אברהם גבריאל פרשת השבוע חודשים סגולות דת הלכות מצוות דף ראשי, פרשת בראשית

אשכולות המלכא
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא

פרשת בראשית כו' תשרי תש"פ

עדי הקידושין של אדם וחוה?!

"ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן

האדם ויבאה אל האדם (ב, כב).

חז"ל כבר עמדו על השאלה, כיצד קידש

אדם הראשון את חוה, הלא לא היו שם עדי

קידושין?

מתרץ הרב מבריסק זצ"ל, שלא היה צורך

כלל בעדים. מכוון שבכל חתונה צריך עדים

כשרים על מעשה הקידושין, ובלעדיהם יהיו

הקידושין פסולים, מכוון שבמעשה

הקידושין החתן אוסר את הכלה על כל

העולם. כשאדם מקדש אישה, הוא אומר

לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת

משה וישראל". הרי היא מקודשת לו

ובאותה שעה נאסרת על כל העולם, וכוון

שהוא חב לאחריני - יש צורך בעדים על

המעשה שעשה.

אבל בקידושי אדם וחוה לא היה אף אחד

אחר בעולם, רק אדם הראשון לבדו, והכל

היה שייך לו, ממילא לא היה צורך בעדים

על מעשה הקידושין שלו, והוא אינו חב

לאחריני בכך שהוא אוסר את חוה על

אחרים.

בזוהר פרשת בראשית מובא, שהקב"ה

קידש את אדם וחוה, לכן בשבע ברכות של

חתן וכלה אומרים: "שמח תשמח רעים

אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

כלומר יש לשמח את החתן והכלה כמו

שהקב"ה שימח אותם, כיצד נעשה זאת?

ממשיך הזוהר ואמר: הקב"ה הורה לאדם

הראשון, ליטול את הטבעת שהיו חקוקים

בה אותיות שמו יתברך שם הוי"ה וליתנה

באצבעה של חוה.

לכן הכלה צריכה להושיט את אצבע ידה

הימנית שהיא כנגד אות ו', אח"כ הביא

הקב"ה שני עדים את השמים והארץ כנגד

אות ה' ראשונה ואות ה' אחרונה, והטבעת

מקבילה לאות י', נמצא שבמשה הקידושין

היה שם הוי"ה שלם.

לנו הקרובים לחתן והכלה, יש לנו להכניס

שם הוי"ה ע"י שלום ואחדות, שלווה

והרמוניה בין החתן לכלה ובכך נהיה

שותפים לקב"ה להקמת בית נאמן בישראל,

וע"י שזכו שכינה שרויה בביתם

ובחצרותיהם של בתי ישראל.

עניין הבגדים
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלי תאנה" (ג – ז).

מהפסוקים הללו יש ללמוד מוסר השכל לדור הזה, שבו האנשים מוציאים

ומאבדים ממונם על מלבושים, כדי להדמות לעשירים בבגדיהם המפוארים,

וכל אחד נכווה מחופתו של חברו, בחפצו לעשות מלבושים יקרי ערך לחופת

בנו או ביתו, כמו שעשה חברו, הגם שאינו מבעלי ההון כחברו.
ובזה מאבדים ימיהם בהבל.

משל למה הדבר דומה, למלך גדול שהיה לו יועץ, והיה אוהבו אהבה רבה.

פעם ארע שחטא היועץ למלך ונכשל בעוון חמור אשר אחת דתו להמית, אך

מגודל האהבה והרחמים, היה קשה הדבר בעיני המלך וציווה להחליף את

העונש בעונש קל יותר, שיתלו קולר על צווארו הוא וכל צאצאיו אחריו, כדי

שיהא להם לזיכרון עולם, כי בעצם נתחייב במיתה ורק המלך בחסדיו הצילו.

היועץ עצמו קיים את הגזרה כראוי והלך בקולר פשוט, מזכרות עוון. בנו

אחריו התחיל לענוד על צווארו, קולר עשוי משי ואילו בן בנו כבר התהלך

בקולר של זהב, עד שברבות הימים נשכח העניין והסיבה לקולר וכשראוהו

ענוד קולר זהב, היו הבריות סבורות שזה תכשיט לנוי, כיאות לרוב עושרו,

וחמדו בליבם לעשות כמותו. עמד זקן אחד שזכר את המעשה ואמר להם:

"טיפשים שבעולם! הלא קולר זה - אות קלון הוא, להזכירו חטאת

אבותיו..." וסיפר להם את כל העניין.

והנמשל: אדם הראשון קודם החטא לא היה צריך מלבושים, כי כותנות

אור עטפוהו, אלא אחרי שחטא ונתחייב מיתה ריחם עליו הקדוש ברוך

הוא, מיעט את העונש וקנסו בכך שהפשיט ממנו את כותנות האור. לכן

נזקק לחגורות מעלי תאנה. נמצא כי עצם עניין הבגדים הוא חרפה לנו,

ונשתלשל מחטא זקננו, אך אנשים שכחו זאת ועושים מן הטפל והחרפה

עיקר, ומתהדרים בבגדי שש ורקמה...כשהאדם עומד ופניו למזרח – הדרום

בימינו והצפון לשמאלו. כידוע, "הרוצה להחכים – ידרים, להעשיר –

יצפין". הרי שהשמאל רומז לעושר, והימין – לחכמה. ורמז הכתוב,

שהעושר הוא רק אמצעי, ועל האדם לעסוק בו לפרקים, כמו מי שמניח את

צרורו למראשותיו ופותחו רק בעת הצורך. אבל החכמה צריכה להיות

עיסוקו התמידי, בבחינת "וימינו תחבקני".

ובכך נוכל להבין מעשה שהיה: מעשה ברבנו סעדיה גאון, ששאל בבדיחות

הדעת חייט אחד: "אמור נא לי, כמה תפירות תפרת היום?" ענה החייט:

"יאמר לי מעלתו, כמה אותיות יש בתורה?" הצטער הגאון, על שלא הייתה

בידו תשובה. החליט לספור את אותיות התורה ולא עלתה בידו. עד שעשה

השבעה בשם, ובא מלאך וגילה לו את מנין האותיות ושמח על כך מאוד.

כך מספר החיד"א זצ"ל בספרו "שם הגדולים". ויש להבין, מדוע נגע

הדבר כל כך לליבו, עד שהוצרך להטריח מלאך לגלות לו את מנין האותיות?

ויש להסביר, שכאשר שאל רב סעדיה את החייט, כמה תפירות תפר היום,

רמז לו החייט בתשובתו: רבי, אתה שואל אותי בעבודתי, אף אני אשאלך

בעבודתך, והבין רב סעדיה גאון שהבדל עצום יש בין השניים. כי התפירות

של החייט אינן חשובות בעיניו שיספרן, וכל רצונו שיהיה הבגד תפור ויקבל

את שכרו.

אבל בתורת ה' - כל אות יקרה וחשובה ומאירה. אם כן - עד שאתה שואל

תפירותיו של חייט, האם אתה עצמך יודע מנין אותיות התורה? ורב סעדיה

גאון התפעל כל כך מתשובתו של החייט, עד שלא מצא מרגוע ומנוח לנפשו

כל עוד לא ידע כמה אותיות יש בתורה, כי כל אות בה לא תסולא בפז. הוא

אשר נאמר, העבודה אינה חשובה לכשעצמה, אלא שנצרכת היא לקיומו של

האדם, אבל התורה צריכה למלא את כל יישותינו ולתפוס את כל

מחשבותינו. (אבן שלמה, בן איש חיל)

"ועץ החיים בתוך הגן" (ב, ט)

פעם הוצרך החפץ חיים זצ"ל לבקר אצל הרופא. אותו

רופא יהודי היה ומובן שלא נמנה על חובשי בית המדרש.

תך כדי שיחתם שאל הרופא: "רבי - יהודי כמוני, מה

סיכויי לזכות לעולם הבא? "השיבו החפץ חיים: "בספר

בראשית מסופר על אדם וחוה בגן העדן, מכיר אתה לבטח

סיפור זה, מפורסם הוא למדי. היה שם עץ הדעת, ממנו

נאסר על האדם לאכול ועץ החיים המעניק חיי עולם.

ומספרת התורה הקדושה כי 'עץ החיים בתוך הגן'

ותרגומו: 'במציעות גינתא', בתווך, באמצע הגן. ויש להבין:

מה לנו לדעת היכן היה ממוקם? מה ההבדל לדידנו אם

היה במרכזו או בשוליו?

"אלא מאי, 'עץ החיים' רומז על חיי העולם הבא.

ומשמיענו הכתוב שהוא במרכז. המאפיין של הנקודה

המרכזית הוא שניתן לבוא אליה מאין ספור דרכים, וכולן

קרובות למרכז בשווה. והכוונה היא, שיש דרכים שונות

ורבות לזכות לחיים הנצחיים. התורה היא תורת חיים,

מצוות מעניקות חיים, ואף מעשי צדקה וחסד, גם חכמה

ומלאכה. ככתוב: 'בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך'

(משלי ג-ו). אם מתכוונים לשם שמיים -
מיושרת המסילה המוליכה אל עץ החיים!"

הוסיף החפץ חיים ואמר: "כבודו רופא הוא, אספר לכבודו

על רופא שזכה להוקרה מן השמיים והישיר דרכו לעולם

הבא. הגמרא מספרת (תענית כא:) שהיו שלושה שזכו

לגילוי הוקרה מן השמים: שני גדולי הדור, אביי ורבא

והאומן המקיז דם, מלאכתו העיקרית של הרופא באותם ימים.

חלשה דעת גדולי הדור: למה זכה האומן לכבוד זה?

והוברר, שכאשר מקבל הוא קהל מפריד הוא בין גברים

לנשים. וכאשר מקיז הוא דם מזרועה של אישה יש לו

כיסוי מיוחד לזרוע משום צניעות, פרט לנקב ההקזה. ויש

לו קיטון מיוחד ובו קופה. כל הפונה אליו מתבקש לסור

לאותו קיטון ולשים בקופה את דמי הטיפול. כל זאת, כדי

שמחוסרי האמצעים לא יבושו בקבלם טיפול חינם. לא זו

בלבד, אלא שמתלמידי חכמים לא נטל כסף במוצהר, עוד

היה מעניק להם את דמי סעודת ההבראה לאחר ההקזה.

הרי לך דוגמה לאדם שפילס את נתיבו לעץ החיים ממקום

עומדו, וזכה לחיי העולם הבא".

ופעם הוסיף ואמר: זהו שאמרו (בסוף מסכת תענית)

"עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב

ביניהן בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר:

'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה

ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו' (ישעיה כה-ט).

ורבנו גרשום מוסיף שם, שהקדוש ברוך הוא יושב כביכול

באמצע המעגל. והנה העומדים בעיגול, מצויים כולם

במרחק שווה מאמצעו ולמרות שכל אחד מהם עומד

במקום אחר, אין אחד מהם קרוב יותר מחברו. כך יש

דרכים רבות ושונות בעבודת ה', וכל אחד סבור שדרכו היא

הנכונה והקרובה ביותר. אך לעתיד לבוא יראו שכל

הדרכים שוות היו וקרובות במידה שווה ומוליכות אל

המטרה בשווה. ואם אמנם קיוו לה' בכל נפשם ומאודם,

יגילו כולם וישישו בשווה בישועתו! (שיחות החפץ חיים).

פתיחת התורה באות ב'

ידוע ומפורסם מגדולי החסידות בדורות הקודמים, ששבת

בראשית היא השבת העליונה ביותר, והיא המשפיעה

קדושה לכל שאר שבתות השנה, וממילא אף לכל ימות

השנה המתברכים מן השבת. הנהגתו של האדם בשבת זו,

קובעת כיצד תהיה הנהגתו בשאר שבתות השנה, ולכן על

האדם להתקדש בשבת זו כמה שיותר, וטהור ידיים יוסיף אומץ.

והנה פתיחת תורתנו הקדושה, ופתיחת בריאת העולם

היא באות ב' של תיבת בראשית. בביאור הטעם לכך

אומרים חז"ל: לפני בריאת העולם, באה לפני הקב"ה כל

אחת מכ"ב האותיות של האלפא ביתא, וביקשה שיברא

בה את העולם. הקב"ה דחה את כולן מסיבות שונות, כגון:

את האות ת' מפני שהמילה מוות מסתיימת באות ת'.

וכן האות ש' באה לפני הקב"ה ואמרה שהשם: "שדי"

מתחיל באות ש', ולכן ראוי להתחיל אות התורה באות ש'.

אך הקב"ה דחה אותה בכך שאמר לה כי המילה שקר

מתחילה באות ש', ובכך נדחו גם האותיות ק' ר', מפני

שהמילה שקר מורכבת גם מהם.

עד שבאה האות ב' והקב"ה החליט שבה ראוי לברוא את

העולם, כוון שבה מתחילה תיבת: "ברכה", ורצה הקב"ה

לפתוח את תורתו וכן את בריאת העולם בלשון של ברכה.

(ילקוט שמעוני בראשית, רמז א', זוה"ק בראשית ב, ב ואילך)

דבר זה מלמדנו, שעלינו לפתוח כל שלב בחיינו, הן גשמי

כפתיחת עסק והן רוחני בעניין של ברכה, כהוראת חז"ל

במדרש:"פותחין בברכה". (בראשית רבה, סו, ד).

ברכה פירושה עשיית הטוב, חסד וצדקה עם הזולת, שהרי

עיקר כוונת הבורא יתברך בבריאת עולמו הייתה להיטיב

עם ברואיו, וזהו בעצם עניין הברכה שפתח בה הקב"ה את

בריאת עולמו. עלינו לאחוז בדרכו של הקב"ה ולהשתדל

בעשיית טוב וחסד עם ברואיו. כאשר מידת הנתינה והחסד

תהיה נר לרגלינו ונפתח בה כל פרק בחיינו, הן גשמי והן

רוחני, בזה תשרה הברכה וההצלחה בכל מעשי ידינו.

טעם נוסף לפתיחת התורה ובריאת העולם באות ב', מכוון

שחותמו של הקב"ה אמת ותורתו אמת (שבת נה). לכן

רצה הקב"ה להטביע את חותם האמת שלו כבר בפתיחת

התורה ובריאת העולם, בבחינת: "ראש דברך אמת"

(תהילים, קיט). לכן הקב"ה פתח את התורה באות ב', כי

כאשר נצרף קבוצות של שלוש אותיות החל מהאות ב': ב-

ג-ד, ה-ו-ז, ח-ט-י, וכן על זו הדרך בשאר האותיות, תעלה

הגימטריה של כל קבוצת האותיות בגימטריה קטנה

למספר תשע, שהיא הגימטריה הקטנה של המילה "אמת".

מה שאין כן, אילו פתחה התורה באות א', ואם נצרף כל

שלוש אותיות, כגון: א-ב- ג, ד-ה-ו , ז-ח-ט וכו' תצא

גימטריה קטנה של המילה "שקר".

וכתב בעל הטורים בבראשית: שסופי התיבות של פתיחת

התורה: בראשית ברא אלוקים הם "אמת", וכמו כן סופי

התיבות של המשך הפסוק: "ברא אלוקים את הם אמת.

וכן סיום הפסוק של פרשת הבריאה:" ברא אלוקים

לעשות, הם אמת. כל זאת כדי ללמדנו, שרצון הבורא הוא

שכל עבודתנו הרוחנית, תמיד תהיה מקושרת במידת

האמת.

בס"ד גיליון 176 כ"ה בתשרי התשס"ט (24.10.08) פרשת בראשית

מצוה מן התורה לדון את חברו לכף זכות, אפילו רואהו שעושה מעשה שנראה כדבר איסור.

אסור לספר דבר גנות שנעשה על ידי אבותיו או קרוביו של מי שמספרים עליו, כאשר על ידי זה יתבזה המדובר.

אסור לספר לאחרים, שחברו עבר עברה, אלא אם כן על ידי הסיפור יצילם מאיסור שנגרם על ידי העברה.

אסור לספר על חברו שראהו שאינו מקיים מצוה מהתורה או מדרבנן,או שמקיימה שלא כהלכתה.

אסור לספר גם על מי שעבר עברה שנכשלים בה הרבה והמון העם אין מקפידים עליה.

בלשון הרע נכלל סיפור על חברו שדבריו הם שקר, וכל שכן לומר שהוא שקרן.

מותר לפרסם שדברי חברו הם שקר כדי להציל אחרים מהפסד ממון, או משאר עברות שלא יכשלו.

פעם הוצרך החפץ חיים זצ"ל לבקר אצל הרופא. אותו רופא יהודי היה ומובן שלא נמנה על חובשי בית המדרש. תך כדי שיחתם שאל הרופא: "רבי – יהודי כמוני, מה סיכויי לזכות לעולם הבא?"

השיבו החפץ חיים: "בספר בראשית מסופר על אדם וחוה בגן העדן – מכיר אתה לבטח סיפור זה, מפורסם הוא למדי. היה שם עץ הדעת ממנו נאסר על האדם לאכול ועץ החיים המעניק חיי עולם. ומספרת התורה הקדושה כי 'עץ החיים – בתוך הגן' ותרגומו: 'במציאות גנתא', בתווך, באמצע הגן. ויש להבין: מה לנו לדעת היכן היה ממוקם? מה ההבדל לדידנו אם היה במרכזו או בשוליו?

והכוונה היא, שיש דרכים שונות ורבות לזכות לחיים הנצחיים. התורה היא תורת חיים, מצוות מעניקות חיים, ואף מעשי צדקה וחסד, גם חכמה ומלאכה. ככתוב: 'בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך' (משלי ג-ו). אם מתכוונים לשם שמיים- מיושרת המסילה המוליכה אל עץ החיים!"

שנינו "כל המתפלל בליל שבת ואומר "וכילו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת קיט:).

המאמר נראה כתמוה מכל צד. האם הבורא זקוק לשותפות? מה הרווחנו באותה שותפות ומה ירוויח הוא, כביכול, אם ייקחנו כשותפים? ומלבד זאת, שותפות דורשת השקעה. ככל שהמפעל גדול יותר ויקר יותר, כך תגדל ההשקעה הנדרשת כדי לרכוש בו שותפות. גם אם יאותו לקבלנו כשותפים, לכמה אמצעים נצטרך כדי להימנות כשותף במיקרוסופט, למשל או בקרטל יהלומים? והלא הם פסיק זעיר בכדור הארץ ומה עוד ביקום כולו, עד אין סוף עולמותיו הרוחניים. ואנו, הופכים לשותפו של הבורא בכל מעשה בראשית, ומה ההשקעה הנדרשת מאתנו? אמירת "ויכולו" ! כיצד יובן הדבר?

היה לו: להמציא פעם המצאה שתעזור לאדם סובל ותשקם את חייו. או אז ידע שבכל פעם שאותו אדם נעזר בהמצאתו, הוא מודה לו וזוכרו לטובה, והיה זה שכרו.

באקראי התוודע לחולה במחלה הנדירה שהגבילה אותו בתחומים רבים ושונים. כהרגלו, פתח הממציא במחקר. אסף חומר אודות המחלה ותופעותיה, עקב אחר אותו אדם ותיחקר אותו במה הוא מוגבל ובמה לא. אילו תנועות הוא יכול לעשות ובמה יכול הוא להיעזר. ואז הסתגר בסדנתו ושרטט שרטוטים, יצר אב טיפוס שיכלל אותו עוד ועוד, הפכו לקל משקל וקל תפעול, ידידותי ונוח. תשומת לב מיוחדת ניתנה לעיצוב ולתמחיר. בקצרה, לא היה פרט עליו לא נתן את דעתו. אבל עד שהמכשיר המשוכלל הוצג ברבים, נפח אותו חולה את נשמתו...

מובן שהיוצר הצטער, כי נקשרו ביניהם יחסים קרובים ובכל לבו רצה להקל על סבלו, אבל עתה אינו סובל עוד ואחרים ייהנו בזכותו.

העמל היה אפוא לשווא, והממציא גנז את המתקן במרתף הסדנה.

חלפו שבועות וחודשים ופרופסור מתקשר: מקרה נוסף התגלה, יש חולה! מיד הועלה המכשיר ומורק, הוצג ומילא ייעודו, הכל התפלאו ושניים היו מאושרים בלי סוף: החולה והממציא...

וכמדומה שניתן לומר ששניהם "יצר" את המכשיר, אפשר לקבוע שהחולה הוא שותף בו. שהרי אלמלא הוא, הייתה יצירתו לבטלה...

כיוצא בכך, בריאת העולם! שהרי לא סתם כך נברא, הייתה לו מטרה: " כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו". אבל אם העולם נברא ומתנהל והאדם אינו מנצלו למטרתו, להכרת בוראו, לעבודתו, לומר לו "ברייתך אני" נמצא שהייתה כל הבריאה לשווא!

ובמה בעיקר, מגלה האדם את בוראו, מכיר בו ומקבל מרותו? בשבת! בקידוש באמירת "ויכולו". וכל האומרה בשבת, כאילו נעשה שותף לבריאת העולם. כמה נפלא!

בכל תחום שהאדם מתעסק בו, ובכל מעשה שהוא עושה, ניתנת בידיו האפשרות לקדש שם שמים וחלילה, להיפך. הכל תלוי בו ובשאיפותיו ואם הרצון לקדש את שמו הגדול מקנן בו, יעלה הדבר בידו, למרות כל הקשיים הנראים לכאורה על פני השטח.

להגר"י עמר, שנולד בצרפת וכיום מכהן כרבה של קהילה חשובה, יש שני בנים בצרפת, הנחשבים כנגנים מקצועיים, ושניהם מבוקשים מאד באירועי יוקרה הנערכים ברחבי המדינה.

בכל פעם כאשר הם מגיעים לאירוע שכזה, הם משתדלים בכל כוחם לגרום לקידוש שם שמים בעיני העמים. אבל מה שקרה איתם באירוע הנוכחי, עליו אנחנו מספרים עתה, לא קרה מעולם.

במעמד הפתיחה השתתפו נכבדים רבים לא רק מעולם הנגינה, אלא גם אישי ממשל ידועים, שהעלו אף הם את הביקוש המוגבר לאירוע. המארגנים, ביודעם את כח המשיכה של האחים עמר, שיבצו אותם דווקא באירוע הפתיחה, שהתקיים בליל שבת קודש.

וכמובן, שמיודעינו, בניו של הגר"י עמר, הודיעו חד-משמעית שאפשר למחוק אותם מהרשימה. הם יוכלו להגיע רק במוצאי שבת, אז ההשתתפות היא כבר דלה יותר.

ברמה של האחים עמר, שיוותרו על הופעה מכובדת כל כך, וכל זאת בגלל 'ענין דתי' של שמירת שבת שניתנה לעם היהודי לפני כל כך הרבה שנים. לא האמינו!

ולא מחקו את שמם של האחים מההזמנה ששוגרה לכל הנכבדים, שחלקם אף הגיע לאולם במיוחד כדי לשמוע את כישוריהם של האחים, שהתפרסמו בכל צרפת כרבי אמנים.

מיותר יהיה כבר להוסיף שהאחים הגיעו רק במוצאי שבת. ומה קרה אז?

מארגני הקונצרט התפעלו כל כך מה'פטריוטיות היהודית', כפי שהגדירו זאת, עד שקיבלו החלטה שמהיום והלאה כל אירוע שבו יופיעו נגנים יהודים, לא יתקיים בשבת.