיך מייסרך".

הורה המעניש את ילדו באופן חינוכי, ודאי לא עושה זאת משנאה או מכעס כי אם מאהבה ומרצון לחזק לחנך את ילדו. יתר על כן, פעמים רבות, כאשר זוג אהובים נאלצים להתרחק זה מזו, דוקא הרחקה מאולצת זו, היא המחזקת את האהבה. ככל שהריחוק הוא גדול, אך זמני כמובן, מחזק הריחוק את הגעגועים וממילא את האהבה. תקופת הריחוק הכפויה משמשת כמקפצה למדרגת האהבה. הריחוק מגביר את הגעגועים וגורם להגיע לשיאים חדשים בקשר הזוגיות.

כך כותב הרב חרל"פ: "כל מה שאהבה מתבלטת, יותר מתבטלים הייסורים". בעת הרחקתם של ישראל, מתחזקת אהבתו של הקב"ה לבניו, "אשר בעת התרחקותם – המו מעיו להם: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד – על כן המו מעי לו – רחם ארחמנו" – דוקא הגעגועים הם אלו המחזקים את האהבה.

על כן, אומר הרב חרל"פ, "ככל שמכירים יותר את האהבה הגנוזה ביסורים – יותר ממתיקים את היגונות והכאבים, ולכן גם בזמן שמדת הדין מתוחה – אם מצד אחד קינים הגה ונהי, בכ"ז יש גם מצד שני שירה וזמרה שמכירים תוקף אהבת ה' לבניו". יש מושג של המתקת רטרואקטיבית. כאשר מקבלים אנו את היסורים באהבה, אנו ממתיקים את הדינים שכבר היו.
החטא החמור ביותר, אומר הרב, הוא חטאם של אלו הרואים את היסורים כעונש. "אם אינם מבינים את זה וחושבים שגם סיבת היסורים היא מצד התרחקותו ושנאתו אלינו, מחשבה זרה כזו היא לאסון בשבילנו והיא שמרחקת באמת את גילויי האהבה וגורמת להסתרת פנים :"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
אם המסקנה מהיסורים היא שהקב"ה כועס עלינו, "על כי אין אלוקי בקרבי" – או אז, במקום להמתיק את הדינים – מחריפים ומכפילים את הסתר  הפנים – " הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

אין שום עצה להפטר מיסורי הגלות אלא אם ידעו ויבינו כי כל היסורים הללו, אינם אלא שירה אחת ארוכה ונשגבה, וכל התוכחות האיומות, ממקור השירה הן נובעות – "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות – וענתה השירה הזאת לפניו לעד , כי לא תשכח מפי זרעו".

דברים נשגבים אלו של הרב חרל"פ, מתומצתים כולם במזמור כ"ג של תהילים. הכבשה משכילה להבין, שגם השבט הוא חלק מהמשענת. גם המכות שהיא מקבלת הינם חלק מהשגחת הרועה עליה. הרועה מנחה אותה במעגלי צדק. היא הולכת במעגלים, בעיגולים, בעגלות, בסיבוכים, בגיא צלמוות. אמנם מבינה היא שאלו מעגלי צדק - יש כיוון להכל, יש הנחייה, יש רועה ששומר, וממילא, יכולות דוקא מכות השבט להצילה, כאשר עומדת היא בקצה הצוק, ורגע לפני הנפילה, מכתו של השבט, היא המחזירה אותה למקום מבטחים.

זהו שורש האמונה באהבת ה' הנצחית לבניו, אשר משענתו, אך גם שבטו – המה ינחמונו. (מאת הרב רונן נויבירט)

 

 

במלאת שנה לפטירתו של אבינו מורנו וסבינו- היקר.

ר' שלום בוסי זצ"ל תנצב"ה

תתקיים אזכרה לזכרו ולעילוי נשמתו ביום שלישי ח' טבת תשע"ב.(3.1.12 למניינם ). בשעה 15:00 עלייה לבית העלמין בשיכון ותיקים נתניה. ולאחר מכן מנחה וערבית, וסעודת מצווה.  באולם עמרם בביה"כנ "מקור חיים" ברחוב עובדיה בן שלום  נתניה.

 

לעילוי נשמת אבא מורי המנוח הרב חיים בן ר' שלום בוסי זצ"ל


ויגש אליו יהודה –הכל עניין של גישה

ויגש אליו יהודה ..אל מי ניגש?

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (בראשית מ"ד\י"ח): "אליו" – אל עצמו, אל פנימיות לבבו שלו. שהרי מתחילה רבו הספקות והשאלות בלבם של אחי יוסף, ויהודה בראשם, על מה עשה להם ה' ככה, ומדוע הגיעום הדברים כפי שהגיעו. אבל עתה מתחיל יהודה להבין, אם לא בשכלו – אזי בתחושותיו, כי ההשגחה העליונה מציבה בפניו עתה שעת כושר ליציאה מן המיצר; על כן הוא חוזר ומשנן בלבו את טענותיו ואת נימוקיו, ומאגדם יפה יפה בנימי לבבו, ואז מובטח לו כי דברים היוצאים מן הלב – חזקה עליהם שיש בכוחם לחדור לבבות ולבקוע את קליפתם, ולעשות את שליחותם גם אצל עריצי ארץ(ע"פ האדמו"ר רמ"מ מקוצק)

ויגש אליו יהודה (ויגש מד-יח)

בעצם אלו טענות היו לו עכשיו ליהודה, שדיבר אל יוסף בכעס? הלא הוא עצמו פסק את דינו "הנו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" ויאלו עתה כאשר הקל יוסף על העונש ואמר רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, נמלך פתאום יהודה להתגנד ובתוקף רב, לפסק הזה? ברם בתחילה היה סבור יהודה כי הגיעה שעתם להענש על חטא מכירת יוסף, ומידה כנגד מידה לא בטלה, הם מכרו את יוסף לעבד, והריהם נלקחים עתה כולם לעבדים, והצדיקו את דינם, וע"כ אמר מה שאמר, אבל משראה יהודה, שהוא משחרר את כולם, ולוקח דווקא את בנימין לעבד, שבכלל לא השתתף במכירתו אז התברר לו שזו רק סתם עלילת שוא, וע"כ "ויגש יהודה" להתנגד לעלילה זו, בתוקף ובדברים קשים (אלשיך לוקט מאמרי חן)

במדרש דרשו את מעשה יהודה:

"ויגש אליו יהודה" - כתיב "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ') משל לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו . ובזוהר דרשו פסוק זה באופן אחר:

'מים עמוקים עצה בלב איש' דא יהודה בשעתא דאתקריב לגביה דיוסף על עסקא דבנימין ו'איש תבונות ידלנה' דא יוסף.  ומעיר ה"שם משמואל" על דרשת הזוהר שלכאורה צריכה להיות הפוכה ש"עצה בלב איש" זה יוסף ו"איש תבונות ידלנה" זה יהודה כמו שדרשו במדרש.

ונראה שהמדרש והזוהר משלימים זה את זה.

 

המדרש מדבר מצידו של יהודה. יהודה רואה שיש משהו מיוחד במאורעות שעברו עליהם במצרים. איננו מבין את הנהגות שליט מצרים כלפיהם שמצד אחד מתייחס אליהם בסבר פנים יפות ומצד שני מערים עליהם קשיים ודורש דרישות מיוחדות, ועל הכל הסיפור הגביע באמתחת בנימין.

יהודה מחליט לספר לאיש שלפניו את הסיפור כפי שהוא רואה אותו מתחילתו ולראות באיזה קטע של הסיפור יבריקו עיניו. הוא מנסה לדלות דרך הסיפור את אשר בלב האיש העומד מולו.


הזוהר מדבר מצידו של יוסף. יוסף לא רק רוצה לגלות את אשר בלב אחיו. הוא פועל בדרך שתביא את האחים למסור נפשם על בנימין. הוא פועל להביא את האחים להיות ערבים זה לזה.

לפי הזוהר "'מים עמוקים עצה בלב איש' - זה יהודה", היינו שהמים הם עמוקים אפילו מתפיסתו של יהודה. יהודה אינו מבין עד כמה עמוקה היא אמירתו "כי עבדך ערב את הנער", שבזה הוא מחזיר את האחדות למשפחת בני יעקב ובזה הוא מכפר על אשר עשו האחים ליוסף שהוציאוהו לכאורה ממשפחת הסגולה.

הזוהר - תורת הנסתר - מלמד אותנו שהמים, מי המציאות, הם עמוקים משכלנו ומתפיסתנו. ואיש תבונות דולה ממעמקים את המים ומוליך את המציאות למטרתה.


אנחנו חיים בדור גדול. פעמים נדמה שהוא גדול יותר מיכולתנו לקלוט. דורנו הוא בבחינת מים עמוקים, ובוודאי שהקב"ה מזמן לנו חבל בחבל ומשיחה במשיחה כדי שנוכל לדלות את המים.
הקב"ה מעמיד אותנו בניסיונות כדי להוציא מן הכוח אל הפועל
את התכונות הנדרשות על-מנת שנביא גאולה לעולם. כיוסף בשעתו הוא מוליך אותנו בדרך הגורמת לנו לבטא את אשר נצרך בדור הזה.                                                                   (ישיבת מעלות)

 

 

 

 

ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר-נא עבדך דבר באזני

אדני, ואל-יחר אפך בעבדך: כי כמוך, כפרעה".

שמה של הפרשה, מייצג את התוכן המהותי שלה, הגישה, גישתו הדרמטית והנחושה של יהודה אל יוסף, המכוננת את עתידו של עם ישראל.

יהודה מכה על חטא, חל בו שינוי והוא נוקט בגישה חדשה. גישה המביאה לידי ביטוי את חסותו וערבותו של יהודה כלפי בנימין. בנימין הצעיר הרך, ויהודה הלוקח אחריות עליו וערב לו.


הפועל "ויגש" מבטא את העוצמה בה מתקרב יהודה אל יוסף מה היה מיוחד בגישתו של יהודה הם הרי היו באותו החדר.

יהודה מתגבר על הפחד וניגש בצורה מיוחדת, הוא התקרב קירבה פיזית ממש, עמד מולו פנים מול פנים, לב מול לב, ככתוב במשלי: "כמים, הפנים לפנים- כן לב-האדם, לאדם". קודם התקרב ורק אז ביקש רשות לדבר איתו.

 

 

"בי אדוני"-דע לך ששם ה' נמצא בי. "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני"- קירבה פיזית, מדבר אל אוזנו, הופך אותו לאיש סוד.

"ואל ייחר אפך" – אל תכעס, ניסיון לריצוי.

 כי כמוך כפרעה"- יהודה נותן כבוד ליוסף, אך באומץ רומז לו שהוא  כפרעה.  לא פרעה- שיש מי שמעליו ואפשר להתדיין אצלו.

יהודה מנסה לרצות את יוסף אבל הוא מציאותי מצד אחד משדר קירבה, מצד שני אינו נסוג.

"בי אדוני" – תבחר בי במקום בבנימין אני יותר חזק ממנו וממני תפיק יותר תועלת. וכדברי רש"י: "לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה, ולמלחמה ולשמש".

יהודה מדגיש שרצונו ייטיב עם יוסף. "גישתו" של יהודה אכן מצליחה. כנגד טענותיו, יוסף מתרכך ומתוודע אל אחיו.

 

אל מי ניגש יהודה? ויגש אליו – אל יוסף.  קירבה. ויגש אליו – אל ה'. אמונה. ויגש אליו-אל עצמו. מודעות עצמית כזו היא הגישה הנכונה. גבורה, אמונה וכשרון הנהגתי שהכשירו את יהודה להיות לראש המשפחה.

"יהודה" –הוא היהודי שלוקח אחריות על אחיו. יהודה לשון הד, דבריו מהדהדים ונכנסים אל הלב.

יהודה ערב לאחיו- "כי עבדך ערב את הנער"-יהודה יודע שישראל ערבים זה לזה.

"ערב", הוא גם לשון "ערב לחך"-נעים. ככתוב במלאכי ג': "וערבה, לה', מנחת יהודה, וירושלם--כימי עולם, וכשנים קדמוניות".

ערבותו של יהודה כלפי בנימין, וה"ערבון" אשר לו הוא מחויב, הם שגורמים לה', שיהיה לו "ערב" – נעים.

 

 ויגש אליו יהודה

"ויגש אליו יהודה"-בגימטריא--"זהו להלחם עם יוסף"

(הלוחם-חולם-חומל-מוחל) בגישה יש מלחמה קיומית, הגשמת חלום, חמלה ומחילה.

"ויגש אליו יהודה"--סופי תיבות "שוה"- שאמר לו-אני שווה לך, כמו שאתה מלך במצרים, אף אני מלך ביהודה ועל זה דורש המדרש: "כי הנה המלכים נועדו".

 

 "ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי"

ה"ויגש" של יהודה, כלומר קרבתו גרמה לכך שיוסף מזמין את כולם לגשת אליו – החל לקרבם, והבטיח את ארץ גושן, שגם הוא מלשון "ויגש", קרבה ואהבה, ויגש היינו לשון פיוס ושלום, הגורם לאיחוד המשפחה. וכמו שכתוב בהפטרה של פרשת ויגש,(יחזקאל ל"ז): "ואתה בן-אדם, קח-לך עץ אחד, וכתב עליו ליהודה, ולבני ישראל חברו; ולקח, עץ אחד, וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, וכל-בית ישראל חברו וקרב אותם אחד אל אחד, לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך".                                (מאמר מאת רבקה ראש- ברסלב)

 

 

 

טור זה נתרם  לעילוי נשמת מזל  אושרת שער ז"ל  תנצב"ה

 

 

 


 

פרפראות

כתוב בספרים לפרש הפסוק "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי" עפ"י דרך המוסר, איך אעלה לאחר מאה ועשרים לאבינו שבשמים לתת דין וחשבון שהנער איננו אתי, שימי הנערות לא תוקנו וקלקלתי אותם, וצריך ללמוד מזה לדאוג לשמור על עצמו בימי הנערות כשעדיין צעירים ויכולים עוד לתקן הכל בקלות.

 

מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו וגו' שמני אלוקים לאדון לכל מצרים. יש מפרשים "שמני" הוא תיבות שם אני, פירוש פרסמתי את ה' לאדון על כל מצרים.

 

לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חלפת שמלת. -שואלים חז"ל איך היה יוסף מעורר עוד פעם קנאה בין האחים אחרי שראה שאצלו יצא מכשול מזה, ומתרצים חז"ל שרצה לרמז בזה שיצא מבנימין מרדכי הצדיק שיצא עם חמש בגדים, ככתוב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, ושואל הגר"א וכי בשביל רמז יש לעורר קנאה, ומתרץ שהחמש חליפות של בנימין היו באותו השווי כמו של האחים, וזה מרומז בזה שאצל האחים כתוב חלפות מלא ואצל בנימין כתוב חלפת חסר ו'.

יש ששואלים הרי היה צריך לתת לבנימין 6 חליפות, אחת כמו כולם וחמש לרמז, ומתרצים שמפני שהוא גרם להם שקרעו שמלותם כשמצאו הגביע באמתחת בנימין, לזה רצה להשלים להם את החליפות, אבל בנימין לא היה צריך להשלים שלא קרע את בגדיו ולכן נתן לו רק חמש לרמז.

החיד"א מפרש בשם הרוקח למה נתן לבנימין שלוש מאות כסף, מפני שאמרו בגמרא גיטין שהמוכר עבד לגוי קונסין אותו עד עשרה פעמים, ולמשל אם שוה שלושים כסף קונסים אותו בשלוש מאות כסף, וקנס של הריגת עבד בתורה הוא שלושים כסף, נמצא שהאחים היו חייבים לו שלוש מאות כסף, אם כן הוא קיבל את הכסף הזה בזה שלא נתן להם, אבל בנימין לא היה במכירה בגלל זה נתן לו שלוש מאות כסף. עוד אומר החיד"א בגלל שיוסף הוציא מפיו שבנימין ישאר אצלו עבד, לכן רצה לפייסו עם שלוש מאות כסף.

 

אל תרגזו בדרך. אומר רש"י אל תתעסקו בדבר הלכה, מזה אנו רואים גודל מעלת השבטי יה, שגם אחרי שעברו מאורעות גדולות כל כך, של מאסר שמעון ובנימין, ויוסף נודע להם שהוא יוסף, בכל זאת ידע יוסף שמיד כשיצאו ממנו מיד שוב יעסקו בתורה כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה (בריסק).

 

עוד יוסף בני חי. יוסף היה מלך 80 שנה, "עוד" גימטריה 80 רמז שיהיה מלך 80 שנה.

 

כתוב בפרשה כל השבעים נפש שירדו למצרים, ומפרש רש"י שלפי החשבון צריך להיות פחות אחד רק שכלולה גם יוכבד שנולדה בין החומות. והדעת זקנים מפרש בכל צרתם לו צר, שכביכול ה' נמנה אתם כשירדו למצרים והשלים לשבעים, וכשיצאו ממצרים נאמר כשש מאות אלף שה' חזר אתם מהגלות.

 

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה. רש"י מפרש לסדר ישיבה בשבילו, רואים מזה שבלי תורה אי אפשר להתקיים, ותחילה צריכים לסדר מקום תורה.

 

"ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד". מפרש רש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו שהיה קורא את שמע. ומפרש המהר"ל מכיון שנתעוררה בו אהבה גדולה כל כך העביר את האהבה לאהבת ה', ולכן קרא פרשת ק"ש ואהבת את ה'.

שואלים המפרשים ולמה יוסף לא קרא ק"ש, ומתרצים שהוא היה עסוק בכיבוד אב, והעוסק במצוה פטור מן המצוה.

 

מצרים מתחיל עם מ' פתוחה ומסתיים עם מ' סתומה, כי פרעה עשה הסמל של מצרים שנכנסים בה ולא יוצאים, ה' אמר ליעקב אל תירא מרדה מצרימה שאינו מסתיים במ"ם סתומה שתהיה גם כניסה וגם יציאה, וכן כתוב אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, שתהיה כניסה וגם יציאה, וכן כתוב כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה.

 

החפץ חיים אומר שאחרי שיוסף ציער את אחיו היה צריך יעקב לקלל אותו, אבל למד מ"רחל" שאמר- "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" ואם היה מקלל היה מקלל את יוסף. רואים אנו איך שצריכים להיות זהירים לא להוציא קללה מהפה. (מאת הרב גרשון שטיינברג זצ"ל)

טור זה נתרם ע"י זכאי שרה הי"ו לעילוי נשמת בתה היקרה, תנצב"ה עופרה ז"ל בת שרה תבדל"א

 

 

 


 

                                                                      

  חידון לפרשת ויגש

                                            מאת עזרא מרום   

השאלות
1. הוא- עז כארי, היא-ישוב בארץ. מי אנו?
2. הוא מלך רם ונישא, קפד זנבו פעמיים ותקבל בהמה גסה. מי אני?
3. מי מכונה "אב לפרעה"?
4. איזה מקום מכונה "מיטב הארץ"?
5. בני מי היו ישוה וישוי?
6.  מיהו שאול בן הכנענית?
7. למי מתייחס הביטוי "ונפשו קשורה בנפשו".
8. "אנכי אערבנו מידי תבקשנו". באיזה הקשר אחר בתורה נזכר עירבון?
9. שני אנשים בספר בראשית קיבלו את התואר "מושל" מי הם?
10.  אני מבני לוי ושמי כשם בנו של משה. מי אני?
11.  האחים אמרו ליוסף : "הבה לנו לחם". מי עוד אמר למי "הבה"?
12. למי ניתנו הכינויים הבאים : א. בן זקונים ב. ילד זקונים?
13. ולא יכול יוסף להתאפק", על מי בתנ"ך נאמר שהתאפק?
14.  ציין שלושה פירושים לפסוק: "אל תרגזו בדרך".
15.  על שניים בתורה נאמר:" ויוותר ...לבדו". מי הם?
16.  שמנו "מופים וחופים". מי אנחנו?
17. א. מה שם א. בתו של אשר? ב. בנו של דן?
18. מי קיבל ממי: א. 300 כסף ב. 400 שקל כסף?
19.  מה שם המקום בו התיישבו יעקב ובניו במצרים?
20. מי אמר למי בתורה : א. "קחו מזמרת הארץ" ב. "אכלו מחלב הארץ"?
21. לפי חז"ל מתואר המפגש בין יהודה ליוסף בביטוי: " שור וארי מתנגחים".

    מדוע נבחרו סימולים אילו?


תשובות

1. הוא= יהודה, היא= אור יהודה
2. פרעה,פר
3. יוסף (מ"ה,8)
4. רעמסס (מ"ז,11)
5. בני אשר
6. בנה של דינה שנבעלה לכנעני (רש"י)
7.  נפשו של יעקב קשורה בנפשו של בנימין.(מ"ד,30)
8. אצל תמר
9.  יוסף "וישימני א' למושל ואליעזר : עבדו המושל בכל ביתו "
10. גרשון
11.  א. רחל אמרה ליעקב : "הבה לי בנים". ב. המצרים אמרו על ישראל:

      "הבה נתחכמה לו"
12.  א. יוסף ב. בנימין
13. ויתאפק המן" (במגילת אסתר)
14. א. אל תתעסקו בדבר הלכה. ב. אל תפסעו פסיעה גסה.  ג. אל תריבו

      ותתווכחו בדרך על המכירה.
15.  א. "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" ב. בנימין: "ויותר הוא לבדו לאמו"
16. בני בנימין (חלק מעשרה בנים שהיו לו)
17. א. שרח ב. חושים
18. א. בנימין קיבל מיוסף ב. עפרון קיבל מאברהם
19. ארץ גושן
20. א.יעקב לבניו (מ"ג 11) ב.פרעה אמר ליוסף שיגיד לאחיו (מ"ה 18)
21. יוסף נמשל לשור("בכור שורו הדר לו") ואילו יהודה נמשל לאריה ("גור  

      אריה יהודה")

 

 ברכות לרפואה שלמה לנורית תבדל"א בת שושנה ז"ל  ויקויים בה מקרא שכתוב אל נא רפא נא לה ..אל נא רפא נא לה . אמן 

 

ברכת רפואה שלמה לציפורה תבדל"א בת חממה יוסף ז"ל

 

ברכות לרפואה שלמה למאיר בן רחל בן שושן הי"ו ,  ויקויים בו מקרא שכתוב רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיוושעה . אכי"ר.

 

ברכות לרפואה שלמה ובריאות טובה

ליונה בת ר' שלום  ורפאל בן מאיר מגדלי הי"ו

יקימם ה' מחוליים לחיים טובים ולשלום ויקויים בהם מקרא שכתוב: רפאני ה' ואירפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה אכי"ר

 

תרומות וחסויות, קודש להוצאת העלון

יתקבלו בברכה וכל המזכה את הרבים

זכות הרבים תלויה בו.

לתרומות, חסויות והפצה

נא לפנות  לעו"ד יאיר בוסי

טל.   052-2545521

שבת שלום

אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992