את הפרק האחרון הפסקתי כשאבא שלי הגיע לדודה גוטה בתור פנסיונר. (אני מזכירה לכם עוד פעם כי פנסיונר פירושו אדם המקבל מגורים פלוס ארוחות, כביסה וכו' ולא חלילה גימלאי). אתם כבר מבינים שדודה גוטה היא אחותה של סבתא אידה. היא גרה באותו בית שבו גרה סבתא שלנו, אני חושבת שבקומה מעליה. אמא סיפרה לי שבפעם הראשונה שהיא ראתה את אבא זה היה ביום חורף, בחדר המדרגות, כשהוא חזר מבית הכנסת יחד עם הדוד שמול שטיינברג. אבא היה עטוף במעיל חורפי שחור גדול וחבש כובע מצחייה וכל מה שבצבץ מהעטיפה הזאת היה אף ארוך ושתי עיניים שחורות. אמא גם שמה לב שהוא גורב גרביים לבנות עם מכנסיים שחורים. (זה היה באופנה באנגליה באותה עת, אבל לא בגרמניה). היא עלתה הביתה ואמרה לבני המשפחה שהדייר החדש של משפחת שטיינברג הוא טיפוס משונה, (נדמה שאפילו אמרה מכוער). שתי הבנות דינה ורייזי היו סקרניות לדעת איזה מין בנים הם הדיירים החדשים. לכן החליטו באותו ערב לעלות לבקר את הדודה שלהן. הן נכנסו הביתה והנה במטבח של הדודה ליד שולחן האוכל ישב הפנסיונר החדש, מקולף מכל השכבות שתיארתי ואמא ראתה שהוא בכלל לא מכוער. יצחק ודינה הסתכלו זה על זו וניצוץ חשמלי עבר ביניהם. כך לפחות סיפרו לי. זו היתה אהבה ממבט ראשון שלא נגמרה עד שנגמרו החיים של שניהם. בעצם אולי גם אז לא נגמרה, אני חושבת שהיא ממשיכה לחיות בנו - ילדיהם. יצחק לא ידע לדבר גרמנית ולכן התחיל לקחת שיעורים פרטיים אצל הסבתא אידה. אע"פ שאבא עבר את המבחן בגרמנית, שפתו עדיין לא היתה מושלמת כשהתקבל לישיבה ופעם כשרצה לשאול משהו את הרב ברויאר בשיעור הוא פנה אליו בלשון "אתה" - "דוּ" בגרמנית, כשהמקובל הוא לפנות לכל אדם זר ומבוגר בלשון "זי" - הם, ולרב בכלל פונים בלשון "אדוני הרב". כשאבא אמר "דוּ" לרב, כל הישיבה השתתקה, כולם נאלמו דום וציפו שעכשיו השמים יפלו על הארץ. אבל הרב הרגיע אותם ואמר להם שהבחור לא חוצפן, הוא בסה"כ חדש בארץ ועדיין לא שולט היטב בשפה. חבר של אבא עשה את השגיאה ההפוכה וכשרצה לגרש כלב שהתנפל עליו צעק "געהן זי וועק" בתרגום חופשי: "כבודו יואיל נא ללכת".

במשך ה"זמן" הראשון גר אצל הדודה גוטה אבל אחרי חופשת בין הזמנים כשחזר לישיבה שכר מיטה אצל סבתא אידה כדי שהוא ואהובתו יהיו כמה שיותר קרובים. כמובן שרשמית לא היה שום דבר ביניהם, אחרת לא היו מרשים לו להיות באותה דירה. גם כשהיו מטיילים ביחד סבתא אידה דאגה לכך שתמיד יהיה איתם מלווה כדי שלא יהיה חלילה "ייחוד". כאשר דוד זלו היה המלווה הוא היה שומר מרחק מהם ונותן להם קצת פרטיות אבל כאשר דודה רייזי היתה המלווה היא נשארה צמודה אליהם כי בת לא יכלה לטייל לבד ברחוב, זה היה יכול להתפרש לא נכון ע"י כל מיני טיפוסים לא סימפטיים. אבא נשאר בגרמניה בסך הכל במשך שנתיים, כמובן עם הפסקות של "בין הזמנים". הוא נהיה ממש בן בית במשפחה והשתתף בכל הפעילויות שלהם. הבית היה בית שוקק חיים מלא חברים וחברות. ובני משפחת כהן אהבו לעשות מעשי קונדס וכל מיני בדיחות מעשיות שהקרבנות שלהם היו אורחיהם וגם  הדיירים בתשלום. בדיחה מאד אהובה עליהם היתה הגשת כיבוד של תפוחי עץ קלופים כשביניהם שמו כמה תפוחי אדמה קלופים ומפוסלים בצורת תפוח עץ, עם גבעול מלמעלה ושארית פריחה מלמטה ופה ושם שאריות קליפת תפוח עץ שהדביקו כדי שה"תפוח" ייראה אמיתי. רוב האורחים שנפלו בפח צחקו וקיבלו את העניין בהבנה, אך היה אחד שאחרי שנפל בפח כמה פעמים נשבע שעוד פעם זה לא יקרה לו. כמובן שהחבר'ה החליטו שזה דווקא כן יקרה לו. בפעם הבאה שהוא ביקר הם הגישו תקרובת בצורת רפרפת על מצע של תפוחי עץ. במנה שלו שמו מצע של תפוחי אדמה. כמובן שהמסכן שוב נפל בפח. גם הדיירים לא יצאו נקיים  מידם הארוכה של בני הבית. וכאן אבא שלנו קיבל את תפקיד הבלש שיעמיד פני ישן אך יציץ וידווח אחר כך איך הקורבן המסכן קיבל את הבדיחה על חשבונו. אחת הבדיחות האהובות עליהם היתה להכניס מברשות לתוך המיטה. אחרת היתה לתפור את השרוולים והמכנסיים של הפיג'מה כך שהבחור  נתקע עם הידיים והרגליים כשרצה ללבוש את הפיג'מה. הם לא תפרו את שני השרוולים ואת שני המכנסיים באותו מקום כי אם אחד בראש השרוול ואחד בקצהו. אותו הדבר לגבי המכנסיים. בתור פיצוי על הצער הם השאירו במיטה צלחת מלאה פירות טובים למאכל. היו בחורים שקיבלו את הכל ברוח טובה, ישבו בסבלנות והתירו את התפרים. והיה אחד שאחר כך לא הגיב כלל. את הצלחת עם הפירות רוקן והחביא ולמחרת העמיד פנים שכלום לא קרה. אילו לא היה אבא שלנו שם מעמיד פני ישן לא היו יודעים לאן נעלמה הצלחת. כמובן שהחיים לא היו רק צחוק ומעשי קונדס. היו גם לימודים, ואחר כך עבודה. כשאבא שלנו הגיע לגרמניה הוא היה בן 16 ואמא היתה בת חמש עשרה וחצי. הלימודים היו עד גיל שש עשרה. אמא שלנו היתה תלמידה מצוינת ומדי שנה קבלה את הפרס הראשון בכיתתה. ועם כל זאת חברותיה לא קינאו בה. היא היתה אהובה על כולם. זאת נוכחתי לראות בעצמי כי רבות מחברותיה הגיעו ארצה ונשמר הקשר איתן. התעודה שלה היתה כולה 1 - שזה היה הציון הגבוה ביותר. רק במתמטיקה היא קיבלה כל השנים 1 ובתעודת הגמר 2 כי למורה שלה היה עקרון שבנות לא יכולות לקבל 1 במתמטיקה (בנו של אותו מורה היה המורה שלי למתמטיקה בתיכון ולמזלי לא היה לו אותו עיקרון שוביניסטי). מה שאולי לא כולם יודעים הוא שאמא היתה  גם ציירת. המורה לציור שלה מבית הספר רצה מאד שהיא תלמד ציור באופן מקצועי ואפילו בא לאומה הביתה כדי לשכנע אותה לתת לאמא ללמוד ציור. אך בגרמניה אי אפשר היה ללמוד ציור בלי לחלל שבת ולאומה לא היו אמצעים לשלוח אותה לאנגליה ללמוד שם (באנגליה יש רק חמישה ימי לימוד בשבוע לכן אין בעיה של חילול שבת).

כפי שספרתי לכם אבא, סבא, שלנו היה חוזר לאנגליה בין "הזמנים" ואז סיפר למשפחתו על חברתו  ושהקשר הוא רציני. יש להניח שגם היה בקשר מכתבים איתם. טלפון כמובן לא היה. המשפחה החליטה שרצוי שמישהו מבוגר יותר יבקר אצל אומה הזקנה ויתהה על קנקנה של הנערה ששבתה את לבו של בן הזקונים שלהם. הוחלט שדוד האריס שבין כה וכה תכנן ביקור בליטא אצל בני משפחתו ייסע דרך פרנקפורט ויבקר אצל אומה. אמא שלנו התרגשה מאד לקראת הביקור והיה לה חשוב מאד שהמשפחה שלה תעשה רושם טוב על הדוד החשוב שבודאי ימסור את רשמיו לאבי החתן. ביום שציפו לבואו היא ביקשה מאמא שלה שתכין ארוחת צהרים יותר חגיגית מהרגיל לכבוד האורח, אך אומה ענתה לה כי היא תבשל בדיוק את מה שהיא מבשלת כל שבוע ביום זה, היינו מרק חמיצת חלב עם אטריות (לאומה שהיתה אשה עסוקה מאד היו ארוחות קבועות לכל יום מימי השבוע). אמא שלנו חיכתה בדאגה רבה לתגובות של הדוד והיתה מצֵירה מאד על כך שאומה לא הסכימה להכין ארוחה יותר חגיגית. ואולם אומה אמרה כי היא לא תעשה שום דבר מיוחד כדי להרשים את האורח. "הוא יראה אותנו כפי שאנחנו", אמרה ולא הסכימה לעשות הצגות לכבודו. כמובן שהרושם שעשו עליו היה טוב מאד אבל מה שאמא לא ידעה וסבא אמר לה רק אחר כך זה שחמיצת חלב עם אטריות היה אוכל אהוב מאד על דוד האריס.

פרק ז: עולים לארץ בנגלות