לואי השישי "השמן" (בצרפתית: Louis VI le Gros) ‏(1 בדצמבר 1081 - 1 באוגוסט 1137), בן לשושלת הקאפטינגים, מלך על צרפת מ-1108 עד מותו.

לואי היה בנם בכורם של פיליפ הראשון מלך צרפת ושל ברטה מהולנד (1055 - 1094). הוא היה שותף לכתר אביו החל ב-1098, ועם מות אביו ב-1108 הוכתר למלך צרפת בשם לואי השישי. ב-1104 נשא לאישה את לוסיין מרושפור, שילדה לו בת (איזבל), אך נישואין אלה בוטלו או הסתיימו בגירושין. ב-1115 נשא לאישה את אדלאיד מסבוי, שילדה לו שמונה ילדים. ב-1137 השיא את בנו לואי לאלינור מאקוויטניה, שהייתה יורשת יחידה של דוכסות אקוויטניה. באותה שנה נפטר המלך לואי השישי ובנו לואי ירש את הכתר.

במשך עשרים וארבע שנה, לחם לואי השישי מלך צרפת באצילים ששדדו את הנוסעים שעברו דרך אחוזותיהם, ולבסוף הצליח להכניע אותם. הוא חיזק את המלוכה באמצעות צבא בעל כושר ביצוע, עשה ככל שביכולתו להגן על האריסים, על בעלי המלאכה ועל אנשי הערים שמרדו בבישופים ודרשו מהם מגילות זכויות. הוא מינה לראש ממשלתו את סוגריוס (Abbot Suger), אב הנזירים. סוגריוס ניהל את ענייניה של צרפת בחוכמה. הוא עודד את פיתוח החקלאות, ותכנן ובנה את הכנסייה הראשונה בסגנון גותי, בזיליקת סן דני שליד פריז. ב-1137 מת לואי השישי מדיזנטריה, ובנו לואי ירש את הכתר בשם לואי השביעי.















פיליפ הראשון, מלך צרפת










 

פיליפ הראשון (23 במאי 1052 - 29 ביולי 1108), בן לשושלת הקאפטינגית, מלך על צרפת מ-1060 עד מותו.

פיליפ היה בנם של אנרי הראשון מלך צרפת ושל הנסיכה אן מקייב. עם מותו של אביו ב-4 באוגוסט 1060, הוכתר פיליפ למלך צרפת כשהיה בן שמונה שנים בלבד. היות שהיה קטין , שימשה אמו כעוצרת בשמו עד 1066. ב-1072 המלך פיליפ הראשון נשא לאישה את ברטה, בתו של פלוריס הראשון דוכס הולנד, שילדה לו שני ילדים. ב-1091 התאהב בברטראד ממונפורט, אשתו של פולק הרביעי רוזן אנז'ו ואמו של פולק הראשון, והתגרש מאשתו ברטה. ב-15 במאי 1092 נשא לאישה את ברטראד, שילדה לו שלושה ילדים נוספים. ב-1094 פיליפ הראשון מלך צרפת נודה מן הכנסייה על ידי איג בישוף העיר ליון, בגלל גירושין ונישואין שנעשו ללא הסכמת הכנסייה. בנובמבר 1095 אושר הנידוי על ידי האפיפיור אורבנוס השני, במועצת הכנסייה שהתקיימה בצרפת בעיר קרלמון. הנידוי בוטל והוטל מחדש מספר פעמים, אחרי שהמלך הבטיח להיפרד מברטראד ולא עמד בדבריו, אך אחרי 1104 הנידוי לא חודש עוד. ב-1098 לואי, בנו בכורו של פיליפ הראשון, נעשה שותף לכתר אביו. ב-1108 נפטר המלך פיליפ הראשון ובנו לואי ירש את כתרו.

מ-1068 עד 1076 המלך פיליפ הראשון היה עסוק בהרחבת ממלכתו, וכבש את אזור הגבול עם דוכסות אנז'ו. ב-1076 תמך ברובר וויליאם, בניו של ויליאם הכובש מלך אנגליה, שלחמו נגד אביהם על השלטון בנורמנדיה. ב-1077 חתם על הסכם שלום עם ויליאם הראשון מלך אנגליה ודוכס נורמנדיה, שחדל מניסיונותיו לכבוש את חבל בראטן. ב-1082 סיפח לצרפת את אזור הגבול עם נורמנדיה, וב-1100 השתלט על העיר בורז' שבמרכזה של צרפת. הוא לא היה רשאי להשתתף במסע הצלב הראשון (1096 - 1099), משום שהיה מנודה על ידי הכנסייה, אך אחיו איג לקח בו חלק נכבד. ב-1108 נפטר המלך פיליפ הראשון ונקבר במנזר סנט-בנואה שעל גדות הנהר לואר. בנו בכורו לואי ירש את הכתר בשם לואי השישי.














פיליפ השני אוגוסטוס

פיליפ אוגוסט (בצרפתית: Philippe II, Philippe Auguste) ‏(21 באוגוסט 1165 – 14 ביולי 1223) נולד כבנו של המלך לואי השביעי (1137 - 1180) לאחר שנים רבות של המתנה, ובמסגרת נישואיו השלישיים. הולדתו של פיליפ הצילה את עתיד השושלת הקפיטינגית. אביו קרא לו פיליפ על שם אחיו הבכור והנערץ, שאמור היה לרשת את הממלכה אך נהרג בתאונת רכיבה. השם פיליפ השתרש בתוך השושלת הקפיטינגית בהשפעת אן מקייב, אשתו של אנרי הראשון ואמו של פיליפ הראשון.

 

סקירה כללית

פיליפ אוגוסט הצליח במהלך 43 שנות כהונתו להטביע את חותמו מבחינות רבות בתקופתו. הוא הגיע להישגים בתחומים רבים: הוא חיזק את מעמד הכתר הצרפתי במערכת הפאודלית הצרפתית. הוא שמר בקנאות על הריבונות הטמפוראלית שלו אל מול ניסיונות ההתערבות של האפיפיור בנעשה בארצו, והצליח לבצר את ההכרה בריבונות העצמאית של צרפת כאשר הצליח להביא את האפיפיור להכיר בצו "פר ונרבילם" (per venerabbilem), המכיר באי תלותה של הממלכה הצרפתית כלפי הקיסרות: "מלך צרפת אינו מכיר בעליון עליו בעניינים הארציים". פיליפ פיתח את פריז, בין היתר בכך שריצף את העיר והקיף אותה בחומה מן החלק הדרומי ועד נהר הסן. כמו כן, הגיע גם להישגים רבים ומרשימים בתחום הצבאי. בין גולות הכותרת של ההישגים בתחום זה יש למנות את כיבוש עכו במסע הצלב השלישי, והניצחון המזהיר בקרב בובין (Bouvines). בשנת 1180, עם עלייתו לשלטון, הייתה לממלכה האנגלית האנגווינית דריסת רגל בכמחצית משטח צרפת המודרנית, והשטח שהיה בשליטה ישירה של הכתר הצרפתי היה מאוד מצומצם. המלך האנגלי הנרי השני אף הגדיל את השטח "הצרפתי" שלו באמצעות נישואיו לאלינור מאקוויטניה, שהייתה נשואה לפני כן לאביו של פיליפ, לואי השביעי. במהלך כהונתו הצליח פיליפ אוגוסט להקטין בצורה משמעותית את השליטה האנגלית בתחומו. בין השנים 1202-1206 הוציא פיליפ מידי האנגלים את חבלי נורמנדיה, מן, אנז'ו, טורן, פואטו וסנטונז'. פיליפ שיכלל את סדרי הממשל והמינהל באמצעות פקידים מלכותיים (Baiillis) שהופקדו על המשפט ועל מנהל הכספים בכל הממלכה, מאחר שהרחבת שטחי השליטה הישירים של המלך הצרפתי הצריכו היערכות אדמיניסטרטיבית גדולה.

התבססותו בשלטון

בשנת 1180, שנה לאחר מות אביו ועלייתו לשלטון נשא פיליפ לאישה את איזבל דה-אנו, אחייניתו של רוזן פלנדריה, וקיבל בתמורה לכך את השליטה בחבל ארטואה. במהלך השנים הראשונות למלכותו עסק פיליפ רבות בניסיונות ליצור אי שקט פנימי בתוך ממלכתו של הנרי השני, שהיה יריבו הגדול באותה תקופה. באמצעות מגעים רצופים עם בניו של הנרי (בעיקר ריצ'רד, שעתיד להיות המלך ריצ'רד "לב הארי") הצליח פיליפ ליצור סכסוכים וחיכוכים פנימיים סביב הירושה. הדבר גרם לכך שהנרי נאלץ לוותר על נחלות בצרפת עוד בחייו לטובת בניו.

מסע הצלב השלישי

ביוני 1190 יצא פיליפ למסע צלב לארץ הקודש. ריצ'רד, ששנה קודם לכן הומלך על אנגליה עם מות אביו, נטל גם הוא את הצלב, כחלק מהבטחתו של אביו במסגרת רצונו לכפר על חלקו ברציחתו של תומאס בקט. שני הצבאות שנעו במקביל לכיוון ארץ הקודש, התבשרו במהלך המסע על מותו של הקיסר פרידריך "ברברוסה" שאמור היה ליטול חלק במסע וטבע בים השחור בדרך לארץ הקודש. המסע התעכב הרבה מעל הדרוש בשל מאבקי כוח והגמוניה בין המלכים.

בסופו של דבר החליטו ראשי המחנות להמתין עד בוא האביב, ורק אז לצאת לכיוון ארץ הקודש. פיליפ עזב את סיציליה ב-30 במרץ 1191, והגיע לעכו דרך צור ב-20 באפריל, כאשר ריצ'רד עיכב את הכיבוש המתוכנן של עכו, בשל שאיפתו להשתלט קודם לכן על האי קפריסין. פיליפ, שהכין את צבאו להתקפה על העיר, עמד בהבטחתו לריצ'רד ונמנע מלתקוף את העיר עד לבואו, אך סבלנותו החלה לפקוע כאשר ריצ'רד בושש להגיע. על פי עדות של צלבן מהתקופה, יכול היה פיליפ לכבוש את העיר בעצמו, אך בחר להמתין לריצ'רד. כאשר ריצ'רד הגיע בתחילת חודש יוני, חלק מהחומות כבר היו הרוסות למחצה, וחוסר המוטיבציה של ריצ'רד ליטול חלק במתקפת בזק על העיר מיד עם בואו הביא לכך שהעיר עכו ניכבשה בסופו של דבר על ידי צבאו של פיליפ.

לאחר כיבוש עכו, שב פיליפ לצרפת, בלי שהושגה מטרת המסע העיקרית, שחרור ירושלים. הסיבה העיקרית לשיבתו המוקדמת הייתה מותו של פיליפ רוזן פלנדריה, ורצונו של פיליפ אוגוסט לפקח מקרוב על סידורי הירושה. בנוסף לכך, היה פיליפ חולה וסבל מחום גבוה במהלך השהייה בארץ הקודש, וגם הידיעות סביב מחלתו של בנו הפעוט, יורש העצר לואי, זירזו את החלטתו לשוב למולדתו. גם יחסיו המתוחים מאוד עם ריצ'רד לא נתנו לו עודף מוטיבציה להישאר ולהמשיך להילחם עמו כתף אל כתף. עם זאת, לפני שעזב את ארץ הקודש ב-31 ביולי, הבטיח פיליפ לריצ'רד כי לא ינצל את העדרו במטרה לגזול ממנו נחלות. פיליפ לא עמד בהתחייבות, ובמהלך העדרו של ריצ'רד כבש חלק מנחלותיו בנורמנדיה. בשנת 1194, עם שחרורו של ריצ'רד משביו בידי היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אילץ ריצ'רד את פיליפ להשיב לו את השטחים שכבש.

המלחמה נגד האנגלים

מותו של ריצ'רד בשנת 1199, ועלייתו לשלטון של אחיו, ג'ון "ללא ארץ", סייעו לפיליפ להגיע להישגים טריטוריאליים, ולהעביר חלק מנחלותיו של ג'ון בצרפת לשליטתו הישירה. פיליפ הצליח לנצל את חוסר הפופולריות של ג'ון בקרב הוסאלים שלו לטובתו. כך המריד פיליפ את ארתור רוזן בריטני נגד ג'ון, והכיר בו כוסאל ישיר שלו.

פיליפ אוגוסט ניצל היטב סכסוך שפרץ בשנת 1202 בין ג'ון, ששהה באחת מנחלותיו בדרום צרפת, לבין אחד מאציליו, הוגו מלוזיניואן, שהיה וסאל ישיר של פיליפ אוגוסט. זה האחרון התלונן בפניו על כך שג'ון גזל את אשתו המיועדת, ובכך נתן לפיליפ את העילה לכבוש בשנת 1204, כמעט ללא התנגדות, את כל חבל נורמנדיה.

יחסיו עם האפיפיור

בשנה זו (1204) ניסה האפיפיור אינוקנטיוס השלישי להתערב בסכסוך הפיאודלי, ונימק את זכותו לעשות כן בטענה כי פיליפ עבר על מצוות התוכחה, שהוא חטא בין אדם לחברו‏‏. להלכה, ניסה אינוקנטיוס להשיג שביתת נשק בין הנצים במטרה הפורמלית להשגת "שלום האל" (Pax Dei), אך בפועל היו לו שאיפות להתערב בעניינים טמפוראליים, ובמגמות אלה פיליפ נילחם בתקיפות.

יחסיו של פיליפ אוגוסט עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי היו מורכבים מאוד; ספק אם יחסיו של המלך הצרפתי היו כה בעייתיים תחת כהונתו של אפיפיור אחר. אינוקנטיוס השלישי נחשב לאפיפיור פוליטי מאוד, שלא הסתפק בתפקידו הדתי כ"ממלא מקומו של ישו עלי אדמות", אלא שאף גם לשלטון עולמי. בימיו הגיעה הכנסייה לשיא כוחה והשפעתה גם בעניינים שנחשבו עד אז לעניינים ארציים מובהקים. פיליפ אוגוסט נתן לכנסייה את הכבוד הראוי לה, אך לא מעבר לכך. הוא סירב בכל תוקף, כאמור, להתיר לאפיפיור להתערב בענייניה הפנימיים של צרפת, ופעמים רבות מחה על כך בתקיפות. עם זאת, לפיליפ היה יתרון גדול מעל למלכים אחרים, בזכות מורשת אבותיו אשר פיתחו מערכת יחסים טובה מאוד עם הכנסייה ברומא. הטיפול התקיף של פיליפ בנושא המינות היה פועל יוצא של המדיניות הזאת, הוא נלחם במינות בנחלות שהיו בשליטתו הישירה בצורה התקיפה ביותר מבין המלכים בתקופתו. בצפון צרפת, שם השלטון המלכותי היה חזק יחסית, הצליח פיליפ להשתלט על כתות המינות ללא קושי מיוחד, אך בתקופתו החלה להתגבר בדרום המדינה "המינות הקתרית". הקתריזם התפשט לכל רחבי אירופה המערבית, אך הכה את השורש העמוק ביותר באזור הדרומי של צרפת, שם זוהה יותר כ"המינות האלביגנזית". מינות זו התפתחה דווקא שם בשל יחס סלחני של האצולה המקומית באזור. עד לתקופתו של פיליפ לא הייתה כמעט דריסת רגל מלוכנית באזור זה, שהיה עצמאי מאוד, ובכך נתן קרקע פורייה להתפתחות רעיונות מלוכניים אלטרנטיביים לכנסייה. נזיר קתולי סיפר כי "כה רב היה כוחה (של המינות האלביגנזית) עד שכל זרעי האמונה של עם זה נראו עשבים שוטים של מינות". הרוזן ריימונד מטולוז, שהיה השליט המרכזי ביותר של האזור חשש להתמודד עם המינות בשל ממדיה הגדולים, ולכן נחשד על ידי הכנסייה כבעל גישה אוהדת לאלביגנזים. כאשר אינוקנטיוס הגיע למסקנה כי עליו לפעול לדיכוי בכוח של המינות, פנה לעזרתו של פיליפ אוגוסט ואף הבטיח לו בתמורה הבטחות טריטוריאליות. ברם, פיליפ שהיה זהיר מאוד במהלכיו לא התפתה לקבל את ההצעה, שכן לא הכיר כלל בסמכותו של האפיפיור להבטיח הבטחות מסוג זה. בינואר 1208 נרצח שליח הלגאט האפיפיורי, פטרוס מקאסטלנו (Castelnau), דבר שגרם לאינוקנטיוס להכריז על מסע צלב נגד האלביגנזים. פיליפ, למרות פנייה נוספת של האפיפיור, עמד בסירובו להשתלב באופן אקטיבי במיגור המינות, ובמקומו נטל את המשימה סימון הרביעי דה מונפור. הסיבה שהניעה את פיליפ, בסופו של דבר, לשלוח את בנו לואי למערכה, הייתה סיבה פוליטית ולא דתית. מעורבותו של מלך אראגון, פדרו השני, שנלחם לצד האלביגנזים לא יכלה להשאיר את פיליפ אדיש. עם זאת, חלקו של פיליפ בדיכוי מינות זו היה שולי.

במסגרת סקירת יחסיו של פיליפ עם הכנסייה, נראה שפיליפ היה תומך נלהב של פיתוח האוניברסיטה של פריס, שם היוו לימודי התאולוגיה את המקצוע העיקרי. במהלך כהונתו הייתה פריחה גדולה של מוסד זה. כמו כן, הלך פיליפ לקראת הכנסייה בכך שאיפשר חופש רב יותר בבחירות כנסייתיות מאשר קודמיו, ובהשוואה למלכים אחרים בתקופתו, כך שבאופן כללי היו לאינוקנטיוס סיבות מעטות לבוא בטענות כלפי פיליפ. ניתן לומר כי המקורות מלמדים שאינקונטיוס רכש הערכה כלפי פיליפ, ועל אף שהיה שייך לשושלת הקאפטינגית, אינוקנטיוס ראה והתייחס אליו כ"צאצא ישיר של השושלת הקרולינגית". בפורמולת הפתיחה של מכתב שפנה לפיליפ בשנת 1204 הוא מכנה אותו "בננו המהולל ביותר בכריסטוס פיליפ מלך הפרנקים המצוין...". הפרנקים היו הראשונים מבין השבטים הגרמאניים שקיבלו על עצמם את הדת הקתולית. התואר "מלך הפרנקים" הוא תואר שנושא עימו הרבה הילה ומסורת הן מבחינה טמפוראלית והן מבחינה דתית בכל מה שקשור לדת הקתולית.

העילה העיקרית למערכת היחסים הרעועה של פיליפ עם האפיפיור נבעה מהמחלוקת סביב התרת נישואיו של פיליפ עם אשתו השנייה, אינגבורג מדנמרק, אחותו של קנוט הרביעי מלך דנמרק. לדנים היו תביעות לכתר האנגלי עוד מימיו של קאנוט הגדול, שמלך באנגליה בין השנים 1016-1035. נישואיו של פיליפ עם אינגבורג השתלבו היטב עם שאיפותיו לכיבוש אנגליה, מה גם שלדנים היה צי ימי גדול, דבר שחסר מאוד בצבאו של פיליפ והיה הכרחי במקרה ופיליפ היה מממש את כוונותיו לפלוש לאי השכן. אין בידינו מידע ברור מדוע פיליפ נהג בניגוד לעצת מקורביו כאשר החליט לפעול להתרת נישואיו לאינגבורג, כמעט מיד בתום ליל הכלולות. סביר להניח שמאחורי רצון זה עומדות סיבות אישיות. כל ניסיונותיהם של מקורביו של פיליפ לשכנעו לחזור בו מהחלטתו לגבי יחסיו עם אינגבורג עלו בתוהו. הוועידה הכנסייתית שפיליפ כינס בראשות דודו, הארכיבישוף של ריימס, קיבלה את טיעוניו של פיליפ והתירה את הנישואין על רקע קירבה משפחתית בדרגה אסורה על פי האמונה הנוצרית. הדנים פנו לאפיפיור סלסטינוס השלישי, שפסק לטובתם וביטל את ביטול הנישואין. במקביל נשא פיליפ את אגנס אשתו השלישית. נישואין אלה מעולם לא זכו להכרה של הכנסייה ברומא, והן סלסטינוס והן אינוקנטיוס גינו את פיליפ על כך שנישא בשלישית בטרם הוסדרו באופן סופי עניין נישואיו לאינגבורג.

התרת נישואיו השניים של פיליפ אוגוסט היו, כאמור, הבסיס למערכת היחסים הרעועה בינו לבין אינוקנטיוס השלישי. פיליפ טען שקופח במקרה הזה לעומת מלכים אחרים שנהגו כמוהו בעבר, ולא זכו ליחס כה עוין מצד האפיפיור. לגאט הכס האפוסטולי, פטרוס מקפואה, שנשלח מטעם אינוקנטיוס במטרה לנסות להגיע לפשרה עם פיליפ ונכשל, החליט להטיל אינטרדיקט^[2] על השטחים שהיו תחת שליטתו הישירה של המלך הצרפתי. לאינוקנטיוס לא היה אינטרס לדרדר את יחסיו עם פיליפ, משום שהיה עסוק בניסיונו לקדם את מועמדותו של אוטו מבראנשוויג. וכך בספטמבר 1200, כשיזם פיליפ משא ומתן עם האפיפיור, ביטל האפיפיור את האינטרדיקט, למרות שבפועל מעמדה של אינגבורג בארמון לא השתנה. פתרון לבעיית מעמדה של אינגבורג התאפשר רק בשנת 1201 עם מותה של אגנס, עד אז סירב פיליפ בתוקף לוותר לאפיפיור בסוגיה זו. בהסכם הפשרה בין פיליפ לאפיפיור הוסכם כי פיליפ ישיב את אינגבורג למעמדה המקורי, ובתמורה לכך יכיר האפיפיור בתאומים פיליפ ומרי שנולדו כתוצאה מהיחסים עם אגנס, ונחשבו עד אז לממזרים. במהלך התקופה השתפר היחס לאינגבורג בתוך החצר, אך השתנה משמעותית רק בשנת 1213, כשהחליט פיליפ לפלוש לאנגליה במטרה לאכוף את הדחתו של המלך ג'ון בידי האפיפיור. הפלישה לאנגליה לא בוצעה בסופו של דבר בשל כניעתו המוחלטת לאפיפיור, שביטל את ההדחה שהוטלה עליו.

 

יחסו ליהודים

 גירוש צרפת (1182)

פיליפ אוגוסט היה עוין ליהודים. בשנת 1182 הוא גירש אותם מנחלותיו והחרים את רכושם. רק בשנת 1198 התיר להם לשוב לארצו וקבע להם את שיעורי הריבית המותרים בניגוד להוראות הכנסייה. גם על כך זכה לביקורת מצידו של האפיפיור.

לסיכום

פיליפ אוגוסט שלט בצרפת במשך 43 שנים והיה בן 58 במותו. הוא היה המלך הקפיטנגי הראשון שלא הכתיר את בנו בעודו בחיים, דבר המלמד על יציבות גדולה שהצליח ליצור בתקופתו, שכן לא היה לו חשש לגבי המשך כהונת השושלת שלו. הוא גם היה המלך אשר החליף באופן רשמי בשנת 1181, את התואר הרשמי של "מלך הפרנקים" בתואר "מלך צרפת", דבר בעל משמעות לא מבוטלת מאחר שעד אז ראו המלכים את עצמם כמנהיגי העם, ולא כאדוני הארץ. פיליפ אוגוסט מת ב-14 ביולי 1223 ונטמן בבזיליקת סן דני הסמוכה לפריז. מלכותו הייתה מכרעת לגיבושה הטרטוריאלי של צרפת, לחיזוק מעמד הכתר, ולהפיכתה של צרפת לכוח משמעותי באירופה.












לואי העשירי, מלך צרפת

לואי העשירי (4 באוקטובר 1289 - 5 ביוני 1316) מלך צרפת משנת 1314 עד שנת 1316, היה בן השושלת הקאפטינגית. לואי נולד בפריז לפיליפ הרביעי, מלך צרפת, ולז'אן הראשונה, מלכת נווארה.

עם מות אביו ב-1314, הוא הפך למלך צרפת. הוכתר בריימס באוגוסט 1315. הוא הוכתר זה מכבר גם כמלך נווארה עם מות אמו ב-2 באפריל 1305. ב-2 בספטמבר 1305 נישא למרגריט מבורגונדי, ונולדה להם בת בשם ז'אן (20 בינואר 1312 - 6 באוקטובר 1349). לואי האשים את אשתו בניאוף ועקב כך היא נכלאה, ואחר כך מתה, בבית המלכותי בגאלארד. ב-13 באוגוסט 1315 הוא נשא את קלמנס מאנז'ו (1293 - 1328), בתם של שארל מרטל מאנז'ו ושל אחותו של קארולי הראשון, מלך הונגריה. שלטונו של לואי העשירי היה קצר והתאפיין במאבק באצילי הממלכה. ב-1315 הרשה ליהודים שגורשו מצרפת ב 1306 לחזור לממלכה.

לואי מת בבוינסן, ואל-דה-מארנה. הוא נקבר עם אשתו השנייה בבזיליקת סן דני. בעת מותו של לואי הייתה אשתו קלמנס בהריון, וכך לא ניתן היה לדעת מיהו יורשו של לואי כמלך צרפת עד הולדת הילד. אם יהיה הילד זכר הוא יירש את הממלכה. אם תיוולד נקבה אחיו של לואי, פיליפ, יירש את הממלכה. אחיו של לואי, פיליפ, רוזן אנז'ו, שימש כעוצר הממלכה עד הולדת הילד. לבסוף הסתבר שהילד הוא זכר. לכן בנו של לואי, ז'אן הראשון, ירש את הממלכה, אך הוא נפטר כעבור חמישה ימים, והכתר עבר לאחיו רוזן אנז'ו.










פיליפ החמישי, מלך צרפת

פיליפ החמישי "הגבוה" (בצרפתית: Philippe V le Long) ‏ (1293 - 3 בינואר 1322) היה מלך צרפת מ־1317 עד 1322. בן לשושלת הקאפטינגית.

היה בנו השני של פיליפ הרביעי וז'אן הראשוןנה, מלכת נווארה. פיליפ היה לעוצר בזמן מלוכת אחייניו הפעוט ז'אן הראשון, לאחר מות הפעוט ביום החמישי לחייו, הוא הכריז על עצמו כמלך. ישנן השערות כי פיליפ גרם למות הפעוט כדי לרשת את המלוכה.

ב-1307 הוא נישא לז'אן מבורגונדי (בתו ויורשת העצר של אודו הרביעי, רוזן בורגנדי). לזוג היו חמש בנות ושני בנים, שמתו בצעירותם. בתו, מרגריט, נישאה ב-1320 ללואי הראשון, רוזן פלנדריה.

ב-1320 הצליח פיליפ החמישי להרחיב את ממלכתו על חשבון פלנדריה כתוצאה ממלחמה. בענייני פנים ניסה פיליפ להכניס רפורמות לממשל, נוסף על כך הוא גם על מנת ליצור מידות סטנדרטיות.

פיליפ החמישי מת בלונגשאמפ, פריז ונקבר בבזיליקת סן דני.

לפיליפ לא היה בן בשעת מותו ולכן אחיו הצעיר, שארל הרביעי ירש את הממלכה.


















שארל הרביעי, מלך צרפת

שארל הרביעי "היפה" (בצרפתית: Charles IV le Bel) ‏(1294 - 1 בפברואר 1328), בן לשושלת הקאפטינגית, מלך על צרפת מ-1322 עד 1328.

שארל היה בנם הרביעי של פיליפ הרביעי, מלך צרפת וז'אן הראשונה, מלכת נווארה.

הוא הוכתר למלך צרפת ב־1322 בקתדרלה שבריימס. ב־1327 סייע שארל לאחותו איזבלה להתמרד נגד בעלה אדוארד השני, מלך אנגליה, ולהביא לכליאתו, ולאחר מכן להוצאתו להורג. במשך שש שנותיו כעוצר ממלכת אנגליה פגע שארל בכל אזרחי הממלכה על ידי כך שהעלה מיסים, החרים נכסים מאויביו וכפה על אנשים לבצע תפקידים קשים.

שארל הרביעי מת בוינסן, ואל-דה-מאר, ונקבר עם אשתו השלישית, ז'אן מאוורה, בבזיליקת סן דני. הוא מת ללא בן שיוכל לרשתו, לכן, אחותו איזבלה דרשה את הכתר בעבור בנה שהיה אדוארד השלישי, מלך אנגליה. האצולה הצרפתית לא חפצה בזר שישב על כס המלכות הצרפתי, ובמיוחד כאשר המדובר במלך אנגליה. לכן, רוב הפרשנים של החוק הצרפתי קבעו כי הכתר אינו יכול לעבור בירושה באמצעות בנותיו של מלך צרפת אלא רק באמצעות בניו. ואם לא השאיר אחריו בנים משמעו של דבר הוא סיומה של השושלת. כך נסתיימה השושלת הקאפטינגית הישירה. דודנו של שארל, פיליפ, רוזן ולואה, ירש את כתר צרפת לאחר מותו, והיה ראשון מלכי בית ולואה בשם פיליפ השישי.

את כתר נווארה ירשה אחייניתו ז'אן, בתו של לואי העשירי.

 


פסל של לואי התשיעי, מלך צרפת בכנסיית סנט שאפל.

 

 

לואי התשיעי, מלך צרפת

פפין הגוץ או פפין השלישי (בגרמנית: Pippin der Kleine; בצרפתית: Pépin le Bref) (נולד ב-714 לערך - 24 בספטמבר 768), מאיור דומוס ולאחר מכן שליט הפרנקים משנת 751 עד למותו בשנת 768. המלך הראשון לשושלת הקרולינגית. בנו הצעיר של קרל "הפטיש" (מרטל), ואביו של קרל הגדול.

פפין נולד בעיירה ז'ופיל, המהווה כיום חלק מלייז' (עיר בבלגיה המודרנית), אבל בזמנו חלק מממלכת אוסטרזיה הפרנקית שנשלטה על ידי שושלת המרובינגים. אביו היה קרל מרטל, "השר על הבית" (מאיורדומוס) של המלך המרובינגי ואמו נקראה כרוטרוד (690 - 724).

בשנת 740 התחתן עם בארטרדה מלן, ולזוג נולדו מספר ילדים ששלושה מהם שרדו עד לבגרות. הבולט בהם הוא קרל הגדול.

בשנת 741, אחר מות אביו, קרל מרטל, עברה משרת המאיור-דומוס וכוחה ליד פפין ואחיו קרלומן, בניו החוקים של מרטל. אחיהם למחצה גריפו נכלא על ידי שני האחים במנזר. קרלומן האדוק פרש לחיי נזירות בשנת 747 והשאיר את השלטון על הממלכה הפרנקית בידיו של פפין, ששימש כמאיור-דומוס של המלך המרובינגי כילדריך השלישי. למעט תוארו כמלך, לכילדריך לא היה כוח ממשי, וכל ההשפעה וקבלת ההחלטות רוכזה בידיו של פפין. באותה שנה נמלט גריפו מן המנזר שבו היה כלוא וחיפש מחסה אצל אודילו מבוואריה, שהיה נשוי לאחותו של פפין, הילטרודה. בתגובה כפה פפין, על אודילו הכרה במנהיגותו, ולאחר מותו של הלה (ב-748), מינה את טסילו השלישי כדוכס האחראי על האזור.

פפין החליט בשלב זה להפוך למלך באופן פורמלי, ולא רק מעשי. הוא פנה לאפיפיור זכריאס בשאלה, מי צריך להיות המלך - זה שיש לו את כוח בפועל או זה אשר מחזיק בתואר. התשובה הייתה ידועה מראש: האפיפיור זכריאס היה תלוי בכוחו של פפין וצבאו שיגן עליו מפני הלומברדים. בשנת 751, לאחר שקיבל את תמיכתו של האפיפיור, הדיח פפין את כילדריך מתואר המלך, מה שהפך את כילדריך לאחרון המלכים המרובינגים. התמיכה של האפיפיור הבטיחה התנגדות אפסית, ופפין השלישי נבחר על ידי אספת עם של מנהיגים פרנקים למלך. שערו של כילדריך גולח והוא נשלח למנזר. פפין נמשח כנראה על ידי בוניפציוס הקדוש תחת הכינוי "מלך בחסד האל" (Dei gratia rex), תואר שהיווה תקדים חשוב בהתפתחות המלוכה במערב אירופה. יחד עם פפין המליך בונאפיציוס גם את אשתו של פפין, ברתה מלאן (הידועה גם כברתה ארוכת הרגל) ובכך הפכו בניו של פפין מקודשים הן מצד האב והן מצד האם. גריפו המשיך במרד שלו, אך נהרג בקרב סן ז'אן דה מוריין ב-753 וההתנגדות חוסלה.

ב-28 ביולי 754 הגיע האפיפיור סטפנוס השני לפריז, ומשח את פפין שנית בטקס חגיגי (טקס הסאקרום - Sacrum) שנערך בבזיליקת סן דני. האפיפיור העניק לו ולשני בניו את התואר "אבי הרומים" (patricius Romanorum). בשל תוחלת החיים הנמוכה באותה תקופה, נמשחו גם שני בניו של פפין, קרל וקרלומן. טקס זה הוא הבסיס לשמה של האימפריה הרומית הקדושה (Sacrum Romanum Imperium).

לאחר המלכתו יצא פפין לשני מסעות מלחמה נגד הלומברדים בצפון איטליה, בראשות המלך אייסטולף. בכך שירת פפין את האינטרס של הכס הקדוש למנוע התפשטות של אייסטולף לכיוון שטחם. לאחר שניצח את אייסטולף, בשנים 745 ו-756, דחק אותם מאדמה שתפסו מידי הכנסייה, ולאחר מכן החזיר והוסיף לאפיפיור שטחים (רוונה ופנטאפוליס) שמאוחר יותר יהוו את הגרעין למדינת האפיפיור ויכונו "מתת פפין". בשנת 759 הדף את המוסלמים מגאליה לאחר שכבש את נרבון. בשנת 763 כבש את באווריה, והפך את טאסילו, שליטה, לנתינו. באותו שנה הוא גם כבש את מחוז ספטימנה מהמוסלמים. בשנת 768 ניצח את דוכס אקיטן, וסיפח את ארצו לממלכתו.

כיבושו הרבים, מערכותיו הצבאיות המוצלחות, והתמיכה האפיפיורות בה זכה, החזירו לממלכה הפרנקית את כוחה והשפעתה מימי המלך כלוביס הראשון.

פפין ביצע רפורמה בכנסיית הממלכה הפרנקית, מתוך מטרה לתת למלכות צביון של מלוכה מקראית. התיקונים כללו יסוד של ועדות שנתיות של הגמונים, תמיכה במיסיון של בונפציוס בגרמניה, מינוי אנשי כנסייה לתפקידים ממלכתיים, וחלוקה של אדמות כנסייה לווסלים שלו תמורת התחייבותם לשלם מס מעשר שני לכנסייה.

פפין השלישי מת בסן דני בשנת 768, ונקבר בבזיליקה שלה, יחד עם אשתו. הוא השאיר לבניו קרל הגדול וקרלומן ממלכה פרנקית חזקה.














קרל הגדול (משמאל) לצד זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ככל הנראה צויר בידי הצייר הגרמני אלברכט דירר.

קרל הגדול