המסע אל הקלילות – דף אחורי

המסע אל הקלילות

חגי הופר

חלק ראשון – הדרך הלוך

בית הורי, או: ההחלטה

ימים רבים ישבתי בבית הוריי והנוף היחידי שנגלה לעיניי השתרע בין חלוני ובין אופק ההרים. לעיתים אף הייתי מציץ משאר החלונות ואפילו קרה שיצאתי להתאוורר בגינה.

זמן עבר, הצלחתי לעמוד בכוחות עצמי ומיד התחלתי מהלך בין החדרים, לאט-לאט למדתי גם לדבר. אך הנה גבהתי וגבהתי ושוב לא יכולתי לעבור בפתחים, אלא בהתכופפות – וזאת מחמת נמיכותם של המשקופים. עיניי גדלו אף הן ובלעו את הנוף הישן והקטן והיו רעבות לעוד. אוצר המילים לא השביע את פי ומחסן הצלילים לא היה ערב לאוזניי.

ימים רבים ישבתי בבית הוריי וקצה נפשי בצפיפות ובדוחק, על כן החלטתי לצאת למרחבים, לאוויר הפתוח, לשרב והרוח, לאין קץ, לחיק הטבע. לצאת למסע, מהנה ומתיש, ארוך ואכזר, אל הנסתר, אל האמת!

מי שרוצה לגַלות צריך לִגְלות, לעזוב את ביתו ואת מולדתו ולצאת למסע העגול, מסע החיים אל עצמם.

אכן, גמרתי בליבי: אצא למסע החיפוש!

היציאה לדרך

לקחתי את המזוודה הלבנה וארזתי בה כמה תקוות כצידה לדרך. הכנסתי לתוכה גם מעיל עשוי מהחלטה ולו כובע עשוי מבלבול ורצון עז להפסיקו, כדי שיגן עליי מהגשם והקור, ומספר ספרים שישמשו לי כמצפן לניווט.

השארתי מאחורי את העבר ויצאתי לדרכי ללא להביט אחור. לא ידעתי לאן מועדות פניי, אך ידעתי את הכיוון בעזרת המצפן ובעזרת החוש השישי. הצבתי לי מטרות מאופק לאופק וחיכיתי לאופק האחרון. השעות הראשונות היו הקשות ביותר, עוד הלכתי באותו הנוף, אותו הייתי רגיל לראות מחלוני, ועוד אפפוני זיכרונות ילדותי העשוקים. החום היה כבד ונעתי באיטיות, חשתי כאילו מגנט עצום ממוקם בביתי והוא קורא לי – "חזור!". בשעות הראשונות הייתי חצוי, כך עד שהגעתי להר הראשון, הוא הר-אופקי הישן, אז כאילו נקרע החבל המושך והייתי חופשי להמשיך בדרכי.

אמנם קיבלתי את דרורי, אך החמה הלוהטת עדיין הכתה על ראשי והדרך קשתה להליכה.

הבטתי למרומי ההר. כה תלול הוא וכה גבוה. ניגבתי את הזיעה ממצחי והתחלתי לעלות, בין אבני בזלת קשים ואכזריים לבין תמרורי הדרך, שסומנו על-ידי קודמי בוודאי.

בפסגות ההרים ובמישורים

כשהגעתי לפסגתו שחררתי צעקת-צהלה קצרה והשקפתי על הנוף המדהים. הנה מצד אחד ביתי והוא כל-כך קטן והנה מצד שני דרכי והיא מתארכת ומתארכת. ראיתי גם את המשעול שטיפסתי זה עתה ועדנה ענוגה מלאה את גופי.

ישנם אנשים שסובלים מפחד-גבהים, אולם אני, בראותי תהומות, מתעורר בי חשק עז לקפוץ!

על חשק זה התגברה ההנאה הצרופה מהנוף והמיאוס הגדול מהבית הישן.

על ההר השני שעליתי עליו לא היו סימנים ובעמדי על ראשו התפעמתי ממראה השביל הצר שנוצר ונוצר עתה את עקבותיי ונזכרתי בכל פילוסי המכשולים שליווני, את הזיעה ואת הייאוש הקודם, את הסתכלותי על ביתי מן ההר ואת העובדה שלא נהפכתי לנציב מלח – בכל אלה נזכרתי וחיוך מתוק נמרח על פניי ובזוויות הפה הסתמן המשך.

כן, פסגות ההרים מקסימים בנופיהם ויופיים משתרע מהם והלאה, אך כמו כן גם הקור שורר בהן – מה טוב שלקחתי מעיל.

את מורדות ההרים קיפצתי בריצה, או דילגתי בריקוד. נהניתי מכל צעד בהן אף יותר משנהניתי במישורים האגדתיים. עם הזמן התרגלה רגלי לדרך והתחלתי ליהנות אפילו מהטיפוס.

מעט אנשים פגשתי בדרך, שכן מתי-מעט עברו בה, חלקם אמרו לי שהם באים מבית האמת וכי חזרו רק כדי להיות תמרורים ומורי דרך.

חלקם רימוני והראוני את הכיוון ההפוך, לעיתים אף נפלתי בפח עד אשר שמתי לב ששגויה הדרך וזאת על פי החולי שפקד אותי ועל פי המצפן שדקר אותי מכיסי וגם לפי שולי-השביל, שנהיו שגרתיים ובנאליים והתמשכו בעיגולים על פני מישורים רדודים.

עד שחזרתי מן המונוטוניה אל המלודיה, המתנגנת בשני קולות מנוגדים אך הרמוניים, עד אז הייתי בסחרור-חושים ובניוון-חיים.

פגישה עם צב משוריין

ערפילים כבדים השתלטו על השמיים ופגמו בטווח הראייה, לכן נעצרתי, קבעתי מקום מנוחה והדלקתי מדורה. לפתע הגיח מבין השיחים צב זקן ועצוב.

"שלום לך, צב זקן, בא והתחמם עימי ליד האש" – קראתי לעברו מתוך רצון טוב להכירו ולהפשירו.

"בי הקור לא פוגע! וכי אינך רואה שביתי על גבי?!" – השיב.

"בכל זאת קרב ושמש לי כחברה" – התעקשתי, "ובאמת, אמור לי, מדוע זה תסתובב כשביתך עליך?".

הצב התקרב וענה בעייפות – "הולך אני בדרכים ורואה את מה שחושקות עיניי לראות, את הדברים היפים-באמת אוסף אני לביתי ואולם סוחב אני אותו עימי, כי כך מוגן אנוכי מן הקור כמו מן החום, מן האבן שנופלת ממעלה ההר ומעצמי שנופל ממעלה ההר, קשה וחזק השריון – לא ייתן שיפגעו בי, כך יצאתי נשכר מכאן ומכאן – קוטף פרחים מהשדות ולא נעקץ על-ידי הדבורים!".

חשבתי בליבי – "מה חכם צב זקן זה, אך מה עייף ועצוב", על כן הוספתי – "וכי לא יכבד עליך המשא שעל כתפיך? וכי לא מוגבל אתה על-ידי קירותייך? ולמה זה תפחד כל חייך? ולמה זה אין חיוך על פניך?".

"גם אנוכי מעדיף עולם מושלם, בו אין סכנות, רק יופי, אבל המציאות אחרת – והיא מחייבת לשאת משא כבד ולהיות מוגבל ולפחד, להתעצב" – אמר והוסיף – "אך ראה רבים מידידי, להם גם היה האומץ לצאת מן השריון ולאבד עצמם לדעת, אני העדפתי את הפח על פני הפחת".

כה אמר והשתתק. והשתתקתי גם אני. רציתי לומר לו, כי שניית-חיוך עדיפה על שנת-סבל ושחבריו המתאבדים יצאו קרחים מכאן ומכאן, אך הבחנתי בכך שאוזניו טמונות בתוך שריונו – ואיך ישמעני?

נפרד הוא ממני לשלום והמשיך לזחול לכיוונו.

לו היה נפרד מן השריון היה מגיע מהר יותר ורחוק יותר, אך זוהי צרתו – ואין להושיע!

זו חכמתו ופחדנותו – ואין דרך אל ליבו להגיע!

שני חלומות

הנה הערפילים התפזרו ועננים קלים השתעשעו בשמיים. כיביתי את מדורתי והמשכתי לצעוד. פסיעותיי היו מהירות, זו הפעם הראשונה ששמתי לב לכך, ולאן אני ממהר? מה מדרבן את רגלי לעייף את עצמה עד ערב? עד ערב ותו לא! – רגלי האנושית צריכה מנוחה, מה גם שפנס לא הבאתי איתי, ואיך אלך בחושך? והאפלה יכולה להציב מכשולים בלתי נראים, מוטב לנקוט אמצעי-זהירות ולחכות בבטחה עד זריחת החמה. ואכן צעדתי עד הערב, אז נשכבתי על כר-דשא ונרדמתי.

בחלומי הופיע סולם שראשו בשמיים ושטנים קטנים שפכו עליו שמן למען אחליק ושברו את שלביו. צעקתי אליהם, ומשלא הקשיבו הפלתי הסולם, אז הבחנתי בתמרור חבוי המורה: "אין מוצא". ואכן, בקצה הסולם רשום היה בשלט גדול: "הכול היה לשווא, חבל שלא קפצת קודם!" – זה היה חלומי הראשון.

בחלומי השני אני הולך בשביל המקיף את העולם ומעוגל סביבו. יש לי יעד, אך משום-מה תמיד אני מגיע שוב לנקודת-המוצא ממנה התחלתי לצעוד. אז, כמו בסרט קולנוע משובח, אני מבחין אט-אט, שכל העולם והשביל והיעד ואני נמצאים בתוך ראשי, פתאום הכול מסתובב סביבי וצחוק גדול נשמע, אז כאילו המצלמה יוצאת מגבולות הסרט, כאילו מצלמת את הצלם, ראשי מתגמד ומתגמד, עד אשר אני מבחין שהוא בתוך ראש של מישהו אחר וגם הוא... הצחוק התרעם והתרעם וקרן-שמש של בוקר העירה אותי. החמה הנצה ובלעה את חלומי, מעליי צייצו ציפורים כמנסות להרגיעני, ואולם לא הייתי נרעש!

קימה

השחר בורא את הצל.

עכשיו התבוננתי בו ובירכתיו: "בוקר טוב!" והוא נשאר שותק, הרי זהו טבעו. הצל ידידי, עוזרי, שומרי – היאך אוכל לצעוד בלעדיו במסע לילי והחושך הוא אויבו-משמידו?

אכלתי דבר מה לְרַצות את בטני וחשתי אל המפל הסמוך, הסרתי את בגדיי ונכנסתי לטבילת-בוקר. שטפתי מעליי את כל הלכלוכים והאבק, שהצטברו ונדבקו בי, ואת העלוקות והכינים, שנטפלו אליי בעודי הולך ובעודי נם. כל דרך, אף הנקייה ביותר, מלכלכת בטפיליה ובעפרה את ההולך בה, אך מה טוב שישנם מפלי-מים בצדי הדרכים, למען יוכל הקורבן להתרחץ. ניערתי גם את בגדי ולבשתים, עתה יכולתי להריח את הפרחים מבלי שצחנתי-שלי תפריע. לא קטפתים, חס וחלילה, משאיר אני דרך סלולה וצלולה לבאים אחרי, ומי כפרח, אמן הריח, יטיב לבשם את הדרכים?

פגישה עם גודי – שומר הגשר

אחרי כל אלה המשכתי בדרכי והגעתי לנהר, שבו המים זורמים בשצף-קצף. רבים וטובים טבעו בו, השלדים מפוזרים לאורך גדותיו.

על העץ היה תלוי שלט, שבו כתוב בדם: "קילומטר מערבה נמצא הגשר". פסעתי לאיטי עד אותו הגשר והנה בקצהו ישב גמד גדם, אשר עין אדם לא ראתה דבר מכוער ממנו. ניגשתי אליו כשראשי מורכן ועיניי מושפלות, לא בגלל הבושה ולא מפני הכבוד, אלא שלא הייתי יכול להביט בו, כה מכוער היה!

למרות בחילתי וחלחלתי שאלתיו בנימוס לשמו.

"גודי" – הוא ענה.

"ומאין אתה בא?" – שאלתי.

"השמש משכני והירח הוא ביתי השני – לשעות היום שבחורף" – השיב בקול חלוש.

"אם כך, היכן אתה נמצא בשעות ליקוי החמה הקיציות?" – הקשתי.

"אז אני נעלם עימה" – אמר ובעיניו אימה, "אך משער אני שלא באת לכאן כדי להכירני, גמד עלוב שכמותי, ואולי טעות בידי וזוהי אכן מטרתך?" – הוסיף, מלא כאב ותקווה, "אמור לי לאן רצונך להגיע" – חתם דברו.

"אל האמת מועדות פניי וחפץ אני לעבור את הגשר" – כך עניתי, והוא הגיב בעצב מהול בזעם:

"אל האמת, אל האמת, כולם רוצים להגיע אל האמת, מה מוצאים כולם בפרוצה חצופה זאת? מהו סוד קסמה? ומדוע אין איש, אשר רצונו הוא לבוא לבקר את גודי המסכן והבודד? כולם רק חולפים על פניי, או שעוצרים מספר שניות להכירני ומיד נסים על נפשם, וכל זה למרות שישנם כל-כך הרבה בני תמותה הקוראים יום-יום בשמי. אל האמת רצונך להגיע, וכי לא תראה את נחל-המתים שמתחתיך? האם לא שאלת את עצמך מהו מקור הנחל? – ובכן, גודי יאמר לך: אימהּ של האמת מתחבאת בתוך מערה על ההר הגבוה בעולם, יומם וליל היא יושבת ובוכה על בתה היפה, הכבשה השחורה, שיצאה לתרבות רעה, ודמעותיה שוטפות את כל העמקים והמשעולים, אשר חוצצים בין מושב-האמת ובין העולם ממנו אתה בא, הוא קיבוץ-השטויות. דמעותיה המוזלות מעיניה לא נותנות לאיש להתקרב אל הבת הסוררת, אך אם תמים אתה בבקשתך ועם זאת עיקש כפרד, שַל נעליך מעל רגליך וענה על שלושת חידותיי. והיה אם תטעה – כי אז אתן לך לעבור, אבל אם תצדק – פול תיפול אל הנהר, אל מותך!" – כה אמר גודי בצרידותו המתרעמת.

"את נעלי לא אסיר, כי רגישות רגלי וקוצים ישנם בשפע, אף הגשר רעוע ומט-ליפול, על כן על עקבי להיות יציב, אך את שאלותיך הצג-נא לפניי" – אמרתי לגמד והבטתי בו לתוך עיניו.

"אם כך, זו שאלתי הראשונה: מה היה קורה אילו היית בנה או ידידה של מושא-חיפושייך הנוכחי, האם היית נח במקומך, או שמא היית שואף לחצות את הגשר (באין מפריע) בכיוונו ההפוך, אל מקורך העכשווי? האם אז תכליתך הייתה מה שהיום תחילתך?".

"ובכן" – הרהרתי בקול רם – "כדי לדעת מהי הטעות עליי לדעת מהי האמת, והלוא אותה אני מחפש. בכל אופן בטוחני, שאת התשובה איני יודע".

"אוי, לו רק היית משמיט מילה אחת והייתי המאושר בגמדים" – אמר גודי וחיוך מר על פניו, אחר אנחה קלה הוסיף – "ובכן, זו שאלתי השנייה: מהו הדבר שאינו אדם ואינו אל? – ואמור לי עתה תשובה ולא רק מענה!" – אמר, נשען על כיסאו ושילב ידיו בהתמוגגות.

"כל דבר שאינו אדם – זוהי תשובתי" – אמרתי וחרדה כבדה ירדה עליי (מחמת הספק).

חרף גידמותו, בשמעו זאת – זינק וקפץ ממושבו, כולו רועד ורותח. הבחנתי שבין השנאה והזעם שאפפו אותו התחבא לו גם עלבון.

"איך נראית האמת הזאת שלך?" – מיהר ושאל בפזיזותו.

"אמרת כי מכוערת היא, ואולם אין ספק בליבי, שהיא יפת-תואר ויפת-מראה ומאירה פנים לכל דורשיה. והנחל? – הנחל מקורו ודאי מעיר השקר, ואינו דמע – אלא שתן שטני וקנאי, שנשלח בכוונה תחילה".

הראיתם פעם בחייכם גמד אדום קופץ וצועק? – זו הייתה תגובתו הספונטאנית, כה רבה הייתה רשעותו.

"מתי יהיה יום מותך?" – ניסה את הקלף האחרון שבידו.

"הרי זו שאלתך החמישית והבטחת רק שתיים" – התחכמתי.

"ענה לשאלתי!" – צרח לעברי.

"ובכן – לא היום" – עניתי בנחת.

"ענה בדרך החיוב!" – הוסיף כמטורף ופקח עיניים גדולות.

"לאחר שאומר לך את פתרוני, אך אינני יודע בדיוק כמה זמן אחר-כך..." – המשכתי להשתעשע על חשבונו. ועוד הוספתי בלגלוג מדומה:

"אלו הן שאלותיך? חשבתי שיהיה לך משהו רציני להציע, איזה אגוז קשה לפיצוח, או לפחות בוטן!".

משלב זה התפוצץ הבלון – נגמר האוויר לגודי המסכן.

"עבור, עבור" – אמר בלחישה, תוך כדי התעטשות ואחר-כך המשיך לצרוח קללות מקללות שונות כאחוז-אמוק.

על הגשר לא היה מעקה. הרוח העזה נענעה אותו ותולעים חפרו את ביתם בעצים וחוררוהו מבטן עד גב. באותו רגע נזכרתי בצב החכם אך האבוד.

"הזהירות מושכת את הזמן ומקטינה את הסיכוי" – אמרתי בליבי והתחלתי לרוץ לאורך הגשר בריצה מטורפת. כשהגעתי לסופו – לא נשאר ממנו דבר! הכול התמוטט, אך למרבה הפלא, כמו זנב-זיקית שנתלש, צמח גשר חדש ויציב כמעצמו. ניצלתי את תנופתי והמשכתי לרוץ בכל כוחי, לא בגלל הפחד, אלא בזכות האושר. רצתי ורצתי עד שהתעייפתי, והנה בעודי מתנשף צדה עיני באר-מים-חיים, שעמדה בשולי הדרך.

הבאר

ניגשתי אל הבאר ושתיתי לרוויה את מי-ההזיות. לאחר מכן התיישבתי על שפתה למנוחה קצרה ובעודי מתנשם עמוקות הבטתי לעומקה.

בתוך מימיה ראיתי את בבואתי, שהשתקפה במלוא הדרה וחייכה אליי חיוך הדדי. כל-כך רציתי לקפוץ ולהתאחד איתה אך ידעתי שלא אוכל לעלות מקרקעיתה ואולי אפילו אטבע! והמקום שומם, איש לא ישמע את צעקתי ואף אם שמוע ישמע – היאך יוכל לסייע וידו קצרה מלהושיע!

באותו הרגע אבן קטנה נפלה לבאר (כנראה תזוזתי היא האשמה בכך) היישר אל תוך המים, והנה בבואתי המחייכת נעלמה כלא הייתה בגלי ההדף. תוך כדי רגיעת המים והופעת דמותי המעוותת-קלות בהם שוב נפרדתי מן הבאר לשלום ואף הוספתי: להתראות!

הערפד

המשכתי ממנה והלאה בהליכה אחורנית כשפני אליה ולאחר מרחק-מה נסובתי והנה מולי ערפד.

"מה מעשיך בגיא-צלמג זה, בן אנוש שכמותך?" – שאל הערפד וחיוך עקום וערמומי השתרע על פניו.

"בדרכי אל האמת אנוכי, הנה זה עתה הרוויתי את צימאוני בבאר-קסם זו. ואתה, מי אתה?".

"וכי אינך רואה, סומא בן פתי? וכי אינך רואה, אוויל תמים? על-פי משאבות-שיניי וניצוץ-עיני (הזדוני) היית צריך להסיק שערפד אני! אולי רוצה אתה שאקחך אל הבאר ממנה אתה בא ואראה לך שלא תראה את דמותי משתקפת במים, כי הרי חסר-בבואה היצור שעומד מולך. הנני! אולם אף מראה לא תגנבני, מוטציה ילדותית אני ושכמותי, וכי אינך רואה? וכי לא תכירני?" – אמר הערפד ופרץ בצחוק גדול ומרושע, גדול עד כדי כך, שהתפלש על הארץ ותפס את בטנו, ומרושע עד כדי כך, שהטה אוזנו בציפייה לתשובתי. ותשובתי אכן באה:

"אינני מומחה לעב"מים ואולם מעתה אני מכירך".

"שמא שיקרתי" – אמר ונרגע מפרץ-צחוקו.

"הרי את זאת אדע במוצאי את מבוקשי!" – עניתי.

"אוי, כסיל אמיץ שכמותך" – אמר ונראה פתאום כאילו מסתייג הוא מהמשך דבריו ומחליפם באחרים – "הן לא הזהירוך הנפרדים ממך לשלום – 'הישמר פן יקרה ערפד בדרכך וימצוץ את דמך'? האם לא למדת דבר מאגדת-ילדותך 'כיפה אדומה'?".

"קרוא קראתי ולמוד למדתי, אבל אתה אינך זאב ולי אין כל סלסלה המיועדת לסבתי (-נמשל האמת בדבריך). גם את דמי לא תוכל למצוץ, משום שלא תמצא את ורידי ועורקי! אפילו הכינים שמוצצות ומתרבות העלו חרס וזנחו את ראשי, ואולם הן לפחות גרמו לי להתגרד!".

"נצור לשונך מפילסופי-סרק ופיטפוטי-שווא, אין אני מעוניין בדבריך, אלא בדמך" – אמר הערפד, זינק לעברי ונעץ שיניו בידי.

לאחר שניות-מספר חדל מנשיכתו, שחרר קללה ערפדית וברח צפונה, למצוא קורבן-טרף אחר. חבשתי את פצעי והמשכתי להדרים. כעבור מהלך שעה-קלה חלפתי על פני בקתה קטנה וחמודה, אולם לאחר כמה צעדים הסתובבתי וחזרתי עד פתחה.

אצל מינה בבקתה

הבקתה הייתה עשויה מקני-סוף (או ליתר דיוק: מקנים ומסוף), אשר נעקרו, ככל הנראה, משפת הנהר ההוא... לא הייתה דלת, רק שלט האומר: "כל דכפין יבוא ויכנס". באתי ונכנסתי והנה הבית מואר באור-יקרות, אשר כמעט והשכיח ממני את מטרת מסעי. על כורסת-בד גדולה ורכה הייתה חצי יושבת, חצי שוכבת, אישה גדולה ורכה. עיניה פקוחות היו, אך היא בהתה במיטה הזוגית, שהציצה וקרצה מקצה החדר.

ברכתי אותה לשלום והצגתי את עצמי לפניה, אחר שאלתי לשמה בקול עדין ונעים, טון של היכרות ראשונה.

"שלום לך גבר" – אמרה ונאנח ה בנשיות נוטפת, משחילה צלילי סקס בין מילותיה ומשדרת בשפת-גופה המתערטלת עינוג ארצי, אבל מלא, ומלא בכל-טוב. קולה ליטף את שפתיה המושלמות בדרכו אליי ונישק את אוזני ברכות אוהבת. כאילו מחניפה, למעשה – מעוררת חשק! כאילו מנסה לגייס את כל משאביה כדי להעמיד ולהקשות את איברי, למעשה – מצליחה! כאילו כל יעודה עלי-אדמות הוא כיבושי והכנסתי אל המיטה ואליה, ולמעשה – זהו רק שעשוע צדדי לגביה, שגורם לה הנאה בכך, שבעזרתו היא הופכת את עצמה ליעודי היחידי בעולם!

"שמי הוא מינה, ומהו שמך?" – הוסיפה.

"אין לי שם! בהיות השם מגביל את האדם להגדרה אחת העדפתי לוותר עליו. מהותו של השם היא תיחום – גדרת גדר בתוך אין-סוף מרחבי האפשרי ועל כן אין לי שם! ואולם בימים אלה אני מכנה את עצמי: "מחפש את האמת" ומקווה אני שלכשאמצאנה אקרא: "אמיתי". את שם-ילדותי הסתמי כבר נטשתי מזמן, כי אפילו צרות-ההגדרה-העצמית עדיפה מאי היותה בכלל, על-ידי שם חסר משמעות. אך למעשה, נכון יותר שלא אני אצור את שמי, הרי אין הוא שגור על פי, אין הוא שמיש עבורי, למען האמת כולם משתמשים בו חוץ ממני! לכן המציאי לך שם בשבילי, כפי שאת רואה אותי מעינייך שלך!" – אמרתי בנימת הגות ודומני שהיא כלל לא הקשיבה לתוכן-דברי, אלא רק התבוננה בעיניים חולמניות ונוצצות, בוהקות וחרמניות, לוהטות ומדמיינות-מפנטזות, על שפתי שנעו בזמן דיבורי-בִרְבורי ועל ישבני המוצק והרך כאחד. על כל פנים, למרות ניתוקה וריחופה, היא הצליחה לקלוט את משפטי האחרון.

"פנחס! ובקיצור: פיני! – כך אקרא לך, זכר יפה-תואר שכמותך. בא ותכנס למבצרי, אשר פרוץ כבר עידן ועידנים, אשר טעם עדינות ומעדנים. קח אותי אל ארץ החלום, מעל ומעבר לכל ארץ מוכרת ומעשית, כבוש אותי ושלוט עליי (או שמא רוצה אתה שאני אחזיק בשוט?), הבה נתגפף בשר אל בשר, נזמזם שיר-הלל אלוהי במזמוז, נתחבק, נתאחד, בגופנו, בנפשנו, הבה נשכב! נזדיין עד אור הבוקר (ואמנם שעת-ערב זוהתה), נתחלק בחלקת-נחלתנו, קרב אלי-קרב עד נתפייסה, עת נגיע לאורגזמה, הנה מציעה לך אני את יצועי, עד מתי תפנטז או תאונן? עד מתי תתייאש או תתאונן? נחוצות שתי ידיים כדי להשמיע את צליל המחיאה! נחוצות שתי נקודות כדי לקיים קו ישר! נחוצות שתי בריות אנושיות כדי ליצור הנאה מלאה ותענוג שלם, במובן הפיזי, הגופני, המופלא! קח אותי, אם כך, למעיין-המתיקות. הבה נתעלס עד עלות השחר וזריחת החמה, עד הנץ השמש על פני האדמה. ננצל איש את רעהו וכך נינצל, נמצא לנו בלילה זה מקום משותף עם צל. פרוק את מצבורי ההורמונים שבתוכך. הכנס אל מיטתי המוצעת והמוצעת. קרב אליי והתחמם בגחלי, הסר בגדיך ואני את בגדי, לטף ומצוץ את שדי, נשקני מכף רגל עד צוואר, השקני בזרע חם ומר, אתמסר לך כולי, אני שללך, אתה שללי, אעשה לך טוב, פיני שלי!" – כך אמרה מינה בעודה קמה מכורסתה ופושטת חולצתה ומתקרבת בזחילה חתולית עד הגיעה אליי. אז העבירה ידה באיטיות מעכוזי (כשפניה היו אז מול רוכסן מכנסי המנופחים זה מכבר) עד צווארי ועמדה קרוב-קרוב אליי, כך שיכולתי לנשום את נשימותיה (יותר נכון: התנשפויותיה) והרגשתי מעין חוטי-קסם דקיקים קושרים אותנו יחדיו ומושכים אותי הלוך ומשוך, הלוך ומשוך. שמעתי צלצולי פעמונים (אשר שונים היו בתכלית השינוי מצלצולי פעמוני הכנסייה) ולחישות מלאכים מושרות: "לך אליה... תתמסר... תתמכר... תעלם לך להנאתך במצודתה האצילית... לך... לך... לך...". עצמתי את עיני, אך גם בדמיוני נראתה דמותה. זיעה קרה החלה מצטברת במצחי ונוזלת-נוטפת לאורך רקתי.

היא הוציאה לשונה וליקקה את הזיעה מעל פניי, אחר חייכה ומשכה אותי עם קורי העכביש העדינים שטוותה סביב יצרי החומרי (משמע – אוהב החום...). כה יפה הייתה האישה, אור היקרות שבבקתה מפניה זרח. ואולם, בפיתויה אותי – יפה עוד יותר הייתה! כה רבה הייתה תאוותי אליה, מחשבתי התפטרה בגללה או בזכותה, ואולם תאוותי אל האמת – הייתה גדולה יותר!

התעשתי והסטתי את עצמי מן ההסטה. בנימוס רב אמרתי לה: "את היא היפה בנשים ובבחורות שראיתי מעודי ואני רוצה בך בכל מאודי, אבל מכורח הנסיבות, אנא תביני, מוכרח אני ללכת! קול קורא לי מן המדבר! קול קורא לי מתוך-תוכי! יש לי רצון ויש לי חשק. בדרכי חזרה, אני מבטיח, כשיהיו לי גם הזמן והיכולת – אז אבוא לבקרך!".

היא הסירה את ידיה מצווארי והתרחקה. אינני יודע האם בכתה, האם התאכזבה, או שמא כבר החלה לתכנן את מסע-הציד הבא! על כל פנים הסתובבתי ופניתי לדרכי. לפני צאתי עוד הספקתי להבחין בקמטים הרבים, שהצטברו על סדיניה – רמז למאהביה הקודמים (מאהבים?! – רעבים! מחזרים?! – חזירים! – רק העבה יודעת מה זאת אהבה. כי היא יודעת מהי לא! מי זאת העבה? – הרחבה! הרי זאת רחב! הזונה!), שחרשו שדותיה בעבר.

יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. לאחר כמה צעדים היא יצאה מפתח בקתתה ונופפה לי לשלום. נופפתי לה אף אני בידי והיא צעקה: "אל תשכח את אשר הבטחת! אל תשכח לחזור!".

"לא אשכח" – צעקתי חזרה והמשכתי לנופף לה בידי, תוך כדי הליכה לאחור, עד אשר הרחקתי-לכת עד כדי כך, שלא יכולתי לזהות את פניה מהמקום בו הייתי. היא נכנסה לבקתתה ואני המשכתי בדרכי.

אכסניית שלוות-הנפש

השמים היו מכוסים עבים והעולם היה שרוי בעלטה-מצרית. מזגי שלי לעומת מזג האוויר היה היפכה-מסתברא, תרתי-דסתרי. בחוץ נשבו רוחות עזות והטמפרטורה הייתה נמוכה, ואילו רוחי – שלווה הייתה ושאננה וליבי היה חם ופועם בלהט. מה הצטערתי כעת שלא הבאתי עימי פנס, כי לאור החשכה לא נותרה לי ברירה, אלא לעצור ללינה.

כמאה מטר ממני הבחנתי במסלול סלול-למשעי, מואר בעששיות ובגחליליות, ובראשיתו היה שלט: "לאכסניית שלוות-הנפש". הלכתי לאורך השביל, מתפעל מצעם קיומו, עד שהגעתי לפתח בית-המרגוע והלינה. הדלת הייתה פתוחה, על כן נכנסתי וניגשתי לדלפק וביקשתי חדר ללילה אחד. הפקיד (או שמא היה זה בעל הבית), אדם צנום וקירח, הביט בי בעיניים רכות ונעימות וחייך אליי כאילו כל הווייתו היא החיוך.

"בא אחרי ובחר לך את החדר המתאים ביותר בשבילך" – אמר והחל צועד לכיוון המסדרון.

נכנסנו למסדרון. ניסיתי לראות היכן סופו, ניסיתי לראות את אופקו האחרון, אך המסדרון התמשך והתמשך – פרוזדור אין-סופי! התפשרתי על בחירה מבין החדרים הראשונים, וכי מה זה חשוב אם קיים בהמשך מקום טוב יותר? התחלתי ללכת בעודי קורא את השלטים שעל הדלתות. האחד: "שנת ישרים". השני: "התבוננות ומדיטציה". השלישי: "סם הזיות". הרביעי: "סם המוות". החמישי: "טירוף הדעת". השישי: "ארץ-הדמיון". השביעי: "היפנוזה מלאכותית". השמיני: "ניתוק רוחני". התשיעי: "התעלמות והתאלמות". העשירי: "התבודדות מדברית". האחד-עשר: "ריפוי בעיסוק". השנים-עשר: "ניוון על-ידי השגרה".

הנה כבר הלכתי שישה צעדים (הדלתות נמצאות משני צידי המסדרון) ולא מצאתי את החדר המתאים. התחלתי להתייאש ולהתעייף וכמעט שהתיישבתי במקומי, או שחזרתי לאחורי, אך לפתע בקע אור מחדר מספר 13 והציפני. עשיתי עוד צעד (קטן לאדם, פיזית) ונעמדתי דום בפתחו. על הדלת היה שלט ועל השלט היה רשום: "יצירת אמנות".

לא שחדר זה טוב יותר משנים-עשר קודמיו, אלא שאורו התאים בדיוק למידותיי, כך כשלבשתיו לא הרגשתי נלחץ או טובע. במיוחד העדפתי בחדר זה את פינת-הכתיבה, ובתחומה הייתה מרצפת-החרוז חביבה עליי ביותר. פניתי אל איש-הדלפק, שעמד כל העת, וביקשתי את מפתחות החדר.

"כמה עליי לשלם?" – שאלתי.

"כאן אין משלמים במזומנים. כדי להיכנס לחדר זה יהיה עליך לספר לי סיפור. אמנם עדיף היה שתספרו לפני קהל, אך אכסנייתנו ריקה ושוממת ואין באפשרותנו (משום-מה הוא דיבר בלשון רבים) ללקט עבורך אוזניים, ועבור האגו שלך – מחיאות-כפיים. בהזדמנות אחרת, אולי, כאשר נתפרסם ונתחבב על הציבור, הדבר יהיה אפשרי, אולם עתה פתח את פיך ויאירו דבריך, אם ברצונך לקבל את מפתחות החדר. אין ארוחות חינם ואין כרטיסי כניסה סתם!" – כה אמר איש-הדלפק של האכסניה וחיכה בסבלנות לסיפורי.

הסיפור על המלך והמבוך

באותה שעה שאננותי ערפלה כמעט לחלוטין את כישרוני, אך מחוסר ברירה החילותי ממציא ומספר את סיפורי בעת ובעונה אחת:

"היה-היה מלך (פתחתי בחוסר מקוריות משווע) רשע ואכזר, שכלא בארמונו המפואר אלפי אנשים חסרי-ישע והעבידם בפרך. על-אף שרשע היה המלך, גם פיקח היה, ולכן לא חסם את ארמונו בחומת-אבן מבוצרת וחסרת-שערים, כי ידע את טבע-עבדיו; כאשר חשים מסביבם גדר מוצקה ומוחלטת הם ירגישו דחוקים ויפרצוה! יותר מכך פחד הוא שחומה שכזו תעורר מרידה, נתיניו היו זוממים להפילו או לרוצחו, מתקוממים, פורקים עול, לו הייתה מוקמת חגורת-חנק. (הן זהו ההבדל בין הנידון לתלייה ובין הכלב הקשור ברצועה!). תחת זאת, הצמיח המלך גדר-חיה וטבעית; מסביב לארמונו נעשה מבוך מסובך מעין כמוהו (אשר ספק אם בכלל ניתן היה לעבור דרכו), עשוי מצמחיה גבוהה וצפופה, וגם מבוך זה, למרבה האירוניה, נעשה על-ידי עבדיו (השוטים שבהם) המדוכאים (כשם שארמונו נעשה על-ידם). זהו צחוק הגורל, או בכיו – אנשים החופרים את קבריהם בעצמם.

המלך נהג גם להפחיד את הציבור בספרו על העולם חסר-הסיכוי, שנמצא מחוץ ל'חממתו', אבל למרות זאת היו כמה אמיצים, שניסו את כוחם ומוחם. הם נכנסו למבוך והשתדלו למצוא את הדרך החוצה, אך לשווא. חלקם הסתובבו בין כותלי-הקוצים ללא-לאות, אך גם ללא ראיית האור. חלקם הלכו והלכו ואף הלכו לאיבוד והמשיכו ללכת, עד אשר הגיעו למוצאם הראשוני (האלה חיברו את השיר הנוגה: "במוצְאי את מוצָאי/ נותרתי אמצעי/ וחסר אמצעים") וחלקם התייאשו והתיישבו על הקרקע שבמעבה המבוך וחיכו למושיע או למוות.

זה היה המצב בטריטוריית-האימים של המלך, עד שנולד בן-כלאיים. אימו – לביאה, אביו – ינשוף, ואילו הוא היה האדם החכם והאמיץ כאחד. בהגיעו לגיל 18 (ח"י שנים לאחר ההיוולדות – מתחילים החיים) קם בלילה וגנב את חרבו של המלך, זו ששעבדה ורצחה, זו שהטילה אימה ופלצות – ופילס לו נתיב ישר בצמחיית המבוך, עד אשר הגיע לסופו, הגיע לחופש. המוני העבדים שהתעוררו בבוקר ראו את הנתיב המפולס והסתערו עליו כאחוזי-אמוק, כציפורים המשתחררות מכלוביהן ועפות אלי-דרור! רק המתייאשים נשארו לשבת במקומם, כבר לא האמינו שהגאולה תיתכן ולכן חיכו למוות (אף קראו לו וזרזוהו) – והוא לא אחר לבוא.

המלך שקם כעבור שעה (כמנהג מלכים – לקום מאוחר) מצא את ארמונו ריק ואף חרבו נעלמה, כך שלא יכול היה לערוף את ראשו-הוא. הוא נשאר בודד ומיותם, נותן את פקודותיו לאוויר ומקבל בתמורה עצב, דיכאון ומרירות. כך הוא חי במשך חודשיים, עד שאפילו מלאך-המוות ריחם עליו – ואספו".

– כה סיפרתי, ואולם עיניו הנוגהות של איש-הדלפק נעשו נוגות ונוגעות בריסיהן.

"עם כל הכבוד ובלי שמץ של זלזול – סיפורך אכזבני ומבקש אני שתספר לי מעשייה אחרת תחתיו" – אמר איש-הדלפק בעדינות חדה כתער.

"ברצון רב ובחפץ לב אספר לך סיפור אחר, אך הבטח לי שזה האחרון" – אמרתי, והוא הנהן בראשו להסכמה.

אגדת המערה

"ובכן" – התחלתי את סיפורי הבדוי – "לפני כשנה הלכתי בהרים לבדי והנה ראיתי מערה. נכנסתי לתוך המערה. היא הייתה כה חשוכה, עד שלא ראיתי את הקרקע שאני דורך עליה, אך הבחנתי באור קלוש מנצנץ מתוכה. הדלקתי את הנר שהיה עימי והתקרבתי לכיוון הבהובי-הנוגה והנה לאחר מספר צעדים נעצרתי. אותו האור לא היה אלא קצה-סיגריה דולקת, שהחזיק אדם בין אצבעו לאמתו. התקרבתי עוד קצת ואז ראיתי, כי האדם עירום לחלוטין וכל פלג-גופו התחתון שקוע בביצה. נבהלתי. הושטתי לו יד לעזרה, אך הוא לא נעזר בה, כנראה שלא רצה להיחלץ. בתדהמתי שאלתיו לפשר מעשיו והוא הסביר באיטיות ובשקט, שהוא חש חמימות מעודנת בכפות רגליו ושתחושה זו נובעת מהעולם שמתחת לביצה – שם הוא מקורה, ושאין מתחתיו קרקעית אלא אין-סוף, כשם שמעליו אין תקרה (אמנם הייתה זו מערה, אך כוונתו הייתה לשמיים) ושהוא מרגיש נעימות עצומה ואחרת בכפות רגליו ואילו בפלג-גופו העליון – סבל, ושהתענוג הוא תענוג מסתורי ונסתר – ובגלל זה הוא החליט לשקוע לתוך אותו עולם מלא סוד וחידה. בסוף הוסיף: "זו בחירתי – היא חירותי", ואני חשבתי, שיותר משזו חירותו – זה אושרו!".

דממה השתררה. נשכתי את לשוני בטעות והיא החלה לזוב דם. איש-הדלפק נשך את שפתותיו (בכוונה). אינני יודע האם זאת הייתה הבעת השתוממות, הבעת צער, הבעת דאגה, או הבעת הלם. על כל פנים שתק הוא (שתיקה רועמת? שתיקה עילאית?) והביא לי את מפתחות החדר. האם עשה זאת בלב שלם, בידיעה שקיבל תמורה הולמת, או שבלב חצוי, בידיעה שעליו לקיים את הבטחתו? – זאת לא אדע. בכל אופן הוא שב לדלפקו ואני פתחתי את הדלת.

הכניסה לחדר

כמו תינוק היוצא מבטן אימו ורואה עולם חדש והוא מופתע ומתעניין ומתאכזב ומתרגש ומחייך ובוכה ומגיב בעוד אין-סוף ריאקציות מעין אלה – כך הייתי אני בכניסתי לחדר. לא חדר גדול היה ובודאי שלא מפואר. בפינה הימנית הייתה מיטה, שמאוחר יותר נוכחתי לדעת, שהיא קטנה ממידות גופי ואיננה מתאימה. לא היו מצעים – לא סדין ולא ציפה (וכי מה התועלת בציפה, אם אין כרית בנמצא?). אפילו שמיכה לא הייתה – ושמחתי על שהבאתי את המעיל. המזרון היה דק ומטונף, כנראה שקודמי במקום היו מפוצצים בהורמונים והחליטו, או נאלצו, להגיע לפורקן על חתיכת בד זו. אין אני מאשימם – אנוסים היו, ואף אם לא על-ידי יצרם – הרי שעל-ידי רצונם. המזרון כשלעצמו לא היה נורא כל-כך מבחינה מדעית-אובייקטיבית, אך הוא עורר בי תחושת גועל, עד כדי כך שהעדפתי לישון על הקרש כמות-שהוא והוצאתי את המזרון למזדרון. את הרצפה נראה שלא שטפו מעולם והסיד שעל הקירות היה מקולף רובו-ככולו. הדלת, אף שמבחוץ הייתה חומה ויפה, מבפנים הייתה צהובה ומכוערת, בעלת חורים וטחורים, ואפילו מעט שרופה. למרבה הפלא היו וילונות, אך מבאישים עד כדי כך, שנחנקו מסרחונם שלהם. הייתה גם מנורה, שאורה היה מעט חזק יותר מאור הירח, ועוד ארונית קטנה, ששימשה בית-מגורים למיני חרקים ועכבישים. הכול היה כה ישן, מעופש ומעובש – ממש עי-חורבות, אך בסוף החדר, סמוך לחלון השבור, עמד שולחן-כתיבה חדיש ומהודר; המשטח – מפורמייקה מובחרת, המעמדים – מעץ אלון או אשוח, ואולי אפילו מארז! מנורת הלילה משוכללת הייתה מחוברת אליו ודומני שהיא הייתה מסוג המכונה בפי מומחים: "ניאון". כמו צדיק בסדום – כך הייתה פינה-פנינה זו, והיא אשר שינתה בתכלית את כף-המאזניים של שפיטתי את המקום. אכן, דל ועלוב היה החדר, אך הוא סיפק את המעט שאושרי דרש כדי לקיים את עצמו.

שלג

ניצלתי את שולחן-הכתיבה ואחר נשכבתי על המיטה העירומה, לבוש בבגדים ומעיל, עד שנרדמתי.

בוקר. פקחתי את עיניי ואת ליבי ושטפתי את הקורים, שהשתלטו עליהם בלילה. פיהקתי מספר פעמים והתגברתי על עייפותי המתלווה לקימה. נעמדתי. הבטתי מן החלון והנה העולם – לבן! הסקתי מכך, שכל הלילה (או לפחות בחלק ניכר ממנו) ירד שלג. השינויים הגדולים במזג-האוויר מטרידים אותי. האם מזג האוויר כה הפכפך וקיצוני, או שצעדתי כה הרבה, עד שהגעתי למקום בעל אקלים אחר? – שאלה הרת-גורל והרת-קיום... והשלג כל-כך יפה... אני מתבונן בו נוחת מלא-נחת ועיניי מתבלבלות. אני מתבונן בו נח בנוחות על הארץ ועיניי מתלבנות. עכשיו אני נזכר בשיר שכתבתי עליו בעבר:

אפילו השלג

הלבן, הטהור והזך

שמחלוני נראה יורד

ועוטף את העולם באהבה

אפילו הוא חוסם את הכבישים.

היום נקבר אדם

שקפא למוות.

אני תוהה האם באמת על השלג מדבר השיר, או שמא על השלג כמשל (לשאלה או קביעה פילוסופית), אני ממשיך לתהות ואז עולי במוחי הרעיון: הרי כל שיר וכל אובייקט בכלל – הוא משל לדבר עצמו, כפי שהוא נראה דרך עיניי המביט. ההתייחסות יוצרת את המהות, ובעצם – גם את ההוויה. כל משמעות היא סובייקטיבית בלבד! הכול מוכנס למעבדת-הבדיקה של המוח או הלב ויוצא ממנה אחר-כך שהוא מפורק לגורמים. חלקו בתוך מבחנות וצנצנות וחלקו באשפה. גם החלקים שנשמרו שונו והותאמו לצורך-אישי. זהו טבען של העיניים, ואולם גם מערבל-הבטון עצמו, הרי זה האדם, הוא חומר-גלם למערבל-בטון אחר וגדול ממנו, וכן הלאה והלאה... על כל פנים החלטתי להמס עוד-קצת את השלג ולהראות את צד-המטבע השני (אם כבר עושים מלאכה בזויה – לפחות שתהיה מושלמת וגמורה!) וכך שיפצתי את השיר, או יותר נכון בראתי שיר חדש, שיר גומלין:

אפילו השלג

הלבן, הטהור והזך

שמחלוני נראה יורד

ועוטף את העולם באהבה

אפילו הוא חוסם את הכבישים

שמפולסים אחר-כך

בעזרת הרוצח.

אם לשיר הקדמון קראו: "אפילו השלג", הרי ששמו של שיר זה הוא: "אפילו הרוצח", למרות ששם זה לא מבטא את כל תוכנו. (כבר נאמתי פעם על מהות ה'שם', אך לשיר, בדרך-כלל, אכן אפשר להדביק תווית, מה גם שהעיקר – זו המנגינה!).

השלג הוא יצור מוזר מאוד. הוא מגיע רק כאשר הסביבה מאפשרת לו להגיע, על-ידי קרירותה. הוא בוהק ומעורר רגש רומנטי, אך בד בבד מקפיא את לשד העצמות לחסרי-מעיל מרוששים. כשהשמש יוצאת הוא נמס ומחלחל באדמה ומתנקז לנחלים (ומשם – לים) ואז מתגלה העולם כשם שהיה בתחילה ואט-אט גם רטיבותו ולחותו מתאדים כליל!

הילדים בונים ממנו בובות והמבוגרים מנסים לפלסו. כשדורכים עליו הוא אמנם נמעך, אך בעצם מעיכה זו מגבשת אותו ומקשה אותו והופכת אותו לקרח! עוד רבות ומגוונות מעלותיו (הרעות והטובות, ובעצם – פשוט הקיימות) של השלג ולא בכדי אומרים את הברותיו בנשימה אחת עם הברותיה של המילה: "אהבה". לא בכדִי אלא בכדֵי לרמז על משהו, שכביכול סמוי מן העין. אחדל עתה מפטפוטי-הסרק אודות השלג ואחזור לענייני.

חזיונות ארבע-ממדיים

אספתי את חפציי וארזתי אותם בתרמילי. עשיתי את כל צורכי הבוקר: אוכל, רחצה, התרוקנות... נפרדתי לשלום מהחדר וכן מפקיד הקבלה – הוא איש-הדלפק. קור עז שרר, אז לבשתי את מעילי. באותו רגע הצטערתי על שלא הבאתי גם מחליקיים, גלשנים, או מזחלת. נפש-חיה לא נראתה באזור, מלבד תימהוני אחד, שהיה מהלך בקושי, מועד וקם, בשלג הדו-פרצופי, הנשי. זה הייתי אני, כמובן. הרגשתי שאני חייב להתקדם למרות המכשולים שהטבע מערים לפניי (ומתחתיי ומעליי ומסביבי...).

לפתע, כבהזיה אסוציאטיבית, נגלו לעיני זוג אסקימואיים, אישה ואישהּ, יושבים באיגלו עגול. מפליא הדבר, שבית משלג מגן מפני השלג ומצליח בכך, למרות שנבנה מאותו החומר שבו הוא נלחם, כאילו רוצה לומר: "בשאלה עצמה גלום פתרונה".

לאחר מכן ראיתי חתול שחור בעל תשע נשמות ותשע נשים-חתלתוליות מנסה להתאבד (במחשבתו) לשווא. הוא קפץ מבניינים ומצוקים, אך תמיד נפל על רגליו, למרות שרצה להתרסק על אבני-קברו. הוא התקרב אל הכלב מרצונו והקריב את עצמו, אך הכלב רק נשכו, בלי לנבוח, בלי להמית, וכך מצבו נעשה רק גרוע יותר.

לאחר מכן ראיתי חתול לבנבן-חום, ורווק.

לאחר מכן ראיתי עכבר אפור (בנם של ההר והפילה), שברח מן החתול ולחש לי, כי הוא מכרסם באביו ונואף עם אימו.

לאחר מכן ראיתי חולדה ענקית (ואני עוד חשבתי שבגלל השלג המקום יהיה שומם...).

לאחר מכן ראיתי חפרפרת (או חולד) צצה לשנייה מן האדמה וחוזרת במהרה למקום המסתור שלה. החפרפרת מטבעה חופרת מחילות בתוך האדמה ופולשת דרכם לשטחים לא לה. הנה גינת-גזרים והנה נעלמו שנים מהם. יודע אני, כי זהו מעשה ידה של הסוררת, אך איני יכול להוכיח זאת, בטח שלא להענישה. המרב שאני יכול לעשות הוא למנוע זאת וגם יכולת זאת מוטלת בספק רב. לחפרפרת אין עצמיות משלה, אין לה שדה פרטי, על כן היא מתגנבת בחשאי לטריטוריות של אחרים. המנוולת הקטנה והערמומית נולדה ללא מצפון ולכן היא לפעמים הורסת שדות-זרים רק לשם ההנאה והתרגול, ללא כל תועלת. ואולם אני בעל מצפון מנופח; אפילו על חייה האומללים והמרושעים של החפרפרת אני חס, ומשום כך אני נמצא בבעיה (למרות שאין לי שדה וגידולים, אני משתתף בצערם של האיכרים). לעיתים אני חושב שהחפרפרות נבראו רק כדי לדרבן את החקלאים לגדור גדרות ולגדרם לעומק! לעיתים אף יש בידי עצה: השתמשו בבת-היענה, התוקעת את ראשה באדמה, כדי שתנטרל את החפרפרת. השם "בת יענה" ניתן לה אחרי מחשבה ממושכת, ומשמעותו – בת היען, בת הסיבה, בת התשובה, בת המחשבה הפילוסופית! אמנם, חייה כשלעצמם מחמיצים בטעמם ומחמיצים את טעמם, אך סגולותיהם עימם! יש בבנות-היענה תועלת רבה, שאפשר להפיק עם מעט מאמץ ואומץ (ואפשר ללמוד להתעלם מהחומץ...). בת היענה לא מביטה לשמיים ולכן היא חסרת-אלוה. גם בשדה עצמו היא לא מביטה, רק עושה את עבודתה. לכן זו עצתי: מי שסובל מחפרפרות – יקרא לבת היענה, ומי שסובל מציפורים – יציב דחליל בגינתו!

לאחר מכן ראיתי לטאה, שמנסה להיפטר מזנבה ואינה מצליחה, מנסה לפתור את בעייתה, אך משהו מפריעה להגיע לפתרון הסופי וזה הדבר: בכל פעם שהיא מורידה את זנבה (בין בניסור ובין בחיתוך, בין בעצמה ובין על-ידי חבר) צומח לו זנב חדש מגופה. כל ניסיונותיה עולים בתוהו. היא מנסה לתפוש... אך מעלה רק חרס בידיה. לבסוף לא נותרה לה ברירה והיא התעלמה ממנו, או שהשלימה עם קיומו (וכי יש בין שני מושגים אלו סתירה או נפקא-מינה? אך... וכי הם היינו-הך?).

השלג הפשיר.

פוגש חסידה

השחקים הבהיקו, השדות הוריקו וציוץ דקיק של ציפורים החל למלא את האוויר. האבנים, שהיו מכוסות עד עתה, התגלו. הן עדיין לחות ועל-כן מנצנצות כיהלומים, כאבני-חן. אני מנסה לתאר לעצמי את העולם ברגע זה: את הנקיות, את השלווה, את הזוך. אני אומר: "העולם בתול" ומוסיף: "העולם שלם", אך אין במילים אלה לתאר את מלוא-הדרו. אין להכניס את היופי למילים! טוב מראה-עיניים ממשמע-אוזניים, אך מראה-עיניים של משמע-אוזניים, דהיינו – קריאה, הוא הגרוע ביותר...

המשכתי בדרכי והרגשתי כאילו איני נטע-זר בסביבתי, אלא חלק בלתי-נפרד מהטבע. הרגשתי שאני נושם עם העצים, ויותר נכון: "אני הוא נשימותיהם והם נשימותיי". כך הלכתי בלא מאמץ ואצה לי הדרך. לאחר שעה של 'הליכה' נרגעתי מעט מאותו הריגוש והנה ראיתי חסידה. התקרבתי קמעה וראיתי שהיא עומדת על רגל אחת. שאלתי אותה לפשר העניין והיא ענתה:

"אני לומדת את כל התורה על רגל אחת, כי אם אניח גם את רגלי השנייה – הרי אשקע, ומשלב זה כבר לא אוכל לצאת, ייסתם עליי הגולל".

"ומה כה רע בקבר, שאת בעצמך חפרת לעצמך?" – שאלתי.

"הוא רע משום שאני מטבעי רוצה לחיות, ולחיות משמע – להשתנות ולזוז!" – כך אמרה החסידה, אך הנה רוח צפונית החלה לנשוב והחסידה, שלא הייתה יציבה בעמידתה, נפלה. עזרתי לה לקום וביקשתי שתודה בטעותה, אולם היא אמרה: "אמנם אינני מעמיקה בלמידתי, אך אני מרבה במידתי וגומלת-חסדים לכל (כך הוא גם שמי) ולכן לא מפליא הדבר, שבשעת הצורך מושיטים לי יד". ראיתי כי נעימת-הליכות, מאושרת ומאשרת החסידה ונפרדתי ממנה לשלום בלבביות.

קהל-האספסוף

לא עברה חצי-דקה והגעתי אל עמק רחב וצחיח ובו ראיתי המונים המוניים מטפסים איש על גב רעהו. אינני יודע מה הם התכוונו לעשות; אולי להשתעשע, אולי להגיע לשמיים... אך לא טרחתי לרדת אל הוואדי כדי לברר. אין אני רוצה לדבר איתם, אפילו לא אליהם! בקושי אני מצליח לדבר עליהם וגם זאת בלי סיבה נראית-לעין... אני מסתכל עליהם מהצד, כי הם לא המדרגה הראויה ליחס (ואין אני אומר זאת מעדה מתנשאת, אלא מראייה ריאליסטית של העובדות. אולי בעצם אני הוא העומד בתחתית הסולם והם בראשיתו, בכל-אופן לא יכולה להיות בינינו הידברות, משום שישנה אי-התאמה, חוסר יכולת ליצור קשר, ריחוק מחשבתי וניתוק מנטאלי, נתק טוטלי. הם אפילו לא התקרבו אליי כשם שאויביי קרובים... ואכן, המרחק ביני ובין אויביי (המחשבתיים) אינו תהומי, שכן אם זה היה כך – לא הייתה לנו נגישות האחד לשני. ההתמודדות והויכוח יכולים להתקיים רק באותו הגובה ורק בין גישות-הבנה דומות! ההמונים ההמוניים, לעומת זאת, מבחילים אותי עד תיעוב, למרות שאיני סובל מהם ולא גורם להם סבל, מסוגל לאהוב אותם ואפילו לא מרחם עליהם...! ההמונים ההמוניים לא מבינים את שפתי ולכן אני נאלץ להשתמש בלקסיקון מילים חדש, שאינו מבטא את דברי, אלא מתרגמם בעיוות. בלקסיקון זה קיימות המילים: תיעוב, סבל, רחמים וכד' (אף שבשלב זה של חיי המסופר כאן – המושגים האלה עוד נשמו מלאכותית...). בכל אופן, אם נדבר שיחתנו תהיה כשיחת אילמים-חירשים ולכן שותק אני, כשם שאיני משוחח עם בעל-החיים או הדומם! (בהתאם למשל זה, שיחתי עם אויביי-המחשבתיים כמוה כשיחה בין דובר-עברית לדובר-אנגלית: יש הבנה, אולם אין הסכמה. ההבנה אולי לא שלמה ואי-ההסכמה אולי חלקית!). אינני אוהב להשתמש בקביים של ניטשה, אלא ברגליי, אינני אוהב להשתמש במטפורה של האמת, אלא באמת עצמה. להשתמש ב'מטפורה של האמת' זה כמו להשתמש ב'שקר של האמת' – המשל נועד לעיוורים וטיפשים. להישען על דבר חיצוני ומלאכותי זה כמו לקטוע את הרגליים, ואם אעשה כך זמן רב לבסוף אתרגל ואשכח ואז אפילו קביים לא יספיקו ואצטרך כיסא גלגלים! אצטרך להיות מובל על-ידי אחרים, נתון לחסדיהם, והרי איני נכה עכשיו! מדוע אביא עליי את הקללה? אינני רוצה להשתמש בקביים, זה לא בריא ולא יעיל, ולכן:) אני בוכה וממשיך בדרכי.

נאומו של שלדון

השמיים התקדרו, אף שעדיין יום. מכיוון שלא מעונן אני תמה לפשרו של עניין. "מקור האור הוא השמש" – אמרתי בליבי ולכן תרתי אחריה, אולם לא מצאתיה. סבורני שהמונח המטאורולוגי למצב זה הוא: "ליקוי-חמה" (המטאורולוגים נקראים בפי: "פסיכולוגים בגרוש". הם מנסים לחזות את חזות העתיד לפי מקורו ופשרו, אולם הם קצרי-ראייה וגם הדברים שקרובים אליהם עד-מגע – הם לרוב טועים בהם והבחנתם הנבואית את העומד-לבוא מוכחת בעליל כשגויה. אין לצְפות אלא לצָפות!). עתה נזכר אני בגודי. "היכן הוא נמצא ברגע זה?" – אני תמה ומניח שזהו זמן מנוחתו...

עוד לא הספקתי לשכוח מהרהורי והנה משהו פגע בי. היה זה שלד, אך דומני שאני הוא זה הפוגע, משום שהוא עמד בפסיביות בלב בית-קברות עתיק. כנראה הליכתי השמימית, המהורהרת-מעורערת סמאה את חושי, או סממה את ראשי, עד אשר הגעתי עד הלום (ת"מ). השלד עט עליי כמוצא שלל רב, אשר יפיג את בדידותו וישחרר את מאגרי-ליבו הלחוצים על-ידי פורקן האמירה.

ויפתח השלד את פיו ויאמר:

"שמע ידידי את אשר בפי, כי מזמן חסר-בשר אנוכי וכולי געגועים למאזין. אמשול לך משל ישן ומזוקן, אמנם בנאלי, אבל מסוכן; ובכן – החיים הם כמו ספר, אלא שאיננו יודעים את שמו ואת קהל-היעד. איננו יודעים מי כתבו ואף לא את השורה התחתונה, שבעצם היא ריקה. אין בה כלום, גם לא ואקום. אתה בוודאי אומר: "זה רק בינתיים"!, "המוות בוודאי ממלא אותה", אך זוהי אשליה ואני יודע זאת, כי מת אנוכי! לפרקים שבספר אמנם יש שמות, אך אלה נכתבו בדיעבד ולא מלכתחילה. כריכתו קשה או רכה, כחולה או ירוקה, והוא עבה או דק, על נושא זה או אחר, אך כל ספר הוא ספר! אנושי! דע לך שהספרים המונחים על המדף של בעל-הבית רבים הם, אבל הוא קורא רק בחלק קטן מהם! וכל השאר? – כל השאר נשארים רק ליופי וכד'... לתמוך בספרים השמישים, החשובים, האחרים, שלא יפלו. ראוי לציין אולי, שלפעמים הוא לוקח גם את הספרים השוליים כדי שישמשו מעמד מקרן-שקופיות, או כדי לעשות רושם לפני אורחיו. יש בני אדם, שחושבים שהמספר הוא מספר-כל-יכול ויש החושבים שהוא מספר-עד. יש החושבים שהוא מספר בגוף-ראשון, דהיינו – הוא הגיבור והגיבור זה הוא, ויש שבכלל לא חושבים – הם מרגישים. בכל אופן, השערות אלו הן ביחס למספר ולא ביחס למחבר – וההבדל ביניהם עצום! עתה הקשב מלוא-הקשב – כל מה שחשוב הוא, שהספר ייכתב בעט מסוים ובצבע המתאים לצבע הכריכה של הספר! לקרוא את התוכן (יהא אשר יהא) ולהתנהג על פיו. דע, כי הכותרת נכתבת (ממילא) לאחר שהספר הושלם, כך גם השורה התחתונה. אז הם יוצאים לאור. אז הם יוצאים לאור! זהו משלי, ויודע אני שהוא מלא סתירות. אין אני מתיימר להיות מותאם להיגיון-האנושי, ואתה בעל היגיון בריא, על כן עתה אחזור אל קברי".

כה נאם השלד (הנקרא שלדון) ונבלע באדמה, סמוך למצבה. על המצבה היה חרוט תאריך מותו: "1900 לספירה". בתי קברות מזוהים בדרך-כלל עם הפחד, נקישת-השיניים (גם מהקור...) מאפיינת אותם, אולם אני לא חשתי פחד אלא עניין. לשלדון לא היו אוזניים וזאת לאור מותו או בדידותו, אך פיו הפיק מרגליות וממילא יצאתי נשכר מהמונולוג יותר משהייתי מקבל על-ידי הנתינה שלא-לשמה, החוזרת תדירות בויכוחים ודיאלוגים למיניהם, על כן לא הצטערתי שפי נותר מיותם בעוד אוזניי הוקפו באוהבים.

הפניתי את מבטי מן הקבר ונצמדתי להליכתי. רציתי לראות זומבים עולים מן האדמה וקמים לתחייה לאחר מילות-כישוף אינדיאניות, אך לא היו אדומי-עור בסביבה, כך שהסתפקתי במראה השמש אדומת-האור, ששבה למקומה הטבעי ברקיע.

הדוכס על הפר

אחר הדברים האלה הגעתי למדבר צחיח והנה מן החולות התקרבה אליי דמות מטושטשת, אם משום תנאי השטח ואם משום הבהובי-עיניי. התקרבתי גם אני לכיוון הדמות ולאחר שהמרחק בינינו צומצם יכולתי להבחין בה ולתארה לעצמי: "דוכס רכוב על פר". לאחר שהמרחק בינינו צומצם עוד יותר יכולתי אף לשמוע ולהישמע.

"שלום עליך, הוד רוממותך" – בירכתיו ביראת כבוד.

"גם לך, רוב סטריאוטיפיותך, אשר תשער כי דוכס אנוכי רק על-פי מלבושי" – השיב.

"וכי אינך כזה?".

"אכן דוכס אני, אך את זאת לא היית יכול לדעת!" – אמר והסיר את גלימתו האדומה ומיד ירד מפרו.

"ואתה, אמור לי מי אתה ולאן פניך מועדות?" – הוסיף.

"אני בדרכי אל האמת ואולם לא מפני מוּעדות, אלא רגליי מוֹעדות" – עניתי בחדווה.

"חסוך ממני את דו-לשוניותך! האם אין די בכך שלדברים אין משמעות, שאתה גורם שלא תהיינה להם שתי משמעויות? עוד תפגוש את האדם המתאים לכך... מלבד זאת לא ענית לי על שאלתי הראשונה – אך בצדק!" – אמר הדוכס על הפר ויצר אצלי עניין בו ובדבריו, על כן שאלתי: "ומהו שמך?".

"שמי הוא ביל, בדיוק ביל, ביל בול" – אמר, ועתה השתוממתי עוד יותר (על אי-עקביותו).

"ובכן, התדע את הדרך אל האמת?" – שאלתי בעניין יותר מאשר בתקווה.

"למען האמת – אין אמת! השקר הרגה. הם היו כשני משוטים בסירה ובעזרת שניהם היא בעבר שטה ישר, אך מאז שהאמת נטרפה (ת"מ) – מעז לא יצא מתוק, והסירה מסתובבת סחור-סחור סביב עצמה. לי, כמובן, זה לא מפריע, כי אני נוהג לשוט בסירת מפרש, עם הרוח! גם לאניות הגדולות והממונעות זה לא מפריע, אך להפלגתן ספק אם אפשר לקרוא שיט, כי האנשים בתוכן (למעט, אולי, רב-החובל) נמצאים בצפיפות ובדוחס ואינם יכולים לחוש את המים בידיהם. הם מובלים בלי קשר לרצונם ולהחלטתם. הפלגתם היא נוחות, אך בד בבד – נחיתות" – נאם ביל.

"למען האמת – אין אמת?! והרי זה פרדוכס!" – תמהתי.

"יפה-יפה, אכן אני הוא הפרדוכס!".

עתה לא יכולתי עוד להחזיק בהתלהבותי והתחלתי מטיח בו את סימני-השאלה שלי:

"אמרת שאתה נוהג לשוט בסירת מפרש, אולם מהו כלי-תחבורתך על היבשה?".

"על הארץ הארצית אני רוכב על פר, אך בלי מושכות, כפי שאתה רואה" – ענה.

"ומהי דעתך על האמונה?" – שאלתי.

"האמונה היא בת-משפחתי! כי הנה גם את מקור-נביעתה אי-אפשר למצוא ולכן חובה להאמין באמונה – והרי משפט זה הוא פרדוכס, ואולם כל דברי אלה הם בגדר קטרוג ולא סנגור בעינייך" – ענה.

"ומהי דעתך על האלוהים?" – שאלתי.

"על כך תענה לך (ותענה אותך) השאלה הפרדוכסלית המפורסמת: "האם אלוהים (הכול-יכול) יכול לברוא אבן, שהוא לא יכול להרים?".

"אני מבין שאתה בז להיגיון האנושי" – הקַשתי-הקשֵתי.

"ההיגיון לא הגיוני" – ענה.

"והרי זה פרדוכס!" – נחפזתי לצעוק.

"ולכן זה נכון. כל פרדוכס הוא נכון!" – ענה.

"והרי גם זה פרדוכס!" נחפזתי לצווח שנית.

"ולכן הוא נכון" – ענה.

"ומהי דעתך על הניהיליזם?" – נרגעתי ושאלתי.

"הכול כזב!" – ענה.

"גם זה פרדוכס... עתה אני מבין... שאינני מבין... ודאי גם תדגול ב'אלימות נגד אלימות'... אהה!" – הוצתי לרגע: "מהי דעתך על דעתך?".

"דעתי אינה מתקבלת על הדעת, ולכן אין-ספק שהיא נכונה" – ענה.

נשברתי.

"מהיכן ואיך התחילה השקפת-עולם עיוורת זו?" – שאלתי וידעתי שהוא לא ייעלב מהניסוח הכביכול-פוגע של שאלתי.

"ראשיתה בסתיו אחד. אותו הזמן הפכתי את האבנים בגינתי כדי למצוא דבר-מה (אשר אפילו אינני זוכר מהו) והנה נתקלתי בסלע ענקי. הייתה זו השאלה על פשר הכלל: "לכל כלל יש יוצא מן הכלל". הסלע היה כה כבד ולא הצלחתי להרימו. רק כאשר אספתי ומיקדתי את כל כוחותיי הצלחתי להרים צד אחד ממנו, בעוד צידו השני נשאר על הקרקע. בראותי זאת הרמתי את צידו השני, אך אז צידו הראשון נשאר על הקרקע. כך העמקתי בשאלה זו בכל הכיוונים ומכל הצדדים, תוך אימוץ המוח והתרכזות עילאית. כך רובד אחר רובד, עד אשר הבנתי, שסלע זה הוא מעבר ליכולתי. אז הנחתי לו והנחתי אותו, אך למרבה הפלא בעשותי זאת נהייה לפתע הסלע קל, חסר משקל. מאותו הרגע נכנסתי מתחתיו ליהנות מצילו ולהיות מוגן ומבוצר מפני הברק והרעם. לאחר שנים קיבלתי חיזוק מתהייתי על מהות המשפט: "כל מה שתוהים על מהותו נעשה תמוה"" – ענה.

"לחשוב על הפרדוכס זה לא מזיק ולא מועיל מעשית – רק מחדד את המחשבה ומשמן את ציריה וגלגלי-שיניה" – אמרתי לעצמי, ולכן אמרתי:

"היש בזיכרונך עוד אי-אלו פרדוכסים לשעשעני?".

"אכן שעשוע! אך למרות שכספתי הנעולה מלאה – זיכרונותיי הפתוחים ריקים. יש אין-סוף פרדוכסים, אך כעת אינני זוכר ולו אחד, וזאת למרות שהאדם לא יכול לקלוט מהו 'אין-סוף', כמו שהוא לא מסוגל לקלוט מהו 'סוף', ובוודאי שאינו מצליח להגדיר את ה'כלום', אפילו לא לעצמו" – ענה.

"אמרת שאין בידך פרדוכס – אך אמרת לפחות אחד כזה!" – אמרתי.

"אך הרי מותר לי לעשות כך, בהיותי פרדוכס" – ענה.

"מה שאמרת עכשיו אינו פרדוכס כלל ועיקר!" – אמרתי.

"וגם זה מותר לי, הכול מותר לי" – ענה.

מעניין יהיה להפגיש אותו עם האמת. אם אין לה בבואה – היא ערפדית, חיה-מתה, זומבית, והיא תמצוץ את דמו, ואם יש לה בבואה, אז היא ראויה להיות אשתו... מעניינת אותי גם סלידתו מהדו-לשוניות, שהיא בעצם חלק ממהותו; דוכס – שני כסאות לו, ואין לו מקום! אצלו האנושי, בגלל היותו מוגבל – מבוטל. אצלו כל החיים הם פרדוכס – קל וחומר המוות. באמת אי-אפשר לחדור מבעד למערכת-הביצורים של ביל. זה האנטי-היגיון שאין ממנו מוצא. הוא נמצא בתוך בועה מוגנת (בדומה לבועה הנקראת: "אלוהים", שהיא למעשה בועה הנמצאת בתוך בועת הפרדוכס, שנמצא בתוך...), אך בעודו יושב בה אין לו נגיעה בעולם החיצון, לטובה או לרעה. ודאי הוא שאל את עצמו לא פעם: "ואולי אני טועה?", למרות שהמילה 'אולי' לא נמצאת בלקסיקון המוחלט שלו, כמו כן גם המילים: 'אני' ו'טועה' (הרי עצמיותו הקיימת רק בתודעתו – היא פרדוכסלית, והרי טענתו העיקרית היא שהוא טועה ולכן הוא צודק – אז כיצד הוא טועה?), למען האמת אין אף מילה בלקסיקון שלו, אפילו לא המילה 'פרדוכס' – וכך גם הלקסיקון מקבל מהות פרדוכסלית. בכל אופן, בטוחני שהוא יצא פעם את גבולות-בועתו ובודאי הוא זוכר את העולם-החיצון מהתקופה הטרום-בועתית. על כן כשהוא אומר: "הכול כזב – זה נכון", סביר להניח שהוא מתכוון לנכונות בבסיסה של ההבנה וביסודו של הקיום, ואז על עיקרון-מנחה זה הוא בונה את עמודי-עולמו. כדי לבדוק את טענתי זאת שאלתיו:

"כל תורתך מבוססת על המוחלטות ואינה יכולה לעמוד במבחן הספק. הנה לדוגמא אם אומר: "יש כללים שיש להם יוצא מן הכלל" תישאר חסר אונים!" – כך שאלתי וקיוויתי שהוא יענה, שזו למעשה כל תורתו – 'הפרכה מוחלטת של המוחלטות מתוך המוחלטות עצמה', אך דבריו היו שונים (אם כי לא הפוכים):

"אך גם אם כל פרדוכס הוא על מוחלט והספק נשאר ספק – האם אין בך ספק לגבי מוחלטות המוחלט? האם בטוח שיש ספק? – אמר, התרחק וצחק צחוק גדול...

בניית הרפסודה

ביל נעלם באופק או בסופת-החול ואני הרהרתי לרגע, שמא הייתה זו פטה-מורגנה? הרהור שהתחדד והתחזק, כאשר שמתי לב שאני כבר לא במדבר! עכשיו עמדתי על שפת הים.

אי-אפשר לעבור את הים ללא סירה. אי-אפשר לשחות את המרחק העצום הזה, מה גם שהדבר לא נחוץ! התחלתי להתהלך לאורך החוף, לתור אחרי הסירות הנטושות, ועל אף שחוף ספציפי זה הוא שומם למדי, הבחנתי פה ושם בכמה מהן.

הסירה הראשונה שנקראה בדרכי הייתה בשלבי ריקבון מתקדם. העצים היו מעובשים ומעופשים ומבין החורים האכולים הציצו מדי פעם תולעים מוזרות.

הסירה השנייה הייתה אמנם חדשה יחסית, אך ברגע שדחפתי אותה לכיוון המים היא התפרקה כליל. ככל הנראה האדם שהנדס אותה בחר במקצוע הלא נכון...

הסירה השלישית נראתה מבחוץ טוב, אולם כשהבטתי פנימה ראיתי חור חבוי מבצבץ בביישנות מתחתיתה.

הסירה הרביעית הייתה מחוררת בכוונה (כנראה מקליעי רובה).

החמישית – נוגדת את חוק המשקל הסגולי.

השישית – שכבה על בטנה והייתה כבדה מכדי להרים.

כך המשכתי הלאה והלאה, לעיתים מתייאש מהסירות כבר ממבט ראשון, מרחוק, ואפילו לא טורח להתקרב אליהן, ולעיתים בודקן בקפידה, עד מציאת הפגם. במסע-מימי לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים, אמרתי לעצמי. אפילו ראיתי סירה כמעט מושלמת, ובכל אופן – ראויה לשיט, אך היא הייתה קטנה מכדי לאכלסני. היא הייתה דגם. אינני יודע, אולי הסירות הישנות היו טובות בזמנן, אבל עם השנים הן התבלו ונעשו בלתי יעילות בעליל. כמו על כל דבר – גם עליהן חל חוק ההתיישנות. תנו להן לישון על משכבן. אינני יודע, אולי גם הסירות החדישות היו טובות, אך הן לא עמדו בקריטריונים הנוקשים שלי. אפילו לא הספקתי להגיע עד המזח והחלטתי לחדול מחיפושי. מבחינה סטטיסטית, ודאי הוא שאמצא לבסוף. מבחינה אמפירית, כנראה שלא... בכל אופן, לא סמכתי על יציבותן הרעועה של הסירות, אלא על עצמי בלבד.

פניתי אל קבוצת העצים שעמדו בקצה החול ושלפתי את גרזני. תוך שעה שכבו 10 גזעים על הקרקע. אולי הייתי צריך גם לשתול את העצים בעצמי... ולהשקותם... אולי גם לייצר את הזירעונים... אך הרי ברור לעין שאין לדבר סוף, ולי אין זמן (מה גם שהעצים היו עצי-פרא טבעיים...). קשרתי את הגזעים בשורה אנכית של חמש ועליה שורה אופקית של חמש וכך בניתי לעצמי רפסודה.

עתה נותרה הבעיה: כיצד להשיטה? שיטת ההשטה הפשוטה – שיטת המשוטים – אמנם דייקנית ומקנה שליטה מרבית בסירה, אך היא גם צורכת מאמץ רב ובנוסף לכך ההתקדמות בשיטה (ת"מ) זו היא איטית ביותר.

שיטת המנוע לעומתה מהירה וקלה, אך מאין אשיג מנוע? מנועים נמצאים באוניות ענקיות, שנושאות עימן אנשים רבים, התלויים לחלוטין ברב-החובל. האוניות האלו מזכירות לי באופן אסוציאטיבי קמעה את ההמונים ההמוניים, המובלים כעדר, חסרי החלטה, חסרי חשיבות. דבר זה גורם לי לרתיעה. אכן, ביל צדק!

סירת המשוטים מזכירה לי באותו האופן את המצב של הצב ולכן מחליט אני לבחור בדרך השלישית – היא סירת המפרשים! חיברתי לרפסודתי מפרש וקיוויתי שרוחות (אם כי לא עזות מדי) ינשבו. אחרי הכול – בהן תלויה התקדמותי; אני מפליג עם הרוח!

ההפלגה בים

דחפתי את הרפסודה למים. חיכוכה עם החול חרש בו תלמים, שנתמלאו ונתרוקנו עם מי-הגלים, כבמעשה נשימה, עד אשר מחה השטף את עקבות-הרפסודה כליל. כשהגיע המפלס עד בירכי עליתי על הרפסודה ועזרתי לה לנוע על-ידי דחיפת המים לצדדים בידי, כמעין פעולת משוטים.

הנה שובר הגלים. הוא נבנה כדי להגן על הרוחצים מפני זעפם של הגלים ומסחיפתו של הזרם המגנטי, למען לא ימשכו, חלילה, אחרי קול רשרוש-המים, למען לא יסתכנו בעזיבת חוף המבטחים. זהו טבעם של הרוחצים: במים הם נוגעים, אבל לא טובעים, לא שוקעים, לא מתעמקים, רק מתרשמים. לא מתרחקים מהחוף, רק מביטים על הנוף. נוטים הם לחשוב, שלים אין סוף. מפחדים הם מההתנסות המוחלטת. חנוקים בחגורת-בטיחות. שוחים גב, אך לא חזה או חתירה. ותמיד יש מציל ודגל לבן. אחרי שהם טועמים מן המלח הם מתנגבים ומרכיבים משקפי שמש למען העיניים, למניעת הסתנוורות. כך הם משתזפים, לא נשרפים (כי יש להם משחה, כמובן). אתמול הם היו בחדר-כושר ועבדו על השרירים, מחר הם ילכו לברכה עם קומץ חברים.

כן, זהו טבעם של הרוחצים והם נכנעים לו ולא מתגרים באיתני הטבע ולא טובעים. זהו טבעם הילדותי. הם טרם התבגרו ולכן הם צריכים את אבא ואמא בדמות שובר הגלים. כביכול מושלם הוא העולם בו הם חיים. בחוף מוגדר, ללא סכנות, תמיד עם הרגליים על הקרקע, הם שוחים בשולי הים, הם טועמים על קצה המזלג, הם חיים על אש קטנה, אך לעולם לא יעברו את שובר-הגלים ויחצו את הים ולעולם הם לא ישחו בצידו השני!

עברתי את שובר-הגלים המסרס וחשתי את השינוי-לטובה. השמש עמדה עתה באמצע השמיים; שעת צהריים.

שטתי כך כשעה, בין מיליוני דגים מופלאים ושותקים, כשלפתע צדה עיני דג גדול מתכוון לטרוף דגיגון קטן. לא היה בידי דבר שאוכל לעשותו וכנראה שגם לא הייתי צריך; זוהי דרך הטבע. עוד לא הספקתי להזיל דמעה לים והנה הגיח מאי-שם כריש אימתני ואיים לטרוף את הדג הגדול (עוד לפני שזה יספיק לסעוד את ליבו). "עכשיו הדגיגון בטוח" – חשבתי לעצמי, אך בו ברגע התקרב לוויתן ענק ועמד לבלוע את הכריש (וכך לאפשר את אכילת הדגיגון). הבטתי בשקיקה; הדגיגון, שלא הבחין כלל במרדף-המעגלי, ניגש אל הלוויתן ודגדגו. לא הייתה כל כוונת-הצלה, פשוט זה טבעם של הדגיגונים; הם מדגדגים. בכל אופן, הלוויתן התחיל לצחוק וכתוצאה מכך הכריש ניצל וכתוצאה מכך הדג הגדול נטרף וכתוצאה מכך הדגיגון עדיין חי.

עוד לא הספקתי להתאושש ממחזה-אימים זה והנה הכריש בא לכיווני. לא ראיתי אותו לגמרי, אך הבחנתי במשולש, שהציץ מעל למים. מיד לקחתי חתיכת קנה והכנסתי למים בתקווה ואכן הכריש ברח; הוא חשב שזה רובה! המשכתי לשוט, מאזין לרשרוש המים. הייתי צמא ורציתי לשתות ממי-הים, אך נזכרתי כי מלוחים הם ואין ביכולתי להתפילם ולהטפילם. הגלים נענעו את רפסודתי כמו הייתי תינוק בערסל ואולי לא כל-כך; אחרי זמן-מה חשתי סחרחורות ובחילות – כנראה מחלת-ים.

הוצאתי את חכתי וחיכיתי. לא רציתי לדוג דגים, אלא להרוג את השעמום, ואמנם – כאשר עלה בידי מעשה הדיג – שחררתיו למים. כביכול פעולה חסרת-ערך, אך למעשה שעשוע זה היווה זמן מצוין למחשבה רגועה. בין היתר חשבתי גם על השוקעים במצולות הים; אותם האמיצים, שיצאו לכבוש את יעדם, אך גברו על הסערות והמערבולות. הם ודאי עכשיו שלדים במעמקים, וספינתם – בית דגים. מעניין יהיה לצלול שם, אולם ידוע שלשם כך צריך די חמצן, ולא – תעתק הנשימה מתחת לפני המים (והטביעה הנפוצה ביותר היא בליעה של מים ומיד השתנקות, היחנקות וכיוב'). אינני רוצה להסתכן לשווא. רק השמש יכולה לרדת לביקור ואחר-כך לעלות שוב, כאילו כלום לא קרה, בקרקעית היפה והמסתורית.

למזלי הרוחות לא היו חזקות עד כדי סערה ולא חלשות, שאינן מאפשרות לרפסודה להתקדם. הן היו ממוצעות; ממש רוחות-'רפאים'!

את המערבולות שהיו – עקפתי; לא רציתי להילחם איתן לשווא. המשכתי לשוט ולשוט ולשוט ולשוטט עם הרפסודה במרחב העצום, שנראה לעיתים אין-סופי. את ה'מצפן' כבר לא הייתי צריך, כי במילא, כבר לא ידעתי לאיזה כיוון אני צריך להתקדם, מה גם שהדבר לא היה בשליטתי. כמעט ושכחתי אפילו שהאמת היא יעדי. היו רגעים בהם נדמה היה לי שיצאתי להפלגה גרידא.

ירד הערב. נשכבתי מפורקד על הרפסודה ובהיתי בכוכבים. הם היו כה רבים ומפוזרים, אז התמקדתי בכוכב אחד קטן; "לכאורה אני רואה אותו עכשיו" – אמרתי לעצמי – "אך למעשה, בהתחשב במהירות האור ובמרחק בינינו, אני רואה אותו בעברו ולא בהווה שלו, ומכאן – יכול להיות שאני מביט בו למרות שהוא כבר אינו. כן, אולי הוא כבר נעלם! העובדה הפיזיקאלית אינה מעניינת אותי כשלעצמה, אך העובדה-הקיומית הנלמדת ממנה מרתקת. כך מתרועעת כל המודעות הישירה וההווית שלנו. העתיד והעבר אינם ממשיים וההווה בעצם גם-כן אינו ממשי, כי הוא חולף במהירות אין-סופית ובזמן בלתי מוגדר. נוסף על כך: אם מחלקים שנייה לשניים אין-סוף פעמים, הרי ש... וזה ההווה... וזה כלום! כל קיומנו אינו מוחשי ובכל זאת אנו כאן... ואולי לא?".

בקבוק זכוכית טועה או מכוון שצף לעברי קטע את הרהוריי. בתוך הבקבוק היה פתק ובו היה כתוב: "הצילו! הצילו! בתולות הים אונסות אותי!". לא הבנתי מה ואיפה, אבל שיערתי שלבקבוק לקח זמן להגיע עד אליי ולכן, כנראה, כבר איחרתי את המועד לתגובה.

בהתחלה התקשיתי לראות ו/או להאמין, אך ככל שהתקדמתי נוכחתי בנכונות הדבר; יבשה נראתה באופק. הידד!

באי  הבדידות

ככל שהתקרבתי אל יעדי הלכה וגברה התרגשותי, האי הפצפון-למרחוק הלך וגדל והגלים הלכו ושקטו. העליתי את הרפסודה על החוף ומתחתי את איברי. הייתה זו הפלגה מפרכת, אולם עתה יש לי פנאי לנוח בחניית-ביניים זו. נשאתי את רגליי, סהרורי, הלוך ושוב בחול הלוהט, וחשתי את יפעת-הנוף חודרת לתוך ליבי. כך הסתובבתי נע-ונד עד הגיעי אל סוף החוף ותחילת היער. על עץ הראשון (שאת גובהו לא יכולתי לאמוד, מפאת החושך, שנח על צמרתו) היה תלוי שלט: "אי הבדידות". עד כה בטוח הייתי שרגל-אדם לא דרכה במקום שומם זה, לכן, אפוא, השתוממתי למראה השלט. כנראה שהיה כאן פעם מישהו, ובכל אופן – המקום נטוש. התנחמתי בכך. נכנסתי למעבה היער ועדיין ציוץ לא נשמע. הקפתי את האי שבע פעמים עד שנאותי להאמין שאכן בודד אנוכי. את השעות הבאות העברתי בדרכים שונות ומגוונות, אולם משהשחיר הלילה חשתי מעין צביטה בליבי; משהו היה חסר. בלי-משים החילותי מדבר עם עצמי. אני בן-שיחה מרתק לטעמי, וכך הצלחתי למלא את הזמן בתוכן; יצקתי לחללו מילים. אינני זוכר בדיוק את פרטי שיחתנו, אולם נהיר לי ששוחחנו אודות הבדידות; הסכמנו שהבדידות היא לא מצב אלא הרגשה, ושבעצם כל מהותה תמוהה, הרי אם לא די לו לאדם בעצמו – רע ומר גורלו, אם לא די לו לאדם בעולמו, כי אז תמיד הוא ירגיש חסר. ואולי הבדידות רק ממקדת את מודעותנו לחסך-הקיומי? אמנם ברוב הנושאים שררה הסכמה בינינו, ברם בנקודה זו היו דעותינו חלוקות; אני סברתי שכאשר האדם נמצא עם עצמו בלבד קל לו יותר להיות אמיתי, ואילו הוא סבר, שרק כאשר היחיד נמצא בחברת-אנשים הוא יכול לבטא את עצמיותו. בכל אופן כבר סטינו מן הנושא העיקרי (ולא שהדבר הפריע לנו, אך על כל פנים חשנו שמיצינו את הנושא, למרות שהגענו רק לבלבול) והתחלנו להימאס אחד על השני ומשום כך השתתקנו. הרוח חדלה מנשוב והאוויר עמד-דום, מחכה שמשהו יניע אותו, אולם – לא רחש. לא זיע. אלמלא רציתי לעשות משהו יתכן שהייתי רגוע, אך הצורך היה קיים. משלא נמצא מעשה פרודוקטיבי שאפשר לעשותו (תושייתי בציד-רעיונות הייתה במצב דקדנס) פניתי לליבי והחלתי סופר את פעימותיו; 1 – בום, 2 – בום, 3 – בום, 4 – בום, 5 – בום די! הגיע הזמן להודות באמת, הגיע הזמן לאזור אומץ ולהודות באמת: אני משתעמם! מיד לאחר שהודיתי באשמה, ראה זה פלא, צצו שורות שיר במוחי וסילקו את השעמום. פג לו רגש האי-רגש ופינה את מקומו לשטף המילים, כך התיישבתי לכתוב את השיר "על השעמום":

מה האדם צריך באמת?

האם לספק את הגירויים המידיים

משמע – לנצל כל רגע בחיים

גירויים גופניים או רוחניים

בדמות אוכל, מין, שינה ואלוהים?

האם לתהות על עצם קיומו

משמע – לחשוב כל חייו עד תומם

לפנק החקירה ולסגף עצמו

ולצאת במסע אין-סופי אל המרומם?

או שמא לא זה ואל זה

אלא בדיוק כמו במחזה

-לחכות עד תורו על הבמה

ולעשות את התפקיד בהצגה עד תומה.

מה האדם צריך באמת?

ענתה לי אחת: "אינני יודעת"

ומה את צריכה לעצמך?

האם בנשמתך לא הצלחת עוד לגעת?

ואשרי אותו האיש

שדבר אינו מרגיש

ואשרי אותה אישה

שרואה כחלק את התחושה.

הנה אחד טרוד במעשיו

אולם מה יעשה הוא בלי החפץ הדומם?

דמיין את העולם ריק, ועכשיו

הגד לי אתה: האין הוא משתעמם?

כי במבט ממעל הכול מתגמד

ושוב אין הבדל בין היושב והעומד

זהים הם המעשה והכיסא

כך גם המתייאש והמנסה

ואם תאמר – זה רגשי

והרגש אנושי

על מה אתה שָׂשׂ

כשהכול על שקר מבוסס

הרגש הוא בנפש ובנשמה אין מאומה!

ובכל-זאת האהבה היא תעסוקה

בריאה לכל ברייה

ומעליה נמצאת השתיקה

ומעליה – הראייה.

ומי שלא משתעמם כלל

עניין לו אבל הוא אומלל

כמו אותו מנעול חלוד או ציר

שאי-אפשר לפתוח, או את המפתח להוציא

או אותו חלום שאדם ממציא.

אז מה האדם צריך באמת?

-הכול או כלום

האדם צריך באמת

להיות מת.

התשובה היא הכול או מאום

אך זו לא השאלה

אין שאלה

יש רק שעמום!

חלום הבלהות

מיד בתום כתיבת השיר נרדמתי.

אומרים שהאדם חולם שבעה חלומות בלילה. אם כך, מה הועילו לי ששת-הנשכחים? אולי הם היו טובים בזמנם. אולי הם היו מעין הכנה לחלום השביעי. בחלומי השביעי ברחתי ממשהו בריצת-אמוק. אינני יודע האם באמת מישהו רדף אחרי, וגם אם כן – אינני יודע מיהו. אינני יודע לאן רצתי ולמה, בכל אופן נסתי על נפשי. כאשר נשימותיי כבדו-מנשוא נכנסתי אל חורבה עתיקה בתקווה למצוא מעט מנוחה לרגליי, אולם החורבה הייתה מלאת-אדם ובמרכזה עמדה במה. זקן מעונב ומשופם שידל אותי לעלות עליה והקהל מחא-כפיים וצעק קריאות עידוד. לא הבנתי מה קורה סביבי ונכנסתי למעין שיתוק. שני גברתנים דחפו אותי בעדינות או בתוקפנות (לא הייתי כשיר להבחין בין השניים) אל הבמה והטכנאי הפעיל את הזרקורים וכיוונם אליי. הקהל המשולהב השתתק. לפתע נזרק אליי כדור. תפשתיו. כדור שני נזרק. אף אותו תפשתי. כדור שלישי נזרק. נאלצתי לזרוק את הראשון באוויר ולתפוש את השלישי ומיד לזרוק את השני באוויר ולתפוש את הראשון, וכן הלאה... כדור רביעי... זה כבר התחיל להיות מסובך. אני הייתי הלוליין, המוקיון, הליצן, הבידור, והקהל שאג בקול והריע. כדור חמישי, וזה כבר דורש התרכזות עצומה... כדור שישי... שביעי... כולם נפלו על הארץ. לא יכולתי לשלוט בזה עוד. כרעתי תחת העומס. יש גבול למה שיכולות לעשות שתי ידיים. הקהל צעק בוז והזקן עם החליפה החמיץ את פניו. הקהל זרק עגבניות. לקחתי שלוש מהן והתחלתי משתעשע עימן בתרגילי אקרובטיקה מצריכי קואורדינציה מרבית. כך יכולתי לשלוט במצב ולא ליפול לתהום שמעבר ליכולתי. הקהל כמעט והתעשת. הזקן כמעט וחייך, אך הנה עגבנייה אחת נפלה והתפוצצה ונמרחה על הבמה. כנראה לא השתדלתי די (או שלא שודלתי די). ההמון לא קיבל בנועם את טעות-האנוש וחזר לסורו. שני הגברתנים משכו אותי מהבמה (וכך הצילוני מצרה אחת) וגררו אותי לכיוון הדלת. חרדה עזה אחזה בי; הרי בחוץ מחכה לי מקור-בריחתי, שנשכח מליבי למשך דקות ספורות בגלל הלחץ והמתח. הובלתי מהפח אל הפחת. צעקתי לעזרה, אך אין שומע. מטר מהיציאה. שנייה לפני הזוועה. גופי רועד. עיניי יוצאות מחוריהן. התעוררתי.

הבריחה מהאי

שכבת-טל דקה, שהצטברה על הקרקע והעצים במשך הלילה, וקרני-השמש המזוככות, שעדיין קורי-שינה מפהקים בעיניהן, העניקו לשחר זוהר טהור, מבריק, נקי. לטבע יש את האפקטים שלו (כמו את הדפקטים...) וכך הוא ילד את זה היום החדש. מסקרן אותי מה טומן בחובו יום-פלא זה; האם ימשיך לנצוץ כך עד הערב? לו יהי. סילקתי את יצר-החלומות (עכשיו תורו לישון) והתמתחתי. קול ציוץ לא נשמע. אין כאן ציפורים. לכן ננחשתי בדעתי לארוז את כוחי בזריזות ולצאת מהר ככל שאפשר. לאחר שעשיתי כך וכך דחפתי את הרפסודה למים ושוב היינו רק אני והשמיים הכחולים-בהירים בעולם שאין כחול ממנו.

משום-מה מיהרתי; לא הייתה לכך סיבה נראית לעין ואולי היה זה אותו מוטיב-הטיב שהכניס בי את המוטיבציה העצומה. מטבע המים להרטיב ולכן נהייתי סחוט (ת"מ). לאור מצבי האמביציוזי לא הבחנתי כל-כך במה שקורה סביבי (לרוב הים רקד כהרגלו, אולם זכור לי במעורפל גם איזו ספינת-שודדים שניסתה להטביעני, עד שנסתי מפניה חיש-קל, וגזע כרות, שצף עליו פגר אדם או חיה), או בי.

כשהגעתי לחוף (כנראה – הגדה השנייה של האוקיאנוס) פקחתי את עיניי והופתעתי מהעובדה הפנטסטית, שגל אקטיביות אדיר-כוחות שטף אותי מיד לאחר הפאסיביות הפיזית המוחלטת, שהייתי שרוי בה באי. לא הבחנתי בכך עד כה; הייתי רדום בשיטת-אמוק, חסרת מעצורים וחסרת פשר, הן בגלל המהירות הגבוהה והן בגלל המודעות הנמוכה. בכל אופן עתה הדרך הייתה פרוסה לפני כחיים לפני עולל (או אולי – כמוות לפני גוסס). שאפתי (אני שאפתן בלתי-נלאה) את האוויר הדלוח לריאותיי בנשימה עמוקה ומלאת-משמעות ופניתי ל... לאן?

אגרוף-אומללות הכה בי בחזי, כשנתחוור לי שאינני יודע לאן עליי לפנות; פשוט לא היה לי מושג היכן אני נמצא ומהו הכיוון הנכון שיובילני אל יעדי (שלפחות אותו זכרתי – יעדי הוא ה... האמת, כן).

הנווד העירום

ירוק-העצים המלטף נהפך לפתע לירוק-עובש מבאיש. החלתי משוטט הלוך-ושוב במישור המיוער, שנראה היה פתאום כסתמי ואכזרי. השלכתי את עיניי על הקרקע (המכוערת) ויתכן אף שזלגה דמעה בודדת. והנה, כמו משיח-גואל-העולם, או כמו הארה-מושיעת-מבוכה, או כמו מוות-מושיע-אדם, קפץ אל מולי מישהו ומשך אותי מייאושי המוחלט. אני, שעיניי, כאמור, היו תקועות כיתד בקרקע, לא הייתי מסוגל להבחין בו, אלמלא הוא היה מבחין בי ומופיע. צחוק הגורל יכול להיות גם חיובי, מסתבר.

"אתה מחפש משהו?" – שאל, בראותו את ראשי מורכן, ואני, כמוכה-ברק, עדיין מופתע מעצם הופעתו ושמח למכביר, עניתי בלהט:

"כן. ודאי. אני מחפש את האמת! אתה יודע אולי איפה היא נמצאת?".

"בפנייה הבאה – שמאלה" – ענה הוא, והתכוון, כנראה, שעליי להתעגל עם ההר עד הנחל.

אט-אט הצטיירה תמונה – התגלמותו בשלמותה; הוא היה עירום כביום היוולדו (ואכן, ביום זה, כמו כל יום ויום, הוא נולד מחדש) והייתה לו גיטרה בלויה, שהייתה תלויה על גבו. זרד אחד נמצץ בפיו והשני היה אחוז בידו. קומתו הייתה נמוכה וחיוכו גדול.

"תודה על המידע" – אמרתי – "ומה שמו של כבודו?".

"במטו מנך, אין לי כבוד, וגם אם היה לי – הרי לא שלי היה, אלא של האחרים ביחסם אליי. אין לי כבוד וגם איני רוצה בו. כבוד – הוא כבד. ומשום כך מקשה על ההליכה. ולשאלתך – אין לי שם. אם תרצה, קרא לי 'הנווד העירום', למרות שזהו תיאור פוזיטיבי של מצבי ולכן לא מגדירו בשלמותו, כשם שאתיאיזם מהווה אי-דתיות, אך לא בכל מהותו; האי-דתיות היא עובדה קיימת וחסרת משמעות, היא מעין נספח לאתיאיזם, שמבטא את יחסו (הבלתי-תלותי) אל הדת. למעשה, גם אם תיעלם הדת יישאר האתיאיזם קיים ללא שינוי, אלא שיוצרך למצוא לו שם והגדרה אחרים".

"וכיצד הדבר מתקשר לשמך? היכן הגזרה-השווה?" – שאלתיו.

"ובכן, נדידתי היא ההיפותזה של הבית ונקראת כך רק ביחס ישיר אליו, למרות שלגבי מושג השייכות כלל לא קיים! גם גופי ונפשי החשופים מעורטלים כלפי השמש ולא כנגד הלבוש. ערייתי מבטאת את גילוי-הלב, חוסר-הצביעות, הפתיחות, אי-צורך בכסות על ערווה טהורה ומימוש זכות העור להתענג באור, להשתזף. כל הגדרה מגבילה שלא אתן תאלצני להתאים את מילותיי לעולם-המונחים שלך ועל-ידי כך לסטות מהדיוק, או למען האמת – לא להסביר את עצמי כלל, אלא רק את נגזרתי הזרה לי עד זרא" – אמר.

"אם כך, משום שכשאני קורא לך אני קורא לעצמיותך שביחס אליי אקרא לך בכל זאת 'הנווד העירום'" – כה אמרתי, בעודי נזכר שהמונח 'נוודות' והמונח 'נודיזם' סמוכים זה לזה במילון העברי.

אהבתי את הנווד העירום. חושו השישי היה חוש ההומור. השקפת עולמו הייתה – השקפה על עולמו. קמטי-זקנה או עצב לא ניכרו על פניו החלקות (הוא נראה כבן שלושים שנה, ואולם – לא ספר את שנותיו מעולם) וחיוכו התמידי השתלב יפה עם צלילי המנגינה שבקעה מכלי-נגינתו עת החל לנגן.

"תודה על ההפניה המפורטת" – אמרתי, בעודו פורט עלי-מיתר אקורדים בסיסיים.

"אין בעד מה. הכיוון הוא תמיד לפי הכוונה. כמובן. כך גם אני מגיע אל מקומותיי בביקורי הספונטאניים והתכופים" – אמר בקטיעות, בין פריטה לפריטה, ואז פצה את פיו והחל לשיר את מה שכונה בפיו (לתדהמתי...): "המפלט האחרון". ניערתי את אוזניי והקשבתי בשקיקה:

הוא היה ישר עד שהחוק אכזב

הוא היה צדקן עד שהאמת נעלמה

הוא היה מוסרי עד שהמוסר התגלה כלא משתלם

הוא היה דתי עד שחדל להאמין באשליה

הוא חיפש וחיפש עד שגילה שאין מה למצוא

הוא היה מאושר עד שהאושר לא התאפשר

הוא היה מצליח עד שהחברה איבדה מחשיבותה

הוא ניסה להשתגע אך גם זו רק בריחה

ושוב הוא היה מאושר עד שהאושר הוכח כחסר טעם

הוא היה חי עד שהמוות התגלה כמפלט האחרון.

מחאתי-כפיים, באמת מנגינה יפה. הוא מוסיקאי מוכשר! (שלא תהיה טעות – אהבתי את השיר מאוד. כל-כך אהבתיו עד אשר קנאתי חשקה בו וחמדה את תוכנו). על כל פנים השיר לא נגמר. נבוכותי מעט והוא המשיך:

אחר היה לו קצת

מזה וקצת מזה

והרבה מזה

והוא שורד

(בקושי).

הקשבתי. הוא המשיך:

אחר נהיה עצמו והתנהג כמותו

בלי קרב את יום מותו

אך זו היא טעותו!

הוא קם מהסלע עליו ישב ופנה לעבר סבך-השיחים, בעודו ממשך לשיר:

אחר...

(קולו המהדהד הלך וחלש) שוב לא הצלחתי לשמעו. הוא נעלם ואני פניתי לדרכי.

הזברה

עברתי את צלע-ההר בצעדים ארוכים ומהירים, שהותירו שלל-עלים רמוסים מאחורי. לא הבטתי על הארץ או לשמיים, אלא קדימה, בכיליון-עיניים. ליבי הלם בחזי, כאורח הדופק בעוצמה על הדלת למען יקום בעל-הבית ויפתח. הפעימות חיקו את קול תקתוק השעון, אך דומה היה שהזמן מתמשך ומתמשך, בעוד האופק מתרחק ומתרחק.

"עוד רגע אני אמצא את האמת" – אמרתי בליבי שוב ושוב. כל-כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, כל-כך הרבה זיעה שפכתי וכל-כך הרבה דרך הלכתי, עד שדמעות החלו ממלאות את עיניי וזולגות על לחיי. דמעות של אושר, של התמוגגות, של קרח נמס. הרגש העצור התפרץ במטח של ציפייה יוקדת ולא הצלחתי שלא לתרגמה לריצת-פרא (שלא רציתי לעצור).

לפתע עצרתי.

עתה ניצבתי בפני אחו רחב-מימדים, שירקותו נשקה לתכול השמיים ויצרה משב-אוויר מאגי. רגליי רעדו. נדמה היה שבמקום זה בדיוק שורה גן-העדן המפורסם.

את מה שהרגשתי שם בעמדי על פתח התממשות-חלומי אינני יכול לבטא במילים. הייתה זו תחושה עילאית של... . והנה בדיוק בלב שטיח-הדשא, שהתפרס מהר להר, עמדה האחת והיחידה ולחכה את מזונה. כשהתקרבתי ראיתי שזו זברה יפת-תואר ובעלת הילת-טוהר. ניגשתי אליה, אך לא עלה בידי להוציא הגה מפי ("אהה... ת... אהה... אהה..." – אמרתי). בלעתי את מילותיי וכמעט את לשוני מרוב התרגשות. לבסוף נשמתי עמוקות ושאלתי: "את האמת?".

"כן" – ענתה הזברה בשוויון-נפש גמור והמשיכה ללחך את העשב. ההידברות הראשונה קרעה את החוט המתוח-עד-שיתוק ועתה הייתי רגוע דיי כדי להמשיך בשיחה; סיפרתי לה אודותיי ואודות מסעי אליה ושאלתיה האם תסכים לענות על שאלותיי. משנאותה לבקשתי החלתי יורה (שו"ת) את צרורותיי:

"האם יש בכלל אמת אבסולוטית (וצדק, טוב ורע, יפה, איכותי וכ"ו)? – שאלתי.

"כן" – ענתה הזברה.

"האם ישנו שקר מוחלט?".

"כן".

"האם לאדם יש מטרה, סיבה, תוחלת, תועלת וכ"ו?".

"כן".

"האם הוא יכול לגלותם, לדעתם?".

"כן".

"האם האנושיות זה דבר שיש להתגבר עליו (ולא – לחיות איתו בשלום)?".

"לא".

"האם על האמן ללמוד ולהשתפר-טכנית (וכך לאבד את ייחודו, עצמיותו, צביונו וסגנונו האישי)?".

"כן".

"האם להיות או לא להיות (או במילים אחרות: האם לחיות במחיר הסבל)?".

"כן".

"האם נכון להגיד: 'אני חושב משמע אני קיים'?".

"לא".

"האם המציאות הקיימת היא רק זו הנקלטת בחושים?".

"לא".

"האם חובה לציית לחוק ו/או למוסר הכביכול-אוניברסאלי?".

"כן".

"האם יש ערך ביופי חיצוני?".

"לא".

"כשניתנת הבחירה בין לרצוח ובין למות, בצורה הזו או בצורה יותר מעודנת, האם השרידה חשובה מהאמת?".

"לא".

"האם יש מקום לשקר-לבן?".

"לא".

"האם יש להתפשר (ולא לעמוד על דעתך)?".

"לא".

"האם יש לקבל את דעת הרוב?".

"לא".

"האם יש מה לעשות נגד אלימות, שיהיה פתרון מושלם?".

"לא".

"האם עדיף לתת יותר מאשר לקבל?".

"כן".

"האם לוותר על עיקרון למטרות תועלת ממשית (כגון בעיית המימייה הידועה; אם אני נמצא עם עוד אדם במדבר ואנו מיובשים ומוצאים מימייה, שידוע שיכולה להספיק רק לאחד מאיתנו להיחלץ מהמדבר בשלום, אך אם נתחלק במים – שנינו נתייבש, ונשאלת השאלה – האם להימשך אל המעשה ההומאני בכל מחיר ולא להתמרד נגד הצדק לשם רווח – ואפילו על-ידי הגרלה, האם האמת תקפה גם כשמדובר במוות ולא מתגמדת ומתאפסת לעומת ההישארות-בחיים, האם היא לא צריכה לפחות להתגמש)?".

"לא".

"האם זה טוב לאכול בעלי-חיים?"

"כן".

"האם אפשר לשפוט אדם?".

"כן".

"האם טוב להעניש פושע?".

"כן".

"האם אפשר לשנות אדם בתכלית?".

"כן".

"האם קיימת אהבה אפלטונית?".

"לא".

"האם הפילוסופיה היא הדרך להשגת היעד?".

"כן".

"אם יתנו לי לבחור בין האמת והאושר, האם יהיה עליי לבחור באמת?".

"כן".

"האם יש לאדם בחירה?".

"כן".

"האם יש לאדם נשמה?".

"לא" (ואולי אמרה כן, אינני זוכר).

"האם יש אלוהים?".

"כן" (ואולי אמרה לא, אינני זוכר).

"האם למטורף ולילד צריכות להיות זכויות וחובות?".

"לא".

"האם יש לאפשר לאדם להתאבד?".

"כן".

"האם יש מצב שבו מוטב לאדם שיתאבד?".

"לא".

"האם זה בסדר להפיל ולנתק אדם ממכשירים?".

"כן".

"האם זה הכול עניין של גבולות משוערים?".

"לא".

"האם קיימת אידיליה?".

"כן".

"האם האמת משתנה עם הזמן?".

"לא".

"האם האמת יחסית, אינדיבידואלית-סובייקטיבית, אימפרסיוניסטית?".

"לא".

"האם יש טעם בויכוח ושכנוע?".

"כן".

"האם על כל דבר אפשר לשאול וטוב?".

"כן".

"האם על כל השאלות יש תשובות (ועל כל התשובות יש שאלות)?".

"כן".

"האם לא מתעורר בך קורטוב-ספק או מעט פקפוק?".

"לא".

"את בטוחה במאה-אחוז שאת יודעת הכול ולעולם אינך טועה?".

"כן".

"האם יש סיבה שהשאלות הקיומיות יטרידו אותנו כלל ועיקר?".

"כן".

"האם יש חיים אחרי המוות?".

"כן".

"האם את שורדת גם שם (בעולם הלא-אנושי)?".

"כן".

"האם יש הבדל בין אפס לאין-סוף?".

"כן".

"האם יש מקום לרגשות (ובכללם – זלזול ומאיסה)?".

"כן".

"האם יש לקבל דעות אחרות (בלי להסכים, רק להבין ולהכיר בהן)?".

"לא".

"האם טוב להיות מיסיונרי (וביתר קיצוניות – לכפות דעה)?".

"כן".

"האם סודיות או הדרגתיות הן צביעות ופרטיות היא התחבאות?"

"כן".

"האם טוב להשמיע את האמת בכל זמן, בכל מצב, בכל מקום ולכל אדם?".

"כן".

"האם הגישה הפציפיסטית היא הנכונה?".

"לא".

"האם יתכן שמהות הקיום תובן באופן טוטלי?".

"כן".

"האם יש להמשיך להילחם על עיקרון גם כנגד הסיכויים?".

"כן".

"האם טוב להגמיש עמדות עקרוניות בנושא שאינו עומד בראש סדר העדיפויות למען מטרה נעלה ממנו?".

"לא".

"האם צריך לדגול ב-'הכול או כלום'?".

"כן".

"האם אפשר לסלוח לרוצח? האם לאם מותר לאהוב את בנה הרוצח?".

"לא".

"האם זה טוב להסתיר את האמת מאדם לטובתו?".

"לא".

"מה הצבע של הדשא?".

שתיקה.

"מה הצבע של הדשא???".

שתיקה!

(זה היה מזוויע, אך הכרחי.!.).

היא אפילו לא אמרה שאינה יודעת... אולי כלל לא שמעה! היא לא פעם סתרה את עצמה ואף פעם היא לא הרחיבה... הזברה היא עיוורת-צבעים. כל עולמה הוא שחור-לבן. אין היא יכולה לענות על שאלות כגון: מה, איך, כמה ולמה. וגם אם כן (זברה מפותחת יותר) – הרי היא לעולם לא תבחין בין צבעים ובודאי שלא בגוונים. העריצה לא מכירה בגבולות, במדינות ובאוטונומיה. היא עשויה מסקנות-מסקנות, מסקנות-מסכנות, מסקנות-מסוכנות, ממש ההפך מביל! כל תשובותיה (הכן והלא...) נאמרו בשוויון-נפש גמור ובאותו הטון, שלא כמו שאלותיי, אך לשאלות גרועות מגיעות תשובות גרועות ולכן אין זו אשמתה בלבד. האם היא אמרה את האמת? האם היא שיקרה? האם הנווד שיקר לי? אינני יודע. כשאפגוש את האמת - האמת תדע (כשאפגוש את האמת האמיתית, אם אפגוש ואם אדע לזהותה).

באתי מבולבל ויצאתי עוד יותר, לכן אין פלא שאני מדוכדך ומיואש (ואולי זו התקזזות עם ה'פעמיים כי טוב' של אתמול...). תערובת-השאלות הייתה מבולבלת והתשובות החד-גוניות היו משעממות, אומללות ולא מספקות (את הספק). עכשיו נזכרתי בכמיהה הגדולה ובהשתוקקות המופלאה של טרום-הפגישה; אלמלא הייתי מקווה ומצפה כל-כך לא הייתי מתאכזב בצורה כה חדה וכואבת, ולו הייתי יודע את תוצאות הפגישה, הרי לא הייתי מתרגש ממנה בשעה שעברתי את צלע ההר .

צחוק-הגורל הפתטי הלזה ניקר במוחי ללא הרף וגרם לי לכתוב את השיר הנקרא – "הרגע הבא":

מחכה שיגיע הרגע הבא

הו אז יפתחו שערי השמיים

ותרד קרן-אור

ותישק לליבי

הו אז אמשך אליהם כאלייך.

תרד קרן-אור

בלי ברק ובלי רעם

אלא כגשם או שלג עוטף

כדמע נוטף-מטפטף-מתנפץ

כבוהן שאת קצה-האף מלטף.

הנה הוא כבר בא, הרגע הנכסף

אני על הסף, עוד שנייה ונוגע

הנה אני נכנס דרך שער-זהב

אך פתאום התנפצות

ואני מתגעגע.

מתגעגע להתרגשות הגלומה בחיכוי

לדקות הדרוכות, העוצרות-נשימה

לציפייה המתמשכת, לייחול שנשבר

כן, פתאום מתגעגע

לרגע שעבר.

צינון

המשכתי הלאה לאה ועצוב (הפגישה עם הזברה עייפה ודיכאה את נפשי). היה שרב כבד. הרגשתי משותק ומנותק מהמציאות. בגלל החום והזיעה הנוטפת ראשי הסתחרר עד שלא הצלחתי לראות את הקרקע שמתחתיי. היה זה סיוט נורא. מדי פעם שמעתי אי-אילו ציפורים מצייצות משהו בלתי-מובן, אך מיד חזרתי לערפול-חושי ולחולשתי. כדי לעמוד במצב זה נחוצה הייתה סטואיות עצומה, שלא הייתה ברשותי ולכן התעלפתי.

לפתע שמעתי צהלות ותרועות בוקעות מאחורי הגבעה. קמתי והלכתי בעקבות הקולות והגעתי אל קבוצת אנשים, שהיו מתגודדים ומסתודדים ביניהם. היה זה קהל רב, שהתקבץ יחד ויצר מעגל סביב לאיזו בימת-תיאטרון (כך הבנתי מהתלחשותם של שני זקנים, שצותתי להם עת דנו בהצגה, שנסתיימה זה הרגע).

עתה הצופים חדלו מדיבוריהם והחלו מוחאים-כפיים בלהט. לא שמעתי דבר מלבד קריאות התפעלות ולא ראיתי דבר מלבד את גבם, אולם ההמון המשולהב ודאי ראה משהו, שלא יכולתי לראות.

לרגע הם היו דרוכים ומתוחים ומיד אחר-כך נשמו לרווחה והריעו, כולם ביחד, בהתאמה מעוררת-התפעלות ובאחדות. אני לא הצלחתי לראות כלום; הם היו כה גבוהים, כך שאפילו קפיצותיי לא סילקו את מחסום-ההסתרה, שניצב היה מולי כגורל שאין לשנותו.

הקפתי שבע פעמים את החומה האנושית ההומה, אך לא מצאתי בה נקיק. גם לא השתלשלה ממנה תקוות-חוט-שני, כך שכמעט איבדתי תקווה. בכל-זאת ניסיתי להידחף, אבל הקהל היה חזק ממני. אז טיפסתי על כתפיהם, אולם לשווא; הם זרקו אותי החוצה, חזרה למקומי. לבסוף המופע (קסמים? להטוטים? מי יודע) הסתיים וכולם התפזרו ונעלמו. ניגשתי אל זירת-ההמולה, שעכשיו שבקה כל רוח-חיים והתמלאה באוויר שקט ומתוק, והבטתי על סביבי; משרוקיות וסקטים צבעוניים היו מפוזרים בכל עבר. בלונים מפוצצים, מסכות, מטפחות, חצוצרות, שאריות-אוכל, כובעים, עטיפות, מקלות, חישוקים, כלי-איפור, כדורים ומפוחית – היו זרוקים על הארץ כפליטים חסרי בית, או כתינוקות שנזנחו או נשכחו.

עצב גדול שרה עליי ויגון רב נפל על כתפיי, אולם עצב מעצב ומייצב את האדם והיגון נותן לי חשק-עז לפצוח בניגון, על כן לקחתי את מפוחית-הפה (כמו קבצן המחטט בזבל ומוציא ממנו לחם יבש, או יהלום נדיר) והתחלתי לנגן ניגון נוגה ואצילי, בעצימת עיניים וישר מהלב. אט-אט החלו מתאספים (ומתאפסים) סביב כל הקהל הרב שהתפזר לני רגע, בתוספת צופים חדשים, שהתקבצו (ת"מ) מכל קצווי תבל (אינני יודע כיצד ראיתים, הרי עיניי היו עצומות... ככל הנראה הסקתי את עובדת-קיומם בעזרת חוש השמיעה!).

לפתע חשתי גל-מים מבהיל שוטף את פניי. פקחתי את עיניי וראיתי ראש של אישה זקנה מציץ מבין צמרות-העצים, שכאילו התנערו מאבק (הם נעו ברוח).

"איבדת את הכרתך" – אמרה לי הזקנה בקול חלוש וצרוד, אך עם זאת מלא רוך וליטוף.

"איפה המפוחית?" – שאלתי בבהלה. עדיין לא הבנתי היכן אני נמצא.

"אין פה מפוחית. כנראה חלמת את זה. קום ושתה מעט מים" – אמרה הזקנה באותה נימת קול של אמא המספרת לילדה סיפור לפני השינה; היא הייתה עדינה וטובת לב כפיה אגדתית.

כשקמתי הבחנתי גם במראה הגופני, שהכיל את נשמתה: היא הייתה קרועת-בגדים ויחפת-רגל וקמטים רבים התחפרו בפנייה. לאט-לאט התעשתי והתעטשתי, וכשהתעטשתי שמתי לב, כי מצונן אני (הריח לא היה קיים עבורי); כנראה הצטננתי כתוצאה מהשינויים הקיצוניים במזג-האוויר ובהתלהבותי (שהרי חום-ליבי קורר בין-רגע).

"מאיפה באת ולאן אתה הולך?" – שאלה הזקנה בלבביות.

"אל האבת" – עניתי בקצרה. כוונתי הייתה לומר: "אל האמת", אולם אפי הסתום הפך את ה'מם' ל'בית' (ואת ה'נון' הוא כנראה יהפוך ל'דלת'). כדי לוודא סופית שאכן הוגבלתי בדיבורי, מלמלתי בלחש לעצמי: "בפוחית, בפוחית...", ואמנם – לא הצלחתי לבטא כראוי 'מפוחית'. ודאי גם קודם עיוותי את המילה...

"או-וו'ה, כל הכבוד! אני מקווה שתמצא את ההיבט הנכון שאתה מחפש. היבט זה דבר שחשוב שיהיה, כל הכבוד! באמת, כל הכבוד!".

"לא, לא, לא!" – קטעתי את דבריה – "לא את ההיבט אדי בחפש, אלא את האבת. האבבבת (התאמצתי לשווא והיא הביטה בי כלא מבינה). את הלא-שקר, את בבידה?".

"אההה... את האמת? (נענעתי בראשי) כל הכבוד! גם זה טוב, גם זה חשוב מאוד. כל הכבוד!" – אמרה הזקנה, ומיד הוסיפה: "אך לא אמרת לי עוד – מעין אתה בא?".

"בהלא-אבת אדי בא" – אמרתי, ביודעי שאני משקר, או לפחות לא אומר את מלוא האמת, כי הרי איך אוכל לדעת בוודאות שאיני בא מהאמת, כאשר עוד לא פגשתי באמת? בכל אופן לא שיקרתי בצורה גסה; לא אמרתי שאני בא מהשקר.

"אם כך – דרך צלחה לך!" – אמרה הזקנה והפכה לחסידה; אותה חסידה שפגשתי אתמול. היא השאירה חיוך קטן והלכה לה לדרכה.

האומנם האמת היא לא-שקר? האומנם השקר הוא לא-אמת? (-לאחר שהזקנה-חסידה עזבה הרהרתי בכך). הרי דברים כה רבים הם לא-אמת ולא-שקר; כל הספקות, הפקפוקים, הצבעים, הלא-זברה! הרי זה פרדוקס להגיד שהם גם וגם ואין זה מתקבל על הדעת שהם כלום. כל הריחות, הטעמים, התזוזות, הגבולות, הפשרות והפשר, העקרונות – האקראיים והעקרות, הרגשות, השבילים, האורות המעומעמים, האש – אין ספק שיש להם קיימות!

השקר והאמת (יוצא מכך) הם הפכים גמורים; אין כל נגיעה ביניהם ולכן גם חייב להיות שטח-מפריד. האמת והשקר הם שני קצוות חבל (ואולי אפילו – שני קצוות מעגל), שביניהם משתרע שטח עצום-מימדים, שאינו מהווה קצה, שאינו סוף מוחלט, שיש לו שני צדדים. הרהורים אלה חלפו בראשי והשאירו רק בלבול, כעדר סוסים שחולפים בדהרה ומשאירים אחריהם אבק מפוזר באוויר.

"כשאפגוש באמת הכול יובהר" – ניחמתי את עצמי.

ורד יפהפה קרץ אליי ורמז לי שאתקרב אליו. יפעתו הפנטה אותי ולא הייתי יכול לסרב לפיתויו. הושטתי את ידי אל גבעולו וניסיתי לקטפו, אך אז קוציו חתכו בבשרי ודמי ניגר על עלי-כותרתו. חבשתי את פצעי בעזרת עליו הירוקים של הורד והחלטתי להסתפק בינתיים רק בהבטה ובהרחה.

בביבר הלא-זכוכיתי

המשכתי ללכת.

הזמן שעבר מהבוקר נראה לי כנצח, למרות שהשמש נמצאת עכשיו רק באמצע מסע עלייתה. על כל פנים המשכתי ללכת, אך דומה היה שלא התקדמתי, שהדרך לא שיתפה איתי פעולה, שהאופק לא התקרב אפילו צעד. גדודי-נמלים שהיו במהלך מבצע-תבואה הסיטו את תשומת-ליבי אליהם; הנמלים השחורות עמלו בחריצות לאסוף מזון ולהכניסו לקינן. בחורף יהיה להן מה לאכול; הכול אגור במחסנים התת-קרקעיים.

בעוד הנמלים הצייתניות עשו מלאכתן נאמנה החגב שכב לו על הגב וניגן בחליל. בהתחלה חשבתי שמתחולל כאן אותו סיפור ישן בעל מוסר-ההשכל המדכא, אך נמלה אחת לחשה לי שאין זה כך; הם למדו להסתדר אחד עם השני ולחיות בדו-קיום הרמוני. החגב ניגן לנמלים וכך נתן קצת טעם לחייהן השגרתיים והן בתמורה נתנו לו אוכל וכולם יצאו נשכרים!

מן המזרח הגיח פיל-פילוסוף, שניסה לעשות סוף לכל דבר שלא מתקיים בשלמות, אך הוא היה כה שמן וכבד, כך שמבלי לשים לב הוא רמס את הפרחים בצעדיו מרעידי-האדמה. הוא כלל לא הצטער: "המטרה מקדשת את האמצעים" – הוא אמר, וכידוע לפילים יש עור-פיל; הם אינם נפגעים, ובכל-זאת חדקו הארוך חש בחסרון-ריח ניכר, שנוצר עקב מעיכת הפרחים.

עכבר קטן הופיע והפיל נס על נפשו. אינני יודע מדוע הוא פחד. אולי יצורים קטנים ואפורים כאלו מזכירים לו עד כמה הוא גדול וכבד ומשום כך – קשה-תזוזה והרסני.

הטמפרטורה עכשיו משתנה ללא-הרף, אולם אני מתאים את עצמי בזריזות אל צווי-הטבע.

באופק נראה אדם ההולך עם מקלו לטיול-רגלי. אינני יודע אם זקן הוא או שסתם איש עייף שמדדה בדרך, בכל אופן הוא אינו נכה, משום שהוא נשען על מקל-הליכה ולא על קביים!

האדם נבלע בהרים ואני חשבתי לעצמי שאולי ייטב לי אם גם לי יהיה מקל כזה, שיתמוך בי בעליות קשות ובמורדות מסוכנים.

שני נחשים (זכר ונקבה) התקרבו אליי בזחילה על גחונם וכשהגיעו ניסו להכיש אותי בעקבי, אך אני מעדיף סימבוליות על-פני סילוגיזם ולכן ההיקש לא הרעיל אותי. אני לא העבד של הסיבתיות הרציונאלית ולכן ה'עקב' לא מהווה עקב-האכילס שלי. הנחשים החזירו את לשונם לפיהם והתפתלו על העפר, ליחכוהו והלכו (עקרב לעומת זאת היה מתחפר בחול ותוקף שנית). המשכתי ללכת כשמימיני כלניות ומשמאלי קוצים. אינני מומחה בבוטניקה, אך דומני שחלפתי על-פני כמה צמחים טורפים...

כשהגעתי לביצה הנרקיס הזחוח שגר בה הבליט את עטרתו הצהובה ויישר את עליו הלבנים. במובן מסוים הוא כמו הטווס, שמתפאר ביופי-נוצותיו, אולם לנרקיס יש פן אחד שונה: מלבד אהבה-עצמית חסרת-גבולות הוא גם חושב שהוא המלך, אף שלמעשה הוא מולך רק על הביצה המזוהמת. הוא בסך-הכול ראש לשועלים, למרות שגם להיות זנב (או ראש) לאריות, התלויים בלביות הלבביות – זו לא ברכה. עדיף להיות אינדיבידואל בודד. לא כבשה בעדר ואפילו לא כלב-רועים, שמהותו תלויה בכבשים!

התעלמתי מן הנרקיס במכוון (אם כך – האם זו התעלמות?) ופניתי לשאר שוכני-הביצה; דגיגות אפורות בלעו את צאצאיהן שזה עתה הושרצו וצפרדעים השריצו ראשנים, שהיו שונים מהם לחלוטין הן בצורה והן במהות. בהיתי במתרחש ותהיתי לפשר העניין: מכיוון ששכלי לא הספיק לי שאלתי את אחד הצפרדעים והוא השיב:

"מה יש פה להבין? המים המעופשים שיבשו עליהם את דעתם".

עיניו התגלגלו לכל הכיוונים, כך שהוא יכול היה לראות הכול. הוא קיפץ על העלים שהיו מפוזרים על הביצה ולא שקע (אין זה דבר של מה בכך, לא לשקוע בביצה!).

"מה שמך?" – שאלתיו.

"צפרדע כל-יודע" – ענה הצפרדע.

"אם כך, אתה הוא האמת!" – אמרתי בהתלהבות.

"בכל מה שקשור בממלכת-הביצה – כן" – ענה הצפרדע.

זבוב עקשן ניסה את מזלו בחציית השטח-האווירי שמעל הביצה, אך הצפרדע שלף את לשונו הארוכה ובלעו. מכיוון שאינני אוהב את השהות הארורה במקומות מסריחים נפרדתי מן הצפרדע ומן הביצה והתקדמתי בפיתולי השביל (שהתעקל בגלל תופעות-טבע בלתי-צפויות).

שפשפתי את עיניי וכשפקחתיהן ניצבתי בפני מה שהיה נראה כמו אסיפת-חיות. דומה שהם דנו על מהות החיים. כל אחד אמר את דברו; הכלב נבח "האו", או במילים אחרות: "איך?". החתול ילל: "מיאו", או במילים אחרות: "מי הוא יה?". וכששמע הכלב את שאלתו של החתול הוא השתסע בו ונשכו, שהרי קושיית-החתול, למעשה, קוראת-תיגר על שאלת-הכלב. מיד בא האריה (הוא היושב-ראש) ושאג שאגת-טירוף מחרידה וחסרת-פשר ושני הניצים נרגעו והשתתקו.

כל אותו הזמן הציפורים היו שרות מזמורי-תפילה ומנגינות ענוגות בקולן העדין והגבוה ונשרים ועיטים היו עטים עליהן ונועצים את ציפורניהם החדות בגופן הנוצתי, אך הציפורים שרוטות-הציפורניים לא חדלו לשיר עד אשר נטרפו; עד אשר תווי-נשמתם נתחבו בחרבות-השיניים.

לדגים המימיים היה גורל דומה; לויכוח הסוער על מהות החיים הם תרמו את שתיקתם (הרועמת?). הם התמידו בכך ולא סטו מדרכם ואפילו לא קראו לעזרה עת הכרישים האכזריים בלעום בעודם חיים.

הברווז הגשמי אמר רק – "גע, גע", ואילו הבואש והדורבן (וכן הדיונון) סברו שאין לנגוע. החיידקים הבלתי-נראים היו גם בלתי-נשמעים, התרנגול, שהעיר את כולם בבוקר, מילא את תפקידו ונרדם, הינשופים החכמים פירשו את הדברים וחקרו את דבריהם, והג'ירפה הביטה על כולם מלמעלה וכשרצתה לדבר נאלצה לצעוק, או להתכופף. השותפים הפעילים ביותר בדיון היו חיות-היבשה, ואילו חיות-המים העלו בועות-אוויר ורק לעיתים רחוקות השחילו מילה  משלהם, וחיות-האוויר הורידו טיפות-מים, ורק לעיתים רחוקות הייתה נוחתת יונה עם עלה של זית, אך כאמור – זה היה נדיר.

ראיתי גם כינים, שהיו מתעלקות על בעל-חיים אחר ומוצצות את דמו. הן לא אמרו דבר, רק הטרידו את האחרים.

והיו גם עטלפים, שלא אמרו דברים ברורים, מפני שהעולם נקלט אצלם דרך המחושים, ובכל זאת הם הצליחו להבחין בדברים מיוחדים, שאף בעל-עיניים רגיל לא הבחין בהם, במיוחד כאשר החשיך.

התנין האומלל יצא מן המים וחזר אליהם שוב ושוב. היו לו שני בתים ולכן הוא לא ידע להיכן הוא שייך (אגב, מזונו העיקרי הוא: אפרשזיפים ותפוזינות).

כשכבר היו שפע דעות ובעלי החיים החלו להתלהט באה הפרה ההודית הקדושה ואמרה: "מו". התוכי תרגם זאת מיפנית: "לא-דבר, אין תשובה (של כן או לא), משהו מעבר, השאלה לא טובה...", ומיד חזר אחריה: "מו, מו, מו", למרות שאולי זה לא בדיוק מה שהוא רצה להגיד.

לכל חיה הייתה צורת התגוננות משלה; הבואש – מסריח (כאמור), הדורבן – דוקר (כאמור), הדיונון – צובע (כאמור), הדרקון – שורף, החתול – שורט, הכלב – נושך, האריה – מפחיד, הציפורים – עפות, וכן הלאה והלאה... (הבונה מתבודד, הקוף – מחקה ומתפתח, והזיקית, כמובן – משנה את צבעיה בהתאם לצבעי-הרקע, מה שנקרא – הסוואה). רק הלטאה לא מוגנת, אך למזלה זנבה צומח מחדש וההתחלפות אפילו מועילה; היא אמנם חשופה לסכנות, אולם אין בה מורא והיא מתנסה בחיים ללא אביזרי-הגנה וללא הצלחה בטוחה.

שוב מצמצתי בעיניי וכל החיות נעלמו, כאילו היה זה מחזה סוריאליסטי, או חלום. הרהרתי קצת במה שהתרחש; בפנאטיות של החיפוש, באובססיביות של השאלה, והרהרתי גם על האדם – הרי הוא שואל את כל השאלות ששאלו החיות (מי הוא יה?, איך?) ועוד רבות אחרות (למה? מתי? מה הלאה?...), הוא עונה את אותן תשובות (שתיקה, מו, שאגת-טירוף) ועוד רבות אחרות (בגלל ש..., לא יודע!), הוא עושה את אותם מעשים, ועוד רבים אחרים. אכן, מה סבוך הוא האדם.

עזבתי את המקום  ובעברי בסמוך לים נחרדתי למראה גוויות-לווייתנים, שהתאבדו על החוף במהלך קיום-האסיפה.

הליצן (וצחוק הגורל)

אחר הדברים האלה שוב הגעתי אל קבוצת אנשים, שהתאספו כמו בחלום מסביב בימה, אלא שהפעם זה התרחש במציאות. התקרבתי ככל שיכולתי והסתכלתי על המופע ועל הקהל לחלופין; על הבימה עמד אדם מאופר בפניו ולבוש בבגדים צבעוניים ומגוחכים ומולו עמדו כמה עשרות אנשים, שתפשו את בטנותיהם והתגלגלו על הארץ תוך-כדי הוצאת קולות משונים בנשימות קטועות. דומה היה שהם צוחקים, אבל לא הצלחתי להבין מדוע. בחנתי את מעשיהם בדייקנות מתמטית ועדיין העניין היה תמוה. הבטתי בליצן (אולי אותו אבין, חשבתי בליבי) ועקבתי אחר מעשיו; חיוך גדול ואדום היה נסוך על פרצופו וידיו שוטטו ללא תכלית באוויר, אולם הגה לא הוצא מפיו; היה זה חלק הפנטומימה. פתאום שני קצוות פי נמשכו אל-על בעזרת חוטים שקופים, או כוח מגנטי מסתורי. מיששתי את פני ולא הבנתי את פשר הדבר. הליצן עשה תנועה חדה ומפתיעה ובודאי שלא צפויה ואני לא הצלחתי עוד לשלוט בגופי והצטרפתי אל האחרים בתנועות מוזרות ובאנחות פראיות; פשוט צחקתי. לבסוף הליצן ירד מן הבימה (לאחר קידה לקול מחיאות-כפיים סוערות) ואני תפשתי את עצמי ושאלתי: מה עשית? (או יותר נכון שאלתי: למה עשית?). כדי לברר את העניין הלכתי אל מאחורי-הקלעים ושאלתי את הליצן:

"מה כל-כך הצחיק במה שעשית?".

"אין לי מושג" – ענה הליצן בכנות נאיבית.

"הרי אתה חייב לדעת! מי ידע אם לא אתה? האם אינך מבין את מעשיך-שלך?" – התעקשתי לסחוט תשובה.

"לא. באמת שאינני מבין זאת. אני רק יוצר את התופעה ולא חוקר אותה. ואומר לך עוד דבר – האנשים שתוהים על מהות הצחוק הם אינם אלה הצוחקים ובודאי לא אלה המצחיקים! האנשים שתוהים על מהות הצחוק מוצאים אותו תמוה!".

עתה השתוממתי למראה ההתאמה; תיאורית-הפרדוקס הלא-מציאותית מקבלת בעזרת הניסוי הזה ביסוס ומשנה-תוקף. תיאורית-הפרדוקס מוכיחה את עצמה באופן מעשי. הדבר ריתק אותי ולכן רציתי לחקרו (האם הדחף לחקור מתעורר רק כתוצאה מגורם מפריע?). פניתי אל הליצן ושאלתי:

"ואי-הידיעה לא מפריעה לך?".

"בכלל לא".

"אני לא מבין, פשוט לא מבין" – מלמלתי בקול.

"תראה, לפי דעתי ככל שאדם מבין פחות כך יותר טוב. הרי גם מי שמענה את עצמו בסימני-שאלה לעולם לא יצליח להבין משהו עד תום, ואם אי-הידיעה מפריעה לך – אז ככל שתשאל יותר כך תוטרד ותתענה (ת"מ) יותר, אך ברגע שאתה מנטרל את הדחף לשאול, ממילא אינך סובל מאי-הידיעה. אנשים שאומרים – 'קטונתי' משוחררים ממחויבות וממתן דין-וחשבון לעצמם" – אמר הליצן.

"אני מבין, אתה טוען שכל סימן-שאלה מזמין מטבעו סימן-קריאה, שהוא למעשה סימן-קריעה" – הארתי.

"משהו כזה".

"אם כך, איך אתה יודע מה לעשות כדי להצחיק?".

"לא יודע. זה בא מעצמו. אי-אפשר להסביר. למען האמת, אם תנסה להסביר את הצחוק – הוא ייעלם. זו מין תורה שבעל-פה, חוק לא כתוב ולא מוגדר, סטאטוס-קוו שנקבע בשרירותיות. לשם מה לך לחפש הסברים ועל-ידי כך להרוס את מושא-החקירה? זה לגמרי לא יעיל. אספר לך סיפור שימחיש זאת: לידיד שלי הייתה כלבה. הוא מאוד אהב אותה ונהנה לשהות במחיצתה, אולם הוא לא הבין למה היא נובחת. כדי לברר את הסיבה לכך הוא הלך לכל הוטרינרים, אך כולם ענו לו את אותה תשובה: 'זה פשוט ככה, זה טבעה'. כמובן שהתשובה המתחמקת והפשטנית הזאת לא סיפקה אותו ולכן הוא החליט לחקור את הנושא בעצמו; הוא ניתח את כלבתו (בעודה חיה) והחל מוציא איברים מגופה. תחילה הוציא את ליבה, אך היא המשיכה לנבוח. אחר-כך הוציא את מוחה, אך היא עדיין נבחה ונבחה. וכך שיתק את עצביה, ניתק את ורידיה, חתך, גדע, גזר, הפריד, אך היא לא חדלה מנביחותיה. עד שלבסוף הוא עקר את לשונה (או במקרה שלנו – את הטחול-הרגשי) והיא השתתקה. בשנייה הראשונה הוא היה מרוצה ואפילו התמוגג מאושר, אבל אז הוא הבין שאי-אפשר לחבר את האיברים חזרה ושהנביחות, שכה אהב לשמוע, לא יישמעו עוד... כאן היה יכול להסתיים הסיפור, אך ידידי הוא לא אדם שמתייאש בקלות – 'המצב הוא לא בלתי-הפיך' – אמר. הוא לקח את גורה הבכור של כלבתו והאזין לנביחותיו... אולם הפעם הוא נשאר אדיש כלפיהם. הנביחות הפכו מדבר רומנטי לדבר מכאני ומכאן והלאה אבד כל קסמן עבורו. אחרי שבוע-בכי גדוש צער וחרטה הוא אסף חתול ובו הוא לא נוגע".

הופנטתי מהסיפור ושאלתי: "והוא נרפא?".

"זו מחלה חשוכת-מרפא. אי-אפשר להחלים ממנה לגמרי. תמיד יהיו לו פלאש-בקים וזיכרונות-מידע, שיעוררו אותו לעשות הקבלות ואנאלוגיות בין נביחה ליללה. ברגע שילד מאבד את תמימותו אין הוא מסוגל ליהנות מ'משחקי-שטות', אלא על-ידי שחזור-מלאכותי של העבר, שיזכיר לו את הריחות הנשכחים וייתן לו לטעום על קצה-המזלג מאותם מעדנים אגדתיים-מיתיים של ילדותו, אך בשום פנים ואופן הוא לא יוכל לבשל מעדנים כאלה מחדש. ברגע שהצופה מבין את התחבולה – הקסם מאבד את יופיו לאלתר ואחיזת-העיניים נשמטת לריק, על-כן אסור לקרוע את כרום-הבתולים האינטלקטואלי, השכלי, העקר" – נאם הליצן.

"אם כך, מה אתה מציע?" – שאלתי.

"שתעשה בלי לשמוע, בלי לחשוב, בלי לבקש הסברים. חכם אחד אמר לי פעם: 'באהבה אל תתעמק, אלא תעמיק', ואכן כל רעי האנליטיקאים אינם יכולים לאהוב. שכלם גבר על ליבם, אך הוא לא הציע תחלופה ממשית מועילה למילוי החסר. הוא יודע רק להרוג, אך לא להוליד. כך בצחוק, כך באהבה, כך בכל רגש, בכל אינסטינקט, בכל עיקרון, בכל דרך. כך בכל דבר אנושי, פועל, חי. לפי שיטה זו העולם מתרוקן מתוכן. אין טוב, אין יופי, אין פשר, אין תכלית. אין שום דבר, לא מטרה ולא ערך, אין סיבה להמשיך לחיות, אך גם אין סיבה למות... שיטה זו מובילה לקיבוע, לסטאטיות, לניוון-עד-שיתוק, לחדילה. הכול סתמי, כזבי, מעורער, תמוה – כך גם היא עצמה!; אין לה ערך או פשר וכיוב' ובודאי שאין בה תועלת (אף שאולי לא זה מה שחשוב). הפילוסופיה והחיות הם אש ומים (הפילוסופיה היא המים, שמחלחלים לכל חור) ואין הם יכולים להתקיים בצוותא. צריך לבחור ביניהם את המועדף ולהקצות לו כמה שיותר שטחים. ובכן, אם מבקש אתה את עצתי – לדעתי עדיף לחיות מאשר להבין את החיים!".

הקשבתי לדבריו בשקיקה, אולם הדחף-המניע נטוע בי בתשתיתי; שורשיו קבועים עמוק באופיי (אך האם זה בר-שינוי? ואולי זה לא הטבע-האמיתי שלי, אלא השפעה סביבתית-חינוכית-פסיכולוגית... אולי בכלל אני צריך לתהות על מהות הדחף-לשאלה?...) ולכן לא חזרתי בי מרצוני למצוא את האמת.

"ובכל-זאת, מהו הדבר שגורם לאדם לצחוק, לפי דעתך?" – שאלתי באווילות ובנבזות-מה.

הליצן הגיב בהחמצת-פנים (כאילו מבקש-לומר – "החמצת את העיקר") ובתשובה מאופקת:

"קומדיה היא טרגדיה מעודנת. כשמישהו מחליק על קליפת-בננה זה מצחיק, אך אם הוא ייפצע-אנושות זה כבר יהיה עצוב (בעיקר אם הוא אחד מחבריך, או אתה עצמך). בכלל, הגבול בין עצוב ומצחיק הוא דק מאוד; יותר משהם (העצוב והמצחיק) רחוקים אחד מן השני, הם רחוקים מהקרירות. ביתר-מיקוד: הצחוק נובע מגורם ההפתעה של המעשה הלא-צפוי, בתוספת הגזמה וקיצוניות כמעט פתטית (שבאה לידי ביטוי מלא בציניות, באירוניה ובגרוטסקיות), כשהכול מחובר למונחים אנושיים, שאינם מנותקים מהאדם ומדרכי קליטתו את עצמו. למשל, מי שמחליק על קליפת בננה עושה מעשה בלתי-צפוי (היינו חושבים שימשיך ללכת) וככל שנפילתו בומבסטית יותר כך האקט מצחיק יותר (וכמובן שכל התרחיש מתנהל לפי קודים אנושיים...). חוץ מכל אלה – גם ה'הפך' גורם לצחוק".

-כה אמר הליצן ועלה להופעתו השנייה, אולם בהופעתו זו נשמעו הרבה פחות רעמי-צחוק בקהל ואת מקומם תפשו צחקוקים-ביישניים וחיוכים מאולצים.

עזבתי את המקום ברגשות-אשם על שקלקלתי את נפשו של הליצן ופגמתי בכושר-ההצחקה שלו, אך ניחמתי את עצמי במעט באמרי – 'תמיד הוא יוכל לעבור מפנטומימה למוקיונות-מדוברת'.

בעשר דקות חשבתי

על דברי הגות

שהביאו אותי עד ייאוש

על השאלות הגדולות

גדולות מהתשובות

וממני

ומהכול.

בעשר דקות כתבתי

מילות שירה

שהביאו אותי עד ייאוש

המילים הקטנות

של האדם הקטן

והן הכול בשבילו.

בעשר דקות הספקתי לשכב עם אהובתי

וזה הכול.

כשכתבתי את השיר הנ"ל ("בעשר דקות") נזכרתי במינה היפה, שעורה החלק כמשי, רגליה הארוכות והחטובות ושדיה הזקורים הגירו ריר בזוויות-פי, שנטף על רגלי ועוררני מהזייתי. מיד ניגשתי לכתוב את השיר – "נגיעה קטנה":

נגיעה קטנה

בקצה הרגל הימנית,

בזרת –

החזירה אותי,

הנחיתה אותי

השכיחה אותי ו –

העלימה...

ושאבה אותי, או

הצילה אותי,

ניתקה, חטפה אותי...

החזירה אותי –

מעולם הדמיון ח סרה גבו לות

השמימי אך לא השומם

אל המציאות חסרת הפשרות

האפלה

היומיומית

המענגת.

בינתיים הגיעה שעת-צהריים, אך עדיין לא ראיתי את השמש, כי השמיים התקדרו. פתאום החל לרדת גשם ומכיוון שלא היה לי איפה להסתתר, כתבתי את השיר - "גשם":

יורד גשם זלעפות

וטיפות ההיגיון יורדות עליי

אני אצטנן.

יש אנשים עם מטריה

לי אין!

וטיפות המחשבה וההרהורים

מרטיבות אותי

והתנור (שלבסוף נמצא) בקושי מחמם.

להם הן רק נוגעות

בקצות האצבעות.

כן, אפשר לראות את זה באור שלילי.

הגשם גם משקה את השדות

אך אותי הוא מרטיב.

כן, אפשר לראות את זה באור שלילי.

עדיין לא שבעתי. הזדקקתי לעוד "אוכל נפש":

אני עכשיו רעב

ואמות אם לא אוכל את הפתיתים

אני אוהב אותם

את פתיתי-ההיגיון המעטים.

וכשאוכל פתיתים די

עד שכרסי תהיה מעט מלאה

לא אטמון בצלחת ידי

-אמשיך לאכול גם לשם הנאה.

אך האם אוכל לשבוע?

כנראה זה אפשרי ומותר

אך לא אוכל לקבוע

להיות בצום, לא לאכול לאלתר.

רבים הם המתים

גם במזי-רעב אין חוסר

והאוכלים והשותים –

חלקם – מעדנים, חלקם – בוסר.

אין פה למלאכים

ומצבם הוא המיוחל

אבל איני בין הברוכים

-לא אוכל אם לא אוכל.

לא מספיק ללעוס

אם כי זה גם לא יקלקל

לא די לבלוע או לבלוס

אלא יש צורך לעכל.

אמצא לי מקום מתאים

שמגישים שם ארוחות חמות וישנות

אטעם כל דבר טעים

ממטעמי המחשבה – מנות דשנות.

--

ואחרי שאגמור להתחיל

אפנה מבטי אל העדה

ואותם אאכיל

אולי אפילו אפתח מסעדה!

עכשיו הצטרכתי להפריש את הרעלים. להפריד בין המועיל ובין המזיק. לברור ולסנן את האוכל. יכולתי לחרבן וכך לפתור את בעיית-החרא, אבל העדפתי לחכות עד שהוא ייצא בעצמו. אינני מפחד מזה ואינני מחכה לזה. אני גם לא כמו אלה, שכשזה מגיע להם הם מתאמצים ומתאפקים בסבל עוד כמה דקות... חבל שאינני מתייחס כך גם אל החיים!

עכשיו הייתי צריך לנגבו ומכיוון שלא היה לי נייר-טואלט – ניגבתי בעזרת דף, שאכלס שיר שכתבתי בשעת החרבון, כי תחת מנוגב הוא הרבה יותר חשוב משיר. לבסוף קינחתי את האף ובכך קינחתי את הסעודה.

על מהותו של החלום (או: שתיקה)

נאום המטורף

"תתעורר, תתעורר, פקח את עינייך!" – נענע אותי מישהו. פקחתי את עיניי ומיד גם את פי: "מי אתה?".

"אני המטורף" – ענה.

הוא היה עירום כמו הנווד, אך שלא כמו הנווד – הוא היה עירום כביום היוולדו. גם בנפשו!

ואולי להפך – עמוס בבגדים. כבר קשה לי להבחין בהבדל.

הרוחות סערו. דברים עפו באוויר בלי לנחות. סופה. המטורף לא חיכה לדברי. הם אינם נחוצים; יש לו די והותר. הוא העדיף מונולוג על פני דיאלוג. העדיף להשמיע מאשר לשמוע. וכך החל את נאומו:

"לכפר נודיסטים נכנס מלך עם גלימתו והילד צעק: "המלך לבוש". אך זה בגלל שהוא מלך וכולם יודעים, אבל... ילד טיפש! בגדי המלך ישנים כבר מזמן. אולי העולם התפקח, או שנוכח לדעת כמה הילד ריק. מוזר שהמטורף והילד מופיעים בפילוסופיה כמצב גבולי ותמוה, שיש לשאול עליו, שיש לברר את ספק-הבחירה שלו, ואילו בספרות הם מופיעים כשליחיה ודובריה של האמת... בעצם אין זה מוזר כלל! אני תמה על מהותו של 'הילד-המטורף'; אמנם מינוס-מינוס זה פלוס, אולם פלוס-פלוס זה לא מינוס. ורק שתדע – יש להבדיל בין טירוף קליני ובין הטירוף האחר; טירוף רוחני, לא-נפשי, הטירוף שאני מדבר עליו, הטירוף השפוי. אך – האומנם באמת יש הבדל ביניהם? די, די! כבר ראיתי שהעולם גדול עליי וראשי התפוצץ. יש אין-סוף אמונות ודעות ונושאים ושאלות, שאני לא יוכל להתמודד איתם. לא עם כולם. אף לא עם אחד מהם. אפסות המחשבה והאדם, הבריחה למיסטיקה, חוסר הטעם באמנות, בהיגיון וברגשות – כל אלה תרמו לייאושי. כבר הספקתי להתבלבל ורציתי להתאבד, עד שראיתי תינוק קטן נהנה כליל-ההנאה מסוכרייה קטנה ומתוקה. אמנם הכול חסר הוכחה ובסיס, אבל לו זה לא נגע... הוא חי. זה לא עוזר, זה לא עוזר. כדור אחד, 15 מילימטר, זה כל העניין. בשביל פיל צריך שלושה!

זה כמו ללכת בדרך ולראות קליפת-בננה, מכשול. אפשר להתעלם, אפשר להזהיר ואפשר לזרוק לפח, אך זה לא יעזור. תמיד יהיו עוד ואף פעם אין לדעת בוודאות. האדם הוא כמו קפיץ; ככל שתלחץ אותו יותר – כך הוא ישאף להשתחרר. אז תעזוב אותו! אחוז בו רק מהצדדים (כדי שלא ייפול). אם תמתח אותו הוא ישאף להתקבץ (ולשם כך צריך שתי ידיים!), כי האדם הוא קפיץ, השואף להישאר בלי לחצים ומתח.

אבל למרות הכול, טוב שהאדם אכל מעץ הדעת. אחרת היינו נשארים כחולמים ולא קמים כדי לדעת, שבכלל הלכנו לישון. אוי אוי אוי. כוס המחשבה שלי עולה על גדותיה והרי מטרת החיים היא לרוקנה. בעצם לא.

אף פילוסוף לא יוכל להגיד לי מה אני אוהב לאכול. השומע אף פעם לא האשם – רק המסביר כושל. לא צריך להעניש פושע, כי הוא כבר נענש. ובכלל – מי אנחנו שנשפוט? התנזרות יוצרת משיכה שלא ממומשת, וחופשיות, מתירנות, חיות – מנוונת את המשיכה הממומשת, אז מה עושים? מה כל-כך נעלה בהנאות-הנפש לעומת הנאות-הגוף? והרי שניהם אפסיים. איך הופכים תת-מודע למודעות? מה חשוב יותר, ה'איך' או ה'מה'? האם קיים מושג כזה - 'חשוב'? האם כדי למצוא את האמת צריך למות? – ספק, אולי גם אז לא. האם המוות הקליני של מפוצל האישיות איחד אותו וגרם לו לראות שמקור ההסתעפות הוא מהגזע ולא מהשורש? לו הייתי נולד בזמן אחר, במקום אחר, בצורה אחרת – האם הייתי שונה ממה שאני היום? מה עדיף, האמת הכואבת או השקר המתוק? האם יש לקבל את הכול, לאחד, לנסות, או שצריך להפריד, לבחור, לסגור ולא לפתוח, להתקדש ולהיעשות טהור ולא לפרוץ אל האינסוף? האם האדם הוא נפש ונפש היא כימיקל? האם האדם הוא פלסטלינה, שלמרות שאפשר לשנות את צורתה, היא תמיד תישאר מאותו החומר ובאותו הצבע? האם זה משנה? מה עדיף, כלי ברזל או כלי זכוכית, שהוא היפה ביותר, אך גם עדין ושביר במיוחד? איך אדם יימצא את עדשתו שנפלה? בעזרת חוש המישוש? מה טוב יותר, הפסקת הקיום ותודעת הקיום, או שעמום בקיום הנצחי? ואולי זו לא השאלה הנכונה? מה עדיף, קיצוני או בינוני? מה עדיף, אוכל בריא או אוכל טעים? האם אין אמת אחת, או שאין אמת בכלל? האם יש הבדל בן זה לזה? מי צריך להודות, הנותן או המקבל? האם בכלל יש ערך בהודיה? האם היצירה סותרת את השלווה? האם גם לאדם נשוי נעימה האוננות? האם על האמת להיות מסובכת, או דווקא פשוטה? האם דבר מקבל משמעות רק כאשר יש דבר השונה ממנו? האם מספיק לא לעשות מעשים הפוגעים באחר? האם רצוי לעשות רק מה שהיית רוצה שכולם יעשו? – אילו שטויות! כוס המחשבה שלי עולה על גדותיה. עליי לחסמה בפקק ולהשאיר רק חריץ קטן...

את הדברים האמיתיים אי-אפשר לבטא במילים, אי-אפשר להגדיר, אי-אפשר להסביר. החיים האמיתיים מתנגנים. אני שואל כל-כך הרבה שאלות, בעוד אינני יודע מה לאכול לצהריים... והיד המושטת כה קטנה ולתפוש יש כה הרבה. אני מנסה להגיע לטון הכי גבוה, אך גם זמרות-האופרה לא מצליחות בכך. הקול נבלע. הצעקה נאלמת. אפילו לטון הנמוך ביותר אין להגיע.

המטורף האמיתי בוחר להרוג את הבחירה. אני לא יודע... החוש חזק מהמחשבה הרציונאלית, כך שנס יהרוס את חוקי-הפיזיקה ההגיוניים-כביכול, כי הם בעצם מתבססים על הניסיון, המציאות, העובדות. כך גם בפילוסופיה, לכן אין לסמוך יותר-מדי על השכל, שגם הוא עובדה נתונה. באמת שכבר רציתי להתאבד, אך אז חשבתי – ואולי המוות זה לא הסוף, אולי יש מוות לאחר המוות, וכך עד אין-סוף מיתות... ואולי יש גלגול-נשמות... אז כבר עדיף לגמור הכול עכשיו. הכול למטרות נוחות.

נמאס כבר להתלונן, לא יוצא מזה כלום. זמן רב עמדתי על הסף. עתה אני יושב על המפתן. אם לא מרגישים צורך לא צריך לחקור וכאשר העיקרון הכללי מובן – לא חייבים ללמוד את כל הפרטים ולא צריך לסדר את כל סדר-העדיפויות. לא צריך לחפש את האמת רחוק, כי אז היא בורחת, תשב במקום אחד ותחכה שהיא תבוא.

החיים הם הימור. אפשר לא להמר על כלום, לבטל את הרגשות וממילא גם לא להרוויח, ואפשר להמר על העונג במחיר הכאב. אני הבנתי שבסך-הכול אין מה להפסיד.

שמעתי פעם אדם שאמר: "אני באופיי – חסר אופי (או – חלש-אופי)", כי אם החולשה (או החיסרון) היא חלק ממנו, אז היא לא נחשבת חולשה! אלא שהחולשה היא חיצונית, נפשית, משתנה. למדתי גם חכמת-זן, אך תמיד יכול להתברר שזו בריחה ואבדון ושקיעה, למרות שהרעיון הכללי נחמד, בעודו דומה לרעיון-המוות. אני בחרתי בחיים (המלאים).

יש אנשים שמתבודדים ושותקים במדבר. שם הם מוצאים את שלוותם. אני לא צריך לברוח מהציבור, כי הוא לא מפריע לי. ודע שההבדל בין שתיקת האלם ובין שתיקה מרצון דומה להבדל בין האל והאדם.

אני פוגע באופן פסיבי באוהבי, אך זה לא בשליטתי, לכן זה לא צריך להפריע (אבל זה כן...). אני לא מטיף להתאבדות, כי לו הייתי דוגל בדרך זו הייתי מתאבד בעצמי ולא הייתי רואה סיבה להטפה. ובכלל, הכוחות שדוחפים אותי קטנים מכוח-החיכוך ולכן אני נשאר. יש אנשים שנוטים לומר – "אף אחד לא יודע", במקום לומר – "אני לא יודע". אינני מבין אותם.

עליתי בשלבי הסולם עד שהגעתי למעלה ואז עברתי לצדו השני וירדתי. בסוף הגעתי לאותו מקום שהתחלתי ואותו הגובה, אך מהצד השני, ועם מצבור של נוף-שחקים. דע שהברירה בידך – או שאתה תחסל את רגשותיך, או שהם יחסלו אותך. אינני רוצה דרך-חיים, אלא התנסויות. אינני רוצה שמישהו יחוסל. מה אעשה? ודע גם שכל תיאוריה וכל מחשבה איננה רק פעולה שכלית, אלא היא מונעת על-ידי צרכים, דחפים, רגשות ומשהו בלתי-מוגדר, וכן על-ידי עובדות, ניסויים, מקריות ומשהו בלתי-מובן. שמעתי פעם אחד אומר: "אי-אפשר לתקן את העולם, אז אני הורס". הוא לא אמר: "אני לא יכול..." והוא לא אמר: "לתקן את עצמי". אני חסר תקנה.

אינני רוצה לשפוט אחרים, גם אינני יכול. אינני רוצה לשמוע ביקורת, רק להקשיב. אינני רוצה לדעת מה רצוני, אלא לשערו. מימוש-עצמי זו עבודת-פרך, אך האדם לעמל נולד. ובכל זאת, אינני אוהב להציב שומרים מסביב מחנה-הכפייה שלי. מי שרוצה לחיות, להיות אדם – צריך להיות אנושי ולא קדוש כמו מלאך ושליו כמו מת. אך מהו הרצון הזה אם לא עוד מוצר אנושי, שפועל למניעת הכחדתו? מעניין אם העולם ימשיך להתקדם ולהסתובב, או שהכול יעצור מתישהו. אם ישנו קו-סיום, או שהחיים הם אליפסה קנונית.

פעם פגשתי את הרוח-השמימית, זו שמחייה וממיתה וכל גורלנו נמצא בידה. אלוהים היה חבר שלה והיא אמרה שהוא מצטער על שברא אותנו, אך הוא טוב מדי בשביל שישמיד. "המנגינה הכי יפה, שמישהו מכם אי-פעם כתב, היא זמזום קצר של כוכב, המזמזם באלפי פיותיו" – אמרה. לא עניינתי אותה במיוחד; כל עולמו התגמד מול התבל, שהונח בכף ידה. וגם היא הייתה רק שפחה, שלא יודעת מיהו אדונה. ללא מוות וללא שכחה ובכל-זאת זמנית כעננה. "על אלפי גלקסיות אני אחראית והם יותר גדולות ויפות, ואילו הפיקוח על הווייתכם הארעית היא בשבילי רק שעות-נוספות" – כה אמרה ונעלמה.

שלא תבין לא נכון – לפעמים אני מרגיש נורמאלי וזה מפחיד אותי, כי אני יודע, שבלעדי הפחד הזה באמת הייתי כזה. משגע אותי שאני צריך להחליט ולהעדיף, אף שאין לי את הכלים לכך. איני עושה דברים מתוך ביטחון, אלא מתוך הכרח. יש מי שחי בהווה, יש מי שחי בעתיד ויש מי שחי בעבר. אני ניסיתי לשלב את שלושתם ואז הנצח התקבץ עד שנעלם. אוי אוי אוי – כמה אנרגיה מבוזבזת.

חשבת פעם מה היה קורה אילו כל בני האדם היו זהים? – אז הם לא היו שווים כלום! ובכל-זאת השוני מעיק. ואולי אם אין דרך שמתאימה לכל זמן, לכל מקום, לכל מצב ולכל אדם – אזי היא לא נחוצה ואולי גם לא אפשרית. אולי אם אין שלמות – יעדנו הוא להתחלק.

ישנו ואקום עצום בתוך האדם, שיכול להתמלא בדברים שונים: בדתות, אמונות-טפלות, מיסטיקה והרגלים-משונים, או בטירוף, ריק, שממון ומעשים-מגונים. מה לעשות שהאדם חסר-הערך נמשך אל הערכים-המדומים, המהפנטים, הממגנטים. המושלם יוכל לשכנעך שהוא אינו מושלם ולכן השלמות היא לא אנושית, לא מובנת, שקופה. האדם לא חייב לאהוב את מה שהוא טוב בו, או להיות טוב במה שהוא אוהב, אלא כשמדובר בפנימיותו, אך אז המושגים 'טוב' ו'אוהב' לא תקפים.

אההה – איזו רוח רעננה... אין שום דבר רע בהנאה גופנית, כמו שאין שום דבר רע בסבל גופני. למה אני מתנצל? דע, שמי שהגיע לנשמתו, אין לו הנאה או סבל, אלא במישור הרדוד. אז אין הבדל בין המזוכיסט ובין המתפנק. אין ליצור מגע עם הנשמה, אלא על-ידי מודעות אליה, או יותר נכון – שלה (שתהיה מודעת לעצמה), ובכל-אופן מעשים פיזיים עוברים לידה ולא דרכה. הנשמה היא כנטע-זר בעולמנו ורק המוות ישנה זאת, אך צריך לנסות ולהתאים (מלשון –להטעים) את האובייקטים אליה. לפעמים גם נחמד להתעלם ממנה לשם עונג-אחר ואז לחזור ולהביט בה ולהבין מה היה חסר.

אני לוקח את הכול בחשבון (לכן אני ממעט לצחוק, אך אין זה אומר שאין לי חוש-הומור, אלא להפך – הוא יותר מדי מפותח), אך כנראה שטעיתי בחישוב. מי שלא עושה – לא טועה, לכן אנשים רוצים למות. לחיות זה להשתנות ואנשים שונאים את הדינאמיות. המוות סטאטי. לפעמים אני עושה משהו רע רק כדי לחדד את תחושת הטוב ולהרגיש את קיומו, אך אם המטרה כה נעלה – מה רע במעשה? הכול עניין של התאמה.

המוות הוא חלום, אך בשביל מה להגשימו? המוות הוא פנטזיה ואם הוא ייהפך למציאות אולי ייעלם קסמו... לכן אני חי במציאות, המשתקפת מראי-החדילה. הפסיכואנליזה צריכה להגיע עד הראשית ממש; לפני העוברות, לפני הזרע והביצית... מצב אינות. הפוסט-הוויה זהה לטרום-הוויה (אם כך, מהם החיים שבאמצע?). כמה זה צפוי, כמה זה צפוי, אך הבלתי-צפוי הוא חסר-אופי, או יותר נכון – חסר עצמיות. ובכלל, הצפוי והלא-צפוי קיימים רק כשהם מתייחסים אל הכלל ולא צריך להתייחס לתגובתיות.

הכול אשליה. אין מנוס. אין מינוס. הכול רק מקביל למספרים החיוביים, הטבעיים, הלאו-דווקא רציונאליים. אדם לא מנסה לשנות את המצב כשטוב לו איתו ומכאן שהשתנות היא השתפרות (והישנות היא דעיכה), אך לעולם לא עד הסוף, לעולם לא מוחלטות, לעולם לא מוות. מצחיק שהאדם פוחד להשתנות, אך מהרגע שהשינוי נעשה – הוא לא מבין למה הוא פחד, הוא כופר בכל השקפת-עולמו הקודמת ומברך את הגורל על ששינה אותו. כך ברגע הראשון, אולם מיד הוא מבין, שגם הבנתו (כמו הווייתו) הנוכחית – עומדת על בלימה; היא ארעית ולכן אפסית. אז עצוב שאדם פוחד להשתנות... בעצם זה מובן.

איך אפשר עכשיו להיות רציני? הא? "הכול צפוי והרשות נתונה", כי אם לא הכול היה צפוי – היה חסר-עצמיות, והרשות הוטבעה בנשמה, על-כן אין להבינה בכלים שכליים. זה פרדוקס, אבל נכון... האידיאליזם לא נהיר לי, משום שאינני יכול להעלות על הדעת (על מקום אחר אולי כן...) אידיאה בעלת-קיימות, או אוטופיה כללית, אנושית וחיה. המילים 'עיקרון' ו'עיקר' באות מהמילה עקרות; הן אינן יכולות להוליד.

האדם נוטה לערוך לעצמו משפטי-ראווה עצמיים, שבהם הוא הנידון, הסנגור והקטגור. הוא גם השופט והוא זה שמוציא לפועל את גזר-הדין. האדם לא מבין שהוא לא-שפיט (משום שהוא שפוט). כבר אמרתי – האדם תמיד שואף לעשות טוב לעצמו, אך הוא אינו יודע מהו טוב. זה עניין אינדיבידואלי (אולי). פעם מישהו אמר לי, שהשאיפה העילאית להכניס כל פיסת תת-מודע למודעות העצמיות לא רק שאיננה מעשית – היא גם מסרסת את החלומות. מישהו אחר אמר לי, שלהיטמע בהמון זה להיתמה ולהיטמא! אך גם כשאתה מוצא תשובה – לעולם אינך יודע אם שאלת את השאלה הנכונה (אינך יודע גם אם התשובה היא יחידה, ובמקרה שלא – אינך יודע אם זה משנה). צריך לרצות את מה שיש וכך לרצות את הרצון. לא מספיק 'להסתפק-במועט', צריך לומר: 'זה בדיוק מה שרציתי'. מיהו השליט תאב-הבצע, שגורר אותנו לחמידת היופי? מדוע הוא מנסה לחקות את מעשיו של האל?

היחס שבין השתיקה והמוות דומה ליחס שבין התיאורטי והמעשי. השתיקה היא רק אספקט אחד של המוות, שאין להשיגו במלואו בחיים (אף שהאספקט הפיזי אינו נחשב). האם האהבה נגרמת מהנתינה, או שהנתינה נגרמת מהאהבה? – אפשר למצוא עוד אינספור שאלות תרנגולת-ביצה כגון זו, אבל מה זה משנה? – ככל שמתוספים יותר וקטורים כך מתרחשות יותר התנגשויות. החדילה בטוחה ובכל אופן אסור לתת לתאונה לחמם יותר מדי את המנוע, עד התפוצצות. דבר אחד אפשר ללמוד מהיחס בין האהבה והנתינה – שנעים יותר לתת מאשר לקבל. ההנאה בנתינה עמוקה יותר.

יש גם דרכים אחרות להשתגע; הכרתי אדם, שהכניסו אותו למוסד וניסו לשכנע אותו, שהוא לא שפוי. אחרי 10 שנים הוא כבר האמין. אחרי 20 שנה הוא נהפך למטורף באמת. אותו אדם אמר לי עשר דברים:

א – "מי שפוחד מהמוות – יבכה על מותו של אחר, כי האירוע ממחיש לו את עתידו הצפוי; זה מראה לו בעליל את סופו" (אני לא פוחד, להפך!).

ב – "איזה פשר יש ל'הצלחה בחיים', אם החיים כשלעצמם חסרי-משמעות? – אנשים נוטים לשכוח את קטנותם, את המינוריות-הבועתית שלהם".

ג – "האם החכמה היא לדעת לבטל את המכשלות, או ללמוד לחיות איתם? – לדעתי הן מקבלות משמעות רק כאשר מתייחסים אליהן ולכן לי הן לא מפריעות".

ד – "אנשים נוטים להסתייג מהקיצוניות, אך ההיסטוריה הוכיחה אמפירית, שרק פנאטיות-אובססיבית מניבה תוצאות גדולות. ההסתייגות היא תורת-החיים, הקיצוניות – תורת-המוות".

ה – "מי שלא מקבל מחמאות גם לא ייעלב, והרי אין שום מחמאה, הראויה לחדור אל הלב".

ו – "לעצום עיניים זה לא סתם לא לראות ולשתוק זה לא סתם לא לדבר; לעצום עיניים זה לראות את פנימיותך ולשתוק זה לתת לנשמה לדבר".

ז – "יש דברים שעושים בלי קשר לרצון, למניע, או לתוצאה – פשוט האדם לא יכול שלא לעשותם. כמו לנשום, כמו ליצור אמנות (או צאצא), אך המוות אמר לי שזו לא הנשמה" (מיהו הכוח המסתורי?).

ח – "לפעמים אני אומר, שהעולם הוא מערכת בעלת שווי-משקל דק, אך אין לו דמות-השוואתית, לכן יש לבחון אותו כשלעצמו".

ט – "אנשים רוצים הגדרה-עצמית מוצקה (למרות שהאדם הוא רוח ולא חומר), אך הזלזול ו/או ההערצה רק מערערים אותה יותר, לאמתו של דבר".

י – "אלוהים נגלה אליי בחלום ואמר לי שמטרת האדם היא להתאבד ועד שהוא לא יעשה זאת – נשמתו תתגלגל שוב ושוב לעולם. הוא אמר שכל אדם צריך להגיע למסקנה, שדבר חסר-ערך (כמו החיים) צריך לזרוק. כשהקצתי אמרתי: 'אולי', והחלום נמוג".

אלה היו דבריו. מה הקשר? לא יודע, אך אין לקונטקסט מונופול על האמירה. לא רק הרציפות חשובה.

בתוך אקווריום מפולטר הדגים מתו מאקונומיקה. בסך-הכול רציתי לנקות להם את הכלוב המונשם-מלאכותית, אך מעשה זה הרגם.

כשאתה מעמיס על עצמך כל-כך הרבה, מה הפלא שהכול קורס? אם מדובר ברגשות – זו התמוטטות-עצבים, ואם במחשבות – זה טירוף.

כל מקום שאני נשאר בו זמן ממושך – מושך את תקוצתי. אני חסר-סבלנות. משתעמם ומואס במהירות. חייב לפרוץ גבולות ותחומים. זה מעבר להחלטה.

לפעמים אני מפזם איזושהי מנגינה וכשאני עובר ליד מקהלה ששרה משהו אחר – אני מתבלבל ומתחיל להידבק בפזמונם, שמשתלט במונוטוניתו על זמזומי. אכן, האדם מושפע מסביבתו. אי-אפשר להתנתק.

עכשיו אני נקרע בין העדינות והתוקף וזה גורם לי להסתכזפרן. כל דבר נובע מאגואיזם טהור, אך זו דווקא ברכה (לעצמיות, לנשמה), אבל אנו בסך-הכול חלק מהאור-הגדול.

בשביל ניצוצות של אושר? – לא, זה לא כדאי. החידתיות הזו הורגת אותי. קלסתר פניו של אלוהים הוא קל-סתר ולכן אין לראותו. גם התרוממות-הרוח תמיד יכולה להסתיים בהתרסקות על הארץ.

כתבתי פעם לאהובתי: "כשאני שיכור אני אוהב אותך יותר וכשאני שיכור אני שונא אותם יותר. בכלל, כשאני שיכור אני יותר". אהובתי הייתה נשמתי, אולם אין זה שיר אהבה. הוא מסתיים במילים הצפויות: "כשאני שפוי אני אוהב אותך פחות וכשאני שפוי אני שונא אותם פחות. בכלל, כשאני שפוי אני פחות". נראה לי שברור מי הם השנואים. אם תעשה השוואה בין הטירוף ובין השכרות, תמצא הרבה נקודות זהות ומעט שונות. למעשה, זה דבר והיפוכו; כי השכרות היא העדר-מודעות, או הפחתה, או התעלמות... והטירוף הוא מלוא-המודעות, או הגברה, או מעורבות, התייחסות, אך בין דבר והיפוכו קיים דמיון רב ואפילו זהות, אם לא אחדות. אלו שני קצוות של מעגל, שכל-כך רחוקים, אך גם כל-כך קרובים. כמו הטירוף והגאונות...

אינני יודע אם כל דברי נכונים, אך זה לא משנה. במילא אתה מסנן רק את מה שאתה זקוק לו ולכן בכל-מקרה דברי יהוו חומר למחשבה. גם הכישלון הוא הצלחה. גם הטעות יכולה לתרום, אפילו יותר מן האמת עצמה! הנה אתמול חשבתי שלעולם אין סוף, אבל יש לו התחלה, והיום אני חושב, שבגלל שיש לו התחלה הכרחי שיהיה לו גם סוף, אך מה יהיה מחר? מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי שהאדם הוא קנקן ריק. אם תצעק לתוכו תשמע הד ואם תדליק מתחתיו אש לא ייצא אד, והיום אני חושב שמוטב להיות מודע לריקנות מאשר לקשטה באשליות-שווא, אך מה אחשוב מחר?

אתמול תמהתי האם אלוהים הוא היפוכו של האדם, השלמתו, או בלי קשר בכלל, והגעתי למסקנה שהוא האור ונשמתנו היא נציגתו. הוא האש, שלמרות שהעבירה חלק מעצמה לאדם – לא נפגמה. הוא השמש ואנו הקרניים. הוא כעץ המסתעף לענפים. כך חשבתי אתמול, והיום אני חושב, שאנו העלים, שלמרות שהם חלק מן העץ – הם נושרים בשלכת ומתייבשים ונרמסים, אך מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי שהאדם הוא בבושקה אין-סופית וכמה פרצופים ומסכות שהוא לא יסיר – לא יובילו אותו אל הסוף (והם כולם זהים, עם אותו המבט). היום אני חושב שבתוך בובת-הבבושקה האחרונה מצוי פתק, שעליו רשום: "אכלת אותה!", אך מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי שהמתאבד הוא איסטניסט, הפילוסוף הוא אלרגי, הגאון הוא צמצם ממוקד, הספונטאני הוא רפלקסיבי, המתבגר הוא ולד (ולכן הוא מתחלה ומתפלה, מתרפה ולבסוף מתרפא), ושהאדם לא ברא את אלוהים, אלא הבריא אותו. היום אני חושב, שמה שאמרתי אתמול זה שטות, אך מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי, שאם אני חוזר על דבריי – משמע שהדברים צריכים להיאמר, והיום אני חושב, שאין דבר הראוי להיאמר, כלום לא חשוב (והכול זה כלום), אך מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי, שחובה עליי לפקוח את עיניי העיוורים, והיום אני חושב שלא צריך לשנות אדם תמים שמשלה את עצמו, צובע את העולם בורוד, מציב לעצמו מטרה אקראית ומנצל את השקר המתוק. לא צריך לשנות אותו אם טוב לו כך (למרות שאני לא יכול לחיות בצורה כזו...). כך אני חושב היום, אך מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי שאני מעדיף שלא יעשו איתי צדק, מאשר שאני לא אעשה צדק עם אחרים, והיום אני חושב שבכלל אין כזה דבר צדק אוניברסאלי, אך מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי שהרצון הוא נגזרת של האדם (הוא שיפועו, המשפיע על כיוונו), הרוח היא הנגזרת של הרצון ואלוהים הוא הנגזרת של הרוח, והיום אני חושב שאלוהים הוא הגוזר של כל הפונקציה, אך מה אחשוב מחר?

אתמול חשבתי שיותר קל להגיד שמשהו טוב מאשר לשלול (ואז צריך לקחת בחשבון הכול ולשחק את התפקיד של אלוהים), והיום אני חושב שקל למצוא מגרעות וקשה למצוא שלמות, אך מה אחשוב מחר?

אתמול רציתי להרוג (בשביל הניסיון), אך לא רציתי שמישהו ימות, ורציתי למות, אך לא רציתי להתאבד, והיום כבר איני רוצה, כי במילא מחר הכול ישתנה. אין לי עירבון על כלום. שום-דבר לא בטוח.

אתמול חשבתי שמוות זה הכחדה, היעלמות, שהכול יימוג ולא ישוב, והיום אינני יודע, כי אין לדעת מה צופן העתיד, הכול זמני ולכן אין לו ערך.

אינני יכול לסמוך על עצמי, כי לא די שאחרים חולקים עליי – גם אני אולי אכפור בעצמי. הכול רגעי, חולף ורעוע. לשום-דבר אין אחיזה איתנה. זה מה שאני חושב היום.

אך מה אחשוב מחר?!

תמיד זה כמעט. אף-פעם לא נגיע. הבנתי את המשחק המלוכלך; כיבוש מטרה, אכזבה, ואז – זניחה. הבנתי את המשחק המלוכלך ואני מבין שגם הבנה זו תכפור ותברח, תתכחש לעצמה. נו אז מה?

די די די. להתרחק. השמש יכולה לחמם, אך גם לשרוף, אז אל תתקרב יותר מדי. כדי לנצל את החום (ולא להיצלות) – צריך להשתמש בפילטר. ואולם, למרות שקשה להסתכל עליה, קל לחוש בה; לנשמה יש את המנגנונים הסולריים הנכונים ואת הראדאר המתאים.

מותר גם להשתעשע קצת: שמת לב ש 'שלמות' ו'של-מות' זה אותו הדבר? גם בכתיב וגם במהות!

בראשית – ויקרא שמות לדברים שבמדבר. אחר-כך – ויעשה שמות במדבר [מלשון דיבור] דברים ובקורא.

עננים הם עשן ממקטרת האל. הזיכרון הוא רק העשן מהגחל שנכבה. האדם נעלם – אלוהים נחבא.

כל רודף-אגו הוא היחצ"ן של חיצוניותו.

הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם והאדם הוא אויבו העיקרי של עצמו.

זה סוף ההשתעשעות.

אחרי כל החקירות הפילוסופיות-משטרתיות, שהניבו בריחה מכלא-המחשבה, נערך מרדף ואני נתפשתי, כך שעכשיו כל העסק הזה נהיה מסובך מדי, והרי החיים צריכים להיות פשוטים. הם צריכים לבוא בטבעיות (האומנם תרופה לסיבוך חייבת להיות מסובכת?).

ואולי יש להסתכל על הכול מנקודת-ראות רומנטית, לא פילוסופית, של המכלול החיצוני, השטחי והמיידי... אולי יש להשתמש בחושים אחרים ולקלוט את המצב הקיומי בכלים אמוציונאליים? – אך אינני כזה. מה לעשות?

זו הייתה שאלה רטורית, כמובן, אך האם אפשר לעשותה ברת-מענה, או לפחות ראויה להתייחסות רצינית? – די, שאלה זו כמו עוד אין-ספור שאלות שמתחילות במילים: "לו", "אלמלא", "והיה אם", "במקרה ש..." ודומותיהן – יכולות להישאר פתוחות. השאיפה הפתטית לענות על כל שאלה היפותטית, או לקבל מענה חד-משמעי על כל שאלה לגבי מצב לא-ידוע או לא קיים – צריכה להיעלם. יש שאלות בלי תשובה ויש שאלות בעלות-תשובה, אלא שהיא איננה ידועה, אך מה זה אומר? למה זה משליך? למה זה צריך להפריע? – זה לא! פעם חשבתי שכל משפט צריך להסתיים בסימן-קריאה. היום אני חושב שכל משפט צריך להסתיים בסימן-שאלה. האם כל משפט צריך להסתיים בסימן-שאלה? האם כל משפט צריך להסתיים בסימן-תמיהה?! ואולי משפטים (בשני המובנים) כלל לא צריכים להיגמר, כי... ואין מקום לנקודה בין סימני הפיסוק (בשני המובנים), ו... אני חושב ש... כן, זה בדיוק מה... די! מה זה כבר משנה? – הכול מילים, קצת דיו על הדף, מה כבר יכול להיות הערך של כל זה וכל רגע יכול להישרף...

למה לנסות לשנות את העולם? – צריך לקבל אותו כמו שהוא. אני לא מתבדח – זה רציני: אני לא רוצה את מה שאני לא יכול, כי מה זה מועיל לי? אני לא מנסה להפוך מדבריות, משום שעטי קטנטן, ומלבד זאת – המדבריות יפים כמו-שהם...

אך אי-אפשר לתאר את העולם כמות-שהוא ולכן נברא המשל; לחפות על העדר הכושר האנושי בתיאור העולם האמיתי ולעשותו (את העולם האמיתי) נגיש, בר-העברה ובר-הסברה. אז בכל-זאת יש ערך מסוים למילים; אמנם לא כשלעצמן, אלא כשליחות נאמנות, כמייצגות.

כתיבה היא לא כישרון. זה ביטוי עצמי. העיקרון היחיד שגלום בה הוא טפל וזניח ומהותו היא כמהות ההבדל בין עילגות וגמגום ובין רהיטות (ועל כולם מנצחת השתיקה). יש הבדל גדול בין 'מאוד' ובין 'יותר-מדי'. גם יש הבדל בין שוני ומלחמה, כי אם כל בני-האדם היו זהים – מלבד השעמום, גם העצמיות הייתה מאבדת את טעמה (האומנם? – וכי העצמיות תלויה בכלל, בחברה, באובייקטים?!).

בא נדבר קצת על אלוהים. באמת קצת, לא הרבה: האל הוא אל רק ביחס לאדם, אך האדם הוא אדם בלי קשר לאל (אומר האדם...). גם סיאנס זה לא מספיק. זה לא גילוי אלוהי אמיתי. על אף מסתוריותו וחוסר ההבנה לגביו – הרי הוא עדיין בגבולות האנושיות. זה הכול על אלוהים להפעם. הבטחתי שאקצר – וקיימתי את הבטחתי, אך אני יותר-מדי מבולבל עכשיו בכדי לשמור על שווי-משקל הגיוני בין הנושאים שעולים בראשי. תבין אותי, אני מטורף, אבל בעצם – לכן לא תבין... בכל אופן הדברים צריכים להישפך: אני מרגיש כמו הטרוסקסואל בעולם לסבי, או הומוסקסואל בעולם נשי, לכן אני בודד. לכן אני אגוצנטרי. ולכן אין שיתוף-הווייתי והרגשת אחדות, אלא יחסים-מדומים וקשר מלאכותי ביני ובין הסביבה, אך אינני יודע אם השאיפה היא אחדות עם הכלל או ייחוד עצמי (ואולי היא השילוב ביניהם?). סבלתי מהתאפקות ונהניתי מההשתנה. האם זה היה שווה? – זו המציאות לפעמים, שאין לשנותה, ובכל זאת – האוכל הראשון שלאחר הצום הוא המהנה ביותר; יש יחסי-גומלין וקשר-הדדי בין הסבל וההנאה.

אני מבולבל מדי. כדי להירגע אספר לך סיפור:

"פעם היה

אבל עכשיו כבר אין"!

כן, זה הכול. לא מספיק? נראה לי שזה הוגדר כספר פילוסופיה דווקא ולא כסיפור עלילתי. על כל פנים שמו של הספר היה: "ואולי גם פעם לא, או שגם עכשיו, או שעדיין". אני עדיין מבולבל ולכן אברח אל הפשטות. כל מאוויי כעת הוא להוציא זרד יבש משערה המקורזל של אישה יפה. בעצם, גם זה די מסובך, כי השיער אינו חלק.

כאשר קיים הדחף להשביע (ת"מ) את היצר, נוצרת ריאקציה הפוכה, המובילה לאומללות. כאשר האדם שואף לעוד ועוד ועוד ורוצה יותר ומקווה ליותר ותאב ונמשך ומונע – נמנע ממנו האושר ונבצרת ממנו השלווה. כי מה יהיה הסוף? – הדרך רק הולכת ומתארכת; ככל שנכבשים יותר יעדים כך צצים אחרים תחתיהם, אז מה הפיתרון? האם לשבוק-חיים? האם לא לזוז? – והרי לשם כך צריך לנטרל את היצר ולהורידו מכס-המלוכה, אך גם כשיושלם המעשה (הכביכול-אחרון) הזה – תתרחש פעולה פסיבית, כי גם חוסר-מעשה הוא מעשה (מעשה התרסה), ובעוד המעשה הפעיל יוצר רגשות-אכזבה וכד', חוסר-המעשה פועל בצורה סבילה (ת"מ) ויוצר שעמום וכיוב'. אם כך, מה הפיתרון למרדף האין-סופי, שחסר כל סיכוי מלכתחילה? האדם לא טוב ולא רע מנעוריו; הטבע שלו מתחיל מ-0, משלמות. אם כך, הכרחי שגם המוות הוא שלמות ועוד יותר הכרחי שחיים הם לא! לכן ברור שכל דרך מובילה לאין-מוצא כאשר הולכים בה עד סופה, שתמיד הוא גם תחילתה (והמעגל יוצר את אשליית האין-סוף).

פעם היה, אבל עכשיו כבר אין. אינני יודע אם הכוונה היא דינוזאור או דרקון; הדינוזאור חי לפני שנים רבות ועולמו המסתורי שנכחד השאיר אחריו חור ענקי, שאי-אפשר למלא או לפענח. הדרקון, לעומת זאת, הוא אגדה. מעולם לא היה לו קיום עצמאי; הוא פרי-דמיוננו, שנוצר כתוצאה ממרחבי-הריק שבנו. אם פעם היה דינוזאור, אבל עכשיו כבר אין, אזי מצב הקיום שלנו מטבעו בעל-חסר, ואם פעם היה דרקון ועכשיו כבר אין, אזי אנו עצמנו בוראים את החסר לתוך העולם המלא.

אם המחשבה היא ריבוע (מצולע צולע) והרגש הוא עיגול (ללא פינות) – צריך להגיע לתלת-ממדי, ל-משוריבול! אם מחשבה היא ריבוע – היא שטחית גם כשהיא אינה שטחית, ואם הרגש הוא עגול – אין לאן לברוח, ואם צריך להגיע לצורה התלת-ממדית – אני לא חי את החיים הנכונים. עוד לא החלטתי אם האדם הוא כמו יין, או כמו בית; או שהוא משתבח עם הזמן, או שהוא מעלה אבק וקורי-עכביש... (כשהוא עזוב). ואולי זה שילוב, ואולי זה תלוי, ואולי זה באמצע, ואולי זה כלום.

יש סודות שאי-אפשר לגלות ויש סודות שאי-אפשר לא לגלות. הבעיה נוצרת כששני הסוגים מתאחדים. המצב הנפשי הכי מסובך הוא מצב של רגשות-מעורבים, וכשקו-מחשבה אחד מתנגש בקו אחר – שניהם נשברים. אז נוצרים תנאי-שטח מצוינים לעשיית מדיטציה, אך גם היא לא יכולה לעמוד מול הכול, ואפילו לא מול הדברים השוליים ביותר: צבוט את עצמך, חוש את הכאב והכפל אותו שוב ושוב. במצב כזה אי-אפשר לחשוב או לעשות מדיטציה. כאב-הצביטה הוא בעל כוח-משיכה; הוא שואב אותך לקרקע וקורא לך בצרחה חנוקה: לא, זה לא חלום. צבוט את עצמך גם בגוף וגם בנפש. צבוט את עצמך ואחר-כך צבוט אחרים.

אתה ודאי שואל את עצמך עכשיו: "מה הלאה?", כי זוהי השאלה הנצחית, אף שבמקומה מוטב לשאול את השאלה היותר-אנושית, היותר-כדאית, היותר-אפשרית: "למה לא להישאר כאן?", או פשוט להישאר, בלי לשאול.

ידידי, המכונה ביל, שכנע אותי שאין שכנוע ומאז אני תמיד אומר שלדעתי אין טעם להתווכח (כי במילא לא תיווכח בכלום), אך מדי פעם אני מתווכח על עצמי ומשכנע אותי שאני טועה.

האם הטירוף הוא נפילה מעולם שטוח לחלל ראייה תלת-ממדי צבעוני? אינני יודע, הרי זה מצריך השוואה ולשם כך עליי לראות את העולם מעיניו של אחר (או להשתנות), וזה בלתי-אפשרי, כי האדם הוא בודד מטבעו. אין לו יחס אמיתי עם האובייקטים האנושיים ואין הרגשת אחדות. מהי אחדות? – אחרי 'דומה' יש 'זהה' ואחר-כך – אחדות. אני לא רק 'זהה' לעצמי, אלא יותר מזה – אני אני. אין אחדות בעולם החיים האנושי, אלא בין האדם ועצמו ובין האדם לנשמתו (היכולה להיקרא – אלוהים. וראוי לציין שאלוהות מרגישה אחדות רק עם בני-מינה...).

בכל אופן הטירוף הוא סוג אחר של ראייה ואף-על-פי-כן השאלות הנצחיות אודות הילד והמטורף אינן צריכות להישאל ובטח שאינן צריכות מענה (כי אפשר בלי). אין להתערב בשום צורה ואופן בחיים מסוג שונה, שאינם מובנים. כך גם בנוגע לבעלי-החיים וכך גם בנוגע לאלוהים!

אני כורע תחת העומס. עישנתי את סם השאלות והתשובות, הזרקתי את סם המחשבה הפילוסופית, וזה ממכר, וקשה להיגמל. אני עושה אנליזה-עצמית המורכבת משלל דיאגנוזות שגויות, אך עדיף לברוח מלמרוח. צריך להיכנס למצב היפנוזה כדי לגלות את הבסיס האמיתי. חיי תלויים על בלימה, כי טרם בלמתי את תסביכיהם, אולם רק פטירה היא פתירה. הפתרון הסופי הוא המוות.

המוסר המקובל נוצר כתוצאה מהתפתחות אבולוציונית שכלית-נפשית; העולם משפר את עצמו לאורך ההיסטוריה באופן תת-מודעותי ולכן האדם הפנים את צווי-ההגינות ואת הכללים (המשתנים) שביחסי האנוש. אופן ההתנהגות איננו תוצר פנימי של האדם, אלא השפעה חיצונית ואולי אפילו גנטית, אך העצמיות האמיתית נפרדת מן הגנטיקה. האדם הוא לא ישות ביולוגית.

החברה יוצרת לעצמה ערכים למטרות הישרדות ונוחות ואין בכך כל פסול, אולם יש לזכור שערכים אלה מהווים את תנאי-הקיום המותאמים למציאות ולא את העצמיות האמיתית. האם התבגרות היא התפשרות, או שמא התבגרות היא התגברות? האם היא התחשלות, או שמא שחיקה והימחקות? בכל אופן היא איננה עוד ילדות.

האם קיים חוק שימור האנרגיה הרגשית? האם הכול שואף להתאפס, כך שעל כל הנאה יבוא סבל וכל עצב יפוצה באושר? אמנם אחרי כל עלייה באה ירידה, אולם כל ירידה היא גם עלייה ולהפך!

האהבה נובעת ממניעים אגואיסטיים. לפעמים מרחמים-עצמיים ולפעמים מחסך-קיומי, לפעמים מנורמות-בדידות ולפעמים מגורמים אחרים. בכל אופן היא תלויה בגופניות, שאם לא כך – הנטיות המיניות צריכות היו להתבטל, כמו גם אידיאל היופי. אפילו אהבה אפלטונית, שכביכול אינה תלויה בדבר, היא בסך-הכול סיפוק הצרכים הנפשיים ותו לא. האהבה נובעת ממניעים אגואיסטיים, כמו כל דבר אחר שיוצא מן האדם!

אידיאולוגיה מגובשת וקנאית נובעת מרתיעתו של האדם מפני הספק ואי-המוחלטות, כי איך יכולה דעה להיות בטוחה בעצמה, כאשר העולם מטבעו אי-ודאי. הוא קורץ מחומר בלתי-נראה ולכן/ בכל זאת – אני מסופק (ת"מ).

אך האם להלחם בהתפשרות או להתפשר איתה? האם כל קיצוניות היא גרועה? – והרי זה פרדוקס. האם כל הזמן יש להתפשר, משמע – להיות קיצוני בהתפשרות? והרי גם זה פרדוקס! ביל ידידי ודאי היה טוען, שלכן זה נכון, אך הרי הפרדוקס מטבעו בנוי על קביעות קיצוניות, על הכללות ועל פסילת הכול, ולכן זה פרדוקס בתוך פרדוקס, אז... בכל זאת זה נכון! אין מקוריות בעולם. כל מה שאמרת – גם אני אמרתי פעם, וכל מה שתאמר – גם אני אומר. אוי, הכול גיבובי-שטויות. לשום דבר אין ערך. כשאני שומע מישהו אומר על משהו ספציפי שהוא 'חסר-משמעות', אני יוצא מדעתי, וכי למה יש משמעות? האם יש משהו שבאמת חשוב לומר? – הכול חסר-ערך, ומלבד זאת – את הדברים האמיתיים אי-אפשר לבטא במילים. המילים הן רק מייצגות, רק שליחות. הן לא הדבר עצמו, שלמרות שהוא שונה אצל כל אחד ואחד – הן מתיימרות להגדירו, להכלילו, לאחדו ולבטאו. לכל אדם מילון שונה ופירוש שונה לכל מילה. אי-אפשר לשני אנשים להשתמש באותה מילה כדי לבטא את אותו הדבר. אין כזה דבר הזיה משותפת, כי למרות שישנן הרבה דמויות בחלומי – הרי רק אני חולם אותן, ובבוקר הן תטענה שהן לא היו שם באמת. הוא אשר אמרתי פעם – אין אחדות! יותר משאפשר ללמוד [מהחיים] מקטע כתוב – אפשר ללמוד [מהמוות] ממחיקותיו, ויותר משהאדם לומד מהצלחותיו – הוא לומד מכישלונותיו. ברור שהעיקר הוא התוכן, אך חשובה גם צורת הכתב, וברור שהיעד חשוב לאדם, אך גם אופן עשיית מלאכותיו.

החיוך יפה מהצחוק. הוא בא מרובד עמוק יותר. הצחוק הוא אינסטינקטיבי, החיוך הוא עילאי (או – נאיבי...). לפעמים חיבוק הוא חניקה ולפעמים חניקה היא שחרור. לפעמים דיבור הוא שתיקה ולפעמים שתיקה היא דיבור. לפעמים אני מרגיש כמו צייר שלא מצייר ולפעמים כמו לא-צייר שמצייר, אולם עכשיו איני מרגיש לא חוסר-ערך ולא חוסר-מימוש.

התלבטתי בין מחסום למחשוף. נערמו עליי דברים והעדפתי להיות עירום. התפתלתי בין סגור ופתוח ובחרתי לנדוד עם הרוח. כבר אינני כורע תחת העומס. הלחץ שוחרר ואני עומד זקוף. אך זה זמני בלבד. הרי איך אוכל למצוא את עצמי באין-סוף ואיך אוכל למצוא את עצמי כשיש גבולות?

כל מה שאני רואה הוא ראוי (ת"מ)! אך אני לא תמיד ראוי לפניו... אני מתקשה למצוא את ההבדל בין ההפכים; בין מתעב ובין מתאב, בין מֶדבר ובין מֵדבר, בין נוֹגֵהַ ובין נוּגה, בין מהנה ובין מענה, בין ניספה ובין נוספה וכ"ו. יש אומרים – החיים קשים, ויש אומרים – החיים יפים. את היופי משיגים על-ידי הקושי. היופי בקושי מושג (ת"מ)! האם החירות היא היכולת לבחור, או אי-הצורך להחליט? – לדעתי היא שניהם במשולב.

לאכפתיות מתאימה האמרה המפורסמת: אי-אפשר לחיות איתה ואי-אפשר לחיות בלעדיה (אבל למות אפשר). למה לומר שסוג ב' וסוג ג' הם לא סוג א', כשאפשר לומר שסוג א' וסוג ב' הם לא סוג ג'? גם לאור יש גוונים. זמן הוא ערך פסיכולוגי. אני אגוצנטרי כמו כולם. אני במצב צבירה תמידי. כמה פעמים זה עוד יחזור? לפחות פעמיים, אם לא פעם אחת. זה משפט מעורר מחשבה. אני על סף התמוטטות-עצבים. אני עייף. די.

אוי אוי – די להגיד די. די!

אמשול לך משל, אף שלשם כך אצטרך להשתמש בציוויליזציה הכבדה: החיים הם נסיעה במכונית. הצעירים מוסעים על-ידי הוריהם ויושבים במושב האחורי. המתגברים לומדים בהתחלה תיאוריה ואחר-כך מעשי, ומשום שאין להם ניסיון לפעמים הם לא מסתדרים עם הקלאץ' (שנועד להפריד בין המנוע לגלגלים ולאפשר העברת מהלכים) ואז האוטו קופץ. אחר-כך הם צריכים להוכיח את עצמם בטסט ולקבל רישיון-נהיגה. איש לא יודע לאן לנסוע ולכן יש כאלה שמתייאשים ועוצרים ויש מי ששמים פול-גז ונוסעים כמו מטורפים, בלי לשמור על חוקי-התנועה. מי שמתנגש צריך להיגרר למוסך ומי שדורס צריך לעמוד למשפט. ולכולם בסוף נגמר הדלק, אבל אפשר למלא מחדש את המיכל. החיים הם נסיעה במכונית, אך ישנם גם רכבות, מטוסים, מעבורות, אוניות, חלליות, אוטובוסים ורגליים.

הפילוסופים מנסים לגלות את היעד, אולם ביכולתם רק לנתח-לוגיסטית את המכאניקה של הרכב. הפילוסופים הם מפלסי-שלגים, ששואפים לסלק את כל השלג, אף שמספיק לפלס את הגישות לבתים ואת המעברים ברחובות בלבד. המחשבה היא ענן והנשמה היא השמש, שממיסה את השלג וחודרת דרך העבים. מי שסובל מהקור לפעמים נודד כמו ציפור, ומי שיכול להסתגל – מצטרף אל עדת-האסקימואים.

הפילוסופיה והמיסטיקה הם שני קווים מקבילים, שלעולם לא ייפגשו, אולם – הם יכולים להיות צמודים אחד לשני, או מאוחדים בקו אחד! אמרתי לחברי הפילוסוף שחם לי, אז הוא בדק ובדק במכשירים וקבע שחם, אך עד אז כבר הספקתי לקרר את עצמי.

פעם חשבתי שכמו שחצי + חצי החצי (שוב ושוב) לעולם לא יגיע ל-1 שלם, אבל לפחות יתקרב – כך אני לא אגיע לאמת, אבל לפחות אתקרב. כך חשבתי, אבל גיליתי שעל כל צעד שאני צועד בכיוון האמת, היא מתרחקת שניים. דרך המחשבה היא בלתי-אפשרית, כי איך יוכלו מספר צעדים להגיע אל האין-סוף? השכליות אינה יכולה לפתור את בעיית-הקיום, אלא רק את הבעיות שהקיום מציב!

כתבתי פעם שני שירים. שמו של הראשון הוא: "מאה שורות של ייאוש" – והוא מגולל במאה שורותיו את חוסר-המוצא הקיומי. הטענה המועלית בו היא, שהעולם הוא חסר-תקנה כמו חולה סופני, כשהאדם הוא רק רופא. אמנם יש חצי כוס מלאה, אולם גם היא מורעלת ולכן אי-אפשר לשתותה. לכל אשר תפנה – תמצא מבוי סתום; האדם מרגיש, אך אם יתעמק ברגשותיו ימצא אותם סתמיים. האדם מנסה לגבש אידיאל, שלעולם לא יידע אם הוא נכון. האדם מחפש מקלטים מפני הטירוף בצורת אמונה, מיסטיקה והרגל. האדם רוצה להיות חופשי, ללא הועיל – הוא תמיד בגבולות האנושי. האדם לא אומן, אלא רק מיומן, הוא לא יוצר, אלא רק מחבר צירופים חדשים. האדם כמה להמשכיות, ומשום שידועה לו עובדת מותו – הוא משתדל להוליד ילדים וכך תאונת-השרשרת לא נגמרת. האדם – שהותו מתמצתת בהנאה – הוא מזדקן ואז גם יכולתו הפיזית נלקחת. האדם משתכר או אפילו מתאבד, אך בכך הוא רק משליך את עצמו אל אי-הידיעה. אדם מחליט לחיות כדי לישון, אך אז אין מחיצה ואין חיבור בין עולם המציאות ועולם הדמיון.

השיר נגמר בשורות האלה: "אדם עושה דבר שלא עולה בדעתי/ אך שוב הכול תחת אותה כותרת/ אין לעצור את התוהו-ובוהו ההדרגתי/ אלא על-ידי פלישה מפלנטה אחרת// אלוהים לא נראה עד כה לעין/ ואפילו הדמעה היא חסרת טעם/ לא יבוא אף פעם מה שלא בא עדיין/ כשם שאין עכשיו מה שלא היה פעם!"

שמו של השיר השני הוא: "ושורה אחת של תקווה", וזו השורה: "ואולי אני טועה...". מצחיק שאי-הידיעה המוחלטת יכולה גם לנחם והרי היא בעצם כל הבעיה...! איזו שאלה בנאלית זו – מה מבדיל בין תודעת-החלום לתודעת-המציאות? האם לא היה לי משהו פחות טריוויאלי לשאול? – לא נורא. מה שהיה היה.

עכשיו יש לי דברים חדשים לומר: לא המצב יוצר את ההרגשה, אלא האדם, או יותר נכון: לא המצב יוצר את מצב-הרוח, אלא הרוח. לא הנסיבה יוצרת את המצב והאווירה, אלא ההתייחסות אליה – זה הכי מדויק...

כשהאדם לבדו הוא מסיר את המסכות והחיבור עם החברה יוצר חיות. אני בודד. איש לא מבין אותי. גם אני לא. אני גם סובל מקלאוסטרופוביה (לא במובן הפיזי...) ומפיצול אישיות, אך אפילו הסכיזופרן הגדול ביותר לא יכול לשיר בשני קולות (שלא לדבר על הרמוניה...).

יותר משאני שונא להיות עצוב – אני שונא לראות אנשים עצובים, כי זה עושה אותי עצוב. כן, גם לעצב יש רבדים! אני מתייחס אל כל דבר כאל מעניין ואם הוא לא כזה אני לא מתייחס אליו כלל. אבל המוסיקה... היא מעמידה את אדישותי למבחן. עוד לא הספקתי לעמוד על היחס שבין מעניין וחשוב, אולם יש לי דבר חשוב ומעניין (או יותר נכון: מעניין וחשוב) להגיד: יותר חשוב לומר דברים מעניינים ומשמעניין לומר דברים חשובים! אוי, אני משקר לעצמי. שום דבר לא מעניין ושום דבר לא חשוב. טרם הספקתי לעמוד על היחס שבים 'אמת', 'טוב' ו-'יפה'. אינני בטוח שבאמת יש הבדל ביניהם, מה שבטוח הם דומים בנקודה אחת – אין להגדירם ואין להכלילם. הם אינדיבידואליים ולא אובייקטיביים. שום דבר לא יעזור.

מבקר (שאומר ביקורת) הוא רק מבקר חיצוני (שעורך ביקור) ורק מבכר את הדברים שמתאימים לו, אך אין הוא יכול לקבוע מה הטיב! הוא לא יכול להגיד: "זה מכוער", כשם שהאדם לא יכול להיות ניהיליסט. ובעצם... הוא יכול. הרי ברגע זה חטאתי בסתירת עצמי. כדי להוציא את הגורמים המפריעים מקנה הנשימה נבראה ההשתעלות; היעשות שועל ערמומי. לשם כך נבראה ההישתאלות. הכול נברא למטרות התייעלות.

ההתרגשות נמוגה כשהאדם מתרגל ואז יש צורך להתחדשות.  ההתרעשות נמוגה כשהאדם מסתגל, אך עד מתי תימשך האדישות? בשביל מה לנקות משהו, אם הוא במילא יתלכלך שוב? בינתיים מילת המפתח היא בינתיים.

ואולי החיים ממכרים והאדם צריך לעבור תהליך-גמילה. אז – האם המוות הוא בריחה מהחיים, או שהחיים הם בריחה מהמוות?

שוב צללתי אל העדר-הצלילות, אל חוסר-השפיות, אל הסחרחרה ההפוכה, אך עדיף להיות חולה-רוח מאשר חסר-רוח! לא, לא אחדל.

במצב אפוקליפטי של שיא-סבל ועינויים זוועתיים כל אחד יחצה את גבול הטירוף. די בכאב-פיזי, כי בכל אדם קיימת נקודת-שבירה, אלא שבדרך-כלל הוא לא מעמיד אותה לניסיון.

אדם לא יכול לראות את עצמו ללא ראי וכשהוא מול ראי הוא רואה את עצמו מזווית אחת בלבד, אבל כשראי ניצב מול ראי והאדם עומד ביניהם – אז הוא רואה את עצמו אין-סוף פעמים, אום מציבים אין-סוף מראות, או אפילו מראה אחת עגולה – אז הוא רואה את עצמו גם מאין-סוף זוויות.

תתעורר, תתעורר, פקח את עינייך! – אני המטורף... אני מתחיל לחזור על עצמי. זה הזמן ללכת".

- כה נאם המטורף.

כשהוא סיים את דבריו הוא הלך לו ובפעם הראשונה שמתי-לב שהוא צולע, כי צליעת-העומד היא כמו כסילות-השותק (ונכות היושב היא כמו אילמות המחריש) - אי-אפשר להבחין בה עד שהיא עומדת למבחן מעשי ומתממשת, לכן מהרגע שהוא התנסה בהליכה – נחשפה צליעתו.

דבריו היו מבולבלים ומבלבלים, כי המטורף, יותר משהוא לא-כשר (טרף), או בולע (טורף) – הוא מערבב (טורף)! לא יכול להיות שהוא דובר-אמת, משום שדבריו סותרים את עצמם (ואולי בכל-זאת זה כך?...)!

בכל אופן, דבריו היו מבולבלים; לא היה חוט שיקשר בין הפנינים ויהפכם למחרוזת. אנשים נוטים לטעות בחוט ולחשוב שהוא עשוי משפיות-הדעת ומרציונאליזם, אולם למעשה הוא נפרם מכבשים אחרות לגמרי ונשזר ונתפר ומתחבר על-ידי דבר אחר לחלוטין (מחט בערמת-שחת קל למצוא בעזרת מגנט). שמעתי שטירוף זו מחלה מדבקת וכנראה שהיא באמת מדבקת, אך ספק אם זו מחלה.

על כל פנים, בזמן שהמטורף נשא את דבריו השמש הספיקה לשקוע ואני הספקתי להתעייף. לא היה לי כוח להמשיך לצעוד ולכן החלטתי לישון בקרבת מקום.

שבעת החלומות

חצי ירח, למראית-עין, האיר את הנחל, שהתאפק למרגלות ההר, ואני, משגיליתיו, החלטתי לרחוץ בו טרם-שנתי, כדי להסיר את כל האבק והלכלוך, שהצטבר עליי במהלך היום המפרך.

כשעמדתי עירום 'מתחת למפל' שרתי את השורות הבאות:

אני עומד מתחת למפל

כך המים מתבזבזים וחבל

הם מכים בי בכל עוצמתם

והכאב בלתי נסבל

ינעמו לו יחלישו זרימתם

אז גם אוכל להתקלח

או לשתות מהשטף הצונח

ליהנות ולא לסבול

לצמוח ולא ליבול

כי פרח כך לא פורח

אם תציפו – הוא יטבע

אם תרעיבו – הוא יגווע

כמו עומס-יתר

מה כבד הכתר

מחנק-מחץ.

אני עומד מתחת למפל

ולא עומד בלחץ.

התנגבתי, נשכבתי ונתתי ליום הרביעי לחלוף ולחלומות הלילה להגיע.

בחלומי הראשון דמיינתי אותי מצייר את עצמי באדים שעל החלון והכול היה רק סרט שעוד לא צולם, כי הצלם טרם נולד.

בחלומי השני עשיתי מדיטציה ואף-על-פי-כן לא הייתי מודע לכך שהיא לא מתרחשת באמת ושכל רגע מישהו יכול להעיר אותי. אמנם חשתי התרוממות-רוח עילאית, אולם לא הכרתי במציאות-המדומה שהייתי שרוי בה ולכן פשוט שגם לא הצלחתי לצאת ממנה.

בחלומי השלישי כתבתי צמד שירים, שנקרא: "שני שירים עם מנגינה", אך מכיוון שהראשון מביניהם פרח מזיכרוני, נותר השני לבדו. הוא נקרא: "ייעודו של דו" –

התו חשב

לעצמו שאין לו משמעות

והוא כבר רצה לפרוש

התייאש מראש.

לו רק ראה את המכלול

שהוא חלק ממשהו גדול

שהחיבור נותן לו ערך

ושביצירה הוא אבן-דרך

אז ודאי היה מבין

מדוע לפני פרישתו עליו

למלא את תפקידו כתו.

השיר הזה נכתב בשנית כאשר התעוררתי ומי יודע אם זו הפעם האחרונה...

בחלומי הרביעי אני מצלם את עצמי, לא בסרט אלא בפילם פשוט, צלולואיד בודד, הקפאה של רגע בניסיון לביטול-הזמן. אני מתרפק על קיומי המונצח כביכול ואחר-כך משווה בין הנגטיב והפוזיטיב ולא מוצא הבדל משמעותי.

בחלומי החמישי לא התרחש דבר. ישבתי באיזה-שהוא מקום אפל ומסתורי והתבוננתי בדמויות שחלפו על פניי ולא ראוני. לפתע נעורה בי ההכרה שזהו רק חלום, אז המשכתי לשבת ולהתבונן.

בחלומי השישי ראיתי קבצן, שפשט את ידו לעבר הפזרנים. הוא ביקש מעט אמת-גולמית, אך צנצנתו נותרה ריקה ולא מרשרשת. פתאום הוא הפך לגנב (החלום - מטבעו הוא סוריאליסטי) והחל לכייס את העוברים והשבים. הוא מילא בשללו את צנצנתו, אולם משום שלא נשאר מרווח חופשי היא שוב לא רשרשה. אז הוא רוששה חלקית והאזין לצלילים (שהיו עשויים מחומר) שיצאו ממנה. אני גילמתי את תפקיד השוטר, שכובל אותו באזיקים אחר-כך.

בחלומי השביעי נערך לכבודי שולחן עמוס במטעמים. משום-מה ידעתי שהם כולם ערבים-לחך והתאוויתי לכל אחד מהם. חגתי מסביב לשולחן וניסיתי לבחור את המאכל הטוב ביותר, אך לא הצלחתי להעדיף או לשפוט וכבר הגעתי למקום ממנו התחלתי את ההקפה. לא הייתי רעב, אבל האוכל פיתה אותי לנגוס בו, גירה את יצרי ועורר את תשוקתי. החלטתי לקחת את הדבר הראשון שייראה טוב בעיניי ולא לחכות עד שהטוב ביותר יימצא. לקחתי בחשבון את ההפסד הצפוי לי מצד אחד ואת הזמן המשוער (אין-סוף) שיוצרך כדי למצוא את המובחר מכולם מצד שני – ועל סמך זה החלטתי את החלטתי, אך ברגע שהושטתי את ידי אל עוגת-השוקולד המוקצפת – התעוררתי (היה זה קול קריאת התרנגול שהעירני והעלה את חמתי עליו).

אלו הם שבעת החלומות שעדיין זכרתי בבוקר, אך מי יודע כמה חלומות שחלמתי נשכחו? – כנראה 63.

אומרים שהחלום מצליח להכניס זמן רב לתוך כמה שניות; שההתרחשות החלומה מתכווצת לזמן שינה מועט. אכן, הזמן אינו קבוע. הוא משתנה. הוא יחסי. הוא חלק מצורת-הקיום.

בכל אופן, כבר הייתי ער והשמש החלה להנץ וכעבור זמן-מה אף לזרוח. רציתי שיופי-הזריחה יישאר לעד; שהשמש לא תברח מאופק-ההרים ושלא תיכנע במלחמתה נגד הצהרים, אבל ידעתי שהעולם כמנהגו ינהג ולכן השלמתי עם העובדה ואפילו ניחמתי את עצמי באומרי: "לכל שעה יש את היופי שלה" (גם הלילה אינו חשוך-יפעה).

בעודי משחזר מה טמן הלילה ניסיתי לשער מה ילד היום. יום חדש וחמישי עומד לפני וכל שנותר לי הוא – לחצותו.

מחפש-האמת השני

שטפתי את עיניי במימי הנחל עד שכל שרידי-ההזיות נטפו ממני ונסחפו ומיד החלתי לצעוד לכיוון היער. בטני המקרקרת ביטאה את רעבוני והתחננה שאתור אחר מעט מזון ולכן התקרבתי אל עץ ארז ענקי במטרה לקטוף מפרותיו, אולם משום שהארז אינו נושא-פרי – הרכנתי את ראשי והבטתי אל הפטריות שצמחו בצידו, בצילו, מתחתיו. לא ידעתי להבחין ביניהם, אך ידעתי שחלקן מורעלות (ורעולות-פנים), לכן עזבתי אותן ואת העץ ופניתי לדרכי.

כעבור כמה צעדים שמתי-לב שמישהו עוקב אחרי, אבל המשכתי ללכת כרגיל. צללי-העצים, שהיו גדולים מהעצים עצמם, לאור השעה המוקדמת של הבוקר, הזדנבו אף הם. אין להם קיום עצמאי; הם תלויים בעץ המוחשי. הם נגזרתו. הוא אלוהיהם. הצללים נעלמים בשעת-הצהרים. מעניין אם הם מודעים לכך.

כשם שמבט-נוקב גורם למבוכה וזבוב טרדן מפריע למנוחה – כך גם אני מאסתי במעקב הצמוד ורציתי להיפטר ממנו. תחילה היה עליי להוציא את הייצור-המסתורי ממחבואו שמאחורי העצים ולחשוף את פרצופו. לכן הלכתי לקרחת-היער ומשום שהמקום ריק (מעצים) – הוא נאלץ לגלות את עצמו.

"למה אתה עוקב אחרי?" – שאלתי בעניין ולא בכעס.

פניו היו חיוורות, עיניו – מושפלות, וקולו – חלוש.

"גם אני רוצה למצוא את האמת" – אמר – "ואם אלך אחרייך לא אצטרך להתאמץ בחיפושים".

לפחות היית הולך לידי, כשותף ולא כשוליה, ואם כשוליה אז לפחות לא כחקיין, ואם כחקיין אז לפחות לא מסתתר. אינני אומר שעליך לצעוד לפני, אינני מבקש שתהיה מולֵך, אלא שלפחות תלך בכוחות עצמך ולא תהיה מולַך".

"אך אינני סומך על עצמי" – אמר במבוכה והוסיף – "לא ניחנתי בכושר-ניווט טוב ולכן סביר שאתעה בדרך. יש שתי שיטות ניווט; האחת – שהשכל הוא המצפן, והשנייה – שהלב. כל מצפן מראה כיוון ואם משתמשים בשניהם ביחד אפשר למצוא נקודה מדויקת. הגלאי הטוב ביותר הוא המשולב, אולם אצלי כל מצפן מראה כיוון שונה ולכן אפילו את הכיוון אינני יודע. אני מבולבל".

כיוונתי את מצפניו (היה צורך לשמן את מצפן-השכל ולהוציא בועת-מים, שחדרה למצפן-הרגש) ואמרתי:

"ואולם עתה חובה עלינו להיפרד, כי הדרך אל האמת צריכה להיות בודדה. אם תלך אחרי או איתי – אולי תגיע לאמת שלי, אך בעצם ההגעה לא תיחשב הגעה והאמת לא תיחשב אמת. עליך למצוא את האמת שלך בעצמך. עליך לצלוח את הדרך לבדך. רק כך תצליח. מלבד זאת, אנו עלולים להסיח האחד את דעתו של השני ולמצוא אמת אחרת לגמרי; אמת שלישית, שנמצאת בקצה שביל-הזהב, שייווצר אם נלך ביחד. עלינו להיפרד כאברהם ולוט. איש איש יפנה לדרכו, ומי יודע – אולי דרכינו ייפגשו שוב בעתיד, או אולי יצטלבו. הגורל יכול ליצור מקריות כזו, אך הוא איננו יכול ליצור חפיפה".

"דבריך מקובלים עליי, אולם טרם נפרד – הבה נאכל את ארוחת-הבוקר" – אמר מחפש-האמת השני והוציא פירות וירקות טריים. אני, לעומת זאת, פרסתי את המפה על האדמה היבשה והחמה שבקרחת-היער.

השד

בעוד אנו מתפטמים, יצא שד מערימת השחת הסמוכה (שכבר הזכרתי שכדי למצוא בה מחט צריך להיות מגנט. זה לא משנה אם דוחה או נמשך, העיקר שתהיה רגישות לברזל. וכדי להשחיל חוט במחט זו צריך להיות סבלני). השד הסתער עלינו כרוח-סערה ונעצר לידינו מתנשף.

"אני הקוסם הגדול" – אמר בלי שמץ של יהירות.

"מה אתה רוצה ממנו?" – שאלנו פה אחד.

"אני אינני רוצה דבר. השאלה היא מה אתם רוצים".

"מה זאת-אומרת?" – תמהנו לנוכח חטטנותו חסרת-הפשר, כביכול.

"אמרו לי מה אתם רוצים ואמלא את משאלתכם, אך עליכם לבקש דבר אחד בלבד, את הדבר החשוב לכם ביותר. יש לכם זמן לחשוב על כך" – אמר השד וחיכה לתשובתנו.

חככנו בראשנו, קימטנו את מצחנו וניסינו לאתר את המשאלה האחת והיחידה. האם הנאה? ומאיזה סוג? האם אושר? ולכמה זמן? ומאיזה רובד? ובאיזו עוצמה? מה עדיף? האם משהו אחר לגמרי?

"אני רוצה למצוא את עצמי" – אמר חברי-לארוחה במפתיע.

"אתה תמצא, והיית מוצא גם בלי עזרתי. זה היה בהישג-ידך. לדעתי, בזבזת את משאלתך" – אמר השד בנימת אכזבה או לעג.

עתה החלתי להתעמק בבעיה; הרי אני בדרכי אל האמת, לכן טבעי הוא שאותה אבקש, אך האם אמצא אותה גם בלעדיו? האם זה בזבוז משאלה? האם עליי להגיע אל האמת בכוחות עצמי וללא עזרה? ולמה זה רעי לא ביקש את האמת? – כנראה הוא אמר לעצמו: "אמנם אני רוצה למצוא את האמת, אך מהו ה'אני' הזה ומה טיבו? האם ה'אני' שרוצה למצוא את האמת הוא ה'אני' האמיתי? – תחילה עליי למצוא את האמת-האישית ורק אחר-כך את האמת-הכללית. ואולי לאחר שאמצא את עצמי כבר לא ארצה למצאה... הדבר החשוב, הראשוני וההכרחי שעליי לבקש הוא את עצמי ולא את האמת".

בכל אופן, אולי זו טעות וניתן לדעת זאת רק לאחר שהאמת נמצאת. אין כאן שאלה של כדאיות, כי אינך יודע מה כדאי עד שאתה מוצא את האמת. אין כאן את שאלת התרנגולת-והביצה, כי הדבר הראשוני שמוכרחים לעשות הוא למצוא את האמת ורק אחר-כך אפשר לדעת לאן נכון להמשיך. אינני בטוח בעצמי, לכן אבקש את האמת, ואולי אפילו יתברר לי שעשיתי טעות כאשר ביקשתי, אך רק לאחר שאמצא אותה אדע זאת. אין ברירה אחרת, ולכן בקשתי: "אני רוצה להגיע אל האמת בשלום".

"אתה תגיע, והיית מגיע גם בלי עזרתי. זה היה בהישג-ידך. לדעתי, בזבזת את משאלתך" – אמר השד כבראשונה.

"אבל איך יכולתי לדעת?".

"פשוט היית מבקש לדעת".

"והרי זה מה שעשיתי, אך לא רק ספציפית, אלא כללית".

"אתה צודק, באמת היית במבוי-סתום. כמה חבל".

"למה חבל? מה ביקשו ממך אחרים בעבר?".

"הו, ביקשו דברים שונים ונעלים, אולם אתה עוד לא בשל לשמיעתם. לא תוכל להבינם, כי את האור בקצה המנהרה אפשר לראות רק אחרי שעוברים בה. מי שנמצא באמצע הדרך – לא יבחין באור זה, גם אם הוא יזרח מתחת אפו. משאלתך ומשאלת-רעך נבעו משאלה. אינני מאשים אתכם; מצדכם זה הדבר הנכון לבקש. מצבכם דורש זאת. אני מבין. אולם מצידי – זה בזבוז. אינני מבטא את יכולתי המאגית בצורה כזו. כישרוני לא מתממש וסגולותיי לא מנוצלות כראוי. אין דבר, פעם אחרת. בינתיים אספר לך על כמה משאלות ברות-השמעה לגביך, שמלאתי בעבר:

פעם, למשל, מישהו ביקש ממני כסף. אפשר לומר שהוא היה במסע אל הארציות, אף שאין כל-כך מה ללכת. סיפקתי לו את כל צרכיו הגופניים ורק אז הוא הבין שזה לא העיקר. הנה, מעז יצא מתוק; הוא הצליח להפיק תועלת ממשית ממשאלתו, אם כי בעקיפין.

אדם אחר ביקש להכיר את רגשותיו, כדי שיוכל לשלוט בהם ולכוונם. הוא היה במסע אל הנפש והחליט להיות הפסיכולוג של עצמו, אך שכח דבר אחד. עתידו לא היה מזהיר; הוא צפה את מעשיו ואז כבר לא ראה צורך לעשותם. הוא לא הבין מדוע נבואתו לא התגשמה ויצא למסע נוסף אל הגורם המשפיע.

אחר היה במסע אל האדם, אל האנושיות, והוא ביקש שלמות בקנה-מידה. הוא רצה להשתלב עם הטבע. לעומתו היה אדם שהיה במסע אל האל. הוא ביקש את הלא-נודע, מה-שמעבר, העליון, השמימי. הוא מאס באנושיות, בטבעיות המוגבלת, ורצה את הבלתי-ניתן-לביטוי, לכן הרגתי אותו. הרי זו הייתה משאלתו.

אחר רצה הארה, התגלות – אז הרגתי גם אותו.

אחר רצה את המוות בחייו – אז עשיתי ממנו צמח.

היה גם מי שלא רצה למות, אך כל-כך ריחמתי עליו, שנתתי לו הזדמנות שנייה. היום הוא מת.

מי שביקש את הבחירה – קיבל אותה ברמה מסוימת ביותר, ומי שביקש את החופש – נאלץ על משאלתו הזו לוותר. אנשים יצאו למסע אל המוח, למסע אל הלב, למסע אל הגנים, למסע אל העתיד, למסע אל העבר, למסע אל הרגע, ההווה, הזמן, למסע אל הידע, למסע אל החשיבה, למסע אל החוכמה, למסע אל המטאפיזי, המיסטי, הקסום, למסע אל האחדות ולמסע אל האהבה, למסע אל הילדות ולמסע אל השיבה, ולמסע אל השָיבה, ולמסע אל הפשטות, למסע אל האין-סוף, למסע אל הכלום, למסע אל הקיום. כל אחד ביקש משהו בהתאם ליעדו, אך אף אחד לא ביקש את הדבר החשוב לו ביותר. בנקודת הזמן האקראית – אולי כן, אבל באופן כללי – לא.

אינני מבקש שתבקשו את הדבר החשוב-מכל בכלל, משום שזה בלתי-אפשרי, אך מדוע אינכם מצליחים לבקש את החשוב-מכל לכם? האם זה כל-כך קשה לדעת? אינני מבקש שתתנו – רק שתבקשו. זו לא בקשה גדולה כל-כך.

ואמנם אחד ביקש פעם לדעת מהי הבקשה הנעלה ביותר, אולם לא ידעתי מה להשיב לו, והרי זה עניין אישי. ואולי היא כלל לא קיימת, ואולי היא פשוט משתנה... בסוף עניתי לו: בינתיים – אין!

המשאלה צריכה להכליל את הכול, לפתור את הכול ולא להשאיר שום פרצה. עליה להיות מושלמת, למרות שזה לא אנושי. אם תבקש הכול – תקבל גם סבל, ואם תבקש דבר ספציפי – תפספס את כל השאר...

גם אם נניח שהמשאלה המושלמת תימצא – מה עם כל המשאלות הטפלות? האם הן לא חשובות? האם היא מבטלת אותן? ואולי כלום לא חשוב... ולכן גם אין הכי-חשוב!

אחד ביקש לגלות את נשמתו ולזכות בהכרת-עצמו, במודעות. זו הייתה רק ההתחלה. המימוש-העצמי היווה את ההמשך האומלל.

אחד יצא למסע אל הרוח וקיבל אוויר עומד.

אחד יצא למסע אל המסע ומאז הוא קפוא על מקומו ולא זז.

אחד חקר את מהות ההוויה ונכנס לחור-השחור של האינות.

ואחד חקר את זהות האור ותפש עם הקרן טרמפ אל השמש.

מלאתי את משאלתם של כולם, אבל אף אחד לא הודה לי אחר-כך. אין מה לבקש מהחיים, לכן חייבים לבקש את המוות, אך הרי את זה לא צריך לבקש, הרי אפשר להתאבד לבד".

עתה השד שתק, אך אני התרתי בו:

"אינך יכול לעצור כעת. המשך לספר לנו עוד. גם אם זה לא הזמן המתאים!".

"בסדר" – אמר השד, והמשיך – "פעם מישהו ביקש ממני שלווה. הוא ביקש לבטל את היצר התאב, הוא ביקש להשמיד את הרצון, הדחף, המניע. הוא רצה להיפטר מכל מה שגורם לו לרצות, מכל מה שגורם לו לבקש. הוא שם לב שהוא כל הזמן מנסה לספק את השאיפה-לעוד, שלא נגמרת, שלא מפסיקה לפעול, ולכן הוא חשב שבלעדיה הכול יבוא על מקומו בשלום. הוא ביקש שזו תהיה בקשתו האחרונה וכך היא הייתה, אבל זה לא מספיק טוב. זה אמנם טוב, אבל לא הכי טוב. הרי כבר עדיף היה לבקש אושר-תמידי מאשר רגיעה. מגרעת-האושר מצויה בסל הקשור בו, ואולם עם אושר-תמידי אין סבל. הנירוואנה היא אפס. ללא מגרעות וללא מעלות. בלי אף סוג של ריגושים – לא החיוביים ולא השליליים. זה האיזון, האמצע, השלווה, המוות, ואפילו יותר מהמוות – חדילה, אי-קיום! המשאלה-האמיתית, לעומת זאת, צריכה לנצל את מלוא הפוטנציאל הגלום בחיים. אינני מדבר על 'טוב'. אני מדבר על הטוב ביותר! מי שמבקש מעט ומקבל מעט – מאושר, ומי שמבקש הרבה ומקבל הרבה – מאושר, אך האם זה אותו האושר? ומה עדיף? ובכלל – מה חשוב יותר, האושר או ההישג? מי שלא מבקש כלל – לא מקבל דבר, אך האם השלווה עדיפה על הסיפוק? השלו אמנם לא סובל, אך המאושר-התמידי לא רק שאינו סובל, אלא אף נהנה, הוא מרגיש, הוא חי.

מישהו אחר לא ביקש דבר, כי לא חסר לו כלום בעולמו. בלי רגש ובלי מחשבה – לא היה לו צורך בדבר.

מישהו אחר ביקש: "כל טוב ורק טוב" ובכך ביקש את הכול. ברור שאפשר למצוא מגרעות במשאלתו (למי? מתי? כמה זמן? באיזו עוצמה? ו – מה עם לחוות קצת רע?), אך בסך-הכול, נראה לי, שזו פסגת-המשאלות; בלתי אפשרי לבקש משהו טוב יותר בעולם האנושי, כי הרי המושג 'טוב' הוא מחוץ לגבולות האנושיות, אין להגדירו ואין לתארו, ולכן השימוש בו הוא מעל ליכולת השפיטה-האנושית וגם מעבר ליכולת הביצוע.

לבקש בקשה כזו זה כמו לומר: "אינני יודע מה לבקש ואינני יודע מהו טוב ולכן כדי לבקש את הבקשה הטובה ביותר – אשתמש במושג על-אנושי!". זה כמו לומר: "אינני יודע מה זה, אבל הוא ישנו. אינני יכול לראותו, אבל אותו אני מבקש!".

אוי, נראה לי שפלשתי לתחום האסור. דומני שהקדמתי את המאוחר. לא נורא. חרגתי מן המתוכנן. ספק אם הצלחת לשמוע את דברי. הרחקתי לכת יותר מדי. בכל אופן, זו רק נקודת-המוצא. את העיקר, את ההמשך – טרם הזכרתי. לכל דבר יש זמן ויחסית למצבך בנקודת-זמן זו ביקשת את הדבר הנכון. קשה לבקש תוצר-סופי עוד בשלבי ההתהוות ואולי כאן טמונה אי-היכולת לבקש את הבקשה המושלמת; אולי ההתפתחות-התמידית (למעט במוות ובדומיו) לא מאפשרת זאת. עתה קום והשלם את מסעך אל האמת" – אמר השד ונעלם.

"מה אתה אומר?" – שאל רעי-לארוחה בעודי קם.

"אתה מתכוון ביחס לשאלה: אם זה לא משנה אם אמצא את האמת או לא – אז בשביל מה אני מחפש אותה?" – שאלתי.

"כן".

"זה לא מטריד אותי. כשאמצא את האמת אשאל אותה על כך, ואם היא לא קיימת – הרי זו תהיה תשובה מוחצת" – אמרתי.

"ואם אינך רוצה למצוא אותה בכוחות עצמך?" – שאל.

"זה לא משנה. העיקר שאמצאה" – עניתי, "אמנם אין חכם כבעל ניסיון ואין פיקח כבעל ניסיון רע, אך הבטחת העתיד (שספק אם אפשר להאמין בה) לא גורעת במאום".

"ואולי אתה במסע הלא-נכון. כשם שאינך יודע מה לבקש, כך אינך יודע לאיזה מסע לצאת. אולי הייתה צריך לבחור במסע אל עצם החיפוש... ובעצם כדי לבחור אתה צריך מסע אל הבחירה... וכדי לברר את מהות הצורך – מסע גם אליו... אך לא לפני שתדע מיהו 'אתה'... כן, אולי היית צריך לצאת קודם למסע אל עצמך, כמוני. אני כבר לא מחפש את האמת, כפי שיכולת להבין לפי בקשתי. צריך למצוא לפני הכול את הגורם הראשוני, את נקודת ההתחלה" – אמר מחפש האמת השני, שכבר לא ראוי לשמו.

"אולי באמת אני במסע הלא-נכון. כשאמצא את האמת אדע אם זה כך. אבל מאיפה אתה יודע את הכול? האם מצאת את הידיעה? האם מצאת את האמת?" – שאלתי.

"גם אתה צודק. שנינו צודקים. הן המסע אל האמת והן המסע אל עצמך מכלילים את הכול ובלתי ניתנים ל'הפרכה'. מסתבר שאין רק אמת אחת... אך אולי בעצם זה אותו מסע בדיוק, רק בדרכים שונות" – אמר.

"אתה מתכוון לומר שהאמת והעצמיות הן היינו-הך? שהאמת היא העצמיות והעצמיות היא האמת?" – שאלתי.

"כן".

"יכול להיות" – אמרתי בעודי הוגה ברעיון.

"חשבת על זה, שכשם שאתה יכול לבקש שלא יהיה בך צורך לבקש – כך אתה גם יכול לבקש, שלא יהיה לך מה לבקש?" – קטעה ההשאלה את קו-מחשבתי.

"ומה התועלת בכך?" – הקְשתי.

"אין כאן שאלה של כדאיות" – ענה.

"ואתה רוצה לדעת מה אני חושב על זה? – אז ככה: זה כמו מצב טוב, אך בלתי-אפשרי" – הקַשתי.

"מה ?!".

"שיש צורך לבקש, אך אין לו יכולת להתממש. זה בדיוק אותו דבר, רק להפך!" – אמרתי.

"שיהיה" – נאנח מחפש האמת לשעבר.

"מה דעתך על שאר הבקשות?" – ניסיתי לעודדו.

"מתברר שלא הכול תלוי במטרה" – אמר המחפש-את-עצמו.

"יש חיים אחרי המטרה" – הסכמתי.

"אחרי העדר-המטרה" – תוקנתי.

"ומה למדת על מהות-הברכה?".

"הו, הרבה, למשל – שהבלעמים (הפוזיטיביים) שמברכים: 'עד מאה ועשרים', בעצם מקללים (ואם איני רוצה לחיות, ואם אני רוצה לחיות יותר או פחות, ואם איני רוצה למות כלל...), והבלעמים שמקללים: 'שתמות', בעצם מברכים (אולי). גם הכביכול-ברכות – 'בהצלחה', 'מזל טוב', 'יומולדת שמח' וכיוב' – הן בעצם יכולות לשמש גם כקללות (ובכל אופן – לא תמיד הן ברכות).

כדי לפשט את העניין אביא דוגמא: אם תיקח למזוכיסט את הכאב והסבל – זו לא תהיה ברכה עבורו. אתה יכול גם לאחל לו שיאבד את מאזוכיסטיותו, תלוי כמה אתה מעמיק. תלוי אם אתה מגיע עד גרעין-העצמיות האמיתי (ואולי גם הוא מעדיף סבל...). בכל אופן, אם תאמר לו: 'הלוואי שלא תסבול' – תצא מקלל. למזוכיסט (באופן שטחי, כמובן. רק לצורך המחשת הרעיון) טוב לסבול. אז רק הברכה: 'שיהיה לך טוב' – עומדת, כמו שאמר השד. ולאף אחד לא טוב כשרע לו. זה אבסורד. זה לא מתקבל על הדעת. אם טוב לו כשרע לו, אז כשרע לו – טוב לו, וממילא לא רע לו! – אכן, המושגים 'טוב' ו'רע' הם לא אנושיים.

כאב הוא לאו-דווקא שלילי והנאה היא לאו-דווקא חיובית. אם כך, אפשר לבחון את טיב הברכה על-פי ההפך שלה – הקללה המקבילה לה; ההפך מ 'טוב' זה 'רע' ולכן הברכה: 'כל טוב' היא טובה (כמו הקללה: 'כל רע'...), אבל ההפך ממוות זה חיים וההפך מחיים זה מוות ואלו מושגים אנושיים (גם המוות!) ולכן אינם מושלמים (כמו כל שאר-המשאלות שהובעו בפני השד).

ניתן ללמוד מכאן דבר מעניין: אם האמרה – 'הלוואי שתמות' יכולה לשמש גם כברכה וגם כקללה, וכך גם האמרה – 'הלוואי שלא תמות' – הרי שהמוות הוא גורם קללה וגם ברכה. זאת אומרת – הוא לא זה ולא זה! מכאן יוצא שלא משנה מהי צורת הקיום, אלא איכותו! איכות-הקיום זה העיקר. מדהים!".

- זה מה שלמד המחפש-את-עצמו על מהות הברכה. נפרדתי ממנו לשלום והתחלתי להרהר: אם ביקשתי למצוא את האמת – הרי השד יכול להתחכם ולגרום לכך שאמצא אותה לעת זקנה או אף אחר-כך! ומי אמר שאי-אפשר לאבד אותה ולהישאר שוב מחוסר-אמת? – אכן בעיות קשות, אך אני משער שהשד לא עד כדי כך אכזר וקטנוני.

השד נעלם זה-מכבר והמחפש-את-עצמו נעלם עתה אף הוא. עמדתי לבדי בקרחת-היער ולא נותר לי אלא להמשיך בדרכי.

זיכרון האורח

וכך עשיתי.

טמפרטורת-האוויר הייתה זהה לטמפרטורת-גופי ולכן לא הבחנתי בקיומה. סנונית ראשונה הסתננה אל השמיים בנסיקה והסנאים חדלו מכרסום האגוזים והביטו בה בהשתאות. מקום כזה מתאים להשתהות, אולם אני הוכיתי בסנגויניות וסקרנות ולכן לא התעכבתי. הרוחות היו עזות כרוחי, אולם אני דווקא הלכתי כנגדן. למרות אי-הדיוק וחוסר-הדמיון זה הזכיר לי (אולי באופן אסוציאטיבי) את השיר "מול כיוון הרוח":

מנסה ללכת מול כיוון הרוח

אל הלא-ידוע, הנסתר

מיואש מלכתחילה, רוצה לנוח

אך אינני מרגיש שמותר.

יעדי אינו ידוע

כי הרוח אי תחילתה אי סופה?

ובמנוחה חפצתי, מדוע?

כי הדרך אותי עייפה.

אני חייב להמשיך ללכת

לעבר התחנה האחרונה

אך אף אם אסיים את דרכי המפרכת

הרוח תמשיך בכיוונה!

לכן ייאושי אבל טרם גיליתי

את המניע הראשוני למעשה

למה עם הרוח לא גליתי

ורק ללכת כנגדה אני מנסה?

את השיר הזה שמעתי עוד כשגרתי בביתי; עובר-אורח עייף וחוור, שאף-על-פי-כן נשאר נחוש בדעתו, התדפק על דלתנו ואנו הכנסנו אותו פנימה. הוא אכל והתרחץ ואחר-כך השמיע לנו את השיר. מלבד היותו תימהוני מובהק הוא היה גם אינדיבידואליסט מושבע, אנרכיסט מפוקח, פוטוריסט וניהיליסט. כשהבעתי את דעתי על נון-קונפורמיסטיותו הוא הקריא בפניי את שירו – "האנשים, הנון-קונפורמיסט ואני":

כל האנשים לבשו שחור

רק הנון-קונפורמיסט בא בלבן

והוא רצה להישאר אבל כולם ישבו שם

אז הוא נאלץ לחזור כמובן

ואני עמדתי על מפתן הדלת

עירום ובלי גוון.

הוא היה חסר-בית. אורח. הוא פחד שההשתייכות תגזול ממנו את עצמיותו ולכן חי לבדו. כך הבנתי משירו: "אני לא פרח שאפשר להגדיר במגדיר צמחים":

אני לא פרח שאפשר להגדיר

במגדיר צמחים, סעיף פרחים

אין לי תאום, אני יחידי

אולי יש מעט דמיון כשל אחים

אין לשייך אותי לקבוצה מסודרת

שאף פעם בדיוק לא התאימה

אין לסווג אותי כך או אחרת

ולקטלג לפי כללי הסטיגמה

ובכל זאת גם אין שני עצים בשדרה

שאותו מספר עלים להם ובאותה צורה.

ההולכים בעדר הם בשלכת

הם העצים שנגזמים עליהם

כי כל אחד בדרכו צריך ללכת

להיות טבעי בין אם יש או אין עץ תואם.

על כל שאלה ששאלתיו הוא ענה בפשטות: "אינני יודע", עד שלבסוף שאלתי בעצבנות: "האם אתה יודע משהו בכלל?", אך הוא השיב כהרגלו: "אינני יודע".

הוקסמתי מהאדם ולכן המשכתי לשאול: "איך אתה יודע שאתה לא יודע?".

"לא יודע".

"האם אתה יודע שאתה לא יודע?".

"לא יודע".

"אם אתה לא יודע שאתה לא יודע, אז למה אתה טוען שאתה לא יודע?".

"לא יודע" – ענה האורח, אך כאן ראה גם צורך להסביר: "יכול להיות שאני יודע משהו, אבל לעולם לא אוכל לדעת זאת. אי-אפשר לדעת כלום. הכול נמצא בספק. ישנן רק השערות ותחושות, אבל הידיעה אינה בנמצא. היא לא בהישג ידו של האדם וגם בזה אינני בטוח. אינני יודע דבר!"

לא הבנתי אז את דבריו (הייתי ילד עם דעות מוצקות) ואף-על-פי-כן חשתי קירבה אליהם. חושבני שהוא היה הגורם לערעור יסודות ביתי והבנזין שליבה את הניצוץ שבליבי. הוא האחראי על שידול סקרנותי ועל הרצון שהתעורר בי לצאת למסע – כך אני חושב, אולם אינני בטוח.

אימי נרתעה מדבריו, כמובן. היא ראתה איך נשביתי בקסמיו, איך הופנטתי מקולו ואיך עיניי זרחו למולו והדבר לא מצא-חן בעיניה (בדיעבד, זה גם לא מצא חן בעיניי, אולם מסיבות שונות לגמרי). היא החליטה להרחיק אותי מצורת מחשבתו ומגישתו לחיים והייתה מספיק חכמה כדי לעשות זאת בדרכו: "יש לכבד כל דעה, אך אין זה אומר שצריך לקבלה. יש לקבלה אך ורק כישות לגיטימית, אך בשום פנים ואופן לא כאמת מחייבת. אין חובה להסכים לה ואין חובה ללכת לפיה. המחלוקת ורכישת הכבוד אינן סותרות זו את זו. הן יכולות לעמוד בקנה אחד".

דברים אלו לא גרעו מהתפעלותי, שחזרה בשנית כאשר נזכרתי באורח. על כל פנים התעוררתי מהזיית-הנוסטלגיה שלי והחלטתי לנצל את יכולת הכתיבה, שרכשתי מאז היותי ילד אנאלפביתי, ומכיוון שעדיין הייתי בחצי דז'ה-וו הושפעתי מזיכרון-העבר וקראתי לשירי – "בוז למזלזלים":

אמא הייתה אומרת: "יש לכבד כל דעה

כי גם כשאני מכבדת – עדיין אינני טועה

החולקים עליי בשלהם ואני בשלי

והבוז למזלזלים!"

אין לדעת את האמת

עד שבגופך אתה מת

כי הידיעה היא לא תכונה אנושית

שחררוה בימי בראשית

וכשאיני יודע כלום

איך לזלזל אוכל?

הרי המזולזל

שיהיה הוא ז"ל

יוכל להוכיח לי

שהוא לא פזל

כלפי חוץ היה כיעור

אבל כלפי פנים יופי

(אם בכלל יש יפה ומכוער)

ולשווא הטלתי בו דופי

הכול עניין של אופי

לכן פי סגור נשאר

כי הזלזול הוא הבלים

בוז למזלזלים!

יש שמזלזלים במה שאינם מבינים

ויש שמזלזלים במה שהם מבינים יותר מדי

(ואני מבין אבל לא מבין

ולא מבין אבל מבין)

ושנאה או תיעוב זה כבר עניין של התאמה

נפש לנפש או נשמה לנשמה

כמו באהבה – הרגשות מופעלים

על כל פנים – בוז למזלזלים!

אחד הבין שאין טעם לבוז

אבל הוא לא יכל לשלוט ברגשותיו

אחר כיבד (או לומר – העריץ)

אך זה אותו הדבר בשינוי הכתב

שניהם אומללים

הבוז למזלזלים!

כמו שאיני מזלזל בחיה

גם במטורפים וילדים איני מזלזל

אלא את רצונותיהם איני מקבל

(כי אם אני מבין – מובנת סיבתם:

להם מבט-תם

ואם לא – אולי אני המטומטם)

מי המוֹשלים ומי המוּשלים?

הבוז למזלזלים!

אדם מזלזל באחרים כדי לראות בבירור את עצמו

ומעניין האם זלזל היחיד שיכל – החכם שלמה

אבל משהגיעה היכולת אבד הצורך והרצון

ולכן אני לא מזלזל

אפילו לא בחסר-האופי

אפילו לא זלזול מאופק

יחי השואלים

הידד למבולבלים

והבוז למזלזלים!

בוז למזלזלים –

אך אינני מזלזל בעצמי (אפילו בעצמי לא)

ומלבד זאת – אולי באמת הם צודקים

ומלבד זאת – אולי יזלזלו בי, בשירי

זהו רגש לא מבוסס, את עצמנו אנו משלים

לכן לא אומר: בוז למזלזלים

אלא:

אני לא מזלזל באיש

בשום דבר.

(ולא מכבוד או מנימוס מפוקח

פשוט אינני מוצא את עצמי מסוגל לכך)

אני גם לא מזלזל במזלזלים

ואפילו לא בזלזול עצמו!

אני רק מתרחק ממנו...

נראה ששוב סטיתי מן המסלול המתוכנן. לא נורא, צריך לתת גם לספונטאניות מרחב-מחייה.

המשכתי בדרכי. אבן קטנה, שנפלה מראש ההר, גרפה אחריה את כל השאר. סלע אחרי סלע דורדר ורק בסוף המדרון – הכול נעצר.

פחדתי להיקבר מתחת למפולת והצלחתי להינצל לא בנס, אלא בזכות נסיגה מודעת. עוד לא הספקתי להתאושש מן האסון הפוטנציאלי והנה שמתי לב כי תעיתי בדרכי. מכאן לא נותרה לי ברירה, אלא ללכת לאן שיובילוני רגליי (לא כמליצה – פשוט כך!) עד שאשוב לאיתני, או עד שאמצא סימן מכוון.

חוני הצמחוני

רגליי הובילוני לגיא ירקרק. בתוך מעגל חרוט באדמה ישב אדם שמו חוני. הוא החליט לשבת שם עד ש... ובינתיים הוא צם. הוא היה צמחוני. ניגשתי אליו והושטתי לו גזר, אז הוא יצא ממעגלו והחל לכרסמו. מילה לא הוצאה מפיו, ממש אילמות מרצון. שאלתי אותו: "מדוע אינך אוכל בשר?", אך הוא לא ענה. מיד שטפתי אותו בנחל-שאלות:

"אם כך, גם גזר אסור לך לאכול, והרי הוא צומח. אם תמשיך בדרך זו ותימנע מפגיעה באחר יהיה עליך להפסיק ללכת, משום שזה מכאיב לאדמה, יהיה עליך להפסיק לנשום, משום שזה מטריד את האוויר, ובכלל יהיה עליך לחדול, לא להיות, כי אינך אלא מטרד. ההתחשבות לא יכולה להסתכם בצמחונות גרידא. אם כבר ללכת – אז ללכת עד הסוף ולמות".

הוא לא שאל אותי בתגובה מדוע אם כך אינני רוצח, שאלה שחשבתי שישאל. תחת זאת הוא שתק ואכל את גזרו.

"אז איפה הגבול?" – שאלתי.

שתיקה.

"אם תינתן לך הבחירה בין רצח-אדם ובין רצח-חיה מה תעשה? תאלץ לכפור בעקרונותיך. מצד האמת היית צריך לעשות הגרלה, אך האם היית עושה כך?".

שתיקה.

"ישנם מיליוני מצבים היפותטיים, שבהם לא תדע מה לעשות, מה גם שעם דוחק בזמן לא תספיק אפילו לחשוב על פתרון וזאת משום שהמוסר שלך אינו טבעי, אינו טבעי ואינו אמיתי. למשל, אם תינתן בידך הברירה – או לאכול בשר או למות ברעב, מה תעשה אז? האם תדע מה לעשות?"

שתיקה.

"הרי היית אוכל ושורד, משום שהעיקרון איננו יכול להחליט על השמדתו, להחליט שזו תהיה החלטתו האחרונה. ואולם בן-אדם לא היית הורג, למרות קביעתי האחרונה. מכאן שגם אתה גזען. היכן שוויון הזכויות?".

שתיקה.

"גם אינך מתנגד לאכילת חיה שמתה מעצמה, אז מדוע אינך אוכל בן-אדם שמת במילא? מדוע תכנה זאת 'קניבליזם'?".

שתיקה.

"אתה מפלה את החיות לרעה לעומת בני האדם ולטובה לעומת הצמחים. ואולם בני אדם שהם צמחים אינך הורג, וכי מה ההבדל ביניהם ובין הגזר?".

שתיקה.

"זו יכולה להיות שאלה גם לאוכל הבשר, שכן אין הבדל מהותי בין 'צמח-חסר-פוטנציאל' ובין בעל-חיים. כמו כן, חולים-סופניים, שתלויים במכשירים חיצוניים וסובלים, מהווים בעיה. כך גם הפלות מלאכותיות. כך גם סיוע להתאבדות. כך גם ירייה בסוסים. מהי הגדרת החיים? מהי הגדרת הערך בחיים? ושוב – היכן הגבול? מי קובע אותו? למה דווקא שם? על סמך מה נתת לעצמך את הגדרת תחום-החיים?".

שתיקה.

"אתה שותק – זה סימן שאינך יודע. מה אתה עושה עם אי-הידיעה הזו? הרי שנינו לא יודעים, אך אני לפחות לא קובע חוקים שרירותיים. אני מתמודד לשווא עם השאלה, אך איך אפשר להציב גבול אקראי ללכת לפיו? איך אפשר להתעלם מאי-הידיעה?".

שתיקה.

"ומה לגבי בעל-החיים שבספק? למשל, האם תאכל אמבות? אני יודע שאתה יכול לא לאכול ולפתור את עצמך מהתסביך, אולם מה תעשה כאשר הנקודה ההיפותטית הזו תתממש ותעמוד למבחן? מה תעשה במצב העדין, שבו זו-זו תהיה השאלה (למשל, כאשר תינתן הבחירה בין הריגת אמבה להריגת בעל-חיים)?".

שתיקה.

"צמחונות אמוציונאלית אני מבין; זו סלידה טבעית מדם, תופעה פסיכולוגית, אך צמחונות רעיונית תמוהה בעיניי, והרי זה עיקרון אי-רציונאלי. ואולם, האם באמת קיים ההבדל ביניהן? אולי המניע הרגשי והמניע המחשבתי הם זהים בתכלית, אלא שהרגשי עמוק יותר, ראשוני יותר. בכל אופן, הצמחונות לא נובעת מהנשמה, אם כך מדוע?".

שתיקה.

"ואם במילא שחטוהו למה לא לאכלו? ואם תוצאת אי-אכילתו תהיה זריקתו לפח, אז מה התועלת?".

שתיקה.

"למה אתה כפייתי? מה יקרה אם תאכל פעם אחת בלבד? ואם תאכל בטעות? כן, אם תחטא בשגגה – אילו השלכות יהיו לכך?".

שתיקה.

"ולמה אינך מציל את כולם מהרג? מדוע אינך מטיף? מדוע אינך מונע? מדוע אינך מחוקק חוק, שיחייב לא רק אותך? הרי רצח אדם אתה מסכל, אז מדוע אינך עוצר את הקצב? ומדוע לא תסכן את חייך כדי להציל בעל-חיים?".

שתיקה.

"מה עמדתך בקשר לניסויים בבעלי-חיים? וגני-חיות? וחיות בית? וארבה שהורס יבולים? וזבובים מטרידים שפולשים לבית? וג'וקים?".

שתיקה.

"ואולי זו דרך הטבע? ואולי לכך הם נועדו (אם הם אינם מבינים ואינם חושבים ולא אכפת להם למות)? אמנם ספק אם אנו בנויים לאכילתם מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית, אבל צמחונותך היא הרי שכלית!".

שתיקה.

"אינך אוכל בשר, אך האם אתה מוכן למכרו או לקנותו? וגם... לא משנה. במילא אינך עונה, ואולי אינך שומע או מדבר?".

"תודה על הגזר" – אמר חוני, שבדיוק בלע את הבליעה האחרונה ושוב יכול היה לדבר. כמה מוזר ומפתיע לשמוע את קולו לאחר ההיאלמות הממושכת, שנוצרה כדי למנוע את היחנקותו.

הוא חזר בחיוך למעגלו ואני נפרדתי ממנו ופניתי לדרכי נטול-הבעה. כלב שחלף על פניי והתיישב למולי סיפק לי את ההשראה וכך כתבתי את השיר – "עולמם (הזה והבא) המופלא והנסתר של בעלי החיים האחרים":

ראיתי כלב

התבוננתי בו כשעה

וחשבתי...

וחשבתי...

וחשבתי...

בעיניו השתקפה מהותי.

(זמן מה לאחר כתיבת השיר הזדמן לי לקרוא את הקואן הזני: "האם לכלב יש טבע-בודהא?" והדמיון הרב ביניהם הדהים אותי). לפתע הכלב פצה את פיו והקריא לי מכתב שכתב "לבני האדם":

אני רואה אתכם וליבי מלא רחמים:

גידלתם משוררים וסופרים ופילוסופים ושאר אמנים ותוהים וטועים

והגעתם למסקנת השתיקה, כשאנחנו כל הזמן שתקנו.

אתם חושבים עד לאי-ידיעה ויוצרים עד שעמום מהסתמיות והארעיות

כשאנחנו לא עשינו זאת לשווא אף פעם.

מצאתם שהאהבה והמוסר הם שקר – ואנו תמיד ידענו זאת.

מאסתם גם בבגד – ואנו עירומים.

תהיתם על המין ואתם מזדווגים – כך גם אנו.

שקלתם את המוות ועודכם בחיים – כמונו.

הלכתם בשביל עגול עד אותה הנקודה בה נשארנו.

עכשיו שנינו נהנים

ובסוף שנינו נמות!

בחמלה מהולה בבוז או גיחוך

בעל החיים הבהמי

נ.ב.

מותר האדם מן הבהמה – שהוא תוהה על מהות האין

אך זאת יאמר לחובתו ולא לזכותו.

הכלב סיים את דבריו בנביחה ואני נשכתי את שפתיי.

תורת המוטציות

עזבתי את המקום. ציפורי-שיר צייצניות הנחוני והראו לי את החץ המסמן. בעודי מתהלך הרהרתי (או להפך – בעודי מהרהר התהלכתי...) על קיומם של כל מי שאינם אני:

אולי כל הסובבים אותי אינם אמיתיים – החלתי בהרהורי – הרי לא יכולה להיות לי ערובה לכך שהם אינם מלאכותיים. אולי הם רק בובות, שהורדו לעולם כדי לשעשעני או לנסות אותי. אולי הם רק תפאורה לעולמי והוא היחיד שקיים. איך אוכל לדעת אם הם באמת מרגישים? איך אוכל לדעת אם הם באמת חושבים? ואולי הם אינם אנושיים; אולי הם מוטציות.

אי-אפשר להפריך את הקביעה הזו בכלים הקיימים. זו השערה המבוססת על אי-הודאות האנושית ביחס לסביבה החיצונית וטיב התקשור איתה. המצב המתואר כאן הוא אפשרי ולכן צריך לקחת אותו בחשבון. אי-אפשר להתעלם מהתיאוריה כשהיא מציאותית, רלוונטית ורווית השלכות מעשיות.

ספקולציה אחת היא – שקנוניה-של-מעלה יצרה את העולם רק למעני ובראה גם דמויות-פיקטיביות, שישמשו לי כחברה. הדמויות מתפקדות כמבוך לשפן-ניסיונות, או כצעצועים של תינוק. הן מדברות לפי שדרים תת-קוליים ופועלות לפי תוכנית ידועה-מראש. מעשיהן מתוכננים, או לפחות נשלטים על-ידי שלט-רחוק. בכל אופן, הן פיקציות.

ספקולציה שנייה היא – שאני הוא אלוהים, שרק אני קיים, שכל הסובב אותי אינו אלא מוצג-דמיוני, הזיה נרקוטית. אינני רק מרכז-העולם, אלא – כל העולם; העולם זה אני, אני אלוהים!

בלתי אפשרי להפריך את הטענה – ודאי שלא אדם אחר, שהוא בסך-הכול ישות-הולוגרמית, אך גם לא אני. זו תזה מושלמת. אין לערערה, על אף הספק שבה, או בעצם בזכותו. שמתי לב שהמילה 'ספקולציה' צמודה למילה ספקות במילון במילון העברי. יש דברים בגו.

העולם כולו נמצא בראשי. כל העצמים הם בסך-הכול אובייקטים והם חסרי-קיימות ללא הסובייקט. כשהם לא מיוחסים אליי הם נעלמים, כך גם כשאני ממצמץ! ומי יוכל להבטיח לי שזה לא כך? הרי אין לי סיבה להאמין שלא ולכן עליי להתחשב בעובדה זו ולפקפק בקיומם, עם כל מה שמשתמע מכך.

אין חוויה קולקטיבית. תחושת האחדות היא אשליה-נפשית ותחושת ההתחברות לטבע היא אשליה-אופטית. האדם הוא ייצור בודד. רק בעצמו הוא יכול לבטוח ורק לעצמו הוא יכול להאמין. לגבי כל השאר תמיד תהיה חוסר-ודאות. אין לי דבר מלבד עצמי. אני בודד בעולם.

חלמתי חלום. ידידי הופיע בו. הוא אמר לי משהו חשוב או מרגש. כשהתעוררתי שאלתי אותו אם הוא זוכר זאת, אך הוא טען שהוא בכלל לא דיבר איתי, הוא שכח שהא היה שם ואולי הוא לא היה... לא ידידי היה בחלומי, אלא התת-מודע הטעון שלי. תווי-פניו היו רק שאריות-זכרוני ואני היוותי את דמותן ממוחי. הוא אמנם דיבר בחלום, אך לא הייתה לו מודעות, הוא היה חסר הכרה, חסר קיום, שקוף. כשהתעוררתי הוא נעלם וכשאמות – כל העולם הזה ייעלם. האנדרואידים לא יוכלו להחזיק מעמד בלעדי, משום שגופם ייעלם ברגע שיעצמו עיניי, קולם – כשאתחרש, קיומם – כשאחדל. החיים הם חלום אחד גדול שאני חולם וכל המשתתפים האחרים שנוכחים בו יימוגו ברגע ההתעוררות.

אם אצא רגע מנפתולי התיאוריה אומר – שסביר להניח שכל אדם חושב בדיוק כמוני וכל אדם קיים בדיוק כמוני וכך גם העצמים. סביר להניח שהעולם בנוי מקבוצת-בודדים, שלא יכולה להתחבר. ואם אמשיך בקו זה אז – בחיים אין מפגש אמיתי, למרות שמפגש יוצר חיות והתבודדות – מוות, ובמוות החיים הם הפרדה והחדילה היא איחוד-נשמות!

כשאנו חיים החברה האנושית מורכבת מאוסף אינדיבידואלים נפרדים, חסרי קשר, בלי מגע. שלל בעלי ההכרה, המנותקים האחד מרעהו בבסיס. וכשאנו מתים מתאחדים הניצוצות לאש אחת גדולה והאור שהתפצל בלידה חוזר ומתאחה לשלם.

העולם החזותי הוא תפאורה. ההוויה הקוסמית היא מראה-שווא. המאורעות החיצוניים הם תרחישים פנימיים. הקיום שמחוץ לעצמיות הוא כזבי. הצורה הנתפשת היא אשליה. הכול חלום. הכול פנטזיה. כמו הראייה הפסיכודלית שמעורר הסם כך גם קליטת-היקום כולה. הכול הזיה. כלום לא קיים באמת. רק אני לא חלוּם. רק אני לא מוטציה. מה זה הדבר שמייחד אותי מכל השאר?  - זו המודעות, ההכרה העצמית!

השאלה העתיקה אודות חסר-החושים הצליחה להוליד בינתיים רק פנומנליזם, אך זה לא מספיק; כאשר כל הקיום תלוי על החוט הדק שנקרא – 'חושים', הוא נשאר בלתי-מובן ובלתי-אמין והאדם נשאר חסר-בסיס וחסר יכולת להביט על עצמו. מוכרח שיהיה יסוד אחר שעליו יתבסס הקיום, יסוד שאינו תלוי באובייקטים אלא בעצמו בלבד, לעת עתה אקרא לו – 'עצמיות'. חסר-החושים הוא בעל עצמיות מלאה והכרה טהורה בה וזאת משום שאין לו גירויים שיסיחו את המודעות-העצמית שלו; חסר-החושים כמוהו כמת!

מתורת המוטציות מתחילה אושיית-הפרנויה, שמתפתחת לאמירה – "הכול כזב", וממנה (בין היתר) נובעת גם הכפירה בזמן ובמקום. ההיסטוריה לא התרחשה לפניי ולא תתקיים אחריי, אפשר לומר. הקיום נמצא מעבר לעולם התופעות ואף מעבר לעולם הטרנסצנדנטלי, כי העצמיות היא פרה-אקזיסטנציאליסטית ואף טרום-הכרתית!

עד כאן ההתלהבות מההתהוות ועכשיו צריך למצוא את הדרך בה אתייחס אל תורת-המוטציות רבת-ההשלכות. הו, יצורים פיקטיביים, אנשי-הכאילו, ישויות שאינן, למרות הכול אתייחס אליכם כבני-אדם חיים. אמנם אין לי על מה להסתמך, אמנם צעד כזה הוא חסר-בסיס, אמנם לא מצאתי הוכחה או עירבון לנכונותו, אך אף-על-פי-כן אשב עימכם. נבנה את ההתקשרות על ריק ועל 'אולי'. ניצור שיתוף על אי-אמון ועל סימני-שאלה. וזאת משום שאין לנו ברירה. אסור לנו להיכנע לאי-הוודאות. החיים חייבים להימשך גם אם משמעות הדבר התפשרות ופגימה בשלמות. צריך לקבל את הדין ולהתפשר עם העולם האנושי. אם נסתגל לעולם – נהיה מסוגלים (להישאר בו)!

תמיד צריך לשאול לאן מוביל השביל. תמיד צריך לשאול מה הלאה. וכאן ההמשך הוא ההתפשרות ומילת המפתח היא – 'ובכל-זאת'. הברירה היחידה שנותרה מלבד זו היא ההתבודדות המוחלטת, איבוד חושים, או – מוות.

אני מקיים מערכת-יחסים שקולה עם העולם שמסביבי, אך תמיד נשארת בי ההכרה לגבי טיבו האמיתי של האובייקט. ומלבד זאת – שאלת קיומו של האובייקט יכולה להישאר פתוחה, כי היא לא משנה דבר מבחינה מעשית ורק מבהירה מהות מבחינה תפישתית וכך קרה שמעז יצא מתוק.

פגישה משולבת (עם פיט ודודו)

נעשתה לי קפיצת-דרך (או שהאקסטאזה-הסהרורית השכיחה ממני את השביל ואת עצמי והליכת-הירח הובילה אותי בחוסר-מודעות ובניתוק מהסביבה) ומצאתי את עצמי פתאום ליד שני אנשים.

"שלום".

"שלום".

"שלום".

"אני בדרכי אל האמת. מה שמך?".

שמי פיט. גם אני אוהב את האמת ומשום שאני איש-פתגמים אני מנסה להכניסה למשפט אחד קצר, הוא הפתגם".

"ומה שמך?".

"שמי דודו ואני איש הדו-משמעות, הכפל-לשון, התרתי-משמע. גם אני אוהב את האמת, אלא שלא רק את צידה האחד".

לאחר ההיכרות הקצרה קלחה השיחה:

אני: "איזה יום יפה היום. לו הייתי בא לכאן בלילה לא הייתי יכול לראות את הפרחים".

פיט: "השמש היא התגלמות הבהירות והגילוי רק לכאורה, אבל למעשה – ביום לא רואים את הירח".

דודו: "כשם שמטהרי-האוויר לא יודעים שהיה ריח".

אני: "אך כשחשוך יש דרכים רבות להביט בלבנה ואילו בשמש אי-אפשר להסתכל".

דודו: "נכון, בשם: 'אש' אי-אפשר להסתכל".

אני: "ומה עוד אפשר ללמוד מכך?".

פיט: "כשם שיש נווה-מדבר, כך גם יש ארגז-חול בעיר".

דודו: "אם הוא בעיר – שוב חזרנו לאש...".

פיט: "צלליות אור ממנורת החושך – כך הם דבריך".

אני: "צלליות אור ממנורת החושך? – והרי החושך והאור אינם הפכים, הם לא פוזיטיביים; החושך הוא הריק והאור ממלא אותו כשהוא נמצא. את האור אפשר לחסום, את החושך לא, כי החושך הוא המצב הטבעי והאור הוא הבריאה שבתוכו".

פיט: "דימוי הבא לשם המחשה של נקודה ספציפית אינו צריך להיות כפוף לחוקי הפיזיקה".

דודו: "אני אשפוט: פי זיכה. אין אש-מה בפיט".

אני: "ומה עושים בחורף?".

פיט: "אני דופק את הראש בקיר ואחר-כך מנקה את הדם".

אני: "וכי למה? מה התועלת?".

פיט: "צריך לחיות את הצער".

אני: "כלומר?".

פיט: גם דמעה היא יפה...".

דודו: להתייפה אך להתייפח".

אני: "אומרים להתייפות".

פיט: "בעולם מעוות – צריך להתעוות. צריך שתהיה התאמה".

דודו: "התאמה יוצרת הטעמה (תרתי-משמע)".

אני: "ראיתי קודם כלב ופתאום הבנתי למה אומרים שהוא ידידו הטוב ביותר של האדם, אך תמהני מיהו אויבו הגדול של האדם".

פיט: "האדם הוא אויבו העיקרי של עצמו".

אני: "אז מה אתה מציע?".

פיט: "כדי לעקם ברזל צריך פלדה".

אני: "כוונתך שאת הרגש תכריע המחשבה?".

פיט: "ודאי שלא, והרי – הויכוח פשט את הרגל והפילוסופיה פשטה את היד".

דודו: "זה כה פשוט".

אני: "אז מה כוונתך, פיט?".

דודו: "כוונתו – לעשות שלום".

אני: "במובן של התפייסות-עצמית או במובן של פרידה?".

דודו: "במובן של השלמה".

פיט: "רק בחושך רואים את האור".

דודו: "רק בחוּשְךָ אתה רואהו".

הנהון.

אני: "לא הבנתי".

פיט: "את החכמה האמיתית כל אחד יכול להבין".

אני: "לא, לא – לא הבנתי מה יש לך להגיד נגד הלוגיקה".

פיט: "מזג-האוויר אינו חשוב במלחמה".

אני: "אך אבחון-המחלה נעשה בעזרת סימפטומים".

פיט: "ולכל תרופה יש את תופעות-הלוואי".

דודו: "הלוואי".

פיט: "ומלבד זאת, ידע מסתמך על מחשבה ומחשבה מסתמכת על ידע ולכן הם חסרי בסיס".

אני: "די. נראה לי שפרקתי את מטען המילים המוגבל שלי ולכן מוטב שאשתוק".

פיט: "אל תגווע ואל תשבע, ובכל-זאת – תיאזר בסבלנות".

דודו: "תיעזר בה".

פיט: "והרי מי שלא משקיע – שוקע".

אני: "להפך – זו ביצה, שככל שאנסה יותר לצאת ממנה – כך אשקע יותר".

פיט: "בשבילי זו ברכה, ומי שרגיל לשחות בים לא מתרגש מברכה. לעומת זאת, מי שלא יודע לשחות – שלא ייכנס למים ובטח שלא יהיה המציל".

דודו: "גם בשבילי זו ברַכה".

דומייה קצרה.

דודו: "ואני יודע לסחוט מים".

אתנחתא.

דודו: "גם מפני השמש צריך הצלה".

פיט: "אפשר להשתזף ואפשר להישרף".

דודו: "צבע העור כצבע האור".

חיוכי-התמוגגות.

פיט: "האדם החי נהנה בעוד הפילוסוף מגיע למסקנה שהמטרה היא ליהנות".

דודו: "אפילו הסוף הוא א-פילוסוף".

פיט: "הילד לא רק צעק: 'המלך עירום', אלא גם הלביש אותו".

אני: "הילד רואה כמו עטלף – יש דברים שהוא לא רואה בכלל ויש דברים שהוא רואה ואחרים לא".

דודו: "אבל האדם נע בכיוון ההפוך להצטערות".

מבטי מאיסה.

אני: "בהמשך לשיח אודות הספונטאניות הפזיזה – האם אינך חושש לקנות חתול בשק?".

פיט: "אני בסך-הכול שואל – כמה אפשר לשטוף את הכוס לפני השתייה?".

אני: "אם כך, בסדר. עכשיו השקני מעט משנינותיך, בלגימות קטנות, שלא אשתנק".

פיט: "בחפץ לב: הצפוי אינו כפוי. תמיד שינוי מלווה בגינוי (-עצמי). כל דעה נובעת מצורך קיומי. ניחוש זה חוש. צריך לעצב את העצב מחדש. להיות גאון זה שיגעון. כשהחיים כרגיל החיים חרא-גיל. צרכן צריך להיות צרחן. אדישות היא התגובה החזקה ביותר. הכוונה גדולה מהמעשה. את האופק לא רואים ברור, לכן צריך ללכת צעד אחרי צעד. גם העין השלישית יכולה למצמץ ואפילו לפזול, או להזדקק למשקפיים. עם המפתח המתאים כל מנעול נפתח. אין לשבור שבור. עצה שניתנת לכולם – גרועה היא (בניגוד ל...). המוות עושה את אלוהים. יצירה היא יצר. הבינוניות לא קיימת, כי לכלום אין ערך".

עצירה להתנשפות.

אני: "מה עוד?".

פיט: "הזמן חייב להיות יחסי למשהו ואם הוא אין-סופי הוא לא קיים. לכן האלוהי הוא הכול וכלום. הריק הוא משהו – הוא רק ריקנות, והכול הוא כלל לא דבר, אלא בסך-הכול כלום. החיים לא מספיק טובים בשביל לרצות לחיות. ככל שהעולם מתפתח – עולם הדמיון מצטמצם. כשאני רואה את החורף קר לי".

אני: "כבר שמעתי פעם מישהו דומה, שאמר לי שבניינים גבוהים גורמים לו להתאבד".

פיט: "המקוריות תלויה במקריות. לא הראשוניות-הכללית היא מה שחשוב".

אני: "תמשיך...".

פיט: "ההצגה הטובה ביותר היא זו שלא מאמינים שהיא הייתה הצגה, שכל-כך משכנעת עד שחושבים שזו המציאות והכול מתרחש באמת ולא רק משוחק".

אני: "נו, אל תפסיק!".

פיט: "אם רצונך שאדם יהיה קשור – דאג לכך שלא הוא יקשור את עצמו".

אני: "מכאן שבכדי להשתחרר האדם צריך לקבל עזרה. הוא לא יכול לצאת לחופשי בכוחות עצמו".

פיט: "לא! הרי האדם קשר את עצמו!".

אני: "משפטך האחרון אינו פתגם".

פיט: "הקרבתי משפט אחד למען המשפטים הרבים שיבואו לאחריו".

אני: "והרי זה כמו להרוג אדם כדי שיהיה לילדיו מה לאכול".

פיט: "רצח מוביל לנצח".

אני: "מה הקשר? התחלת להגיד משפטים ללא מובן".

פיט: "פשר זה לא עניין של קוד ופענוח".

אני: "גם זה אידיוטי. מוטב שתשתוק. עכשיו אני מסופק אם השם 'פיט' באמת נגזר מ-'פתגם', או שמא מ-'פטפוטי-סרק'. אמרות-השפר שלך מתיימרות לבטא אמיתות (נשגבות או לא), אולם הן גיבוב מילים, שלכל היותר מהווה חומר-למחשבה. אתה מחשיב את עצמך שליח של אמת מוחלטת, אך אינך טורח להעמיק שורשים. נוסף על הכול אתה גם מנסה להכניס עיקרון שלם למשפט אחד קצר וכמה שהתוצאה מחפירה – הכוונה מגוחכת עוד יותר (הכוונה גדולה מהמעשה, אמרת...). נדמה לך שאתה האמת, אך לא אותך אני מחפש. סור מדרכי! קביעותיך אינן מרשימות אותי. אני יכול לחיות בלעדיהן".

פיט: "אסור מדרכך, אך אשוב לסורי".

דודו: "למה אסור?".

אני: "הו, כמעט שכחתיך. הגיע תורך. אנא שעשעני במשחקי-המילים ה-'ביגמיות' (ולעיתים ה-'פוליגמיות') שלך".

דודו: "בסדר. השביל האמצעי הוא רק אמצעי להגיע למטרה. איווי הוא עיווי. הון זה און (ת"מ). המַענה מֵענה והענייה ענייה. מי שרוצה להאריך חיים צריך להעריך אותם. הכעוס הוא כאוס. כל אמתלה – אמת לה. התאמרות היא התעמרות. כל אופנסיבה מצריכה אופן וסיבה. ה-'עין השלישית' עצומה. אומנות האמונה מצריכה התאמנות. אילמות מובילה לאלמוות ואלָמות – אל מוות. הרחם מרחם. כדי להיות מאופּק צריך להיות מאופק (כאפיק נחל שאופקו ים). התגלות מובילה להתגלות. גורו מהגורו וגורו מגורו (וכן ממגורו). מרעיב זה מרהיב. חם ליד האח. נעלה עד הנעלה. מי שתוהה טועה. טוהר זה רק תואר. מזהיר. טיפוס. כפר. מושב...".

אני: "די די די! אינני רוצה לשמוע עוד. אתה מדבר ב-'תרתי-משמע' בעוד האוזן היא חירשת. אתה מדבר ב-'כפל-לשון', כשבעצם אין מה להכפיל (0 נשאר 0). אתה מדבר ב-'דו-משמעות', אף שלדברים אין משמעות כלל. לשום דבר בעולם אין משמעות. ועוד אמרת, ש-'מי שרוצה להאריך חיים צריך להעריך אותם'. האם אינך מבין שלכלום אין ערך; לא לחיים ובטח שלא למילים המתיימרות לייצגם. אז מדוע ליצור שתי משמעויות כשאין בסיס אפילו לאחת? אתה מעמיס יותר מדי תוכן על כתפיה של מילה אחת קטנה".

דודו: "כי משמעות זה עניין של השתמעות וערך זה עניין של עריכה. שווי זה עניין של שוויון וחשיבות זה עניין של מחשבה".

פיט: "ובשביל מה יש לך שתי אוזניים אם לא כדי לעשות מיזוג של הזוג?".

אני: "שיתקו. אין לי זמן עכשיו למשחקים. אולי בפעם אחרת שלא אהיה כל-כך עסוק אשב עימכם, אך עכשיו דברים אחרים מטרידים את מוחי. מזלכם שניחנתם בחן רב, שמצליח להציל אתכם ואף לעורר בי חיבה כלפיכם. כמו תינוק שבכיו מכפר על אומללותו וחמידותו – על אין-העניין בו. התינוק לא יכול להתקיים לבד. כך גם אתם – כשאתם כשלעצמכם אינכם ראויים. אתם רק קישוט".

דודו: "ואתה דון-קישוט".

עוד הספקתי לשמוע את דודו, ברם כבר התחלתי להתרחק מהם תוך-כדי נפנוף לשלום, עד שנאלמו קולותיהם ולבסוף גם דמויותיהן נעלמו. עתה הייתי צריך לשבת מעט להתאושש מהמפגש המסעיר.

שינה תחת עץ (ת"מ)

התיישבתי מתחת עץ עמוק-שורשים ונשענתי על גזעו. השעה הייתה כבר שעת-צהריים והשמש להטה וקפחה, אולם אני הייתי מוגן בצילו של העץ הגדול. ניסיתי לחשוב על מאורעות היום שעברו עליי ולנתח את התרחישים ואת האנשים שנתקלתי בהם, אך נרדמתי תוך שניות בודדות, עוד לפני שהספקתי לקרוא למחשבה. מול הנוף המרהיב של שדות ירוקים אין-סופיים ישב אדם וצייר. הצצתי בתמונתו וראיתי את אותו הנוף בדיוק, אלא שהפעם בגבולות הבריסטול.

"בשביל מה אתה מצייר מה שבמילא יש?" – שאלתיו.

"אינני משכפל אלא יוצר. עצם העובדה שציירתי דווקא את הנקודה המסוימת הזו מתוך אין-סוף הנקודות שמהן מורכב הטבע – עושה אותה לשלי. האמירה אינה בריאה יש מאין, אלא התמקדות על דבר ספציפי מתוך המכלול הקיים. המשמעות גלומה בבחירה" – ענה הצייר.

"אך בשביל מה אתה בכלל מצייר?" – שאלתי.

"לא יודע".

"הרי זה חסר-ערך. הכול נובע ממניעים נפשיים. יש לך צורך ליצור ואתה צריך להיפטר ממנו" – אמרתי.

"בשביל מה?" – שאל הצייר.

"לא יודע".

"יש לך צורך להיפטר מהצורך ואתה צריך להשמיד אותו" – אמר הצייר.

"בשביל מה?".

"לא יודע".

"גם אני לא".

שתיקה.

הצייר הוציא את תיק-העבודות שלו והראה לי את ציוריו; עוד ציור ועוד ציור ועוד אחד ועוד...

"מה זה?" – שאלתי פתאום.

"זו כרכרה".

"ומה הסיפור שלה?".

"כדי לדעת את זה תצטרך להיכנס לציור" – אמר הצייר.

הכנסתי רגל אחת לציור ואמרתי: "תיכף אשוב".

"כשתחזור אקריא לך את המסה: 'אמנות איכותית ביחס לאיכות-החיים', שמדברת על מהות ה-'טיב', שמציאותו נמצאת בספק. המסה אינה מדברת על מהות האמנות. האמנות משמשת בה רק כמיקרוקוסמוס של החיים" – אמר הצייר.

הנהנתי בראשי וקפצתי פנימה.

בציור היה ערב. הסוסים שהיו רתומים לכרכרה (שעכשיו ראיתי עד כמה מלכותית היא) התאבסו מן העשב הרך. הם היו מרוסנים, אך הנהג, האוחז-בשוט, היה נסער.

"מה קרה?" – שאלתי בדאגה.

"עלה מהר. אני אסביר לך בדרך".

ניכר היה עליו שהוא ממהר. ההצלפות בסוסיו המאולפים נעשו בתדירות גבוהה, שרק הלכה וגברה. עברנו מרהט לרהט. לאט-לאט חשתי שגופי מתחמם.

"שכחתי אותו" – אמר לפתע הנהג.

"את מי?".

"מישהו מאוד חשוב שילם לי כדי שאקח אותו לאן שהגעתי ואני כל הזמן חשבתי על המקום אליו אני נוסע, כך שלגמרי שכחתי לשם-מה אני נוסע לשם. באמצע הדרך הוא ירד כדי לעשות את צרכיו ומיד לאחר שהוא נעלם בשיחים אני המשכתי בלעדיו. כל הזמן חשבתי רק על המקום אליו אני צריך להגיע. לא שאלתי 'למה'. לא חיפשתי את הסיבה. המשכתי בלעדיו והגעתי ליעד, אך שכחתי את המטרה!".

"יפה שהצייר בחר לצייר את הנהג ולא את הנוסע האבוד" – הרהרתי בליבי.

"אתה מקשיב לי? איפה הייתי? אה – אז הגעתי ליעד, אך שכחתי את המטרה ולכן הכול היה לשווא, ללא תועלת, סתם. כאילו לא עשיתי כלום ואפילו גרוע מכך, כי אני צפוי לעונש. בכל אופן, כשהגעתי שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה?' ומיד נזכרתי שמישהו זועם כנראה מחכה לי באמצע הדרך. האנשים שחיכו לו זעמו אף הם ושלחו אותי לאסוף אותו מן המקום בו זנחתיו. 'אל תחזור בלעדיו' – אמרו ושיניהם שלופות וחדות. עכשיו אתה מבין למה אני נסער? אה?".

הוא ירד מן הכרכרה והחל לצעוק בקולי-קולות: "אדוני, אדוני, איפה אתה? חזרתי, בא ניסע", אך אין קול ואין עונה. הנוסע כנראה המשיך בדרכו עם מישהו אחר. אולי טרמפ. ואולם הנהג לא התייאש. הוא המשיך לחפש ולחפש. מה כבר היה לו לעשות? לחזור למקום ההגעה לא יכול היה מפאת הבושה והייאוש.

"יפה שהצייר הקפיא את הנהג ברגע ההגעה, שנייה לפני רגע המעבר (מסיפוק לצער מהול בפחד ודאגה) ואל עכשיו" – הרהרתי בליבי.

למרות שהיה ערב זיעה הצטברה במצחי. החום שפלש לגופי בהדרגה כל זמן הנסיעה המשיך להציף אותי אף עתה. הרטבתי את פניי, אך ללא הועיל; החום רק עלה ועלה ודומה היה שהגיע לשיא-הלהיטות. עוד לא הספקתי לצאת מן התמונה ולשמוע את מסתו של הצייר והשמש סילקה את חלומי והעירה אותי משנתי.

נרדמתי בצל והתעוררתי בשמש – כיצד הדבר אפשרי? השמש אינה זזה ואני הרי ישנתי, רק העולם שהיה אמור לסכוך על ראשי זז. העץ שהפריד ביני ובין השמש ועצר את קרניה המכוונים אליי הוזז על-ידי כדור-הארץ ואפשר את חימומי מחדש. העץ הוא חלק בלתי-נפרד מן העולם, מכדור-הארץ (ואני?). בכל אופן, המנוחה לא התאפשרה. הרגיעה לא הצליחה. השלווה לא החזיקה מעמד לאורך-זמן. וזה לא משנה אם האדם משתנה או משונה – אף פעם היחס בינו ובין השמש לא נשאר במצב סטאטי. הכול נע. הכול בתנועה. אין מקום שאפשר לשבת בו תמיד. אולי בינתיים הוא מספיק טוב, אך זה רק בינתיים; לזמן מוגבל. לאט-לאט הוא יתחיל לאבד את טיבו. לאט-לאט השמש תתחיל לפלוש אליו ואז יהיה צורך בדינאמיות, בחיות, בתזוזה.

כן, זה קורה לאט-לאט, לא בבת אחת, אלא בהדרגה. ההתפתחות היא איטית. ההתהוות אינה פתאומית. ועצם העובדה שהמקום לא טוב בכל זמן ובכל מצב אינה גורעת מטיבו – הוא היה די טוב בזמנו, במצב מתאים. כשנרדמתי הוא היה מושלם; הצל כיסה אותי לגמרי. אחר-כך הוא לאט-לאט התחיל לאבד נקודות-זכות (אך עדיין היה ראוי שאשב בו), עד שלבסוף סיים את תפקידו כמחסה (או כמכסה) ואילצני לקום.

קמתי.

שנים-עשר הצריפים

עתה הגעתי לשורת-צריפים. כולם נראים זהים: גגות, דלתות, חלונות. תהיתי האם גם מבפנים אין הבדל ביניהם והחלטתי לעשות מעשה: לקחתי אבן גדולה, הנחתי אותה מתחת לחלון של הצריף הראשון, עליתי עליה והצצתי אל תוך (תוכן) הבית. הדקורציה הייתה פשוטה מאוד; כמה תמונות, ארון ושולחן-אוכל עם כיסאות. ליד השולחן סעדו איש ואישה את ארוחת הצהריים שלהם. עמדתי בשקט מופתי מאחורי חלונם ותיעדתי את שיחתם הבאה:

היא: "תעביר לי את המלח, בבקשה".

הוא: "מדוע את אומרת 'בבקשה', וכי לא ברור שאת מבקשת? וכי חשבתי לרגע שאת דורשת או מצווה? הרי כל מהות המילה הזו היא נימוסים ומלבד זה היא חסרת-ערך לחלוטין. ואנו מכירים כבר כל-כך הרבה זמן. איתי את לא צריכה להעמיד פנים. איתי אינך צריכה להתחבא מאחורי החיוך-המלאכותי ולברוח אל עולם-המוסכמות. אחרי כל-כך הרבה זמן שאנו ביחד אני מצפה ממך שתהיי טבעית ושלא תתגנדרי ותתיפייפי כבהרגל. שתסירי מעליך את המסכה ותזרקי את כל המקובלות-החברתיות-חסרות-הפשר-כשלעצמן. בזה שאת אומרת 'בבקשה' אינך מביעה כבוד כלפיי, אלא להפך; את גורמת לתחושת ריחוק! אם כך בבקשה – הימנעי משימוש במילה זו".

היא: "בסדר. אני מבינה. לא צריך להתרגש. תעביר לי את המלח".

הוא: "לא חבל על המילים? ועוד בזמן האכילה...! אינך צריכה לומר לי 'להעביר', הרי זה מובן מאליו. הן ודאי לא אחשוב שרצונך הוא שאראה לך את המלח, או שאחביאו וכד'. גם אם היית מפשיטה את המילה ממשפטך הייתי מבין שמדובר בהעברה. אמנם זו לא תוספת בעייתית כמו 'בבקשה' – שבעייתה היא המהות – אולם בכל-זאת חבל על כל מילה, זה בזבוז זמן וכוח וזה מיותר. בנוסף לכך, כבר ודאי את מבינה לבד, שאין צורך לומר 'לי', כי רק שנינו כאן!".

היא: "טוב... הבנתי... המלח".

הוא: "אחרי כל-כך הרבה זמן שאנו ביחד הייתי מצפה מאיתנו להבין האחד את צורכו ורצונו של השני גם מבלי להשתמש במילים. הייתי צריך להעביר לך את המלח מבלי שהיית צריכה לבקש זאת. מעכשיו, אפוא, אנסה לספק את מבוקשך מבלי שתבקשיהו, רק על-פי תחושה אינטואיטיבית וידיעה טלפתית טהורה!".

היא: "או-קיי".

(הוא מעביר לה את המלח).

היא : "תודה".

הוא: "נו...".

דיאלוג די מונולוגי, למען האמת. חסכני מהכיוון הלא-צפוי. להיות שתקן בכוח, באובססיביות ובהתעקשות-יתר זה סתמי. מילא אם זה היה טבעי, אך הבן-אדם רק סיבך את מה שפשוט מטבעו. ולשם מה? – סתם. אינני יודע מדוע האישה נשארה איתו...

בכל אופן הגעתי לצריף השני. שוב הצצתי מהחלון וראיתי ילד, נער וזקן. את ההתרחשות הראשונה סיכמתי בשיר: "זוהי אמנות החיים":

"זוהי אמנות החיות"

 - אמר המתבגר לסבו

והוא היה משוכנע וניסה לשכנע

והוא חשב שהוא חושב יודע

"הנה האמת ניצבת

מול עינייך המקומטות. ברחובות

הנה הדרך המוזהבת

הרי העקבות!".

והזקן רק אמר: "חכה", ומלמל:

"אמנות החיוּת כמו כל אמנות

היא רק עניין של הסתגלות ומיומנות!".

תוכלו לומר:

"זוהי השחיקה"

ושהוא יודע רק את

אמנות המוות

אך מתבגרים הנכם.

ואולם הילד

שתק כל העת

וחייך.

אחר-כך הושיב הזקן את הילד על ברכיו ואמר בקול חלוש ונוגה ("גם אני"):

גם אני הייתי ילד והעולם נראה ללא כחל וסרק

שתיתי מבור המים, באין צמא – אין סבל.

גם אני התבגרתי ואל הבור איך לא אירק?

כי גיליתי שעל רגעי האושר גוברים היגון והאבל.

גם אני הייתי איש והשלמתי עם כל מכאוביי

עוד מהמים המורעלים – מלוא לוגמי ללבי הרווה.

גם אני הזדקנתי, ובעודי שוכב על ערש-דווי

אוכל בבטחה להגיד: "זה לא היה שווה"!

"באמת מוטב היה לא להיוולד" – הסכים הנער – "אך אין זו סיבה מספיק טובה כדי להתאבד".

הזקן דרש הסבר והנער הוציא פיסת-דף והקריא את השיר "שאוּל עד השאוֹל":

שאלתי את נפשי

למות?

היא לא ענתה

היא התענתה

אז

שאלתי זמן קצוב

איטי, עצוב, עזוב, עלוב

איתי הוא עוד צועד

ומזכיר לי

ש

בדיוק ברגע זה נפלתי מהאבן תוך כדי הקמת רעש ולכן ברחתי לצריף השלישי.

הצריף השלישי היה ריק. הלכתי לצריף הרביעי.

בצריף הרביעי היה אדם ישן. הלכתי לצריף החמישי.

בצריף החמישי היה אדם מת. שוב נפלתי מהאבן והלכתי לצריף השישי.

בצריף השישי אדם הכין את נאומו. הוא חשב שהרעיון יעבור הכי טוב אם הוא ייכתב בצורת שיר וכך הוא נעמד מול המראה והחל לנאום על – "מנגנון ההכחשה":

אתם משלים את עצמכם ללא לאות

יוצרים סיבוך שלם כדי שלא תהיה ראות

מטשטשים ומערפלים ומתפלספים ומרגישים

והרי זהו מנגנון ההכחשה שלכם!

השורה התחתונה תמיד תהיה אשליה

אך אתם מתעלמים מהשקר והבדיה

מתנהגים כאילו הכול כשורה

אך זהו מנגנון ההכחשה שלכם!

האמיתיים היחידים התאבדו כבר מזמן

לא כמו חסרי האומץ שרק כתבו זאת ביומן

המטיפים להתאבדות שעודם בחיים

מושפעים ממנגנון ההכחשה שלהם!

גם את דברי אלה אתם רואים כעוד קובץ-מילים

חלקכם מתפעלים, חלקכם מזלזלים

אך כולכם תשכחו ותמשיכו הלאה

כי זהו מנגנון ההכחשה שלכם!

אני פקחתי עיניים כדי לראות את המצב

והמטורף שבכם עוצם את עיניו

הוא חושב שפחדנותו תפתור את הבעיה

בגלל מנגנון ההכחשה שלו!

ואתם תמשיכו עם עיניכם למצמץ

בלי אומץ תמשיכו לנסות להתאמץ

תגלו ושוב תברחו את המקלט

בעזרת מנגנון ההכחשה שלהם!

לפעמים אחד מכם 'מקריב את עצמו'

למען אדם או ערך או כל-כמו...

מניעו הוא תת-ההכרה, תת-המודע

של מנגנון ההכחשה שלו!

אם העלתם בחכתכם שאלה ללא תשובה

הנחתם אותה בבוידם עזובה

ישבתם בנחת ובשלווה אחרי

פעולת מנגנון ההכחשה שלכם!

וכל מי שמנסה להתווכח או לחלוק

מוטב לו שיחסוך ממני צחוק וישתוק

אם לא הספיק להכחיש – הוא יודע שמגרונו

מדבר מנגנון-ההכחשה שלו!

אך זה בסדר – את האמת תרחיקו

תעצמו עיניים, תתעלמו, תדחיקו

תמחקו, תיתממו, תמשיכו ותחיו

על-ידי מנגנון ההכחשה שלכם!

באמת זה בסדר – אם זה עושה לכם טוב

על מתכחש מאושר מה כבר יש לכתוב?

תיהנו מהכזב, תתענגו על השקר

תנצלו את מנגנון ההכחשה שלכם!

כי הנה גם אני עדיין לא מת

הווה אומר: ויתרתי על האמת

לא התאבדתי משום שמצאתי לנכון

להשתמש במנגנון ההכחשה שלי!

גם אסתור את עצמי אם עכשיו אתאבד

והרי את מילותיי אני מכבד

אך הכרתי את תת-ההכרה

של מנגנון ההכחשה שלי!

לכן עתה עליי לבטל את הזיכרון

לנעול את מודעותי בתוך ארון

ולא – אסבול, כי אסור לנו בהחלט

להבחין במנגנון ההכחשה שלנו!

ואולי עדיף שאשמיד את זה הדף

ולא אטריד את העיוור שמפשע חף

לאלץ אותו שוב לסובב

את גלגלי מנגנון-ההכחשה שלו!

אך בכל זאת, ואינני יודע מדוע...

יכול להיות בגלל שהרעיון לא כל-כך גרוע:

להאיר ולהשחיר, ללחוץ ולהרפות מהדוושה

להפיח קצת חיים במנגנון ההכחשה!!!

גם בצריף השביעי הכין אדם את נאומו וגם הפעם הוא העדיף את הצורה השירית. הצמדתי את אוזניי לשמשה  והאזנתי לשיר – "חסר לי צבע שחור כדי להשלים את התמונה":

הלכתי לחפש בחנויות, אך נגמר להן המלאי

אפילו במחסנים האפלים והמאובקים המוכרים לא מצאו דבר

אמנם הביקוש מזערי ואילו היצע יש די

ובכל זאת נגמרה הסחורה; שריד דיכאון לא נשאר.

אז חיזרתי אחרי פתחי הבתים ופשטתי את ידי ועורי

אף הצבתי קופה במרכז הרחוב וציפיתי למעט נדיבות

אולם אנשים קמצנים הם ולא שלחו מבט לעברי

כיסיהם מלאי-הדמעות לא תרמו ללחיי רטיבות.

אפילו חשבתי וכבר תכננתי בפרוטרוט איך לפרוץ לבנק-הדמע

או לשדוד איזו אישה זקנה, שֶתיקהּ מלא קמטים ועצב

אך נוכחתי לדעת כי שערי הבנק – מוכי מנעולים המה

הכול שמור בכספת ומוקף שומרים והזקנה כבר מתה, בעצם.

בלי יכולת לקנות או לגנוב, כך נשארתי עם כספי

(מטבעות רצון-עז, צ'קים ושטרות-נכונות-לוויתור)

בייחול (לקצת עצב) יש שפע, גם אושר יש לי מספיק

גם שמחה, אהבה וחיוך, אבל כאב-לב פשוט עדור.

לכן, אתם, אומללים ובוכים, שזכיתם במנת-הייאוש

אל תשליכוהו לריק, אל תבזבזוהו לשווא

חוו את מלוא הרגש, הלוא למרות שכה מועט הביקוש

ישנו אדם אחד אי-שם, שזה כל חפצו עכשיו.

נצלו כל שנייה ושנייה, עד טיפת-הדאבה האחרונה

ודלו מתהום נפשכם את כל עומק זעקת-הצער

אחרת – נא גשו אליי ואשאב מנשמתכם את יגונה

כך אתנסה במרירות ואז סוף-סוף ייפתח לפני השער!

בצריף השמיני ישבו שלושה אנשים ודיברו על הדחף של האדם לטשטש את המציאות, או לברוח ממנה, כאשר היא איננה נוחה לו. האחד עצם את עיניו ודיבר על 'התמודדות אמיצה' והאחד לחש – אין טעם להתערב בחייו של אחר, לפלוש לנפשו ולהתיימר להבין אותו טוב ממנו. הם שוחחו על 'עזרה מבחוץ', כמו על 'עזרה עצמית מבפנים' ודנו בסוגיית הסחיפה רבת-הפנים. לאדם שישב בראש השולחן הייתה ארשת-חשיבות והבעה פסיכולוגית מתנשאת הייתה נסוכה על פניו. קולו היה רם וצלול כשהוא אמר את הדברים הבאים על מה שכונה בפיו – "הערפל הנפשי":

לפעמים אתה מבחין בשיבוש

או שהוא ידוע מראש

ואתה מבין שישנה בעיה

ושצריך פתרון ושינוי

ושזה לא יכול להימשך כך

אך לפעמים הסיבוך פולש בערמומיות

ואתה לא שם לב שהוא מתנחל בחייך

והוא תופח לאט לממדים מפלצתיים

אולם אתה מתעלם ממנו בשגרתיות

ואז פתאום ביום בהיר ומואר

כשכל העננים מסתלקים מהשמיים

אתה מביט בראי וקולט מה קרה

אתה תופש את עצמך וממלמל בהלם:

"אוי, איזה טיפש היית