"...קור מקפיא שרר בתקופה זו של מחצית החורף. מיום ליום תש והלך כוחה
עד כדי חידלון. עד כדי היותה לאבק אדם.
הרעב המתמיד מנע ממנה גם את יכולת ההליכה.
שכבה על דרגשהּ. מחכה לַגוֹאֵל. למלאך המוות שחרבו שלופה בידו...."

 ואז היא ראתה אותו.. את מלאך המוות.  

  דודהּ, פיטר, סיפר לה פעם אגדות מהתלמוד: "אין איש הרואה את מלאך המוות",
כך אמר לה, והוסיף, "מלבד זה שאת נשמתו הוא בא ליטול".  "אם כך", אמרה לעצמה,
"את נשמתי דורש מלאך המוות". אולם "זה" סר ממנה והלך לשכנתה לדרגש.
וגם לזו שאחריה.  כך במשך שלושה ימים.