הרב שלום נתן שרעבי זצ״ל, גולשים מספרים

סמדר היא אחת החברות הקרובות שלי בשנים האחרונות, ומהווה חלק נכבד מאד מתהליך התשובה שלי. אני יודעת שלפני כ 15 שנה היא עברה תאונה קשה מאד, שבמהלכה מתה מוות קליני, וראתה מראות שעין רגילה לא ראתה.

כל אותם פעמים שניסיתי לברר איתה באמת מה היא עברה שם למעלה, נתקלתי בחומה בצורה ובפחד בלתי מוסבר שניבט מעיניה "יום אחד נשב על כוס קפה ונדבר", פטרה אותי לא אחת, אך לבסוף היום הזה הגיע.

"לא יודעת מאיפה להתחיל, עברו כל כך הרבה שנים מאז אותה התאונה", סמדר זזה בחוסר נוחות, "אני זוכרת שנסעתי ערב אחד לבר מצווה, בגפי, לבושה במיטב הבגדים, ובערך באזור באר יעקב לפני הכניסה לראשון לציון, זה קרה".

"ראיתי אורות של משאית גדולה שהתקדמו לעברי במהירות, וזהו, מכאן למעשה אני לא זוכרת דבר". "וכשהתעוררת ?", התפרצתי לדבריה. "מצחיק, אבל לא התעוררתי. בדיעבד התברר לי שהייתי ללא דופק, מורדמת ומונשמת בבית החולים. הגעתי למקום שלא הייתי בו קודם, ראיתי שולחן ארוך-ארוך ובו ישבו אנשים מבוגרים עם זקנים לבנים, אנשים שלא ראיתי קודם לכן".

קולה רעד מהתרגשות. "בדרך כלשהי הבנתי שיכולת הדיבור נלקחה ממני, לא יכולתי להוציא הגה. במשך זמן מסוים שאיני יכולה לאמוד, הטיחו בפני מה עשיתי ומה לא עשיתי בחיי. תביני שתמיד הייתי אדם מאמין, אבל לא היה לי מושג קלוש מה זה עולם הבא".

הרהרתי ביני לבין עצמי שפעם השתעשעתי במחשבה שהייתי רוצה לחוות דבר מעין זה - מן טעימה קטנה, להבין מה מצפה לי. הבעתה בפניה הבהירה לי שלא באמת הייתי רוצה לעבור את זה. טוב לי כאן, איפה שאני, עם שתי הרגליים על הקרקע.

"ישנם כמה דברים שאני זוכרת בבירור", סמדר לקחה נשימה עמוקה, "הבהירו לי כמה חמור עוון לשון הרע, אני זוכרת משפט אחד במדויק שנאמר לי שם, צרות עין וקנאה מוציאים אדם מן העולם, שתדעי שהמשפט הזה מלווה אותי עד היום".

צמרמורת קרה עטפה את כולי, נזכרתי בכל הפעמים שהעזתי להישיר מבט למה שלא שייך לי. איך העזתי שלא להיות מרוצה ממה שניתן לי ועוד יותר ממה שלא ניתן לי.

"את יודעת, רונית, ישנם דברים שנאסר עלי במפורש לשוחח עליהם. אוכל רק לומר שיש דבר כזה שנקרא בית דין שמיים, ויש עולם שנמצא במקביל לכאן. כל מה שמספרים לנו - הכל נכון, רונית".

לא יכולתי שלא להיזכר במשנה מפרקי אבות שמסייעת לנו להינצל מעבירה, המשנה שאומרת, "דע לפני מי אתה עומד ליתן דין וחשבון", משנה שאני חושבת שצריכה להיות חקוקה לנגד עיני כל היום וכל הלילה.

"ביקשתי לחזור לכאן, התחננתי, ולשמחתי גם קיבלתי רשות, לא לפני שהסבירו לי מדוע היא ניתנת לי בגלל גמילות חסדים שעשית, לא ידעתי על מה הם מדברים בדיוק, רק שמחתי שבקשתי נתקבלה".

"לפתע ראיתי רב צדיק עומד מולי, סביבו הילה ואור, והוא מושיט לי זר עלים של זעתר ומבקש ממני להריח אותם קוראים לי הרב שרעבי שלום, וזהו, אני פוקחת עיניים, כשאני מתעוררת אני רואה את כל הרופאים עומדים סביב המיטה שלי, ואין לי מושג היכן אני נמצאת, אין לי יכולת לזוז, והמשפט היחידי שיוצא לי מהפה זה היכן הרב שרעבי?"

בשלב הזה היא מתחילה לצחוק, "תוך כמה דקות היה לידי פסיכיאטר שהיה בטוח שהמוח שלי נפגע באופן בלתי הפיך. לאחר מכן עברתי שיקום ארוך כי כל החוליות בגוף שלי יצאו מהמקום, כולל מפרק הלסת. תקופה לא מבוטלת הייתי בטיפולים.

"כשסוף סוף הצלחתי לקום על הרגליים ידעתי שאני חייבת לסגור מעגל, אני חייבת לדעת מי זה הרב הזה. בכל מקום שהלכתי שאלתי עליו ולא קיבלתי מענה, אנשים חשבו שאני באובססיה בגלל התאונה, אבל רצה השם ובגלל הכאבים החלטתי ללכת ללמוד הילינג. בהרצאת המבוא ישבה לידי אשה נעימת מראה בשם ימימה, שתוך כדי שיחה התברר לי שהיא הבת של הרב שרעבי שלום!".

זה כבר היה יותר מדי עבורי, "איזו השגחה פרטית...", מלמלתי כלא מאמינה, "גם התסריטאי הכי מוכשר לא היה חושב על זה".

"למחרת בבוקר כבר הייתי אצלו, תור ארוך של אנשים חיכה לו שם מ 04:00 בבוקר, ימימה בתו הכניסה אותי לחדר שלו, ואני רואה שזה אותו הצדיק שהיה איתי למעלה, חיכיתי לך בינתי, היית צריכה להגיע אלי. כדי למלא את ייעודך בחיים, את צריכה לטפל בנשים, ובאותו המעמד הוא ביקש ממני להתחייב בפניו בנדר שלעולם לא אקבל אלי גברים לטיפול - נדר שאני מקיימת עד עצם היום הזה".

"הביטי, כל תפיסת העולם שלי השתנתה, כל החיים שלי התהפכו והשתנו ללא היכר, חשוב לי שתביני מתוקה שלי, יש בית דין של מעלה, יש עולם מעבר והוא נמצא לידינו, הם רואים ושומעים אותנו בכל שניה".

לא בכדי סמדר התעקשה לא לספר לי את קורותיה, היא פשוט הדחיקה, זה היה משא כבד מידי ללכת איתו. משא שבו אתה מקבל הוכחה חד משמעית לאמת אחת גדולה, ואין לי מושג אם היא צריכה לברך על כך או לא, כי באיזשהו מקום ניטלה ממנה זכות הבחירה. היא יודעת בוודאות, נקודה.

בדרך הביתה הבנתי למה השם חיבר בינינו. הוא ידע שתפקידה להדליק את האור שבתוכי, האור שאיתו אני צריכה להמשיך הלאה. קיבלתי ממנה את הידיעה המוחלטת והאבסולוטית למשהו שאני מנסה להרדים בתוכי, למשהו שאני בעצמי מנסה להשתיק במוחי, וזו העובדה שזה שם, זה קיים, והכי חשוב, מחכה לי גם.

הטור נכתב לעילוי נשמת הרב שלום שרעבי (מארי סאלם), זכותו תמתיק הדינים מעל עם ישראל. אמן.

"חיכיתי לך, בינתי"