הורד

http://isurvived.org/AUSCHWITZ_TheCamp.html

 

ולטר שפיצר היה אומן מאוד מוכשר שביצירותיו צייר דיוקני שואה למינהם בשל כך שהוא בעצמו ניצול שואה שחיי על שעת אובדן והרסהנה הכתבה על תערוכה לכבודו של שפיצר במוזיאו בית לוחמי הגטאות:תחת הרישום שלו - תערוכות חדשות - הארץ 

303 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel

משה צוקרמן (קטע ממאמר, גל' 325)

ספרות, מוסיקה והיסטוריה: הערות על "דוקטור פאוסטוס" מאת תומאס מאן

מבין הסופרים הגדולים של העידן המודרני, איש לא עסק במוזיקה באופן כה אינטנסיבי ועקבי כפי שעשה זאת תומאס מאן במכלול יצירתו. מותר לטעון ללא הפרזה שהמוסיקה היתה אחת האובססיות המובהקות בחייו העשירים ורבי-התהפוכות של הסופר - אובססיה שזכתה לתרגומה הספרותי המרעיש ביצירתו המונומנטלית "דוקטור פאוסטוס" משנת 1947. יש טעם להדגיש את התאריך - שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה - שכן הרומן אמנם מוקדש בעיקרו לתיאור חייו ופועלו האמנותי של המלחין אַדריאן לֶבֶרקִיהן, אבל קו מרכזי זה זוכה בו, מפי הכרוניסט של חיי גיבורו, חברו סֶרֶנוּס צַייטבּלוֹם (כלברקיהן אף הוא דמות פיקטיבית), להקבלה מיוחדת במינה: כשם שחיי לברקיהן מתגלים בהדרגה כתהליך מתמשך הנע באורח מסקני אל עבר אסון בלתי נמנע; כרוניקה החובקת את מימושו הגאוני של כישרון מוסיקלי-אמנותי יוצא דופן ובד בבד מסכת תחנות ביוגרפיות נוראיות של מחלה, טירוף, סבל ומוות, כך מצטרפת גם סדרת התיאורים, ההערות והתובנות של צייטבלום על תקופת חייו של לברקיהן (1885-1940), ובעיקר על התקופה שבה הוא, צייטבלום, רושם אותה (1943-1945) לכרוניקה של מה שכונה בפי ההיסטוריון הגרמני פרידריך מיינקה "הקטסטרופה הגרמנית".

זמן יהודי חדש - ספרויות ואומניות

השלום, קריקטורה ערבית: עיונים בדיוקן האנטישמי - תוצאות Google Books 

 

לאחר 73 שנה, השומר הצעיר שב לברלין - חינוך וחברה - הארץ

nrg מעריב - בלוגים - יומן ברלין - היום לפני 73 שנים: ליל הבדולח בגרמניה

תמונות בני המשפחה שנרצחו הוחבאו בכריך

פאולה פריד שרדה את אושוויץ, אך איבדה את כל משפחתה. ברגעים הקשים היא התנחמה בתמונותיהם אותן החביאה בכריך מרגרינה

שלוש שנים הוחזקה פאולה פריד באושוויץ, לשם נשלחה עם הוריה וארבעת אחיה. פאולה הועסקה בביתן מספר 8, במיון בגדי הנספים, ויד הגורל המר היא שהטילה דווקא לידיה את הבגד שבו נמצאו תמונותיהם של בני משפחתה. מכיוון שהגרמנים אסרו על האסירים לשמור תמונות אבל הרשו להחזיק אוכל, פאולה עטפה את התמונות בנייר צלופן והחביאן בתוך סנדוויץ' עם מרגרינה. כך שמרה עליהן עד שחרור המחנה.

מאז, במשך 66 שנה, היא שמרה את התמונות היקרות בארנקה, ובסוף השבוע האחרון העבירה אותן לידי יד ושם, במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים", שבו אוסף המוסד פריטים אישיים מתקופת השואה, שיישמרו גם לדורות הבאים.

"כל כך שמחתי שמצאתי את התמונות", היא אומרת. "שמרתי עליהן כל המלחמה, בתוך סנדוויץ'. הייתה לי גם שרשרת מגן דוד ששמרתי בפה כדי שהגרמנים לא ידעו, אבל היא אבדה לי".

פאולה פריד גלד נולדה בפוטרינג שליד מונקאץ' בצ'כיה (היום אוקראינה). היא הייתה בת 16 כשהגיעו הנאצים. באושוויץ נשלחה המשפחה למשרפות, והיא הועברה לעבודה במיון בגדים שאולצו היהודים לפשוט לפני כניסתם למשרפות.

"סידרנו את הבגדים לפי גודל ואיכות", היא מספרת. "בכיסי הבגדים היו תמיד שרידי אוכל שהיהודים לקחו לדרך, כך שמצבנו היה יחסית טוב כי היה לנו מה לאכול. הגרמנים שלחו את הבגדים שמוינו לגרמניה. רצחו את היהודים ולבשו את הבגדים שלהם".

פריד ממשיכה: "מסביב לביתן 8 היו משרפות שאליהן הגיעו שיירות יהודים. אסרו עלינו להביט בהם, אבל יכולנו להציץ. הם שאלו אותנו לאן לוקחים אותם וביקשו מים, אבל נאסר עלינו לענות".

פאולה איבדה באושוויץ את כל משפחתה. האחות הקטנה, אתי, והאחים משה וציפי, נשלחו למשרפות

CFCA - צלב קרס וכתובות אנטישמיות בהיכל כנסייה

 

תיאטרון יידיש | הנצחת שפת היידיש

תיאטרון יידיש

התיאטרון בשפת היידיש התפתח והגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה באזורים היהודים התוססים במזרח אירופה ובמרכזה, אך ניתן היה למוצאו גם בפריז, בלונדון, בברלין, דרום אמריקה ואולי יותר מכל בניו יורק. התיאטרון הציג רפרטואר רחב של סגנונות: אופרטה, קומדיה מוזיקלית, מופעי רֶוְויוּ נוסטלגיים וסאטיריים, מחזות דרמה נטורליסטית, אקספרסיוניסטית, מודרניסטית, ומלודרמה.

תיאטרון זה הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קאנוניים כאברהם גולדפדן, ש. אנ-סקי ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר ההרס והחורבן של מלחמת העולם השנייה והשואה והסלידה הממסדית מתרבות היידיש שבמדינת ישראל הצעירה, המשיכה היצירה בתיאטרון היידיש, ובישראל קם תיאטרון יידישפיל הזוכה לקהל צופים נאמן, ובו שחקנים כשמואל עצמון, יענקל'ה בודו ויעקב אלפרין.

כרזה של ההצגה טביה החולב בתיאטרון היהודי של קרקוב

2474 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel

 

Mahzor Worms אתר של רכישת מחזור הוורמס בגרמניה

 

בתלמוד נאמר:

כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי".

ובעלי התוספות העירו (ברכות י, ע"א ובתוספות שם, ד"ה כל):

לאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה, כמו "תהלה", שפתח "תְּהִלָּה לְדָוִד" וסיים "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי", וכן ב"הַלְלוּיָהּ".

הפתיחה והסיום השווים מהווים ביטוי לעניין המרכזי של המזמור או של הפרשה. בדרך זו ניגש להתבונן בפיוט:

אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:

 

טַל תֵּן לִרְצוֹת אַרְצָךְ. שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ. רוֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ. קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ. בְּטַל:

טַל צַוֵּה שָׁנָה טוֹבָה וּמְעֻטֶרֶת. פְּרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת. עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת. שִׂימָהּ בְּיָדְךָ עֲטֶרֶת. בְּטַל:

טַל נוֹפֵף עֲלֵי אֶרֶץ בְּרוּכָה. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם שַׂבְּעֵנוּ בְרָכָה. לְהָאִיר מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה. כַּנָה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה. בְּטַל:

טַל יַעֲסִיס צוּף הָרִים. טְעֵם בִּמְאוֹדֶךָ מֻבְחָרִים. חֲנוּנֶיךָ חַלֵץ מִמַסְגֵרִים. זִמְרָה נַנְעִים וְקוֹל נָרִים. בְּטַל:

טַל וָשׂוֹבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ. הֲכָעֵת תְּחַדֵּשׁ יָמֵינוּ. דוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ. גַּן רָוֶה שִׂימֵנוּ. בְּטַל:

טַל בּוֹ תְבָרֵךְ מָזוֹן. בְּמַשְׁמַנֵּינוּ אַל יְהִי רָזוֹן. אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן. אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן. בְּטַל:

שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַטָּל:

לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה. אמן:

לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת. אמן:

לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן. אמן:

 
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331

באדיבות ד"ר דוד וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

אפשר לומר שמילת המפתח של הפיוט, הפותחת והסוגרת אותו, היא השורש ר,צ,ה, והוא המרמז על תמצית הפיוט. מאז חורבן בית המקדש חש העם את מימושם של דברי ה' "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם" (דברים לז, יא), ריחוק ונידוי. מחמת אותה גערה א-לוהית על ישראל מורגשת הקללה גם בארץ. על כן, עורג המשורר לסליחה וריצוי, הן לארץ אשר לקתה, והן לעם הסובל והמתייסר בגלותו, המצפה להארת פנים כימים הראשונים, בעת שברכת ה' התגלתה על העם והארץ.

פתיחת הפיוט מתייחסת לארץ –

טַל תֵּן לִרְצוֹת אַרְצָךְ

והיא נסמכת על הכתוב: "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְבִות יַעֲקֹב" (תהלים פה, ב). במזמור זה חוזרת הבקשה לסילוק חרון אף ה' מעמו ונחלתו - "וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ, הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ, תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר" (שם, שם, ה-ו), ועולות המשאלות: "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ... לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ... וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (שם, שם, ח-יג). זהו גם הנושא המרכזי של הפיוט - הכמיהה לחידוש ימים כקדם. הפייטן מעורר בתפילתו תקוות חיים חדשה לארץ ולעם.

 

השורש ר,צ,ה נמצא גם בחתימת הפיוט, ופה מובלטת האומה -

אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל

התואר 'איומה' מתייחס לאומה (בתוספת י'), והוא מופיע בבקשה לרחם על האומה המכונה כך בשיר השירים: "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו, ד). האומה אשר אותה הוציא ה' ממצרים - "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ" (תהילים פ, ט), וכן "וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ" (שם עח, נב), מתרפקת על דודה בבקשה שיזכור לה את חסד נעוריה ושיפיק לה רצון, שתהא רצויה ומקובלת לפני המקום ושלא תהיה דחויה ועזובה כמו בימי גלותה.

 

מתוך ברכת המזון, פרג, 1740, באדיבות אוסף משפחת גרוס,  תל אביב

 

את התופעה של פתיחה וסיום באותו ביטוי מצאנו כבר בשירת הים – בפתיחה נאמר "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א), ובסיום "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם" (שם, שם, יט), וכתב ר' אברהם אבן עזרא (בפירושו לשמות טו, יט) שאין זה סיפור דברים, אלא גם זה מן השירה. המשפט הסוגר את השירה מעין פתיחתה סוגר מעגל, ללמדנו כי השירה היא נצחית, השירה פורצת מעבר לרגע ההתרחשות שבתוך הזמן. המשפט החוזר מציין את לב השירה ועיקרה, את מפלת מצרים, שהסוס וגם רוכבו טבעו בים. שעל אף החיל והעוצמה של מצרים, מיטב הכוח הלוחם המצרי, רכב בחור, אבד בים. ובאותה עת ממש הלכו בני ישראל ביבשה בתוך הים. זהו תורף הנס והשירה (ראו פירוש אבן עזרא לשמות יד, כט). ואם נשוב אל הפיוט - לעומת חרון האף השולט בחיי הגלות, כאן קם ועולה הרצון. זוהי מלת המפתח שנועדה לציין את המשאלה לחידוש הברית בין העם והארץ, על ידי בורא העולם "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" (מלאכי ג, יב).

 

תקומת הארץ

בשני הבתים הראשונים אנו נפגשים במשאלה לתקומת הארץ, הבאה למלוא הגילוי בירושלים, המקודשת מכוחה של כל ארץ ישראל.

קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצְךָ,

על משקל הפסוק  

כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ... כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל (ישעיה סב, ד)

ביטוי זה מבליט את החפץ והרצון הא-לוהי באותה העיר, שהיא מחוז החפץ, אשר מפני החטאים נהפכה להיות

עִיר כְּסֻכָּה נוֹתֶרֶת

כלומרעיר שנתרוקנה מיושביה, כדברי הנביא:

וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה (ישעיה א, ח).

תיאורים עצובים אלה של הנביא המחישו את מה שצפוי לעיר שתתרוקן מבניה: היא תדמה לסוכת השומרים הבודדת והשוממה שלאחר תקופת הבציר, ככרם הריק והעלוב לעומת החיים ששקקו בו לפני כן. לדאבון לבנו, כך אמנם אירע לירושלים בימי גלותנו, ולכן באה הבקשה להשיב את הבנים אל שולחן אביהם. גורלה של העיר תלוי אפוא בגורלו של העם. לאורך כל הדורות שיקפה העיר את מעמדו של העם. מצבה של ירושלים נגזר ממצבה של האומה. רק כשהחלו דרכי ציון האבלות להתמלא בבניה שהחלו לשוב ולמלאה, רק אז יצאה ירושלים משוממותה.

הגדה של פסח, פרג,1894, באדיבות אוסף משפחת גרוס,  תל אביב

 

גאולת ישראל

בשני הבתים הבאים בפיוט אנו עוסקים בגורל העם, ובאה התחינה והמשאלה לגאולתו –

לְהָאִיר מִתּוֹך החֲשֵׁכָה, כַּנָּה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה

יש צורך להביא את האורה והשמחה לכנסת ישראל. הכנה, הנטיעה, היא כינוי לכנסת ישראל, כפי שנאמר

וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ (תהלים פ, טז)

הנמשכת אחרי ה' ומתגעגעת אליו –

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א, ד).

וכן בבית הרביעי –

חֲנוּנֶיךָ חַלֵּץ מִמַּסְגֵּרִים

על דרך הפסוק -

לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר (ישעיה מב, ז).

ישראל, שהם חנונים על ידך, ה', חלץ אותם ממסגרים, מגלותם.

 

בבית החמישי והששי תפילה וציפייה לעתיד. לעומת הגאולות הקודמות, שהיה אחריהן שעבוד, באה הבקשה לעתיד, לגאולה שתהיה קיימת לעד, ולא כיולדת שמתעברת ויולדת.

דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ, גַּן רָוֶה שׂימֵנוּ.

עמים רבים הם צאצאים לעמים קדמונים. הם משתייכים לגזע ולמשפחה המסוימת או לשבט, אבל לא קיימת ביניהם כל זיקה תרבותית רוחנית. והנביא הבטיח לעם ישראל –

כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם (ישעיהו סו, כב),

צאצאי ישראל יתקיימו לא רק גופנית. גם תרבותם ומורשתם תישמר, זהו מובנו של השם - הזיקה התרבותית. על כן בפיוט הבקשה כפולה, שיעמיד שמנו וישימנו כגן רוה, שתמיד נימצא בחיי פריחה. שיציבותנו תינק מן היציבות הא-לוהית: "דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ".

 

בחתימת הפיוט באה לביטוי המשאלה לזכות ולראות במאור פני ה' -

אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל ".

זאת האומה, אשר הסעת כצאן ממצרים, נא הושיעם על ידי גילוי רצונך, להצילנו מן הגויים, ולגואלנו אחרית כראשית.

הגדה של פסח, פרג,1894, באדיבות אוסף משפחת גרוס,  תל אביב 

מבנה פיוט טל בנוי על פי סדר: תשר"ק. לא לשם שעשוע הוא בא בהיפוך סדר הא-ב, אלא לשם ההארה המגיעה מן הסוף, מן האחרית, כלפי ההתחלה. (ראו מהר"ל מפראג, בספרו 'נצח ישראל' פרק מב, השווה גם ל'אשרי' הבנוי מא-ב כפי הסדר, וכן לברכות מא' עד ת', לעומת הקללות שהן היפוך הסדר מו' עד ה').

פיוט טל, מתוך מחזור וורמס ,גרמניה, 1272, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

גם על הפיוט המפורסם הנאמר בתפילת מוסף של שבת, "תִּכַּנְתָּ שבת", המיוסד אף הוא בסדר תשר"ק פירשו הראשונים:

לכך מיוסד באלפא ביתא זו תשר"ק, לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה בזכות שבת. (מחזור ויטרי, סימן קכט)

וכן כתב ה'טור' (אורח חיים סימן רפו):

על שם הגאולה, דכתיב: 'אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם'" (זכריה י, ח). (עיין בביאור הבית יוסף שם)

אם בכל המועדים אנו זוכים להשראה מכוח העבר, השולח אור קדום אל ההווה, והחוזר להאיר בכל עת שהמעגל השנתי חוזר לאותה נקודה, הרי שכאן מדובר על הארה הבאה מכוחו של העתיד. כשם שיציאת מצרים הטביעה חותמה על היציאה מהגלויות שבאו לאחריה, שואב עם ישראל תקווה גם בעת צרה בהווה גם מגאולת העתיד. בסדר האלפא-ביתי הרגיל אנו צועדים מן העבר אל העתיד, אל אחרית הימים. בהיפוך הסדר מקרינה האחרית על ההווה. והעיד בונה את החיים וממלא אותם בציפייה ובתקווה.

כך מוסברת גם האגדה התלמודית על הרַחַם. ציפור זו שורקת 'שרקרק, שרקרק', והיא המבשרת את בואו של משיח. ההסבר מסתמך על דרשת הפסוק: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם" (זכריה י, ח). סדר האותיות של השורש ש,ר,ק פונה מן הסוף אל ההתחלה. כשהציפור תעמוד על הארץ ולא תעוף עוד באוויר או תקפץ על הענפים, יהיה בכך סימן שהציפיות והתקוות מופקעות מערטילאיותן והן מתממשות ונאחזות באדמה. כשעל רגבי האדמה של ארץ ישראל יעלה מרבד הקסם הירוק, כשהרי ישראל ישאו ענף ופרי, סימן הוא כי הגיעה העת לגאולתם של ישראל. השריקה תביא לקיבוץ הגלויות עם בניין ירושלים "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב). אז לא תישאר עוד העיר שוממה מבלי בניה, כסוכה בכרם, אלא תתמלא בצאן אדם.

מתוך 'ספר משל קדמוני', באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

מתוך הספר 'ארץ מול שמים; מדרשי גשם ארץ-ישראליים' של הרב עוזי קלכהיים, ירושלים תשס"ד.

לקוח מתוך האתר: תפילת הטל - הזמנה לפיוט

 

Henio Żytomirski. HEBREW VERSION  הניו זי'טומירסקי   התמונה של הילד הקטן, שאתם רואים לפניכם, צולמה באחד מרחובותיה הראשיים של לובלין. אין שום דבר מיוחד בתמונה, וגם אי-אפשר לומר עליה הרבה.   חלק מתושבי לובלין יוכלו, אולי, לזהות את המקום שבו הילד עומד. אנשים עוברים שם בכל יום, מבלי להקדיש תשומת לב למקום. מהתבוננות בתמונה, אפילו לא ניתן להגדיר מתי צולמה. אולי לפני המלחמה? אולי אחריה, בשנות החמישים או השישים? אנשים מצלמים ברחובות אלפי תמונות דומות של ילדים מדי יום ביומו.   אולם, מאחורי תמונה שגרתית לכאורה זו, ישנו סיפור חיים של ילד יהודי קטן, שנולד1933, ששמו היה הניו ז'יטומירסקי.   הוא הילד שבתמונה. בן שש, הניו היה אמור להתחיל ללמוד בבית הספר היסודי ב- 1 בספטמבר,1939. אולם, מלחמת העולם השניה שפרצה באותו יום, מנעה מהניו ללכת אי-פעם לבית הספר. הוא הומת בשנת 1942 בתא גזים במחנה הריכוז הנאצי, מיידנק.     תמונה זו היא האחרונה בסדרת תמונות שלו, שצולמה על-ידי אביו מדי שנה. התמונות שרדו וניתן לסדרן באלבום קטן. תוך עלעול בדפי האלבום, אנו יכולים לעקוב אחר תמונות של הניו מהשנים1933, 1934 וכו', עד לאחרונה בשנת 1939. כשתלכו באותם מקומות שבהם הניו עמד בזמן שאביו צילם אותו, הקדישו רגע אחד של מחשבה לזכרו של אותו ילד יהודי קטן. כעת נספר לכם את סיפורו. תומש פייטראסייביץ' תורגם על-ידי ענת אברהם.

הניו ז'יטומירסקי – סיפור חיים אחד הניו ז'יטומירסקי – סיפורה של משפחה הניו ז'יטומירסקי – "מכתבים להניו"

 

"לימוד" FSU וויניצה במלאת שבעים שנה ל"מבצע ב מסמכים סודיים שנחשפו לאחרונה מלמדים כי המודיעין האמריקאי גייס אחרי מלחמת העולם השנייה קצינים לשעבר מהגסטאפו ומהאס-אס בהיקף רחב בהרבה ממה שהיה ידוע עד כה. לפי המסמכים, המודיעין האמריקאי סייע לקצינים הנאצים להימנע מהעמדה לדין או עצם את עיניו, שעה שהצליחו להימלט. בנוסף, המסמכים חושפים עד כמה קרובים היו קשריו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, עם המשטר הנאצי. סקירת המסמכים סוכמה בדו"ח ממשלתי שפורסם בשישי האחרון בידי הארכיב האמריקאי הלאומי. מהדו"ח עולה כי כל עוד ברית המועצות איימה ממזרח, מיצוי חשבונות עם הגרמנים או עם עוזריהם נראה לאמריקאים כמשימה דחופה פחות. בכמה מהמקרים, עשיית חשבון עם הנאצים נתפשה אף כמזיקה לאינטרס הלאומי. הדו"ח, "צלו של היטלר: פושעי מלחמה נאצים, הביון האמריקאי והמלחמה הקרה", נכתב בידי קבוצת מחקר שהוקמה בידי הקונגרס במטרה לזהות ולפרסם תיקים פדרליים הנוגעים לפשעי מלחמה נאציים ולניסיון בעלות הברית להעמיד את הפושעים לדין. החוקרים סקרו 1,100 תיקים של הסי-איי-אי ו-1.2 מיליון תיקי ביון אמריקאיים, שנפתחו רק לאחר שהקבוצה פרסמה את הדו"ח האחרון שלה ב-2007. לפי נורמן גודה מאוניברסיטת פלורידה שחיבר את הדו"ח עם עמיתו, ר'יצרד ברייטמן המלמד באמריקן יוניברסיטי, הנחת היסוד היתה שבכירים נאצים שקיבלו סיוע אמריקאי, כמו קלאוס ברבי, מפקד הגסטאפו בליון שבצרפת שנמלט לבוליוויה בעזרת הסי-איי-אי, היו תופעה חריגה. "מה שמצאנו במסמכים החדשים הוא שיש לא מעט מקרים כאלה וכי מדובר בדפוס שחוזר על עצמו", אמר גודה. כמו דו"חות אחרים שנוצרו בידי הקבוצה, "צלו של היטלר" משרטט דיוקן עגום של ביורוקרטיה, מלחמות פנימיות ופערים בתקשורת בין סוכנויות הביון השונות. הוא גם חושף החלטות של ממשלות הברית שנבעו מציניות בוטה, אינטרסנטית וטקטית, לפיהן כמה מפושעי המלחמה מהווים נכסים בעלי ערך שיוכלו לשרתן במלחמה נגד ברית המועצות. "איתור פושעי מלחמה וענישתם לא היו בראש סדר העדיפויות של הצבא האמריקאי בסוף 1946", נכתב בדו"ח. במקום זאת ריגל הביון האמריקאי אחר קבוצות חשודים, החל מקומוניסטים גרמנים וכלה בפליטים יהודים שעסקו בפעילות פוליטית במחנות פליטים. נאצים אחדים זכו להגנת האמריקאים. אחד מהם היה רודולף מילדנר, שהיה "אחראי להוצאתם להורג של מאות, אם לא אלפים, של חברי המחתרת הפולנית. מילדנר כיהן כמפקד המשטרה הגרמנית בדנמרק, שעה שהיטלר הורה על גירושם של 8,000 מיהודיה לאושוויץ". מילדנר ברח ממחנה מעצר ב-1946 והגיע לארגנטינה ב-1949. הדו"ח מעלה תהיות אם הביון קלאוס ברבי. לא מקרה חריג תצלום: AFP האמריקאי סייע בבריחתו. ייתכן גם שזכה למקלט אמריקאי כדי שיוכל לסייע לממשל לזהות פעילים קומוניסטים. הדו"ח גם חושף פרטים על יחסי העבודה הקרובים בין מנהיגי הנאצים למופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. חוסייני טען מאוחר יותר כי ניסה לקבל מקלט בגרמניה רק כדי להימנע ממעצר בידי הבריטים. למעשה, קובע הדו"ח, המנהיג המוסלמי קיבל "סכום עתק" של 50 אלף מארק בחודש. לשם השוואה, קצין גרמני קיבל 25 אלף מארק בשנה באותה תקופה. כמו כן, המופתי גייס בחריצות מוסלמים לשורות האס-אס, והובטח לו כי יוכתר כמנהיגה של פלסטין לאחר שהכוחות הגרמניים יגרשו את בריטניה מהאזור וישמידו יותר מ-350 אלף יהודים שחיו באותו זמן בארץ ישראל. לפי מחברי הדו"ח, ב-28 בנובמבר 1941, אמר היטלר לחוסייני כי הכוח האפריקאי והכוחות הגרמניים שהוצבו בקווקז ישחררו את הערבים במזרח התיכון, וכי מטרתה היחידה של גרמניה תהיה להשמיד את היהודים החיים באזור. הדו"ח מפרט כיצד חוסייני עצמו הורשה לברוח לסוריה אחרי המלחמה וכיצד בכירים בממשל הנאצי נמלטו מגרמניה והפכו ליועציהם של מנהיגים ערבים אנטי-ישראלים, "והיו מסוגלים להמשיך לטפח ולהעביר לאחרים אידיאולוגיות נאציות גזעניות ואנטישמיות". חוסייני מת בביירות ב-1974. חדשות מחלקה ראשונה - News1: השמאל והכחשת המעורבות הערבית בשואה רברוסה"

אנדרטאות זיכרון לחסידי אומות עולם ממוצא אוקראיני בגן חסידי אומות עולם ברחוב חסידי אומות עולם ברמת אלון, בחיפה. 10 ביוני 2011 / ח' בסיון התשע"א ארגון "לימוד" FSU לדוברי השפה הרוסית בכל רחבי העולם יקיים, בין ה 16 ל- 17 ביוני 2011 כינוס בעיירה האוקראינית ויניצה, שבה הוצב, ב- 21 ביוני 1941, הבונקר של אדולף היטלר , שבו הוא ביקר וממנו יצאה הפקודה לרצח שלושה מליון יהודי בריה"מ. חיים צ'סלר, מייסד "לימוד" FSU :"ביחד עם שותפינו מכל רחבי העולם היהודי – בהם הסוכנות היהודית לא"י, ועידת התביעות, הג'וינט, אגודת הידידות שבין ישראל לאוקראינה, משרד החוץ, ואנשי ממשל ומדינה באוקראינה ובישראל – ננציח את שלושת מיליוני היהודים שנרצחו במהלך השואה. זו החובה שלנו כלפיהם". לאירוע יוצא הדופן יגיעו: בנו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל, יובל, שיבקר בכפר שבו נולד סבו-נחמיה ז"ל, בסידרוביצי שבאוקראינה. לאירוע הזה יגיעו אישי ממשל אוקראינים וישראלים; האלוף (מיל) יוסי פלד (ניצול השואה שנולד בשם ג'פקה מנדלוביץ); האמן היהודי - הרוסי הידוע עמנואיל וויטורגן; ההיסטוריון ד"ר אהרון וויס; בוריס מפציר, נציג "יד ושם" ובעבר מנכ"ל משרד הקליטה; גרג שניידר – סגן נשיא וועידת התביעות; יעקב ליבנה – מנהל מחלקת אירו – אסייה במשרד החוץ הישראלי; שגרירת ישראל לאוקראינה זינה קלעי - קלייטמן; אלכס מילר – יו"ר וועדת החינוך של הכנסת ויו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית אוקראינה –ישראל; ד"ר יגאל שופאק – יו"ר וועדת התכנים של כינוס "לימוד" בוויניצה; פרופסור איליה אלטמן –יו"ר מוזיאון השואה במוסקבה; מושל וויניצה אישים ואנשי ממשל אוקראיניים   לקבלת מידע נוסף פנה אל פקודת המבצע של "מבצע ברברוסה" חומר רקע: ווידאו צבע ושחור לבן http://www.youtube.com/watch?v=v1t1iz316dw&feature=related http://www.youtube.com/watch?v=3pTcyDVRwQ4 כתבה http://www.youtube.com/watch?v=YuXGNE9GkR8&feature=related

 

חדשות 2 - הלחי תתמליל/ראיון עם סוזי קסטנר/ז'וז'י קסטנר, בתו של קסטנר!!  
 

סוזי קסטנר/ז'וז'י קסטנר, בתו של ישראל קסטנר בראיון לתכנית 'נכון להבוקר' עם ניב רסקין בגל"צ - ערב יום השואה 20/04/2009 ניב רסקין: נכון להבוקר שמונה כמעט שלושים וארבע דקות, הערב הוא ערב יום השואה ישודר בערוץ 8 בהוט בכבלים סרטם די מצמרר של גיילין רוז 'להרוג את קסטנר'. בסרט מובא ראיון ראשון עם רוצחו של הדוקטור ישראל קסטנר מי שנחשב במשך שנים כמשתף פעולה עם הנאצים, ונרצח ע"י פעילי ימין בהתנקשות שארעה במרץ 1957 והסעירה את המדינה. ז'וז'י קסטנר היא בתו של הדוקטור ישראל קסטנר, שלום לך ז'וז'י קסטנר: בוקר אור ניב רסקין: הסרט בעצם נפתח בשחזור ההתנקשות באביך ע"י הרוצח זאב אקשטיין מתחת לביתכם ברחוב עמנואל הרומי בת"א. קודם כל ברמה האישית, איך התמודדת עם לראות את הקטע הזה? ז'וז'י קסטנר: שראיתי את הסרט בפעם הראשונה הייתי בהלם מוחלט, כי הייתי במידה מסוימת שותפה להפקה של הסרט במשך 8 שנים, אבל לא היה לי מושג באיזה כיוון הוא הולך ואיך הוא יוצג, כך שראיתי את זה בפעם הראשונה הייתי באמת בהלם. אבל בסופו של דבר הסרט עשה לנו שירות מדהים ניב רסקין: בסרט הזה מעלה אותו זאב אקשטיין תיאורית קונספירציה שהוא ירה אמנם בדוקטור קסטנר מספר כדורים, אבל הירייה שהרגה אותו נורתה מתוך החושך, מה דעתך על התיאוריה הזאת שהיה אדם נוסף שם? ז'וז'י קסטנר: אני מאמינה בתיאוריה, אני לא חושבת שזה כל כך תיאוריה כי אבא שלי בתיאור של האירוע למשטרה מסר שהוא.. מכיוון שהירייה הראשונה הייתה יריית סרק – הוא ניסה לברוח לתוך הבניין ומישהו מנע ממנו להיכנס, ואז הוא רץ החוצה וניסה לברוח לבניין הש.. הסמוך ואז הוא נורה בגבו ניב רסקין: מי מי רצח? ז'וז'י קסטנר: של מי הייתה ניב רסקין: אוקיי ז'וז'י קסטנר: הירייה שרצחה אותו אבל מה שבטוח הוא שהיה שם אדם נוסף שוידא הריגה ניב רסקין: היה לך מאוד חשוב לפגוש את האיש שהורשע ברצח אביך, אפילו צלצלת אליו הוא סירב לאורך זמן. למה היה לך כל כך חשוב לשוחח איתו או לשבת איתו? ז'וז'י קסטנר: כי אחד הדברים שמאוד הציקו לי במשך השנים זה שאת אבא שלי רצח איש צעיר יליד הארץ שלא היה לו שום קשר לשואה, ניגש אליו בדם קר ושאל אותו: "אתה דוקטור קסטנר?" ורצח אותו. אני כל השנים האמנתי שאילו – אבא שלי מת בכל מקרה – אבל אמנתי שאילו היה רוצח אותו אדם שחש נבגד ע"י קסטנר, שחשב שמשפחתו נספתה בגלל קסטנר, הייתי מבינה את זה יותר זה היה לי יותר קל. ורציתי לדעת מה הביא אדם צעיר לרצוח אדם אחר בדם קר ניב רסקין: הצלחת להבין? ז'וז'י קסטנר: כן בהחלט, הצלחתי להבין שלקחו אדם צעיר, נתון להשפעה, רגיש ותמרנו אותו פשוט תמרנו אותו ניב רסקין: גורמי ימין קיצוניים באותה תקופה ז'וז'י קסטנר: ימין ושמאל היה שם אני חושבת די בלגן בכל הנושא הזה, הוא גם מספר שחלק גדול מאנשי המחתרות מאנשי המחתרת היו אנשי שב"כ שנשלחו על מנת לעקוב אחרי מה שקורה במחתרות, כך ש.. ניב רסקין: מושתלים מטעם שירותי הביטחון הישראלים ז'וז'י קסטנר: כן, אכן ניב רסקין: תחילת הפגישה שלכם מתועדת בסרט אחר כך הוא מבקש מימך לפרוש יחד איתו למרפסת, אתם יושבים שם שעה ארוכה, מה הבנת ממנו? מה שמעת ממנו שלא ידעת לפני? ז'וז'י קסטנר: זה לעתיד ניב רסקין: מה זאת אומרת? ז'וז'י קסטנר: זאת אומרת שמה שנאמר בארבע עיניים בינתיים.. נשאר בארבע עיניים.. ניב רסקין: את מרגישה שבסופו של דבר אחרי כל כך הרבה שנים שכמובן מה שזכור מישראל קסטנר זה את אותו משפט של אותו שופט שאמר שהוא: "מכר את נשמתו לשטן" ושיתף פעולה עם הנאצים, מרגישה שהסרט הזה אולי בסופו של דבר ישים קץ לדיבורים על כך שהוא בגד? ז'וז'י קסטנר: בהחלט, אמנם הסרט.. קודם כל זה תהליך של הרבה מאוד שנים של יותר מ 25 שנה, זה התחיל בסרטים של הערוץ הראשון של יהודה קוה ואחר כך הייתה הצגה ואחר כך הייתה סידרה בטלוויזיה ונעשו סרטים גם ע"י מפיקים זרים וככל שהתקדם הזמן והתגלו מסמכים שהוכיחו שמה שאבא שלי אמר היה אמת, ובשנים האחרונות גם הניצולים מדברים ניב רסקין: יד ושם הכיר בו באופן רשמי ז'וז'י קסטנר: יד ושם, כך שזה תהליך אבל הסרט נתן לזה דחיפה עצומה ניב רסקין: חייב לשאול אותך ככה לסיום, בסרט ודיברנו על קודם בשיחה עולה תיאורית הקונספירציה, מדובר ברצח שהסעיר את ישראל של שנות החמישים, סוג של רצח פוליטי. המתנקש היה איש ימין פנאט, הרצח הזה ארע מאות מטרים מכיכר מלכי ישראל, ובמקרה הזה שוחררו הרוצחים אחרי 7 שנים בלבד, שקיבלו חנינה מהנשיא זלמן שזר. לא יודע, כשאני ראיתי את הסרט הזה לא יכולתי שלא לחשוב על רצח אחר שארע כמה מאות מטרים משם, גם את בתחושה הזאת? ז'וז'י קסטנר: אני חושבת שיש הרבה נקודות דמיון, אבל מעבר לזה אני לא יכולה להביע דעה. וזה שהרוצחים שוחררו אחרי זמן כל כך קצר – וכפי שנאמר קיבלו תנאים מיוחדים בכלא – זה רק מוכיח את תיאורית הקונספירציה של הרצח של אבא שלי. ביחס לרצח של רבין אני לא יכולה להביע דעה, כי אני לא מצויה כל כך בפרטים ואני לא חושבת שזה רלוונטי לגביי או לגבי אבא שלי ניב רסקין: ברור ז'וז'י קסטנר: מה שלנו חשוב זה באמת שסוף סוף.. מבצע ההצלה הגדול שלו שאין שני לו בשואה – מובא לקדמת הבמה ניב רסקין: הדברים ראויים, סוזי קסטנר, ז'וז'י קסטנר בתו של ישראל קסטנר, תודה לך ז'וז'י קסטנר: תודה לך ניב רסקין: להתראות ז'וז'י קסטנר: להתראות ואני מקווה שכמה יותר אנשים יצפו בסרט ניב רסקין: תודה מקור: http://glz.msn.co.il/pop_video.aspx?newsid=4052                   החמלה באה מן הבית – ראיון בעקבות הסרט "להרוג את קסטנר" העיתונאי ד"ר ישראל קסטנר ניהל משא ומתן עם הנאצים לשחרור יהודים אך בהמשך נרצח בשל כך בישראל. ראיון עם בתו לקראת הקרנת סרטה החדש של גיילן רוס "להרוג את קסטנר" העיתונאי ד"ר ישראל קסטנר בשידור ברדיו ההונגרי ז'וז'י קסטנר היא אישה יפה, חייכנית, מלאת שמחת חיים. יש לה עיניים חומות חכמות, טובות. ז'וז'י היא אחות במקצועה במכון ריאות. יש לה הרבה רחמים וחמלה. כך חינכו אותה כבר מהבית וכך גם חינכו אותה החיים. לפני 52 שנה כשהיא הייתה בת 11, אביה, העיתונאי ד"ר ישראל קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב. הוא נרצח כי עשה מעשה אמיץ: קסטנר נפגש עם אדולף אייכמן פנים אל פנים, ניהל עמו משא ומתן והצליח להציל 1,700 יהודים שנשלחו לרכבת בשוויץ. עכשיו, עם צאתו לאקרנים של סרט נוסף על הפרשה שזעזעה את המדינה בשנות החמישים שמנקה את קסטנר מאשמה, ז'וז'י עדיין לא רגועה. האם הסרט הוא סגירת מעגל? אני שואלת. ישראל קסטנר ובתו התינוקת ז'וז'י "את יודעת מתי אחשוב שיש סגירת מעגל", נאנחת ז'וז'י, "ברגע שהנושא של אבא שלי יהיה פרק בתכנית הלמודים בבתי הספר. אז זו תהיה סגירת מעגל. זו תהיה האנדרטה". - האם הרגשת בזמנך מושפלת בשל העובדה שאת הבת של קסטנר? "מאז ומתמיד זו הייתה גאווה ענקית. מאז שהייתי ילדה קטנה ידעתי שיש לי אבא גיבור ומאוד מיוחד". הרוצח, זאב אקשטיין, מובל למשפט – צילום: פול גודמן - הסביבה התייחסה אליכם נורא אחרי המשפט? "זה לא הפריע לי. ידעתי שכולם טועים והייתי בטוחה שיום יבוא וכולם ידעו איזה אבא מדהים יש לי ואיזה דברים מדהימים הוא עשה. רק לא חשבתי שזה ייקח שישים שנה". - לרגע לא היססת? לא חשבת שאולי אביך באמת היה נורא כפי שעשו אותו במשפט? "לעולם לא. בילדותי כל האנשים בסביבה תמיד עשו הרבה כבוד לאבא שלי. הוא היה מסוג האנשים שאם יש חדר מלא עם אלף אנשים, ברגע שהוא היה נכנס, האווירה הייתה משתנה, לא בגלל המשפט, אלא בגלל האווירה שהייתה מאחוריו, הכריזמה שלו. האמת שמירב מיכאלי, בתי, ירשה את זה ממנו. תסתכלי על מירב ותראי שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל אצלו זה היה פי כמה וכמה. הייתה לו השפעה מגית על אנשים וגם על נשים". - ואימא? "אימא שלי הייתה אישה יפיפייה, מדהימה, אלילה. היא גם חיכתה בזמנו אחרי המשפט עד יעבור זעם. אחרי שאבא נרצח היא ניסתה לעשות כל מיני דברים לטהר את שמו אבל לא הצליחה ומאוד התייאשה. הוא היה כל עולמה". - את היית בת 11 כשהוא נרצח. איך ילדה כל כך קטנה מתמודדת עם דבר כזה? "הייתי די גדולה למעשה. החיים עשו ממני יותר גדולה. הייתי בת יחידה וגדלתי בבית של הורים מבוגרים יחסית שמעולם לא דיברו אלי כמו אל תינוקת ולא ספרו לי סיפורי ילדים. לאימא שלי היה תואר בהיסטוריה של העולם העתיק, יוון ורומא וסיפורי הילדות שלי היו סיפורי האופרה שאבא היה מספר לי וסיפורי יוון ורומא שאימא הייתה מספרת לי". ז'וז'י קסטנר - צילום: יאירה יסמין - כשהיה המשפט היית בת תשע איך הרגשת? "הרגשתי את מה שעובר על ההורים שלי וניסיתי שלא ירגישו מה קורה לי. כל הילדים בבית הספר, ברחוב ובתנועת הנוער, כולם דאגו שאדע שאני נאצית ורוצחת ובת של רוצח. שם הגנאי שלי היה קאסטנרית, אבל זה לא הזיז לי. היה לי מאוד קשה ללכת לבית ספר כשמכים אותך, רוגמים אותך באבנים וקוראים לך בשמות, אבל הייתה בי ידיעה כל כך ברורה שהם טועים… ולמרות שזה היה מאוד רע ועצוב אפילו לא סיפרתי להורים, כי ידעתי שמספיק קשה להם גם ככה". - איך נודע לך שאביך נרצח? "כל השכונה התעוררה בבוקר מהסיפור חוץ ממני. אני ישנתי שנת ישרים ודודי נשאר לשלוח אותי לבית הספר. ואיך שהתעוררתי קמתי לבית פתוח, אנשים, טלפונים... הרחוב שלנו, שדרות עמנואל בתל אביב, היה מלא אנשים ואחר כך כשהייתי הולכת לבית הספר בזמן שאבא נאבק על חייו חיכו לי הילדים ליד הכיתה ואמרו: מה, הוא עוד לא מת? חבל! זו הייתה ועדת קבלת הפנים.     ב-17 בינואר 1958, פחות משנה לאחר שנורה למוות בתל אביב, זכה ד"ר ישראל קסטנר לטיהור שמו מהחשדות וההאשמות שהוטחו בו, ומהרשעתו בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין, שהתקבל שנתיים וחצי קודם, ולפיו נמצא קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים, ברצח בעקיפין של יהודי הונגריה, בשותפות גזל עם פושע מלחמה והצלתו בעת משפטי נירנברג. בין הבודדים שיצאו נגד פסק הדין היה פרשנו הפוליטי של "הארץ", ד"ר משה קרן, שכתב כי "עסקן ציוני צעיר שבו שמו בתקופת הגיהנום רבבות את תקוותיהם היחידות, נאשם על ידי שופט בישראל כי רצח בעקיפין את בני עמו, כי שיחק משחק כפול ונעשה שותף לרוצחים... הדיו של משפט קסטנר יוסיף להרעיל את האווירה בה אנו חיים. מדינת ישראל אינה, לאחר פסק דין זה, מה שהיתה לפניו". ישראל רודולף קסטנר נולד ב-1906 בעיר קלויזנבורג (קלוז') שבטרנסילבניה, ונרצח בתל אביב במארס 1957. בתקופת השואה היה חבר בוועד ההצלה והעזרה בבודפשט, וניסה לפעול להצלת יהודי הונגריה. ב"רכבת קסטנר" שהצליח לארגן במסגרת תוכנית "סחורה תמורת דם" יצאו ב-1944 מהונגריה 1,684 יהודים. תקוותו של הפעיל הציוני היתה להוציא רכבות נוספות, שיביאו לקץ תוכנית ההשמדה. תקווה זו לא התגשמה. לאחר המלחמה העיד קסטנר במשפטי נירנברג לטובת מספר קצינים נאצים וסייע לשחרורו של קולונל האס-אס, קורט בכר - מי שהיה איש הקשר שלו עם הימלר בתקופת ההצלה. ב-1947 עלה קסטנר לישראל, וכעיתונאי לשעבר שימש דוברו של שר המסחר והתעשייה דב יוסף והיה מועמד מטעם מפא"י בבחירות לכנסת הראשונה והשנייה. בסוף 1952 פרסם העיתונאי הירושלמי מלכיאל גרינוולד עלון משוכפל ובו טען כי קסטנר הכשיר את הקרקע להשמדת יהודי הונגריה ולקח חלק בגזל רכושם על ידי קורט בכר. "ריח פגר מגרד את נחירי. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל", כתב. בעצת השר יוסף והיועץ המשפטי לממשלה, הגיש קסטנר תלונה רשמית נגד גרינוולד, ופרקליטות המדינה הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה. המשפט נמשך כארבע שנים שבמהלכן הפך קסטנר ממאשים לנאשם. ביוני 1955 הקריא שופט ביהמ"ש המחוזי בירושלים בנימין הלוי את פסק הדין שלפיו יצא קסטנר אשם בכל הסעיפים, למעט קבלת חלק מרכושם של יהודי הונגריה. לפי פסק הדין, "מכר קסטנר את נשמתו לשטן" ושיתף פעולה עם הנאצים. ב-4 במארס 1957, בעת שמיעת ערעורו בבית המשפט העליון, נורה קסטנר בפתח ביתו בתל אביב. הוא נפצע קשות ומת לאחר עשרה ימים. שלושת המתנקשים נתפסו ונמצאו אשמים ברצח ובהשתייכות למחתרת ימנית קיצונית. הם נידונו למאסר עולם וקיבלו חנינה ב-1965. יומיים לאחר הקראת החלטתם של שופטי העליון, דיווח "הארץ" כי גרינוולד נמצא אשם בהוצאת דיבה. בשל גילו (75) נגזר דינו לשנת מאסר על תנאי ולתשלום הוצאות בסך 500 ל"י. סופר "הארץ" מרדכי ארציאלי התמקד בסיפור האנושי וכתב, יום לאחר קבלת ההחלטה בבית המשפט העליון, כי "על המדרכה ברחוב אמסטרדם 6 בתל אביב, בו נפל שותת דם ד"ר ישראל קסטנר, שיחקה אתמול שושנה בת ה-12, בתו היחידה של הנרצח. את סבלה של הילדה איש לא ידע. היא נשאה את כאבה העמוק בלבה. הילדה שחורת העיניים והשיער, סבלה סבל בל יתואר. ?קראו לי קסטנרית, רוצחת, פושעת', סיפרה. היא לא התלוננה. גם כשהיכוה, לא גילתה את הדבר לאיש... אתמול בכתה הילדה. בכתה לעיני כל. בשעת ההפסקה ניגשו אליה התלמידות וברכוה על תוצאות הערעור בבית המשפט העליון. הילדה, שלא בכתה כשהעליבוה, בכתה כשבאו לברכה".

ישראל קסטנר (אפריל 1906 - 15 במרץ 1957) | אטרף בלוגים

יכנן לחסל את צ'רצ'יל

 

יוליאן טובים: הקטר 

 

 

קטר ענק על מסילה עומד ,

מזיע משמן , נורא כבד.                       

עומד ונושף, נוהם, מלא פיח,

חום מבטנו הלוהטת מפריח.                   

 

אוף כמה חם,

הך, כמה חם,

פוף, כמה חם,

בך, כמה חם.             

 

קרונות אליו מחוברים,

ברזל ופלדה, ממש כבירים

בכל קרון מלא אנשים.

ובאחד פרות, ובשני סוסים

בשלישי יושבים רק השמנים,               

יושבים, זוללים נקניקים טעימים     

רביעי מלא במוזים  בשלים,                 

בחמישי, שישה פסנתרים

ובשישי תותח ענק                         

כל גלגל בברזל מרותק

שביעי מלא רהיטי אלון

בשמיני ג'ירפות, דוב ופילון

תשיעי דחוס חזירים פטומים

עשירי מלא בסתם ארגזים.

סך הקרונות כארבעים,

ואין איש יודע מה עוד מכילים.

 

גם אם יבואו  בני כוח אלף,

ויאכלו אומצות מבוקר עד ערב,

ויתאמצו מעבר ומעל,

לא יזיזוהו, כזהו משקל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פתאום – שריקה

פתאום – חריקה

הקיטור - נשף

הגלגל  -  נדחף

 

קודם בקושי, כמו צב, מתרדמת

קמה מפלצת לאט , ונוהמת.

דוחקה בקרונות , קשה,  בעמל

היא מסובבת גלגל אל גלגל

הקצב גובר,  זה רץ, ממהר

מרעיש ודופק, ודוהר, ודוהר

לאן, ולאן, ולאן, רק ישר

בנתיב, לשדה,ליער,להר.

דרך גבעות, מנהרות, וגשרים,

 רק לעמוד בלוח זמנים.

בקצב, מרעיש, ודופק, ודופק

טק טוטו,טק טוטו, טק טוטו,טאק .

זה קל וחלק,  מתגלגל למרחק

כאילו כדור זה ולא רכב ענק

 

מאיפה, ולמה  הדבר הזה רץ

ומיהו, ומה, דוחפו כה נמרץ

הוא רץ ודוהר, נושף ורושף

זה הקיטור החם שדוחף

זה הקיטור מהדוד לבוכנות.

הבוכנות בצדדים גלגלים מניעות 

זה רץ ונדחף, המרכב מטלטל,

קיטור לבוכנות שנדחס מחולל

תנועת הרכבת.  גלגל משקשק,

טק,טוטו,טק טוטו, טק טוטו,טאק

  יוליאן טובים

עֵת שׁוּב יַדְבִּיקוּ לַכְּתָלִיםבְּדֶבֶק לַח הַהוֹדָעוֹת,עֵת "לַצִּבּוּר", "לַחַיָּלִים"כְּתָב שְׁחוֹר לְאַזְעָקָה יִצְרַחוְכָל בִּרְיוֹן וְכָל פִּרְחָחיַתְרִיעַ בְּדִבְרֵי הַבֶּלַע,כִּי יֵשׁ לֵילֵךְ לִירוֹת מִקֶּלַע,לִשְׂרֹף, לִרְצֹחַ וְלִשְׁדֹּד;בְּקַו הָאֶלֶף עֵת יָחֵלּוּמוֹלֶדֶת בִּמְלִיצָה לִצְבֹּט,הַתְעוֹת בְּסִיסְמָאוֹת דְּגוּלוֹת,בִּ"זְכוּת הִיסְטוֹרִית" יְמַלֵּלוּ עַל טֶבַח, שֶׁבַח וּגְבוּלוֹת,דְּגָלִים, אָבוֹת זְקֵנִים, הוֹרִים,עַל קָרְבָּנוֹת וְגִבּוֹרִים;הֶגְמוֹן, כֹּהֵן, רַב עֵת בְּרָכָהיֵצֵא לוֹמַר עַל קְנֵה רוֹבְךָ,כִּי לוֹ לָחַשׁ אֵל מִמָּרוֹם,שֶׁעַל מוֹלֶדֶת יֵשׁ לִלְחֹם;הָאוֹתִיּוֹת כִּי תִּתְנַבֵּלְנָה בְּרֹאשׁ עַמּוּד הָעִתּוֹנִים,וְהַנָּשִׁים ...

 

אנדרטאות ופסלים בלודז: הספסל של יוליאן טובים בלודז

יוליאן טובים — JewAge

 

טריוויה

גאורגי קונסט

הנאצים ראו את התלמוד כמשקף את "הנחיתות" היהודית

 

* הנאצים התעניינו בתלמוד משום שנמצאת בו לתפישתם ההוכחה לכך שההתנהגות הבלתי מוסרית של היהודים היא פועל יוצא של האופי הבסיסי שלהם * זאת, בניגוד למחברים הנוצרים, שטענו שהתלמוד הוא המקור להתנהגותם הבלתי מוסרית

  

התלמוד נתפש על-ידי הנוצרים בימי-הביניים המאוחרים בדומה לאופן בו נתפש ספר "הברית החדשה" על-ידי היהודים – טקסט דתי האחראי לסטייה מן האמונה האמיתית. עם זאת, ידיעת התלמוד בקרב הנוצרים היתה מועטה ורק במאה ה-13, ביוזמתם של מומרים אחדים, התברר למלומדים נוצרים כי ליהודים טקסט מקודש נוסף, המנחה אותם בחייהם היהודיים והוא התלמוד, הכולל אגדות ואמרות אנטי-נוצריות. משום כך, הלך התלמוד ותפס מקום מרכזי בפולמוסים שבין מלומדים נוצרים ויהודים עד כדי העלאת 24 קרונות מלאים בספרי תלמוד ב-1242 בפריס.

עם המצאת הדפוס, בשנת 1445, החל שלב חדש גם בהפצת התעמולה האנטישמית בקרב החברה הנוצרית. אט-אט עברה נקודת הכובד של הפולמוס הנוצרי נגד היהדות מהוכחת "עליונות הדת הנוצרית ועזיבת ה' את עם ישראל" להתקפות בוטות על חוקי היהודים ומנהגיהם, שהתמקדו בתלמוד. מגמה זו הובלה על-ידי יהודים מומרים, שהכירו את התלמוד וסיפקו את המידע על הכתוב בו לצורך המאבק הנוצרי ביהדות וזכו על כן להוקרת החברה הנוצרית, שאליה הצטרפו.

ספריהם של יוהן פפרקורן, ויקטור מקרבן, אנטוניוס מרגריתה ויוהן אייזנמנגר הגבירו את ההתקפות על התלמוד בנימוק כי הוא מכיל היתרים מפורשים לרמות ולהונות את הנוצרים ואף לרצוח אותם, וכן חרפות וגידופים של הנצרות. מטרת תעמולה זו, כפי שהצהיר אייזנמנגר בפרק האחרון של ספרו, היתה לסייע ליהודים להכיר בטעותם ולהודות באמיתות הנצרות. הטקטיקה היתה להוכיח לכאורה כי היהדות היא דת בלתי מוסרית ומתוך כך להביא למסקנה כי הנצרות היא הדת הנכונה.

האנטישמיות הנאצית נבדלה מצורות קודמות של שנאת יהודים בתפישותיה הגזעניות. את מקורן של תפישות אלה ניתן אמנם למצוא כבר בהשקפותיהם של הוגי דעות אנטישמיים מודרניים וגזעניים מן המחצית השניה של המאה ה-19, אך הן יושמו כמדיניות אנטי-יהודית רק ברייך השלישי. ה"יהדות", כמושג וכתופעה, נתפשה אצלם ככוללת שאיפה לשליטה בעולם, ניצול קפיטליסטי, קומוניזם, חומרנות, קוסמופוליטיזם, מתירנות חסרת רסן ועוד. מאפיינים שליליים אלה של היהדות הוצגו על-ידיהם כתכונות של הגזע היהודי. כתוצאה מכך כוונה המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים לרדיפת כלל היהודים – הדתיים, החילוניים והמתבוללים ולא התמקדה בהיבטים הדתיים של היהדות.

יחד עם זאת, ההתקפות על התלמוד נמשכו גם תחת השלטון הנאצי ואף מצאו את ביטוין בספרות התעמולה הנאצית, הגם שמטרתן היתה שונה מזו של אייזנמנגר משום שלא ביקשו להעביר באמצעותן את היהודים על דתם. התקפות על התלמוד הופיעו בעיתונות האנטישמית כדוגמת Der Hammer של תיאודור פריטש – פובליציסט גרמני שנודע בפרסומיו האנטישמיים בתקופת הקיסרות וריפובליקת וויימר וראה בהיטלר את מושיעה של גרמניה, ואשר התעמולה האנטישמית שהפיץ הזינה את התעצמות המפלגה הנאצית. התקפות על התלמוד הופיעו גם בעיתונות הנאצית כדוגמת Der Stürmer של יוליוס שטרייכר, Der Angriff של יוזף גבלס ו- Völkischer Beobachter של אלפרד רוזנברג. וכן בעיתון הקתולי, שראה אור במינכן, Schönere Zukunft, שלאחר עליית היטלר לשלטון, הוחלפו עורכיו בחברי המפלגה הנאצית ובעיתונים נוספים.

התקפות על התלמוד פורסמו גם בספרי תעמולה נאציים אחדים: "אי מוסריות בתלמוד" של אלפרד רוזנברג (1893-1946) – האידיאולוג הבלתי מוכתר של המפלגה הנאצית; בספר "יסודות התלמוד על מעמד הלא יהודים" של וולטר פסולט; בספר Juden Richten sich selbst של פרנץ רוזה; בספר "רצח – יהדות – עונש מוות" של הרמן שרור; ובספר "רוח התלמוד" של יוהן פול.

ההתקפה הראשונה על התלמוד פורסמה בספרו של אלפרד רוזנברג "אי-מוסריות בתלמוד", שפורסם במינכן ב- 1920. בספר זה מסיט מחברו את נקודת הכובד מהתמקדות בדת היהודית, שהתלמוד הוא החיבור הפרקטי שלה, להתמקדות בגזע היהודי. בדרך זו הוא גיבש הלכי רוח, שעלו כבר בסוף ה-19 לכדי אידיאולוגיה. במבוא לספרו כותב רוזנברג כי בתלמוד נמצאת ההוכחה לכך, שההתנהגות הבלתי מוסרית של היהודים היא פועל יוצא של האופי הבסיסי שלהם. זאת, בניגוד למחברים הנוצרים, שטענו שהתלמוד, כטקסט דתי, הוא המקור להתנהגותם הבלתי מוסרית. לטענת רוזנברג, התלמוד משקף את האופי הגזעי היהודי הערמומי, המשותף לאורתודוקסים, ליברלים, חילונים ומומרים כאחד. לטענתו, "אפילו בקרב האתאיסטים ספסרי הממון והמהפכה, הרוח הערמומית של התלמוד חיה ברציפות".

רוזנברג, שספרו יצא במהדורות נוספות בשנים 1935-1933, הדגיש בו את רוח התלמוד הכללית כפי שהוא ניסח אותה ולא חוקים ספציפיים הנוגעים ללא יהודים. וכך כתב: "אנו מוצאים את המתודה של התלמוד משתקפת בדיוק במבנה הרוחני של מחשבת העיתונאים ועורכי-הדין היהודים. הם פועלים בהתאמה לתלמוד אפילו אם אינם יודעים את הכתוב בו. לא התלמוד יצר את היהודים, אלא היהודים את התלמוד. הוא שמר על הרוח של הגזע היהודי ללא שינוי במשך יותר מאלפיים שנה".

מחברים נאצים המשיכו בשנות ה-30 את הקו שהתווה רוזנברג ועל כן ההתקפות עליו שימשו אמצעי לדה לגיטימציה של היהודים, וכראיה לכך שההאשמות הקולקטיביות כנגד היהודים מעוגנות בספר הבסיסי של היהודים.

אף כי הגזענות הנאצית לא גילתה עניין מיוחד בהיבטים הדתיים של היהדות השימוש בתלמוד לא היה רק בבחינת טקטיקה אמוציונלית פופוליסטית, כפי שנהגו גבלס ושטרייכר בסמלים יהודיים דתיים ולא רק התקפה על סמל יהודי מובהק, אלא אמצעי הכרחי, שגישר בין שנאת הדת הישנה ושלילת הגזע החדשה, בקושרו כל יהודי ויהודי בלי להפריד בין יהודי טוב ליהודי רע. ניתן לומר, בעקבות דברי פטר פולצר, במבוא למהדורה השניה של ספרו על האנטישמיות, כי הוא משוכנע יותר מבעבר שהמסורת של שנאת היהודים הדתית היא תנאי הכרחי להצלחת התעמולה האנטישמית. התועמלנים הנאצים הבינו זאת ולכן עשו שימוש מושכל ונרחב בתלמוד.

 

בקריקטורה Talmud שהוכנסה על ידי יוליוס שטרייכר לתערוכת 'היהודי הנצחי", שהוצגה
בגרמניה ב-1938, רואים רב יהודי מורה לתלמידו, הרוכן על גבי כרך של התלמוד:
"בתלמוד כתוב, כי רק היהודים הם בני אדם, ואילו שאר העמים מתוארים כבהמות":

 

 

 



בקריקטורה מהדר שטירמר מצויירים נחשים, עליהם רשומים שמות יהודיים, היוצאים מתוך
כרך של תלמוד ומכישים אשה ארית עירומה וכבולה בשלשלאות:

 

  


בספר שהוציאה הנהלת המפלגה הנאצית במחוז וופרטל Juden in Wuppertal, לאחר 1935,
ובו רשימה שמית של כל היהודים במחוז, עם דגש על בעלי המקצועות החופשיים, בבחינת
דע מפני מי להישמר, צוטטו בראשי הדפים אמירות אנטי יהודיות. לצד ציטוטים
משופנהאור, ביסמרק, היטלר, וולטר ואחרים, צוטטו פתגמים, שנלקחו כביכול מן התלמוד, האמורים להאיר את היהדות באור שלילי. ציטוטים כמו זה שבתמונה: "מסחר עדיף ממלאכה בכל מקום":

 

 

 

 

דר' אסף ידידיה כתב את המחקר "אלטרנטיבות אורתודוקסיות ל'מדעי היהדות' 1873- 1938" במסגרת המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. מאמר זה מבוסס על הרצאה ביום עיון שנערך באוניברסיטת בר-אילן.

נטינוביץ ז'וקוב

Georgy Konstantinovich Zhukov

גאורגי קונסטנטינוביץ ז'וקוב (1896 - 1974) מצביא סובייטי.

 

Ordinary Men \ Christopher R. Browning ספרו של ד"ר בעז נוימן, "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה, ספריית מעריב

 

מארבעה יוצא אחד: על המשותף ליקל, הילברג וגולדהגן ועל ייחודו של כריסטופ

פרקים מתוך הספר של כריסטופר בראונינג "הדרך אל הפתרון הסופי ...

 

 

 

 

יום השואה 2011 נערך בתאריך ה-1.5.11 ברחבי הארץ תתקיים טקסי זיכרון לציון יום השואה והגבורה והסימן עומד במשפטו של אדלוף אייכמן הצורר הנאצי שתכנן את השמדת היהודים בכול רחבי אירופה כולה ובה הושמדו 6 מיליון יהודים ואפילו יותר משישה מיליון יהודים על פי הערכות ניספו בשואה 8 וקצת מיליון יהודים על פי תרשים לפי מדינות בהם היהודים חיו

 

הנה כמה כתבות על יום השואה שפורסמו בתאריך הנ"ל:

יום השואה 2011: כל יום מתים בממוצע 35 ניצולים

חדשות 2: כ-200 אלף ניצולי שואה חיים בארץ 

נענע10 - ישראל 2011: 60000 ניצולי שואה נזקקים - חדשות

יום השואה 2011: 60 אלף ניצולי שואה נזקקים לסיוע - גלובס

 

 

תמונות מטקס יום השואה ולגבורה 2011 בקרית מוצקין בגן גולדה של מרכז משמעו"ת

 

 

חיים צורי אומר את דבריו בטקס יום השואה ולגבורה

 

מדליקי המשואות מדליקים משואה לזכר 6 מיליון יהודים שהושמדו

 

ילדי מרכז משמעו"ת

 

יום השואה בלוחמי הגטאות הנה תמונות מטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2011

 

 

 

 

הקלטות מטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2011

 

טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2011 http://www.upf.co.il/file/131201.html

Jakob Zim - Artist זהו האתר האישי של ניצול השואה יעקב צים מדליק משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה שנת 2010 ביד ושם

 

 

הנה כמה תמונות מהמופע של פיראוס 2011

 

 

 

רחה פריאר

לוח זיכרון לכבוד רחה פריאר בברלין-שרלוטנבורג

 

הכיכר על שם פריאר בשכונת קטמון בירושלים

echa Freier;‏ 29 באוקטובר 1892, נוֹרְדֶן – 2 באפריל 1984, ירושלים) הייתה מייסדת מפעל "עליית הנוער", עסקנית ציונית, סופרת ומשוררת.

 ביוגרפיה

רחה שְוַוייצר (Schweitzer) נולדה ב-1892 בנוֹרְדֶן (Norden) שבצפון-מערב גרמניה. לאחר שלמדה שפות באוניברסיטה עבדה כמורה וחוקרת פולקלור. ב-1919 נישאה לרב ד"ר משה (מוריץ) יששכר פריאר (Moritz Freier;‏ 1889–1969), שכיהן כרב בקהילות סופיה וברלין.

על רקע האנטישמיות הגוברת בגרמניה, הפכה פריאר לציונית מעשית. בשנת 1932 הגתה ומימשה את הרעיון לשלוח במאורגן נוער יהודי לארץ ישראל, על מנת להתחנך בקיבוצים. בסוף שנת 1932 יצאה מברלין קבוצת הנוער הראשונה שריכזה ומימנה פריאר בכספים שאספה. מאז, פעלה ללא הרף להצלת ילדי יהודי גרמניה. שנה לאחר מכן, בשנת 1933 אישר הקונגרס הציוני העולמי את רעיונותיה; אך את הכספים והתומכים, נאלצה בתחילה לגייס בעצמה. בשנת 1935 הציעה פריאר להרחיב את מפעל הצלת הנוער גם לפולין, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, אך הצעתה נדחתה בידי המוסדות הציוניים.

בשנת 1938, החל מיום פוגרום ליל הבדולח, נאסרו יהודים בעלי אזרחות פולנית במחנות הריכוז. פריאר עשתה מאמצים לשחרר אותם מהמחנות, דבר שהתאפשר תמורת אישורים מההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה (Die Reichsvereinigung der Juden in Deutschland) בראשותו של הרב ליאו בק, ובאישורים התחייבות שהיהודים שישתחררו, יעזבו את גרמניה תוך שבועיים. פריאר לקחה, ללא רשות, 100 אישורים, כדי לנסות תקפותם, הוסיפה שמות ומאה האסירים שוחררו והגיעו מאוחר יותר לארץ ישראל. כאשר נודע דבר לקיחת האישורים "בהתאחדות" נאסר על פריאר לקחת אישורים נוספים, היא הודחה מכל תפקידיה בהנהלה הציונית בברלין, כולל ראשות עליית הנוער.

פריאר נשארה בגרמניה הנאצית עד אמצע שנת 1940, אז עברה באופן בלתי-לגאלי את הגבול ליוגוסלביה. משם המשיכה לפעול והצליחה להציל, באמצעות מבריחי גבולות, 150 צעירים יהודים שאבותיהם כבר נספו במחנות ריכוז.

פריאר עלתה לארץ ישראל בשנת 1941. בשנת 1943 ייסדה בארץ את "המפעל להכשרת ילדי ישראל", שמטרתו להעניק חינוך לילדים ממשפחות מצוקה, ילדים שחיים בתנאים סוציאליים ירודים במסגרת ההתיישבות העובדת, בקיבוצים, מושבים ומשפחתונים.

פריאר הועמדה בצל פעולותיה של הנרייטה סאלד, שלרשותה עמדו התמיכה והכספים של יהדות ארצות הברית. רק כעבור דור, כשעמד משה קול בראש עליית הנוער, הוכרו זכויותיה של פריאר בהצלת אלפי ילדים יהודים באירופה. עד שנת 1939 הצילה עליית הנוער כ-7,000 צעירים שעלו ארצה מגרמניה ונקלטו בהתיישבות העובדת.

פריאר התבלטה גם בתחום חיי הרוח והמוזיקה בישראל. בשנת 1958 יזמה את "הקרן למלחינים ישראליים", לקידום המוזיקה הישראלית המקורית. בשנת 1966 הקימה יחד עם המלחין רומן האובנשטוק-רמתי את "הטסטימוניום" (Testimonium, 'עדות') – מפעל שנועד להנציח ביצירות מוזיקליות מאורעות מרכזיים בתולדות העם היהודי. למפעלה זה גייסה פריאר מלחינים נודעים, יהודים ולא-יהודים, בהם בן-ציון אורגד, יוסף טל, האגל, שטוקהאוזן, קסנאקיס ואחרים. כן כתבה את התמלילים לאורטוריות "מסדה" ו"ירושלים".

פריאר חיברה מספר ספרים: "ישרש", על ייסוד עליית הנוער, שיצא לאור ב-1953 ותרגום לאנגלית "Let the children come" שיצא ב-1961; שני ספרי שירה בגרמנית (Auf der Treppe, 1976; Fensterläden, 1979); וכן פרוזה ומחזות נוספים, בעברית וגרמנית.

בשנת 1975 קיבלה פריאר תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. בשנת 1981 הוענק לפריאר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשירותי רווחה, קהילה ונוער.

לרחה ומשה פריאר ארבעה ילדים: שלושה בנים, שלהבת פריאר (מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית), עמוד, זרם ובת - מעין.

פריאר נפטרה בירושלים בשנת 1984. בקרבת הבית בו גרה, ברחוב רחל אמנו, נקראה הכיכר על שמה, "כיכר רחה פריאר".

ארכיונה של פריאר מרוכז בקיבוץ יקום, בבית "יד רחה פריאר".

 מכתביה

• ישרש: לייסוד עלית הנוער ושנותיה הראשונות, תל אביב: הוצאת תמר, תשי"ג.

• פראייר: מפעלה של אישה לבדה, בתוך: אילה יפרח (עורכת), תיגר: מרד חופש ויצירה, 1990, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית

• גדרון מאירהוף, רחה פריאר, ב-Jewish Women Encyclopedia (באנגלית)

עלית הנוער-רחה פראייר

חדשות - בארץ nrg - מי הקים את עליית הנוער? הוויכוח נמשך

"אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית" מאת שרון גבע ... 

 

מכתבו של לאון וורם לוולדי

הפושע הנאצי אריך פריבקה תועד ב"מסע קניות" באיטליה - בעולם - הארץ

ynet זעם באיטליה: פושע נאצי יוכל לצאת ממעצר הבית - חדשות היום
ynet רומא אוסרת על קיום ההפגנה בעד שחרור הפושע הנאצי - חדשות היום

חדשות מחלקה ראשונה - News1: איטליה: בוטלו ההקלות על מעצר הבית של ...

לאן נעלם הדוקטור? - הארץ השבוע - הארץ

Operation: Last Chance.Press.Articles

 

5 שנים לדמיאניוק, בגין סיוע לרצח אלפי יהודים

68 שנה אחרי המעשים ו-25 שנה אחרי שהוסגר לראשונה לישראל, קבע בית משפט במינכן שבגרמניה כי המכונאי האמריקאי ממוצא אוקראיני שימש כשומר במחנה סוביבור והשתתף בהשמדת 28,060 יהודים

 

 

נותר בפנים קפואות גם בזמן הקראת גזר הדין. דמיאניוק, היום בבית המשפט (צילום: AP)

הפעם הוא לא חמק מעונש, גם אם באיחור של שנים רבות: בית משפט בעיר מינכן שבגרמניה מצא היום (חמישי) את האמריקאי ממוצא אוקראיני ג'ון (איוון) דמיאניוק אשם בסיוע להרג 28,060 יהודים במחנה ההשמדה הנאצי סוביבור בפולין, שם שירת בשנת 1943 כשומר מטעם האס-אס, לאחר נפילתו בשבי הגרמני.

בעקבות הרשעתו, נגזרו על דמיאניוק בן ה-91 חמש שנות מאסר - שנה פחות משש השנים שדרשה התביעה. עדיין לא ברור אם הזמן שכבר בילה דמיאניוק במעצר בגרמניה - יותר משנה וחצי - ייחשב במסגרת זמן ריצוי העונש. כך או כך, זהו לא סוף פסוק בפרשה: צוות ההגנה כבר הודיע עוד לפני גזר הדין, כי בכוונתו לערער בפני ערכאה גבוהה יותר בכל מקרה של הרשעה.

דמיאניוק מובא הבוקר לבית המשפט (צילום: AP)

דמיאניוק הורשע למעשה ללא אף עדות ראייה חותכת שקשרה אותו להרג היהודים, אלא אך ורק בהתבסס על הקביעה כי שימש שומר במחנה, ועל סמך עדויות רבות לגבי התפקיד הפעיל שמילאו השומרים במחנה בתהליך ההשמדה. התביעה הסתמכה במידה רבה על מסמכים היסטוריים, ובהם, בין היתר, תעודת האס-אס של דמיאניוק, שההגנה טענה כי זויפה שנים לאחר המלחמה על ידי שלטונות ברית המועצות, במטרה להשחיר את פניו של האיש שערק לשורות הגרמנים.

"בית המשפט השתכנע כי הוכח שהנאשם שימש כשומר במחנה סוביבור החל מ-27 במרץ ועד אמצע ספטמבר בשנת 1943", הכריז ראש הרכב השופטים, ראלף אלט.

"בית המשפט השתכנע כי הוכח שהנאשם שימש כשומר במחנה סוביבור". הרכב השופטים. במרכז: ראש ההרכב, ראלף אלט (צילום: AP)

כמו בכל הדיונים במשפט, גם בזמן הקראת גזר הדין, שמר דמיאניוק על ארשת פנים קפואה. לפני הקראת פסק הדין שאל אותו הבוקר בית המשפט אם הוא מעוניין למסור הצהרה אחרונה, ונענה בשלילה. "לא", השיב דמיאניוק בפשטות באמצעות מתורגמן, כשנשאל אם ישנן מילים אחרונות שירצה להגיד.

ההגנה טענה: דמיאניוק בעצמו קורבן של הנאצים

אמיתית או מזויפת? תעודת האס-אס של דמיאניוק, שהוצגה במשפט (צילום: רויטרס)

דמיאניוק, יליד אוקראינה שמאז אמצע המאה הקודמת התגורר במדינת אוהיו שבארה"ב, שם עבד כמכונאי רכב, מנהל זה שלושה עשורים מאבקים משפטיים העוסקים בזהותו. ב-1986 הוסגר לראשונה לישראל, והואשם בהיותו "איוון האיום", שומר אס-אס במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין שרצח יהודים רבים והתעלל בהם באכזריות. הוא הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, שדן אותו למוות, אך ערער לבית המשפט העליון, שם זוכה מחמת הספק ב-1993, ושב לארה"ב. בשנים שחלפו מאז ניהל מאבקים משפטיים ממושכים נגד הסגרה למדינות נוספות, בהן אוקראינה, ולבסוף הוסגר לגרמניה, שם הוגש נגדו כתב האישום הנוכחי בנובמבר 2009.

כ-100 ימי דיונים נערכו במשפט, שהתפרש על פני כמעט שנתיים והתעכב פעמים רבות בשל בריאותו הלקויה של הנאשם. התביעה ניסתה לבסס את הטענה לפיה דמיאניוק, שלחם בתחילת המלחמה בשורות הצבא האדום ונפל ב-1942 בשבי הנאצים, גויס - כמו שבויי מלחמה אוקראינים רבים - לשורות האס-אס. במסגרת זאת, נטען, שימש כשומר במחנה, והיה מעורב בהריגתם של לפחות 28,060 יהודים שהיו כלואים בו - מתוך כ-250,000 יהודים שנרצחו במחנה בסך הכל במהלך השואה.

דמיאניוק מובא על אלונקה לדיון המסכם, אתמול (צילום: AP)

מנגד, לאורך כל המשפט, טען פרקליטו של דמיאניוק, אולריך בוש, לחפותו המוחלטת, והפציר בבית המשפט לזכותו ולשחררו מיידית. בין היתר טען כי מרשו היה בעצמו קורבן של הנאצים, וכי מעולם לא שירת כשומר באף מחנה. לפי גרסתו, דמיאניוק נלחם בנאצים ונפצע, ולאחר מכן כמעט ומת מרעב במחנה שבויים, בו שהה כאסיר מלחמה. עוד נטען כי הגרמנים שפיקדו על המחנות בהם שירת דמיאניוק כשומר לכאורה זוכו בעבר בבתי דין בגרמניה, ועל כן לא ייתכן שהוא יורשע.

דמיאניוק עצמו שמר לאורך המשפט כולו על שתיקה בכסא הגלגלים שלו, משקפי שמש כהים לעיניו וכובע בייסבול לראשו. על הבעת הפנים הקפואה שמר גם כשניצולי סוביבור העידו במשפט, הצביעו עליו וזיהו אותו כשומר במחנה.

קישורים:

ממשיכים לדבר על זה גם בפייסבוק

»

28,060 עדים אילמים. לוח הנצחה בסוביבור (צילום: רויטרס)

סלב שפילמן, 16 בנובמבר 1950

"אני כותב לך בשמי ובשם משפחתו של הקצין הוורמכט, סרן וילהלם הוזנפלד, אשר מסתבר שהכרת אותו היטב במהלך הכיבוש. אני מניח שכמו במקרה שלי ובמקרה של יהודים ופולנים אחרים, מר הוזנפלד סייע רבות להצלתך. כרגע, מר הוזנפלד נמצא בשבי הסובייטי, ככל הנראה בברסט, ונראה כי אין כל סיכוי לשחררו. במהלך ביקור מקרי בגרמניה, ביקרתי את משפחתו בטאלאו (Thalau), ליד פולדה (Fulda). מר הוזנפלד חזר והזכיר את שמך במכתביו מן הכלא, וביקש מן המשפחה לפנות אליך על מנת שתסייע, אך לרוע המזל, הם לא ידעו את כתובתך.

על פי מה ששמעתי ממשפחתו, הבנתי שעצם הזכרת שמך הצילה אותו כבר פעם אחת מהוצאה להורג (איני יודע על ידי מי). בשיחותיי עמו, מר הוזנפלד מעולם לא ציין את שמך, אך אני מניח שזה היה בגלל שהוא שמר הכל בסודיות מאחרים. לו ידעתי עליך, הייתי יוצר איתך קשר מוקדם יותר, הרי ראיתי אותך לא אחת בוורשה לאחר המלחמה. לא ידעתי עד עתה שמר הוזנפלד בשבי, על אף שכתבתי לרשויות שונות בניסיון לגלות מה עלה בגורלו. לרוע המזל, מעולם לא קיבלתי תשובות. היתה זו יד המקרה שבעת שהותי באוסטריה נודעו לי כתובת ביתו ומקום שהותו העכשווי.

ניסיונות קודמים לשחרר את הוזנפלד עלו בתוהו: יוזמתו של האב צ'יקיורה (Cieciora), אשר לא פנה אליי בזמנו. כך גם מאמציו של קארל הרלה (Hoerle), חבר המפלגה הקומוניסטית הגרמנית וקצין לשעבר בוורמכט אשר חי כיום בהאנאו (Hanau) ואשר לאחר ששוחרר ממחנה ריכוז וגויס לוורמכט, שרת באצטדיון בוורשה בשנים 1943-1944. עבדנו שם ביחד. המציאות היא שרוצחים מנוולים מסתובבים חופשיים, בעוד אדם שראוי להכרה סובל.

אני מאמין שאיני צריך להכביר במילים אודות הוזנפלד. אני מצרף תצלום שלו וכן כתובות והצהרה מפיו של האב צ'יקיורה. אתה יכול להשיג מידע נוסף מהאנשים הבאים שמן הסתם עדיין חיים ועובדים באצטדיון: חמציק לאון (Chamczyk Leon), קרבצ'יק ווצלאב (Krawczyk Waclaw), פטלה ווצלאב (Patela Waclaw), זלגובסקי ויקטור (Zalegowski Wiktor), ויירניק- טוקרסקה מריה (Wiernik-Tokarska Maria), האב צ'יקיורה- קיצ'וקי (Cieciora-Cichocki), שמתגורר בפוזנן, קרל הרלה שמתגורר ברחוב אופפין 26 בהאנאו, באיזור הכיבוש האמריקאי. המכתב הזה יכול לשמש בתור הצהרה מטעמי, כיוון שאני מתכוון לעזוב את גרמניה בעוד שבוע ועדיין אין לי כתובת דואר חדשה.

אני מבקש ממך בידידות לטפל בעניין הזה ולעדכן את אחותי אותה אתה מכיר באופן אישי ואשר חיה כעת בפרנקפורט (כתובת) או את משפחת הוזנפלד בטאלאו ליד פולדה (Fulda) באזור האמריקני. הידיעות האחרונות אודות הוזנפלד הגיעו מברסט. נאמר שהוא עמד להשתחרר, אך אז הואשם בפשעים כנגד האנושות. הייתכן בכלל הדבר? הוא אמר כביכול לשוביו: "תעבירו אותי לידי הפולנים שבארצם שהיתי בכל תקופת המלחמה. מעולם לא הייתי ברוסיה."

כל מי שהוזנפלד סייע לו או שהיה לו קשר אחר איתו לא יכול להרשות שהאשמות כאלו יופנו כלפיו. להיפך, כולנו מחויבים לעזור לו כגמול על הנדיבות שהפגין ועל מנת להכיר לו תודה. כבר למעלה משנה שמשפחתו לא קיבלה ממנו אות חיים. המכתבים האחרונים שלו נשלחו ממינסק. עם זאת ישנו מידע חדש על כך שהוא מוחזק במחנה מעצר יחד עם אזרחים, ילדים ואסירים שנדונו למאסר או ממתינים למשפט. מצבו הבריאותי רע מאוד – שיתוק, בעיות לב ודיכאון. יחד עם משפחתו הנואשת – אשתו וחמשת ילדיו – אני מפקיד את האחריות לגורלו בידיך, שחייב לו גם כן חוב מוסרי. אני מניח שתאשר את קבלת המכתב אצל אחותי. אני מעביר מכתב זה אליך דרך חבר, כיוון שאין בידי את כתובתך.

מתוך מכתבו של ולדיסלב שפילמן ליד ושם, 20 בנובמבר 1998

שמי ולדיסלב שפילמן. נולדתי ב-5 בדצמבר 1911 בסוסנוביץ, בנם של אסתרה רפפורט וסמואל שפילמן.

במהלך מלחמת העולם השניה נרדפתי על ידי המשטר הגרמני בשל מוצאי היהודי. בשנת 1940 נכלאתי בגטו ורשה יחד עם משפחתי. ב-1942, הוריי, שתי אחיותיי, ואחי נלקחו מכיכר האומשלגפלאץ (Umschlagplatz) - המקום בו הוחזקו יהודי ורשה לפני גירושם – ושולחו, ככל הנראה לטרבלינקה, שם נרצחו. בסדרה של צירופי מקרים הצלחתי להימלט מן האומשלגפלאץ ואחר כך מן הגטו ולהגיע לצד ה"ארי" של ורשה. חייתי שם כשאני מוסתר על ידי פולנים רבים עד למרד הפולני שפרץ ב-1 באוגוסט 1944. באותו זמן סייעו לי השחקנית יאנינה גולדבסקה (Godlewska Janina), השחקן אנדריי בוגוקי (Andrezej Bogucki) ומנצח התזמורת צ'סלב לביצקי (Czeslaw Lewicki) אשר הוכרו כולם על ידי יד ושם בשנת 1978 בתור חסידי אומות עולם.

...  לאחר פרוץ המרד בוורשה ב-1 באוגוסט 1944, גורשו כל הפולנים מן העיר וכל סיוע מצד הפולנים, בעיקר בחלקים שהיו תחת שליטת הגרמנים, הפך לבלתי אפשרי. מרגע זה חייתי לבדי בתוך ההריסות של ורשה החרבה, ללא מזון, ללא מים וללא חימום. בסביבות ה-15 בנובמבר, קצין גרמני מצא אותי בבית ברחוב אלייה ניפודלגלוסקי (Aleje Niepodleglosci) 221. היה זה סרן וילהלם הוזנפלד מטאלאו (Thalau). הקצין הזה סייע לי באופן אישי להסתתר בעליית הגג במפקדה הכללית של הגרמנים בוורשה. הוא גם נתן לי שמיכה, מעיל, מזון במשך תקופה ממושכת, כמו גם עזרה נפשית ואישית עד לבריחתו מוורשה באמצע דצמבר 1944. כל סיוע ליהודים באותה העת גרר עונש מוות. ללא עזרתו לא הייתי שורד. לרוע המזל, מאמציי לשחרר את הקצין מן השבי הרוסי לאחר המלחמה לא צלחו והוא מת במחנה בסטלינגרד ב-1952.

יקובוס הנריקוס קאן יקובוס הנריקוס קהן   אדמת פרדס ג'באלי נרכשה לשם הקמת השכונה, העיר העברית הראשונה על שם יקובוס הנריקוס קהן. השלטון הטורקי לא אישר לנתיניו היהודים לרכוש אדמות בארץ ולכן נאלצו הרוכשים האמיתיים להסתתר תחת שם רוכש בעל נתינות זרה וכשרה בעיניו. יעקובוס היה יהודי הולנדי ממשפחה מכובדת של בנקאים ( ליסה אנד קאן בנק ), וידיד של הרצל. נתוניו התאימו לדרישות שלטון הטורקי וקאן לקח על עצמו להופיע ולהירשם כרוכש של פרדס ג'באלי למרות שמגוריו היו בהולנד. מאוחר יותר כפי שמופיע בקושאנים של מייסדי אחוזת בית הוא מוכר/מעביר את חלקו במגרשים השונים למשפחות המייסדים.  לדוגמא מופיעים שטרי העברת בעלות מאת יקובוס הנריקוס קהן, אל משפחות יוסף אליהו שלוש ודוד מזרחי כנספחים בפרקי משפחות אלו באתר שלנו, הביטו וראו. בשנים 1924-1928 מונה קאן כשגריר הולנדי בירושלים. עם כיבוש הולנד על ידי הנאצים, גורשו קאן ורעייתו על ידי הנאצים למחנה הריכוז טרייזנשטאד ושם ניספה הזוג.   חומר בנדון נמסר לנו על ידי נכדתו של יקובוס הנריקוס קהן – גב' יונה ריס מחיפה.

כיכר יעקובוס קאן

 

 

להמשך הכתבה בעיתון "הארץ" ... כתבה על רבקה קופר ניצולת שואה וחברת החלוץ הלוחם 

ראיון עם הסופר אורי אורלב - TheMarker Cafe