מסע בארגנטינה
חואן דארטס אמנם לא נראה על מסכינו לאחרונה, אבל בארגנטינה הוא כוכב השעה עם הטלנובלה "אומרים אהבה", לצד אאוחניה תובל (לב אמיץ). נדיר שכוכב במעמדו, יפתח את דלת ביתו לעיתונאים, אבל אנחנו כמובן זכינו ליחס מיוחד והזמנה אישית. דארטס גר באמצע פלרמו הוליווד, אחת השכונות היותר ציוריות בבואנוס איירס. פלרמו, בעבר שכונה נידחת, חווה לאחרונה תחיה מחודשת בזכות זה שהפכה למקום מושבם של לא מעט שחקנים ואנשי בוהמה, אותם אפשר למצוא בפאבים השכונתיים, יושבים ומפטפטים עד השעות הקטנות של הלילה. בכניסה לבית דארטס מקדמת את פנינו דלת ברזל אפורה וסתמית שנראית כמו כניסה לחניה פרטית. מאחורי הדלת, מסתתר בית מהודר, מעוצב למשעי בגווני אפור ומלא משחקים של ברזל וזכוכית. עיצוב קצת קר מדי לטעמי, אבל בהחלט מרשים. מסתבר שלא חואן הוא שאחראי על העיצוב, אלא שהוא קנה את הבית ממעצב ידוע. בחצר הבית, ממוקמת בריכת שחיה ענקית - מחזה די נדיר באמצע בואנוס איירס. כיוון שדארטס הוא לא רק שחקן אלא גם מוסיקאי מוכשר, במרכז הסלון שלו ניצבים אחר כבוד, אורגן ופסנתר. המפגש שלנו, שהתחיל כמו כל מפגש רשמי בין מראיין למרואיין, הפך מהר מאד למפגש ידידים אמיתי, כששאר דיירי הבית - האישה הילד והכלב, הצטרפו אלינו. תוך כדי שיחה הוא חיפש במחשב קליפ שצולם באחת ההופעות שלו, והתבאס לגלות שכשהילד שלו השתעשע במחשב הוא קלקל משהו. המשחקים שלו התערבבו עם החומרים של דארטס, כך שאת הקליפ לא ממש הצלחנו למצוא. אין ספק שזאת חוויה מוכרת, לכל מי שיש לו ילדים. על כוס מאטה וצלחת עוגיות הכרנו את דארטס האמיתי, האיש שמאחורי השחקן. הוא התגלה כאדם חם, לבבי ומלא תשוקה.
אז איך הטלנובלה "אומרים אהבה"?
"מלאת הומור, דרמה, בכי, צחוקים. הכותבים של הסדרה ידועים בעובדת היותם קצת משוגעים ומאד נועזים".
אאוחניה תובל היא בת זוגתך בסדרה. עד כמה חשוב לך מי בת הזוג שלך?
"חשוב מאוד, ללא ספק. חשוב שתהיה כימיה בין השחקנים כדי שאפשר יהיה לשדר לקהל משיכה, מיניות וגם אהבה. אני לא אומר שבמידה ואין כימיה, אי אפשר לעבוד ביחד. במקרים כאלה אתה פשוט מגייס את כל יכולת המשחק שלך, ובסוף מצליח להעביר רגש. אבל קל יותר ואמיתי יותר, כששני השחקנים הראשיים מצליחים לייצר ניצוצות. אז אתה מצליח לקחת את הטלנובלה למקום אליו אתה שואף להגיע - לב הקהל, וכמובן בהמשך, גם לראש טבלת הרייטינג".
היית מסרב לתפקיד מעניין, אם בת הזוג לא היתה לטעמך?
"לא, ממש לא. זה אף פעם לא קרה לי, שהציעו לי תפקיד עם בת זוג לא מתאימה. אם זה היה קורה, אני לא חושב שהייתי אומר למפיק:'איתו או איתה, אני לא רוצה לשחק'. אני לא מסוגל לחבל בהזדמנות לעבודה של חבר למקצוע. אגב, המפיקים הם הראשונים שמחפשים התאמה בין שחקנים והם נוהגים להתייעץ איתנו לפני שהם סוגרים חוזה".
הטנגו לעולם יישאר
בוא נדבר על חואן דארטס הזמר. בדרך כלל הקהל, מאוד מתקשה לקבל את זה ששחקן הוא גם זמר. נדמה שהם מכניסים אותך למשבצת של שחקן, וקשה להם לראות אותך עושה דברים אחרים. גם אתה הרגשת את זה?
"כן, אבל המקרה שלי הוא קצת שונה. בגלל ששחקתי בהרבה מחזות זמר כמו 'נשיקת אשת עכביש', 'פליני' ועוד, הקהל כבר מכיר את יכולות השירה שלי. אפילו זכיתי בפרסים על העבודה שלי. כזמר, אני שר בעיקר טנגו. אני נכנסתי אל עולם הטנגו הסגור די בקלות, לא רק כזמר אלא גם כמגיש - הנחיתי תוכנית טנגו בטלוויזיה, שנתנה צ'אנס לזמרים צעירים וחדשים. בהופעות שלי תמיד ליוו אותי טובי המוסיקאים, ותמיד פינקו אותי מאד, גם הקהל וגם הביקורות. לפני שנה למשל, הופעתי בתיאטרון האופרה. אתה קולט מה זה? למלא תיאטרון של 2500 מקומות עם מופע טנגו, ועוד ללא שום תמיכה מהתקשורת? זה מטורף, ואני גאה בזה מאוד! זה אירוני שבחו"ל מקשיבים הרבה יותר לטנגו, מאשר במולדת הטנגו. כאן, הטנגו מיועד לקהל מאד סלקטיבי, ולתיירים. ארגנטינאים שומעים דברים אחרים."
אבל הייתה תקופה בה הטנגו היה בסוג של קאמבק…
"הטנגו אף פעם לא עזב, הוא תמיד היה פה, ותמיד יישאר. אנשים משלמים הון כדי לשמוע אותו בבתי הטנגו. אבל זמרים עם קהל ארגנטינאי יש ממש מעט. למזלי אני אחד מהם, קאצ'ו קסטניה הוא השני".
אני מגיש תכנית רדיו של מוסיקה לטינית בשם "ענייני אהבה". בתכנית שלי אני משמיע המון את הדיסק האחרון שלך "כך"
"בדיסק הזה, לא הכל טנגו. הוא כולל הרבה שירים מלודיים ומוסיקה רומנטית בכלל".
יש את "סיגליות", למשל.
"שיר מדהים. מת עליו".
זה שיר ספרדי של זמר ישראלי בשם דויד ברוזה…
"הי, אני מכיר אותו! הוא היה פה לא מזמן. גיטריסט וירטואוזי וזמר ענק!"
ספר לי מה קורה לקהל הנשי בהופעות שלך שמעתי שמועות…
"אתה חייב לראות את זה כדי להאמין. אני תמיד מעלה בחורה לבמה ושר לה באוזן את 'ביום שתאהבי אותי'. זה משעשע אותי כל פעם מחדש, איך השיר הזה מביא אותן על סף עילפון. אני מת לעשות את זה בישראל, ובהחלט מתכנן להגיע מתישהו בקרוב. יאיר דורי סיפר לי שערך משאל בישראל, והיה בשוק מהתוצאות. 'אין לך מושג כמה אנשים אוהבים אותך', הוא אמר לי. בינתיים, אנחנו כמו הירח והשמש - אף פעם לא נפגשים. תמיד כשהוא יכול להביא אותי, אני לא פנוי. אבל זה יקרה, אני יודע. זה חייב לקרות. יש את חואן שאתם רואים בטלוויזיה, אבל אני רוצה לתת לכם את עצמי האמיתי 'בגודל טבעי' ועם כל הלב, על הבמה".
סיפרת לי שאתה מופיע עם "טנגו לוקו". מה אתם עושים יחד?
"הם קבוצה של משוגעים שאוהבים טנגו. התופים והגיטרה החשמלית שלהם, נותנים למוסיקה את הצליל שאני אוהב. הם ה'ביטלס' של הטנגו. איתם אני עושה הופעה שיש בה הכל, לא רק טנגו. יש גם מרנגה, שאני מת עליה בגלל הקצב, וגם שירים של ה'טנגו לוקו', עצמם. המופע הזה הוא כיף טהור".
פוחד מחשיפה
מאיפה התחלת? ממוסיקה או ממשחק?
"ממשחק. סיימתי את בית הספר לדרמה, התחלתי בטלוויזיה בתפקידים קטנטנים בטלנובלות ובתוכניות שונות. במקביל, למדתי מוסיקה ופיתוח קול".
את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא - משחק או מוסיקה?
(צוחק) "בדיוק כמו עם הורים, אני לא מרגיש שאני יכול להפריד ולבחור ביניהם. כשאני שר השחקן נוכח, וכשאני משחק הזמר שם. לא אוכל לעזוב אף תחום, כי שניהם נמצאים עמוק מאוד בתוכי. אחד הדברים המדהימים שקרו לי למשל, היה כששיחקתי תפקיד לא כל כך מרשים באיזו טלנובלה. תפקידון שהיה צריך להיגמר יום למחרת. באותו יום בקשו ממני לשיר בתוכנית טנגו שקוראים לה 'הכשרונות הגדולים של הטנגו'".
זו תוכנית ישנה! אני זוכר אותה מילדות!
"נכון! הם רצו שאני אשיר שיר, בתוכנית סיום העונה. השיר ששרתי שם היה כל כך מוצלח ועורר כל כך הרבה רעש, שלא רק שהתפקידון לא נגמר למחרת, פתאום הוא קיבל יותר חשיבות ויותר טקסט, וגם התבקשתי להנחות את התוכנית עליה סיפרתי לך קודם. אז אתה רואה? המוזיקה תמיד תרמה למשחק, ולהפך".
אתה כותב?
"לא, לא. אוף! טוב נו, כן. אני כותב שירים, אבל עוד אין לי אומץ להוסיף להם מוסיקה. אולי יום אחד זה יקרה. אני חייב להחליט אם אני מוכן לחשוף את עצמי עד כדי כך. בינתיים זה גדול עלי. אני מעריך אנשים כמו סראט או סבינה. אנשים שמסוגלים לשיר את מה שהם מרגישים. אף אחד לא יכול להעביר את מה שאתה מרגיש, יותר טוב ממך. מי יכול לשיר שיר כמו שסראט שר אותו? אף אחד!"
יש לי מזל שהשיחה הזאת מתנהלת בביתך. אני רואה את הפסנתר והאורגן וברור לי שהמוסיקה תופסת מקום חשוב בחייך. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא משתעשע ומלחין לעצמך את השירים?
(צוחק). "כן נו, בזמן האחרון אני מרשה לעצמי. זו פעם שנייה שאתה שואל את זה. האם אתה יודע משהו על עצמי, שאני עוד לא גיליתי? (צוחק שוב)".
כנראה, לא יודע, תחושת בטן.
"תחושות הבטן שלך בדרך כלל מוכיחות את עצמן?"
עם קבלות…
"נפלא! אז אני סומך עליך".
לא, לא, לא. כל הקטע הוא, שתסמוך על עצמך…
"נכון. אל תדאג, גם זה יגיע".
ממש לא דואג. תגיד לי, איך אתה רואה את המצב בארגנטינה?
"שמע, אני חושב שמנגנוני הצדק התחילו לזוז סופסוף, וזה מה שיציל את החברה. לא נצטרך לפחד ששוב נגיע לפינות אפלות".
לא נראה לך שהארגנטינאים עסוקים מדי בלחפור בעבר, ופחות משקיעים בלתכנן את העתיד? אני לא מדבר על לסלוח או לשכוח, אבל חייבים להסתכל קדימה
"ללא ספק צריך להסתכל קדימה, אבל נדמה לי שאנחנו מלאים בכל כך הרבה אשמה וחוסר ידע, שחטפנו התקף אובססיבי של לרצות לדעת הכל. הסתירו מאיתנו המון, והיום בתגובה, אנחנו רוצים לדעת כל דבר. אנחנו מנסים לשלוט על העבר שלנו, כדי שיהיו לנו כלים להתמודד עם העתיד. נדמה לי שאתה, שחי רחוק, רואה את הדברים בפרספקטיבה שונה ויותר רחבה. זו הסיבה שמבחוץ, אנחנו נראים כאילו אנחנו מתבשלים במיץ של עצמנו. חסר לי הקטע הזה של לחיות קצת במקומות אחרים, כדי לראות את הדברים אחרת. אבל שיהיה ברור שאני ארגנטינאי גאה, שחי פה מתוך בחירה. אני רוצה לספר לך משהו. במסגרת סיבוב ההופעות שלי הסתובבתי המון בתוך ארגנטינה, שם פגשתי אנשים שהזמינו אותי לחלוק איתם שולחן וארוחה, שאתה רואה שאין בה כמעט כלום. החום האנושי הזה, ממלא לך את הצלחת ואת הלב. פה בבואנוס איירס, בעיר הגדולה, אתה כבר לא רואה את זה. לא ראינו את זה שנים".
ראש כחול
יש לי שאלה שמסקרנת אותי. מי עוד מבצע את שיר הנושא בדיסק האחרון שלך "כך"? הוא ממש מוכר לי…
"סנדרו הגדול!"
נכון! איזה טמבל! לא קישרתי. הגרסה שלך כל כך שונה!
(צוחק) "יש הרבה אנשים שמבצעים את השיר הזה. אף אחד לא עושה את זה כמוהו. לפני שהקלטתי, השמעתי לסנדרו את הגרסה שלי והוא ממש התלהב. בשבילי זו היתה ברכת דרך חשובה".
זה שיר מאוד טעון
"נכון. זה שיר סקסי בטירוף. כששרתי אותו בתוכנית של סוזנה חימנז, התחלתי ללטף את עצמי, והבנות צרחו. מהבטן לאט לאט ירדתי לאגן, המשכתי לרדת, הכנסתי את היד בחושניות לכיס - והוצאתי משם עלי כותרת. כולם נקרעו מצחוק. אז אמרתי להן: 'מה חשבתם שאני אוציא? ראש כחול!'".
יש שיר שאתה אוהב, אבל לא מעז לשיר מול קהל?
"קורה לי שאני שר שיר בהופעה, אבל לא מסוגל להקליט אותו. 'תשוקה' זה שיר שכבר הוקלט כל כך הרבה פעמים, שאני לא מרגיש שאני יכול לתרום לו שום דבר חדש. בהופעה חיה, האווירה שונה, ואת זה אי אפשר להעביר בהקלטה. אותו דבר קרה גם עם קלאסיקה כמו 'פריחת התפוז'. אין לי אומץ לגעת בה, זה קדוש. שמעת פעם ביצוע טוב יותר לשיר הזה משל גוז'נצ'ה?"
כן, של בגליאטו
"אוי, תפסת אותי, נכון. זו גרסה מצוינת."
אני אוהב דברים של גוז'נצ'ה. הגרסה שלו לשיר "בלדה למשוגע", עם אדריאנה ורלה פשוט מדהימה.
"הייתה לי הזכות להופיע על אותה במה עם שניהם, במשך חמישה חודשים. אולי בגלל זה אני מרגיש שיש דברים שאי אפשר לגעת בהם. זה לא רק השירה. זאת הנוכחות שלו, האווירה. כשהופענו יחד, הוא נראה לנו גוסס. כל הזמן פחדנו שימות על הבמה, ועדיין הוא הצליח לרגש ולהרעיד לבבות".
עם מי היית רוצה לחלוק במה?
"אלחנדרו סאנס. הוא נראה לי כותב שירים ומבצע ענק. אני אוהב גם את שקירה…"
מה היית רוצה לשיר עם סאנס?
"מממ, לא זוכר איך קוראים לשיר. זה שיר על בחור שחברה שלו עיוורת, והיא מלמדת אותו לראות את הדברים אחרת. שיר מדהים. או את 'נגן בשבילי'. זה שיר 'קולנועי'. השיר ממש מצייר את הסצנה כך שאתה יכול לראות אותה בעיני רוחך. זה סוג השירים שמרגש אותי".
זו פעם שנייה שאתה מדבר על "לצייר" שיר. שום שיר לא מצייר את בואנוס איירס כמו השיר "תודה בואנוס איירס" של ראול לבייה
"ראיינתי אותו בתוכנית שלי. הוא גדול, הוא סמל".
היית שר את השיר הזה?
"לא. אני אוהב לשיר על אנשים, על רגשות ולא על מקומות. אני לא צריך ללבוש פונצ'ו כדי להרגיש גאוצ'ו (צוחק). אני לא יכול לשיר על בואנוס איירס, כי אני חלק ממנה. אני חתיכת טנגו מהלכת. אולי השיר חשוב לך, כי העיר הזאת רחוקה ממך. אני לא צריך אותו. אני בוחר את בואנוס איירס כדי לחיות בה ולמות בה, לא לשיר לה".
ארוחת ערב עם אלוהים
עם מי היית רוצה לאכול ארוחת ערב?
"עם אלוהים, כדי שיספר לי הכל".
מה היית שואל אותו?
"הייתי מבקש ממנו להפיג את כל החששות שלי, ולענות על כל השאלות שאין לי עליהן תשובה. האמת שאם כבר לתת לדמיון לעוף… הייתי עורך מסיבה. הייתי מזמין את צ'ה גברה, ויניזיוס דה מוראס (משורר מלחין ברזילאי), מרלין מונרו, קרלוס גרדל, אלוהים ואני,.מה אתה אומר?"
לא נראה לי שתאכלו הרבה… אומרים שטנגו זה בעצם בכיו של הגבר, שנבגד על ידי אהובתו. זה נכון?
"בתחילתו, הטנגו היה משהו שהסתירו. זאת היתה מוסיקה שנגנו רק בבתי הזונות, בהם בילו גברים שלא היו מאושרים בנישואים שלהם. הגברים האלו התאהבו בזונות, ולכן רוב השירים מדברים על אהבה נכזבת לאישה שאף פעם לא תהיה שלהם. אישה שתמיד שייכת לכולם. טנגו הוא האהבה לבלתי אפשרי".
מי מהווה דוגמה עבורך? כמו מי היית רוצה להיות?
"אני לא שואף להדמות לאנשים מפורסמים או חשובים בהיסטוריה. אני רוצה להיות דומה לאנשים שעשו דברים קטנים, שהם בעצם ענקיים. כמו אבא שלי, למשל. הוא תמיד לחם כדי שלילדים שלו לא יחסר דבר".
יש משהו שעדיין לא שאלתי, וחשוב לך שהקהל יידע עליך?
"שמע, דיברנו על נושאים שבחיים שלי לא דיברתי עליהם בפגישה ראשונה עם מישהו. יש לך את זה! יש לך את היכולת לגרום לי לדבר בלי פוזה, ומהלב. אם אני אחשוב על עוד משהו שחשוב לי להגיד, פשוט נצטרך לשבת שוב".
הפעם נעשה את זה אצלי בבית?
"וואו, כן! קניתי. אני מאמין שמי שלא ימצא את התשובה למה שהוא רצה לדעת במילים שבכתבה, יוכל לקרוא בין השורות. שם ה-כל כתוב".
.jpg)
(התמונה לא מתוך הכתבה)
