שלום! תשמעו זה יהיה הדף שלכם! אתם שולחים לי פיקים והם יופיעו פה!

 

 

פיק קצר:

"הילדים רוצים שתבוא!" צעקה קגומה לבעלה.

"אני עסוק" צעק.

"אתה יודע מאז ומתמיד לא עוזר איתם!".

אינויאשה לא התרגש מזה שאישתו צועקת את זה. זה לא היה משהו חדש.

"קגומה! תירגעי! אולי הם ירדמו!" צעק אינויאשה לאישתו.

קגומה לא היתייחסה כלל למה שאינויאשה אמר. אינויאשה נאנח והלך לחדרו. פתח מגירה וחייך "אך... הספר הזה.. כל חיי כתובים בו" לחש אינויאשה. הוא לחש זאת מכיוון שאף אחד לא ידע על הספר הזה. אינויאשה שמע את הדלת נפתחת אבל בפעם הראשונה בחייו לא הכניס או הסתיר את הספר. קגומה נכנסה במבט כועס אבל מהר מאוד המבט הכועס התחלף במבט מלא רחמים.

"מה קרה?" שאלה קגומה.

"סתם... נזכר" אמר אינויאשה.

"במה?" שאלה קגומה את בעלה.

"בנו" ענה כאילו כלום.

"בנו?" שאלה קגומה בפליאה.

"כן..." ענה אינויאשה ופתח את הספר.

"אפשר?" שאלה קגומה.

אינויאשה לא ענה. כל דבר שהרגיש היה כתוב בו.

"אמ... אני לא יודע" לחש.

"אוקי" לחשה גם קגומה.

"אולי תרדי לבדוק אם הילדים נרדמו?" ביקש אינויאשה מאישתו.

"כן..." אמרה קגומה שנראה שלא אמרה כל מה שרצתה.

הדלת נסגרה ואינויאשה התחיל לקרוא.

"הם נרדמו" נכנסה קגומה.

אינויאשה חייך בגלל מה שהיה כתוב בספר.

"מה קרה?" שאלה קגומה.

"אני חושב שאתחתן עם קיקיו" ציתת אינויאשה את הכתוב. קגומה לא יכלה להתאפק ופרצה גם היא בצחוק.

"אני לא מאמין שהרגנו אותה..." אמר אינויאשה בנימה של עצב ושימחה.

"אתה רצית את זה יותר מכולנו" אמרה קגומה.

"כן... תגידי מירוקו לא היה צריך לבוא כבר?" שאל אינויאשה מנסה לשכוח כל פרט מאותו יום שהרג את קיקיו.

קגומה הבינה והנהנה. אינויאשה סגר את הספר ופנה לטלפון.

"מה המספר שלו?" שאל את קגומה.

"5569724" אמרה קגומה.

אינויאשה דיבר עם מירוקו.

"אני כבר בא" אמר מירוקו.

אינויאשה סגר את הטלפון ופנה להתלבש.

"הוא כבר מגיע" אמר אינויאשה לקגומה בזמן שהוא מתלבש.

קגומה פנתה לטלפון.

"אל תבוא" אמרה למירוקו וסגרה.

"מה? למה?" שאל אינויאשה לא מבין.

"אין לך מצב רוח. אני רואה" אמרה קגומה.

"איך את תמיד יודעת?" שאל אינויאשה וחיוך עלה על פניו.

"הפעם זה לא היה קשה" אמרה קגומה.

"כן... צודקת" אמר אינויאשה.

"אפשר לשאול אותך משהו?" שאלה קגומה כמעט בוכה.

"בטח" אמר אינויאשה שמצב הרוח שלו עלה.

"אתה עדיין אוהב אותה נכון?" שאלה קגומה ודימעה זלגה מעינה.

"אני לא ממש יודע" אמר אינויאשה בכנות.

"אני יודעת שכן. אבל אני לא מבינה למה רצית להרוג אותה" אמרה קגומה שהתחילה לבכות.

"אני חושב שעשית את זה כדי לשכוח. כדי לשכוח מה אני מרגיש." אמר אינויאשה.

"אולי נלך לקבר שלה?" שאלה קגומה שכבר לא בכתה.

"מה?" שאל אינויאשה לא מאמין.

"כן, בוא נלך" אמרה קגומה. הם הלכו לקבר ללא דיברו. זה היה יותר מדי בשביל קגומה.

"אני חושבת שאני עוצרת כאן" אמרה קגומה.

"למה?" שאל אינויאשה.

"אני לא יכולה יותר." אמרה קגומה אינויאשה הנהן ונכנס לבית הקברות. קגומה הסתכלה עליו מהצד ונכנסה אחריו בשקט. היא ידעה שזה לא בסדר שהיא עוקבת אחריו אבל משהו דחף אותה לעשות את זה.

"קיקיו אני כבר מגיע" לחש אינויאשה. קגומה שמעה את זה והיא כמעת בכתה אבל שמרה על קור רוח.

"קיקיו תחכי לי" לחש שוב אינויאשה. לאחר שהגיע לקבר היתיישב.

"קיקיו. אני כאן. ואני לא יודע מה אני מרגיש. התחתנתי ואני אוהב את קגומה. אבל זה נקרא לאהוב אותך או אותה? בעצם קגומה זה הגילגול שלך." לחש אינויאשה לקבר. קגומה התחילה לבכות בשקט.

"אני מצטער על מה שעשיתי אבל אני בטוח שגם את חשבת שזה יקרה, גם את ידעת שזה העתיד שלך." אמר אינויאשה.

"אני מצטער שאני כזה. אני כל כך מצטער. קגומה שלי... אני אוהב אותה... אוהב אותה בדיוק כמו שאני אוהב אותך. אני כבר לא יודע מי אני." לחש אינויאשה ודמעה נצנצה בעינו.

"אולי העתיד שלי הוא כמו העתיד שלך?" שאל אינויאשה. אך שום רחש לא נשמע.

"אני צריך ללכת." אמר.

"קגומה מחכה לי" לחש.

"אל תלך" שמע אינויאשה את קולה של קיקיו. גם קגומה שמעה.

"מה?" שאל אינויאשה.

"אתה יודע שאתה צריך למות פה ועכשיו. זה הגורל שלך ואתה יודע את זה" אמר קולה של קיקיו.

אינויאשה הסתכל מסביב.

"אני יודע את זה אבל קגומה...." מילמל אינויאשה.

"קגומה פה.. ממש מאחוריך" אמרה קיקיו. אינויאשה הסתובב וראה את קגומה בוכה.

"אני... מה... לא..." מילמל אינויאשה.

"החרב שלך!" קראה קולה של קיקיו.

"אל תעשה את זה! הילדים! אני!" צעקה לעברו קגומה. זה היה מאוחר מדי אינויאשה נשכב על הקבר ולא זז ולא נע.

"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צעקה קגומה ובראשה שמעה את קיקיו לוחשת:"ידעת שאני לא אתן לך אותו".

 

 

 

 

 

 

 

 

אינויאשה הביט במירוקו בתקווה שינשקו.

מירוקו שלח מבט מאיים על אינויאשה.

"אתה הומו ואתה יודע את זה" אמר מירוקו אל אינויאשה.

"נכון. גם אתה" אמר אינויאשה למירוקו.

מיורוקו הביט בו בכעס שעבר תוך זמן קצר.

"אולי אתה צודק" הודה מירוקו.

"ואולי לא" אמר אינויאשה

"אתה לא נורמלי" אמר מירוקו בכעס

"אני מאוד נורמלי..אתה זה שלא יודע מה שקורה איתו" אמר אינויאשה וגיחך לעצמו.

"אתה פשוט מטומטם! אתה עושה את זה בכוונה אני יודע!" צעק עכשיו מירוקו.

"אני לא עושה כלום. בטח לא בכוונה. אלא אם לנשק אותך מתוך מחשבה תחילה ניחשב בכוונה" אמר אינויאשה משהו שאפילו הוא היה המום שאמר.

"אתה... אני.... זה לא יכול להיות" אמר מירוקו.

"זה שאתה עם קגומה לא אומר הרבה" הודה אינויאשה במקום מירוקו.

 "אתה עם סנגו כי היא אוהבת אותך ואותו דבר איתי" אמר מירוקו.

"לא נכון. אתה חושב עלי כל הזמן" אמר אינויאשה מביט לכל עבר לבדוק שאף אחד לא מביט והצמיד את שפתיו לשפתיו של מירוקו. אינויאשה חייך וניפרד משפתיו של מירוקו.

"רואה?" שאל אינויאשה.

"מה?" מירוקו לא הבין

"אתה לא התנגדתה..." אמר אינויאשה שמח מזה.

מירוקו לא היה יכול להתאפק והוריד לאינויאשה את החולצה.

"תמיד רציתי לראות מה יש לך מתחת לחולצה הזאת" הודה מירוקו.

"בדיוק כמוני" אמר אינויאשה בזמן שהוריד למירוקו את בגדיו.

מירוקו הוריד להט את מכנסיו של אינויאשה.

"לא.." גמגם אינויאשה.

"למה?" שאל מירוקו.

"עד כאן.. זה... אתה צודק אני ואתה זה לא.." אמר איניאשה וברח מהבית.

מירוקו לא הצטער על מה שעשה למרות שמאז לא דיבר עם אינויאשה 20 שנה. יום אחד דלת ניפתחה ובה הופיעה סנגו. מירוקו כל כך קיווה לראות מאחוריה את אינויאשה שלא הביט בכלל שהיא אמרה לו שלום. האכזבה הכתה בו בחחוזקה כל כך גדולה.

"זה בסדר..." אמר אינויאשה.

מירוקו הסיט במהירות את מבטו לעבר מקור הקול אך דבר לא נראה.

"אולי אתה צודק" גמגם מירוקו לקול שהיה בראשו.

"אני באמת כזה" חייך לעצמו מירוקו.