בס"ד

ה' שופטים אדר"ח אלול תש"ס

בחידוש דאע"פ שהוא חייב במזונותן

לכ"ג וכו' אע"פ שהוא חייב במזונותן הרי אלו לא יאכלו בתרומה: למדנו שהיה צד להתיר אכילת התרומה מפני שהכהן חייב במזונותן, וכ"ה במתני' דתרומות לענין כהן ששכר פרה מישראל והובאת בגמ' בע"ב [ועי' במאירי בפי' המשנה וצ"ת].

מפני מאי ס"ד הכין אם מפני השתמשות הכהן בתרומה זו לקיום חובתו או מפני חובתו עצמה דע"י שאכילתן עליו תחשב אכילה דידיה וכמושי"ת לפנינו, [ואמנם בההיא דכהן ששכר היה אפשר אולי לפרש דס"ד דכיון דאיסורה מפני הנאה של כילוי אזי בעל החיוב מזונות הוא נחשב בעל ההנאה בזה, ולא עוד אלא דעי' בתור"פ פסחים לד. שכ' באמת כן דבמזונותן על השוכר אין המשכיר עובר משום הנאה של כילוי ובעי' בזה לאיסורא דנפש בהמה או לגזירה שיאכילנה יותר מחיובו עיי"ש ממילא י"ל דהא קאתא תנא דבהמה לאשמועי', גם יתכן דקאתא לאשמועי' דלא נימא דכיון דחייב באחריותה על מה שלא יאכילנה סגי בהכי להחשב דידיה בתורת בעל האחריות על ענין אכילתה ויהא דינו בזה כשם פרה מישראל, אבל כ"ז לא יועיל במתני' דמיירי בעבדים שאיסורן בגופן משום אכילת תרומה דידהו עד אשר יהיו ק"כ של כהן, וענין אחריות על העדר המזונות נמי ליכא הכא בנכסי מלוג אשר פטרו הרמב"ם בספ"ב משאלה אף מפשיעה כיון דלוקח הוה ואף קודם תקנת אושא דל"ה לוקח או לד' התוס' בב"מ צו: ד"ה בעל דגם לוקח כה"ג מחויב בפשיעה עדיין בנכסי האשה פטור הוא דהוה פשיעה בבעלים,[1] ועיי"ש בשילהי תרומות בפי' הר"י מסימפונט אשר מבואר מדבריו דהאי חידושא דמה דמזונות הבהמה על השוכר לא יתירנה שייך גם בע"ע של כהן, ועי' עוד אות קיב].

יש להקדים ביסודם של דברים דבפשוטו איסורא דזר בתרומה אינו כאיסורא דמאכלות אסורות אלא יסודו במה דתרומה ניתנה לאכילת כהנים ובענין זה נאמר איסורא דאכילת זרים, וכלשון הדרשא אשר הובאת בתוס' בע"ב ד"ה לא לאסור הנאה של כילוי בטבל טמא ולזרים בתרומה טמאה ע"י מה שאין לך בעיקר הנאתם אלא משעת הרמה ואילך לכהנים כאשר אין לך בטהורה בעיקר הנאתה ואין זה לישנא בעלמא שהרי התוס' כ' דא"א למילף טבל טהור מטמא בכ"ש דלאו כ"ש הוא והיינו דכיון דשורש האיסור הוא בהיות זה עיקר הנאתה אין כאן כ"ש לטהורה אשר עיקר הנאתה הוא באכילה, ומפני מה יחשב עיקר הנאת טהורה באכילה וטמאה בהנאה של כלוי אם לא מפני שכך יאכלוה הכהנים ובזה נקבע שם האיסור לזרים הרי להדיא דזה תוכן האיסור, [ואף דנימא דאיסורא דטומאה אינו שייך למשפחה זו של הנתנות לכהנים בטהרה אלא הוא כבר איסור ממשפחת מאכ"א –ועי' אות צה- מ"מ כיון דבפועל כ"ה דיני הנהגת התרומה ואיסור הטמאה בא מדיני התרומה שפיר יחשב עיקר הנאתה גם בענין זה של מה יאסר לזר ובטבלה, ועי' תוס' פסחים לג: ד"ה אמר ובמהרש"א שם], והיינו שדיניה הם הווייתה לכהנים והווייתה לזר הוא חילולה, והרי עבדו של כהן בפשוטו לא הפך להיות כהן בדינא דתרומה וכאשר הותרה לו אכילת תרומה היינו שבדיני אכילת תרומה כשם שנאמרה אכילת כהנים כך נאמרה אכילת נשיהם ועבדיהם ועיי"ז לא איכפת לן מזרות גופו של העבד, הרי דזה עסקינו באיסורא דזר בתרומה, ועוד יראה הענין רבות בהמשך הענינים.

היה מקום לפרש האי ס"ד דחיוב מזונות יתיר התרומה שהוא מפני השתמשות הכהן באכילה זו דנימא דעיי"ז יהא באכילה זו תורת אכילת כהן ונימא דממילא לא איכפת לן מה דזר אכיל לה, ולא מפני דכיון שנתקיימו דיני תרומה לא איכפת לן אכילת זר, דז"ו אינו היתר כלל[2] ולאו באיסורי גזילה והפסד עסקי' הכא, אבל ענין ההיתר בזה הוא מה דבהאי אכילה גופא דזר מתקיימת תורת אכילת כהונה ובמעשה אחד הם נעשים דאז ממילא י"ל דהנעשה כאן שיש בו תורת הנתנות לכהונה אין בו איסור זרות כיון דשם איסור זרות הוא ההנתנות לזר שזה הוא חילול התרומה בהנתנה שלא לכהונה ואילו כאן הרי ניתנה לכהונה, ואף דשני שמות אכילה נינהו מ"מ ע"י דבמעשה אחד הם נעשים ואכילת הכהן מתקיימת במאי דאכיל ליה זר אפשר דסגי בהא[3].

כן בההיא דנר לאחד נר למאה שהובא בתוס' בע"ב ד"ה לא, אלא ששם הוא באיסור הנאה של כילוי אשר בזה י"ל דאין תורת כילוי לישראל כיון שהוא צריך להתכלות עבור הכהן [וג"ז לכאורה מה"ט דאיסורא דזר יסודו במה דניתן לאכילת כהונה דממילא אם הכילוי שבזה נצרך לכהן אין כאן איסורא לזר במה דנהנה בכילוי זה, אבל אם היה איסורו איסור בעלמא כמאכלות אסורות כי אז במה פקע שם הנאת כילוי מהנאתו של זר ומי קבע שהכילוי נעשה עבור הכהן והזר נהנה בממילא אימור איפכא, והרי אם שני זרים ישתמשו לאור הנר בלא כהן פשיטא דשניהם יעברו על איסור הנאה של כלוי ולא יוכל האחד לתלות את הכילוי בחבירו ומה לי שאצל הכהן הוא כדין אם לא שהאיסור תלוי במה שדיני התרומה לאכילת כהונה דאז ממילא מה דהכהן צריך להאי כילוי מבטל את האיסור של העמדת תרומה לזר, אלא שיתכן לדחות ולומר דכיון דאף אם איסורה הוא ממאכ"א הרי ודאי דהמאכ"א שבזה ענינם חילול קודש באכילת זר ממילא יתכן דכל שיש כאן כילוי הגון לא יתפס על הכילוי תורת כילוי דחילול קודש], ואילו בהאי ס"ד אנו מבקשים לחדש היתר אף לאכילת העבדים אשר בגופם איסורא דאכילת זר.

מדלא הוכיחו התוס' וכל הראשונים יסוד זה דאיסור ההנאה תליא במה שהיא של כילוי מהיתר זה דנר לאחד נר למאה[4] משמע דגם אם כל הנאה אסורה היה שייך היתר זה דנר לאחד נר למאה[5].

נראה דעדיין ליכא לאוכוחי מהתם לנ"ד, כי נראה פשוט דאף אם כל אכילת זר מותרת בהיותה בהדיה דאכילת כהן מ"מ אם נדון הנאת ההסתכלות בנר כדבר האסור לזר לא יחשב שיש עמו כהן באכילתו כי הסתכלותו אינה שייכת לשימושו של כהן, וע"כ דגם אי ל"ב הנאה של כילוי מ"מ אין האיסור בגוף השימוש באור היוצא אלא במה דהוא נחשב שימוש בנר ולכן כיון שהדלקה אחת היא בנר שפיר שייך לדון שהזר משתמש ביה בהדיה דכהן, ממילא יש להבין בזה גם היתר מסוים בשם נר לאחד נר למאה דשימוש הנר הנצרך לכהונה הופך את שימושו של הישראל כמשתמש באורה בלבד, אבל לא שמענו דאכילת ישראל בהדיה דאכילת כהן מותרת, וזאת אשר רצינו לראות בהאי אע"פ שחייב במזונותן דג"ז שייך להתיר.

לפי האי ס"ד אזי ל"ב קרא דק"כ לעבדים שיאכלו אלא בכגון מפקיר עבדו, אבל עבד הקנוי בממונו לרבו אזי אף דאין הוא חייב במזונותיו מ"מ הנאת אכילה ממש דידיה היא שבהמתו אוכלת ומתפטמת ויש בזה כדי להתיר אכילת גופו של עבד.

קשיא לך א"כ ל"ל לחיוב מזונות תיפו"ל דנהנה בגוף האכילה בקיום פירותיו שי"ל בבהמה ומה לי דתורת ק"כ תלוי בקה"ג אכתי י"ל לכהן שימוש גמור באכילה זו.

לך וליטעמיך מפני מה כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה והלא לדעת התוס' לקמן בע"ב ד"ה לא אין איסורה אלא מפני ההנאה של כלוי אשר בזה ודאי נאמר היתר נר לאחד למאה והרי הכהן נהנה באכילת בהמה השכורה לו וממילא תותר הנאת המשכיר בבהמתו.

תאמר שכירות שאני דכיון דאין לו אלא שעבוד [עכ"פ אי שכירות ל"ק] אזי כל ההנאה נחשבת למשכיר והשוכר כמקבל בהמה מהמשכיר בכל עת ועת ואין לו שייכות עם אכילת הבהמה, [ועוד יתבאר בזה באות לז], א"כ למה זה הצריכו התוס' לקמן בע"ב בד"ה ישראל שתחשב הבהמה ק"כ דהמשכיר כדי להתיר האכלתה בתרומה בגוונא דהישראל שכר אותה מכהן והלא אין השוכר נחשב נהנה ומה היתר צריך בזה דהנאת דמים דמזונות לא ס"ל לתוס' דתהא סיבה לאסור כמבואר בדבריהם, וש"מ דעכ"פ כאשר מזונותיה על השוכר חשיבא גוף האכילה הנאה דידיה וע"ז הצריכו התוס' תורת ק"כ דהמשכיר שעיי"ז הו"ל גוף האכילה אכילת כהונה ושוב לא איכפת לן מהנאת השוכר בחלקו ומה שמזונותיה עליו לא יחשב כלפי תורת אכילה זו אלא כהנאת דמים בלבד וכמושי"ת במקומו באות קט, ממילא בכהן ששכר פרה מישראל ומזונותיה עליו נמי נתירנה מכח הנאת השוכר דנר לאחד נר למאה.[6]

המרדכי כאן סוס"י ס"ו הוקשה לו דכיון דהנאה של כילוי אסורה אמאי ישראל ששכר בהמה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה ותי' דכיון דעיקר הנאה לק"כ של כהן יכול להאכילה וסתימת דבריו מורים שכוונתו בקושיתו היא על הנאת השוכר מגוף האכילה ולא על הנאת הדמים -אשר לא גילה שם כלל דעתו אם ס"ל כתוס' דידן דמיירי אף במזונותיה על הישראל [וגם דאם כוונתו על הדמים לכאורה לא יעלה תירוצו יפה וכמושי"ת לפנינו באות ח] הרי דדייני' ליה לשוכר הנאת כילוי, וא"כ הלא יקשה דגם בכהן ששכר פרה מישראל יותר להאכילה מדין נר לאחד נר למאה כיון דאית ליה לשוכר הנאת כילוי, וכן למה זה נצרך המרדכי לענינא דק"כ להתיר הנאת השוכר תיפו"ל דהכהן המשכיר נהנה בזה ונר לאחד נר למאה.

אתה אומר דשניא שותפותם בבהמה מהנאת נר, דבהנאת נר פעולת ההנאה של הישראל בהסתכלות לאורו של הנר אינה פעולת כילוי כלל אלא שע"י שהנר דולק עבורו נחשב לו הנאת כילוי ממילא כשהנר דולק גם עבור כהן ויש בזה קיום של דיני תרומה נמצא שאין התרומה נלקחת בזה שלא כדין אלא הישראל מסתכל בנרו של כהן ע"י מה שיש קיום לדיני תרומה בהיות לו לכהן נר כאן, משא"כ בבהמה האכילה מתקיימת הן לקנינו של השוכר והן לקנינו של המשכיר ואין הזר אוכל אצל הכהן, ואף דבפועל צריכה הבהמה לאכול הכל עבור כל תפיסת קנין שיש בה מ"מ תוכן הכילוי נחשב כמתחלק לכל הקנינים שיש בבהמה שהמה מתחלקים בלקיחת גוף הבהמה [אף שהחלוקה אצל שוכר היא חלוקת זמנים או חלוקת תכני קנינים] והאכילה מתייחסת לגוף הבהמה ונידונית כנלקחת לשניהם בצורת התחלקות, [ובסגנון קרוב לזה י"ל, דבבהמה הרי יתכן שיהיה הכל לכהן ממילא היותה במקצת לישראל מגרע באכילת כהן ובכילויו משא"כ בנר אין גבול למשתמשי נר ואין כל משמעות גירעון בהנתנות לכהן ע"י שימושו של הישראל וזה הוא הלשון נר לאחד נר למאה], אבל בהיות תורת ק"כ לכהן בבהמה זו ויש כאן תורת אכילה דק"כ כי אז אכילת הבהמה עצמה היא אכילת ק"כ דכהן וזה קיים בכל הבהמה כי גם חלקו של שוכר נחשב ק"כ דכהן אלא דהשוכר עצמו נהנה באכילת כהן שבזה, וכל כה"ג ליכא איסורא אם ע"י ביטול התורת הנאת כילוי לישראל ואם ע"י דהכי דינא דתרומה דאכילת כהונה מתרת אכילת הישראל ועי' אות נד, [ובזה לא איכפת לן גם הטענה שיתכן שיהיה הכל לכהן, דמ"מ אין תפיסת גירוע באכילת הכהונה כאשר ענינה נתפס בגוף אכילת הבהמה בתורת הקנין כספו, בינה זאת], והוא מש"כ המרדכי דעיקר ההנאה היא לק"כ דכהן, דהיינו דאכילת הזר היא בתוך אכילת כהונה בגוף אכילת הק"כ דכהן, וזהו עיקר ההנאה דהיינו עיקר מעשה האכילה הוא אכילת הבהמה והזר נהנה מאכילה זו, [וכבר נודע אשר דנו האחרונים בבהמת שותפות דכהן וישראל אם אוכלת בתרומה מדין נר לאחד נר למאה והביאו ד' הירושלמי פי"א מתרומות הל"ה אשר נראה שם שאינה אוכלת בתרומה, וכבר נתבאר דאין לזה ענין עם נר לאחד נר למאה, -אולם לגי' הגר"א שם בירושלמי אין ראיה משם לענין בהמה- ועי' בישועות מלכו קרית ארבע פ"ז מתרומות הלי"ח שנתבאר שם בקצרה כמוש"כ].

שפיר אף בנ"ד לא ס"ד דהנאת פירות דבעל תתיר אכילת זרות דהעבד, דאף אם אכילת כהונה מתרת גם אכילת זרות היינו כשאכילת הזר היא אכילתו של כהן ולא כששניהם אוכלים יחדיו באותה אכילה, אבל רווח המזונות הקיים למחויב בהם אשר הוא מחויב בהעמדת אותה אכילת זר היא השתמשות הקיימת בגוף אכילת הזר ויתכן להבין דס"ד דהיות השתמשות זו לכהן יתיר את כל תורת אכילת הזרות הקיימת כאן שיחשב הזר כאוכל על שולחנו של כהן במה שיש לכהן אכילה בגוף אכילתו של זר שאכילת הזר היא השתמשותו של הכהן, [ולא תהא בזה טענת גירוע באכילת כהונה במה שיתכן שהכל יהיה לכהונה שאין אכילת הזר מגרעת באכילת הכהונה בענין הדמים שבה].

תנא שאין בזה היתר, ובטעמא דמילתא יתכן היה לומר דקמ"ל שאין כח בהנאת דמים להיות מתיר אכילת הזר, אם מפני דהנאת דמים אינה מכלל השתמשויות התרומה דנימא דנתקיימה בזה אכילת כהונה, או דאף אם תחשב אכילת כהונה עדיין אין בה כדי להתיר אכילת הזר דבהדה שאין הזר נחשב בזה כאוכל אכילתו של כהן במה שכל השתמשותו של כהן אינה אלא רווח דמים [ומה"ט גם לגבי שכירת בהמה ליכא האי היתירא בכהן ששכר פרה מישראל אף שלדעת התוס' אין איסורה אלא מפני הנאת כילוי אשר בזה ראוי להתיר מדין נר לאחד נר למאה, כי ענינו של היתר זה הוא שהכילוי ולקיחת ההנאה מתייחסת אל הכהן ובטל תורת כילוי ולקיחת הנר מהישראל וי"ל דכ"ז ל"ש בנ"ד שהנאת הכהן בקיום חובתו אינה מבטלת שם הנאת כילוי ולקיחת התרומה מגוף אכילת הפרה].

דא"כ נמצא דבגוונא שהיתה הנאת הכהן בגופה של אכילה יותר בזה גם אכילת זרות, ונמצא דעבדים ל"ב לתורת ק"כ כדי לאכול בתרומה אלא בגוונא דמפקיר עבדו וכמוש"כ לעיל אות ה, וכמה רחוק ד"ז.

דמאי דקמ"ל הוא שאין כלל היתר כזה באכילת זר במה שיש כאן אכילת כהונה, [והא דבשכירת בהמה ליכא האי היתירא הוא באמת סברא מסוימת בהנאת דמים וכמושנ"ת דל"ש תורת נר לאחד נר למאה בהנאת דמים].

התוס' בע"ב בד"ה ישראל כ' דמה דהישראל השוכר יכול להאכילה אף שחייב במזונותיה היינו מפני שאין הוא נהנה אלא הדמים והו"ל כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו, ובפשוטו כוונתם שאין הנאת דמים מכלל איסורא דזר,[7] [ובפשוטו אין מזה הכרח דהנאת דמים דכהן אינה מכלל אכילת כהונה, כי אין כל הכרח דכל מאי דאיכלל בכלל אכילת כהונה נאסר לזרים, וכל עוד לא יהיה בכלל הדרשא דהנאת כילוי אשר נאמרה במה שהוא עיקר הנאתה כלשון התוס' בד"ה לא אין לנו מקור שנאסר לזרים, ואין הנאת דמים בכלל עיקר הנאתה, ועי' אות א], ומשמע מדבריהם דאילו היתה הנאת דמים מכלל איסורי תרומה ל"ה היתר במה שיש כאן אכילת כהונה ממש בק"כ דכהן, ולכאורה יהיה מוכח שאין אכילת כהונה מתרת אכילת הזר שהרי הנאת הדמים דהזר היא ממש בהדיה דאכילת הכהן.

הדבר פשוט דאין כאן שייכות לנדון דאכילת כהונה תתיר אכילת זר, ומתרי טעמי, חדא דאף דהזר נהנה מאכילת הכהן הרי הנאתו נחשבת קדומה לאכילת הכהן כי נתינתו את האכילה לכהן היא הנאתו ואף שהנתינה נגמרת במעשה אכילתו של בהמת הכהן מ"מ תכנה נחשב כקדום לו וממילא לא יחשב כאוכל בהדיה דכהן, ועוד דכיון דהנאת הזר היא מה ששימוש דמים דאכילת כהן דידיה נינהו נמצא שהנאת הזר היא מה שחסר לו לכהן ממילא ל"ש לומר דהנאת הזר היא מתורת אכילתו של כהן ומיניה הוא נהנה ואף שאין הוא מוזהר שתהא לו לכהן הנאת הדמים מ"מ אילו נאסרה הנאה זו לזר ודאי שלא תהא לו בזה טענת מיניה דכהן אכילנא, וכשם דבטעמא דכילוי ודאי לא נימא דלא נחשב כילוי לישראל כיון דהכהן מכלהו אלא נימא דאם אך הנאת דמים כמוה ככילוי כי היא לקיחת כל החפץ בדמיו אזי אכילת הכהן אינה משתייכת לכילוי זה ואדרבה כל כולה הוא כילוי של הישראל בדמיה, כך גם בהנחה זו דאכילת כהן מתרת אכילת ישראל, וז"ב בסברא.

ונתעוררתי [בסיוע חד מן חברייא] דטענה זו שכ' דהנאת הדמים דישראל הנלקחת מהכהן לא תותר בתורת אכילה בהדיה דכהן נכונה היא כאשר אנו דנים על הנאת הכהן ברווח ממון דבהמתו שבזה הוא בעל עסק הדמים עם הישראל, אבל כאשר אנו דנים בעיקר אכילת הבהמה אשר באכילתה חל היתירא דק"כ בלא שייכות להנאת בעליה וכאשר יותר לעבד הקנוי בקנין איסור לכהן לאכול בתרומה בהא לכאורה לא תעלה טענתינו זו שהרי לא בגופה של בהמה מגרע הוא את הדמים, וצ"ע בזה, ומ"מ טענה ראשונה שכ' שהנאת הדמים כקדומה לגוף הנאת האכילה במקומה עומדת.

התוס' בע"ז טו. ד"ה ישראל הוכיחו דמדלא תנא ברישא דהא דישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה הוא גם במזונותיה עליו ע"כ דבכה"ג באמת אסור, ולכאורה יפלא דכיון דלולא הוכחה זו היו מסכימים התוס' דיתכן להתיר א"כ מנ"ל כלל דהוא חידוש אשר התנא היה צריך לשנותו, ואמנם כמעט שאין ספק דכוונתם בזה הוא דאותו חידוש הנשנה בסיפא דהיות המזונות על הכהן אינו מתיר הוא אשר היה ראוי להשנות ברישא דהיותם על הישראל לא יאסור דאם היותם על הכהן יתיר אזי היותם על הישראל יאסור, ומעתה כד נימא דמאי דס"ד דהיותם על הכהן יתיר הוא מפני היות בזה שימוש כהן כי אז מה דמה"ט ס"ל לתוס' שם דהיה ראוי לאסור בהיותם על זר הוא שע"י שיש בזה שימוש כהונה שוב הו"ל ממילא הנאה האסורה לזר וכדילפי' איסורא דהנאת כילוי ממה שמשהורמה הרי היא לכהן ואילו מה דהכהן משתמש בגוף האכילה אינו ראוי להתיר הנאת הדמים וכמושנ"ת לן באות ב, ולכאורה אין הדברים נוחים, ועי' אות קיא דרך אחרת בד' התוס' בע"ז ועיי"ש אות קיב וקיג.

*

הוא בהנחה זו דמאי דס"ד דמזונותיה על כהן יתיר הוא ענין שימושו של הכהן, אבל דומה היה שמחוור יותר להבין שהס"ד דהיתר הוא בעצם חובת הכהן בהוויית האכילה, דכיון שהאכילה מוטלת עליו להעמידה אזי דיני הנתנות התרומה בזה קיימים אליו שהוא בעל האכילה ומשולחנו מאכיל ולא ברווח שי"ל בזה אלא דגופה של אכילה שייכת אליו ואכילת האי גברא היא כעת אכילה דידיה, [וזה סדר משנתינו אשר אמרה דנכסי מלוג שאחריות האכילה עליו אינה סיבה להאכיל ואילו נצ"ב שאחריות גוף העבד עליו יש בזה סיבה להאכיל], ובזה כ' התוס' שם דא"ה אזי גם לאיסור נימא הכי דהטלת האכילה על הזר מפקעת אכילה זו מהכהן ומשלחנו של זר היא נאכלת כאשר הוא באמת מאכיל את חובתו, ואף דנימא דאין בזה עצמו כדי לאסור ולהחיל איסורא דזר על האכלה בענין הטלת האכילה עליו שלא מצינו לאו באכילה זו מ"מ יש בה הפקעת אכילת כהונה וממילא כשמזונות עבדו ובהמתו של כהן מוטלים על הזר אין בזה תורת אכילת ק"כ דכהן ושוב יאסרו במה שהיה ראוי לאוסרם לולא תורת אכילת ק"כ.

כל עיקרו של ד"ז שנוכל לדון דהטלת המזונות עליו תעשהו לבעל האכילה בדיני תרומה מכריחנו להבין דכל תורת אכילה דתרומה ענינה ממשפחה זו דהאכילה היא עסק דידיה דהאוכל דממילא שמענו בתורת אכילה דתרומה ענין זה דמה דהאכילה היא עסק דהכהן מתקיים בזה תורת אכילת כהונה ואשר ס"ד דסגי במה שהוא חייב להעמידה לדונה כעסק דידיה, אבל אם לא זאת אשר בקשנו בענינה של אכילת כהן עצמו כי אז כיצד נדון כן למתחייב.

עוד אלא שכל עיקר ד"ז לדון אכילה למתחייב ע"י דהוא עסק דידיה אין ענינו שחידשנו לו אכילה בתורת עסק זה מוטל עליו שהרי אין אנו עסוקין כאן בתורת השתמשות בתרומה לקיום עסק דידיה כדי שנחדש שגם עסק זה דמתחייב יקרא אכילת תרומה, וגדולה מזו שהרי בתוס' בע"ז בקשנו לראות דגם איסור יבא מזה ע"י דנפקע שם אכילת כהן מזה והפך הענין להיות אכילתו של זר וד"ז ודאי לא יבא ע"י מה שנחדש לו למתחייב עסק באכילה זו בלא שנבא לאסור מצד ההשתמשות בדבר, אבל ענינו של עסק דידיה היינו שאכילת האוכל היא אשר הוטלה עליו והנו עומד במקומו ומה שניתן בכ"מ לאוכל עצמו מסור עכשיו אליו בהיותו מחויב להעמידו.

הלא למדנו בזה שהענין האמור באוכל עצמו הוא גופא הענין אשר הלה נתחייב בו, והיינו דבהיות וחיוב המזונות ענינו חובת ממון וכולו נתפס בתורת העמדת ממון שבו דהיינו אותה הנאה אשר יתפס בה פרשת ממון וחיוביהם כי אז ע"כ דגם התורת אוכל דהכהן עצמו ענינו אותו ענין אשר אותו מתחייבים בחיובי ממון, דרק בזה נוכל להבין שבהתחייבותו להעמדת הענין הנו עומד תחתיו דהאוכל, אבל אם ענינו דהאוכל עצמו הוא ענין אחר מהענין שבו חלה ההתחייבות כי אז אף דקיום ההתחייבות יביא לאוכל את האכילה הנרצית בדינא דידיה עדיין אין בזה כל טעם שהמתחייב יחשב עומד תחתיו לקחת אכילתו ממנו ולהיות הוא המאכיל בהאי דינא, וע"כ דבמה שחלה התחייבותו של המתחייב הוא הענין אשר יתן בכ"מ תורת אוכל לאוכל עצמו.

בלבד באוכל עצמו הדברים אמורים אלא אף בתורת ק"כ, שהרי הנדון דמזונות הוא בהתחייבות שיש לכהן אל אדון העבד האוכל ואל בעל הבהמה וממילא הטלת המזונות עליו משמעותה הטלת ענין המזונות השייך אל בעל הממון אשר בזה יתקיים שם אכילה אצל המתחייב, וא"כ הלא נצטרך להבין דתורת ק"כ היא אכילת הכהן עצמו [אשר בל"ז הרי"ז דומה לכהן שנתחייב לראובן להאכיל את שמעון דודאי לא תחשב בזה אכילת שמעון לאכילת הכהן], ולא עוד אלא שהיא ענין אכילה אשר נתפס בה קניני ממון והתחייבותיהם, ולכאורה אין לזה קיום אלא בשנתלה את התורת ק"כ בהוויית ממון שיש לבעלים באכילת קניניו.

רחוק ד"ז, ואטו המפקיר עבדו י"ל הוויית ממון באכילת העבד, וכל הנדון בתוס' בענין ק"פ כקה"ג מוכיח לא כן עי' אות יט וכן ענין קנינו שקנה קנין, וא"כ הלא נסתר לכאורה דרך זה בביאור האע"פ שמזונותן עליו.

בד' התוס' בע"ז לא הרווחנו מאומה, שהרי מסקנת התוס' דבאמת ישראל ששכר פרה מכהן ומזונותיה על השוכר לא יאכילנה כרשיני תרומה, ופשטות לשונם יראה דלא רק מחמת גזל השבט אסרוהו –הענין אשר כתבוהו בסוף דבריהם בלשון וניחא נמי, [וגם לא יראה בדבריהם שטעמם כדעת הג"א דשכירות קניא לחומרא, ועי' מג"א סי' רמ"ו סק"ח], ומאחר דבאמת השמיענו התנא דהיות המזונות על הכהן לא יחשבנו כאכילה דידיה א"כ לכאורה ה"ה הישראל לא יאסר מה"ט אם הנדון הוא שחובתו תעשנו כעומד במקום הבעלים, וע"כ לכאורה דטעמם מפני הנאת דמים שיש למאכיל בגוף הכילוי אשר בזה י"ל דלישראל אסור ואילו במזונותיה על הכהן לא תותר אכילת הישראל בעל גוף הבהמה, וא"כ מה מנו יהלוך דהס"ד היה באמת להתיר מה"ט במזונותיה על הכהן, ועי' אות קיא - קיג.

בתור"פ פסחים לד. שכ' שם דישראל ששכר מכהן ומזונותיה על הישראל אסור כד' התוס' בע"ז ומטעמא דהישראל מתהני בזה וכהן ששכר מישראל ומזונותיה על הכהן היה ראוי להתיר מצד איסור הנאה של כילוי דבזה אין הנאה לישראל אלא שהוא אסור אם מפני איסורא דנפש כדעת ה"ר משה מפונטייזא ואם מגזירה שלא יאכילנה יותר מחובתו עיי"ש, למדנו מדבריו דהנאת הדמים שבמזונות הנאה היא והיא אסורה לזר[8] ולא עוד אלא דמקבל המזונות אינו נהנה כלל אף שבהמתו אוכלת, והנה פרט זה הוא דמקבל המזונות לא יחשב נהנה הוא תוספת חידוש על כל משנ"ת עד הנה ובידו לבאר החידוש דמתני' דבהמה אשר חידשה דמ"מ איכא איסורא דנפש או גזירה שיאכילנה יותר מחובתו, אבל לא יבאר חידושא דמתני' דמיירי בעבדים דאיסורייהו בגופייהו, ואשר בזה ע"כ נצטרך לומר דס"ד דמה דאיכא אכילת כהן יתיר אכילתם, והנה נתבאר מדבריו כדרך הראשון שכ' בחידושא דמזונות אשר לד' תוס' דידן בע"ב כל עיקרה דהנאת דמים תחשב אכילה בתרומה אינו אלא ס"ד ואילו לתור"פ והתוס' בע"ז כ"ה גם מסקנת הדברים, ועי' עוד בדבריו באות קיד.

*

יש להביא כדמות ראיה דהנדון במזונות הוא השתמשות הכהן, שהרי כ' הרמב"ם בספ"ט דתרומות דישראל שקנה בהמה מכהן בקנין מעות אינו מאכילה בתרומה מפני שד"ת מעות קונות ובאבנ"מ סי' כ"ח סקל"ג ועוד מרבותינו פירשוהו כפשוטו דאזלי' לחומרא בתר דין תורה, וא"כ הלא יקשה מאי ס"ד להאכיל העבדים בחיוב המזונות אשר חל ע"י תורת נ"מ אשר אינו אלא מדבריהם, [דאף שלשון הרמב"ם בפ"ט מעבדים הל"ז בזה הוא שעל דעת זה הכניסה לו הרי הדבר ברור שאין הכוונה שעשו קנין ע"ז אלא היא סברא בדיני נ"מ], אבל כאשר נאמר דמאי דס"ד הוא דההשתמשות בקיום חובתו הויא אכילת כהן יתכן דגם לגבי דאורייתא יחשב השתמשות בהפטרו מחובת חכמים אשר גם בשל תורה קיים הדין לשמוע לחכמים, ועי' שער"י ש"ה פ"ט, [אבל הנאתו בגופה של פרה בקנין דרבנן לא תתיר אף להאי ס"ד את האכילה כולה וכמושנ"ת באות ו, ואי קשיא לך אכתי מה הנאה של כילוי יש לישראל בעל הקנין תורה כאשר מחמת הדרבנן לא יוכל להשתמש בבהמתו כלל, תריץ דהרמב"ם ס"ל כהר"ר משה מפונטייזא דנפש בהמה אסורה באכילה, וכמוש"כ המנ"ח מצוה ר"פ בד' רמב"ם אלו מטעמא אחרינא עיי"ש, וזו הוכחה לדבריו], אבל אם מאי דס"ד דחובת מזונות תאכילנו הוא מחמת הטלת חובתו כי אז לכאורה מה דהחובה הוטלה מדבריהם לא יאכילנו מה"ת.

שמלבד שהרבה אחרונים פי' ד' הרמב"ם בע"א, הרי דעת הרמב"ם בפכ"ד מאישות הל"ד דאלמנה לכ"ג לית לה פירות ומתוך כך כ' באבהא"ז סוף ההשמטות שלאחר הלכות מלוה ולוה דע"כ יפרש מתני' בהכניסה לו דרך קנין ונתחייב לה מזונות דרך קנין,[9] וממילא בטלה טענתינו, אלא שבהרה"מ פכ"ב מאישות הלכ"ה יראה לא כן.

* * *

בפ"ט מעבדים הל"ז נתן טעם לחיוב המזונות מפני שאינו חייב באחריותן עיי"ש, ובב"ש סי' פ"ה סקל"ו כ' דלפ"ז א"ח במזונות עבדי צ"ב, אולם באבהא"ז שם הביא תוספתא המפורשת במכילתין פ"ט דחייב במזונות צ"ב, [ועיי"ש בחסדי דוד], והנה מתוספתא זו הלא מוכח כר"י דהדין עמה דאל"כ מה תביעה לה עליו, וסיום ד' התוספתא הם באמת שא"י למכור והיינו דר"י כמבואר בגמ', ובגמ' לא הביאוה כלל, ועי' במלחמות שכ' דמאי דאקשי ליה רבא לר"נ דפסיק כר"י והא תניא כוותיה דר"א אף דתניא נמי כוותיה דר"י הוא מפני שחשש דההיא ברייתא דר"י יחידאה היא כרשב"ג, ואם כוונתו שחשש לזה מפני דסיפא ע"כ כרשב"ג כמבואר שם ברמב"ן עיי"ש כי אז למה לא נסתייע מהאי תוספתא, וזה נותן מקום לחשוש דהאי תוספתא לא מיתניא בי ר"ח ור"א -על חיוב מזונות שבה המוכיחים כר"י.

בד' התוס' בק"פ וקה"ג לתרומה ושו"ע

עבדי מלוג לא יאכלו, אפי' למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ל"ח בהכי ק"כ כיון שאין הגוף שלו כמו שא"י בשו"ע לאיש למ"ד ק"פ כקה"ג דמי, למדנו בדבריהם שיתכן לדון כאן שייכות לנדון אי ק"פ כקה"ג דמי או לא ואעפ"כ אין הדבר תלוי במחלוקתן, והיינו שלא תאמר שענין ק"כ הוא האכלת בעלים את ממונו אשר ממילא אין כאן שייכות לנדון דק"פ כקה"ג אלא לתרווייהו ממון בגוף זה והו"ל כעבד של שני שותפין,[10] אלא ענינו שכ"ה הדין שקנינו של כהן אוכל אם כי ניתנה לו אכילה ואם שזו פרשה מחודשת של אכילת הכהן [ודינא דק"כ תלוי באכילת נפש ולא בצרכי ממונו של כהן, ועל האי נפש שקו"ט נפשו של מי היא], ובזה בא נדון ק"פ כקה"ג אשר הסיקו התוס' דאין בעל הפירות מאכיל דל"ח ק"כ ע"י ק"פ ולא ביארו טעמו של דבר זולת מה שדימוהו לשו"ע.

הוכיחו ממה דכהן המפקיר עבדו מאכילו בתרומה דתרומה תליא בגוף וההיא אתיא אף כמ"ד ק"פ כקה"ג, ורבים מרבותינו אמרו דכיון דהתם לית ליה לכהן אלא קנין איסור ובזה די להאכלת תרומה ממילא בהא גופא כבר נאמר הטעם דל"ש שבעל הפירות יאכיל מדין ק"פ כקה"ג, ועדיין צ"ע דהא בגיטין מב: איבעיא לן האי מילתא אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ולא איפשיטא לן ואטו לאותו צד שאינו אוכל ולא תליא תרומה בקנין איסור תהא משנתינו סותרת מ"ד ק"פ כקה"ג דמי [אלא דהתוס' כ' שם בחד תירוצא דבמפקיר עבדו לא אבעיא לן התם], ובשער"י ש"ה רפ"ח כ' דמעלת ק"פ הוא כאשר אנו מבקשים את השליטה בפועל אבל אם לא נבקש אלא תורת בעלים בשורש הדין בהא לכו"ע בעל הגוף עיקר וממאן דס"ל דתרומה תליא בקנין איסור למדנו שענין כספו דתרומה אינו תלוי בשליטה בפועל ומיניה גם למאן דס"ל דבעי' קנין ממון שאין טענתו אלא דקנין איסור ל"ח כספו אבל מודה הוא שאין הדבר תלוי בשליטה בפועל, אלא דצ"ע מה דדימו התוס' שו"ע לתרומה והרי בשו"ע ע"כ למדנו תורת ק"פ בהא שהרי למ"ד ק"פ כקה"ג דמי אין בעל הגוף מוציאו בשו"ע כמבואר שם בב"ק הרי דהשליטה בפועל קובעת בה ואם מצאנו שם דאעפ"כ אין בעל הפירות מוציא ע"כ טעמא אחרינא הוא.

ד"ז בלא"ה צ"ב מ"ש דלענין בעל הק"פ הושוו תרומה ושו"ע למנוע ממנו כח כקה"ג ולא הושוו לענין כוחו של בעל הגוף.

סי' כ"ג כ' דבאמת שייך גם ק"פ בקנין איסור אלא דלא עדיפי מקה"ג כיון שאין בזה מעלת השימושים ומ"מ למ"ד דבקנין ממון ק"פ כקה"ג דמי דהיינו שרק הוא הבעלים אזי בקנין איסור ג"כ יש תורת בעלים לבעל הפירות ותרווייהו בעלים נינהו ואילו למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי אין בעל הפירות בעלים לא בגוף ולא בפירות [והיינו דפלוגתייהו הוא בתוכן ק"פ אם הוא קנין בעלים לעצמו או לא ואילו מה דבממון ק"פ לבדו יחשב בעלים להאי מ"ד הוא סברא מסוימת בממון שעומד לתשמישיו וכו"ע יודו לעיקר סברא זו אלא דלמ"ד ק"פ לאו כקה"ג אין קנינו של בעל הפירות קנין בעלים לכן בעל הגוף יחשב בעלים על הגוף ופירותיו] ולכן כאשר יהיה קה"ג לאחד וק"פ לאחר אין זה וזה לא מוציאין בשו"ע ולא מאכילין בתרומה למ"ד ק"פ כקה"ג דמי [כי גם שו"ע תלוי בקנין איסור וכ"ה בתורי"ד ב"ק צ.] והא דמפקיר עבדו מאכילו בתרומה היינו מפני דהתם כל הקנין איסור אצלו גוף ופירות ותרומה תליא בקנין איסור ולא הביאו התוס' משם אלא להוכיח דתרומה תליא בקנין איסור דמה"ט כאשר יהיה ק"פ לאחד וקה"ג לאחר לא יאכיל בעל הפירות לבדו בתרומה.

בקו' ק"כ שבסו"ס קדושה כ' דתרי מילי אשמועי' בתוס' חדא דאין כאן מעלת ק"פ כקה"ג כההיא דשו"ע ומה"ט באמת היה ראוי דגם בעל הגוף לא יאכיל ואח"כ הוסיפו דמההיא דמפקיר עבדו למדנו דתרומה בלא"ה שייכא לקנין איסור.

שניהם קשה לשון התוס' שסיימו דבריהם בההיא דכריתות דאתיא גם למ"ד ק"פ כקה"ג ולדבריהם לא זה הנדון שם.

יעקב כ' דהא דבמפקיר עבדו לא איכפת לן מקנין הפירות הוא מפני שהוא קנוי לעבד הקנוי בקנין האיסור לרבו והו"ל קנינו שקנה קנין, וכבר נתבארה טענה זו באבנ"מ תשובה י"ז לענין ריעותא דכספו המיוחד לו, ולפ"ז אילו היה קנין ממון לזר וקנין איסור לכהן אינו אוכל בתרומה ושפיר דמו שו"ע ותרומה.

עיקר הענין לסיים ענינם של התוס' בכלל מסוים דתרומה תליא בקנין איסור אינו עולה כלל בלשונם שאין שם רמז אלא לתורת קה"ג וק"פ, וכל מה שראו בההיא דכריתות הוא דגם מ"ד ק"פ כקה"ג מודה בהא דלא בעי' התם תורת ק"פ.

עיקרה של תליית הנדון בשם מיוחד של קנין איסור אינו מבואר עם מה דמבואר לקמן דאחריות מהניא להאכיל בתרומה אטו י"ל אחריות על הקנין איסור.

ברור שאין קנין לאיסורים, אבל יש תורת קנין עבדות אשר יש ממנה ממון ויש בה דיני איסור, ולמ"ד מפקיר עבדו צריך ג"ש למדנו שאין קנין העבדות יוצא בהפקר אבל גוף הממון הקיים על ידו יוצא ככל ממון, ונמצא הזוכה בממון זוכה בממון העבדות וממנה זכה זאת בהפקירה הממון אשר היה בה בתורת העבדות, והנה מצד תורת בעלות ממון ודאי שי"ל בעלות ממון גמורה גוף ופירות אבל כאשר אנו דנים בקנין עבדות אשר למדנו ששמו עליו עדיין על אף שבפועל כבר אין ממנו ממון אזי בקנין זה יש לאדון תורת קנין גוף אשר פירותיו נלקחו ממנו, ושם קנין נותר בו ככל בעל גוף אשר יסוד קנינו אינו במה שלמחר ישוב אליו הממון אלא באשר י"ל תורת הקנין המושלמת בגוף אשר היא סיבת הוויית פירות ככל בעל גוף לבדו שאין לו זכייה נפרדת בפירות אלא הכל בא מהיות הגוף דידיה וכאשר אחר זכה בגוף זה לפירותיו לא ביטל תורת גוף דידיה אלא שזכה באותו גוף זכייה המוציאה הפירות אליו, כ"ה ממש בנ"ד שהאדון י"ל יסוד קנין העבדות המביא כל דיני העבדות ובאותו עבד זכה הזוכה בממון ואין בזכייתו זו ביטול העבדות אלא זכייה בתוך העבדות וממנה בעניני הממון, [ואף אם בקניני ממון כאשר בעל הפירות יזכה בכל הפירות בטלה זכיית בעל הגוף, היינו מפני שאין שם קנין ממון כאשר כל תורת הממון יצאה ממנו אבל בעבדות ע"כ למדנו לא כן –עכ"פ להאי מ"ד- אלא שי"ל קיום אף בלא שיהיו בה בפועל הממון היוצא ממנה, ואף דעבדות שמעיקרה לא יבואו דיני ממון דעבדות אין בה כלל תורת עבדות שהרי זאת למדנו בתוס' עכ"פ דאותה עבדות שיצא ממנה הממון דינה כקה"ג לבדו ש"מ שכל עיקר שם עבדות הוא בתורת ממון שבו, הכא באמת העבדות היא עבדות המביאה עבדות ממון אלא שבאותו ממון זכה אחר וממנה זכה זאת ואין זה מגרע משם עבדות שבה להאי מ"ד אף שהיא מגרעת בתורת קניני ממון], והוא אשר אמרנו שזכייתו בממון מושלמת בדיני קניני ממון אבל בדיני עבדות נדון האדון כבעל גוף [ועי' אות צא], [ויתכן דבעבד קטן כאשר יזכה בו אחר אשר זכייתו בו היא בתורת קניני ממון דעבד כי אז גם מתורת קניני הממון שבו תהא בו ריעותא דק"פ כיון שאין גוף העבדות שלו וזכה בה רק בתורת עבדות לפירות, אבל עבד גדול שזכה בעצמו אשר בפשוטו זכייתו זכיית ב"ח –כמוש"כ בחי' ר' מאיר שמחה בב"ק צ. שלא יוכל לחזור ולמכור עצמו דחייל עליה תורת ב"ח, ועי' חזו"א אהע"ז סי' קמ"ז סקי"א ד"ה כבש[11]- ואין היא שייכת לשם עבדות שבו כי אז תורת ממון דידיה היא תורת ממון מושלמת אבל לא גירעה בעבדות יותר מכל ק"פ], וכאשר יש עדיין ממון בעבדות שייך כל תורת אחריות בקנין זה, באשר לעולם זכות האחריות אינה שייכת לגוף הקנינים אשר לעולם נותרים בידי בעלים ראשונים וכמושי"ת לפנינו באות קל, אלא שבהיות וקנינו של בעלים מוטל על ממונו ואין לבעלים עסק עם הנעשה בחפץ זכה בזה המקבל בקביעת עניני החפץ וכמושי"ת במקומו בארוכה וזכה גם בכח האכלת תרומה כאחד מקביעת עניני החפץ כמושי"ת באות קמט, וזכות זו שייכת לכל ענין אשר תמורת דמים תביאנו אליו, והרי המשלם על העבד יזכה בתמורתו בקנין העבדות כולה ממילא הנו בעל קביעת הענינים הנובעים מקנין העבדות.

סגי לן בהיות לו תורת קנין עבדות, אם מפני דבהיותו עבד כהן לא איכפת לן שיהא קנוי בתורת ממון לזר ואילו משכח"ל אישות בשפחה והיתה השפחה אשת כהן ושפחת זר או להיפך יתכן שהיתה אוכלת מתורת אותו קנין כהונה, או כד' הישר"י דרק במפקיר עבדו הדברים אמורים דהו"ל קנינו שקנה קנין, בין כך ובין כך הרי תורת העבדות אשר לכהן היא תורת גוף בלא פירות.

שם בסוף התשובה נסתייע לדבריו דקנין איסור קובע בתרומה מד' התוס' ריש הערל דמד"א התם דמה דע"ע ל"א בתרומה הוא מפני דלא קני ליה גופיה היינו דלא קני ליה לענין מצוות, ואני תמיה שהרי תלו בזה בגמ' ענינא דפסח ומבואר שם בתוס' דהכוונה בזה לענין שיוכל לאכול שלא בהמנאת רבו ואטו ד"ז תלוי בקנין איסור הלא מפורש בפסחים פח. דח"ע חב"ח למשנה אחרונה דכייפי' לרבו לשחררו אוכל משל עצמו וכל ענינו הוא קפידת רבו כמבואר שם ובלא קנין ממון מה זכות לו להקפיד, ואין כוונת התוס' אלא לתוכן קנין עבדות שהעבד המושלם בגופו יש בו דיני מצוות דעבד וגם כייף לרבו להמנאת פסח ואילו ע"ע קנין עבדות שבו הוא רק קנין עבדות למע"י והנו כעין שכירות וק"פ אשר אינו אוכל בתרומה.

*

שלמדנו שכל הנדון בד' התוס' הוא נדון דק"פ וקה"ג כי אז שבנו אל הצורך להבין מפני מה באמת אין נ"ד שייך לדינא דק"פ כקה"ג דמי, ואין לנו בזה אלא את ד' התוס' אשר דימוהו לשו"ע ואשר בזה יש לנו דברים מפורשים בדבריהם בב"ק צ. ובב"ב נ. דמה שאין בעל הפירות מוציא בשו"ע הוא משום שאין לו כח לשחרר חלקו של בעל הגוף, וזה הענין אשר יש לנו לבקש כאן בתרומה.

אילו היתה כוונתם שם כפשוטו דעל אף היות לו תורת אדון לא יוכל לשחרר ממון חבירו כאשר לא יוכל למוכרו כי אז אין זה ענין לתרומה, והרי לקמן בע"ב בד"ה עבדי צ"ב למדו מתרומה דבעל אחריות מוציא בשו"ע והרי שם באמת אינו רשאי למכור כ"ש לשחרר ומה תשובה בפיהם על טענת היאיך ישחרר ממון חבירו.

שם בב"ק כבר למדנו שאין כוונתם טענת ממון בעלמא שהרי ראו צורך שם לבאר מה דלענין יום או יומיים אזלי' בתר הק"פ במה דסברא הוא דביה תליא דבידו לרדותו ואילו כל טענתם בשו"ע הוא טענת ממון שאין הדבר שייך לשם בעלים הבא מכח ק"פ כי אז מה הוקשה להם בההיא דיום או יומיים.

דודאי תורת אדון קובעת בזה שאם מתורת ק"פ כקה"ג דמי יחשב אדון בשחרור זה לא איכפת לן מה דממון חבירו משתחרר בזה, אלא דסברתם היא בדינא דק"פ כקה"ג שאינו קיים במצב זה דמשחרר ממון חבירו וכמושי"ת לפנינו.

דטענת ממון בעלמא לא איכפת לן בהא, יתכן דהוא מפני האופי המסוים של שחרור ויהיה כן הדין בכל תורת שחרור דאף גט שחרור יוכל בעל הפירות לכתוב להאי ס"ד שאין שחרור כמכירה, [ולא מפני דאמרי' דכוליה עבדות ביד בעל הפירות ולבעל הגוף ליכא אלא זכות קבלת אותה עבדות וכענין שעבוד אשר לכן השחרור חל בעבדות עצמה ופקע שעבודו של בעל הגוף משא"כ במכירה, כ"ז לא יתכן, דאם כן כי אז באמת הרי הוא אדון מושלם בעבדות ואין לתוס' כל טענה ע"ז אף בדין ק"פ כקה"ג, וע"כ דודאי גם ענינו של בעל הגוף קיים בגופיה דשחרור ואעפ"כ שייך לדון שדין ק"פ כקה"ג יועיל לשחררו בזה אף שא"י למוכרו לולא הסברא המחודשת שראו כאן תוס' במניעת תורת ק"פ כקה"ג מלחול ע"ז, והטעם בזה] כי המכירה אף שפעולתה היא פעולה לעצמה שמעמיד את הממון ביד חבירו ושייך גם לדון בה שתהא ברשותו של אחר שאינו בעל החפץ, מ"מ זכותו בה וכל מהותה הוא גוף כח ההשתמשות שי"ל בממון דכשם שהממון שלו לענין עצמו כך הוא שלו לענין העמדתו לחבירו וכל כולה פעולת ממון בהוצאת אשר לו בממון ממילא מה שי"ל לעשות לעצמו בממון הוא אשר יש לו להעמיד לחבירו, ולכן לא תחול מכירה אלא בשלו ואם ל"ה אפשר למכור הפירות בלא הגוף לא תחול מכירתו כלל, אבל שחרור היא חפצא מושלמת לעצמה של עשיית שחרור העבדות אשר האדון הוא בעל כח עשייתה ולא כנותן את אשר לו כההיא דמוכר אלא כבעל העבדות לעשות בה שחרור, ממילא אם ק"פ כקה"ג דמי אשר ענינו אינו רק בשם בעלים לענין ביכורים וכיו"ב אלא הוא קובע צורת הבנה מסוימת בדיני ממון כאשר למדנו בעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל במכר הבן ומת קודם האב והיינו דבתורת דיני ממון דייני' בעת הזו את הממון כמסור אליו יתכן לדון דסגי בהא לתורת משחרר ואינו אלא כמזיק את בעל הגוף, עד אשר חידשו התוס' דתורת ק"פ כקה"ג ל"ש בהא וכמושי"ת לפנינו.

יתכן דאין זה אלא בדינא דשו"ע, והיינו דודאי ג"ש לא יוכל לכתוב מי שאינו בר מכירה שכח השחרור באמת מותנה במה שמשחרר את שלו בדיני ממון דמכירה וכיו"ב, אבל בשו"ע אין הוא המשחרר וגם אין ענינו שנתבע מהאדון את מה שהוא בעל שחרור בו אלא זכותו של העבד היא להשתחרר מאותה עבדות אשר בה באה לו הכאת האדון,[12] עד אשר חידשו התוס' דל"ש בהא תורת ק"פ כקה"ג לדון אותו כאדון העבדות בענין זה וכמושי"ת לפנינו, וכבר נסתפק בזה בקוב"ש בב"ב נ. אם גם ג"ש בכלל הנדון בתוס' ואשר לד' הר"י בר"ב יכול באמת בעל הפירות לשחררו או אין ענינם אלא בשו"ע.[13]

ממה דיציאת שו"ע קנסא הוא, משמע לכאורה שענינו חובת האדון ולא זכותיה דעבד בעלמא, וא"כ ע"כ דאותה סוגיא שייכת גם בג"ש, וצ"ת בזה.

כך ובין כך אשר למדנו בזה הוא דאם באמת הושלם שם דינא דק"פ כקה"ג לא איכפת לן מה דגופו של זה משתחרר בהכאת זה, אלא שהתוס' מצאו בזה ריעותא בעיקר ענינא דק"פ כקה"ג דמי וכמושי"ת לפנינו.

היינו מתחלה שכוונת דבריהם בזה הוא דכל מש"א ק"פ כקה"ג דמי אינו אלא לענין דיני הפירות אשר למ"ד ק"פ לאו כקה"ג גם לגבי הפירות אין הוא נדון כבעלים בעצמו בגוף אלא כזוכה בשל חבירו ולמ"ד ק"פ כקה"ג דמי הנו נדון בזה כבעלים גמור, אבל בדברים הנוגעים לכלל הגוף לכו"ע לא יחשב בעל הפירות כבעלים, והא דלמ"ד ק"פ כקה"ג דמי מכר הבן ומת קודם לאב מכרו בטל היינו מפני דאין מכירה נתפסת בגוף בלא שיהיו ממנו פירות, אבל דינים התלויים בגוף הרי הוא הבעלים הגמור, וביכורים י"ל דאף לענין קריית האדמה אשר נתת לי ענינינו הוא בגוף לפירות, אבל תרומה ענינה בגופו להחשב גופו ק"כ דכהן כי האכילה היא אכילת אותו גוף [והרי בעי' אכילת נפש ולא שימוש ממון בעלמא], וכן בשו"ע אין לו כח לשחרר חלקו של בעל הגוף דהיינו אין לו תורת אדון על קה"ג והשחרור ע"כ צריך לחול בגוף, והוא מה שדנו התוס' שם לגבי יום או יומיים דס"ד דהקובע בזה הוא הבעלים בענין מותו דבזה שעבדו מת נפטר בדין יום או יומיים וממילא יהיה תלוי בבעל הגוף ולזה כ' התוס' דלא היא אלא תלוי באדון הרדייה שאם הוא בעלים ברדייתו ולא כזוכה בשל חבירו הרי הוא בפטור יום או יומיים,[14] ומה שהביאו התוס' כאן משו"ע הוא גופו של ענין שאין ק"פ כקה"ג שייך לדברים הנוגעים בגוף.

שהדברים לא יכונו בד' התוס' בע"ב אשר כ' דמדבעל האחריות מאכיל בתרומה מוציא הוא בשו"ע דתרומה ושו"ע ענין אחד הוא כדפי' במתני' והרי אין שם נדון דפירות וגוף כדי שיהיו דבריהם שייכים למש"כ במתני' דתרומה ושו"ע שייכי לגוף ולא לגוף לפירות, גם לשונם בב"ב נ. דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קה"ג דאשה לא משמע כביאור הלז.

יתכן בכוונתם, דודאי דינא דק"פ כקה"ג חייל בכל הממון וכמוש"כ רשב"ם שאין הגוף אלא לפירותיו אלא דל"מ האי דינא אלא לדיני הבעלים שיחשב בעל החפץ כולו אבל לא לדיני החפץ אשר עצם חלותם בחפץ היא גופא הפקעת כוחו של בעל הגוף בדיני הממון, ואה"נ דאילו חייל האי דינא דכבעל הגוף דמי ל"ה בזה טענת ממון וכמושנ"ת לעיל אלא דבאמת ל"ח האי דינא בהנהגת החפץ נגד כוחו של בעל הגוף, והוא ענין לא אלים להפקיע ק"פ את קה"ג דאף דבעל הפירות יחשב בעלים בכולו לא אלים כוחו להחיל לעצמו תורת בעלים בהפקעת כח בעל הגוף, וכ"ז בדברים הנוגעים אל בעל הגוף אבל בנוגע לעניני הפירות הרי הוא בעלים גמור אף בדיני החפץ, והוא אשר אמרו ביום או יומיים דתליא בבעלות הרדייה ולא בבעלות המיתה.

אשר אמרו התוס' בע"ב לגבי אחריות דתרומה ושו"ע ענין אחד הוא, דהיינו ששניהם כח קביעת עניני החפץ וצריך להם כח בעלים בקביעת עניני החפץ, ואילו מצאו בעלות לבעל אחריות לענין חמץ וכיו"ב שהם דיני הבעלים ל"ה למדים מזה לענין שו"ע אבל מתרומה שפיר למדו לשו"ע.

דבשו"ע אין בעל גוף מוציא להאי מ"ד ואילו בתרומה מאכיל הוא כאשר הוכיחו התו' ממפקיר עבדו, יתכן היה לדון דבאמת כיון דבהחלת דין זה בחפץ הנוגעת הן לבעל הגוף והן לבעל הפירות הכל הולך אחר בעל הגוף והוא הבעלים המוחלט, והא דאינו מוציא בשו"ע היינו מפני דמלבד ענין השחרור בזה צריכים אנו גם לתורת הכאת אדון שתהא המכה מכת אדון ובל"ז אין כאן תחלת תורת שו"ע, ולענין זה דמי ליום או יומיים שהוא תלוי בבעל הפירות אי כקה"ג דמי שהוא בעל הרדייה וההכאה, ולכן אין בעל הגוף מוציא.

שלשון התוס' בב"ב שם אינו נראה כן כי לשונם הוא דהתם סברא הוא שלא יועיל ק"פ להיות כקה"ג אלא לענין שלא יצא בשו"ע לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף דאשה, ומשמע דבאותו ענין הנדון לגבי כח בעל הפירות להוציא הוא הנדון בכוחו למנוע את בעל הגוף מלהוציא.

יראה בזה הוא דודאי מהניא דיניה דבעל הפירות למנוע מבעל הגוף לקבוע בדיני החפץ באשר נוגע לפירותיו, אבל בתרומה אדרבה מניעת ההאכלה ע"י בעל הפירות היא גופא קביעת דיני החפץ אשר נמנעה מבעל הפירות, דמה בין החלת דיני ק"כ דכהן ובין החלת תורת ק"כ דזר או מניעת תורת ק"כ דכהן, שאין הנדון בזה כנדון דשותפות לומר שכ"א קובע תורת העבד בחלקו אלא יש כאן נדון משותף בין שניהם בקביעת תורת העבד ואין בעל הפירות בר קביעת שם העבד או קלקול שמו, והטעם שבעל הגוף הקובע בזה ולא בעל הפירות כי יסוד הקנין הוא לעולם אצל בעל הגוף ובגופו קנה בעל הפירות את קנינו ולכן דייני' את השם החל ע"י בעל הגוף כקיים בעיקרו ואשר בו בא דינו של בעל הפירות לבטל ולשנות ולא זכה בתורת בעלים לענין זה, אבל בדינא דשו"ע אשר באמת מעיקר דיני ממון הרי היה ראוי שבעל הפירות יעכב את שחרור חלקו אשר קנהו ואשר זה גוף זכותו וקנינו שלא יפקע ממנו דינו אלא שאנו באים עליו בתורת שחרור אדון העבד בהא אמרי' דבעלות של בעל הגוף באה לקבוע במה ששייך לבעל הפירות ומהניא ליה תורת ק"פ כקה"ג דמי למנוע זאת.

אולי גם עפ"י דרכו של האבנ"מ דבמפקיר עבדו איכא טענת קנינו שקנה קנין, והיינו דבאמת שניהם א"י לקבוע תורת העבד אלא דכיון דבדין קנינו שקנה קנין נאמר שהכל הפך להיות תורת ק"כ דכהן וכמוש"כ התוס' דבברייתא ילפי' דהאדון מאכיל את עבדי עבדיו כי אז אין כאן מניעה מצד בעל הפירות לחלות תורת ק"כ דככהן בכולו דאדרבה הכל מצטרף לשם אחד של בעל אכילת תרומה בשם קנינו של כהן.

דעיקר הדברים דתרומה היא החלת דיני העבד תלויים בהבנה מסוימת בתורת אכילת ק"כ, ויבואר לפנינו בכ"ז מאות ס ועי' אות סח.

*

ישנים כ' בטעמא דאזלי' הכא בתר בעל הגוף מפני שהיא של תורה, וכמדומה שכוונתם שהיא פרשה מחודשת בתורת בעלים ולא מדיני הממונות, ולא נאמר דינא דכקה"ג דמי אלא להנהגת דיני ממונות, והנה שו"ע יום או יומיים וביכורים כולם פרשה האמורה בתורה, אלא שכל אלו תורת בעלים שבהם אינה בגופם אלא בדיני הממונות אשר מהם הם נובעים, דבשו"ע היותו אדון השחרור או אדון העבדות אשר בה חל השחרור יחיל השחרור, וביום או יומיים כבר תלוהו תוס' בב"ק באדון הרדייה, ובביכורים זה שהפירות מארצו בדיני הממון מחייבו בביכורים וכ"ש לדעת רשב"ם בב"ב קלו: שכל הנדון שם הוא לענין הקרייה שיוכל לומר האדמה אשר נתת לי והנתינה ענינה נתינת דיני הממון, ומהאי ענינא הוא מה שדנו בב"מ צו. מענין בעליו עמו שהוא תלוי בבעל הממון, אבל ענין ק"כ הוא כח מחודש שניתן לבעלים להאכיל את קניניו והוא כתורת בעלות מסוימת לענין זה [וכבר נודעו ד' הגר"ח בפ"ח מתרומות ועי' אות סג] ובפ' קנין זו לא נאמר דינא דק"פ כקה"ג.

שכירות

דע"ז טו. אשר תלתה דינא דשכירות לגבי תרומה בנדון אי שכירות קניא [ואשר הנדון בזה הוא בתורת ק"כ כמבואר בתוס' בע"ב] נודע להקשות ע"ד תוס' דידן, ובתרי גווני הקשו, כי לקר"א הוקשה אמאי לא הוכיחו התוס' דל"א בתר פירות ממה דשכירות אינה מאכלת, ובזה כבר נודע הישוב שאין שכירות כקנין פירות עכ"פ למסקנא דשכירות ל"ק, ולא הביאו מעולם בגמ' המשנה דריש ביכורים שהחכורות אינם מביאים ביכורים להוכיח מינה דק"פ לאו כקה"ג דמי מה גם דבעל ק"פ מביא ואינו קורא להאי מ"ד –ולדעת רשב"ם ב"ב קלו: הוא מה"ת- והחוכר אינו מביא, והרי השוכר מתחייב על השתמשותו מתחלה ועד סוף או לבסוף הרי דבכל יום ויום נחשב לוקח מהבעלים וחייב בשמירתה כמי שבא לידו חפץ של חבירו מה שאינו בק"פ, ועי' חזו"א שביעית סי' כ"א סק"ח ובקה"י זרעים סי' א', אבל ישנה הקו' להיפך במה דמבואר שם דאי שכירות קניא יאכיל השוכר בתרומה ובמה עדיף מק"פ וזו קו' הישר"י, [ודרכו של האבנ"מ דכוונת התוס' קנין איסור ול"ב ליה אלא בעבד שיש בו קנין איסור א"ש דהתם בבהמה מיירי].

ל"ד ק"פ לשכירות, כי ק"פ מתחלק עם קה"ג בקניני החפץ שלו הגוף לפירותיו והנותר לבעל הגוף ואילו קנין שכירות כל חפצו של המשכיר שכור לענין השכירות, והרי אם מת החמור מוכר נבלתו ושוכר לו חמור אחר הרי דמוציא הוא מכולו ומהגוף את שכירותו, אלא דכל כולו של קנינו הוא תורת שכירות בלבד.

יתכן היה לדון דאי שכירות קניא עדיף מקנין פירות ואולי אף מקה"ג לזמן, כי בקה"ג לזמן אף דבידו לחפור בורות שיחין ומערות אין בידו לכלותו לגמרי ועדיין קנינו חלוק דלגבי ענינים מסוימים אין הוא בעלים כלל, ואילו בשכירות מכלהו לגמרי לענין שכירותו אם כך היו תנאי שכירותו ממילא גם אם לא כך היו תנאי שכירותו הרי עיקר הקנין אינו חלוק אלא שהשכירות הוגבלה לפעולות מסוימות ולעולם כל הממון שכור לו, ועי' משיב דבר ח"ג סי' י"ג, חזו"א שביעית סי' כ"א סק"ח ואבי עזרי תנינא פ"ו משכירות הל"ה, ועי' באבנ"מ סוף תשובה י"ז.

דמתוך שלא הביאו בגמ' מתני' דריש ביכורים דחוכר אינו מביא ביכורים להוכיח דשכירות לא קניא משמע דלענין זה ל"מ מה דשכירות קניא.

יש להבין דדווקא לענין השכירות עצמה הושלם קנינו של השוכר מתורת קנין שכירות ואם אך שכירות קניא כי אז לגבי הכנסת החמץ [פסחים ו.] והע"ז ועבודת הבהמה בשבת קרי' ביה ביתך ובהמתך דלענין זה כולו ביתך ובהמתך, ועדיף בזה מבעל פירות אשר קנינו חלוק עם בעל הגוף, אבל לענין שו"ע ודאי מסתבר דגם אי שכירות קניא לא יוציא השוכר בשו"ע כי אין זה גופא דשכירות ענין השו"ע והשחרור והנדון תלוי בתורת בעלים שבחפץ ואין לשוכר תורת בעלים בגופו של חפץ, וכן לענין יום או יומיים לכאורה לא סגי ליה במה דשכירות קניא ועל אף דבעי' אדון הרדייה כמבואר בתוס' בב"ק צ., כי פטור הרדייה אשר ביום או יומיים יסודה בקנינו בגוף העבד אשר התורת אדון שבו פוטרו אלא שהנדון באדון הוא במי שהוא אדון ברדייה אבל אין פטורו בבעלות הרדייה עצמה אלא בתורת אדנות שבו מה דאינו לשוכר כיון שאינו בעלים, משא"כ כשהנדון בהכנסת החמץ והע"ז הרי תורת ההכנסה עצמה היא הכנסת בית דידיה וכן עבודת הבהמה היא עבודת בהמה דידיה, והקושי שיש בזה הוא לענין ביכורים אשר אף להביא אינו מביא דלא קרי' ביה ביכורי אדמתך ולמה לא נימא דהפירות הם פירות אדמתו.

דודאי לענין גוף השימוש קרי' ביה ביתך שהוא אדון השימוש בהבאה לבית ועבודת הבהמה, אבל לענין הגידולים שיחשבו פירות אדמתו לא סגי בשכירות, אם מפני דשם אדמתו בעצמותו ליכא בקנין שכירות, ואם מפני דמה שהפירות הם שלו הוא כבר ענין חיצוני ע"י מה שקנין השכירות נתן לו תורת גידולים וקנין הפירות בשדהו של משכיר, ול"ד לגוף השימוש דזה ענינה של השכירות עצמה לשמש לו ולעבוד עמה אבל היות הפירות שלו הרי הדבר תלוי במה שצמחו מקנינו ואמנם הועילה לו השכירות שע"י שהיה גופו של הלה קנוי לו לשכירות זכה בפירות היוצאים ממנו כקיום ענינה של גביית השכירות אבל בזה כבר יקרא כקונה פירות אדמת חבירו דהיינו פירות אשר תורת הארעאי אשבח קיים בהם ביסודו לבעלים כיון שלא זכה השוכר אף לא בתורת קנין גוף לפירות, ודו"ק, ועי' שער"י ש"ה רפ"ט.

צריך לבאר מפני מה יאכיל בתרומה כי רחוק לדון על ההאכלה כמעשה שכירות, ואנו צריכים לדון בגופה של בהמה מה קנין לו בה, ויתכן אולי דכיון דמצינו תורת קנין שכירות הרי הוא כשם קנין לעצמו אשר די בו לתורת ק"כ דקנין שכירות מושלם לו, ואף דגם למשכיר קנין גמור י"ל דאין זה מגרע ואינם כשותפים בקנין אחד אשר לכ"א חצי קנין דהכא ק"כ של כהן הוא קנין מושלם בשמו אשר לו ודי בזה לתורת ק"כ.

דא"כ אזי גם המשכיר יוכל להאכיל לכאורה בתורת קנין בעלים דידיה אשר לכאורה אין השוכר מגרע בו, ולמה זה מבואר בתוס' בע"ז שם דאי שכירות קניא אזי ישראל ששכר פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה.

באמת בתוס' שם לא נזכר כלל דסוגיא דהתם שייכא לענין ק"כ, ויתכן דס"ל דאין הנדון שם כלל מתורת ק"כ ולא יועיל תורת ק"כ להתיר הנאת ישראל וכל מה שצריך לדון שם הוא הנאה של כילוי אצל מי וכמושנ"ת לן לעיל אות ו שיש להבין דהאכילה לעולם נחשבת אצל המשכיר ע"י שהשוכר נדון כמקבל בהמה ממנו בשעבוד שכירותו, וענין זה י"ל דתליא בנדון אי שכירות קניא או לא דאי שכירות קניא אין השוכר נדון כמקבל בהמה מהמשכיר משא"כ אי שכירות ל"ק, [ולכאורה הוא הענין אשר מבואר שם בד' התוס' דאף אי שכירות קניא מ"מ אם מזונותיה על המשכיר הכהן יכול הישראל השוכר להאכילה ובמהרש"א שם ביאר דכה"ג אינה שכורה גמורה ואטו לענין שבת נמי נימא דאם מזונותיה על המשכיר לא קניא השכירות, אבל הכוונה בזה לכאורה כלפי האכילה דע"י שמזונותיה על המשכיר והמשכיר חייב זאת מדיני השכירות נמצא דענין שכירותו היא פרה שלאחר האכילה ואין האכילה קיימת בגוף שכירותו אף אי שכירות קניא וכאינה שכורה לענין זה, והיינו אינה שכורה גמורה], והמקור דאותה סוגיא שייכת לדינא דק"כ הוא התוס' לפנינו בע"ב אשר כ' כן להדיא, והרי דעתם שם דבבא דרישא דישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה מיירי גם במזונותיה על ישראל והתוס' בע"ז הרי הוקשה להם בזה דא"כ למה לא הוכיחו שם בגמ' דשכירות ל"ק מהאי בבא ומכח זה הכריחו דל"מ במזונותיה על השוכר ואילו תוס' דידן דפליגי בהא הרי יצטרכו ישוב לקו' התוס' שם וממילא יתכן דזה גופא יהיה לדעתם הישוב על קו' התוס' בע"ז דאינהו ס"ל דגם אם שכירות קניא אין זה אוסר על הישראל להאכיל כיון שגם למשכיר איכא תורת ק"כ וכאשר לא יאסר כהן השוכר להאכיל אי שכירות קניא כאשר יש קנין בעלות לישראל המשכיר, ודייקא נמי אשר פתחו דבריהם דישראל ששכר מכהן יאכילנה כרשיני תרומה כיון דהיא ק"כ דכהן ובכהן ששכר מישראל כ' דלא יאכילנה כיון שאינה ק"כ דכהן ולמה להם זאת הלא כ"כ דהבהמה היא ק"כ דהמשכיר ומה"ט תיאסר וע"כ דאין בזה כדי לאסור כל עוד תהא גם ק"כ דכהן השוכר, והנה דיבורי התוס' מתקיימים לשיטתם.

מש"כ בדעת התוס' בע"ז דאין שם נדון דק"כ כי הק"כ לא יתיר הנאת כילוי דישראל הוא קשה מסברא, ואם הנאת כהן בהדיה דישראל יתיר הנאה של כלוי בדין נר לאחד נר למאה כ"ש שאכילה גמורה המתקיימת בזה בכולה בהמה בתורת ק"כ תתיר זאת, והוא גם מוכרח לכאורה מקו' הגמ' דעבדי מלוג יאכלו מדין קנינו שקנה קנין והרי בפשוטו חללה זו נאסרה אף בהנאה של כילוי (ויתבאר בזה באות נא) ומה יושיענו דין קנינו שקנה קנין כאשר החללה י"ל בהם הנאת כילוי בקיום גופם לה –דאף שגם בעלה הכהן י"ל הנאת כילוי מצד פירותיהם אין זה בתורת נר לאחד נר למאה וכמושנ"ת לן באורך באות ו דשותפין כי האי אין להם תורת נר לאחד נר למאה- וע"כ דתורת ק"כ שבקנינו שקנה קנין יתיר זאת [ועי' עוד בזה באות נג ונד], ואין לומר דהתוס' דהתם פליגי על הנאת כילוי והיתר נר לאחד נר למאה וס"ל כה"ר משה מפונטייזא דאכילת בהמה נאסרה, הא בורכא דא"כ ודאי דהכל תלוי בדינא דק"כ לדון תורת אכילת קנינו של מי הוא אשר מיניה יליף ה"ר משה איסורא דבהמה.

דנימא דהתוס' דהתם לא ס"ל כלל תורת ק"כ בבהמה ולא ס"ל דרשת נפש האמור בת"כ [לדרשא גמורה], וכאשר ע"כ לכאורה נצטרך לומר כן באמרנו בשיטתם דאין ק"כ מתיר הנאת ישראל דממילא למאי נפק"מ בדינא דק"כ בבהמה הלא אם כהן נהנה מאי איסורא איכא ואם ישראל נהנה אין היתר [דאילו לענין משמרת לא מצינו בראשונים טענה זו ועי' אות קז], ועוד צ"ת, ועוד יבואר בכ"ז לפנינו מאות קיא ועי' אות קטו.

התבוננתי דהא דקנינו של משכיר ל"מ אי שכירות קניא הוא מפני שאין קנינו מושלם, כי מה דחשבי' לקנין השכירות כק"כ היינו מפני שכולו קנוי לקנין השכירות כמה שהיא דורשת ובלא שום שיור, וכ"ה כל תורת ק"כ, דקנין אישות דחשיב ק"כ אף שאין תורת ממון שבה שלו היינו מפני דעכ"פ כולה עם תורת ממון שבה קנוי לו לאישות כמה שהאישות תדרוש זאת ומה דבפועל אין האישות דורשת ממון לא איכפת לן, משא"כ קנין בעלות של המשכיר באמת מוגבל לנגד השכירות דהשכירות מפקעת ממנו ולכן אין בזה תורת ק"כ.

עיקר הענין שהשכירות תחשב קנין לעצמה בתורת ק"כ אינו ברור כלל כיון דסופה קנין ממון ואין כל הממון שלו, וצ"ת, ועי' אבי עזרי פ"ב מעבדים הלי"א.

בפסול חללות, ובחללה אשת כהן

מלוג לא יאכלו אמאי ליהוי כקנינו שקנה קנין דתניא וכו', הא לאו האי ברייתא מבואר לן מאי דאין החללה מאכלת על אף דאשת כהן הכשירה מאכלת וכמבואר בראשונים דלולא האי ברייתא אמרי' דמאכלת מחמתה, וצריך בזה הקדמה קטנה בענינא דפסול חללות.

הנה ממה דמבואר לן דמצד עצמה אין היא ראויה להאכיל ודלא כערל וטמא המאכילין למדנו דהיא מופקעת מעיקר דיני תרומה ודלא כערל וטמא דאיסור אכילה בלבד רמיא עלייהו, והיינו דקרא דוכי תהיה לאיש זר או דולא יחלל מלמדנו בה פסלות לעיקר כהונתה, וכמבואר לקמן עד: דחללה לאו זרעו דאהרן הויא והיינו גם זו דמיעוטה מקרא דוכי תהיה לאיש זר עיי"ש ברשב"א וריטב"א, ובבכורות מז. אמרי' דכיון דאיבעלה לה לעכו"ם הו"ל זרה, וכ"ה ברמב"ם בפ"ו מתרומות הל"ה על חללה זו דהחלל כזר לכל דבריו [ועיי"ש ברדב"ז הל"ט], ולאידך גיסא ממה דכהונת בעלה ל"מ למיכל בתרומה ככל זרה למדנו לכאורה שלא חילול כהונתה בעוכריה אלא איסורה רמיא עלה למיכל בתרומה שהרי לא באה אכילתה מכח כהונה דחיילא בה דנימא דאף כהונה זו נתחללה בביאתה, ולא מבעיא בדינא דק"כ שאין טעם לומר דחיילא בה כהונה בהאי קרא מה דל"ח בעבד ובבהמה, אלא אף בדרשת כל טהור בביתך יאכל אותו למאן דס"ל דדרשא גמורה היא רחוק הדבר לראותו כקדושת כהונה דנימא דנתחללה הימנו בביאתה, [הן אמנם דבקוה"ע סי' מ"ז ראה בה קדושת כהונה אף בקרא דק"כ, אכתי מד' הרמב"ן והרשב"א אשר ביארו מאי דס"ד דמאכלת מכח עצמה שזכות הוא שזכתה תורה לאוכלין יראה להדיא דרק זכות אכילה אית לה], וראה בדרך מצוותיך ח"ג בד"ה והנראה אצלי שכ' דתרי עניני איכללו בקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כי בת כהן בהתחללה אבדה כהונתה מהאי קרא וכזר נחשבת אבל אשת כהן או שי"ל זרע מכהן לא סגי בזרותה ובעי' בה איסור מחודש מהאי קרא אשר הוא נלמד מיתורא דובת כמבואר לקמן סח: דמינה ילפי' לויה וישראלית דליכא קדושה בגופייהו וענין ריבוי זה הוא אזהרה מחודשת לאיסור אכילה[15], ועדיין לא יושיעונו דברים אלו במה דלמדנו כאן דאשת כהן לא תוכל להאכיל קניניה מחמתה דלא כערל וטמא אשר אין איסורם מונע מהם להאכיל.

הדבר מבואר דגם אם קרא דכי תהיה לאיש זר ענינו איסור אכילה אינו דומה לאיסורא דערל וטמא, אשר בהם הוא איסור אכילה דקדושת תרומה ע"י איש ערל וטמא ואילו החללה איסורה בפסול גברא שבה, ופסול זה הוא לתורת כהונה שבתרומה, והדבר מבואר בסוגיא דלקמן סח: דילפי' מהאי קרא איסורה לכהונה בתורת גילוי מילתא ועיי"ש ברש"י דלאו מילף מינה ילפי' לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלה מתרומה איפסלה מכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה, והנה מלאו זה לתרומה אשר למדנו בו פסול כהונה למדנו ממנו איסור ביאה דנשים האסורות לכהונה, והכל בכלל אחד דפסול כהונה לאו דאכילת תרומה ולאו דביאת כהן והזרות עצמה אשר איבדה בזה פטור ה' סלעים דפדה"ב כמבואר בבכורות מז., והוא אשר למדנו בענין האכלת עבדיה אשר יסודו בזכות שזיכתה תורה לאוכלים דהיינו שהם בני קבלת תרומה וכמושי"ת לפנינו באות סו וג"ז נמנע בפסול הכהונה אשר בתרומה שהיא פסולה מקבלת תרומה בדרגת היתר תרומה וכאשר ע"י פסולה יחולו בה כל האיסורים השייכים בדיני כהונה, והנה יש כאן מניעה מהיות בר היתר תרומה [ויתבאר בארוכה באות סז] ויתכן גם דחייל בה תורת מניעה מאכילה ויבואר באות נה[16].

*

לעיל נז. תמה על המבואר שם בתוס' דכהן פצו"ד אינו מאכיל בתרומה אשתו חללה אף אי לאו בקדושתיה קאי ומותרת היא לו, ותמה בקר"א במה גרעא משפחת כהן האוכלת בתרומה על אף שזונה היא, והנה ל"ק ליה במתני' ד[הכא ו]התם אשר מנעה ממנה את התרומה כיון דאסירא לבעלה בחללותה ורק ע"ד התוס' אשר אסרוה בתרומה על אף היותה מותרת לבעלה הוקשה לו מ"ש משפחה, והיינו לכאורה דכאשר אישותה פסולה מהיות אישות כהונה מבואר לו לקר"א שא"א שתאכילנה בתרומה.

הדברים הוא דכשם דאכילתו היא בתורת כהן שבו וכולה תורת הנהגת כהונה [ולא שכהונתו זיכתו בתורת אוכל תרומה בגברא שבו] כך ענין ק"כ צריכה להחשב כחלק מתורת הנהגת כהונה אשר נאמר בה גם ענין האכלת קניניו, וכל כמה שמצד תורת כהונה אין אישותה ראויה ופסולה היא לתורת כהונה א"א שיהא קיום תורת כהונה בתת לה אכילה הניתנת בתורת הקנין שבה, [ואי נימא דאין איסור בקידושיה כאשר נודע הנדון בזה בד' התוס' בב"מ י: ובד' הריטב"א קידושין מב:, או עכ"פ נימא דקיום קידושיה לאחר שכבר חלו לית ביה איסורא, נצטרך להוסיף בזה דאף דתורת ק"כ משותף לאשה עבד ובהמה מ"מ הוא חל בכל קנין וקנין בשם המסוים שבו דהאשת כהן הסתפחותה אל הכהן היא בשם אישות כהן וקניני ממון דידיה ענינם ממונו של כהן, ובזה נימא דאף דהוויית קידושיה אין בו איסור כהונה מ"מ אישותה היא אישות הפסולה לכהונה שבו אלא שלא באנו לידי תורת אישות באיסורי ביאה עד שיהא שם ביאה ואילו בתורת אכילת תרומה קיים שם אישות בקניני האישות והכל שם אחד של אישות אשר בעיקרה נאמר שהיא אישות פסולה לכהונה אלא שלא באה לידי ביטוי בתורת איסו"ב שבה אלא בהווייתה בתורת מעשה ביאה].

רק ע"י מה שהתרומה אסורה לחללה דהיינו שחללותה פוסלתה מקדושת כהונה לתרומה אם בת כהן היא אבל בלא"ה לא איכפת לן ממה דהיא פסולה לכהונה בדין איסו"ב, שהרי אלמנה וגרושה טרם נתחללו אוכלות מתרומת בעליהן למאן דל"ח למשתמרת לביאה פסולה אף שפסולות לכהונה, כי פסול כהונה אשר לא פסלה לתרומה אין פסולו שייך לכהונה שבתרומה ואין הוא נמנע בהנהגת כהונת תרומה, ורק חללה אשר יש תורת זרות בפסולה לתרומה והוא פסול אחד עם פסול הכהונה שבה כמבואר ברש"י דלקמן סח: דחד פסולא הוא ע"י דתרומה היינו קדושת כהונה בפסול זה שפיר תמנע הנהגת כהונה שבהאכלת תרומה לזרותה בתורת הנהגת האישות הפסולה.

דייני' בסוגיין שעבדיה יאכלו מחמתו של בעל בדין קנינו שקנה קנין, דאף שקנינה פסול לכהונה והבעל צריך גם לתורת קנין שי"ל בה כדי להאכיל קניניה, מ"מ כיון דאכילת עבדיה בעצמותם אין בו פסול חללות דלא חייל בהו ובאכילתם זרות חללותה ורק לענין שיאכלו מכוחה קיימת חללותה לעשותה זרה מלאכול ולהאכיל אבל כאשר הבעל יבא להאכילם מכוחו אין לו עסק עם חללותה שלא את זרותה בא להאכיל אלא את זרות עבדיה מכח קנין קנינו, בהא ודאי לא איכפת לן מה דבגוף הקנינים איכא פסול כהונה, דאף דתורת פסול כהונה זה הוא פסול כהונה הקיים בתרומה מ"מ אין זה ענין לאכילת עבדיה, ודו"ק.

הקר"א לא הסכים לכ"ז אלא בכהן כשר אבל בפצו"ד דמותרת היא לו לא ראה בקר"א סיבה למניעת האכלתה, אבל באמת יתכן אולי להבין גם בפצו"ד טענת פסול אישות כהונה דכיון דמה שהותרה לו הוא מפני דלאו בקדושתיה קאי אבל בעצמותה אין זו אישות הראויה להנהגת כהונה אפשר דבהא סגי למנוע תורת הנהגת כהונה דתרומה באישותה, ועוד צ"ע בזה.

מודה הקר"א באוכלת מחמת זרעה שתפסל בחללותה בלא טענת אישות אסורה, כי רחוק לומר דע"י [דנימא] דענין האכלת זרע הוא האכלת האב באישות שהיתה ומתקיימת ע"י זרעם מהני בה פסולה לאישות כהונה לבטל הנהגת כהונה זו אף בנתחללה לאחר שנתעברה מהכהן כ"ז רחוק, ולקמן סח: מבואר דקרא דובת כהן פוסל לויה וישראלית שנבעלה לפסול לה מאכילת זרע אף טרם ידענו שהיא פסולה לכהונה עיי"ש הרי דל"ב לזה פסול כהונה, ועכצ"ל לדעתו דזרע כהן משוה לה קדושת כהונה המתבטלת בחללותה ואילו ק"כ הוא תורת אכילה בלבד וכאשר שפחת כהן אוכלת.

קנין כספו, וקנינו שקנה קנין

מנין לכהן וכו' ומנין לאשה שקנתה עבדים וכו'. וכבר עמדו רבותינו על כך מה ראה המקשן בהאי ברייתא יתר על השנוי בסיפא דמשנתינו דבת ישראל לכהן יאכלו עבדיה בתרומה, וכמה דרכים נאמרו בזה, ולבירורם של דברים עלינו לעמוד בזה על עיקר ענין אכילת ק"כ ומתוך זה יתבאר ענין קנין קנינו וביאורה של סוגיין.

אמרה תורה דק"כ של כהן אוכל בתרומה יתכן לשמעו בשני דרכים עיקריים האחד שהוא אכילת הכהן והשני שיש תורת אכילה לקניני כהן, ודרכים אלו מתחלקים לשבילים רבים כאשר יפורטו לפנינו אחת לאחת.

אבקש לסלק מלפנינו דרך נודעת באכילת אשת כהן אשר תכנה הוא דקדושה איתוספא בה, יש שתלו זאת בקרא דכל טהור בביתך אשר הוא שנוי במחלוקתם של ראשונים אם הוא דרשא גמורה, [והביאו לזה גם סמוכין מד' הרמב"ם אשר ברפ"ו מתרומות כ' שהתרומה נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הם ועבדיהם הכנענים ובהמתן שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ולא הזכיר אשת כהן אשר כפה"נ כללה בנקיבות הכהנים ולא בקניניהם, ועי' לפנינו אות נח], ויש אשר די להם בקרא דק"כ להיותו מלמד על כ"א כפי ענינו ובאשה ילמד על תורת כהונה אף שבעבד ובבהמה לא יתפרש כן עי' קוה"ע סי' מ"ז.

ראינו בראשונים אשר ביארו ס"ד דסוגיין לולא הברייתא ומה שנתחדש בברייתא ואין בדבריהם רמז לחילוק זה בין אשה לעבדים [זולת בד' רש"י בסוף הסוגיא אשר ניתן לפרש בהם כן ואף שם פי' מהרש"א בע"א], ולא עוד אלא שכאשר ביארו כח האכלתה לולא הברייתא ביארו הענין דזכות הוא שזכתה תורה לאוכלים ואם כי הוסיפו בזה דעשאן הכתוב ככהנים כוונתם ברורה בזה דרק על זכות זו שיאכלו ויאכילו כ' כן וכללו בזה כל האוכלים ובכללם העבדים, ידענו בזה נאמנה שאין באשת הכהן קדושה יתירה, ועי' הערה 19.

יתכן לומר דאה"נ דקדושה לית בה ואין בה מעלה יתירה על עבדים אבל עדיין נוכל להבין דאית ליה לקנין זכות אכילה מדנפשיה שכך אמרה תורה הכהן זכאי באכילה וכן קניניו זכאים הם באשר הם קניני כהן.

דאי אמרת הכי כי אז כיצד לא נדע באנו מזה להאי דינא שהאוכל יאכיל וכאשר ביארוהו הראשונים דלאוכל כח להאכיל הלא כל עיקר אכילת קנינו של כהן היא בשם קנין כהן דאית ביה והיכן מצינו שם זה לקנין קניניו, [ואף דאיכא למימר דתורת אכילת קנין אינה בשם קנין כהן אלא בשם קנינו של אוכל, אכתי מנ"ל לפרש הכי קרא דק"כ כאשר מד' הראשונים יראה דמאי דס"ד הכין לאו מקרא הוא אלא מסברא שכ"ה הבנתינו בעיקר דינא דק"כ ואין בזה כל הכרע סברא].

סילקנו תורת קדושה ואכילה עצמית של הקנינים כי אז עלינו לשוב אל הכהן המאכילם ולראות כמה יתלה בו הדבר וכמה יאציל על קניניו, והצורה הראשונה אשר יש לנו לדון בה הוא דנימא דתורת ק"כ הנה אכילת הכהן בעל הקנין המתקיימת באכול קניניו, ולא מפני שאנו דנים כאן רווח ממון דידיה או הנאה הנחשבת הנאה בדיני איסוה"נ וכיו"ב, שהרי במפקיר עבדו לית ליה לאדון מידי מכל הני [וגם לא מצינו תורת ק"כ אלא באכילת נפש ולא בשאר שימושי ממונו], אלא שהיא פרשה מחודשת בתורת אכילת תרומה שניתנה תורת אכילה מסוימת לכהנים בתרומה ואשר תכנה הוא אכילת קניניהם.

אמרנו כן כי אז ע"כ קנינו שקנה קנין מכח ראשון הוא אוכל שהרי אין לשני תורת אכילה מצ"ע כדי שיאכיל את השלישי וע"כ דהראשון מאכילו ע"י דגם אכילת השלישי נחשבת לו אכילה, וכאשר נרצה לפרש בזה סוגיית הגמ' הן מה דלולא הברייתא ל"ק לן מ"ש אשתו כשירה מ"ש אשתו פסולה והן מה דנתחדש לנו בזה בברייתא להקשות ממנה [כי רחוק לומר דהא גופא נתחדש לן בברייתא הבנת ענין ק"כ אשר לולא הברייתא היינו מפרשים כל עיקרה של ק"כ באופן אחר], נצטרך להבין באכילה זו שהראשון אוכל באכילת השלישי שני דרכים אשר בהאחד יבואר יותר מה דחללה אינה מאכלת.

ענין זה שאכילת השלישי תחשב אכילה לראשון ניתן להתפרש בתרי גווני, כי י"ל דהא גופא שעבדי עבדיו אוכלים תחשב לו אכילה דעצם אכילת עבדי עבדיו הויא אכילה דידיה בפרשת תרומה, וי"ל דענינו ע"י מה שלעבדו יש אכילה בזה כי כשם דכל אכילה דעבדו תחשב לו אכילה בפרשת תרומה כך גם אכילה זו שחלה לו לעבדו בפרשת ק"כ אף היא אכילה שיש בה גם לאדונו אכילה, ומ"מ בעי' להא קרא, הן מפני שמסברא לא נדע דגם בתורת אכילה זו הקיימת לעבד בשם אכילת ק"כ אשר לא תחשב אכילה בכה"ת כולה זולתי בתרומה תהא תפיסת אכילה לאדונו ותכלל בכלל מקרא דק"כ הוא יאכל בו, והן מפני דכיון דאכילת ק"פ היא אכילה שנתחדשה בפרשת תרומה לא מצאנוה לא בדיני ממון ולא בשאר איסורי אכילה והנאה כי אז הרי מקום גדול לומר דגם בפרשת תרומה אין שמה אכילה אלא באכילת כהן בהאכלת קניניו בתרומה אבל עבד זה שלעצמו לית ליה אכילה דתרומה מנ"ל לקבוע לו תורת אוכל באכילת עבדיו לענין שתחול באכילתו אכילה לרבו כאשר אצלו אין זו אכילה בפרשת תרומה, ושפיר בעי' קרא למחשבה לאכילה גם אצלו או לחדש אכילה לרבו בעצם אכילת עבדי עבדים.

דמתחלה ס"ל דאכילת ראשון שייכא באכילת שני ממילא כל שהשני חלל ואינו אוכל בעצמותו לא יוכל לבא ממנו היתר על אכילה זו, והיינו דאף שלא מצינו איסור על תורת אכילת ק"כ דחלל והרי באמת לא איכפת לן מה דעבדיה יאכלו אם אך יהא מי שיאכילם ול"א שיש בזה איסור אכילה דחלל כאשר תאסר היא לאכול מכח בעלה, מ"מ כל שבאנו להתיר אכילת שלישי ע"י שיש כאן קיום אכילה בפרשת תרומה במה שהראשון אוכל באכילתו של שני יש להבין דהא פשיטא לגמ' בסברא שא"א שיבא היתר ותורת אכילת כהונה מכח אכילת החללות שיש כאן, אבל בלשון הברייתא והדרשא נראה יותר שאכילת הראשון שבכאן היא בעצם אכילת השלישי ובהא קא קשיא לן אמאי לא יאכלו דהא ודאי ליכא איסור במה דגם לה יש בזה אכילת בעלים, וגם ע"ז השיבו שאין האכלה יכולה לבא ע"י שייכות דרך מי שאינו מאכיל [ועי' אות צד].

אם כך הם פני הדברים דאין בק"כ אלא קיום אכילת הבעלים כי אז ממה שהותר לאשה ולעבד הזרים אכילת התרומה למדנו בזה דמה שאכילה זו תורת אכילת כהן בה יתיר אכילתם דלא איכפת לן מה דזר קאכיל בהדיה דהאי אכילה, או מפני שכ"ה גזיה"כ בהאי קרא דק"כ דאכילת כהונה מתרת איסור זרות דמלבד מה שלמדנו בהאי קרא דק"כ חשיבא אכילה לכהן למדנו גם שיש בזה היתר לאיסור זרות, או דעיקרה דהאי מילתא סברא היא ע"י דאיסורא דזר אינו ממשפחת מאכ"א אלא במה שהתרומה ניתנת בזה לזר ובהיות גוף אכילה זו אכילת כהן אין בה תורת הנתנות לזר, וכמוש"כ כבר לדון בזה לעיל באות ג לענין תורת אכילת כהן שיש ברווח מזונות, ונ"ד עדיפא מדהתם דהתם תרי אכילות נינהו המתקיימות בחדא דמה שהעבד אוכל יש בזה קיום אכילה לכהן בהנאת מזונות, ואילו בנ"ד גוף ענינו של הוויית אכילה בקנין הוא ניהו תוכן האכילה לכהן וממילא כל תורת האכילה שבזה אשר לעבד הנה אכילת כהונה דרבו, [ויתכן היה לדון עוד ולומר דבהיות העבד קנוי לרבו אין אכילתו אכילה דידיה כלל בפרשת תרומה ובפרשת הנתנות התרומה לאוכל פלוני ולכן לא איכפת לן מזרותו של העבד, אלא שאם בעבד יתכנו הדברים הרי באשה הקנויה קנין אישות בלבד קשה הדבר להאמר שלא יהא באכילתה תורת אכילה דידה כלל, ואף במפקיר עבדו אין הדברים מחוורים בהיות העבד בעלים גמור ע"ע בתורת קניני ממון וכמושנ"ת באות כג].

דהחללה אסורה לאכול אף בהיותה אשת כהן [אם לא נימא כסברת הקר"א הנ"ל באות מא דכיון דהאישות פסולה ליה אין כאן תורת ק"כ] היינו לכאורה מפני שיש איסור מסוים באכילת חללות אשר ממילא לא יותר במה דמתקיים בזה אכילת כהונה,[17] והיינו דאף דהאי קרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר נאמר בו הפקעת כהונה וזרות אין ענינו נגמר בזה שהרי למדנו בו גם איסו"ב לכהונה בפסלותה לכהונה [עי' לעיל אות מ] וכ"ש שהאכילה המפורשת בו לאיסור תוכל להתפרש כאיסור אכילה מחודש בפסלותה אשר לא יועיל בו מה דאיכא בהאי אכילה קיום כהונה.

דא"כ אין לנו לכאורה באיסור זה אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה של כילוי הנלמד בענין אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך לכהנים ואשר ענינו שייך לאיסורים ממשפחת זרות במה דתרומה ניתנה לכהנים ואין לך בהן בענין אחר וכמושנ"ת לעיל אות ב ולא לאיסורים מחודשים בפסולי אכילת תרומה, וא"כ לא תיאסר החללה בהנאה של כילוי אלא מחמת הזרות שבה, ואשר ממילא בהיותה קנין כהן תהא מותרת בזה.

הלא צ"ע אמאי קרי' לה בסוגיין קנין שאינו אוכל הלא אוכלת היא ממש באכילת הנאה של כילוי ומה לי דבאחד מצורות האכילה אית לה איסור מסוים ויש לכאורה להתיר לעבדיה אף את האכילה האסורה לה כיון דלבעליהם יש תורת היתר אכילה בפועל במה שהותר לו, [ועי' אות צה].

יתכן לומר דאף דאיסורה הוא בשם מחודש דחללות מ"מ תוכן האיסור עדיין כתוכן איסורא דזר בהנתנות התרומה לאכילת חללות ולכן תאסר באיסור הנאה של כילוי, והא דלא הותרה באכילת כהונה שבזה היינו מפני דבשם זה דחללות ליכא האי היתירא, דלא מבעיא אי נימא דהיתר זה דאכילת כהונה מתרת איסורא דזרות הנו היתר מחודש הנלמד מקרא דק"כ דממילא י"ל דלא למדנוהו אלא בלאו דזרות ולא בלאו דחללות, אלא אף כד נימא דעיקר היתר זה הוא סברא שאין בזה ריעותא דהנתנות תרומה לזר י"ל דחללות ל"ש בהאי היתירא, כי בזרות ענין האיסור הוא הנתנות התרומה לאכילה שאין בה כהונה ואילו בחללות כיון דהוא שם פסול מחודש אזי איסורו הוא הנתנות התרומה לאכילת חללות, ולכן בהיות אותה אכילה אכילת כהונה י"ל דחלוקים הם זמ"ז כי בזר יתכן היתר בהיותה אכילת כהונה ולא איכפת לן מאי דקאכיל זר באכילתו של כהן משא"כ בחללות עדיין יש כאן פסול באכילה זו כיון דהאכילה נחשבת גם כניתנת לגוף האוכל ורק דבזר קיום תורת תרומה שבאכילה זו מתירה משא"כ בתורת אכילת פסול דחללות, ועוד צ"ע[18].

לכאורה א"א לומר דבפועל יאסר לה הנאה של כילוי, שהרי בקשנו להאכיל את עבדיה בתרומה בדין קנינו שקנה קנין ולא איכפת לן מהנאה של כילוי דאית לה בקיום גוף עבדיה, וע"כ דאכילת ק"כ דבעלה מתיר אף הנאתה, ואף דאין אכילת כהונה מתרת איסורא דחללות שעמה הנאה של כילוי שאני דאית בה היתירא דנר לאחד נר למאה, וממילא אף היא עצמה תהא מותרת בהנאה של כילוי כיון דאית בהא קיום דינא דק"כ דבעלה והו"ל נר לאחד נר למאה, והא דחשבי' לה קנין שאינו אוכל היינו מפני דהיתר הבא מחמת נר לאחד נר למאה לא משויא לה תורת אוכל שענין ההיתר הוא שאין כאן כילוי דידה ולא שכילויה הותר, משא"כ היתר אכילה הבא מכח ק"כ חשיב קנין אוכל אף דההיתר הוא בקיום דיני כהונה דהבעלים דמ"מ ע"י קיום האי דינא הותרה גוף אכילתו דהקנין ודי בזה לשם קנין אוכל אשר לא בקשנו בו –לדרך זה בהבנת ק"כ- שיהא הוא עצמו מאכיל אלא שהאכילה הבאה על ידו לא תחשב אכילה אסורה אם היתה אצלו.

עיקר הדבר צ"ע מפני מה יחול היתר נר לאחד נר למאה באיסורא דחללות, דכשם שמנענו הימנה היתר במאי דמתקיים באכילתה אכילת כהונה דאין בזה הפקעת תורת הנתנות התרומה לאכילת פסול דחללות כך יש לטעון על ענין נר לאחד נר למאה אשר ייחד את הכילוי והעמדת הנר לכהן ואשר ענינו מבואר באיסור אשר תוכנו בקשת כהונה [עי' אות ד] ולא באיסור הבא מהנתנות לשם מסוים דחללות, והרי יכול אתה לומר נר לחלל האחד נר למאה כהנים.

מן חברייא אמר בזה דמבלעדי ענין נר לאחד נר למאה א"א לאסור גופו של עבד מאכילה המותרת לו בתורת ק"כ בטענת הנאת כילוי דאדונו ואין הוא מהנה את אדונו אלא מדנפשיה קאכיל, והיינו דמאחר וצורת האיסור הוא מה שיש כאן הנתנות התרומה לאסורים בה כי אז בפעולת אכילה דגברא אשר מצ"ע אכילתו מותרת אין תורת הנתנות בהנאה היוצאת לאדם אחר [ועי' אות קיד], ולפ"ד שפיר נוכל לומר דבאמת אין היתר נר לאחד נר למאה באיסורא דחללות והחללה עצמה אסורה בהנאת כילוי דידה בטענת היותה ק"כ דכהן ומ"מ עבדיה לא ימנעו מאכילה מחמת הנאתה וכמושנ"ת.

שעיקר הדבר צ"ע אם נוכל לראות באיסור חללה בתרומה איסור מחודש בשם אכילת חללות כאשר ענינו של מקרא זה הוא פסול אשר יעשנה זרה לכהונה, ובפשוטו זרה גמורה שנתחללה ואיננה לא אשת כהן ולא אם זרע כהן לא תעבור על שני לאוין באכלה תרומה לאו דזרות ולאו דכי תהיה כי בפשוטו אין בלאו זה שם מחודש באיסורא דתרומה ואין בו אלא לאו דזרות גופיה אשר יש בו קולא מזר גמור שאין בו מיתה, ול"ד למה שלמדנו בהאי קרא איסו"ב לכהן, דהתם ודאי אחר שמצינו תורת נשים פסולות לביאת כהן בקרא אחרינא אהני האי קרא למיכללה בפסולה לכהונה בהאי איסו"ב אבל לחדש ממנו תורת איסור אכילה מחודש לכאורה אין לנו, ואם גופו של מקרא אשר אסר להדיא אכילת תרומה יתפרש לן כאיסור אכילה מחודש כי אז אין לנו בו יותר מקראי דערל וטמא אשר לא למדנו בהם זרות, וע"כ שאין באיסורו אלא ענינא דזרות.

הדק"ל דאם קיום אכילת כהונה שבתורת ק"כ דבעלים מבטלת איסור אכילת זרות דקניניו למה לא תאכל אשתו החללה.

*

שעיקר דרך זה בענינו של ק"כ שיש כאן אכילת בעלים בהדיה דאכילת קניניו אינה מחוורת כלל, והנה נסתרת מכמה דוכתי.

לקמן סז. מבואר לחד מ"ד דר"י ס"ל דאין עובר מאכיל עבדיו מפני דדווקא ילוד מאכיל, וענין זה הלא נלמד מקרא דויליד ביתו האמור בהאכלת זרע כהן אלא שכולל הוא כל המאכילים [עי' לפנינו אות קב], ואי אמרת דענין ק"כ הוא אכילת בעלים דאית ביה אין כאן ענין האכלה כלל אלא דהבעלים עצמו קאכיל ולשון האכלה בזה הוא לשון מושאל בלבד ומה ענינו להאכלה הכתובה בילידי בית אשר שם ודאי ענינה האכלה ממש דלזרע כהן אשר יוכל להיות זר וממזר הא לית ליה תורת אכילה מדנפשיה כלל.

בכתובות נח. הק' על ר"ת דס"ל דיבם מאכיל מה"ת דקרי' ביה ק"כ דא"כ למה זה לקמן סז: למדו מה דיבם פוסל מקרא דושבה אל בית אביה אמאי ל"א בפשיטות דהא קניא לה וכאשר אמרו כן על ארוסה, ולמדנו לכאורה מד' התוס' דאף דמה דזר פוסל ילפי' לה מקרא דושבה ומריבויא דוכל זר ולא ילפי' לה ממה דכהן מאכיל בק"כ שהזר יפסול מ"מ אחר שגילה לנו המקרא דזר פוסל הדר הו"ל חד ענינא עם תורת ק"כ,[19] אשר לכן כיון דס"ל לר"ת דיבם קרי' ביה ק"כ ה"ה דאית ביה האי דינא דפסול, דאל"כ מה קו' להם על ר"ת ממה דמאכיל לדינא דפוסל אטו גם לשאר דיני אשה יקשה להם על ר"ת דקנינו היא, וע"כ לכאורה כמוש"כ,[20] והדבר מפורש במאירי גיטין פה. דאחר שלמדנו מקרא דזר פוסל הדר הו"ל מכלל דינא דק"כ,[21] [אולם החינוך במצוה רפ"ג כ' בפסול אשת זר דאשת הזר נחשבת כמו זר הרי היא כאחת מצלעותיו, וכבר נודע לשון הרמב"ם בפ"ו מתרומות הל"ה וכהנת אשת הזר הרי היא כזר שנאמר וכל זר בין הוא בין אשתו, וכ"ז שאנו ממאנים לדון אשת כהן ככהנת ע"כ נאמר שאשת זר אינה מפרשת אשת כהן, ועי' לעיל אות מה, וצ"ע], וכ"מ בד' הגר"ח בפ"ח מתרומות דק"כ של זר אית ביה תורת פוסל [וד' הגר"ח שם אמורים לק"כ דעבד,[22] וג"ז צ"ל דנלמד מקרא דושבה הממעט כהנת הניסת לזר מאכילה, שהרי לולא האי קרא ל"ה מונעים אותה מאכילה בהיותה ק"כ דזר וע"כ דבהאי קרא למדנו שיש פסול ק"כ בזר, וזה חידוש גדול וצ"ת,[23] ואולי אין כוונת הגר"ח אלא שפוסל תורת אכילת ק"כ דכהן אשר זה ענינו שם ואין זה ענין למניעת אכילה דכהנת בהתקדשה לזר אשר הוא דין מסוים לעצמו הנלמד מקרא, ועי' אות קי ואות קו, ועי' אות קח].

אמרת דענין ק"כ אינו אלא שיש בזה אכילת בעלים אבל הקנין בעצמו לא נשתנה דינו כי אז היאיך יבא מזה פסול, ולא נוכל אלא לדון דאיכא הכא איסורא דאכילת זרות באכילת הזר באכול קניניו וכמה רחוק ד"ז, חדא דמי יעבור על איסור אכילה מחודש זה והלא כהנת שניסת לזר אכילתה אסורה בתורת אכילת זרות ולא מפני האכלת בעלה נאסרה בלפנ"ע או בדינא דמשמרת [ועי' אות קז], ועוד דהא ודאי דאם אכילת הבעלים הכהן מתרת אכילת הקנין הזר כ"ש שאכילת הקנין הכהן תתיר אכילת הבעלים הזר אף אילו היה בגוף אכילה כזו איסורא דזרות, [ונתעוררתי לזה ע"י חד מן חברייא].

דגיטין פה. איבעי' לן חוץ מתרומתיך מהו בנישואין לא שייר או דילמא קנין כספו אמר רחמנא, למדנו דשייך בזה תורת שיור ודהאי שיור יחשב שייר בקנינו שהרי קראתו תורה קנין,[24] ואי אמרת דק"כ ענינו פרשת אכילה דהבעלים כי אז במה יחול השיור אם בענין זה שי"ל לבעלים תורת אכילה בזה אין זה דין וקנין לעצמו אשר יתפס בו שיור אלא הוא מילתא דממילא שע"י היותו בעל יש כאן מצב מסוים אשר אותו חישבה תורה כניתן להאכלת תרומה, והדין המחודש הוא בפרשת תרומה אשר שם נתחדש דין אכילה למצב מסוים זה בו ודאי ל"ש שיור דמגרש, וגם אם נבין תורת שיור לענין זה שיש כאן אכילת רבו אכתי מה זה שאמרו שם דחשיב קנין מקרא דק"כ מה תורת קנין יש בהא גופא ואין כוונת המקרא אלא שיש האכלה במי שקנוי לו בדיני הקנינים הנתפסים בדינים האחרים.

משנ"ת לעיל אות כט בד' התוס' במאי דאזלי' הכא בתר קה"ג דעל דיני החפץ אין בעל פירות בעלים, לא יכון עם הבנה זו דק"כ הוא אכילת בעלים.

*

אתה אומר דתורת קנין כספו פעלה על גוף אכילת הקנינים ולא משום שהבעלים אוכל עמהם.

הדבר יאמר דבתורת ק"כ נאמר שאכילת הקנינים שייכת לבעליהם אשר בתורת הנתנות התרומה לכהונה שנאמר בה שניתנה לאכילת כהנים כוללת בתוכה אכילת קניניהם אשר גם לזה ניתנה לכהנים להאכיל את קניניהם, והיינו דמה שהותרה אכילת הקנינים אין זה מפני שיש בזה קיום נפרד של אכילת הכהנים אלא מפני שבגוף היתר האכילה לקנין מתקיימת קבלת הכהונה של הכהן וגוף אכילת הקנינים יש בה תורת הנתנות התרומה לבעליהם, ונמצא דהכהן מאכיל כפשוטו בהלכות תרומה אשר אכילתם ניתנה לו בתורת תרומה ותורת הנתנות תרומה לכהונה עלה.

ענין זה אמרו בגיטין פה. שקראו הכתוב קנין באשר הוא פרט מפעולות בעלים בקניניו בהעמדת אכילתם ושייך שיור כלפיו ואשר בו נוכל לדון דהו"ל שייר בקנינו כשיורא דהפרת נדרים.

שפיר מבואר תורת פוסל דק"כ דזר, דכיון דאכילת הקנינים נידונית כמסורה לבעליהם בפרשת הנתנות תרומה כי אז ממילא אכילת ק"כ דזר אינה נחשבת כהנתנות תרומה לכהונה אף כאשר האוכל הנו כהן, וממילא הויא האי אכילה אכילה שלא בהנתנות לכהונה[25] והיא איסורא דזרות אשר האוכל יעבור עליה אף אם הוא כהן בגופו, [ואל תתמה על החפץ שאין לקנין אכילה מדנפשיה כאשר הנדון הוא באשה הקנויה קנין אישות בלבד והיא אדון לעצמה על הממון שבה ועל כל עניניה, כי קנין האישות כוחו נגד כל קניניה בעצמה שהרי אילו ידרוש קנין האישות ממנה גם את קניני ממונה יכול יוכל לה ואין קנין האישות מוגבל אלא בדרישותיו ולא בכוחו וכולה קנויה לכל אשר תדרוש קנין האישות –עי' לעיל אות לח- ממילא אם בפרשת תרומה קנין אישות הנו סיבה לראות בו כח האכלה לאדונו כי אז כל האכילה מסורה לו ע"י קנין זה, ועוד צ"ת].

באו ד' הגר"ח בפ"ח מתרומות דעובר אשר נתמעט מכל תורת מאכיל לית ביה תורת ק"כ אשר הוא ענין מחודש בתרומה וממילא לא יפסול, והיינו דמה דעובר אין לו תורת מאכיל הלא אין ענינו מיעוט בכהונה דידיה שלא הוכשר בה לענין האכלה כאילו אמרנו שאין לו בתרומה אלא אכילה ולא סיכה, אלא ענינו שנתמעט מתורת מאכיל ואין לו כח האכלה והעמדת תרומה לאחרים ומיעוט זה אינו מוגבל רק להכשר ההאכלה אלא הוא מיעוט מכל תורת ק"כ שתחשב אכלת קניניו כמסורה לו[26] ואין באכילת קניניו וכל האוכלים מחמתו תורת הנתנות תרומה אל העובר, וממילא אין בו תורת ק"כ דפסול, ואילו היה ענין ק"כ דהיינו שייכות האכילה אל הבעלים ענין הקיים בכה"ת כולה ואשר בו ניתנה הכשר האכלת תרומה כי אז אין מיעוטו של העובר אלא מהכשר האכלת תרומה ולא נתמעט בזה משם הנתנות התרומה אליו במה שנוגע לפסול, אבל כיון שכל כולו ענין המתחדש בתורת תרומה שפיר יש לנו להבין דמה שנתמעט מהאכלה בתרומה ענינו מיעוט מכל שייכות לאכילת קניניו ואין לו יד ק"כ.

מזו הייתי אומר דעיקר פסולא דזרות בק"כ תליא בכח ההאכלה שי"ל בכהונתו, דכל מאי דדייני' אכילת הקנין כמסורה לבעליו עד כדי שאכילתו תחשב הנתנות התרומה לבעליו כ"ז הוא ע"י מה שנתחדשה לכהנים תורת קבלת תרומה אשר תכנה הוא אכילת קניניהם אשר ממילא בהיות הענין אצל הזר הרי"ז הנתנות תרומה שלא לכהונה, ואם בהלכות תרומה לא תחשב הנתנות תרומה אזי בהיות האדון זר אין כאן תורת זרות, וכל חפצא זו דהאכילה גרירא בתורת ההנתנות אחר האדון כולה קיימא רק על ידי ובהאי דינא שבהלכות תרומה נתחדשה הנתנות זו שכך יש לנו לדון תורת הנתנות תרומה בפרשת תרומה בכהן וממילא לאיסור בזרות, וממילא עובר שנתמעט מענין האכלה ליכא גביה כל שייכות לאכילת קניניו ואין זה נחשב אצלו הנתנות דתרומה לית ביה בממילא כל פרשה זו של הוויית האכילה בתריה, אבל לא אלו ד' הגר"ח אשר בלשונו מבואר שאין הפסול דק"כ דזר נגרר בתר ההכשר אלא דשניהם ממקור אחד יהלכון.]

שכן הלא הדק"ל למה לא תאכל החללה בדינא דק"כ הלא כיון דגם איסור חללות הוא ממשפחת הנתנות תרומה וכדמוכח ממאי דאית ביה איסור הנאה של כילוי וכמושנ"ת באות נא ממילא כאשר החללה קנויה לאחר אין זו אכילה דידה כלל, ולדברינו כאן הלא א"א לומר כמוש"כ באות נב דעדיין איכא בהא גם שם אכילת חללות דהא למשנ"ת כעת אין כל תורת קבלת תרומה לקנין עצמו, וכדמוכח מהא דכהן הקנוי לזר אינו אוכל בתרומה, ומאין יבא איסורה של החללה.

מלבד מאי דקשיא לן באות נה ע"ע ענינא לראות באיסורא דחללות שם לעצמו.

*

הדבר המתבאר לנו בזה בד' הראשונים הוא שהכהן הופך את קניניו למקבלי תרומה, והיינו שמזכויותיו של הכהן הוא שיהיו קניניו באוכלי תרומה וסמוכים על שולחנה וזכאים בה, והנה הקנינים אכלי מדנפשייהו אבל עיקר אכילתם זו זכו להם הבעלים אשר בזכיית הכהנים להיות אוכלי תרומה מורשים בה וסמוכי שלחנה זכו גם שקניניהם יהיו בני קבלת תרומה –דהיינו קבלתה לעניני היתר אכילתה- אשר אם אך באנו לזה כבר בטל איסור זרות וכמושנ"ת והוכרח זה כמה דענינא דכהונה דתרומה תליא בלענין מה ניתנה תרומה, ונוסף לנו כאן שמעלת הכהן אינה משמשת בזה אלא במה שלכן הנו מקבל תרומה אבל אין בגוף הנתנות התרומה דרישת כהונה שתרומה תנתן לאכילת כהונה, ואין הכהונה אלא זכות קבלת התרומה וסיבת קביעת הנתנות תרומה להאי גברא, ולכן כאשר מזכויותיו של כהן יהיה שקניניו יקבלו ושהתרומה תנתן להם הפכו הם עצמם להיות מקבלי תרומה כרבם, [ועי' אות קז].

קבלה זו כ' רמב"ן דזכות הוא שזכתה תורה לאוכלים שיאכילו, והיינו דכיון שזכה העבד להיות מקבל תרומה שוב בכלל קבלתו הוא שקניניו יהיו מקבלי תרומה, דכשם שרבו בזכות תרומה אשר ניתנה לו בכהונתו כלול גם האכלת קניניו דהיינו לזכותם להיות בתורת מקבלי תרומה כך העבד כיון שזכה ע"י רבו להיות בר תרומה שוב י"ל כל עניניה עם העמדתה לקניניו, ואמנם כבר היה מקום לומר דזכות זו של העמדת התרומה לקניניו שייכת לתורת כהונה בלבד דהכהונה אשר ממנה כל זכות התרומה בה נאמר שזכתה לכהניה העמדת תרומה לקניניהם משא"כ הקנין עצמו שאין לו אלא גוף קבלת התרומה לא מצינו לו שבזכות קבלת תרומה כלול גם זכות העמדתה לקניניו, לזה כ' רמב"ן דלא כן הוא אלא זכות הוא שזכתה תורה לאוכלין וככהנים עצמן עשאן הכתוב, וז"ב בכוונתו, (ועי' הערה 102 ד"ה והא).

מבואר ענינה של החללה כי כאשר נפסלה מתרומה ענינה בזה הוא שנפסלה מתורת מקבל תרומה כי בפסולה מקדושת כהונה אשר בתוכה כלול ענין תרומה כמבואר ברש"י לקמן סח: כלול בזה מניעה מכל תורת תרומה, וכאשר כלול במקרא הזה איסור ביאה לכהונה שבפסולה הרי היא מנועה מעניני כהונה עד כדי להכלל בכלל האיסו"ב דכהונה כך גם מתורת מקבל תרומה איפסילה לה לכן לא תאכל בתרומה וממילא לא תאכיל שאין היא בכלל מקבלי התרומה, דכאשר אמרנו דתרומה היינו קדושת כהונה אין הכוונה דבעי' קדושת כהונה בגברא לקבלת תרומה אלא דתרומה עצמה היינו קדושת כהונה והפסול מקדושת כהונה עד כדי איסו"ב פסול מהיות מקבל תרומה אשר אף בה קדושת כהונה, [ואף דאין הכהונה שייכת בתרומה אלא לענין לזכות לכהנים זכות אוכלי תרומה ומקבליה וכמושנ"ת באות סו, מ"מ הא גופא שענין זה שייך לזכויות הכהונה יש בו קיום כהונה על כל תוצאותיו והפסול לכהונה פסול להיות מכלל זה, ועוד צ"ת].

דשפחה אוכלת בתרומה, נצטרך לכאורה לומר שאין בה כלל פסול זונה וחללות לענין תרומה, וכבר נודעו בזה ד' הגר"ח.

דבסגנון זה לא יתבאר לנו היטיב מה דהזר פוסל בק"כ, וכן מה דדייני' אכילת הקנינים כדינא דבעליהם לענין שייר בקנינו ולענין דינא דק"פ כקה"ג וכאשר עמדנו על כ"ז באותיות נח – ס, אבל כמדומה וסגנון זה הוא הברור בד' הראשונים כאן, וצ"ת.

*

ברש"י בסוף הסוגיא מבואר דמהא דמצינו דעבדי עבדים אכלי בתרומה בעי' להאכיל לעבדי החללה, ופי' מהרש"א דגם עבדים כחללה דפסולים לתרומה, ודבריו צ"ב דא"כ אמאי באמת אכלי עבדים בתרומה כאשר היא אינה אוכלת.

יתכן בזה הוא, דהנה אף דבפשוטו כאשר אמרנו דהקנין הפך להיות מקבל תרומה דהיינו מורשה בתרומה בתורת זכאי בשלחן תרומה אזי רק ענין זה מצינו בתורת ק"כ וזולתו לא יביא שום היתר, מ"מ בתורת ק"כ דבהמה לא נוכל לומר בה סגנון זה דזכאית בתרומה, והסגנון הנכון בה הוא שהיא מאלו שניתנה תרומה לאכילתם ומה שיתפס באדם ביחס זכאות יתפס בה בגוף אכילתה, ושורש אחד להם, וממילא הרי י"ל דגם האדם יוכל לאכול בסגנון זה דבהמה ולא איכפת לן מזרותו כיון שהוא מאלו אשר ניתנה תרומה לאכילתם, ורק להאכיל קניניו יצטרך להיות נדון במעלה של מקבל תרומה.

לפמש"כ בכ' הגר"ח אות ש"ס דלאו דתרומה אשר נאמר בקרא דוכי תהיה לאיש זר אינו אלא בנבעלה לפסול לה אבל מי שיש בה שם זונה וחללה בעלמא אף דהוא מחללה מקדושת כהונה לית בה האי לאו אלא לאו דזרות בלבד עיי"ש, יתכן דנימא דהמתחללת מקדושת כהונה ואין בה אותו לאו מסוים דנבעלה לפסול אין מניעה שתאכל מחמת דינא דבהמה אשר מה שתנתן תרומה לאכילתה אין זו אותה קדושת כהונה אשר חילולה מהאי קדושה ימנענה מזה, ורק להיות מקבלת תרומה א"א לה ומטעמא דסברת רש"י לקמן סח: דתרומה היינו קדושת כהונה, ואף דרש"י קאמרה על אכילת תרומה ודאי נוכל ללמוד ממנה גם על תורת מקבל דתרומה וכמושנ"ת לעיל אות טז, [והרי מבואר שם בד' הגר"ח דלענין קבלת המתנת ממון שבתרומה הו"ל זרה גם בלא שתהא נבעלה לפסול לה ממילא ה"ה י"ל לענין תורת מקבל תרומה וזכאי בה אשר אנו דנים אותו לענין מניעת האיסור זרות], שמא תאמר הלא כיון דגם ההיתר אכילה מדינא דבהמה הוא שהתרומה ניתנה לאכילתה ממילא זו שנסתרת מקדושת כהונה לא ניתנה תרומה לאכילתה והדר הו"ל באיסור זרות, אין הדבר כן, ותדע לך שהרי הנבעלה לפסול לה לא אהדרה קרא לאיסורא דזרות ואינה במיתה בידי שמים ואילו קניניה אין ספק שבהיות ואינה מאכלת אותם הרי הם זרים גמורים ובמיתה דזרות איתנייהו, הרי ע"כ דגוף האכילה של הנבעלה לפסול לה על אף חילולה מקדושת כהונה לא יחשב בזה אכילת זרות בעלמא אלא אכילה באיסורא דקרא דוכי תהיה ובשם פסול המסוים בו ואילו מניעת כח ההאכלה שבה דהיינו מניעת תורת מקבל תרומה שבה מונע ממנה לחלוטין ענינה דכהונה בזה, ממילא אף אנו נאמר דלגבי איסור האכילה ההתחללות מקדושת כהונה האמורה בעיקר שם זונה וחללה אין בה את תורת האיסור המתחדש בהאי קרא דוכי תהיה לאיש זר ואשר בה נתחדש איסור אכילה וכשם דחללה וזונה לכהונה תרי שמות נינהו כך צריך שם מסוים להאי איסור אכילה אשר אינו קיים אלא בהאי קרא המדבר מענין נבעלה לפסול לה, ואילו ההתחללות מקדושת כהונה לענין מניעת תורת מקבל דתרומה אשר א"צ לו שם מסוים בתורת לאו מסוים אלא כל מי שנתחלל מקדושה זו ליתא בדינא דתרומה וכזר חשיב הוא ענין זה קיים שפיר גם בחילול כהונה האמור בשם חללה וזונה, [והנה לפ"ז יל"ע בזרה אשר נבעלה לפסול לה ואכלה תרומה אם תעבור בשני לאוין, וצ"ת].

נתבררו ד' מהרש"א דכלפי אכילת עצמה ודאי גריעא היא מעבדים כיון דבה איכא ביאת פסול אבל לענין מניעת האכלת עבדיה אשר ענינו במניעת תורת זכאי בתרומה אם היא נמנעת כי אז גם לעבדים לא יהא האי דינא ורק הם עצמם יאכלו כבהמה וכיון דתניא דמאכילים עבדיהם ה"ה יש לה להאכיל, [והנה המהרש"א תלה זאת בעבדים -וכדתני' בבריתא עבדים ולא נזכרו שם שפחות- ובהם ודאי לא מצינו תורת כי תהיה לאיש זר ושם זונה, וצ"ל דס"ל למהרש"א דכשם דשפחות מחללת קדושת כהונה בשם זונה שבה כך עבדים לא עדיפי מינה בהאי ענינא, וזה סיוע למשנ"ת דלאו דכי תהיה ל"ש הכא, ועיי"ש בד' הגר"ח שכ' דבזכר ל"ש כלל שם זונה דחילול כהונה ורק לאו דכי תהיה שייך ביה אם נבעל ביאת נקיבה עיי"ש, ואמנם שם זונה ע"י ביאה פסולה לא יחול בו אבל פסול עבדות דשפחות ס"ל למהרש"א דאיכא ביה בענין חילול קדושת כהונה, והעירני חכ"א מהמבואר בקידושין עג. דהא דכהנת מותרת להנשא לגר ועבד משוחרר הוא מפני דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין הרי דאיכא ביה פסול זונה, ועי' קוה"ע סי' מ"ד אות ז' ובחי' ר' שמואל סי' י', ועוד צ"ת].

*

בד' הראשונים מבואר דמאי דקשיא לן מהאי ברייתא הוא מסגנונה או מסגנון הדרשא שבה בתורת קנינו שקנה קנין אשר מיניה נשמע שאא"צ לתורת אוכל שבקנין הראשון, [ובתו"י יראה דעצם מה שנצרכנו לדרשא מוכיח כן כי להאכיל בתורת אוכל שבו ל"ב קרא].

דרכים מצינו בזה לראשונים, האחד דרכם של התוס' והרמב"ן דבברייתא למדנו שאוכלים מכח הראשון והיינו דהכי דינא דהכהן זוכה אכילה לעבדי עבדיו, ולפ"ז למדנו בהאי ברייתא דרק מה"ט אכלי ולא מחמת השני שהרי הברייתא דרשה קרא ללמדנו מנ"ל דקנין קנינו אוכל הרי דבלאו האי דינא אין הקנין השני אוכל [עכ"פ לרבינא דס"ל דדינא דברייתא נמי ליכא אלא כאשר הקנין אוכל][27], ונמצינו למדים למסקנא דלאו ככהנים עצמן עשאן הכתוב לענין שיהיו מורשי האכלה.

צ"ת אמאי האוכלת מחמת זרע כהן מאכלת עבדיה וכדאיתא בברייתא לקמן סז., שמא תאמר אוכלת מחמת זרע שאני דהיא באמת מאכלת בלא קרא ומכח עצמה ועדיפא בהא מק"כ ואשת כהן באשר לה באמת יהא זכות ככהנים עצמן, הנה מלבד שהדבר רחוק מסברא דתהא אוכלת מחמת זרע עדיפא על אשת כהן, ואמנם בחזו"א כ' דהאוכלת מחמת זרע כהן י"ל יחוס כהונה משא"כ אשת כהן [ועי' לשון רמב"ן סוף יש מותרות, ועי' לעיל הערה 15 ד"ה אולם], אבל הדברים נסתרים מד' הרשב"א אשר הק' על הירושלמי שהצריך בקנינו שקנה קנין שיהיו עבדי העבדים קנויים לאדון הראשון והוקשה לו לרשב"א דהאוכלת מחמת זרע מאכלת עבדיה בלא שיהיו עבדיה קנויים לזרעה הרי שלא ראה בזה חילוק בין אוכלת מחמת זרע לקנינו של כהן, (ועי' הערה 28).

צ"ל לכאורה הוא דאף האוכלת מחמת זרע שייכת בהאי ילפותא דקנינו שקנה קנין אשר נאמר בה שהכהן מאכיל עבדי עבדיו, והיינו דבהך ילפותא למדנו שכהן מאכיל את קניני אוכליו [או את אוכלי אוכליו דהיינו שהוא מאכיל את כל מי שיש לאוכליו שייכות האכלה בהם], וכיון דגם זרע כהן הוא תורת מאכיל –אם הזרע עצמו ואם אביו- אזי גם בהאכלתו נאמר האי דינא שכשם שהוא מאכיל את האשה כך יאכיל אף את קניניה, ולפ"ז חללה אשר זרע לה מכהן תאכיל עבדיה, דאף רבינא דס"ל דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל לא אמרה אלא בקנין ולא באוכלים אחרים, וצ"ת.

עי' תוס' הרא"ש קידושין י: אשר הוקשה לו מסוגיין על ר"ת דיליף אכילת אשת כהן מכל טהור בביתך, וז"ל ומיהו בר"פ אלמנה לכ"ג לא משמע הכי דפריך שיאכלו עבדי מלוג שהכניסה אלמנה לכ"ג בתרומה מכח קנינו שקנה קנין כמו עבדיו שקנו עבדים ומשני קנין שאינו אוכל אינו מאכיל עכ"ל, ולא נתברר לי אם שני קושיות לו האחת מקו' הגמ' דס"ל דכל טהור בביתך אינו שייך לילפותא דקנינו שקנה קנין –ודעת ר"ת מבוארת שם דאין לאשת כהן אלא קרא דכל טהור בביתך ולא קרא דק"כ, וכ"ה להדיא בסה"י אשר לו סי' ז' והובאו דבריו בריטב"א כתובות נח.- והקו' השניה היא מתי' הגמ' דקרי' לה קנין שאינו אוכל, או שכל קושיתו אינה אלא מתי' הגמ' והיינו דז"ו דמקרא דקנינו נוכל למילף כל המאכילים וכמושנ"ת אלא דריעותא דרבינא דקנין אוכל הוא אשר לא יהיה בכל טהור ביתך, וסתימת לשונו משמעה יותר שקו' אחת לו, אלא דממה דהזכיר בקו' הגמ' שהקו' היא מעבדיו שקנו עבדים -כאשר בסוגיין פי' קו' הגמ' כד' התוס'- יראה קצת שנתכוון להקשות גם מקו' הגמ' אשר ע"ז פי' דהנדון בקושיא הוא באמת בעניני קנין כאשר בברייתא מבואר עבדיו שקנו עבדים, ואמנם אף אם נאמר דנתכוון להקשות גם מקו' הגמ' עדיין אין זה מכריח לענין זרע כהן, כי יתכן באמת דכל טהור בביתך אין ענינו ענין האכלה אלא כח אכילה לעצמו וכדמטו בה בבי מדרשא –אף שאינו מסתבר כ"כ.

ליישב ד' ר"ת ע"כ נצטרך לומר דגם האכלת כל טהור שייכא למילף מקרא דקנינו שקנה קנין, הרי להדיא כמושנ"ת לעיל, וע"ז תי' בגמ' דאף ריעותא דקנין שאינו אוכל יאמר בזה, וממילא ה"ה לגבי זרע כהן.

בתוס' שנ"ץ כתובות נח. שג"כ דן בזה בד' ר"ת וכ' בזה"ל, יש לתמוה דבריש אלמנה לכ"ג משמע שהיא דרשא גמורה –דרשת ק"כ על אשת כהן- מדפריך שיאכלו עבדי אלמנה לכ"ג מכח קנינו שקנה קנין ומשני קנין שאינו אוכל אינו מאכיל ול"ל לשנויי הכי הא לא אכלה מכח קנין, וי"ל דהא דמפיק התם אשה שקנתה עבדים מק"כ ותלמודא נמי דפריך שיאכלו מה"ט לאו מטעם ק"כ פריך אלא כגון עבדיו שקנו עבדים אוכלין מטעם ק"כ תאכיל עבדיה דמ"ש אשה מעבדים וע"ז מתרץ קנין שאינו אוכל אינו מאכיל עכ"ל, הנה הק' להדיא מקו' הגמ', ותירוצו לא ברירא לן אם כוונתו לומר דאף דקרא דק"כ לא נצרך לזה מ"מ לא גרעא אשה מכלל זה, או שכוונתו לומר כמוש"כ דנילף מהתם דינא דמאכיל עבדי האוכלים מחמתו ויאכיל בכח כל טהור בביתך ואשר ע"ז באה תשובת הגמ' דאי מהתם ילפי' לה בעי' שיהא הוא עצמו אוכל כדבעי' לה בקנין.

השנית היא דרכו של הרשב"א אשר אין בדבריו אלא דבמתני' היינו תולים אכילתם במה שהאשה אוכלת דהרי היא ככהן עצמו וזכות הוא שזכתה לה תורה ואילו בברייתא דקתני קנינו שקנה קנין משמע דכל שהוא קנינו של כהן אע"פ שאין קנין עצמו אוכל קנינו של קנין אוכל, והיינו דבברייתא ניתוסף לנו דכח ההאכלה לא תלי במה שהקנין אוכל אלא במה שהוא קנין ואע"פ שהוא עצמו אינו אוכל, דכח ההאכלה אינו תלוי בזכיית הקנין בפועל בקבלת תרומה אלא סגי לן בתורת קנין שיש בו אשר הוא סיבה לקבלת תרומה ואם כי הוא עצמו לא הפך להיות מקבל תרומה כח לו להעמיד קבלת תרומה לקניניו, דאותה זכייה שקניניו יקבלו אין בה כלפי דידיה תורת קבלה המופקעת מהחלל וכיון דאין זכייה זו כתוצאה מגוף קבלתו שפיר יאכלו קניניו, [ולפ"ז י"ל דמאי דרבינא אמר דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל הדר ביה מהאי דיוקא בברייתא ויבואר באות צד], והנה לד' הרשב"א הרי מבואר דגם זרע כהן בכלל האי ריבוי דקנינו שקנה קנין אשר בו נאמר דמי שלו סיבת אכילה י"ל זכות האכלה, ויתכן גם דנימא דאף אם קנין מאכיל גם בלא שיהיה אוכל בפועל מ"מ בהא גריע מיניה זרע כהן אשר לא יאכיל בגוונא דהיא עצמה חללה, והיינו דנימא דבזרע כהן אין משמעות לשם זה כל עוד היא עצמה מופקעת מתורת קבלת תרומה, ובקרא דקנינו שקנה קנין למדנו שכל אוכל י"ל כח האכלה וחידשה לנו ברייתא דיש מעלה לקנין אשר שם אוכל שבו נגמר בשם קנין שבו ואילו בזרע כהן נימא דלית לן למילף מהאי קרא אלא כאשר השלם בה גם הכשר אכילה דלולא זה אין בה כל תורת אוכל[28].

ד' הרשב"א בשי' הירושלמי בעבדיו שקנו עבדים

שקנו עבדים. ופירש"י דמיירי כגון שנתנו לו לעבד מנה ע"מ שאין לרבו רשות בו, וכ"כ רוב הראשונים, אבל הרשב"א הביא ירושלמי אשר לגירסתו בו מבואר שם דכה"ג לא אכלי הנך עבדים בתרומה כיון דאין לכהן רשות בהן כלל, אלא מיירי בעבד שקנה ע"מ שיהא לרבו רשות בהן, ופי' הרשב"א דמיירי בדיהיב להו אחר מנה ע"מ שישמשו להן ולכל מי שירצו והם קנו אותן ע"מ שישמשו האדון והו"ל כנכסי מלוג של אשתו שהגוף שלה והפירות לבעל, עכ"ל, עוד שם בירושלמי ר' יעקב בר אחא ר"ה בשם ר"א עבד שקנה עבדים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ומת כל הקודם זכה בהן והכא לאו קנין קנינו הוא, והנה הדברים באו סתומין למאד הן ענין זה דהויית הפירות לאדון ודמיונו לנכסי מלוג ואשר עיי"ז יאכלו העבדים מדין קנינו שקנה קנין, [ובבי מדרשא מטו בה לומר דלעולם די בק"פ כדי להאכיל בתרומה אלא שקנינו של בעל הגוף מונע האכילה ולזה מהני תורת קנינו שקנה קנין דאף דס"ל לירושלמי שאין העבד מאכיל בעצמו מ"מ תורת מונע אין לו, וכמה רחוקים דברים אלו מהכוונה האמיתית בד' הירושלמי והרשב"א, וגם מה לנו לכל אותו מעשה משונה דקנו ע"מ שישמשו לכל מי שירצו וענין דמיונו לנכסי מלוג כאשר העיקר הנרצה הוא שכהן קנה קנין פירות בעבד מסוים אשר עבדו של אותו כהן קנה בו קנין הגוף בלא שיהא לרבו רשות בו, ואפי' בככהן אחר משכח"ל שהיה ראובן הכהן בעלים על עבד בקנין פירות ועבדו של שמעון הכהן קנה בו קה"ג ע"מ שלא יהא לרבו רשות בו, והיעלה על הדעת שזה תורת קנינו שקנה קנין, ואף אם תאמר שאין שני כהנים מתאחדים בהאכלה אחת ועבדו של שמעון אף אם כהן הוא מעכב הוא על האכלת ראובן, עדיין לא יעלה על הדעת שזו תורת קנינו שקנה קנין והמקרא צווח דקנינו שקנה קנין אוכל ואת אמרת דקנינו שקנה קנין אינו מעכב על הכהן מלהאכיל], והן מה שנראה מד' הירושלמי [וכ"מ מסידור ד' הרשב"א בהביאו ד' הירושלמי] דמה דבאין לו רשות בהן לא יאכלו שייך למה שחידש ריב"א בשם ר"ה בשם ר"א דאם מת כל הקודם זכה בהן אשר כ"ז צ"ב עם מה שצריך לבאר מה הוא הנדון שלא יזכה בהן כל הקודם.

להקדים בזה קצת דברים בענין קנין הפירות שי"ל לבעל בנכסי מלוג אשר בו תלה הרשב"א ענינו של קנין הרב כאן, ועיקר הדברים נתבארו לנו במקומם באריכות ולא אבא כאן אלא בקוצר אמרים לביאור עיקרם של דברים הנרצים לנו לענינינו.

כבר נודע הקושי הגדול בהא דבריש השואל דייני' ליה לבעל –לפני תקנת אושא- כשואל ושוכר ואילו בכמה דוכתי בש"ס דייני' ליה בדינא דק"פ אשר למ"ד ק"פ כקה"ג אף לו יהיה כן ואף לפני תקנת אושא, והרי כל שואל ושוכר לית בהו מעלת ק"פ כקה"ג כאשר נודעו הדברים וגם נתבארו קצת לעיל אות לד.

דבר תימה אשר ראוי להתבונן בו במה שדנוהו כק"פ, הוא שהרי יש פירות אשר הם לבעל ולא יקנו לו בדין גוף לפירות הלא הם פירות מחוברים שהכניסה לו[29] ופירא דכוורי וחביריו המבוארים בפ' האשה שנפלו ואשר בהם ע"כ תורת קנינו הוא קנין גוף גמור באותם ענינים אשר בפרשת זכות הבעל בנכסי אשתו יחשבו פירות ע"י דלא מכליא קרנא וכיו"ב, וא"כ למה נאמר דשאר פירות אינם מענין זה, במה יגרעו פירות אשר יגדלו אצלה שקנינו בהם יצטרך להיות דון כקנין בקרקע המצמיחתם לפירות מפירות אשר באו עמה מחוברים אשר יזכה בהם מיד בשם פירות שבהם.

קנין הפירות שי"ל לבעל בנכסי מלוג יש בו דברים הנראים כסותרים זא"ז, כי מצד אחד יראה שהוא קנין גמור בנכסים לפירותיהם עד אשר מעיקר הדין יוכל הבעל למכור את הקרקע לפירותיה לולא טענת רווח ביתא וכמבואר בכתובות פ:, והמזיקם משלם לבעל שיווי הפירות כמבואר בתוס' בהמפקיד לד: בד"ה שאל מן האשה, וכמה סוגיות אשר דנו את הבעל בדינא דק"פ כקה"ג דמי, ואילו לאידך גיסא מבואר בריש האשה שנפלו דעיקר דינא שי"ל לבעל ק"פ אינו מונע מהאשה למכור את הנכסים ולהפקיע כוחו של בעל בהם ובעי' לדין מסוים דמכרה בטל אשר ר"ג לא אבה בו ואין הדין קיים לדעתו בנכסים שנפלו לה קודם שניסת, וכן בנכסים שאינם ידועים לר"ש לדעת כמה ראשונים י"ל לבעל פירות ואם מכרה מכרה קיים.

תאמר דודאי י"ל לבעל קנין גמור לפירות בגופם של נכסים אלא שהרי קנינו הוא קנין לזמן וכשם שהוא מוגבל עד למיתתו או גירושיה כך הנו מוגבל עד אשר תמכרם, והיינו שכל קנינו הוא בהיות עליהם תורת נכסי מלוג ונכסי דידה ובמכירת הגוף פקע מיניה תורת נכסי דידה ופקע קנינו בפירות כהפקעו בגירושיה ובמותו, אם אתה אומר כן כי אז כאשר אמרו חכמים דמכרה בטל באופנים שהוא בטל [אשר ז"ו שמכירת הגוף עדיין קיימת גם אחר האי דינא[30] וע"כ ענינו] שלא הועילה מכירת הגוף להפקיע הפירות מהבעל תקנו בזה שי"ל ק"פ אף בנכסים שנמכרו ללוקח שזכה בקרקע לפירות כל ימי אישותה, ואילו בנכסים שאין ידועים או בנפלו לה קודם שניסת לר"ג דמכרה קיים יהיה ק"פ רק לכל ימי שהקרקע שלה ואטו שני עניני קנין פירות איכא,[31] ולשון מכרה בטל מורה שהאמור בזה הוא ביטול המקח אשר היה קיים בדינא דמכרה קיים ולא שאין למכר השפעה על דין הק"פ, ולשון רש"י בכתובות פג: ד"ה יד בעל השטר הוא שהבעל בא בתק"ח על נכסי אשתו בשלשה דברים אשר אחד מהם הוא הק"פ והאחד הוא ענין מכרה בטל עיי"ש הרי שיש דין מסוים דמכרה בטל, ומאמרו לו דר"י ריש האשה שנפלו אשר בקשו לבטל מכרה באירוסין בטענת זו אשתו וזו אשתו אתה למד להדיא שאין ענין מכרה בטל צורת התקנה בזכיית הבעל בנכסים דאילו כ"ה כי אז מה זו טענה למכר דאירוסין[32] אשר עדיין אין לבעל בהם כלום והמכירה בשעתו חלה לגמרי וממילא בנישואיה אין כאן נכסים.

מזו יש לנו ללמוד מסוגיית הגמ' ריש הכותב אשר מבואר שם דלולא דבנישואיה דייני' לידו כידה או עדיפא מידה היה יכול הבעל להסתלק גם אחר נישואיה מקניניו ע"י א"א בתק"ח, ואי נימא שבשעת נישואין זכה הבעל בנכסיה ק"פ לכל ימי הנישואין כי אז כיצד תועיל לו אמירת א"א בתק"ח על קנין ממון אשר כבר חל מיום אתמול ע"י תק"ח [ואף אם יהיה גם היום דינו רק מדרבנן ולא יהיה בזה תורת הפקר ב"ד[33]], ועוד שהרי ע"ז באה התשובה דידו כידה או עדיפא מידה וענין זה ודאי אינו נופל על גוף קנינו בנכסים אשר בזה אין תורת ידים והשוואת ידיהם זל"ז לדון מי עדיף ממי אלא כ"א קנוי לו לגמרי מה שהוא שלו, וע"כ שהנדון בזה הוא על קנינו בה להיות קונה נכסיה וכמפורש ברמב"ן במתני' שם דגם על נכסים שעדיין לא נפלו לה נאמרו דברים הללו [ולשון רש"י שם דהרי הוא כשותף בהן ונכסים שלו הם נתבאר לן במקומו], וכיון דענין זה בא למנוע אמירת א"א בתק"ח וגם על נכסים הקיימים לו כבר הרי להדיא שעדיין בזה אנו עומדים בכל עת ולא שכבר נגמר לו הדבר בשעת נישואין ע"י קנינו בה באותה שעה, ונמצא לכאורה דבכל עת ועת הוא קונה את נכסיה לעת הזאת ע"י קנינו בה, וממילא הלא יהיה זה הביאור אשר מעיקר הדין ראוי להיות מכרה קיים שמעולם לא זכה הבעל בקנין המתקיים בגופה של קרקע ובהמכר הקרקע בטל כל כוחו, וע"ז בא דין מחודש דמכרה בטל הנותן זכות מחודשת לבעל לבטל חלות הקנין בנוגע לפירות וישאר שלה לגוף לפירות והבעל קונהו בכל עת[34].

הלא תגדל התמיהה כיצד לולא טענת רווח ביתא יכול הבעל למכור שדה לפירות כאשר הוא עצמו אינו זכאי בזה אלא בתורת קונה בכל עת באישותו וכי את אישותו והידו כידה מכר ללוקח, וכן כיצד יהא לו תשלום נזיקין בשיווי הפירות כמבואר בתוס' ריש המפקיד.

התבונן נא כי על אף דמבואר שם דשייך א"א בתק"ח אחר נישואין הרי עם זה מבואר בתוס' ובראשונים שם דסילוק זה שלאחר נישואין לא מיקרי סילוק מדשלבל"ע ול"א דקנינו המתחדש יחשב כלא בא לעולם, ובפשוטו הטעם בזה מפני שהסילוק חל בקנינו בה לקנות את נכסיה וכמושנ"ת והוא קנין קיים ועומד ובא לעולם.

דצ"ב מפני מה דנו שם התוס' בד"ה כדרב כהנא את המסתלקת מזכות המזונות על בעלה כמסתלקת מדשלב"ל והיינו ע"י שהחיוב מזונות כמתחדש או כראוי להתחדש בכל יום ויום, ולמה לא נדון שם ג"כ על גופו של דין שחל בנישואיה שמזונותיה יהיו עליו.

החילוק בזה מבואר דכוחו בה לענין נכסי מלוג הוא תורת קנין מקניני האישות אשר היא קנויה לו בתורת ידו כידה להיות נכסיה לו ונתפס בו ענינו של סילוק, אבל חיוב מזונות אינו צורת קנין אישות שתקנה האשה את בעלה בענין זה ואינו אלא חיוב החל ע"י האישות והאישות נדונית בזה כמעשה המחייב את המזונות ובכל יום ויום קיים מצב זה ומעשה זה לחייבו, ממילא אין כאן תפיסת סילוק בדבר קיים וקבוע אלא במה שהמחייב פועל בכל יום ויום והסילוק ימנע מהמחייב לחייבו ואת זה דנו התוס' כלא בא לעולם.

זכינו לכך שמה שהאישות מחילה את קנינו בנכסיה הוא תורת קנין מסוים לענין זה ולא שמחמת האישות ועבורה חל לו זכות בנכסיה –אשר זהו צורת מחייב בעלמא והאישות נידונית בזה כמעשה בלבד- הרי אמרנו בזה שתוכן הוויית נכסיה לו כבר קיים בקנינו בה באישות, [כי כ"ז שלא נדון בקנין האישות עצמה תוכן דרישת העמדת הממון לו הרי חזרנו לצורת מחייב בלבד דהיינו שתוכן האישות הוא דבר לעצמו ובגרמתו ומחמתו זכה בדיני ממון בנכסיה וזה הרי נסתר לנו מענינו של סילוק החל באישות, שהרי הסילוק לא פעל דבר מלבד ביטול דיני נכסי מלוג ואם הסילוק חל באישות הרי ע"כ שבאותו ענין שחל בו הסילוק אין בו מלבד החלת דיני נכסי מלוג, וא"כ ע"כ שזה תוכנו, שהרי ע"כ תוכן מסוים לו ובהעדר תוכן אחר הרי זה תוכנו], והיינו שי"ל בה קנין אשר במשפטי ממון נאמר שקנין זה בבעל הממון מביא הממון לקונהו, [כי אם אין הדבר נכון מצ"ע במשפטי ממון ועדיין אנו צריכים לדין מתחדש ותקנה מסוימת להביא לו הממון כי אז אבד תוכנו של קנינו בה ואין לו קיום אלא כתוכן אחר העומד לעצמו מה שלא נעשה בו סילוק כלל], והוא גם ענין מה שקנה עבד קנה רבו שמקניני הרב בעבד שיהא לו ממון העבד.

של ד"ז שהיות בעל הממון קנוי לאחר לענין ממונו הרי"ז מביא לו את הממון, יתכן להבינו בשני דרכים, האחד ממשפחת קנינים, אם דנימא שבבעלותו על בעל הממון הפך להיות ממש כקונה בממון שיד עבד כיד רבו עשהו לרב כקונה בגופו של ממון, [ואין הכוונה בזה שהיד עבד כיד רבו הפך להיות מעשה קנין לרב בממון דאילו כ"ה אזי הי"ל לתלות בדעתו של אדון ואם לא יחפוץ לא יקנה ואין הדבר כן, אבל כוונתינו בזה שזכייתו בממון הוא בתורת קונה הממון שע"י היד עבד כיד רבו נעשה הממון כממון אשר יש לו לאדון בו מעשה קנין מדעתו, שכשם שממון אשר נעשה בו מעשה קנין מדעתו של הקונה באנו בזה למצב מסוים שחל לו לקונה תורת קנין בממון[35] והמעשה והדעת פועלים לו תורת בעל קנין בממון אשר משם ואילך לא איכפת לנו מדעתו ורצונו כך יד עבד כיד רבו עושהו לקונה ואפי' בע"כ], ואם שהממון נתפס לו באיזה שם מחודש של מה שקנה עבד קנה רבו אבל עכ"פ משפטו כמשפט הקנינים, והיינו שהמה שקנה עבד קנה רבו פועל לו לאדון תפיסת קנין בגופו של ממון וזכייתו משתייכת לגוף הממון בהיות לו עליו תורת מה שקנה עבד קנה רבו, וכשם שהקונה ממון במעשה קנין הרי זכייתו בממון הוא ע"י הענין המסוים החל לו בגופו של ממון להיותו קונה בו כך המה שקנה עבד קנה רבו פועל לו לאדון תפיסת דין בעצמותו של אותו גוף ממון, זה דרך אחד.

השני הוא שענינו פרשת ממון לעצמה ודין ממון בבעל הממון ולא תפיסת קנין בגוף החפץ, והיינו שדיני האדון בעבדו שיהיה לו ממונו ולא כתביעת שעבוד וחוב אלא שכ"ה קיום תורת ממון של האדון בעבדו שממונו יבא אליו, ובכח דין זה יעמוד לו גופו של ממון, וכאשר לכאורה כ"ה ענינו של הניזק בשור התם אשר יסודו בפרשת נזיקין בתביעת התשלום שיש לניזק בהוויית שור זה אליו ורחוק הדבר שיהא שם איזו תפיסה בגופו של שור ממשפחת קנינים[36] אבל ענינו גוף דין זה שמפרשת נזיקין נתבע השור להיות לו לניזק ועיי"ז מתקיים השור לניזק ודינו בו דין בעלים גמור [ואף כל שע"נ החל מאליו ענינו מחמת זכותו ותביעתו של הזוכה שישתעבדו לו נכסי החייב], ובפשוטו כ"ה בכל מתנו"כ ומתנו"ע בהיותם ממון השבט שרחוק הדבר שיחשבו כתפיסת קנין בגופם של מתנות לזוכים בהם אלא שהדין המחייב מפרשת מתנות שיהיו המתנות לזוכים בהם הוא אשר יעמוד להם בהלכות קניני ממון, וכן יראה בירושה שאין זכייתה איזו תפיסת ממון מחודשת שי"ל ליורש בגופם של נכסים מפרשת ירושה אלא יסודם במשפט ממון אשר נאמר בפרשת ירושה שיהא ממונו של מוריש ליורש, ותדע לך שהרי האומר לא יירשני בני נדון כעוקר מש"כ בתורה בפרשת ירושה ואם ענינה של ירושה הוא תורת זכייה מחודשת בגוף הנכסים כי אז אם עלתה ידו של המוריש למנוע אותה זכייה מה עקירה יש כאן ולא נכתב בתורה אלא שהבן י"ל זכיית הנכסים ואם ביטלה המוריש הרי אין לו ולא ראוי לו מידי, וע"כ שיש כאן משפט התביעה בהוויית הממון והמוריש בעקירתו מנע מאותו משפט לקיים את אשר ראוי לו והנו עוקר את הראוי לו ליורש מה"ת והוא "כתוב"[37] בתורה בפרשת הירושה כי זוהי פרשת ירושה בעצמותה אשר בקרא דוהעברתם את נחלתו כתוב משפט ממון שכך צריך במשפטי ממון שבתורה שיעבור הממון ליורש ככתוב בפרשת נזיקין שכך צריך שיהא השור תם לניזק, ואותו צריך מעמיד לו לזכאי בו כל דיני בעל ממון, הלא אלו הם ד' הגר"ח בפ"ח מתרומות דאיכא מ"ד דעובר לית ליה זכיית ירושה אבל שם יורש אית ליה עד כדי למהוי ליה בהא תורת ק"כ להאכיל בתרומה, והיינו שמשפט הממון האמור בפרשת ירושה אית ליה לעובר וסגי בהא לקנין כספו ואילו משפט הבעלות האמור בפרשת קנינים אשר הוא צריך לחול ע"י משפט ממון דירושה אותו אין לו לעובר, הרי להדיא דבתורת ירושה משפט ממון לעצמו טרם חלו תורת קניני ממון.

יש לנו לשאול בזה כיצד הפך זכאי זה להיות בעל ממון במשפטי ממון אשר ניתנו לבעלים כאשר כל כוחו בממון זה היא התביעה מפרשה אחרת אם נזיקין ואם ירושה וחברותיה, ואין אותם פרשיות מעשי קנין אלא משפטי ממון אשר שמם קיים בכ"א מהם כפי ענינו, ואין לו לזוכה בממון זה אלא גוף תביעת אותם פרשיות אשר אינם פרשת ממון בעלים אלא פרשת נזיקין וירושה.

שאלה זו יתכן בשני דרכים, האחד דנימא דאף דיסודם משפט מ"מ אותו משפט מקנה את הממון לזכאי כהקנאת בעלים, דכשם שבעל ממון המקנה את ממונו לאחר הפך הלה להיות קונה בממון אף שלא עשה מעשה קנין בגוף הממון אלא קנהו בכסף מהבעלים ותוכן מעשה זה הוא כלפי הבעלים שנעשה ביניהם ענין העמדת המקח ומהני לו העמדת הבעלים והקנאתם להיות קונה בחפץ גופו להיות בו בעלים לעצמו שלא כבא מכח הבעלים, כך זכותו בקבלת הממון בכל פרשה שהיא הופכתו לקונה בממון, ועדיף מכל מעשה הנעשה ע"י אחר שאין מזכין לו בע"כ ואילו הכא אלימא תפיסתו במשפט הממון להיותה קיימת גם נגד רצונו, [ובזה יבואו ד' הגר"ח בפ"ח מתרומות לענין עובר דתורת יד וזכייה לית ליה לעובר משא"כ משפטי ממון שייכי ביה ולכן אית ליה משפט הירושה ולא תורת קונה הבא מחמתה], ואין דרך זו מחוורת כ"כ.

השנית היא שנאמר שכל פרשיות אלו הפכו בעצמותם להיות שם בעלים אשר עליו ניתנו משפטי ממון, והיינו דנימא דמשפטי ממון אשר נאמרו בבעל ממון הנם משפטים אשר ניתנו לכל מי שהממון ראוי לו מאחד מפרשיות הממון ושם בעל ממון הוא מי שהממון ראוי לו מאחד ממשפטי ממון.

לך שהרי השעבוד נדון ככל קניני ממון והמזיקו מתחייב בפרשת מכה בהמה אם אך יושלם חיובו בהלכות מזיק וענין זה אמור להדיא אף בשעבודי נזקין אשר פרשת נזקין הם בלבד[38] הרי להדיא דעצם החובת נזקין יש בה תורת ממונא דבעלים לכל פרשיות בעל ממון אשר נאמרו בתורה, וזו ראיה מוכרחת לדרך זה, [וד' הגר"ח בפ"ח דתרומות לענין עובר יתפרשו לסגנון זה דריעותא דעובר הוא בעצם המשפטי ממון אשר ניתנו בשם בעלים, דאף דשייך לו תורת היות הממון ראוי לו מפרשת ירושה ובא לו כבר מצב זה מ"מ תורת משפטי ממון דבעלים אשר נאמרו בכל הוויית ממון כזו ואשר ענינם גוף תביעת הממון בהוייתו ובקיומו והעמדתו ענין זה לא ניתן לעובר, כי זו תורת הווייה דממון ובה צריך כח יד וכח בעל ממון, ועוד צ"ת].

לפ"ז צ"ל דגם קנינים הם פרשה מסוימת של הוויית מצב זה דראוי לו הממון, והיינו כי בפשוטו אין בקנינים שום פרשה לעצמה זולת פרשת בעל ממון שמשפטי בעל ממון ענינם משפטו של מי שי"ל תפיסת קנין בחפץ אשר תביעת הוויית הממון אליו במצב זה היא היא משפט הבעלים, וכד נימא הכי כי אז ע"כ שהמצב שעליו חלו משפטי ממון הוא מצב זה שהחפץ לקוח אצלו בתורת קונה וממילא כאשר נרצה להחיל משפטי בעל ממון למי שהחפץ ראוי לו ממשפטים אחרים ע"כ נצטרך לומר שאותם משפטים יצרו לו תורת קונה ולוקח בחפץ כי הרי לא שמענו שני שמות בעל ממון ואם בהלכות קנינים תורת בעל הממון הוא מצב הקונה שבו כי אז לעולם זה משפט הבעלות וזו צורתו, ולזה כ' שאין הדבר כן ואף בקנינים יש פרשת ראוי לו הממון מפרשת קנינים אשר בזה נתפסו משפטי ממון וכאשר כתבה תורה שאדם קונה חפץ ידענו שלקיחת החפץ היא סיבה להוויית הממון אליו ובזה חלו משפטי ממון, ועוד צ"ת].

כאשר הפך השור תם להיות שורו של ניזק [אם בשעת הנזק ואם ע"י העב"ד וכאשר כבר נקבע כיצד תהא הגבייה וככל הנדון בזה בסוגיא דשילהי המניח] אזי מעתה בפשוטו הוא כבר שלו גמור בלא להתלות בדיני הנזק שאין השור עומד ופורע חובו כל יום ויום בהווייתו לניזק כדי שנאמר שתורת נזיקין קיימת לו בכל עת להעמיד לו השור[39], אלא בשעה ראשונה קבעה התורת נזיקין שמפני נזקו הקיים כעת זכאי הוא לקבלה מוחלטת של השור בעת הזאת וזו תביעתו ופרעונו ובכח זה הפך השור לשלו לעולם אם ע"י שהדין הזה הפך לו לקנין בשור ונגמרה תורת נזיקין בחלות קנינו ואם שגופה של תביעת נזקו באותה שעה היא להוויית השור לעולם קבעה לו משפטי ממון עולמיים וכדרך השני, שהשור ראוי לו לעולם במשפטי ממון בכח קיום דיני הנזק של אותה שעה אשר תבעו לו הוויית השור לעולם,[40] וכ"ה בדינא דמה שקנה עבד קנה רבו כאשר נפרשהו כמשפטי ממון של האדון על עבדו אשר דינו של משפט זה שילקח הממון אל האדון לקיחה עולמית, ונסתיים דינו בעבדותו הקיימת בעת ההיא.

הבעל בנכסי אשתו אשר כבר הוכח לן שאין קנינו מוחלט מתחלה לכל ימי הנישואין אלא בכל עת ועת נישואיה מקיימין לו קנינו אם נבא לדון אם יש כאן קנין מתחדש בכל שעה או קנין קבוע וקים הרי הדבר תלוי בדרכים שנתבארו, כי אם נבין את שייכותו בנכסים כתורת קונה בהם אם ע"י שזה גוף דינא דיד אשה כיד בעלה ואם כתוצאה ממשפט הממון אשר לו על אשתו כי אז עלינו לראות כאן קנין מתחדש בכל עת בנכסים וכוחו של קנין זה הוא רק לקנות לפי שעה, אבל כד נימא שאין כאן אלא גוף המשפט שיהא ממון האשה לאישהּ כי אז משפט זה אשר ענינו וקיומו הוא בקנין האישות הקבוע וקיים לבעל באשתו אין אופיו כקנין מתחדש אלא כקנין קיים אשר בכל עת דורש דיניו וכשם שגופה קנוי לו בקנין קבוע דאישות להיות אשתו כך בכלל זה מסורה לו רשותה בממונה, ויתכן מאד דגם כשנאמר דבאדון חל לו קנין בנכסים ע"י משפט הממון שי"ל בעבדו שהמשפט מזכהו את הנכסים אין זה אלא באדון אשר משפטו תפיסת הממון במוחלט בלא שייכות יותר לעבדו אבל הבעל באשתו אשר אין משפטו אלא הוויית הממון בכל עת באישותו אין בהווייה זו משום תפיסת קנין בגופם של נכסים לרגע זה –והרי הקנין הוא תוצאה מכח המשפט ותוצאה לעולם מאוחרת לדבר המסובב אותה שאף אם אינה מאוחרת בזמן הרי היא מאוחרת בסיבתה ואילו קנינו של הבעל באשתו אינו נותן לו זכייה קיימת אשר שייך לדון בה סיבה ומסובב דכשם שאין לו בקנינו אלא שעה זו כך א"א לראות לו בזה שום תוצאות נפעלות זולת גוף הקנין דהיינו משפט הממון עצמו, בינה זאת, וממילא לעולם אנו דנים רק בגוף המשפט והוא קיים וקבוע לו וכמושנ"ת.

זה שאין קנינו של בעל נתפס כקנין בנכסים אלא קנין אישות הוא מוכרח לכאורה מד' התוס' לעיל לו: שכ' דקה"ג דידה אלים יותר משאר קה"ג כיון שאין הבעל בא אלא מכוחה, וראה במלחמות לעיל פ' החולץ שכ' דאף דאית ליה ליבם פירות נכסי צ"ב דידה אין לו פירות נכסי מלוג אף לא באלו שנפלו לה תחתיו דבעל ולשונו בזה הוא כיון שאפי' אחיו מכוחה הוא אוכל זה אינו אוכלן דלא תקנו חכמים ליבם פירות, כוונתו בזה דל"ד לצ"ב כיון שבנכסי מלוג בא מכוחה בכל עת ועת ולא כן בנכסי צ"ב שחל לו קנין מוחלט בשעתו עד מותו, והוסיף רמב"ן שלא תקנו ליבם פירות דהיינו דלא תקשה לך אמאי ירושה אית ליה וכמבואר שם הלא גם בזה הוא בא מכוחה ולזה כ' דפירות לא תקנו לו ליבם ומ"מ החילוק בין צ"ב לנכסי מלוג הוא במה שבזה בא מכוחה ולא בזה, הרי להדיא כמוש"כ.

יתבאר לנו היטיב מה דלולא רווח ביתא יוכל הבעל למכור שדה לפירות על אף שקנינו קיים רק באישותו ולא זכה מתחלה קנין בנכסים לכל ימי הנישואין, דכיון דקנינו קבוע באישותו להיות רשותה קנויה לו ממילא בשליטתו זו ברשותה מעמיד הוא אחרים בנכסיה ואין כאן טענה של קנין מתחדש אלא היא ונכסיה קנויים לו בהאי קנינה ואילו היתה אשה נמכרת הרי היה יכול למוכרה אף ממונה כן, ואף דכוחו בנכסים אינו אלא בתורת משפטי אישות יכול הוא להתפיס אחרים בנכסיה בקניני ממון שבגוף הנכסים דמשפטי ממון דידיה נותנים לו כח אכילת הראוי לו וכח השלטת אחרים בממון להיות בעלים בגופם של נכסים באותו שיעור שי"ל לבעל בקנינו באשה דכשם דכח כילוי לו בדיני ממונו כך כח מכירה לו, והיינו דאף אי נימא דהאדון באמת קונה בגוף הנכסים בתורת קנין היוצא ממשפטי האדון בעבדו ונימא דלעולם כל משפט בעלות צריך לתפיסת קנין בגוף הממון ואילו הבעל אין לו אלא את גוף המשפט דהוויית הממון בדיני אישות, עדיין שייך שיהא לו בזה כח מכירה וכאשר בע"ח הבא לגבות בחובו יכול הוא לגבותו ע"י מכירתו לאחר וגביית דמיו והנו מוכר לאחר קרקע שאינו שלו[41] ע"י גוף המשפט האומר שזכאי הוא בשעבודו לקחת הקרקע לעצמו לכלותה או להעמידה לאחרים ה"ה בנ"ד, דכח מכירה אינו ענין דממילא שמעמיד אחר תחתיו אלא הוא כח העומד לעצמו שבעלים זכאי בהשלטת אחרים על חפצו, והדברים עתיקין.

מבואר ענין מכרה קיים ובטל, אשר מעיקר התקנה מכירת גוף מוחלטת דידה מהניא להפקיע ענינו של בעל אשר אין לו כלום בגוף הנכסים אלא בתורת בעלים על בעל הנכסים להיות לו מהם פירות וכיון שבמכירת הגוף בכללותו אין לו כבר לבעל הנכסים דין על פירותיהם מה יהא לו לבעל, ולזה נצרכנו לתקנת מכרה בטל, אשר על אף שהגוף ודאי נמכר לא הועילה המכירה לגבי הגוף לפירות לימי חייה ושלה הוא[42] להיות שלו, [ואין מקום לטעון דכיון שהגוף עצמו נמכר הו"ל כהכניסה עז לחלבה אשר נחלקו בזה הראשונים, דודאי הכא אחר תקנת מכרה בטל שהעדר הגוף הוא ע"י שאת מכירתו לא ביטלו מפני שאין לו לבעל אלא פירות הרי אנו דנים הכל ביחס לממון הראשון דהו"ל כנתחלקו היא ובעלה היא קיבלה גוף דידה במכירתה והבעל את הפירות בביטול מכירתם ועמידתם אליו כבראשונה].

נא בד' התוס' ריש המפקיד אשר בדבריהם שם מבואר דשני צורות תשלומין יש לשואל פרת מלוג ונאנסה האחד לשלם בהשבת הכל לאשה בתורת נכסי מלוג ויהיה לו לבעל ק"פ בתשלום זה והשני לשלם לכ"א מהן דמי חלקו, ולכאורה יפלא דממ"נ אם חייב הוא שיווי הפירות לבעל ושיווי הקרן לאשה כיצד ישלם בהשבת הכל לאשה דאף דהבעל זכה בק"פ בתשלום ויתכן לחשב זכייה כראויה לשלם נזקו של בעל אכתי הלא ודאי שאין ערך הק"פ בחפץ זה שוה לערכו בחפץ אחר שכל חפץ וחפץ י"ל את שומתו בהתחלקות שבין הקרן לפירות ואין ערך הק"פ שבפרה השוה מאה זוז שוה לערכו בקרקע בת מאה זוז וכיצד ישתלמו הבעל והאשה בהשבת תשלום אחר לתורת נכסי מלוג, ובתוס' מוכח שם דתשלום זה דהשבת הכל לאשה הוא תשלום אחד בצורת נכסי מלוג ולא שני תשלומין לזה שומת הפירות בדמי התשלום ולזו שומת הקרן, ועיי"ש בתוס' הרא"ש.

יראה בזה הוא דשתי צורות התשלום הם כעין שתי צורות המכירה, דכשם דלולא דינא דמכרה בטל היתה היא יכולה למכור הכל בב"א וגם הוא יכול למכור שדה לפירות כך תשלום הנזק יכול להיות באותם שתי צורות, כי התשלום כמוהו כמכירה שמעמיד דמים תחת החפץ והנו כקונה נזקו בדמיו, ובאותו כח שי"ל לבעל לעשות מכירת שדה לפירות שזו צורת הוצאת פירות הראויה לו בדין כך שייך שישתלם הבעל בשיוי זה ואשר ממילא יתקיים דינו בפרה הניזוקה, ואם נקבע תשלום לאשה הרי"ז כעין מכר דידה אשר בכה"ג מכרה קיים בממילא כי ל"ש בגוף הנזק להיות נזקה בטל ותשלום הנזיקין עיקרו ראוי להיות בצורה זו כיון דעיקר החפץ דידה והבעל עלה קרכיב וכמושנ"ת, ואהני תורת מכרה בטל בזה רק לענין שיהיה הבעל זכאי בק"פ בדמי הנזק, ואם כי צ"ת ע"י מי יקבע צורת התשלום –ובפשוטו המזיק משלם היאיך שירצה- ומה ערך לקביעה זו הנעשית לאחר הנזק וכ"ז בלא"ה צ"ת בד' התוס', אבל עכ"פ עיקרם של שני הדרכים נתבאר היטיב.

שנתברר לנו דתורת ממונו של הבעל בנכסים אלו אינו כקונה בהם אלא משפט ממון לו בהוויית נכסיה לו לפירותיהם, כי אז יראה שכל השם גוף לפירות שי"ל לבעל בנכסים אלו אין הכוונה שזה גוף משפטו להיות לו בנכסיה הנהגת ממון בשם גוף לפירות, דודאי אין דינו בה אלא שיהיה לו פירות נכסיה ממש, וכאשר הוכחנו לעיל אות עה שכו"כ מיני פירות יש אשר יהיו לבעל באופן שלא יוכל לזכותם כלל בתורת קה"ג לפירות אלא ששם פירות אשר עליהם בפ' האשה שנפלו יזכם לבעל, וע"כ שאין תפיסתו של בעל בפירות בתורת שראוי לו להיות בנכסיה ענין זה של זכיית נכסיה באותו קנין המכונה קה"ג לפירות, [וראה בבעה"מ לעיל פ' החולץ שכ' דהא דמבואר שם דנכסים שנפלו לה תחתיו דבעל אית ליה ליבם בהם זכייה אין זה אלא לענין ירושה ומכרה בטל אבל לא לאכילת פירות ולשונו בזה הוא ואין ליבם זכות בהם הואיל ולא זכה בהם הבעל בחייו שלא מצינו אכילת פירות ליבם לעולם עכ"ל, והיינו דאף דמצינו לו ירושה לא מצינו לו אכילת פירות, ומדכ' בזה הואיל ולא זכה בהם הבעל בחייו למדנו לכאורה להדיא כדברינו שאין דינו להיות לו בנכסיו גוף לפירות דאילו כ"ה כבר זכה הבעל בהם, ולשון הרשב"א בכתובות פ: בשם הרז"ה דפירות כולן בחזקתה לפי שהפירות לא באו ברשות הבעל], והא דדייני' ליה כבעל גוף לפירות ובדינא דק"פ כקה"ג, היינו מפני דכשם שזה שי"ל בעלות בנכסים להיות לו פירותיהן מיקרי בעל גוף לפירות שסיבת זכייתו בפירות אינה מכח תפיסת קנין בגופם של פירות אלא מכח דין ממון בגוף המוציא את הפירות כך בעל זה שיד האשה מסורה לו ורשותה כפופה לו להמציא פירות נכסיה והנו שליט ברשות ממון זו להמציא לו פירותיהן הרי בעיקרה של רשות ממון זו קיים דין זה שפירותיה יהיו לו ממילא הרי ענינו בממילא בכח ממון זה ממש כקונה גוף לפירות, דכשם דכל עיקרה של שליטת ממון זו שענינה שליטתו בבעל הממון נידונית כמשפט ממון גמור כך שליטת בעלות זו בבעל הממון להיות לו פירותיו מהוה לו ממש דין בעל גוף לפירות, שהרי דינו של בעל בהוויית פירות אינו נתפס בשם הרשות השלטת בפירות לאחר שגדלו ונתלשו אשר אז כבר יחשבו פירות הללו קרן וכנפלו לה פירות תלושין אלא דינו נתפס בשליטת הרשות בעיקרם של נכסים שידו שלטת ברשות זו לאכול ממנה פירות, ממילא תוכן שליטתו היא כשליטת כל בעל גוף לפירות ואית ליה דינא דק"פ אשר נדון אם כקה"ג הוא או לא [ואשר בזה כ' התוס' לעיל לו: דקה"ג דאשה עדיף שאין הבעל בא אלא מכחה והיינו דעודנו קיים מכחה], והא דיכול למכור שדה לפירות לולא רווח ביתא היינו שי"ל כח מכירה בנכסיה לענין זה ע"י דג"ז צורת הוצאת הפירות, דכיון דדינו ברשות ממון זו להוויית פירות שליט הוא ברשות זו להוציא ממנה הפירות ע"י מכירת הגוף לפירות וכח לו למכור להוציא משפטו ככוחו של בע"ח למכור הנכסים לגביית חובו כמושנ"ת לעיל אות פו.

מבואר מה דבריש השואל דנוהו כשוכר ושואל, שאין הכוונה שם לומר שהחילו לו חכמים בנכסיה קנין שעבוד שכירות ואין קנינו אלא בה וברשותה להשתמש בנכסיה בגופם ובאכילת פירות אלא דהא גופא שגוף נכסיה מסור לו לשימושיו כאשר גופה שלו הוא עושהו לשואל ושוכר בנכסיה לכל דיני שאלה ושכירות ומלבד זה י"ל תורת בעל ק"פ כקה"ג בשליטותו ברשות זו לדינא דפירות ואין כאן כל סתירה בין הנך תרי עניני, שאילו בא מכח קנין בנכסים קנין גוף לפירות כי אז נפרדו הגוף והפירות זמ"ז ומה שקיים אצלו הוא בבעלותו ואילו הגוף הנותר לבעל הגוף אינו קיים אצלו כלל אלא לכל היותר כשומר חנם בלבד, משא"כ זה שקנינו אינו חולק כלל בין הגוף לגוף לפירותיו אלא שקנה בה כח להיות נכסיה מסורים לו לשימושיו נמצא דכל נכסיה הם אצלו לקיום דיניו והו"ל בכולהו כשואל או כשוכר[43], ועוד צ"ת בפרט זה.

*

נשוב לד' רשב"א דידן, אשר עיקר המטרה בזה הוא להגיע למצב שיהיה העבד קנוי לאדון הראשון בתורת משפטי הממון דמה שקנה עבד קנה רבו ובלא שתגמר לו בעלותו בזה להיות בעלים גמור מעתה בלא שייכות לעבד הראשון, והיינו דהירושלמי פי' דרשת קנינו שקנה קנין לא ככח האכלה בעלמא לעבדי עבדיו אלא ככח האכלה למה שקנוי לו לא בתורת קנינו הפרטי אלא בתורת קנין קנינו, והיינו שאין לו תפיסת קנין בגופו של ממון זה אבל י"ל תפיסת קנין ומשפט ממון בבעליו ואשר זה יעמיד לו את הממון הנדון כאן,[44] והנה קנינו בנכסי עבדו הוא באמת קנין העבדות אשר י"ל בעבדו להיות הוא ונכסיו לאדונו, ולולא המצאה זו של תנאי דע"מ שישמשו הרי באותה שעה שקנה העבד את עבדו והי"ל לאדון עליו משפט ממון של מה שקנה עבד קנה רבו הרי נגמר קנינו של האדון בעבד השני אם כמי שחל לו קנין ממש בגופו של עבד ואם שקיום דינו של אותה שעה תובע לו הממון להיות לו לעולם וכמושנ"ת לעיל באות פב - פד, וכל כה"ג הו"ל קנין כספו גמור כיון שאין קנינו תלוי מעתה בשום דבר אלא הממון כבר נתבע אליו בעצמותו ואף לכשישתחרר העבד, אבל כאשר כל הוויית הממון אצלו בכל עת ועת הוא בקיום תורת מה שקנה עבד קנה רבו וכל תפיסתו בו הוא תפיסת משפט הוויית ממון עבדו בעת הזאת אליו כי אז לא ידענו מקרא דק"כ שהוא יאכילנו כיון שאין כוחו בגופו של ממון אלא בתורת כוחו בבעל הממון ולאו קנין כספו דידיה הוא אלא קנין כספו דכספו, והוא הוא הנלמד בדרשת קנינו שקנה קנין דג"ז סיבה להאכיל.

גם בסגנון פשוט יותר, דודאי ביסוד ההאכלה מודה הירושלמי שהנה האכלת האדון לקניני קניניו, אלא דבעי' שיהא בזה תורת קניני קניניו, שאם עבדו קנאם בצד חירות שבו אין בזה שם קניני קניניו, וממילא אם מצד דיני הממון אין שייכות לאדון בעבדותו בעבדו באותה תורת ממון שי"ל לעבדו בעבדיו אין בהם תפיסת שם קניני קניניו אלא קנויים הם בצד חירות שבו דהיינו במה שאין לאדון שייכות ולאו עבדו הוא לענין זה, ולכן נצרכנו שעכ"פ תורת מה שקנה עבד קנה רבו יהיה בזה ואז יאכיל בדין קניני קניניו.

למצב זה העמידו הרשב"א באותו תנאי של ע"מ שישמשו לכל מי שירצו, אשר ביסודו התנאי מעכב מלחול קה"ג לאדון שאין לו הרשאה אלא במה שישמשו לו ולא יוכל לזכות בפירותיהם, ואילו היה בא בטענת בעל הממון לפירות ל"ה מאכיל דאין ק"פ מאכיל[45] אבל י"ל כאן מעלת קנינו שקנה קנין, והיינו דמה דהפירות דידיה נינהו הם בכח בעלותו על עבדו אשר הוא בעל הגוף דידהו ממילא י"ל לאדון זה את פירותיהם בתורת בעלות גוף דעבדו אשר הוא זכאי בו בדין מה שקנה עבד קנה רבו, והיינו דבאמת הוויית פירות סגי בה לתורת בעלות מושלמת בין למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ובין למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי ואף לתורת ק"כ, כי אין פלוגתתם וריעותא דק"פ במה שאין בפירות שלימות הממון דודאי לכו"ע ולכל ענין הו"ל הוויית פירות שלימות הממון [וכמוש"כ רשב"ם בב"ב נ. למ"ד כקה"ג דמי שאין גופו עומד אלא לפירותיו], אלא שצורת בעלות ק"פ בעוכריה [למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי או לגבי ק"כ לכו"ע], והיינו דתוכן בעלות פירות הוא בעלות לענין דבר מסוים ושונה הוא מבעלות גוף שאין יחס בבעלותו לענין מסוים אלא החפץ שלו מצ"ע ולו סיבת הבעלות המושלמת אשר בהעדר מפריעים כקנינו של בעל פירות וכיו"ב הרי הכל שלו, מעתה מי שיהיה לו ממון פירות בצורת בעלות גוף אין בקנינו כל ריעותא, ואדון זה הוויית פירות דידיה הוא בתורת היותו בעלים על בעל הגוף ממילא אף שאם באנו לדון בקנינו הפרטי בגוף העבד אין לו אלא ק"פ מ"מ בתורת קנינו שקנה קנין הרי הוא בעלים על בעל הגוף להיות לו ממונו לאכילת פירות והרי אצל עבדו אותם פירות הם בצורת בעלות גוף ושפיר יש כאן קנינו שקנה קנין לתורת ק"כ.

זה קיים גם בנכסי מלוג אשר הבעל בבעלותו על האשה בעלת גוף הנכסים י"ל פירותיהם שכ"ה דין בעלותו עליה, ועיי"ז הוא מאכיל בתרומה בתורת קנינו שקנה קנין [אשר לדעת הרשב"א הלז ע"כ אין האכלתו אלא מדבריהם אחר תקנת נ"מ ואילו הדרשא מוסבת באמת רק על עבדי עבדיו], ומה דדייני' ביה בכמה סוגיות ריעותא דק"פ היינו לכה"ת כולה שאין שם ריבוי דקנינו שקנה קנין ואנו דנים על מה שי"ל בפועל בנכסים אלו ע"י כוחו בבעליהם אשר באמת ג"ז תורת בעלות ממון במה שהוא שליט בממון זה בהלכות ממון ע"י דינו באשה וכח זה תורת ק"פ לו כיון דכוחו בממון הוא באמת רק לענין מסוים והו"ל קנין לדבר מסוים, אבל בתרומה נתרבה תורת קנינו שקנה קנין אשר ענינו דעצם בעלותו בבעליהם בענין אשר יביא לו את הנכסים הוא ניהו גוף הקנין המאכיל שכח לו להאכיל את הקנינים המסורים לקניניו כאשר דינו בקניניו שיהיו נכסים אלו לו אם כתורת ק"כ מחודש ואם ע"י דבזה נשלם שם קניני קניניו, ובזה שפיר לא דייני' ליה ריעותא דק"פ כיון שקנין בעליהם הנו קנין גוף וקנינו בבעליהם אף הוא קנין גמור אשר תורת השימוש ממון דידיה הוא שימוש אשר בעיקרו די בו כאשר יבא בצורת הקנין הנכונה, והרי הוא בא בצורת הקנין הנכונה כיון שאין ענינו שיהיה לו תורת גוף לפירות אלא שיהיה לו אכילת פירות וכמושנ"ת אות פח.

לי מקום עיון בד' הרשב"א אשר צורת הדברים אצלו היא שקנו את העבדים ע"מ שישמשו את רבן ומשמע דדווקא בכה"ג שייכא האכלה דאילו לא חל הדבר בשעת הקנין כי אז לעולם הוא מיתלי תלי וקאי ברצון העבד וכל כה"ג לא יחשב קנין לרבו אף דבשעת רצון העבד יכול רבו להשתמש, וזה צ"ע על עיקר דברינו בכוונת הרשב"א, כי מלבד מה דלדברינו שהנרצה בכאן הוא קנין העבדות בעבד הראשון ולא הזכות בגוף העבד השני אזי צ"ע אם יש ריעותא במה שזכות האדון מיתלי תלי וקאי בכל עת ברצון עבדו, מלבד זה הלא צ"ע דאם יש מעלה במה שקנו העבדים ע"מ כן היינו דממילא נתקיים התנאי שבמנה בשעת קניית העבדים שיחול לו לאדון כח בעבדים הנקנים דחלות זו מיקרי שהמנה משמש לאדון כרצון העבד, וא"כ הלא הדרי' לזכות ממון בגוף העבד ולא לתורת מה שקנה עבד קנה רבו, אלא שי"ל דאה"נ דאהני הא מילתא לענין זכיית האדון בגוף העבדים אלא דזכייה זו עדיין תורת ק"פ עלה ונוסף ע"ז י"ל לאדון בהם גם תורת מה שקנה עבד קנה רבו בלא שעבדו יוכל לחזור בו, דכיון דקנאם ע"מ כן ויש בזה שם שימוש ברצונו בזכות האדון בהם שוב לעולם קיים לו לאדון מצב זה לזכות בהם אף בכח בעלותו על עבדו בכל עת, ועדיין צ"ת].

כאשר הירושלמי חידש דעבד שקנה נכסים ע"מ שאין לרבו רשות בהן ומת כל הקודם זכה בהן הרי בא לאפוקי דלא נימא דהאדון יזכה בהן, והרי ז"ו דלא ס"ד שיהא האדון יורשו של העבד, אלא דס"ד דבמות העבד נגמר כוחו של תנאי, והיינו לכאורה ע"י שנבין שסופו של תנאי זה מהוה כח עיכוב לעבד על אדונו, ולא שנותן המתנה הוא ניהו המעכב על זכיית האדון ונותר בעלים כלפי עיכוב זה אלא העבד זכה בכח עיכוב זה [והדבר צ"ת במקומו] ובמותו בטל כל כוחו ובטלו כל קניניו, ולזה ס"ד דדין מה שקנה עבד קנה רבו רכיב עליה דהאי ממונא לזכות בו האדון מיד בסור עיכובו של עבדו, וקמ"ל הירושלמי דלא כ"ה, אם מפני דהתנאי קעקר ליה לגמרי לכח האדון ואם דעכ"פ במות העבד בטל גם דין זה.

זה הביא הירושלמי לנ"ד אשר משמעו לומר דלולא היה הדין דכל הקודם זכה כבר היה מתקיים פרשת קנינו שקנה קנין אף בזה, והרי לך להדיא כמושנ"ת, דפרשת קנינו שקנה קנין מתקיימת במה שיש לאדון תורת מה שקנה עבד קנה רבו בממון זה אף שלא זכה בקנין פרטי בגוף הממון, ולזה די במה שחל משפט זה אשר משמעותו תהא דכאשר תתבטל זכותו של העבד בזה יבא הממון לאדון, [וזה מתבאר ביותר עם הסגנון השני שכ' באות צ אשר בכה"ג יחשב שפיר קנינו קנינו ולא קנין צד חירות שבו] אבל כיון שאין הדין כן כבר בטל תורת קנין ותורת ממון מקנין זה ולא יאכיל בתרומה בכה"ג, והנה נתבארו כ"ד הרשב"א בזה, והוא כו"פ.

כל האוכל מאכיל

האוכל מאכיל. הנה לדרכם של התוס' דבברייתא נתחדש לנו שלא העבד מאכיל את עבדיו אלא אדונו מאכילם, כי אז בפשוטו כאשר השבנו כל האוכל מאכיל לא הדרי' בה מהאי כללא אלא דאמרנו דעכ"ז יש כלל נוסף הקובע שלא תבא האכלה אלא דרך מי שאוכל בעצמותו ואף שאין האכילה מכוחו הוא [ועי' מהרש"א], וע"ז באה כל הסוגיא דא"כ גם ערל כהן לא יאכיל דאף דלא נעדר ממנו כח כהונה בהאכלה מ"מ בהאי כללא דהאוכל מאכיל אף הוא ראוי להתמעט, וכן מזרע כהן זאת תהא הקו', אלא שעיקרו של ד"ז צ"ת מנ"ל האי כללא ואיה המקרא הממעטו, [ואמנם אילו אמרנו שכח ההאכלה של האדון הוא ע"י שיש בזה תורת אכילה לעבדיו כאשר כ' לדון בזה באות מח ד"ה ואמנם כי אז י"ל דבזה נתפסה הריעותא מסברא דכל שאין אכילה לעבדיו לא תבא אכילה מחמתם, וריעותא זו שייכא גם בפסול ערל, אלא שמלבד שעיקרה של הבנה זו בתורת ק"כ כבר נדחית לנו מאות נז ואילך, הרי גם אם נרצה לפרש הסוגיא עד"ז כי אז ע"כ מה דס"ד לולא הברייתא היה ענין זה דהאכלתו באה ע"י שיש בזה אכילה לעבדיו ואילו בברייתא שמענו דהוא לבדו י"ל תורת אכילה באכילת עבדי עבדיו וכמושנ"ת שם באות מח וא"כ לא הועלנו בסוגיין דבר].

בתו"י יראה דמסקנת הגמ' היא באמת למהדר לקמייתא דהאשה מאכלת ולכן בעי' שיהא בה תורת אוכל, שכן בבארו מאי דס"ד לולא הברייתא הוסיף דהיינו כדמשני כל האוכל מאכיל.

של הרשב"א אשר נתבארה לעיל אות עב שאין בברייתא חידוש על מתני' אלא בהא גופא אשר בברייתא יראה דכח ההאכלה של הקנין אינו תלוי במה שזכה באכילה אלא דבכח קנין שבו יאכיל, אזי מחוור יותר להבין כן דכאשר השיבו בגמ' דכל האוכל מאכיל הדרנא לקמייתא לומר שאין בברייתא תורת האכלה לקנין בעלמא אלא לאוכל.

כל משה"ק בגמ' מערל ומזרע כהן היה שייך להקשות גם מתחלה על מתני', והם קושיות על עיקר הענין שכח האכלה דאוכל צריך להיותו אוכל ממש, ויתבאר ענינם לפנינו, עם ענינו של זרע כהן.

ערל בתרומה

ערל וכל הטמאים שאינם אוכלין ומאכילין. הנה הסברא הפשוטה היתה נותנת דערל הוא איסור אכילה מחודש בתרומה וממילא אין לנו בו אלא איסור אכילה ולא הנאה של כילוי, וכ"כ במנ"ח מצוה רפ"ב שא"צ לראיה ע"ז ובזה יישב שם קו' המל"מ עיי"ש [ועי' לפנינו אות קח], וכ"כ בפרי יצחק ח"א סוס"י י"ב שהוא פשוט מאד, אלא דתמיהא לי דא"כ אמאי קרי' ליה הכא אינו אוכל והלא אוכל הוא אכילת הנאה של כילוי וכי מפני שיש אחת מצורות האכילה האסורות עליו כמאכלות אסורות יחשב אינו אוכל, ומה זה שאמרו פומייהו כאיב להו ולא תכאב לו אלא אחת משיניו, הגע עצמך וכי להאי ס"ד לא יוכל להאכיל את עבדיו הנאה של כילוי וא"כ וכי בדידהו גם נחלק בין אכילה להנאה של כילוי[46].

לכאורה דאף הנאה של כילוי אסורה לערל [וכדעת מוהרש"ק הובא בפרי יצחק שם], והיינו דאין ענינו איסור אכילה בעלמא אלא העדר קבלת תרומה בהיתר דידה ומעין איסורא דזרות [עי' לעיל אות ב],[47] וכ"מ בתשובת בית אפרים יו"ד סי' ס"ב ד"ה ואפשר[48], ועי' במכתבים שבסו"ס חי' רי"ז הלוי אשר דעתו דאיסורא דסיכה ל"ש בתורת מאכלות אסורות אלא במה שדיני החפצא דתרומה להאכל לכהנים עיי"ש (ועי' לעיל הערה 2) ומאחר דהסיכה אסורה בערל כי אז ע"כ לדעתו אף ערל הוא מאלו שלא ניתנה להם תרומה וכן מפורש שם בדבריו, והא דמאכיל עבדיו ול"ח להנאת כילוי דידיה עי' במשנ"ת בזה לעיל אות נג - נד.

כי אז גם הטמא לכאורה בכלל זה, שהרי גם מכל הטמאים הק' כאן שלא יאכילו, ואף דאיכא למימר דטמא אגב גררא נקט, אכתי עכ"פ לר"ע דערל כטמא משוה ליה לקמן עב: ועד. אזי לכאורה אין לחלק ביניהם, וד' הגרי"ז שהובאו לעיל בענינה של סיכה אף הם קיימים בטמא אשר גם לו אסורה סיכה כמבואר בנדה לב., ולמשנ"ת יהיה הטמא אסור בהנאה של כילוי וכ"מ בבית אפרים הנ"ל, ודלא כמנ"ח הנ"ל שהתירו בזה, וחכ"א הק' בזה מסוגיא דנדה הנ"ל דאסרי' התם לסוך לקטנה טמאה שמן של תרומה מפני דסיכה כשתיה ול"ל האי טעמא –אשר לדעת ר"ת אינו אלא מדבריהם- תיפו"ל מפני הנאה של כילוי אם לא דנימא שאין כילוי בשמן הנסוך שהרי אחר יכול להתעגל בו, וצ"ת.

נימא הכי דהערל מופקע מהיותו מקבל תרומה לענין שתהא תורת תרומה להנתן לו כי אז הא דכהן ערל מאכיל היינו מפני דעדיין חשיב בר תרומה כיון שכהונה לו וי"ל סיבה לקבלת תרומה אלא שקבלת עצמו נמנעת בערלותו אבל זכה לעשות קניניו מקבלי תרומה וכמושנ"ת ענין ק"כ לעיל אות טו, והיינו דכיון דמה שנמנעה ממנו קבלת התרומה הוא מפני פחיתות גופו בערלותו אין בזה אלא מניעת גוף קבלת התרומה אבל זכות לו בה לענין שקניניו יקבלוה.

מתבארת היטיב עם דרכם של התו"י אשר נתבארה לעיל אות צד דבהאי תירוצא הדרי' למילתא קמייתא שהאשה עצמה מאכלת וקשיא לן על עיקרא דמלתא שחללות מונעת מקנין להאכיל דכיון דתורת קנין לא פקע מיניה בחללותו אלא שחללותו מונעתו מלהיות מקבל תרומה וכמושנ"ת לעיל אות טז כי אז ממילא דמי לכהן ערל דלא איכפת לן מניעתו מהיותו מקבל תרומה כיון דסיבת קבלה אית ליה והוא בר תרומה וסגי בהא לתת כח קבלת תרומה לקניניו.

השיבו דבאמת כל מי שאינו מקבל תרומה אין בו קבלה זו שיהיו קניניו מקבלי תרומה, ושניא ערל דפיו כאיב ליה וכדפירש"י שבידו למול, והיינו שיש בו תורת מקבל תרומה כיון שפסולו חיצוני ויכול לסור ממנו והנו נדון גם היום כמקבל תרומה לאכילת מהול וממילא אכילת עבדו בכלל זה.

*

מבואר דמאן דאית ליה דאינו אוכל אינו מאכיל אזי עבד ערל לא יאכיל עבדיו, וכבר עמדו בזה אי גמ' דידן פליג עליה דירושלמי דס"ל דפומייהו כאיב להו ל"ח אינו אוכל או דילמא למסקנא דקנין שאינו אוכל קאמר תו ל"ב לחילוקא דפומייהו כאיב להו וקנין ערל לא יאכיל, ויתכן דמתחלה ל"ה סברת פומיהו כאיב להו שייכת לגבי קנין, כי מעלת פומייהו כאיב להו שבידו לתקן יתכן שאינה מעלה אלא כלפי מי שכח אכילתו בגופו ופסולו ארעי והנו נדון בגופו בתורת מקבל תרומה אבל הקנין אשר כח אכילתו הוא במצב מסוים זה דקנין הקיים בו כעת כי אז אם בו פיו כאיב ליה אין כאן תורת תרומה כלל.

זרע כהן

ממזר שאין אוכל ומאכיל. הנה בהשקפה ראשונה יראה דלא הזרע יחשב מאכיל דכיצד יאכיל והוא עצמו זר ופסול, ואף אם נחדש שם זרע כהן לענין האכלת אם[49] הלא אכתי הא לא מהניא ליה שם זה אלא כאשר היא ילדתו או את מולידיו מכהן וא"כ לא למדנו בזה תורת האכלה דבעל שם זרע כהן את אמו, וע"כ אין כאן אלא האכלת אביו שיש לה שייכות לכהן שבא עליה בהיות לה זרע ממנו ומאותה ביאה, ועי' לשון רשב"ם ב"ב קמא: ד"ה דתנן וכו' שאוכלת בתרומה בשביל בנה כהן כאילו בעלה כהן חי, והיינו כאילו נשאה ועדיין קיים עמה באישותו.

יראה מהמבואר במתני' סוף יש מותרות דבי"ל זרע מכהן ומישראל אזלי' בתר אחרון [וכמבואר ברמב"ם ספ"ו מתרומות דגם בת ישראל שילדה מישראל ואח"כ ילדה מכהן אוכלת בתרומה[50]] ואילו הזרע עצמו מאכיל מה ראשון ואחרון יש בזה ותרווייהו קיימי בהדדי כעת ומה מעלה לנולד אחרון, וע"כ דאביהם[51] מאכיל ובזה יש שפיר ראשון ואחרון.

מה דתנן בסוף פירקין דמה דבן הבא מזנות מאכיל הוא יפוי כוחו של בן מכוחו של אב אשר אינו מאכיל בלא קידושין, דאילו היה ענין ההאכלה ענינו של בן כי אז במה יפה כוחו מאביו הלא כשם דאביו אינו מאכיל אלא ע"י קידושין כך הוא אינו מאכיל אלא ע"י לידתו וכי לידה קלה היא מקידושין וכ"א בחלות שמו מאכיל, וע"כ דלעולם האב מאכיל באישותו וכשהאב בא לבדו להאכיל א"י להאכיל אלא ע"י אישות קנויה ולא סגי במה דנעשה ביניהם מעשה אישות ואילו הבן מסייעו להאכיל במעשה האישות לבדו והבן מקיים לו לאב את מעשה האישות בלא קנין.

דלפ"ז צ"ל דמה שבעל מאכיל את אשתו ענינו שייך בשם אישות שביניהם ולא בתורת קנין ושליטת קנין אשר לו עליה, דאילו ממשפחת קנינים הוא כי אז אף להאכלת האב ע"י זרעו אין שייכות עם האכלת בעל את אשתו ועל מה יאמר בזה יפה כוחו של בן משל אב, וע"כ דתרווייהו ענין אחד הם, ונצטרך להבין דבפרשת ק"כ המדבר מענין קנינים כלול גם ענין אישות וטפילת האישות, וצ"ע.

זה יש להוכיח דהזרע נחשב מאכיל מהא דלר"י לקמן סז. אין עובר מאכיל את קניניו מדרשת ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דילוד מאכיל ואין ילוד אינו מאכיל, והרי דרשא זו אמורה לענין האכלת זרע כהן אלא דר"י יליף מינה להאכלת ק"כ, ואי אמרת דאין הזרע אלא מעמיד את אישות האב כי אז מה שנאמר בהאי קרא דאין עובר מאכיל היינו שאין כח לעובר להיות מעמיד אישות אביו ומה זה ענין להאכלת ק"כ, ודוחק לומר דלאו מיניה קיליף ר"י אלא מעיקר הדרשא דס"ל דהיא דרשא כללית לכל צורת האכלה שלא תבא מעובר כ"א מטעמא דידיה, [ועי' לעיל אות נז].

דהזרע מאכיל בכח אביו, והיינו דודאי סיבת האכילה והשייכות לתרומה הוא אישותה עם הכהן ואשר ילדה ממנו, אלא דכיון דעסקי' בכח האכלה אשר ענינו כמושנ"ת לן לעיל אות טו שהכהן בזכותו בשלחן התרומה זכה להעמיד שם את האוכלים מחמתו וכל מאכיל יסודו היות בו תורת מקבל תרומה לענין העמדתה לאוכלים מחמתו, כי אז כאשר אמרה תורה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו למדנו שאין הענין שהאב זוכה בשלחן התרומה להעמיד שם את האשה אשר ילדה הימנו זרע אלא שזרעו זכה בשלחן התרומה להעמיד שם את אמו אשר הולידתו מאותו כהן, והיא תביעת הזרע במשפטי התרומה שאמו תאכל מפני אישות האב, ואף שהיותו זרע כהן לא יזכהו בעצמו באכילה מ"מ יזכהו להיות תחת אביו בשלחן התרומה לענין האכלת האם אשר הי"ל אישות האב והוא עומד תחתיו בשלחן התרומה לענין האכלת אותה אישות [וכלשון הרמב"ם ספ"ו מתרומות שהרי הוא מאכילה כמו שהאכילה אביו – עי' הערה 50 - וכלשון רשב"ם אשר הובא לעיל אות צט], ומה נאה ע"ז לשון יפה כוחו של בן מכוחו של אב, שהבן באמת מאכיל ממש בכח האב ועכ"ז אין האב זכאי בתרומה להאכיל באישות כזו ואילו הבן זכה בשלחן התרומה כח האכלה זו, והנה תביעת ההאכלה והזכות בשלחן התרומה היא של הבן ואילו הרשאתו בה וכוחו הוא בכח כהונת האב ואישותו, [ואשבר את אזנך, אשר הענין בזה הוא כאילו אמרנו שהבן תובע מהאב מזונות לאם, כך תובע מהשולחן הראוי לאב את ההאכלה, ואילו האב עצמו אינו תובע זאת וממילא אין בכוחו להאכיל, בינה זאת].

מה מבואר הנדון בסוגיין וע"ד התו"י שנתבאר לעיל אות צד דהדרי' בהא לדון על עיקר דינא דמתני' אשר מנעה מהחללה זכות התרומה להעמידה לאוכלים מחמתה ובהא אקשי' מזרע כהן אשר הוא זכאי בתרומה להעמידה לאמו, ומפרקי' דדווקא בקנין אמרי' הכי דכל היכא שאין לו תורת קבלה דנפשיה אין שום מעלה לשם קנין שבו משא"כ מאן דאית ליה דינא דנפשיה או תורת זרע.

אחריות דכהן וישראל יחדיו

היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן וכו'. פשטות לשון הגמ' מורה דהקו' היא מבבא דסיפא בכהן ששכר פרה מישראל אמאי לא יאכילנה הרי אחריותה עליו, וכ"ה להדיא ברש"י, ויל"ע לדעת מקשן זה דסגי באחריות גניבה למעלת אחריות אטו רק אחריות גניבה קובעת ואחריות אונסים לאו מידי היא ומה טעם בזה, [ואף אי נימא דאחריות זולא לאו מידי היא דמאי דבעי' הוא רק מי שקיומה של הבהמה על אחריותו, אכתי אחריות אונסים הו"ל נמי קיומה של הבהמה], וא"כ מה לי דאחריות גניבה על הכהן השוכר אכתי אחריות אונסים נמי אחריות היא והיא על המשכיר הישראלי ויש כאן גם קנינו של ישראל.

יתכן והאי מקשן ס"ל שאין לנו עסק באכילת תרומה אלא בעניני פשיעה וכיו"ב שזה הנדון בהאכלת המזונות דהעדר האכלתה פשיעה הויא וכלפי פעולה זו הוא בעל האחריות, או אפשר דכל משמעות האחריות שייכא רק גבי שוכר שהוא חייב באחריותה משא"כ הבעלים אינו חייב באחריותה אלא מפסידה במותה,[52] ואף דאכתי אין כל האחריות על השוכר י"ל דמה דהשוכר פטור מאחריות אונסים אינו מגרע בתורת בעל האחריות דאין זה אצלו אלא פטור אונסים ולא שצורה מסוימת נתמעטה מאחריותו וכיון דנימא דאצל הבעלים ליכא תורת אחריות ממילא תורת האחריות נחשבת מושלמת אצל השוכר, ועי' אות קנא.

בפשוטו יראה דלא איכפת לן מה דגם הישראל יחשב בעל אחריות, ול"ד ככהן וישראל שותפין בבהמה, דהתם קנינם חלוק והשייך לזה אינו שייך לזה והו"ל אכילת ישראל לעצמה אף בדינא דנר לאחד נר למאה וכמושנ"ת לעיל אות ו, אבל שותפות דידן אינה חלוקה בתורת הממון שבה אלא השייך לזה שייך גם לזה וכל כה"ג יתיר הכהן את כל האכילה, ולמדנו בזה שאין ק"כ דישראל פוסל אכילת ק"כ דכהן ועי' לעיל אות נח.

עי' מהרש"א על תוד"ה עבדי צ"ב אשר כ' דעבדי צ"ב לאחר מיתת הבעל קיימי הן ברשותא דידה והן ברשות יתמי ואם יש שם עובר לא יאכלו העבדים מפני חלקו אף דהיא עצמה אוכלת, והנה גם בזה אין שותפותם בתורת חלק קנוי לכ"א אלא דכולו ברשותא דתרווייהו ע"י האחריות והמחסר גוביינא והמהרש"א מונע מהאחד מהם להאכיל, [הן אמנם דכבר תמהו על עיקר דבריו מתוד"ה גזירה דמבואר שם דהיורשים מאכילים אף שהיא חללה, גדולה מזו שמעתי מחכ"א לתמוה מהא דלקמן סז. דחכ"א אין לו בנים אוכלין בשביל אחין -ואמרה רב יהודה בשם שמואל- ואשר בפשוטו קאי על השנוי במתני' עבדי צ"ב דבת ישראל לכהן והרי באין לו בנים אף היא אינה אוכלת וכיצד זה יאכילום יורשיו, ושו"ר דכ"ה להדיא בתוספתא דמכילתין פ"ט מ"ב על בת ישראל שניסת לכהן מת והניחה כמו שהיא עבדי מלוג אינם אוכלים כדרך שאינה אוכלת עבדי צ"ב אוכלין מפני שהן בחזקת היורשין עד שעה שינתנו לה, אבל עכ"פ לא מצאנו סתירה אלא לעיקר דבריו דאית לן למידן בהו דברשותא דתרווייהו הם לענין תרומה אבל אם באמת יהיו ברשותא דתרווייהו עדיין קיימי לן ד' מהרש"א דכ"א מהם יעכב מלאכול].

יש לחלק בזה בין עבדים לבהמה, דבבהמה דאיסורה משום הנאה של כילוי ויש בזה היתר נר לאחד נר למאה סגי תורת ק"כ דהאחד מהם כיון שאין כאן צורת שותפות דקנינים חלוקים, משא"כ בעבדים אין היתר לגופו של עבד לאכול בתרומה אם יש בו גם ק"כ דזר, וד' מהרש"א הלא הם בעבדים ואילו סוגיא דידן בבהמה, ועי' לעיל אות נח ולפנינו אות קי, אולם לדעת ה"ר משה מפונטייזא דבבהמה איכא איסורא דנפש הו"ל לכאורה כעבדים, ועי' לעיל הערה 17.

משמרת בכרשינין

כרשיני תרומה אור"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה, פשטות כוונתם ראויה להתפרש דע"י דעיקרם למאכל בהמה ל"ח אכילת בהמה הפסד אבל להפסידם בעלמא לכאורה לא הותרו, אולם בפ"ב ממע"ש מ"ד מבואר דליכא בהו דינא דשמירה מטומאה, ואמנם ביחס לדינא דמשמרת מטומאה ניתן להבין דכיון דנאכלין לבהמה ובזה מתקיים דין תרומתן[53] ל"ש בהו דינא דשמירת טהרה שאין דין טהרה באכילת בהמה [ואף דתורת תרומה דידהו הוא מפני דחזיא בדוחק למאכל אדם, מ"מ דיני קיומה לא נתקנו מתחלה אלא לאכילת בהמה, וזה לכאורה הטעם דמע"ש חמור בזה מתרומה כמבואר שם כי מע"ש לא ניתן לבהמה ואין בו תורת קיום דאכילת בהמה בטומאה], וזה לכאורה כוונת הירושלמי באמרו בהאי דינא בפ"ד מחלה סוף הל"ד שאין אדם מצווה לטמא אוכלי בהמתו, וי"ל גם דמה"ט נאכלין הן בטומאה לבהמה כמבואר בהאי מתני' על אף שלדעת התוס' בביצה כז: אין תרו"ט נאכלת לבהמה מפני שמצותה בשריפה, כי כשם שאין אכילת הבהמה שבה מחייבת אזהרת טהרה כך לא תחייב את ביעור הטמאה, [ואף לד' ריב"א בתוס' שבת כד: דכל הנאות לא הותרו בתרו"ט אלא בהדי שריפתה התיר הכתוב ליהנות ממנה ונמצא שיש תפיסה לתורת טהרה באכילת הבהמה[54], עדיין י"ל דהך איסורא הוא איסור הנאה מחודש אשר חל בחפצא אחר שחל בה תורת חפץ האסור וילפי' ליה ממע"ש וכמבואר בתוס' שם כה. ולקמן עג: ואין הוא שייך לעיקר דיני שמירת טהרתה של תרומה כדי שההטמאות ממנו תחשב טימוי דיני קיומה של תרומה בטהרתה], אבל איסור הפסד אכילת בהמה למה לא יהיה בה,[55], אלא דא"כ הלא מצינו טעם לאיסור אכילת בהמת ישראל דהא ודאי דמה שנאכלים שלא בתורת כהונה הו"ל הפסד תרומה,[56] וכבר עמד ע"ז באמר"מ סי' י"ג והוכיח ממנה דליכא כלל דינא דמשמרת בכרשינים, ואמנם מילתא דא טעמא בעיא, ועי' ראב"ד עדיות פ"א מ"ח [ובתוס' שאנ"ץ שם].

כאשר נבין שאין אכילת הקנין אכילת אדוניו בפרשת תרומה אלא שהאדון זכה לקנינו היתר אכילה וקבלת התרומה בתורת היתר שבה וכמושנ"ת לעיל אות טו [ועי' אות סט] כי אז יתכן דלא איכפת לן הפסד אותה אכילה, כי גוף אכילת הקנין אין בה כל תורת כהונה ורק היתר האכילה אשר חל לו הוא ניהו תורת הכהונה, ול"ד לאכילת כהן אשר אף דאית ליה היתר אכילה מ"מ גם גוף האכילה הוא אכילת כהונה ואכילה אשר בה עצמה שייך קיום פרשת תרומה ואין להפסידה, אבל באכילת ק"כ אין לנו עסק עם גוף האכילה אלא עם היתירה ואין איסור בהפסד אכילתה, הן אמנם דלאחר שחידשו התוס' ענין הנאה של כילוי שוב י"ל שיש קיום תורת כהונה באכילת הבהמה ויאסר להפסידה, אבל כל עוד לא ידענו מענין הנאה של כילוי י"ל דא"א לאסור מטעמא דמשמרת, [ולפ"ז יאסר להאכילה לבהמת הפקר ודלא כמנ"ח מצוה ר"פ אשר התיר זאת לשי' התוס'].

עי' בפי' המשנה שם במע"ש מ"ג בענינא דתלתן אשר מבואר בדבריו בדעת ב"ה דמותר להפסיד את התלתן ולהביאו לידי שריפה מפני שאינו מאכל כ"כ,[57] ולו יהא דלא איכפת לן הפסד אכילה שאינה ראויה כ"כ אבל אכתי הלא מפסידו מחפיפה ואשר יש בזה קיום תרומה באיסור זרים כמבואר בהלכותיו פי"א הל"ט, וע"כ שיש קולא מסוימת בהנך תרומות[58] באיסורא דמשמרת, ועי' הערה 55, וצ"ת.

איסורא דנפש בהמה

ישנים. וה"ר משה תירץ וכו' כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבעי' שהנפש יהיה קנין כספו כשאוכל בתרומה. הנה קרא דנפש אינו מיותר דהא דרשי' מיניה לעיל נז. דכהן פצו"ד מאכיל בתרומה ולא מצינו דרשת ה"ר משה בתלמוד, וע"כ היה נראה דכוונת ה"ר משה היא דכיון דקרא דק"כ כתיב על כל נפש ונתחדש בזה אכילת כהונה באכילת נפש הקנויה לכהן ובהמה הו"ל ממילא בהאי כללא אשר ממילא מתקיים באכילתה האי קרא דהוא יאכל בו ונמצא דממילא יש באכילתה תורת הנתנות תרומה לכהונה ושוב ענין זה גופא יהפך לאיסור לזרים כיון דאיסורא דזרות הוא שיהא לזר כל צורה דהויא אכילת כהונה, והנה נתחדש בזה איסור על כל תורת שימוש בתרומה אשר יש בה פרשת כהונה אף דבקרא לא כתיב אלא וכל זר לא יאכל קודש, ואמנם כבר נודעו ד' הגרי"ז במכתבים שבסוף ספרו דמלבד איסורא דזרות איכא איסור מסוים בביטול מצות התרומה כאשר תאכל אצל הזר בענין אשר ניתן לכהנים, אלא שדבריו צ"ת [ועי' לעיל הערה 2], גם יל"ע מי הוא העובר על איסור זה שהרי אין תורת ק"כ פעולת שימוש בפועל של הבעלים כדי שנאמר שי"ל מעשה אכילה באכילת בהמתו כדי שיחשב אוכל תרומה בזרות, ובמנ"ח מצוה ר"פ כ' דהמאכילה עובר על האיסור, אלא שדעתו שם דהוא איסור מחודש על אכילת בהמה ואף בהמה דלית לה בעלים אכילתה אסורה לד' ה"ר משה, [ועכ"ז לא אדע מהיכן יבא איסור על המאכיל ואטו הלה שתחב לחבירו תרומה בבית הבליעה בכתובות ל: יתחייב משום זרות,[59] והמנ"ח עצמו במצוה רע"ט הביא ד' המל"מ בפי"ז ממאכ"א אשר תמה על האיסור לסוך קטן ערל בשמן של תרומה דהא ליכא איסור ספייה בדרבנן [וכ"ה בר"ן נדה לב.] הרי שלא ראה בזה איסור על המאכיל, אלא שיתכן לחלק בזה בין איסורא דזרות אשר ענינו הנתנות התרומה שלא לכהונה לבין איסורא דערלות אשר לדעת המנ"ח עצמו אין איסורו ממשפחה זו אלא מדינא דמאכ"א כמוש"כ לעיל אות צה, ועי' לעיל הערה 48].

לשון התו"י וכל הראשונים אשר הביאו בכמה דוכתי את ד' ה"ר משה לשון כולם מורה שלא כדברינו בד' ה"ר משה אלא שהוא איסור מחודש הנלמד ממה שהתירה תורה אכילת בהמה בתורת ק"כ ש"מ דבל"ז אסור, והדברים צ"ת דהא ליכא קרא יתירא שנאמר שראינו בו שהצריכה תורה היתר באכילת בהמה, וצ"ע.

ישראל ששכר פרה מכהן וכהן ששכר מישראל

ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע"פ שמזונותיה עליו, אור"י היינו משום דבהמה האוכלת היא ק"כ של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו, עכ"ל, והיינו דאילו ל"ה השוכר מאכילה אלא בשמזונותיה על המשכיר וכדעת תוס' בע"ז כי אז אין הכרח לפרש הנדון כאן בתורת ק"כ אלא בהלכות הנאה של כילוי, והיינו דההנאה נחשבת ע"ש המשכיר דאכילתה דידיה היא, ואף דגם חלק השכירות מתפטם מ"מ ל"ח שימוש דשוכר שאין השוכר בשעבוד שכירותו אלא כמקבל הבהמה מהמשכיר לאחר אכילתה וכאילו קנה אותה לאחר האכילה, אבל אם מזונותיה עליו כי אז אכילה דשוכר היא ושוב ראוי לאוסרו מתורת הנאה של כילוי כיון שבאמת נהנה בגוף הבהמה ואף שגם המשכיר נהנה -וכדמוכח מדינא דסיפא דהיות המזונות על השוכר הכהן אינו מתיר האכילה וע"כ הוא מפני הנאת המשכיר הישראלי- אין בזה כל היתר ברישא כאשר המשכיר הוא כהן, דהו"ל כשותפים בגופה של בהמה אשר אין הנאת האחד מתרת את של חבירו בתורת נר לאחד נר למאה וכמושנ"ת לעיל אות ו, ולכן אין היתר בסיפא ע"י מה דמזונותיה על הכהן השוכר כיון דגם המשכיר הישראלי נהנה באכילת בהמתו וכאשר שניהם נהנים אין כל היתר, וע"ז באו ד' ר"י דמותר להאכילה אף בגוונא דהמזונות על הישראל השוכר, ומפני שיש כאן תורת ק"כ דכהן דממילא גוף אכילת הבהמה היא אכילת כהונה ושוב לא איכפת לן כלל מהנאת השוכר אשר נהנה בממילא מאכילת כהונה ועדיף בהרבה מנר לאחד נר למאה וכמושנ"ת שם אות ו ד"ה וע"כ [ועי' אות נד], וע"ז הוסיפו התוס' דישראל אין נהנה אלא הדמים וכו' דהיינו דכיון שגוף האכילה יש בה תורת ק"כ שוב א"א לדון את האכילה כאכילת השוכר מפני מה דמזונותיה עליו דאין זה אלא כמוכר תרומה לכהן, אבל לולא היינו דנים כאן תורת ק"כ בגוף האכילה[60] ול"ה בזה אלא אכילת המשכיר בהנאתו באכילת בהמתו כי אז מה דמזונותיה על השוכר יעשוהו כבעלים בגוף האכילה והנו נהנה בחלקו בפיטום הבהמה ואין לו בזה כל היתר.

התוס' אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו ק"כ דכהן הוא דשכירות לא קניא, והיינו דאחר שנתברר להם שיש תורת ק"כ באכילת הבהמה ממילא אילו נחשבה הבהמה אף ק"כ דהכהן השוכר כבר היה מותר להאכילה ולא איכפת לן מה דהמשכיר נהנה באכילת בהמתו כיון דגוף האכילה היא אכילת ק"כ דכהן, ואף דהיא גם ק"כ דהמשכיר הישראלי -כאשר כבר נתברר להם מכח רישא דמתני'- לא איכפת לן בזה כלל דס"ל לתוס' שאין ק"כ דזר פוסל אכילת ק"כ דכהונה [עכ"פ בבהמה עי' לעיל אות קו], ולזה כ' התוס' שאין היא ק"כ דכהן כלל דשכירות ל"ק.

מדבריהם דאילו שכירות קניא ל"ה בזה כדי להפקיע תורת ק"כ מהמשכיר אלא תרווייהו הי"ל תורת ק"כ, ובכה"ג לדעתם מותרת האכילה, ולכן לא הוסיפו ענין זה דשכירות לא קניא אלא בסיפא ולא ברישא, והוא מה דבע"ז טו. לא הוכיחו בגמ' מרישא דמתני' דשכירות לא קניא [והתוס' שם הוכיחו מכח זה דברישא אין היתר אלא כשמזונותיה על הכהן ודלא כתוס' דידן, ואילו תוס' דידן ס"ל כמושנ"ת] דברישא שפיר מאכילה אף אי שכירות קניא דמ"מ היא ק"כ דהמשכיר [וכבר נתבאר בזה לעיל אות לז ועי' אות לח], והנה נתבארו ד' תוס' דידן דבר דבור על אופנו בדקדוק נפלא.

בע"ז פליגי על תוס' דידן וס"ל דברישא אם יהיו מזונותיה על הישראל השוכר יאסר להאכילה, ושני הוכחות להם בזה, האחת ממה דלא תנן האי חידושא ברישא דאע"פ שמזונותיה על הישראל מותר להאכילה, והוכחה שנית מהא דלא מוכחי' התם מרישא דשכירות ל"ק ואילו רישא מיירי אף במזונותיה על הישראל א"א להתירו אי שכירות קניא משא"כ אם אין היתר אלא כאשר מזונותיה על הכהן המשכיר.

יראה דכל פלוגתתם עם תוס' דידן הוא בהא גופא דהתוס' שם לא ס"ל כלל תורת ק"כ בבהמה וכאשר אין תורת ק"כ בהסקה תחת תבשילו הקנוי לו בכספו, וכל הנדון לשיטתם הוא בהלכות הנאת כילוי הנאה זו למי, והסוגיא שם אשר דנה אי שכירות קניא שייכא בהא, דאי שכירות קניא חשיבא הנאת שוכר בלבד ולא איכפת לן כלל מחלקו של משכיר דדייני' אכילתה עכשיו כאוכלת אצל השוכר בלבד ובתנאי שיהיו מזונותיה על השוכר, ואי שכירות ל"ק חשיבא הנאת משכיר, ובזה הוקשה לתוס' שם אמאי לא הוכיחו שם מהרישא דשכירות ל"ק דלכן מותר לשוכר הישראלי להאכילה, ומזה הוכיחו דברישא מיירי במזונותיה על המשכיר דכל כה"ג הו"ל השוכר כמקבל מהמשכיר בהמה אחר האכילה ולכן אף אי שכירות קניא לא תחשב בזה אכילת השוכר, אבל אם מזונותיה על השוכר אסור באמת ברישא אף לפי המסקנא דשכירות ל"ק דמ"מ יש כאן גם הנאת שוכר בחלקו, והוכחת הגמ' היא מהסיפא אשר נאסר לכהן השוכר להאכילה אף דמזונותיה עליו דש"מ דשכירות ל"ק ולכן יש כאן גם הנאת משכיר ומי יתירנו.

של דבר אם המזונות על המשכיר לעולם נחשבת האכילה אכילה דידיה, ואם המזונות על השוכר אזי אם שכירות קניא נחשבת אכילה כולה דידיה ואם שכירות ל"ק יש כאן אכילת תרווייהו כ"א בחלקו אשר בכה"ג בהיה האחד מהן ישראל אסור להאכילה, ובזה באו ד' התוס' שם אשר יתכן היה לומר דכיון דשכירות ל"ק אזי גם כאשר המזונות על השוכר אין כאן אכילת שוכר אלא אכילת משכיר בלבד, והוכיחו התוס' לא כן מתרי הוכחות, חדא מדלא תנן האי חידושא ברישא והיינו שהרי בסיפא שנינו חידוש זה דהיות המזונות על הכהן השוכר אינו מתיר כיון דשכירות ל"ק יש כאן אכילת משכיר ולמה לא תנן האי חידושא ברישא אשר הוא חידוש יותר גדול כי מהסיפא לא שמענו אלא שיש כאן גם אכילת משכיר ואילו ברישא אי תנן בה דהמזונות שעל הישראל השוכר אינם אוסרים הרי נשמע שאין כאן כלל אכילת שוכר אלא אכילת משכיר כיון דשכירות ל"ק, ועוד דלמה לא הוכיחו שם בגמ' דשכירות ל"ק מהרישא דאי שכירות קניא ודאי דאסור כה"ג שהמזונות על השוכר, וע"כ דברישא מיירי דווקא שהמזונות על המשכיר דאילו הם על השוכר אזי אף אם שכירות ל"ק מ"מ נהנה הוא בחלקו, וכיון דמיירי במזונות על המשכיר שוב גם אי שכירות קניא נדון השוכר כמקבל מהמשכיר בהמה אחר האכילה.

דידן היו מודים לכ"ז אילולא דס"ל דיש תורת ק"כ בבהמה כמבואר בדבריהם דבזה שורש פלוגתתם על התוס' בע"ז, ואשר ממילא מתני' וסוגיא דע"ז מיירי בענינא דק"כ ובטלו כל דיוקי התוס' בע"ז, כי מה שלא הוכיחו בגמ' שם דשכירות ל"ק מהרישא היינו מפני שאין כל הוכחה באמת וכמושנ"ת באות קי, ואילו מה דלא תנן ברישא האי חידושא דאף אם מזונותיה על הישראל מותר היינו מפני שאין בזה כל חידוש, כי לשיטתם דהקובע כאן בדיני התרומה הוא תורת ק"כ כי אז מה דתנן בסיפא אע"פ שמזונותיה על הכהן אין ענין החידוש בזה שייך להלכות שכירות לדון מי מאכילה דמה זה ענין לתורת ק"כ וע"כ דכוונת התנא לחדש דלא נימא שיש היתר מחודש ע"י מה דמזונותיהן על הכהן וכענין החידוש במשנתינו לגבי עבדי מלוג וכמושנ"ת לן בארוכה בזה בריש פירקין, [וכ"מ מד' הר"י מסימפונט בסוף תרומות אשר דימה ענינא דמזונות דהאי בהמה למזונות ע"ע הקנוי לכהן], ואין לזה שייכות עם הנדון ברישא אשר שם אין צורך לחדש כלל ענין המזונות.

כ"כ לעיל אות ט דלכאורה אין ספק דמה שהוקשה לתוס' בע"ז אמאי לא תנן ברישא דמתני' אע"פ שהוא חייב במזונותיה הוא מכח מה דהאי חידושא נשנה בסיפא דמתני' דאל"כ מי גילה להם כלל שהוא חידוש הראוי להשנות במשנתינו וע"כ דבסיפא חזו ליה, וא"כ למדנו שכוונת החידוש בסיפא הוא מהאי ענינא אשר דנו בו התוס' ברישא ואשר לדברינו כאן הנדון בזה הוא שהיא נחשבת אוכלת אצל השוכר, וממילא אף מה דתנן הכי במשנתינו לגבי עבדי מלוג חידוש זה דאע"פ שהוא חייב במזונותן לא יאכלו אף הוא מתפרש בענין זה דאל"כ אלא שנפרש בו בדרכים אחרות –אשר כבר נתבארו לנו לעיל במקומו בריש פירקין- כי אז מנ"ל לתוס' בע"ז דלא זה הוא כוונת התנא גם בשכירת בהמה, וע"כ דגם במשנתינו הוא הנדון, ונימא דמתני' נשנית קודם תק"א ודייני' ליה לבעל כשוכר ולא כלוקח כמבואר בהשואל צו: ולכן שייך לומר בו שאכילתה בימי השכירות דידיה הויא[61], ונצטרך להבין דענין זה יוכל להתיר גם אכילת העבדים עצמן, [והיינו דלגבי בהמה אין לנו עסק אלא עם הנאת משכיר ובהא אמרי' דס"ד שאין האכילה אכילתו של משכיר אע"פ שנהנה בה, אבל בעבדים שהנדון להתיר להם עצמם היה מקום לומר דאף אי ס"ד דמה שיש הנאת כהן בגוף אכילתם מתיר להם האכילה מ"מ אין השוכר אלא כשותף ואין אכילת גברא דידהו כולה שלו דנימא דכולה השתמשות דידיה דהא מ"מ יש כאן חלקו של משכיר ורק לגבי תורת הנאת כילוי דמשכיר הענין מבואר דס"ד דאין כאן תורת משתמש לדידיה בעצמותו אלא הנו אוכל אצל השוכר, ולזה כ' דלדברינו נצטרך לומר דגם אכילת העבדים עצמן ס"ד להתיר ע"י אכילת השוכר אשר תחשב עתה כולה אכילה דידיה].

לא נאבה בזה, כי אז לכאורה נצטרך לומר דענין המזונות בתוס' בע"ז הוא שהם אוסרים מצד גוף ההנאה שיש בהם הלא היא הנאת דמים אשר התוס' כאן הרחיקוהו מלהיות נדון בעניני תרומה[62] ואילו התוס' שם ס"ל דהוא קובע בעניני תרומה והוא גם הנדון במתני' דידן, וכבר נתבאר לנו דרך זה בריש פירקין, ולפ"ז פלוגתת תוס' דידן עם התוס' בע"ז אינה תלויה בנדון אם יש תורת ק"כ בבהמה או לא כי אילו הנאה זו אסורה אזי אין הק"כ תשובה לזה כלל וכמבואר בד' התוס' דידן, אלא פלוגתייהו בהא גופא אם הנאת דמים חשובה הנאה או לא, ותוס' דידן כאשר פתחו דבריהם לומר דהק"כ מתיר הנאת המזונות באו לאפוקי דלא נימא שהיות המזונות על השוכר יחשב הנאת הכילוי אשר בבהמה כהנאה דידיה וכמושנ"ת באות קט ולא לזה נתכוונו התוס' בע"ז אלא לגוף הנאת הדמים שבמזונות.

פסחים לד: מבואר שיש תורת ק"כ בבהמה ואעפ"כ כשמזונותיה על הישראל השוכר אסורה מפני הנאתו, ובכהן ששכר פרה מישראל ומזונותיה על הכהן כ' שם דא"א לאסור אלא או מטעמא דנפש או מגזירה שמא יאכילנה יותר מחיובה אבל הנאה ליכא לישראל, והנה בפשוטו עצם הענין שהמזונות מוטלים על אחר לא יפקיע תורת הנאה מהבעלים אשר הנאתו בגוף פיטום הבהמה, וא"כ כוונת התור"פ הוא מחמת השכירות שבזה שע"י שמזונותיה על השוכר נחשבת הבהמה כאוכלת אצלו והבעלים כמקבל ממנו את הבהמה אחר אכילתה ואף אם שכירות ל"ק, אלא דלכאורה אם בזאת עסקי' אזי בישראל ששכר מכהן הי"ל לק"כ להתיר וכאשר הוכחנו לעיל אות לז מהא דעבדי החללה יאכלו מדין קנינו שקנה קנין [ואולי לסברא שכ' באות נד עיי"ש אין ראיה מאכילת עבד אשר ע"י התורת ק"כ הפך להיות בעצמו מקבל תרומה וכמושנ"ת באות טו לאכילת בהמה דל"ש בגופה תורת קבלת תרומה עי' אות סט, וצ"ת], וע"כ לכאורה דהנדון שם הוא מצד גוף הנאת דמים ואשר בזה באמת לא יהא היתר מתורת הק"כ שהנאת דמים היא

כמוקדמת לתורת האכילה שבק"כ ואין לה שייכות עמה כלל וא"א שאכילת הכהונה שלבסוף תתיר את הנאת הדמים של הישראל וכבר נתבאר כזאת לעיל אות ח, ואף ע"ז יאמר תור"פ דאם מזונותיה על השוכר אין המשכיר נהנה כלל, וצ"ת.

דמגופה דסוגיין יראה לכאורה דתורת ק"כ יקבע היתר בבהמה והיינו ממד"א הכא דאי שוכר חשיב בעל אחריות י"ל להאכילה לד' רב יהודה, דאי נימא דבבהמה ל"ש כלל תורת ק"כ וכל הנדון הוא הנאה למי כי אז אף אי נימא דגם אחריות יוכל לקבוע אכילתה כאוכלת אצל השוכר וכההיא דשכירות קניא, אכתי מה זה ענין למאי דס"ל לר"י דאחריות עביד ליה תורת ק"כ בעבדים, ובגמ' משמע דההאכלה דקאר"י במשנתינו ומה שבקשנו גבי שוכר ענין אחד הוא, שמא תאמר דלדעת התוס' בע"ז מאי דס"ל לר"י דבאחריות מאכיל עבדים בתרומה אף הוא אינו מענינא דק"כ [כד' הריטב"א כאן דחשיב ליה קנין כל דהו, וכדמוכח מתוס' ד"ה עבדי דמה"ט דחשיב כספו לענין תרומה יחשב גם עבדו לענין שו"ע] אלא דע"י דקיומה באחריותיה הויא אכילה דידיה וד"ז יוכל להתיר אף אכילת העבדים דאינהו אכלי בהדיה דאכילת כהן [והארכנו בזה בריש ספרנו זה ועיי"ש אות ה ואות ז], הא בורכא דא"כ מה טעם במאי דאסיק' דבעי' גם אחריות זולא מה ענין זולא לאכילתו ולקיומו,[63] וע"כ דהלכות בעלים בקשנו כאן והנדון הוא בתורת ק"כ, וש"מ שיש תורת ק"כ בבהמה, וממילא ע"כ ד' התוס' בע"ז יתפרשו דגוף הנאת הדמים היא האוסרת וכמושנ"ת באות קיג.

צאן ברזל

המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו. סוגיא עמומה ורבת סתירות בתחלת העיון, מצד אחד יאמר בה דלר' אמי הרי אלו שלו ולא כן לרב יהודה, ומצד שני יאמר בה דמודה רב יהודה דמחסרא גוביינא ואין לה בהם אלא שעבוד הנפקע ע"י שחרור, ולעומתם מבואר בגיטין מד: דאף לר' אמי לא קני ליה לגופיה, מצד אחד מבואר בה דאף לרב יהודה י"ל ליורשי הבעל כח הפקעה מידי שעבוד ויוציאו את העבדים בשו"ע לדעת התוס' בד"ה עבדי צ"ב, ומצד שני מבואר שם בתוס' דהאשה מוציאה בשו"ע לאחר מיתת בעלה, וברמב"ן ורשב"א גיטין מד: מבואר דאף לר' אמי יכולה היא להוציא בשו"ע כל עוד לא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל[64] בו בזמן שהבעל מוציא בשו"ע, והנה כאשר האשה חבלה בעבדה דנים את הבעל ויורשיו כבעלים ולה שעבוד בעלמא, וכשהבעל או יורשיו חבלו בהם דייני' איפכא, ועוד תמיהות רבות וסתירות ודקדוקים רבים אשר יפרשו לפנינו במהלך העיון בסוגיא עם הנעלם הגדול מהו איכותו וענינו של משפט ממון זה הקרוי בשם צ"ב, ועלינו להדרש תחלה לברר יסוד קנינו של הצ"ב אשר ממנו יצמחו כל אותם פרטי דינים הנראים כסותרים זא"ז, וזה החלי בעזה"י.

זאת ברור וא"צ לפנים דאף לד' ר' אמי שהבעל מעכב לעצמו את הנכסים לעולם והנו חייב דמיהם של שעת קבלתם ומיד עם קבלתו אותם דיני בעלים לו ורב ספרא כינהו בשם והן שלו עכ"ז אין קנינו מושלם בהם כקונה מקח ומתחייב בדמיו, ושמם מעיד עליהם שהם צאן ברזל לנותן ולא מקח אשר יצא הימנו, ולמה יזכו כלל לשם מיוחד אם אין ענינם אלא מקח שלא הגיע זמן פרעון דמיו, ומה זה אשר כינם התנא בשם אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו כאשר המה שלו במושלם, ולשון רמב"ן ורשב"א בגיטין מד: דלהכי קרו להו צ"ב דקביל עליה בעל אונסא וזולא כדאיתא בפ' איזהו נשך ולא דהו"ל לחלוטין, ושם באיזהו נשך דעת אביי דאיכא צ"ב דלא קביל עליה אונסא וזולא וע"ז באה השגת רבא דאין שמן זה נכון אלא בדקביל עליה אונסא וזולא והרי לד' אביי ודאי שלא נעשה כאן כל מקח ולא הוסיף בזה רבא אלא ענין אונסא וזולא,[65] וגדולה מזו מבואר שם ברמב"ן ורשב"א דאף לד' ר' אמי מה שאין האשה מוציאתם בשו"ע הוא מפני דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל כההיא דנכסי מלוג[66], הרי שהיא עדיין כבעלים תחשב וקנינו בנכסים צריך לאלמוה רבנן כדי למנוע ממנה לשחררם.

מי שמת איפליגו אמוראי בנפל הבית עליו ועל אשתו נצ"ב בחזקת מי, ולא תלו הדבר בפלוגתת ר"א ור"י [ועיי"ש ברשב"ם שפי' טעמיה דר' יוחנן דאמר דבחזקת יורשי הבעל הן שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ויכול היה למוכרן, והנה זו דעתו של ר"א שיכול למוכרן, אבל לא תלה טעמם של החולקים על ר' יוחנן בר' יהודה לומר דפליגי על היכול למוכרן, ובטעמיה דמ"ד יחלוקו כ' דלשניהם יש טענת חזקה היא הנעלת ליה מבי אבוה והוא מתוך שקיבל עליו אחריות קנאן והרי הן כממונו, הרי דלא פליג האי מ"ד על היכול למוכרן,[67] ולשון רש"י בכתובות פ: הוא דבפ' מי שמת מפרש בחזקת מי הם מוחזקין אי בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו או בחזקת יורשי האשה שהיו שלה], גדולה מזו ראה אשר בירושלמי בפירקין סבר ר' יוחנן דאין הבעל יכול למוכרן ור' אלעזר פליג עליה ואילו בההיא דמי שמת ר' יוחנן הוא ניהו מ"ד בחזקת יורשי הבעל ור' אלעזר ס"ל בחזקת יורשי האשה, ואילו יש כאן מקח גמור וחוב דמים מה טעם שלא יהיה בחזקת יורשי הבעל בהאי ספיקא כספיקא דמנה ומאתיים שם וככל ספק חוב שהנתבע מוחזק אף בקרקע אפותיקי.

מה דאיתא שם בגיטין דלא קני ליה בעל לגופיה פירש"י שם דאי מיית או מגרש הדרי לה, וביאר הרמב"ן דאע"פ דקיימי' אליביה דר' אמי שהדין עמו אם רצה לומר דמים אני נותן מסתמא לגבותן היא הן עומדין דלהכי קרו ליה צאן ברזל דקביל עליה בעל אונסא וזולא כדאיתא בפ' איזהו נשך ולאו דהוו ליה בחלוטין ואינן נעשין מטלטלין אצל בניו דבאיתנייהו אין לה תביעה אלא עליהן וכדאמרי' לענין בכורה התם דהו"ל יד גוי באמצע משום דמיחדי ליה וכ"ש בקנסא דרבנן דלא מיקריא מכירה עכ"ל, וכ"ה ברשב"א שם, והנה דבריהם אלו נוטים להתפרש שאין שם אלא גוף הענין המבואר בב"מ שם דאי לא משכח נכרי מעות תפיס לה לבהמה[68] ואשר לכאורה אין מעלתו אלא תורת אפותיקי מסוים אשר בהשתיירה לבעלים ראשונים י"ל יותר תורת קנין וכמבואר בתוס' שם, וכיון שעומד לכך סגי בהא למניעת קנסא דמכירת עבדו לחו"ל ועיי"ש במאירי, אולם עיי"ש במהרש"א שכ' בביאור ד' רש"י דאי לית ליה מילי אחריני לא נפיק גופיה מרשותה ואם נתארמלה ונתגרשה דידה נינהו[69], ובחי' המיוחסים לתלמיד הרמ"ה ונדפסו גם ע"ש הריטב"א כתוב דלא קני ליה לגופיה עד דיהיב דמים, הרי דלדעתם מתברר קנינה של האשה במה שהנכסים שבים אליה כשאינה נפרעת ממקו"א שבהעדר דמים ממקו"א הרי אלו שלה ממש, [וזאת על אף שבסוגיין מבואר דכשזכאית לגבותם מן הדין דהיינו לרב יהודה שהדין עמה אזי גבייתה זו תחשב מחסרא גוביינא וגביית שעבוד בעלמא אשר שחרור יפקיענו], ואף אם רמב"ן ורשב"א פליגי ע"ז וס"ל דגם בשוב חפץ זה עצמו יחשב כפרעון דמיה אכתי בעיקר הענין דקנינו תלוי במה שיש תורת פרעון לדמים לא מצאנום חולקים, והנה מצאנו כבר תחלת אחיזה בקנין המורכב הלזה אשר ממנו נחל לחקור דרכיו ותוכן עניניו, הלא הוא הענין אשר העדר פרעון מקיים את בעלות הנותן בנכסים.

*

שורש קניני צ"ב וקיומם בחיוב האחריות

עלינו לברר שרשו של קנין זה מהיכן בא, כי שתים הנה קוראותיו של הצ"ב בהם יתייחד משאר קניני פירות הלא המה זכותו של מקבל וחובתו, ושניהם נשנו במשנתינו "אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו", וזאת מלבד מה דהדין עמו לר' אמי ואף רב יהודה לא נחלק עליו אלא משום שבח בית אביה [דלו יהי שהשבח בית אביה ביטל כל תורת הדין עמו הרי עכ"פ חזי' דלכו"ע יש סיבה בתורת צ"ב שיהיה הדין עמו], והיה עולה על הדעת לבקש שורש הענין בזכויותיו, והיינו ע"י איזה צורת קנין מסוים שקנה המקבל ואשר נתחלק בענין מסוים בינו לבין הנותן.

מאחר ששנינו במשנתינו טעמא דהבעל מאכילם בתרומה הואיל והוא חייב באחריותן וזאת על אף שביחוד צורתם שנה התנא גם מה דהותירו הותירו לו, למדנו בזה כי שורש הכל הוא מה דהוא חייב באחריותן ותוכן אחד הוא מה דמתו מתו לו ומה דהותירו הותירו לו וכולה תקרא בשם חייב באחריותן, שמה שהאחריות עליו קובע לו כל השינויים הנעשים בדמיהם לזכות ולהפסד.

ר' אמי אשר תלה אכילתן במה דהדין עמו ע"כ יודה דכ"ז בא מכח מה דחייב באחריותן שהרי כך שנינו במתני', ואף דרב ספרא השיב על ר' אמי מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני, הרי לא אסיקו מהא תיובתא ע"ע ד' ר' אמי, וע"כ שגם לדבריו שורש הכל הוא החיוב אחריות, אלא דכלפי מאי דס"ל לר' אמי דלא די בחיוב האחריות אלא במאי דמסקי' מינה שלו בדרגת הדין עמו השיב רב ספרא דא"כ הו"ל לתנא לאסוקי האי מילתא ויתכן דבזה באמת איתותב ר' אמי והוכח לן דסגי בחיוב אחריות [על כל גווניו דהיינו מתו מתו לו הותירו הותירו לו] כדי לאכול בתרומה אבל עכ"פ ודאי דגם לר' אמי שורש הכל הוא החיוב אחריות דאל"כ אזי באמת קשיא עליה מפני מה תנן הואיל והוא חייב באחריותן כאשר השלו שבהם מאכילן, [ואין תימר דתרווייהו ראויים להאכילם הן השלו והן החיוב אחריות, אכתי מאי ס"ד דר' אמי להביא מתני' לראיה לדינו כאשר במתני' מפורש אכילה מטעמא דאחריות, וע"כ דמה דשנה תנא שייך לדינא דר' אמי][70].

שער מ"ג ח"ג הביא תשובת רב האי שכ' דדינא דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד לא נאמר אלא בגוונא דאית ליה למגבי מנכסים אחרים, וכ' שם דהיינו אצטלא דפרסוה אמיתנא דאמרי' התם דאית להון שלומי, ולא נמצא כזאת בגמ' ואף אי גריס רב האי כגירסא אשר ברי"ף דאילו מיגניב בעו יורשין שלומי אכתי מנ"ל דאית להו לשלומי מאי דבעו, וע"כ לכאורה דאי לית להו לשלומי פקע קנינם בביטול האחריות, כי המחויב בגופו באחריות כבר מת ואין היורשים נתבעים בזה אלא בנכסים שירשו ממנו ובהעדרם הו"ל כביטול אחריות שכבר אין כאן מקום אשר ישא את האחריות ולא יוכלו לאוסרו בהנאה,[71] ולמדנו לכאורה בדבריו דקנינו של מקבל תלוי ועומד בחיוב האחריות ובקיומו, ואם לא נאבה לחדש כאן מלבנו תנאי חיצוני בקנינו דבהעדר האחריות בטל קנינו אזי יהיה מוכח בזה דקנינו חל ע"י האחריות ולעולם הוא קיים על ידיו.

הגרי"ז במכתבים שבסוף ספרו דאם פקע חיוב האחריות פקעה זכותו של בעל הצ"ב, וזכותם של יורשים בדין צ"ב הוא ע"י האחריות המוטלת על מורישם עיי"ש.

מן חברייא הראני ד' הרמב"ם בהלכות אישות פכ"ב הלי"ט שכ' שם דאשה שקנו מידה שאין לה אחריות בנצ"ב החזירה נכסים אלו להיות נכסי מלוג עיי"ש, ואי נימא דההותירו לו בא מתורת מעשה קנין שזכה כן בנכסים כי אז דין זה יוותר לו גם אחר מחילת האחריות, ולא עוד אלא שמן הראוי היה לומר דכיון דמה שגובה את גוף הנכסים בשומת דמיה חשבי' ליה מיחסר גוביינא הו"ל כגביית חוב האחריות וממילא מחילת האחריות תבטל כל זכותה בנכסים והו"ל שלו לגמרי,[72] אלא שבזה י"ל עפ"ד המהרש"א בגיטין מד: דמאי דאמרי' התם דהבעל לא קני ליה גופיה היינו לענין דכל עוד ואינו פורע את הדמים חוזר אליה הגוף ונימא דענין זה הוא שיור בקנינו ולא יתבטל במחילת חוב הדמים דנימא שאין הקנין משתייר דווקא כלפי חוב הדמים אלא גם אם כבר בטל חובם במחילתם עדיין קנינו משויר לענין קבלת הדמים, אבל עכ"פ אין טעם שההותירו הותירו לו יתבטל בזה, [דאף אי נימא דחזרת הגוף בהעדר הדמים היא חזרה מוחלטת בביטול ההותירו הותירו לו, מ"מ הרי לעולם יוכל להחשיב את הגוף כדמים ולהחזיק בידו עיי"ז את המותר, וממילא ודאי מסתברא דגם כשמחלה את הדמים לא בטל כוחו זה לדון שומת דמים בגוף ולמנוע זכייתה במותר], וממילא אם נרצה לקיים ד' הרמב"ם בדקדוק הלשון דהו"ל ממש נכסי מלוג כי אז גם בדבריו למדנו דבסור האחריות בטל כל קנינו[73].

כי קשה לבנות דיק על לשון זה שברמב"ם [ועי' לפנינו הערה 82], וגם בד' רב האי צ"ת אם באמת הדברים מוכרחים כמוש"כ, מ"מ גופו של דבר שקנין הצ"ב בא ע"י האחריות הוא אמת וגם מוכרח ממתני' וכמושנ"ת לעיל, ובכל דוכתא יתלה שם צ"ב אצל רבותינו באחריותם.

*

זכיית חפץ תמורת חוב דמיו

על הדעת לבאר הענין הוא עפ"י הכלל הנודע דהמשלם על חפץ זוכה בו, וכאשר נודע לומר כן מד' רש"י בהזהב נז: ד"ה והו"ל דהדיוט שהמועל קונה את החפץ אשר מעל בו כיון שמשלם עליו להקדש,[74] ונימא כן בנ"ד דהאחריות תחשב תשלומי החפץ אשר ראויים לזכותו בחפץ, ואף שהאחריות היא התחייבות אשר חייב עצמו בה שייך לחול בה תורת דמי החפץ, דנימא דאף דמי מקח וכל תורת מלוה שאינה כתובה בתורה יחשבו לענין זה כדמי החפץ[75] וה"ה אחריות דידן נקבעה כדמי החפץ בתורת מלוה שאינה כתובה בתורה.

ואין חיובו חיוב דמי מקח אלא חיוב אחריות ואשר ענינו דחייב רק על אשר יחסר לה החפץ בשומת דמיו, לכן לא זכה לגמרי את החפץ מיד, ואם ישיבנו בשומת דמיו אין כאן תורת זכייה כלל, וי"ל דהוא המבואר בסוגיא דגיטין מד: דלא קני ליה גופיה דהיינו דברצונו יוכל להשיב את החפץ תחת דמים והשבה זו תחשב העדר חלות החיוב דמים [ויתכן אולי אף לכוון זאת בד' רמב"ן שם[76]], ולכן לא נגמר קנינו עדיין כל עוד בידו לעשות כן, אבל אם ירצה לעכבו לעצמו הרי בהא גופא ראוי לגמור את חיוב האחריות דמה לי עיכוב דידיה מה לי עיכוב דאחרינא והנו מתחייב בו וקונהו, ושפיר יחול בזה תורת הדין עמו, ואף רב יהודה מודה בעיקרו של דבר אלא דס"ל דזכאית היא בדין שבח בית אביה לגבות את חיוב האחריות בגוף חפץ זה, ונמצא דכל היכא דטוען דמים אני נותן ומעכב בזה החפץ לעצמו זכה בו בתורת בעלים אלא דזכות לה לרב יהודה לגבותו בדמיה והו"ל מחסרא גוביינא, אבל אם משיבו ברצונו לא חייל עליו תורת אחריות ול"ה שלו מעולם, ומה דיוקרא דידיה הוא אף הוא תורת עיכוב החפץ שמעכבו ומתחייב בדמיו הראשונים ולרב יהודה מגבה את דמיה מגוף החפץ, [ואם ירצה ביוקרא לא יוכל לחייבה לקבל את החפץ בטענת הרי שלך לפניך דבזה בטל לו זכות יוקרא, ולא יוכל בכה"ג להשיב לה החפץ יותר ממה שיוכל כל בע"ח לפרוע חובתו בשו"כ ובהלכות אפותיקי].

לא נתבאר מפני מה באמת רשאי הוא לעשות עיכוב זה בחפץ ולהעמיד תחתיו דמים ולקנותו בזה, הלא הו"ל ככל מזיק שלא הותר לו להזיק חפץ ולהתחייב עי"ז בדמיו ולהיות בממילא זכאי בו בב"א עם חלות החיוב וההיזק, ואף דהכא שאני ממזיק שכבר משעת קבלת החפץ נתחייב באחריות וי"ל תורת משלם דמים על העדר החפץ, עדיין צ"ע אם יש בזה כדי להתיר לו קביעת מצב זה שחפצו של נותן יתחלף למפרע בדמיו דלכאורה הלה בעלים לעכב הא גופא[77].

דלפ"ז הלא נצטרך לומר דחיוביה דשואל אין ענינו שהוטלה עליו העמדת החפץ בו או בדמיו אף לא למ"ד משעת שאלה איחייב באונסיה, דאילו כ"ה כי אז למה לא יותר לו להאי מ"ד להזיק את החפץ או לעכבו לעצמו כאשר הותר למקבל הצ"ב שהרי אף הוא כבר העמיד בדמיו תמורה להעדר החפץ, והרי לא זו בלבד שלא הותר לו ד"ז אלא שאם הזיקה נתחייב בדמיה כדין מזיק וכמבואר בכתובות לד:, וע"כ נצטרך לומר דענינו של שואל שונה מצ"ב שחיובו של שואל נגמר עם האונס, והיינו דאף כאשר נבין שאינו חייב על האונס אלא על קבלת החפץ מ"מ תוכן קבלת החפץ נגמר רק במה שהחפץ נגמר ברשותו ולא ישוב לבעליו דעיי"ז נקבע שהחפץ בא לגמרי אל השואל שהרי בא אליו ביאה גמורה בדרגת כל הנאה שלו ולא שב לבעליו, ועיי"ז מתחייב למפרע משעת קבלת החפץ הלא היא שעת שאלה את דמי החפץ להאי מ"ד, וממילא בעוד החפץ קיים אין לו שום זכייה בחפץ, [וכך נצטרך לומר גם בגזלן דהתורת גזילה לחיוב הדמים נגמרת עם האונס ועם החלט עיכובו מהבעלים דבזה נחלטה לקיחת הגזילה למפרע דאל"כ כיצד יתחייב בהשבה וכבר זכה בחפץ בכח חיוב תמורתו[78], או דנימא דחיוב ההשבה אשר נתחדש בגזלן מחייבו אף להשיב קנין זה אשר הוא קונהו בגזילתו בהעמדת דמיו וחיוב זה גופא מעכב הקנין וצ"ע בזה], וכן השוכר חייב על פשיעתו, [ואכ"מ בבירור הענין בתורת שאלה ושכירות], ומאי דמקשי' על רב יהודה מכהן ששכר פרה נצטרך לומר דס"ל –עכ"פ להאי מקשן- דלרב יהודה גוף האחריות מאכלת ולא קנין הבא מחמתה, ואילו בריטב"א כ' דלא ס"ד דלרב יהודה אחריות מאכלת אלא שיש על ידה תורת קנין כל דהו וס"ל למקשן דאף בשוכר איכא קנין כל דהו וזה אינו מבואר עם מש"כ.

לא נתבאר לן מפני מה לר' אמי יאכיל בתרומה בתורת שלו, וכי סגי לה לדינא דתרומה מה דהוא בעל ההעדרות בחפץ כאשר גוף מעשה ההאכלה אינו ענין השייך לעניני אחריות, התיסגי לן מה דקיומו של החפץ הוא עסק דידיה.

דעת רב יהודה לא נתבררה כלל, דהא כיון דאמרי' ביה דהיא מחסרא גוביינא ע"כ דאף הוא מודה לעיקר קנינו כדר' אמי אלא דס"ל דזכאית לגבות חוב הדמים מהחפץ וכמושנ"ת אות קכג וא"כ מפני מה יקשה עליו ר' אמי דלדבריו יהא בזה עיכוב ומיעוט בכוחו להאכיל בתרומה, [ואם כי בריטב"א מבואר דבתחלה לא ס"ל הא דאמר רבא דהיורשים יכולים להקדישה מחמת המחסרא גוביינא ולדעת רבא הו"ל ר"י כר"א בענינא דתרומה, אין כן דעת הרשב"א אשר לא מצא לבאר בטעמיה דר"נ –דס"ל דברייתא דיוצאין בשו"ע לאיש מסייעא ליה לר' אמי- אלא דלדעתו האי שעבוד אלים מכל שעבוד הנפקע בהקדש כיון דל"מ לסלוקי בזוזי ולכן לדעתו לא יצאו בשו"ע לאיש לר"י ודלא כרבא אבל אין כאן כלל דיעה החולקת על מה דחשבי' ליה כשעבוד, והתוס' בד"ה עבדי נסתפקו בזה אם מאן דמסייע ליה לר' אמי מברייתא לא ס"ל דכיון דמחסרא גוביינא ברשותיה קיימא ומשמע ודאי שלא תלו קו' ר' אמי מתרומה במה דנימא דלא כרבא, ועוד דהא ודאי דגם להריטב"א ידענו מתחלה דבמות הבעל לא שבו הנכסים מאליהם אל האשה שהרי משנה מפורשת היא לקמן סז. שיש חלקו של עובר בעבדי צ"ב וענין זה ע"כ יורה דבעי' גוביינא דבל"ז למה לא ישובו מאליהם אליה בכלות זמן הצ"ב שהוא במות הבעל וע"כ דמעולם ידענו דמחסרא גוביינא –וכדאמרי' בפשיטות מי לא מודה ר"י דמחסרא גוביינא- אלא דעכ"ז לא סברנו מתחלה שכוחה יחשב כשעבוד בעלמא, ולכן התוס' הנ"ל כאשר דנו דמאן דמסייע ליה לר"א לא סבר לה להא דרבא לשונם בזה הוא דלא ס"ל דכיון דמחסרא גוביינא ברשותייהו קיימא הרי דז"ו דמחסרא גוביינא אלא שאין בזה כדי להעמידו ברשותו לענין כח הפקעת שעבודה ע"י ההקדש, ומעתה ד' הריטב"א בהאי ס"ד נוספו לנו על הדברים שלא נתבארו מה טיבם].

ענין הותירו הותירו לו ודיוקרא דידיה אינו מבואר בזה, כי מש"כ באות קכג שהוא צורה מסוימת של הדין עמו בעיכוב החפץ אשר אף רב יהודה מודה בה, שהמקבל מעכב החפץ לעצמו עם כל השבח והיוקרא ואת הדמים אשר עליו ישיב לרב יהודה בגופו של חפץ לקיום זכות שבח בית אביה [ואם תוסיף לו על הדמים ישיב לה הכל וכמבואר בשילהי סוגיין], לא משמע כן מכללא דמתני' דקא כיילא ענין הותירו הותירו לו כגוף מסיים את ענינו של צ"ב, ועכ"פ לד' ר"א שהדין עמו בפועל הרי ד"ז לא נזכר במתני' ואילו מה דהותירו הותירו לו תני', וע"כ שהוא ענין לעצמו, ואין ענינו מבואר עם דרך זה, ועוד כו"כ עקולי ופשורי בסוגיין הצריכים ביאור יתבונן בהם המעיין בהמשך דברינו.

קושי אשר יש בו כדי לסתור את עיקר הדברים, דהא כל מתחייב דמים על חפץ מסוים אף אם התחייבותו מזכתו בחפץ אשר הוא חייב עליו מ"מ הא ודאי שאין קנינו נגמר בהתחייבותו עכ"פ לענין זה דביד הניזק עדיין שלא לקבל את הדמים ולתבוע את החפץ[79] [ורק במעילת הקדש אין שם גברא להמנע מתביעת הדמים או לוותר עליהם ממילא הדין המחייבו גומר כל ענינו וקנינו באותה שעה], וכיצד יהיה הדין עמו למה לא תאמר לו אינני תובעת האחריות גם אם תעכב החפץ לעצמך וממילא אין עיכובך קיים, וכיצד יהא לו למקבל הצ"ב את היוקרא כאשר לעולם בבואו לגבות יאמר הנותן אינני תובע אחריות ויוקרא דידי.

נימא דאף דבתמורה הבאה בע"כ דבעלים כי ההיא דנזקים הדבר ברור שביד הניזק למאן בה ובזכיית המשלם הבאה מחמתה וא"א לזכות בממון דידיה בע"כ, חיוב אחריות הבא מדעתו מונע ממנו זכות המיאון בו ובזכייה הבאה מחמתו, ולפ"ז בשומר כה"ג שנתחייב דמים על חפץ לא יוכל הבעלים למאן בהם ובזכייה הבאה מחמתם, ואין זה מחוור.

*

תוכן חיוב אחריות, ותוכן קנין אחריות

זאת באתנו מפני שהיינו דנים את הדמים המשתלמים תמורת החפץ שמהם תבא זכותו של המשלם להיות לו החפץ אשר העמיד תמורתו, ואין הדבר כן כי לא בזה עסקנו כאן אלא בעצם החיוב אחריות – אחריות כשמו - וממנו נגזר הקנין - קנין אחריות והעמדתו, וקבלת אחריות ענינה שהוטל על המקבל תורת העמדת החפץ, ולא כחייב שמירה ומעשה העמדה בגופו של חפץ, אלא כחייב להמציא מממונו העמדת החפץ ולהיותו תמורה לחפץ כאשר יתבקש לזה דהיינו כאשר יחול פחת או אונס בחפץ, ובערך זה חלה זכותו של מקבל בגוף החפץ כל עוד ולא נפחת החפץ ולא נתחייב בפועל דמי תמורה ואין כאן עדיין תורת תמורה אלא תורת חיוב אחריות, וכל חייב תשלומין אשר חובתו היא חובת התמורה זכה בחפץ זכייה גמורה [ואף כי עדיין לא פרע את התמורה מ"מ עצם זכות קבלת התמורה אשר לבעל החפץ מזכה את החייב בה זיכוי גמור בגופו של חפץ], ואילו בנ"ד שלא באנו בחיוב תמורה אלא במה שהמקבל נשתעבד בשעבוד אחריות לא זכה מקבל בגופו של חפץ זיכוי גמור אלא תורת קנין אחריות בלבד.

ענין קנין אחריות היה נראה לכאורה דענינו שהמקבל הוא הבעלים בענין העמדת החפץ וקיומו, והיינו דהתורת שלו לא בטל לנותן מהחפץ כיון שעדיין לא בא לו זכות תמורה בחפץ אחר אבל בטלו לו דיני הממון בכח העמדת החפץ, וכל בעלים י"ל דיני ממון אלו מכח היות החפץ שלו אשר מכח זה י"ל כח תביעה בקיום החפץ והעדר קיומו הוא פעולה הנעשית בממונו, ואילו נותן זה אשר זכה בהעמדת החפץ בממון אחר וקבע את כח העמדת החפץ בממונו של הלה אזי תורת השלו בתביעת החפץ מתקיימת במה שממונו של הלה יעמוד לו להוויית חפץ דידיה בתורת תמורה,[80] [ואף דהתמורה נגבית על קבלת הנכסים שאין לנותן עסק עם כל הנעשה בחפץ זה מאז חלה בו תורת צ"ב ולא על האונס והזול אשר יקרו לאחר מכן תובע את התמורה אלא מקיים הוא את העמדת הממון בממון המקבל מעת הקבלה, מ"מ אילו משכח"ל הפקעת בעלותו של נותן בגופם של נכסים בהפקעה אשר לא תחשב כאונס ושינוי מתחדש אלא כביטול זכות הראוי שיתבטל כל כה"ג ודאי פקעה תביעתו מהמקבל ואינו זכאי לתמורה[81] –ולפנינו באות קטד יבואר דכ"ה ענין הוצאת העבד בשו"ע ע"י הנותן- ממילא נמצא דמה שהחפץ היום שלו הוא מה שמזכהו בתביעת האחריות אשר אף שצורת תשלומיה הוא קיום העמדת הממון מתחלת הקבלה מ"מ זכותה הוא בשלו שבחפץ כהיום הזה –והשלו הוא חפצא אחת אשר אינה מתחלקת לזמנים- והנה השלו מתקיים במה שי"ל בממונו של מקבל], וכל עוד וקיים לו ענין זה בממונו של הלה אינו זכאי ביחוד כח העמדה בגופו של חפץ, ולעומתו זכה המקבל בקנין אחריות בהעמדת החפץ דכל אשר יֵעָשֶה בחפץ הוא עסק דהמקבל בהיותו מעמיד החפץ בממונו והנו זכאי בחפץ הלזה בענין הוייתו והעמדתו, והנה קיומו דהחפץ הוא עסק דהמקבל אשר דיני הממון בכל הוויית החפץ המסוים הנם שלו בכח קנין האחריות ועכ"ז לא פקע תורת שלו מהנותן אשר משמעותו היא [הן במה שעד כמה שהחפץ ישוב אליו בתורת ביטול האחריות הרי הוא שלו לגמרי ולא כזוכה בו מחדש ויבואר באות קלב (ועי' הערה 80) והן] בגוף כח העמדת החפץ שי"ל בממונו של מקבל שהרי כח תביעתו את הדמים מהמקבל הוא בתורת דמי חפץ דידיה.

בעלות זו דהמקבל בקיום החפץ והווייתו הוא דין ממון אשר לא יחול בצורת קנינים דעלמא שאין תפיסת בעלות בחפץ בעלמא על הווייתו והעמדתו, אלא הוא דין ממון מסוים הקובע שהוא בעל התביעה והעסק בענין זה ותפיסת הבעלות בחפץ לעולם היא של הנותן אשר ממנה נגזרו דיני הממון הקובעים שבהיות והשלו יהיה לו קיום בממונו של מקבל אזי מקבל זכאי בכח השלו הזה בהעמדת החפץ וקיומו, ואם פקע השלו של הנותן פקע כל כוחו של מקבל הבא מחמתו ובכוחו, [וכעין מה דמטו בי מדרשא (עי' ברכ"ש גיטין סי' כ"ה ובחי' ר' שמואל שם סי' י"ד אות ב') לזכות כל שומר בבעלות על החפץ בהחזקתו בעניני השמירה אשר ג"ז אינו תפיסת קנין בחפץ אלא דין ממון הנכון לו ע"י בעלותו של בעלים והיא קיימת אף נגד הבעלים כל עוד הוא חייב בשמירה].

ממון זה יש עליו תורת ירושה וכמבואר בסוגיין, והיינו דהיות האחריות על המת ונכסיו קובע שראוי לו הוויית ממון במשפטי אחריות והווייה זו תהא ביד יורשיו וכדיני הממונות שממונו יהא ליורשיו, והנה ההורשה והירושה קיימים בכל עת באותו משפט ממון הראוי לו למוריש בכל עת ע"י האחריות, שהרי אין כאן זכיית ממון בהלכות קנינים שנאמר שזכה בו זכייה גמורה והקנהו ליורשיו אלא הוא קיים בכל עת ועת כענין משמוש].

זה בא דינא דהדין עמו, שהמקבל בהיותו זכאי בכל מה שיעשה בחפץ המסוים הלזה הרי הוא בממילא זכאי בעיכובו לעצמו שאין לך העשות בחפץ גדולה מזו לעכב גופו המסוים ולקיים את השלו של הנותן במה שהנותן זכאי בדיני הממון מכח השלו הלא הוא בתביעתו בממונו של מקבל, ואין נותן יכול לומר איני חפץ בדמיך והשב לי את ממוני כמושה"ק באות קכח, דהכא לא התמורה אשר תשתלם מזכתו למקבל כדי שיאמר לו הנותן איני לוקחה אלא תפיסת האחריות הקיימת בממונו היא מזכתו והיא כבר הושלמה בשעתו מדעתו של נותן וכל עוד לא נתבטלה[82] לא נתבטלו הזכיות הבאות מחמתה, ואשר ענינם הוא כח עיכוב החפץ בקנין אחריות, וכאשר יקבע המקבל הנהגת הדין עמו בעיכובו בפועל או אז נגמרה זכייתו לגמרי אף בתורת הקנינים ונקבעה התמורה בממונו.

כאשר אין המקבל מקיים חובת האחריות וכההיא דהמהרש"א בגיטין מד: אין בכוחו לעכב החפץ ושב החפץ אל בעליו בכח תביעה בחפץ ככל בעלים, [ואף דזכייה החלה למתחייב תמורה אינה בטילה במה שלא יקיים את חיובו שאם לא שילם המועל דמי מעילתו לא תתעכב משום זה זכייתו בחפץ, התם ודאי דזכייתו תליא בהתחייבותו תמורת החפץ ואשר הושלמה עם חלות החיוב (עי' אות קכח) אין קיומה של אותה התחייבות מן הענין בנדון זכיית החפץ, אבל בנ"ד אין כאן דמי תמורה ואין לו למקבל אלא קנין אחריות עבור חוב אחריות אשר ענינו רק גוף האחריות שהוא כח תביעת החפץ בממונו של מקבל ונגד כח תביעה זו הנו מחזיק בחפץ ובזה ודאי העדר קיומו הוא ביטול כל כח האחריות מהיותו מעמיד החפץ לבעל האחריות].

אם השיב המקבל את החפץ לנותן מרצונו אין כאן זכייה מחדש אלא את שלו הוא משיב לו וברמב"ן ורשב"א בגיטין שם מבואר דזכאי הוא לעשות כן[83] [שאף אם בפרעון אחריות יצטרך לתת כסף ולא שו"כ וכיו"ב השבת החפץ פוטרתו לגמרי] ומאד יתכן שאין כוונתם בזה לתורת אפותיקי אלא כמושנ"ת שלא פקעה בעלותו של נותן מעולם ובהשבה זו נסתיים האחריות על חובותיו וזכויותיו ושב כוחו של נותן בתביעת הוויית החפץ להיות בגופו של חפץ, [ודינא דמוכר עבדו לחו"ל נתלה בזה באשר מן הסתם יהיה כן שאין העבד מעותד לצאת מקנינו של נותן בפועל].

כבר באנו בזה להשגת מה בנדון דבשילהי מי שמת נכסים בחזקת מי, דכיון דהקנינים לעולם של האשה ורק דיני הממון הם של הבעל כי אז שפיר יש לדון בחזקת מי הם אם לא יוכלו יורשי האשה לומר את קנינינו אנו נוטלים [ולשון הר"י מיגש שם הוא שעיקרן של האשה ואחריותן על הבעל], ועוד דכיון דבהבטל פרעון האחריות בטלה זכיית הבעל ממילא כיון דבהאי ספיקא לא יפרעו יורשי הבעל את האחריות י"ל דסגי בהא לביטול זכות האחריות ושבו הנכסים לידי האשה, אלא שמתוך ועד הנה היו בחזקת הבעל בדיני הממון שפיר יש לדון בחזקת מי הם או שמא בחזקת

תרווייהו נינהו[84].

*

לא נתבאר לן ענין הותירו הותירו לו, שהרי כבר הוכחנו באות קכז שענין זה אינו צורה מסוימת של הדין עמו בעיכוב החפץ המסוים, שהרי הדין עמו לא נשנה כלל במשנתינו ואינו מהעיקרים הקובעים תוכן צ"ב ואילו ההותירו הותירו לו נשנה כמבחין בינו ובין נכסי מלוג, וע"כ דהוא ענין לעצמו שהמקבל זוכה בהותרה, וע"כ שונה הוא מענין הדין עמו, אשר ענין הדין עמו נגמר בשעה שהמקבל מעכב את החפץ לעצמו אשר בעיכובו קונהו ואם לא עיכבו אלא השיבו מרצונו בטל הכל, ואילו ביוקרא אשר אין ענינה תוצאה מפעולת עיכוב של החפץ ע"כ זכה מעת הוקר והשבת החפץ לא תבטלנו, וד"ז עדיין אינו מבואר דמנא תיתי לו זכות זו כאשר החפץ בפועל של הנותן ובלקיחת גופו ממילא אית ליה דמי היוקרא, [ומה דנתחייב בזולא אשר ענינו ששיווי הדמים שבחפץ מוטל עליו ועל ממונו אינה סיבה שיזכה בדמי החפץ כל עוד לא בא בפועל חיוב התמורה כי החפץ הוקר ולא הוזל, וכשם שבהטלת גופו של חפץ עליו דהיינו אחריות אונסים לא זכה מקבל בזכייה גמורה בגוף החפץ במה שקיומו של חפץ דידיה כל עוד לא בא לחיוב דמים בפועל ואין לו בזה אלא עצם מאי דדייני' ליה כבעלים בענין קיומו של החפץ אבל גוף החפץ של הנותן עד שיחדש בו מקבל זה כח עיכוב בתורת הדין עמו, כך בשיווי הדמים כל עוד ל"ה כאן זולא בפועל אין כאן אלא תורת אחריות ולא זכייה גמורה בדמי החפץ כדי שיהא היוקרא שלו בממילא], וכן כל שבח אשר לא יכלל בכלל פירות הקנויים לו מדין ק"פ למה לא יהא לנותן עד אשר המקבל יחיל תורת עיכוב דהדין עמו.

אשר צריך לבאר, דכיון דנימא דקנינו של בעל האחריות הוא מה שקיומו של חפץ והווייתו דידיה הוא ומזה באו לו דיני בעלים כי אז לכאורה הענין תלוי בחיוב האחריות בגופו של חפץ דזה הוא קיומו של גוף החפץ אבל אחריות זולא שהוטלה עליו העמדת דמיו הנה דבר חיצון לקיום גופו של חפץ שאין הזול שינוי בגוף החפץ ואין לו שייכות עם עניני הבעלות בהוויית גופו של חפץ, ולמה זה בעי' גם אחריות זולא כדי שיאכיל בתרומה כמבואר בגמ' ובראשונים.

*

בהנ"ל, ובתוכן מחייב האחריות

הסגנון הנכון בזה הוא דע"י האחריות לא נותר לנותן בשלו אלא תביעת הוויית הממון אשר ניתן למקבל, אשר כשם שזו תביעתו בקבלת הזולא כך ממנה יבא זכותו של מקבל ביוקרא, ועל אף שבהלכות קנינים החפץ עדיין שלו, וכדי לבאר הענין היטיב ואף להכריחו אקדים לו הקדמה קטנה.

ז"ב שאם יש לחיוב האחריות תוכן זכייה בגופו של חפץ ע"כ שאינו נדון כהתחייבות חיצונית דזה אינו פועל מאומה בחפץ, ובעי' שיהא כאן חובה אמיתית בדמי החפץ שהתשלומין אשר יבואו עליו יחשבו דמיו בדיני ממון, ומכיון דחוב צ"ב אינו כתוב בתורה ואנו צריכים לדונו כמלוה שאינה כתובה בתורה כי אז לכאורה ע"כ ענינו ממשפחת דמי מקח אשר זאת מצאנו באינה כתובה בתורה, וא"כ עלינו לבקש מה הוא המקח אשר עליו יבואו דמים אלו.

אם המקח הוא גוף הקנין אשר זכה המקבל בקבלתו כי אז ע"כ ענינו על הזכות שקדמה לקנינים המחודשים אשר אינם באים אלא כתוצאה מהאחריות וממילא יהיה ענינו הקנין פירות שי"ל לפני המעלה המיוחדת האמורה בצאן ברזל, וא"כ לא הועלנו בזה מאומה, שהרי נמצא דתורת הדמים שבזה הוא דמי הקנין פירות ולא יזכה על ידם יותר מאותו קנין פירות אשר עליו באו, כי מה שהדמים עצמם הם בשיווי דמי גוף אין בו שום מעלה בזכיית הגוף אשר כלפיו אינם אלא כהתחייבות חיצונית, וע"כ שיש כאן איזה תורת קבלת גוף הקדומה לחלות האחריות ואשר עליה יבואו דמים אלו.

בקבלת גוף עסקי' ע"כ שאין היא קבלת קנין ממש שהרי אין לו קה"ג אלא תורת ברשותו מסוים החל לו במה שהוא בידו בקנין הפירות וההשתמשות, ומצינו זאת בשואל וגזלן החייבים בתורת מלוה הכתובה בתורה על הברשותו העודף על גוף הקנין, אולם דא עקא ואין מחייביהם ראוי לחייב זולא, והיינו דמה דאינם חייבים בזולא הלא אין זה כשיעור בחיובם שלא נתחייבו כ"כ [וכעין ש"ח שלא נתחייב בגניבה ואבידה] שאין חיובם מסור לשיעורים כלל שהרי חיובם הוא לשלם החפץ אשר נטלו ומה שיעור שייך בזה, אלא דבהשבת החפץ עצמו בטלה נטילתם ובטלה כל טענת הברשותו אשר הפכה להיות מבטל כיסו בלבד, וא"כ במה יתחייב מקבל הצאן ברזל בזולא עת אשר ישיב את החפץ, ועוד שהרי מקבל צ"ב קבלתו היא בפשוטה תורת ק"פ ולא שכירות בעלמא ועכ"פ נצ"ב דבעל בפשוטו לא יצאו גם מתורת נכסי מלוג וכאשר יראה בד' הרמב"ם בפכ"ב מאישות הלי"ט הובאו לעיל אות קכא אשר בהם אמרו בהשואל צו: דלאחר תק"א אינו לא שואל ולא שוכר אלא לוקח ובפשוטו היינו דבלוקח ליכא כלל תורת קבלת גופו של בעל הגוף אלא דבעל הפירות מחזיק חלקו בידו וממילא אין כאן ברשותו אשר יחיל המקח, וע"כ שמחייב הצ"ב הוא מין תורת קבלה ותורת ברשותו מחודש אשר הוא עצמו אינו כתוב בתורה, והיינו שיש גם תורת קבלת גוף במה שממונו של חבירו קנוי לו לפירות ואם כי קבלה זו אין בה מלוה כתובה בתורה עדיין היא קבלה מסוימת בעלת תוכן במלוה שאינה כתובה בתורה, [או אפשר דגוף היות ענין זה נחשב לקבלה הוא ג"כ ענין החל בקציצתם שקבעו ביניהם לדון זאת כקבלה, וכשם שישנה קבלת ערב וקבלת תנם ע"ג סלע אשר יתכן להבינה כקבלה הנקבעת בקציצתם שכח להם לקצוץ תורת קבלה להנחה זו –ולא שבעצם רצונו בהוויית המקום יחשב מאליו קבלה- כך ניתן לחדש תוכן קבלת גוף בקנין פירות בקציצתם].

מחודשת זו אשר נתחדשה לנו במחייב הצ"ב, אם נבינה כקבלה מוחלטת של הגוף שאינה מתבטלת למפרע בהשבתו בעינו, והיינו דאף דהקבלה והנטילה הכתובה בשואל וגזלן בטלים בהשבתם וגם אינם קיימים בנטילת בעל פירות, מ"מ יש הבנה ליחס נטילת החפץ במושלם בגוף זכיית הפירות דאין הגוף אלא לפירותיו וכנטול לגמרי דמי ואשר בשובו אל בעליו הראשונים בכלות זמן הפירות לא יחשב להם בהלכות מחייבי דמים והשבתם אלא כקבלה מחדש של אותו חפץ אשר לשעבר היה בידם [על אף שבכח קנינם שב לידם], ואם כי בכתובה בתורה אין תורת נטילה כזו ולו משכח"ל גזלן אשר תוכן גזילתו תהא זכיית פירות בגופו של חבירו –זכייה אשר תחול ממש [ועבור זה יקח כבר את גופו של החפץ לרשותו לכל עת קנין הפירות כדינו של כל בעל פירות] לא יתחייב בדיני גזילה אלא על הקנין פירות שהחיל לו בממונו של חבירו שלא כדין, עדיין יש כאן באמת יחס קבלה מסוים ומוחלט אשר ניתן לחייב עליו [או לקצוץ בו תוכן קבלה] בדיני מלוה שאינה כתובה בתורה, אם אמרנו כן כי אז נמצא דהדמים הם דמי הגוף ממש ודמי כולו בעי לשלומי ואם חיוב דמים ראוי לזכותו למתחייב בגופו של חפץ אשר הוא משלם עליו כי אז חיוב זה יזכהו בקנין מוחלט באותו חפץ ולא בקנין אחריות בלבד, ולא יועיל מה שיצמצם את חיוב הדמים לענין חיוב אחריות לומר שעל אף שהמחייב הוא נטילת הגוף המושלמת שישנה כאן מ"מ אינו מתחייב עבור זה בדמי החפץ אלא בתורת חיוב אחריות, כ"ז לא יועיל מאומה, דכיון דהדמים הם דמי פרעון נטילת הגוף כי אז צורת ההתחייבות שקבע עבור זה שתהא חיוב אחריות לא תשנה בתוכנם של הדמים ולעולם יחשבו כדמי גופו של חפץ במושלם אשר את שיעורם הוזיל לחיוב אחריות, והדבר דומה למי שנטל חפץ אחד ונתחייב בדמיו חיוב אחריות על חפץ אחר דודאי שהדמים יזכוהו בחפץ הראשון ולא בחפץ השני אשר בו אין כל תוכן לחיוב אחריות והוא כחיוב חיצוני בלבד, ה"נ בנ"ד אם הנטילה המושלמת תחייבנו, [ועוד דלמה באמת נתבאר חיובו כחיוב אחריות ולא כחיוב מושלם של דמי החפץ המזכהו בחפץ, הלא בפועל באמת הדין עמו לר"א וי"ל כח לעשות כל מה שלוקח גמור עושה, ולמה זה ראינו את אומדן הקציצה ביניהם רק כקציצת אחריות אשר תהא שונה מחיוב דמים לענין מוכר עבדו לחו"ל ולהוצאת שו"ע וכדומה דברים שאין בהם נפק"מ בענינים השייכים לאומדן דעת בעלי מו"מ[85]], וע"כ שגופה של נטילה מחודשת זו כל כולה אינה אלא נטילת אחריות דהיינו נטילה הראויה לתבוע בדיני מלוה שאינה כתובה בתורה את האחריות הבאה על ידה.

של דבר, זכיית אחריות הבאה מכח חיוב אחריות מעידה שחיוב אחריות הוא חיוב נכון בדיני מלוה שאינה כתובה בתורה, וכדי שיהיה חיוב נכון צריך שהמחייב יהיה מחייב של אחריות, ואותו אנו מבקשים.

מחייב האחריות בעסקי מו"מ הקובעים להם קציצת ממון בהלכות מלוה שאינה כתובה בתורה הלא הוא טענת הנותן שבמסירת החפץ ליד המקבל הוציא מידו ממון אשר על אף שבהלכות קנינים עדיין דידיה הוא הרי בפועל אין לו עמו דבר ממילא טענתו היא שבד בבד עם קיום קניניו בגוף השבת החפץ ישוב לו גם הממון אשר הוציא מידו בעת המסירה ולא יפסד בזה מאומה, [או כלך לך לסגנון דומה במקצת שטענתו היא דלאו דידיה הוזל וכאילו טען שאילו היה אצלו כבר היה אוכלו או מוכרו טרם הוזל ומן הראוי שלא יהיה לו עסק עם המקרים אשר יקרו בחפץ באותו זמן], והנה קניניו לא בטלו כי הלה לא נתחייב תמורה לחפץ אלא אחריות השבתו וכמושנ"ת באות קל ומתוך שמחייב האחריות הוא הוצאת הממון מרשותו בשעת המסירה לכן לא תתקיים ההשבה עד אשר ישוב לו בשויו בעת ההיא, והאחריות המוטלת על ממונו של מקבל מזכתו בקנין אחריות וכמושנ"ת באורך לעיל.

מה דיוקרא דהמקבל הוא כתנאי הכרחי למחייב האחריות אשר בלעדו יש פגם בעיקר המחייב זולא,[86] כי כל עוד ויוקרא דנותן נמצא שלא יצא ממנו החפץ עכ"פ לענין שיווי הדמים שהרי מתקיים הוא לו ליוקרא ומה טענה לו על הזולא הלא אם דידיה הוקר גם ההוזלה דידיה, וכל עיקר כח המחייב הוא ענין סילוק מסוים של הנותן מהחפץ בצורתו מעתה אשר כולל בתוכו יוקרא וזולא ואין אמתת תורת מו"מ לקבוע קבלה ותמורה בהלכות מלוה שאינה כתובה בתורה בזולא בלא יוקרא, וע"כ גם יוקרא תהא דהמקבל, והיא תהא שלו מתחלה דמיד עם קבלת האחריות כבר זכה בזכות יוקרא דבזה קיומו של תורת קבלת האחריות.

זכיית היוקרא בהלכות קנינים [מסתבר ש]יחול רק כתוצאה מחיוב האחריות דחיובו בקבלת האחריות לדון הקבלה כסילוק שייכותו של הנותן ממקרי הזולא מזכתו למקבל זכיית יוקרא כתמורה קיימת לחיוב האחריות אשר אף שגוף החפץ לא נקבעה לו תמורה עד אשר יעכבנו בכח הדין עמו מ"מ זכות יוקרא תליא בגוף תוכן חיוב האחריות וכמושנ"ת, ואף שחישבנו את היוקרא כמעכב במחייב האחריות אין צורך שגם יקדם לו בהלכות קנינים אלא הכל בא בב"א, דע"י שגם בלא זכות יוקרא כבר י"ל לנותן טענת יצא ממוני ממני [במה שא"י להשתמש בו למוכרו ולאוכלו קודם שיוזל] טענה התובעת שיהיה כאן עסק מו"מ של קבלת אחריות וחובתה ממילא בב"א נשלם עסק זה בחובתו ובזכויות הבאות עמו בב"א, והנה חיוב האחריות ומחייבו זכותו של מקבל וחובתו אגודים זב"ז יחדיו.

נכון גם לענין כל שבח שלא יחשב פירות בהלכות ק"פ, דאם תוותר זכותו לנותן אין כאן קבלה מושלמת של החפץ[87].

קבלת שואל הכתובה בתורה ענינה במה שגוף חפצו של משאיל בא אליו כי החפץ של המשאיל ולשואל שעבודי שאלה ללקיחת חפצו של משאיל ולכן לא איכפת לן במה דביד המשאיל כל קניני הרווח והפירות דמ"מ הכל בא לידו של שואל בשעבוד שאלתו[88], וגמר הלקיחה היא באונסים שהחפץ לא שב לבעליו ואם השיבו בטל מכאן תורת קבלה ואין שייכות בזה לענין זולא, ובק"פ ליכא קבלה זו כיון ששלו היה בידו, ואילו קבלת צ"ב ענינה במה שהנותן מסולק כעת משייכות עם החפץ וזה קיים ע"י הק"פ שי"ל למקבל והקבלה נגמרה מיד אלא שכל תכנה הוא קבלת אחריות בלבד כיון שגופו של החפץ בקניניו של נותן הוא ולא יצא ממנו גופו של חפץ.

מדוקדק לשון המשנה אשר תלתה הכל בחיוב אחריות אשר הוא סיבת הכל, ואילו בהבחנה בין צ"ב לנ"מ הזכירה גם ענין הותירו לו כי זו צורת תוכן קבלת האחריות שקיבלו לכל המתהווה בו ואין לו לנותן שייכות עם כל המתהווה בחפץ אף לא בדמיו אשר אף שאינם התהוות שינוי בגופו של חפץ מסולקת היא ממנו ע"י טענת ההסתלקות מהחפץ, וכמושנ"ת.

*

קיום האחריות לאחר שבטל זמן הק"פ

לעורר כאן בדבר חשוב, דהנה סגנון דברינו עד הנה היה דתחלת חיוב האחריות יסודו בק"פ שזכה המקבל, [דאף דנתברר לן דבעסק אחריות החיוב והמחייב אגודים זב"ז דע"י החיוב י"ל זכות רווחא ויוקרא וע"י שי"ל זכות רווחא ויוקרא שייך חיוב זה דהלה מסולק מהחפץ וע"כ ממונו של מקבל עומד תחתיו בהלכות אחריות, מ"מ א"א שהעסק יתגלגל מאליו וע"כ יש מצב מסוים המחילו, ובזה כ' דניתן לקבוע בתורת מלוה שאינה כתובה בתורה תורת קבלה בק"פ אשר תתבע יחס עסק זה], וא"כ לכאורה כאשר יכלה זמן הק"פ מן הראוי שהכל יתבטל וכשהחפץ בעין בשיוי דמיו הראשונים והמקבל עדיין לא זכה בו בהלכות קנינים בתביעת הדין עמו ישוב מאליו לנותן כיון דקניניו לא פקעי וכבר בטל מחייב האחריות ואין כאן לא חובת אחריות ולא זכיותיה, והיינו דאף דכל עוד ומתקיים החוב אחריות אזי מחמתו בלבד כבר י"ל לנותן ק"פ דלא גרע מיוקרא, מ"מ אם אך כלה הק"פ הראשון אשר החיל הכל כבר בטל הכל ואף אם הזכות רווחא הבא מחמת האחריות חל אף הוא בצורת קנינים עדיין כ"ז מתבטל בכלות זמנו אשר הוא בכלות מחייב האחריות, וא"כ היכי משכח"ל תורת הדין עמו לבעל לאחר גירושין או ליורשיו לאחר מיתה הלא כבר בטל זמן הק"פ אשר בעיקרו כלה בכלות האישות, והלא גדולה מזו שנינו דאף לר"י עדיין מחסרא גוביינא[89].

יתכן דבאמת אא"צ לק"פ ממש כדי להחיל כ"ז אלא דכל שבא לידו עבור עסק צ"ב הו"ל קבלת חפץ אשר ניתן לקבוע בה עסק זה דצ"ב וממילא כל עוד ולא שב בפועל ליד הנותן עדיין האחריות עם זכויותיו במלא תקפם, או עכ"פ נימא דאחר שחל עסק זה דאחריות אזי תוכן חובו הוא העמדת החפץ בפועל בידו של נותן, אבל אכתי צ"ע אם נוכל לומר כן בקרקע אשר לכאורה אין בה תורת בא לידו וקבלה זולת קניניה אף לא במשפטי מלוה שאינה כתובה בתורה ואטו בקרקע לא יהא דינא דהדין עמו בגוונא שלא מכרה מחיים.

דלק"מ, כי אף דביטול הק"פ ראוי להחשב מאליו כהשבת החפץ אשר בו ביטול כל עניני האחריות מ"מ כיון דעל התקיימות השבה זו גופא הנו חייב באחריות ואם לא תצלח ההשבה בביטול הק"פ [וכגון שהוזל החפץ] הרי הוא וממונו אחראים לזה ממילא זכאי הוא במניעת השבה זו בגופו של חפץ שהרי עדיין השבה זו בשעת קיומה ממש ממנו היא נתבעת וכולה באחריותו ואין המקבל יכול לומר מהיום כבר אין לי עסק עמך שהרי הנותן אחראי על סילוק זה גופא, ודו"ק.

*

אמאי אין שבח בית אביה מבטל חוב האחריות

שזכינו דמחייב האחריות הוא סילוק הנותן מכל המתהווה בגופו של חפץ ואם יוותר לו זכות רווח במתהווה בחפץ הנו פוגם את חיוב האחריות, כי אז נמצא דחיוב האחריות בקיום גופו של חפץ יהא מותנה בסילוקו של הנותן מכח התביעה בקיום גופו של חפץ, כי כ"ז שהוא זכאי לתבוע קיומו ובעלים למונעו מלהפסד אזי החפץ קיים לו בבעלותו במניעת ההפסד ואם נפסד עסק דידיה הוא ומה לו כי ילין על המקבל, וע"כ דע"י שבפועל אין לו עתה דבר עם החפץ [ואין לו את האפשרות להשתמש בו טרם נפסד ולמנוע ההפסדות בצורת אכילתו טרם נפסד] עיי"ז קבעו ביניהם מקח דאחריות אשר סופו סילוק הנותן מכח תביעה זו והיינו דינא דהדין עמו וכמושנ"ת ענינו באות קל, ממילא הלא דעת ר"י דזכאית בקבלת החפץ בעין מפני שבח בית אביה צ"ב דזכות זו יהיה סיבתה מה שיהיה הלא תפגום את כל חיוב האחריות,[90] וטענת שבח בית אביה מהניא רק למנוע עיקר טענת הזכייה הראויה לו למקבל בגוף החפץ ע"י מה שהעמיד כנגדו אחריות בממונו דע"ז באה תשובת שבח בית אביה דאף דכך ראוי מעיקר דיני ממון זיכוה חכמים בביטול זכותו זו ומשום שבח בית אביה, אבל מה תשובה יש בזה לפגם בעיקר המחייב אחריות.

תאמר דבאמת אין לה כח עיכוב החפץ מכח בעלותה הראשונה אלא זיכוה בזכות מחודשת דגביית דמיה מגוף זה וכעין אפותיקי מתחדש –ותאמר דהיינו הא דאמרי' בגבייה זו דמחסרא גוביינא- [והא דמבואר ברש"י גיטין מד: דכשהיא נוטלתם שלה נוטלת ודידה נינהו, היינו (או כשהוא משיב לה ברצונו והנו מבטל את האחריות וכמוש"כ לעיל אות קלב או) כשאינו מקיים תנאי האחריות וכד' מהרש"א אבל כאשר רצונו לשלם דמים ומעיקר הדין הרי הדין עמו אזי כל מה שי"ל בנכסים הוא אפותיקי דגב"ח] וזה לא יגרע במחייב האחריות, [ואף דהאחריות לא הפקיעה את גוף קנינה בחפץ ואת קנינה נוטלת, מ"מ נימא דנטילתה נחשבת כגביית דמיה במה שמפקעת תורת הדיני ממון שזכה מחמת האחריות].

למה זה יטען עליו ר' אמי דלאו דידיה הוא ולא יאכילם בתרומה, וכי אפותיקי מגרעת בכח האכלה,[91] והדברים מבוארים בריטב"א אשר כתב בשילהי סוגיין דרבא חידש דדעת רב יהודה דהצ"ב דידיה הוו ואין לה עליהם אלא שעבוד כעין אפותיקי ועיי"ז א"ש מתני' דתרומה, הרי דכד אקשי' מתרומה לא פירשנו דברי ר"י כאפותיקי.

דלכאורה ל"ש לדון כלל את נטילתה כגביית דמיה, דכיון דכל התורת ממון שי"ל לבעל בצ"ב הוא בכח האחריות המוטלת עליו והיינו במה דהצ"ב מוטל על ממונו והצ"ב קיים אצלו בכח חילוף ממונו בתורת אחריות ואם יתבטל האחריות יתבטלו כל זכיותיו, ממילא קיום גבייה בצ"ב אינו כגובה ד"ז עבור דבר אחר וא"א לדון בו שהוא בא כחילוף ממונה שבידו כאשר כל הוויית ממונה בידו הוא מה שהוא מעמיד לה ממון אחר תמורתו ולא כשהוא מעמיד לה גוף ממון זה, ול"ד לכל מוכר שיגבה את המקח עצמו בדמיו, דהתם המכירה נגמרה ואינה תלויה בדמיה ממילא הנו גובה את קנינו של לוקח תחת קנינו שאבד לו בעת המכירה, משא"כ בנ"ד דיני הממון של הבעל תלויים בכל עת ועת[92] בדמיהם במה שמעמיד לה תחתם את ממונו וכאשר הנו משלם דמים אזי כעת הם הם המקיימים את קנינו בצ"ב שהרי דמים אחרים כבר אינו חייב כיון שפורע בזה, וממילא השבת גוף הצ"ב שאינה העמדת חילוף לא יקיימו את זכויותיו, וגבייתה אינה אלא ביטול דיני ממון דידיה אשר היא זכאית בזה בשבח בית אביה, וממילא כלפי גוף זכותה בקיום הדין עמה כליכא אחריות דמי, והיינו דזכותה למנוע מכירת החפץ ובכלל זה לכאורה למנוע את איבודו הנו כביטול כל מחייב האחריות ביחס להנך מילי, ולמה זה ישלם על איבוד החפץ כאשר מניעת האיבוד היה בידה ול"ח בענין זה סילוקה מהחפץ, ועוד דדיני הממון של הבעל בכח האחריות אינם תפיסת קנינים אשר יהיה שייך להתפיס בהם לאשה זכות שעבוד וגוביינא ואינם אלא משפטי ממון מדיני ממון וכמושנ"ת באות קל אשר תורת קנינים לא תתפס בהם,[93] וממילא ע"כ דזכות שבח בית אביה הנו משפטי ממון דידה בהעמדת החפץ, וא"כ נתבטלו דיני ממון דידיה.

בריטב"א הלא מבואר דלמסקנא הו"ל שעבוד כעין אפותיקי, ובב"מ ע: מבואר דמה דהיכא דלא משכח עכו"ם דמי תפיס לה לבהמה –והיינו אף למ"ד הדין עמו ועיי"ש בריטב"א- עביד ליה יד עכו"ם באמצע וברמב"ן ורשב"א בגיטין מד: משמע דמה"ט אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומשמע דלכו"ע איכא שעבוד אפותיקי על חפץ זה עכ"פ לענין אם אינו מסלקו בזוזי, צ"ל לכאורה דהיינו דכאשר חלה לו זכייה בגופו של ממון כאשר הוא מעכבו לעצמו בכח הדין עמו או כאשר משחררו בהאי דינא בשו"ע או אז בא כח שעבוד ואפותיקי אביה לגבותו ממנו [וכן כלפי הולדות בההיא דב"מ שבהם זוכה ממש בלידתם חייל בהו אפותיקי], אבל כ"ז שלא נגמר כוחו בממון ל"ש בזה תורת שעבוד ואפותיקי אלא ביטול האחריות, ועוד צ"ת].

*

הנדון בהאכלת תרומה והדמיון לשוכר

מה דזכות שבח בית אביה אינו פוגם במחייב האחריות יראה דהוא מפני דאדרבה הך זכותא נחשב ככלול בכלל חיוב האחריות, והיינו דכל תביעת אחריות ביסודה אינה אלא העמדת החפץ בצורת תמורה כי זה התוכן השייך בחיוב אחריות אשר הוא מחייב את הלה בהעמדת החפץ וכיצד זה ישתעבד בהעמדת החפץ אם לא בהעמדת ממון עבורו [שאין לחיוב אחריות שייכות עם חיוב שמירה לחייבו טירחת שמירת החפץ], ואילו זכות שבח בית אביה תובע אף העמדת החפץ בצורתו וכאילו נתחייב באחריותו גם העמדת החפץ, ואין הענין בזה שנתחייב שמירתו אלא שתוכן האחריות המוטלת עליו היא שהנו אחראי גם לשבח בית אביה, ואף אם אין לזה כל משמעות בתשלומין [או העמדת שמירה] עדיין ענינו קיים בהא גופא שלא יזכה הבעל בעיכוב החפץ מחמת האחריות כי אדרבה תוכן אחריותו כולל שיעמוד לה החפץ אף בצורתו וזה גופא משמעות חיובו בצורת החפץ שלא יעכבנו לעצמו וכאילו נתחייב שלא יקננו באחריותו.

עוד בזה, כי כל בעלים כח תביעת צורת החפץ קיימת לו בממילא ע"י שזה שלו אשר עיי"ז מונע את האחרים מקחת ממונו, ואילו היה נותר ענין זה לנותן הצ"ב אזי יפגם מחייב האחריות שהרי החפץ בידו בכח העיכוב ולא נסתלק ממנו כלל וכמושנ"ת, וע"כ כשהוא תובע את החפץ מממונו של מקבל בטלה כח תביעתו בחפץ בתורת שלו, אבל שבח בית אביה תכנו הוא חידוש תביעה אף על ממון שבהלכות קנינים אינה זכאית בו ממילא תביעה זו תוכל להכלל בחיוב האחריות לתבוע קבלת צורת החפץ, והנה עיקרם של דברים דומה לאשר בקשנו לדון באות קמה את ענין שבח בית אביה כזכות מחודשת דגביית האחריות מגוף החפץ אלא ששם בקשנו לדון כן בהלכות קנינים ושעבודים ולא עלה הדבר, ואילו כאן זכינו להבינו כצורה מחודשת בכלל המו"מ דאחריות, כי אף דשבח בית אביה אין בעצמותו איזה כח מחייב אשר יוכל לתבוע את החפץ כתביעה העומדת לעצמה ואינו אלא טעם בתק"ח אשר סופו יצטרך לחול כתקנת זכות ממון מ"מ תכנו במושגי מו"מ הנו באמת תוכן תביעת קבלת צורת החפץ ולא רק שיור בעלמא של בעלותה ממילא במושגי מו"מ הוא אשר נעשה כאן בחיוב האחריות שלא נעשה לה שיור במו"מ אלא הכללות תביעתו בכלל תביעת האחריות, [ולכאורה כ"א יוכל לעשות כן מדנפשיה כחלק מתנאי המו"מ, ולא נשתמשנו בתוכן השבח בית אביה אלא כדי להכריח שזה היה תוכן התקנה כי בהיות וטעם התקנה כולל באמת גם כח קבלת החפץ כתביעה מחודשת ולא רק כשיור בעלותה ממילא מה מבואר שהתקנה תכלל בתנאי מו"מ דנצ"ב דכתובה].

סוף דבר ודאי דזכות שבח בית אביה קיים בגוף קנינה אשר בגופו של חפץ ובהלכות קניני ממון אינו נדון כזכות חיצונית החלה על דיני הממון של הבעל [אשר זה לא יתכן כלל בדיני ממון שבאחריות וכמושנ"ת אות קמו], אבל קיומו ואי התבטלו ע"י זכות האחריות הוא במה שהוא עצמו כלול באחריות, וממילא במשפטי אחריות -אשר ענינם שבעל האחריות זכאי בחפץ בדיני ממון דקיום האחריות- במשפטי ממון אלו אנו דנים אותה כמקבלת את החפץ מידו שהוא הנו בעל האחריות על הא גופא שיהא לה החפץ בצורתו, והבעל הנו בעל החפץ להעמידו לה בדיני האחריות אשר לכן בהאבדו ישלמנו מממונו, ואילו בהלכות קנינים ותורת שלו עדיין החפץ שלה לגמרי ובכח בעלותה תקחנו בצורתו כאשר תקח תמורתו מממון הבעל בכח בעלותה בגוף החפץ [וכמושנ"ת אות קל].

*

נשוב לביאורה של סוגיין, אשר מאחר דבמתני' תנן הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה הרי דבהא תליא אכילתם, והיינו דאין אכילתם תלויה בזכויותיו הבאות כתוצאה מהאחריות אלא היא תלויה בגוף חיוב האחריות [וכבר נתבאר באות קמא מה שהזכירה המשנה ענין הותירו הותירו לו], ואמנם אכילתם בתורת קנין, והיינו דכשם דהחיוב אחריות קובע לו כח ממון בכל אשר יֵעָשֶה בחפץ כך הוא קובע לו כח האכלתו דג"ז מעניני שליטת הבעלים בחפץ [עי' לעיל אות סא], ובהיות אחריות החפץ על ממונו אזי החפץ הנו ברשותו לעשות בו אשר ירצה וזכאי הוא כמו"כ במשפטי ק"כ בהאכלת תרומה (ועי' הערה 102)

ר"א דכ"ז נכון רק כאשר הדין עמו אבל אם הדין עמה דהיינו שדין האחריות שעליו הוא שהחפץ עצמו ישוב בצורתו לאשה וכל כח קנינו בחפץ בקנין האחריות הוא קנין להשיבו אל בעליו כל כה"ג לית ליה כח האכלה,[94] שאם תוכן הקנין אחריות הוא שגוף החפץ יהא לבעליו אין זה מזכהו בכח עשיית אכילת תרומה בחפץ בכח כהונה דידיה כאשר לא יזכהו בכח עיכוב החפץ לעצמו.

ספרא השיבו מי קתני והן שלו, והיינו דלא בקשנו ששליטת האחריות תהיה לעכב החפץ לעצמו, הואיל וחייב באחריותן קתני, והיינו דלא שמענו במתני' אלא דבעי' שהוויית הממון מוטלת עליו והוא שליט בו להווייתו, והיינו דאף דדין הוויית הממון בהלכות אחריות הוא שיהא לאשה מ"מ הרי כ"ז הוא בשליטתו וממנו תבקש החפץ ובהא סגי לכח האכלה דכשם שהוא מעמיד לה החפץ כך הוא מאכילו [ולכו"ע האכלתו היא מתורת ק"כ הקיים בחיוב האחריות וכמבואר בריטב"א ומוכח בתוד"ה עבדי שכ' דגם לר"י חשיב עבדו לענין שו"ע כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה[95]], ואילו ר"א סבר דאם שליטתו הוא להעמיד לה את החפץ לא יוכל להאכילו בדיני כהונה דידיה אלא בדיני כהונה דידה כי זה כל שליטתו להעמיד בעלותה ודיניה בחפץ.

דאקשי' עליה דר"ס ור"י משוכר, דעל השוכר וממונו מוטל קיומו של חפץ לבעליו ומשם יתבענו אלא דתביעתו כוללת גם השבת החפץ בעין ונמצא דשליטת האחריות היא להשיבו אל בעליו והיינו נצ"ב דר"י, וס"ל למקשן דסגי באחריות דשוכר לדון שהחפץ ברשותו וממנו יתבע ואף שפטור מן האונסין עדיין תוכן חיובו הוא אחריות אלא שנתחדש לו פטור אונס, ואף דלענין זולא אינו ברשותו –אף אילו היה שייך בו פשיעה ושואל יוכיח- מ"מ קיומו של חפץ בדידיה תליא ואילו קיום דמי החפץ אינו שייך לענין אכילת תרומה [ועי' אות קה].

ע"ז דכיון דבפועל לענין אונסא וזולא הנו ברשות הבעלים והנעשה בחפץ בענינים אלו אצלם הוא נעשה וענינם הוא למנוע העשות זו בחפץ אין החפץ נחשב כלל ברשותיה דבעל האחריות לתורת ק"כ ואף לא כשותפות, אלא דייני' ליה כנמצא אצלו באותו ענין פרטי שבו ישנה האחריות וכללות החפץ עדיין דבעלים.

צערי בזה אשר לא זכיתי לדעת מהו ענין כחשא שהוציאו אותה מחיובי השוכר, והלא אף בכחשה דהדר והוכחשה ממילא חייב לדעת התוס' בהכונס נו: ד"ה פשיטא,[96] שו"מ שכבר עמד בזה בשו"מ מהדו"ק ח"א סי' רפ"ח, וצ"ת].

דאין ספק דהקו' משוכר היא גם למ"ד חיוביה דשואל משעת אונסין אשר לרוב ראשונים הכי קיי"ל, ואף דעדיין לא נתחייב בדמיה הרי גופה כבר קיים באחריות ממונו, שהרי לא איבוד החפץ מחייבו [דהא שואל ודאי אינו חייב על האונס] אלא שהחפץ נתבע ממנו מפני היותו אצלו בשכירות, וממילא מתחלת השכירות החפץ כבר נתבע ממנו, אלא דלמ"ד משעת אונסין משתעבד דייני' כל עת השכירות כמתקיימת התביעה בקיומו של חפץ בכל שעה ושעה בהיותו דבעלים ואינו גזול ממנו [וכמושנ"ת בריטב"א שילהי המפקיד] וכשנאנס בטל מכאן ואילך קיומה של תביעת הוויית החפץ, ואין סתירה בין מה דמצב השכירות מחייב את השוכר בהעמדת החפץ ובין מה דמצב זה נחשב גם כקיומה של הוויית החפץ לבעלים בהאי דינא, כי ההווייה לבעלים בידו של שוכר היא והוא ניהו המעמיד לו החפץ בכל עת והנו חייב בקיום הווייה זו מפני שבידו היא להעמידה ובד בבד עם זה אף מקיימה, ואילו למ"ד משעת שאלה איחייב בה ס"ל דבידיה דשוכר לא תתקיים הוויית הבעלים ולכן בעדר השבתה בסופה חייב הוא על קבלתה מתחלת השכירות.

*

ענין מחסרא גוביינא

יתבאר ענין מחסרא גוביינא דר"י שהקנין אחריות אינו בטל מאליו בכלות הזמן אלא בעי' גוביינא, והרי לכאורה יפלא דכיון דזכאית היא בגופו של חפץ וא"י לסלקה בזוזי למה לא ישוב אליה מאליו וכאשר יזכה הניזק בשור התם ביוחלט השור ע"י מה שדינו מפרשת נזקים לקבל שור זה וא"א לסלקו בזוזי [עי' לעיל אות פא] ובכ"מ שדיני הממון קובעים שחפץ זה משפטו לפלוני הרי"ז גוף זכייתו, אבל אחר שזכינו בס"ד להבין שהשבח בית אביה שלה ככלול בכלל האחריות וכנתבע ממנו הרי הענין מבואר היטיב, דודאי כל היכא דזכותו קיימת לו בעצמו בגופו של חפץ שזכאי הוא בלקיחתו הרי"ז זכייתו בד"ז כיון שזכאי הוא בחפץ שהוא יהיה לו, אבל בנ"ד אילו זכתה בכח לקיחת החפץ נתבטל מחייב האחריות דכבר בטלה הסתלקותה מהחפץ ולא מבעיא דזכות שבח בית אביה הקיים לה בהיותה תחתיו –אשר עיי"ז נמנע ממנו למוכרם- לא יוכל להתפרש כזכותה בגופו של חפץ להיותו לה אלא אף עתה בכלות הזמן הרי עדיין החפץ באחריותו לענין גוף ההשבה וכמושנ"ת לעיל אות קמג, וע"כ אין לה כח בגופו של חפץ וחיוב אחריותו מפקיע ממנה זכות זו, ואין לה אלא את תביעת החפץ בגוף דיני האחריות וכנתבע ממנו דמיא וכיצד תזכה בגופו של חפץ, ומה זה ענין לשור תם וחביריו שאין עליהם תורת אחריות, ושפיר קרי' בה מחסרא גוביינא שאין החפץ שב מאליו דכיון דעדיין באחריותו הוא על גוף ההשבה הרי הוא שלו בקיום ההשבה גופא ועדיין קיימים לו וליורשיו קניני האחריות הקובעים שמה שיעשה בחפץ הוא עסק דידיה עד אשר יבא לידה.

דבשוכר ודאי זכותו של משכיר קיימת בגוף החפץ והוא בעל תביעה בגופו לענין קיומו על אף חיוב אחריותו של שוכר [ואף להאי ס"ד דמדמי' להו אהדדי לענין תרומה], היינו מפני שחיובו במלוה הכתובה בתורה על אשר בא אליו חפצו של בעלים בשאלה ושכירות ומחייב זה מושלם בלא סילוקו של בעלים מזכות קניניו, ואה"נ דלא יוכל משכיר לתבוע את החפץ גם מהשוכר וגם מעצמו של חפץ לתבוע העמדת גופו בשעה אחת מהשוכר ומכל אשר יעמוד נגד החפץ דממ"נ אם החפץ על השוכר הרי הוא בעל העמדתו, ואין לו לבעלים אלא אותו כח האמור בגזל ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה לומר איני תובע החפץ ממך אלא מעצמו של חפץ ומכל מי שבא להזיקו, וכשם שהוא אמור לגבי פרעון הדמים כ"ה גם לענין העמדת גופו אם יתבע מאחריות מהשוכר –דהיינו כל עוד היא תביעת אחריות ולא תביעת פעולה חיצונה דעשיית שמירה[97]- ולכן ס"ד דאף הוא יוכל להאכיל בתרומה כבנצ"ב דכ"ז שחיובו של שוכר קיים הרי הוא המעמיד את החפץ וי"ל את הקנין כל דהו של אחריות כפי שכינהו הריטב"א אלא שביד הבעלים לסלקו עם חובתו, משא"כ בחיובא דנצ"ב שאין כאן מחייב הכתוב בתורה על גוף קבלת החפץ והק"פ שבו ובעי' לקבוע אמתת עסק צ"ב כי אז ע"כ מחייב האחריות מותנה בזכות האחריות שהרי זה בא תחת זה [וכמושנ"ת באורך מאות קלז] וע"כ אם יוותר לו לבעלים כח תביעת החפץ לא נסתלק הבעלים מהחפץ אותו סילוק אשר עליו באה תמורת האחריות ואין כאן חיוב אחריות, וע"כ בע"כ הפקיעה האחריות זכותיה דבעלים מתביעת גופו של חפץ כל עוד היא קיימת ואין הבעלים יכול לומר איני חפץ בדמיך ובזכויותיך[98] כל עוד לא פקעה באמת האחריות עם כל תביעותיה, ושפיר קרי' ביה מחסר גוביינא.

משנ"ת נכון גם לדעת ריטב"א אשר אף שדעתו דלמאי דקאמר רבא דזכותה בזה הו"ל כשעבוד הנפקע בהקדש חמץ ושחרור הדרי' ממאי דס"ל עד השתא בדעתו של ר"י דכדידה הוו ולגבי תרומה הו"ל ר"י כר"א, היינו רק במה שדימם רבא לדינא דשעבוד אשר בזה ס"ל לריטב"א דאם מעיקר דין האחריות הוא שהחפץ ישוב אליה וזו זכייתו במשפט האחריות להיותו אצלו להשיבו אליה כי אז אין הוא בעלים כלל בהוצאת שו"ע ולכן הכריח דלמסקנא באמת אין זה מדיני האחריות אלא שעבוד חיצוני וכמושנ"ת ענינו סוף אות קמו, אבל מאי דקאמרי' בפשיטות מי לא מודה ר"י דמחסרא גוביינא הוא דבר נכון לכו"ע ומוכרח ממתני' לקמן סז. דהעובר פוסל בחלקו את אכילת עבדי צ"ב הרי דאף לאחר מיתת הבעל שכבר כלה זמן הצ"ב עדיין ברשותא דיורשים הוא וע"כ מפני דמחסרא גוביינא.

הרשב"א מעולם ידענו דרק שעבוד הוא [כאשר הוכחנו כן מדבריו באות קכו] ואין במסקנת סוגיין כל חזרה מהבנה זו דהחפץ שלו להיות לה, והא דדייני' לזכותה רק כשעבוד והוא הבעלים לאוסרו ולהפקיע שעבודה אף דכל מה שי"ל בחפץ הוא דיני האחריות והרי דיני האחריות הם שיהיה החפץ לה, היינו מפני דעכ"ז הרי ההפקעה ואיבודו של החפץ הוא עסק דידיה שהרי ע"ז ישלם בממונו וענין זה מוטל על ממונו באחריותו והאחריות מכרחת ומחייבת שיחשב הענין עסק דידיה ואין לאשה כל כח תביעה בגופו של חפץ וכמושנ"ת זה כמה, אלא שבתוך דיני האחריות איכא נמי אחריות זו שהחפץ ישוב לה ואין כח לדין זה בעיכוב הנעשה בחפץ יותר מכל תביעה אשר דינו כשעבוד בלבד, [ורק לענין תרומה אשר הנדון הוא האכלת העבדים בקיומם בכח היותו בעל עשיית האכלה בחפץ בזה ס"ל לר"א דכיון דדיני העשייה שלו בחפץ בקיומו הם שיהיה לה אין הוא מאכיל בכה"ג אלא כפי דיניה].

*

הוצאת שו"ע – קו' הר"י דדמי לתרומה

נבואה לענינא דשו"ע, דהנה בהא דאמרי' דתניא כוותיה דר"א בהא דעבדי צ"ב יוצאין בשו"ע לאיש אבל לא לאשה הק' התוס' שני קושיות אשר טענתם היא דגם לר"י הכי דינא דא"י לאיש, האחת דכיון דמודה ר"י דהוא מאכילם בתרומה ה"ה שיוציאם בשו"ע דתרומה ושו"ע ענין אחד הוא כדפי' במתני' ואם חשיב כספו לענין תרומה חשיב עבדו לענין שו"ע, והשנית דלא גרע מאצטלא דפרסוה אמיתנא דמדינא דמפקיעין מידי שעבוד ביד בהבעל ויורשיו לאוסרם וה"ה לשחררם, ונראה בעליל דהנך תרי קושיות הנם שני טעמים נפרדים אשר בכאו"א מהם די לתת כח הוצאת שו"ע לבעל ואין האחד צריך לחבירו [אשר ע"ז בא הלשון הכתוב בתוס' ועוד הק' הר' משה כהן, והר"י אשר לא הק' את קו' הר' משה כהן לכאורה הוא מפני השקו"ט בתוס' אם מאן דקאמר תניא כוותיה דר"א מודה לדינא דאצטלא וכאשר באמת תי' כן הראשונים על קו' זו[99]], והנה עלינו לברר הנך תרי טעמי לראות כיצד יעמדו זה בל"ז ואם שניהם כאחד טובים או סותרים הם זא"ז.

קו' הר"י היא דכיון דהבעלים דהאכלת תרומה הנו הבעלים דשו"ע הרי"ז סיבה שהבעל יוציא בשו"ע ואף בלא שנדון כאן תורת מפקיעין מידי שעבוד, והיינו דבאצטלא דפרסוה אמיתנא שהבעלות הנדרשת בזה אין בה שום תואר וענינה ככל דיני הממון אשר מי שבידו למכור ומה שבידו למכור הוא אשר בידו לאסור ואותו יאסור, בזה בא הנדון אם כח ביד תביעת השעבוד לעכב או לבטל פעולת בעל הקנינים או לא והיא סוגיית מפקיעין מידי שעבוד, אבל שו"ע תלוי בשם בעלים ותורת עבדו וכמבואר מהא דדינא דשו"ע שייך לנדון דק"פ כקה"ג דמי –ולד' התוס' בעי' לעולם שיהיה בעל הגוף ועדיין לא יוכל לשחרר אלא למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי- וכיון דבעל האחריות יחשב בעלים תו לא איכפת לן מהשעבוד התובע בכח דיני ממון את מניעת השחרור.

שהרי להדיא מבואר בהחובל צ. דגם בשו"ע שייך הנדון אם שחרור מפקיע מידי שעבוד, וע"כ דהשעבוד מעכב גם על תורת בעלים דשחרור שו"ע ולולא דינא דשחרור מפקיע מידי שעבוד אמרי' דכלפי גביית השעבוד אין הלה אדון השחרור (עי' הערה 13).

למשנ"ת עד הנה הרי הדברים ברורים דהכא שאני דהכל באחריותו,[100] והיינו דהתם כח השעבוד עומד לעצמו שאין לבעל הגוף כל שייכות בשעבודו של הלה ואם אך בעלות שעבוד מעכבת על תורת אדנות כלפי גבייתה שפיר אין תפיסה להוצאת השו"ע כלפי גביית השעבוד, משא"כ בנ"ד אין השעבוד

דבר נפרד מקניני בעל האחריות [ול"ש כלל תפיסת שעבוד דקניני ממון בקנין האחריות וכמושנ"ת באות קמו] אלא החפץ כולו עם שעבודיו כולו באחריותו וממנו נתבע שעבוד זה, והיינו דאף דל"ש תורת אחריות על גוף תביעת שבח בית אביה שאין הוא דבר המשתלם בתמורת ממון, מ"מ כל עיקר זכותה בזה אינו דבר העומד לעצמו בחפץ שהרי באמת החפץ כולו באחריותו ע"י מה שהיא נסתלקה מהחפץ, אלא דבכלל מה שהוטל על הבעל בדיני האחריות ובקניניו הוא גם שישוב צורת החפץ לאשה ועיי"ז דייני' את קניני האחריות שי"ל לבעל בחפץ כמחויבים ומשועבדים לאשה שזה דינם, וזה קנינו שהוא בעלים לענין זה שיהיה לה החפץ שהרי הכל הוטל עליו, ונמצא דמה שי"ל לאשה בתביעתה הוא זכות לקבל ממנו החפץ אשר הנו כולו עליו ובאחריותו, ונמצא דשעבוד מסוים זה המתייחד בחפץ המסוים י"ל בו שליטת האחריות שהוא המעמידו לה.

בשו"ע דדמי לתרומה אשר בעל האחריות נדון בהם כבעלים עדיין י"ל תורת בעלים גם על זכותה בגביית החפץ, משא"כ באצטלא דפרסוה אמיתנא אשר אין לנו עסק עם תורת בעלים מסוים [וגם הנדון אי ק"פ כקה"ג דמי ל"ש שם] אלא דאת מה שהוא זכאי בו בדיני ממון אותו הוא אוסר בדיני ממון דידיה בזה שפיר יעכב שעבודה את האיסור כל עוד לא בא הדין דהקדש מפקיע מידי שעבוד.

ענין זה דשו"ע דמי לתרומה דחשיב עבדו כי היכי דחשיב כספו, היינו דע"ז גופא הוא בעלים באחריותו להיות בעל השחרור וכמושנ"ת כן לעיל אות קמט לענין כספו, וכשם דבתורת כספו הו"ל בעלים להאי דינא גם כשבעלות אחריות דידיה הוא שיהיה לה החפץ כך לענין תורת עבדו דשו"ע.

*

קו' הר"מ כהן דיכול להפקיע מידי שעבוד

משה כהן הק' מדינא דמפקיעין מידי שעבוד, ולשון התוס' מורה שזו קושיא נוספת על הראשונה ולא באה תחתיה, והיינו שאין כוונת הר' משה כהן לומר דאף אם תאמר דל"ד לתרומה שאינו מפקיע ממנה כלום משא"כ בשו"ע הרי מפקיע ממונה ושעבודה ולא סגי לזה בשם עבדו אכתי תקשה לך דהא באמת מפקיעין מידי שעבוד, כ"ז לא יראה כלל, דא"כ אין כאן קו' נוספת אלא שנחלק על הקו' הראשונה והעמיד אחרת תחתיה ולשון התוס' ברור מלל שיש כאן קו' נוספת, וע"כ דכוונתו דמלבד טענת חשיב עבדו כי היכי דחשיב כספו איכא הכא עוד טענה דמפקיעין מידי שעבוד, והיינו דגם לולא דחשיב עבדו וכספו –וכדעת ר"א דאם הדין עמה ל"ח כספו- עדיין יוכל להוציא מכח דינא דמפקיעין מידי שעבוד.

כמתמיהים, דלולא דחשיב עבדו מה יועיל מה דמפקיעין מידי שעבוד, וכשם דבתרומה שאין השעבוד נפסד כלל מההאכלה בתרומה ואין שם שייכות לענינא דמפקיעין מידי שעבוד מ"מ בלא שיחשב כספו לא יאכיל כך בשו"ע בלא שיחשב עבדו לא יוציא אף כאשר שחרור מפקיע מידי שעבוד, ורק אי נימא דשו"ע ל"ד כלל לתרומה אלא לאצטלא אזי שפיר מה שיקבע לו כח הוצאה הוא מה דמפקיעין מידי שעבוד, אבל בפשוטו לא לזה כוונת הר' משה כהן דאילו כ"ה נמצא שכל הנחת קושיתו חולקת על הנחת קו' הר"י ואין כאן קו' נוספת אלא קו' אחרת תחתיה והו"ל לתוס' למימר והר' משה כהן הק' קו' אחרת ולא לכתוב ועוד הק' הר' משה כהן לשון אשר מורה בעליל דגם לד' ר"י יש מקום לקו' הר' משה כהן.

למשנ"ת עד הנה בענינא דאחריות הרי הדבר ברור דבזה חלוק שו"ע מתרומה, כי בתרומה הנדון בנעשה בחפץ בקיומו כאשר הדין עמה באה בזה טענת ר"א דהשבח בית אביה ראוי לעכב על התורת כספו ע"י שדין האחריות בכאן הוא שישובו אליה ואף כי ממנו היא תובעתם מ"מ כיון שדיני ממון דידיה הם שיהיו לה א"י להאכילם כדינא דידיה, אבל בשו"ע כיון שיוציאם לחירות הרי ממילא דין האחריות יתקיים בזה בממונו והו"ל כאילו הדין עמו דבזה הוא ודאי בעל השחרור, מאי אמרת הא גופא כיצד יחול הלא שבח בית אביה תובע שלא יהא לו כח השחרור, אין זו טענה כלל דכיון דהוא בעל האחריות על הוויית הממון ועליו הוא מוטל ואין לה שייכות עם הנעשה בחפץ אלא על ידו והוא המקיים את החפץ ובעל התביעה בקיומו ובמניעת נזקיו ממילא אם מצדו יש כאן שחרור מי יעכב על ידו והרי הוא הבעלים בהא גופא אם יעמוד לה החפץ או לא שכ"ז באחריותו, וכשם דלגבי אצטלא חשבי' ליה בעלים לאוסרם ולה כליכא אלא שעבוד כיון שהנזקים דידיה הם ממש וכמושנ"ת באות קנז כך תורת עבדו דשו"ע יושלם בזה דכלפי זה הו"ל כהדין עמו דשלו נינהו לכו"ע, אלא שטענת שעבוד יש כאן דע"י דדין האחריות הוא להיות לה הרי יש לה התביעה עליו שלא יוזק החפץ ואין זו רק תביעה על הגברא אלא תביעה קיימת בגופו של ממון בתורת האחריות, ולכן בעי' לכח הפקעה מידי שעבוד.

דודאי אי חשבי' ליה כספו על אף שדינו להיות לה כי אז לא איכפת לן בשו"ע מהשעבוד כיון דאף שעבודה בכלל האחריות וכמושנ"ת אות קט וזו קו' הר"י, והר' משה כהן הוסיף בזה דאף מבלעדי דחשבי' ליה כספו והיינו כדעת ר"א אכתי בשו"ע דהנדון הוא בנזקי החפץ אין זכותה עומדת נגד כוחו אלא בתורת שעבוד וממילא יהני בזה תורת מפקיעין מידי שעבוד כההיא דאצטלא, והנה נתבארו דבריהם כמין חומר.

*

מה דהאשה מוציאה בשו"ע

התוס' דאה"נ דאיהו מוציא לעולם אבל גם האשה תוציא לאח"מ לר"י, וביאורו (נתעוררתי לזה ע"י חד מן חבריא) דכיון שהוציאתו בטלה האחריות, והיינו שהרי בהלכות הקנינים עדיין שלה הוא לעולם אלא שדיני הממון קיימים לו ע"י האחריות וקיומם מותנה ועומד בקיום האחריות ממילא כלפי כח הוצאה דידה שאינו באחריותו -דודאי אינו אחראי על מה שיוצא מכח בעלותה וכשב אליה דמי[101]- שפיר מהני התורת שלה דקנינים לקיים לה כל בעלותה עם דיני הממון ואין לו כל כח אחריות וקניניו נגד חלות הוצאה דידה וכלפי מעשה זה כבטלה אחריות מתחלה [וממילא מתקיים בזה גם גוביינא דידה], ואילו כאשר הוא יוציא מתקיימים בזה דיני האחריות עם זכיותיו, ונסתלקה קו' מהרש"א מתרומה דבזה ודאי אין לה כח כיון דהאחריות קיימת,[102] [ומש"כ מהרש"א בזה כבר השיגוהו מלעיל תוד"ה גזירה, וכן תמה עליו חכ"א מברייתא דלקמן סז. הובאה תמיהתו לעיל אות קו, ומש"כ בקרני ראם אינו מובן].

*

בפלוגתת הראשונים בהוצאת האשה

נא במחלוקת הקיימת בזה בין התוס' והרמב"ן והרשב"א, אשר הרמב"ן והרשב"א כ' כאן דאין יוצאין בשו"ע לאשה משום תקנת אושא דאפי' עבדי מלוג לא נפקי לה, והיינו בחיי הבעל דלאחר מותו כבר ל"ש תקנת אושא שהרי כבר לא יירשנה, ואילו התוס' כ' דא"א לאוקמא ברייתא דלא לאשה בחיי הבעל דא"כ פשיטא ואין ספק שאין כוונתם מחמת תקנת אושא אשר לאו פשיטא היא דהא מחלוקת ברייתות היא בהחובל דאיכא ברייתא דס"ל דעבדי מלוג יוצאין לאשה ואיכא ברייתא דתניא בה שאין יוצאין ומה מנו יהלוך לומר דזו גם כוונת ברייתא דידן, וע"כ דלדעת התוס' אין האשה מוציאה מחיים עבדי צ"ב מעיקר הדין ומסברא פשוטה אף לר"י, [ולכן באמת כ' הרמב"ן והרשב"א דלמסקנא דמפקיעין מידי שעבוד אין הברייתא מסייעת לר"א כי גם לר"י נכון דינה מחיי הבעל ואילו התוס' כ' דא"א לאוקמא בחיי הבעל דא"כ פשיטא, והיינו דלשי' רמב"ן ורשב"א דרק מפני תק"א לא תוציא אין זה פשיטא], גדולה מזו מבואר ברמב"ן ורשב"א בגיטין מד: דאף לר"א[103] מה דאין האשה מוציאתם בשו"ע הוא מפני דאלמוה רבנן לשעבודיה והיינו תק"א, ואילו התוס' הא ודאי פליגי ע"ז שהרי להדיא כ' דברייתא מיירי לאח"מ דכבר ליכא שעבודא דבעל ועכ"ז א"י לאשה לר"א, והנה פלגתתם נגלית דלדעת התוס' אין האשה מוציאה מעיקר הדין מחיים לכו"ע ולר"א אף לאח"מ, ואילו הרמב"ן והרשב"א ס"ל דמעיקר הדין מוציאה לעולם ולכ"ע ורק תק"א תעכב עליה.

מעלת מחיים או הדין עמו דר"א למנוע ממנה הוצאה לשי' התוס' הוא במה שאינה זכאית לעשות ההוצאה, והיינו דאף דההוצאה היא ביטול האחריות וביטול כל דיני ממון דידיה וכמושנ"ת באות קסג מ"מ להא גופא הלא אינה זכאית למ"ד הדין עמו ומחיים לכו"ע אשר באותה שעה לכו"ע הדין עמו להעמיד החפץ לעצמו אף מתורת האחריות, והנה העדר הזכאות בזה הוא מדיני אחריות, דבזכות האחריות הוא ניהו בעל קביעת מקום דמיה והוויית החפץ, ואף דאם יצלחו מעשיה הרי בטלה האחריות מ"מ להא גופא הרי הוא ברשות אחריות דידיה שהוא יכול לקבוע את ההדין עמו ומעכב בזה על חלות מעשיה.

מה מבואר בזה פלוגתת התוס' עם הרמב"ן והרשב"א, דהתוס' אזלי לשיטתייהו דשו"ע דמי לתרומה אשר אחריות קובעת תורת עבדו ממילא אם בדיני האחריות הדין עמו נעדר ממנה בזה תורת עבדו, ורק לאחר מיתה שכבר בא זמנה לגבות והדין עמה לקבוע הגבייה בעבד זה[104] מהני שחרורה, דאף שכל עוד ולא גבתה הרי הוא באחריותו אין זה מעכב על שחרורה הבא מכח קניניה וכמושנ"ת באות קסד, אבל הרמב"ן והרשב"א מעולם לא הסכימו עם דברי התוס' דשו"ע דמי לתרומה ולא הוקשה להם קושיתו של הר"י דהאיש יוציא מה"ט, ולדעתם שו"ע דמיא לאצטלא דגוף דיני הממון קובעים בזה, והיינו שאין תורת אחריות קובעת כח שחרור לעצמו אלא דמה שהוא זוכה בדיני הממון הבאים ע"י האחריות אותו הוא משחרר, ממילא אף כאשר הדין עמו אין מניעה ממנה לשחרר בכח קניניה שבגוף העבד, כי מצד הדיני ממון שי"ל מכח האחריות לא תוכל לבא מניעה בזה דהא אדרבה ע"י שיחול השחרור יתבטלו כל דיניו, ורק לשי' התוס' דגוף האחריות מזכתו בכח שחרור אזי בכח זה הוא מעכב גם על כח שחרור דידה ואין כאן ממנה תחלת שחרור לביטול האחריות כל עוד ומדיני האחריות הוא שד"ז לא יהיה ודיני האחריות נותנים לו כח זה גופא להיות הוא אדון השחרור ולמנוע ממנה את השחרור, משא"כ אם הנדון הוא רק בתוצאה מדיני הממון לדון אם משחררת את שלה או לא דבזה ודאי כיון שבאה לשחרר בכח גוף הקנין דדידה הוא וכמושנ"ת אות קסד אין כאן יותר טענת דיני ממון דאדרבה הכל בטל ע"י השחרור.

צאן ברזל ונכסי צאן ברזל

שהשיב ר"י הא לא דמיא אלא לסיפא למדנו לכאורה דבשם פרה הדין עם הנותן[105] דאל"כ לא השיב מאומה על טענת ר"א אשר אלו עיקר דבריו דכל היכא דהדין עמו אכלי בתרומה, וכ"מ ברש"י, ולא זו בלבד שכ"ה דעת ר"י אלא אף ר"א מודה ליה בההיא דשם פרה דאל"כ עדיין מה טענה היא זו הא לא דמיא אלא לסיפא כאשר היא היא פלוגתייהו מה דינה ומה יש בשם פרה יותר מבמתני' וע"כ דהתם אף ר"א מודה דהדין עם הנותן, ועוד דהא טעמיה דר"י דהדין עמה הוא מפני שבח בית אביה מה דל"ש בההיא דשם פרה ממילא אם שם תהא דעת ר"א דהדין עם המקבל לא מצינו לר"י טעם לחלוק עליו בזה וע"כ דאדרבה התם לכו"ע הדין עם הנותן, וא"כ הלא התמיהה גדולה מאי דעתיה דר"א, כיצד זה הוכיח דהדין עמו ממאי דאכלי בתרומה ויוסיף להקשות על ר"י מ"ש משוכר כאשר להדיא תנן דהשם פרה מאכילה בתרומה אף שהדין שם עם הנותן.

עמד ע"ז בברכ"ש סי' כ', ותי' שם בשם הגר"ה גליקזאן זצ"ל דמה דבשם פרה הדין עם הנותן הוא תנאי בעלמא ואינו מגרע לר"א בבעלותו של מקבל אשר מעיקר קנינו הדין עמו, והנה תנאים אלו ענינם שיור, ואם באנו לשיור כי אז למשנ"ת עד הנה כבר באנו בזה לידי ביטול מחייב האחריות וכוחו עד אשר נצטרך להבין דהשבת הגוף הנה חלק מגוף האחריות וכמושנ"ת באורך מאות קמז, וא"כ היינו דר"י ממש כמושנ"ת שם דזה ענין שבח בית אביה ובמאי פליג עליה ר"א.

ביאור הגר"א או"ח סי' רמ"ו ס"ד, ותו"ד שם הוא דעד אשר אר"נ דאע"ג דתניא כוותיה דר"א מסתברא טעמיה דר"י אזי דינו של ר"י הוא שהדין עמה מחמת שהוא שלה, וס"ל לר"י דהיינו גם ההיא דשם פרה דמה שא"י למכור מוכיח דשל נותן הוא, ואילו ר"א ס"ל דאין מזה הוכחה דשל נותן הוא, והיינו די"ל שעבוד העמדת הפרה עכ"פ במניעת מכירתה אבל לאו דידיה הוא, ויתכן גם דזה יהיה לר"א טעמה של הברייתא אשר מנעה מהבעל למכור, ואנן ס"ל כר"א דשלו נינהו ולכן מוציא בשו"ע ומ"מ י"ל זכות גביית הבעין מפני שבח בית אביה [אולי כעין ד' הריטב"א בזה], עכת"ד הנוגע לענינינו, ונסתמו דבריו בההיא דשם פרה אם באמת הדין עם הנותן ואעפ"כ ל"ח שלו משא"כ בההיא דאשה וזה כעין ד' הגרב"ד והדברים צ"ב וכמוש"כ, או דבאמת מה דלאו דידיה נינהו ענינו דאין הדין עמו וכ"ה לר"א דינא דשם פרה ורק דזכה למניעת מכירה כדי שתעמוד הפרה למצב אשר לא יפרענו בממון, וא"כ כי אז הוא שלא כנראה מד' רש"י כאן ומסתימת כל רבותינו.

בזה הרהורי דברים, אשר יחלקו בין עיקר ענינא דצ"ב לבין נכסי צ"ב דאשה, והיינו דנימא דודאי מודה ר"א דאם יחיל בעסק מו"מ דצ"ב תורת אחריות המחייבת השבת החפץ יאכיל בתרומה וכל דיני צ"ב עליו, ולא פליג אלא בנכסי צ"ב דאשה אשר נבין בהם שאין ענינם עסק מו"מ דקבלת צ"ב אלא דינים הנגזרים ממילא מכח זכיותיו ודיני האחריות.

קנין הבעל בנכסי הצ"ב הוא בכח קניניו באשה וכמבואר בכתובות פה: במכנסת שט"ח לבעלה דאית בהו דינא דידו כידה[106] ובתשובת רמב"ן סי' נ"ג הובא בבעה"ת שער נ"א ח"ו אות ב' כ' דהבעל קונה מלוה דידה בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ בלא שום הקנאה וידו כידה בכל בין בנכסי מלוג ובין בנצ"ב, ואילו פרעונם הלא הוא אחריות דידהו הנו כחלק מחיובי הכתובה לא ניתן להגבות מחיים כמוה [שאינו כזמן פרעון בעלמא אלא לא ניתן להגבות מחיים וכנודע] וכמה ממפקיעי חיוב כתובה אשר יפקיעו גם אותו.

מעתה יש כאן זכיית בעל בנכסים בדין ידו כידה אשר ראויה היתה להיות זכייה מושלמת אלא שחובת כתובה אשר עליו בהשבתם מנעה ממנו תורת הזכייה המושלמת ובתוכן חובת כתובה זו בא נדון אחריות וזכויותיו אשר בהם באה פלוגתת ר"י ור"א.

הדברים: שני עניני זכיות יש לו לבעל בנכסי אשתו בתורת ידו כידה נכסי מלוג ונכסי צ"ב, נכסי מלוג זכותו קיימת בהם בכל יום ויום ע"י היותה אשתו וידו כידה וכמושנ"ת לעיל באורך מאות עז, ואילו נכסי צ"ב שהכניסתם עמה זכה בהם לגמרי עם זכייתו באשה [עי' מה שהבאנו לעיל אות פה מד' רמב"ן במלחמותיו בפ' החולץ], וע"ז באה תורת כתובה דידהו הקובעת שבצאתה ממנו ישובו אליה נכסיה, ותוכן תביעת השבה זו אין ענינו השבת החפץ הקיים בצאתה אלא השבת מה שנלקח [והיינו הגוף הנלקח ולא שישוב אליה למפרע עם כל פירותיו שהצמיח בימי האישות], ותביעת השבה זו ראויה למנוע ממנו תורת בעלים גמור בנכסים, שאין תביעת ההשבה חוב חיצוני אלא שבגוף זכיית הידו כידה בדיני האישות שם קיים דינא דידה בזכות כתובה לבטל לקיחתו בצאתה הימנו וממילא בשיעור שההשבה תבטל את זכייתו אזי תביעתה תעכב בעיקר זכייתו.

הלקיחה ע"כ יתקיים רק בהיות אחריותם עליו, כי מאחר שיש כאן כח זכייה גמור בלקיחתו ורק תביעת ההשבה עומדת לה כי אז ממילא תוכן תביעת ההשבה אינו כתביעת ממונה אשר בידו כדי שיאמר לה ממונך הוזל אלא היא תביעת השבת הלקיחה אשר ע"כ תחשב כפי שהיתה הלקיחה בשעתו, ול"ד לגזלן אשר אף שלקיחת הגזילה מחייבת ביטולה והשבתה מ"מ תוכן חיוב ההשבה הוא שתתבטל תורת גזילה וחלותה בגוף החפץ הנו בחפץ הקיים כיום אשר בו יתפס ענינא דגזילה וממילא השבתו בהאי דינא הו"ל ביטול הגזילה ושפיר אומר לו הש"ל, אבל בנ"ד אין כאן תביעת ביטול הנעשה שלא כדין אלא התביעה היא להשיב את אשר נעשה וכיון שנעשתה לקיחה ע"כ השבתה יש בו גם תורת דמים אשר הם דמי שויו בשעת הלקיחה.

של חובת ההשבה חייב הוא להשיב גם גופו של חפץ כי ג"ז נלקח ממנה, אלא שחובת האחריות עומדת לו בזה ככל זכיות אחריות וכמושנ"ת ענינו באורך לעיל, וקנינה מהנכסים לא פקע כיון דבלא קיום האחריות ישוב אליה החפץ בחובת השבה דידיה וכמושנ"ת אות קל, ואילו ר"י ס"ל דעכ"ז נתחייב בחובת הכתובה גם השבת גופו של חפץ.

החילוק בין צ"ב דעלמא לנכסי צ"ב הוא, דבצ"ב דעלמא שהכל חל ע"י עסק מו"מ דצ"ב כמלוה שאינה כתובה בתורה ע"כ השבת הגוף הוא חלק מחיוב האחריות וממנו הוא נתבע דאל"כ בטל תורת האחריות וכמושנ"ת מאות קמד, אבל נצ"ב דאשה יסודם בדיני ממון דאישות אשר הוטלו בתק"ח והחיוב אחריות עומד לעצמו בהנך דיני הן חוב שיווי החפץ והן חוב השבת גופו אין כל סתירה בין חיוב האחריות לחיוב השבת גופו של חפץ, וכאשר זכתה בתביעת גוף החפץ הרי זכייה זו מבטלת קניני הבעל כי היא זכות העומדת לעצמה.

סבר ר"א דבכה"ג לא אכלי בתרומה, ולר"י סגי בזכות אחריות להאכיל בתרומה דהיינו זכות עיכוב החפץ בדיני האחריות כל עוד לא בא קיום תביעת גוף החפץ, ואף דתביעת גוף החפץ מהוה ביטולו של זכות האחריות מ"מ כל עוד וחיוב האחריות קיים על העדר קיום גוף תביעת החפץ שהרי כל עוד ולא נתקיים החיוב עדיין כולו באחריות כי אז עדיין יש כאן זכות האחריות, והנה כ"ז דומה לשוכר אשר כח לבעלים בתביעת גופו של חפץ כתביעת דידיה וא"צ הוא לתביעתו מהבעלים כאשר יתבע נותן הצ"ב את המקבל בההיא דשם פרה, אלא דכל עוד ולא נתקיימה תביעתו יש שם גם זכות האחריות אשר בזה הוא דומה לנצ"ב דאשה, ואשר ע"ז באה תשובת ר"י שאין לזה תורת אחריות כלל וכלל ואדרבה נ"ד ס"ל לר"י דדמיא בהא לשם פרה, [וכ"ז דלא כמושנ"ת לעיל מאות קמט בביאור פלוגתתם ובאות קנא הראיה משוכר].

יתכן מאד ואין דיניהם שוים בפרטים השנויים בהם, כי יתכן וכל הסוגיות השנוית בצ"ב דעלמא לענין ריבית ובכורה [ואשר לא נשנו באשה מהטעם הפשוט דל"ש אלא בין ישראל ועכו"ם] אינם שייכים [מעיקר הדין] בנצ"ב דאשה, אשר בהם לד' ר"א ודאי דידיה הוו במושלם ואילו לר"י דידה נינהו, וכן לענין הנדון בנצ"ב דאשה בגיטין מד: לגבי מוכר עבדו לחו"ל ולענין הוצאת שו"ע יתכן לחלק בין צ"ב דעלמא לנצ"ב בכמה פנים לכאן ולכאן ימצאם המעיין, ולמה אאריך בדברים סתומים.

רגע אדבר, כי יתכן דכיון דדיני הממון דנצ"ב דאשה יסודם בדיני ממון דאישות אזי בהא גופא יהיו חלוקים בנ"ד מצ"ב דעלמא, כי צ"ב דעלמא הבאים בתורת קנינים הרי דיני ממון דידהו ברורים בכל פרט ופרט לפי צורת זכיותיו בדיני הקנינים, אבל נצ"ב דאשה תורת בעלים החל בממון הוא כתוצאה מדיני ממון דאישות והנה הבעלות נתפסת לפי כח הממון הקיים לו ולה ואשר בזה בא הנדון כיצד לדון דיני הבעלים כאן בכללותם.

דברים אלו צריכים ליבון רב ולא באתי אלא לעורר לב מעיינים, תן לחכם ויחכם עוד.

הולך מנה לפלוני שאני חייב לו

יד. הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר. ופי' רמב"ן בטעמיה דשמואל שא"א לזכות בו מאחר שעדיין ברשות זה עומדין והוא חייב באחריותן ואפי' א"ל בפירוש זכה, למדנו לכאורה דחיוב אחריות מעכב זכיה, והדברים צ"ת[107].

עיקרו של דבר אשר דנו רמב"ן כאית ליה אחריות על מנה זה הלא צ"ב שהרי מעולם לא נתחייב באחריות מנה זה[108] ואינו חייב אלא את גוף חובו אשר לא נתקיים פרעונו עד שיבא המנה לידי המלוה, ולישנא דתלמודא דקרי ליה חייב באחריותו לא קשיא לן כיון דבפועל אחריות המנה עליה אבל בד' רמב"ן למדנו לכאורה שי"ל תורת קנין אחריות בגופו של מנה.

אתה אומר דמה דזכיית המלוה במנה זו אינה אלא בתורת פרעון ואם יפרע ממקו"א הדר מנה למריה מהני למידן את חובת המנה המוטלת עדיין על הלוה כמזכה אותו במנה מסוים זה בקניני אחריות, וטעמא דמילתא כי ענין זה שלא זכה המלוה במנה אלא בתורת פרעון אינו תנאי חיצוני בעלמא אלא יש בו תוכן בגוף קנינו במנה שכוחו בו היא בזכותו בקבלת חובו, ואף שקנהו בדרכי הקנינים מ"מ כיון שמצד משפטי הממון ישנה תביעה בזכיית המנה והקנאת הלוה את המנה באה לקיום משפט ממון זה ממילא חלה הגבלה בעיקר תורת הקנינים שלא קנהו מלוה אלא כזכאי בפרעון ומה שאינו שייך לקיום הפרעון לית ליה למלוה תורת קנין במנה זה,[109] מעתה אף דבעיקרו של דבר למדנו דשייך זכייה במנה אף שלא נגמר הפרעון וזכייתו היא חלק מחלקי הפרעון התובע זכייה עם מטא לידיה ושייך גם להקדים את הזכייה לפני גמר הפרעון וכמקרבת את הפרעון, מ"מ כיון דחוב המנה עדיין מוטל על הלוה וממונו הרי בממילא זוכה הוא בקנין אחריות באותו מנה מסוים, דכיון דכל זכיית המלוה באותה מנה הוא בשיעור תביעת הפרעון שי"ל ואותו פרעון מוטל על הלוה בממונו הרי בממילא זכאי הלוה בכל זכיות הפרעון שישנם למלוה בזכיית אחריות, והוא מה שקראו רמב"ן ברשותיה דלוה דכל עוד ומנה הפרעון מוטל על הלוה ונכסיו הרי כל מה ששייך לזכיית אותו מנה ברשותו בקניני אחריות כי מי שהוטל עליו קיום חפץ בממונו הרי החפץ ברשותו בקניני אחריות וכמושנ"ת למעלה באורך.

אחריות זה יזכה את הלוה בתורת הדין עמו, כי עיקרו של חיוב אחריות לעולם יש בו בממילא כח הדין עמו ע"י מה שהווית החפץ לנותן קיימת בממונו של מקבל, אלא שבצ"ב דעלמא וכן בנצ"ב לרב יהודה הדין עם הנותן ע"י חוב האחריות גופיה שבכלל חובת האחריות גם להעמיד את הבעין של הצ"ב וכמושנ"ת לעיל אות קמז ואות קעא, אבל בנ"ד אין חובו מחייבו להביא מנה זה בעין דווקא וכל מה שיש למלוה בהאי מנה הוא עצם זכייתו ושפיר חיילא בזכייתו זו קנין אחריות עם תורת הדין עמו ללוה, ומכיון שכן כבר נתקיים מה שאמר שמואל דיכול לחזור בו אשר הוא קיומו של הדין עמו.

בלשון רמב"ן יראה דלא זכה מלוה כלל, ואמנם כבר נתבאר לן לעיל אות קל דמהות קנין הממון שי"ל לבעלים בחפץ זה אשר כל דיני הממון מסורים למקבל [וע"כ צריך הבעלים לאיזה תפיסה בדיני ממון כדי לקיים קניניו ובלא שיהא לו דיני ממון בחפץ זה אין תפיסה לקניני ממון וכמושנ"ת הערה 80] הוא, או בגוף כח העמדת החפץ שי"ל בממונו של מקבל שכח תביעת הדמים מהמקבל הוא בתורת דמי חפץ דידיה ובזה מתקיים קנינו ודיני ממון דידיה, או במה שעד כמה שהחפץ ישוב אליו בתורת ביטול וגמר האחריות הרי הוא שלו לגמרי ולא כזוכה בו מחדש בקבלתו מהמקבל את מה שהיה הדין עמו מתחלה וכמושנ"ת באות קלב, ותרווייהו ליתנייהו הכא, כי תביעת הדמים שי"ל למלוה על הלוה אינם מכח זכותו במנה המסוים אלא מחמת חובו, וכן כשבא המנה ליד מלוה אין כאן מעלת ביטול האחריות הקיימת בכל צ"ב, דהתם שלו היה מתחלה אלא שהלה קיבל עליו אחריות וזכה בה קניני אחריות ובבא החפץ ליד המקבל תפקע האחריות עם קניניה ושלו יהא בתורת השלו שמתחלה ושפיר י"ל שגם היום יש משמעות לקנינו בה במה שהוא שלו עד כמה שהאחריות לא תהא קיימת ועי' הערה 80, אבל בנ"ד שכל זכייתו מתחלה היתה בתורת פרעון שלא נגמר ובהעדר גמרו אשר תביעת חובו עדיין קיימת על הלוה נותרו זכויותיו של לוה במנה זה אזי בבא המנה לידו לא יחשב כמי ששב לו מנה דידיה שמתחלה אלא רק באותה שעה נגמרה זכייתו בהיות המנה גומר את הפרעון, ממילא אין שייכות לקנינו שמתחלה לדיני ממון אלו אלא כקונה לאחר ל' שתפיסת קנינו היום לית בה תורת ממון ורק כאשר יתחדש גמר הפרעון [או מחילת החוב משאר נכסיו[110]] יבא קנינו לידי ביטוי בדיני ממון אבל כהיום נעדר מקנינו תורת ממון, ואף אי נימא דזכייתו כהיום י"ל תוקף יותר מקנין לאחר ל', אכתי בצדק קראו רמב"ן היום הזה כמי שאינו זוכה, והאם רצה לחזור בו אינו רק קיום של הדין עמו אלא דכלפי הנהגת יום זה כלית ליה קנין דמי.

דס"ל דא"י לחזור בו ע"כ דס"ל דבכגון דא הדין עמו,[111] וענינו לכאורה דס"ל לרב דשייכא זכייה נגד הדין אחריות, וכאשר זיכהו לוה למלוה להיות לו מנה זה אשר מצד הזכייה ענינה שיהיה לו בלא שיוכל לוה לחזור בו זכה מלוה במנה זה לעכבו לעצמו על אף זכות האחריות הראויה לו ללוה בזה,[112] והרי גם בפקדון נחלקו והנדון שם הוא בזכותו של שומר להחזיק החפץ אצלו כל עוד הוא חייב באחריותו והיא זכות המתחדשת לו כתוצאה מחוב האחריות ועכ"ז ס"ל לרב בהולך כזכי דעל אף שהשומר עדיין חייב באחריותו זכה המפקיד בחפץ זה לעכבו מהשומר על אף מה שראוי לו לשומר באחריותו, הרי דס"ל לרב דשייכא זכייה בחפץ נגד הזכות הראויה לו באחריות והזכייה קיימת ועומדת ואינה מתבטלת ע"י החיוב אחריות העומד עליו בכל שעה, ואף אנו נאמר דגם בלוה זו היא תשובתו של רב על טענת שמואל דכח לה לזכייה זו לעמוד נגד הזכייה הראויה לו מכח האחריות ושפיר אית ליה זכייה.[113]

כיצד נפרע חוב במעות הניתנות לפרעון

קעד כתבנו דמעות הניתנות בתורת פרעון זכייתם מתקיימת במה שהם נתבעי החוב ופורעיו ולא כתנאי חיצוני בעלמא, ואמרתי להאריך קצת בענין זה לראות הכנים המה הדברים.

יש לי לעורר דלכאורה הדברים נסתרים מד' הרשב"א בב"מ צא. שכ' שם בשם י"מ דהמשלם דמים במקום שהוא פטור מחמת קלב"מ וכסבור שהוא חייב ושילם זכה הלה בתשלומין אע"פ שהמשלם טעה, והיינו דליכא בהא אומדנא דטעות לבטל זכייתו, ואי אמרת דקנינם של דמי פרעון נתפס בזכותו של מקבל בהם מחמת החוב כי אז לכאורה אף בלא תורת טעות תמנע זכייתו כיון של"ה כאן דעת הקנאה אלא באותו כח זכיה שיש בפרעון ולא בהקנאת חנם, [ואין דבריו שם בשי' רש"י דמהניא בהו תפיסה], וצ"ע.

דלכאורה היה נראה שהדברים מוכרחים מגוף ענינו של פרעון אשר החוב נפרע בנתינת הלוה מעות מדעתו, ואשר הדבר צ"ת במה יחשבו מעות אלו פרעון, דבשלמא כאשר גבהו מלוה בע"כ של לוה שפיר עיקר זכייתו של מלוה במנה הוא קנין המנה שי"ל בלוה ובנכסיו וממילא מנה זה הוא ניהו מנה זכותו של מלוה וחובו של לוה, אבל כאשר פרעו ברצונו וי"ל למלוה במנה זה קנין משיכה ככל קונה ועיי"ז מנה דידיה הוא נמצא שלא בחובו בא לו המנה ובמה יתייחס להיותו מנה החוב, ומה שאילולא שהיה חייב לו ל"ה נותן לו פרעון זה או שיש שם תנאי שאם אין כאן פרעון ישוב המנה לבעליו אינו טעם להחיל בו תורת פרעון[114], ובשלמא אם אין ענינו של חוב ממון אלא משפט ודין המוטל על הגברא להיות מנה לשכנגדו כי אז שפיר בעצם הענין שנתהוותה כאן נתינת מנה נתקיים מה שמוטל עליו [וגם בזה עדיין צ"ב דכיון שאם נתן לשם מתנה או לשם חוב אחר לא נפרע חוב זה כי אז מה לי דנתנו לשם כך אטו בכוונת הלב תליא מילתא, ומ"מ יתכן שיש משמעות לקביעת הנתינה לשם חוב פלוני לייחס על ידה מנה זה לקיום אותו דין מסוים המוטל עליו וצ"ת], אבל כאשר הוכיח הגרש"ש בשער ה' פ"ב שמהותו של חוב היא תפיסת ממון מסוימת אשר לכן חלה היא ע"י קנינים וחיובו הוא תוכן ממוני מסוים של זכות ממון אשר הלה זכה בו ממילא השגת הממון ע"י התובע אינה פעולה חיצונית בעלמא אשר קיומה הוטל על החייב בה אלא היא הוויית הממון לתובע בתוכן זה שהלה חייב לו מנה, וממילא אין קיומו של החוב מנה אלא באשר יתקיים בדיני ממון במנה הפרעון, ולא יתקיים הענין אלא כאשר תהא שייכות ממונית בין חיובו לפרעונו אשר בזה יתפס חיובו באותו מנה, ובזה [אין מקום לכוונת לב אלא] צריך תורת ממון אשר מאין תמצא כאשר זכיית הפרעון בדיני ממון היא בקניני משיכה.

לכאורה כמוש"כ באות קעד דהמעות הניתנות בתורת פרעון עיקר זכייתם מתקיימת במה שהם נתבעי החוב[115], ושפיר מנה זה הוא ניהו מנה החוב אשר בזכות חובו קנוי הוא לו למלוה[116].

קשיא לך תינח פרעון דלוה עצמו אבל כיצד יתבאר ענינו של פורע חובו של חבירו [אם אין ענינו הסכמת מחילה בעלמא[117]] אשר בעל הממון אינו חייב מאומה ואין לו למלוה כל תורת משפטי ממון בהוויית אותו ממון מסוים הבא לו בפרעון וא"א כלל שזכותו של מלוה בפרעון חובו תהוה חלק מקנינו באותו ממון ונמצא דמה שהלה לא נתנו לו אלא עבור פרעון אינו אלא כתנאי חיצוני ובמה יחשב אפוא שהמלוה מקיים כח תביעתו בממון זה.