א.      בגמ' הוכיחו שמגילה זו נאמרה ברוה"ק מכמה עובדות הנזכרות בה ואשר א"א לדעתם בלא רוה"ק, ויש לשאול כי אמנם יש מכאן ראיה שכותבי המגילה היו בעלי רוה"ק, אבל מה זה ענין לגוף כתיבתה, [אטו כאשר קרא ר"ג בשמו של מבגאי ולמדו מזה בגמ' שכוון ר"ג ברוה"ק אטו היתה שם תורת קריאת דבר שבקדושה], וע"כ אתה אומר שכל עוד ואין כתיבתה ברוה"ק לא יכתבו בה דברים הבאים מרוה"ק, אין ענין לכתוב בה דברים אשר לא נודעו, כי כל תורת כתיבתה היא לימוד את אשר צריך ללמוד ולהבין במעשים, וכל מה שלא ניתן לדעת אין לו מקום בה, ולכן אם נכתב בה מה שנודע ברוה"ק הרי שתוכן כתיבתה הוא כתיבת רוה"ק ללמדנו נסתרות הבאות מרוה"ק.

ב.      גם אם ניישב בדרך אחר [וכגון שנאמר שאין משתמשים ברוה"ק למה שאינו שייך לרוה"ק, ועובדא דר"ג נאמר שהיה בה דרגה של רוה"ק בקריאת שמו], עדיין עיקר הדברים נכונים שענין כתיבתה היא העמדת השגת כותביה, יש כאן מגילת לימוד, תורה היא לעצמה, אם תורת חכמתם שממילא אין בה קדושת כתבי הקדש, ואם תורת רוה"ק עם כל קדושתה.

ג.      ת"ר מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש ארחב"א אריב"ק ק"ו ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה ממיתה לחיים לכ"ש, אם ק"ו הוא הרי עדיין לא הוסיפו מאומה שהרי הוא ככל הנלמדים מק"ו, והרי באמת תלו זאת בנבואתם, וע"כ שהק"ו רק הביא את ההיתר לדרוש בנבואה, כי נבואה היא מעבר להשגת אנוש, ותורה צוה לנו משה ללמדה ולהשכיל בה, ושוב לא בשמים היא, ואילו כאן בקש לימוד ק"ו דבר מה מן הנבואה, א"א לומר שבקש ציווי, כי ממ"נ אם ממנו לא יבא ציווי שוב יש לנו לדון מה דיננו במדות המסורות לנו בהעדר הציווי, וע"כ שבקש גופו של הלל, היא המגילה הכתובה ברוה"ק.

ד.      והנה האמור ברוה"ק הוא החפצא דמצוה במצות השירה, ונתחדשה חפצא דמצוה בנבואה, והרי שאין ענינה של מגילה סיפור דברים אשר אנו חפצים לדעתם כדי לדעת היאך לשורר מה שנתחייבנו מפני הק"ו אף בלא ידיעתם, אלא בלעדי אותו גילוי אין כאן חפצא דשירה, והשירה היא שירת נבואה, כשם שהאתרוג הוא אתרוג של תורה וכל משמעותו קיימת בתורה משמים, כך שירה זו, והנה ההצלה ממות לחיים נגלית בדרגת ק"ו, אבל אין בצורתה כדי שירה או כדי שירה זו, ובא הק"ו ובקש מצות שירה, חפצים אנו בק"ו זה להיותנו מקבלים חפצא דשירת נבואה, די בנגלה לעינינו כדי לחייבנו לעלות מרום הנבואה ולבקש להיות עמה בשירתה.

ה.      סוף דבר מעשה המגילה בעין השכל אין בו שירה [או שירה זו], ואילו נעלמה הנבואה אין כאן חסרון ידיעה, אלא צורת יחס אחר להשתלשלות הענינים, יחס שאין בו שירה, ובנבואה קיימת ההשתלשלות הכתובה במגילה, והרי לנו יסוד גדול בהשתלשלות מעשים, כי כמה דרכים להשגת מעשה וכולם אמת כל חד בדרגא דיליה, [וראה עוד ‎פרק ג אות ‎יג].

 ו.      והיה לד' לשם זו מקרא מגילה (מגילה י:). אין בה במגילה שם מהשמות הידועים לנו מקדם, אבל היא עצמה תהיה לשם חדש, אסתר, או מגילת אסתר, ובמזמורה של אסתר מזמור אילת השחר נאמר, אספרה שמך לאחי, כי גם אחיה לא ידעו שם זה, עד אשר שלחה להם כתבוני לדורות.

ז.      ואמרו מקרא מגילה יען מהמגילה עצמה לא יבא השם עד היות בה מקראה, וראה בח"א למהרש"א שם שעמד ע"ז שאמרו מקרא מגילה ופי' דהברכות הנאמרים בקריאתה הם לשם, והן הן הדברים, כי מקראה לשמו ברוך הוא אשר יעשנה לשם חדש.

ח.      הוה אומר כי גם בשירת רוה"ק שבה לא בא שם, אבל יש לנו לעשות שירה זו לשם.

פור

א.      ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור, מקרא זה אומר דרשני מה יחוסו של הפור, ובפייט אשר הניא כתוב כי פור המן נהפך לפורנו, והנה יש כאן פור אשר הפכנוהו לפורנו, והוא מש"א חז"ל כי שמח המן על נפול הפור בחדש שמת בו משה ולא ידע כי גם נולד בו, והיינו דשניהם אמת, והפור נהפך ממיתה ללידה, ואילו ידע זאת ל"ה שמח כי עסק לו עם פור, והוא הכתוב במגילה ונהפוך הוא אשר ישלטו וגו' הרי שהדגשת הנס היא בהיפוך.

ב.      יש ישועה ביציאה משליטת הגזירה, ויש היפוך פור באותה שליטה של הגזירה, והנה הפור הוא תוך מלכות אחשורוש וגם כאשר נהפך לפורנו אכתי עבדי אחשורוש אנן, ויט אלינו חסד לפני מלכי פרס, ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים, מלך זו ושתי ושרים זה המן, ואילו המלכות נותרה בעילם, התבונן נוראות, כביכול כסאי הוא במלכה ובשר בלבד, [וכאשר לבש בגדי כהונה גדולה אמר עליו הכתוב עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, הרי שהפכו למדיו].

ג.      והתבונן כי לא הפיל המן פור ע"ע ההריגה אלא סמך על רצונו ושליטת כחו בכח אחשורוש, כי יש מלכות לאחשורוש ושם מקום לרצון איש ואיש זה המן ומרדכי, [ובאמת כל בריאה יש לה מקום], ולא הפיל פור אלא על כח נצחונו במלכות זו עצמה על איש יהודי, ואשר נתקיים בקבלת אחשורוש דבריו וכתיבת האגרות, ולא זכינו להשיב את הספרים, אלא לערוך מערכה מול מערכה, ופורנו היה בימים האלה ימי המלחמה, על כן קראו לימים האלה דייקא, ימי הנצחון, פורים, פורים לשון רבים, פור המן ופורנו.

ד.      ולכן יבואו בימי הפורים גם דברי הצומות וזעקתם, מה שלא בא בשום מועד אחר, אין צום אלא כאשר סיבתו קיימת, שאילו נסתלקה הרי יהפך לנו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והרי זה לעד כי עדיין מקום לצום, עדיין יש בהם פור המן ממנו הצום, ויש בהם פורנו, ימי משתה ושמחה.

ה.      ואמר ר' צדוק שאם נתחייבנו בזכירת מעשה עמלק ע"כ שפעל מאומה ולא חשב בלבד, והוא מבואר באשר קרך, ואמת הוא אף כי אינו מוכרח, כי י"ל דכ"ז שלא נמחה עלול הוא לעשות, אבל עכ"פ בהמן אשר תקנו לומר ארור המן ודאי ידענו כי יש לאררו אף שנמחה, והוא מה שבקשה אסתר להשיב את הספרים מחשבת המן, ולא נענתה, אלא נתנו לה כח מלחמה כנגדו, והוא הארירה הקיימת לעד לחסר מחשבתו הקיימת עדיין.

 ו.      הפור עצמו יש לו הכרח, ענינו מבואר אצלנו בהיותו תלוי בנסיבות אשר אינם בהשגת האדם, כי מה שנסתיים טירוף הקלפי בצד זה הוא מפני שזה היה כח הטירוף, וסיבתו בסיבות אשר הביאו כחו של האדם, והם בסיבות אשר הולידום, כ"א והמשהו שינוי שבו, עד ששת ימי בראשית, משם נשתלשלו בהכרח, והנה הבריאה הביאה לפור זה, אלא שאין לזה משמעות אלא בהתבקש באמת פור, והחלטת המן להשמידם היתה בעלת כח, אלא שכנגדה כחות אחרים, לכן נצרך לפור, ולא ידע כי לפור שתי משמעויות, כי גם נולד בו משה, וכאשר אך בא כחם של מרדכי ואסתר להיות על בית המן כבר באה האפשרות לפור לההפך, ומעתה הדבר תלוי ועומד, בסוד מי יודע, אשר יתבאר לפנינו ב‎פרק ג.

אקרא יומם ולא תענה

א.      אחז"ל באסתר רבה פרשה ו על מרדכי שהוא אחד מארבע צדיקים שניתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו, יעקב ניתן לו רמז ולא חש, א"ל הקב"ה ושמרתיך בכל אשר תלך ויירא אדם שהבטיחו הקב"ה היה מתפחד דכתיב ויירא יעקב וגו' אלא אמר שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה, משה ניתן לו רמז ולא חש, ושים באזני יהושע לומר שאתה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ וכתיב ואתחנן אל ה', אבל דוד אמר גם את הארי גם הדוב הכה עבדך אמר דוד וכי מה אני ספון שהכיתי חיות רעות אלו אלא אמר שמא דבר עתיד ליארע את ישראל והן עתידין לינצל על ידי, מרדכי ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים אמר אפשר לצדקת זאת שתנשא לערל אלא שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל ועתידים להנצל על ידיה, ע"כ. ואחר כל זאת הלא כתוב במגילה ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות, הוה אומר של"ה לו אלא צד ספק, וכי לזאת כוונו חז"ל באמרם שחש לרמז הלא את יעקב תפסו על יראתו ואת משה על תחנוניו הרי שכל עוד ול"ה הדבר בריא אולם אצלם לא נחשב שחשו לרמז, שמא תאמר רמז שלהם הוא אמירה מפורשת מפי הקב"ה לכן לא יחשב שחשו לו כל עוד היו מסתפקים ואילו רמזו של מרדכי דבר שבסברא הוא, הלא תראה רמזו של דוד אשר הוא כרמזו של מרדכי ועל ידו סכן נפשו אצל גלית הרי שכך היא דרך קבלת רמז, וגם פשוטם של דברים לא נתכוונו חז"ל לשבח את מרדכי על חשש בעלמא אשר כמדומה וכל בר דעת היה חושש לזה.

ב.      ובאמת שגם מרדכי תבע מאסתר לסכן עצמה ע"י רמז זה, ואעפ"כ היתה שפתו בזה ומי יודע.

ג.      וע"כ אתה אומר כי זו היתה תכלית הידיעה באותה שעה ידיעה הנקראת בשם מי יודע.

ד.      והנה כך היה מאמר מרדכי אם החרש תחרישי רווח והצלה יעמוד מקום אחר, וזאת הוא יודע בודאי וכאשר אחז"ל ברבה שם ומה את סבורה שהקב"ה מניח את ישראל מ"מ מעמיד להם גואל, ובמדרש תהלים במזמור על אילת השחר כתוב בזה ממי שכתוב בו ישראל נושע בה' תשועת עולמים, אבל אם תלכי הרי כאן הרמז אשר כל כולו יקרא ומי יודע, ועליו תסכני את נפשך, [והנה נתחייבה להסתכן עליו והיה נחשב כסכנה שהרי מי יודע].

ה.      וראה עוד במזמור על אילת השחר אשר בפתיחתו תתלונן על היות רחוק מישועתי דברי שאגתי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי ואילו אבותינו בך בטחו ותפלטמו אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו וענינו במצרים וכאשר פירשוהו חז"ל, וכולו תמוה, אבותינו זעקו מאות בשנים עד שנענו והיא זעקה שלשת ימים ונענתה וע"ז תאמר רחוק מישועתי דברי שאגתי.

 ו.      וע"כ אתה אומר דהישועה שבאה תוך שלשת ימים לא נחשבה [בשעת הזעקה עכ"פ] כענייה לזעקה, ועדיין רחוק מישועתי דברי שאגתי, והרי באמת אין גילוי שם במעשה המגילה, [ויש דרש כי רמז לשם במגילה באמור מרדכי כי אם החריש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ומקומו של עולם הוא הקב"ה (וראה אות ‎יב), והנה שם זה נזכר באם לא יתקיים המעשה אשר נעשה במגילה, אבל במעשה המגילה אף רמז זה לא בא].

ז.      בפשוטו היה מתבאר שהישועה שנגלתה בדרך טבעית ל"ה בה גילוי דשמות ולא ענייה שהיתה לאבותינו במצרים, ואף שישועה זו גדולה מישועת נס בהיותה באה בסדרו של עולם וענינה כמי שלא חטאו (וכבר נתבאר לנו באורך ענין זה במקו"א ואשר לכן כל הנסים בטלים לימות המשיח זולת נס פורים), מ"מ יתכן וגם ידעה שלישועת נס אינם זכאים, ועדיין לא יאמר בזה רחוק מישועתי דברי שאגתי שהרי אין כאן כלל ישועה.

ח.      וע"כ שהישועה אשר היתה תקרא ישועה אלא שהיא רחוקה משאגתם יותר מהמרחק אשר רחקו בה אבותינו במצרים.

ט.      ובמגילה ד. אריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלוקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, ופירש"י זכר לנס שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה, ולכאורה יפלא מה חידוש בדבר היש לך אומה שנגזר עליה כליה ולא יזעקו ביום ובלילה.

 י.      אולם ענינו מבואר, כי יש סדרי תפלה וזעקה אשר נתנו לעת צרה עד אשר ישמע משמים, ואף חז"ל תקנו לנו כן במס' תענית כמה סדרים בעתות צרה, ויום הוא זמן עבודה ועשייה אליו יתייחסו סדרי התפלה, ולא כן הקורא ואינו נענה [יותר מהשנויים במס' תענית שעברו אלו ואלו ולא נענו] הוא בכה יבכה ביום ובלילה כבכיית האבל לאחר מעשה, ולכן כאשר אקרא יומם ולא תענה לילה לא דומיה לי.

יא.      ומאחר שע"ז נתקנה מגילה ביום ובלילה, [לילה דייקא כמוש"כ הפר"ח סי' תר"ב], הוה אומר שמה שיקרא לא תענה היא הענייה אשר היתה בתוך שלשת הימים היא מעשה המגילה, והוא אשר דברנו כי רחוק מישועתי דברי שאגתי יסוב על ישועת המגילה, וכמה הדברים צריכים ביאור.

יב.      והוא שסיים הכתוב דבריו על כן על כל דברי האגרת הזאת, שכל דברי האגרת הם הצלת היפוך פור בלבד, וכמושנ"ת לעיל ‎פרק ב, והיא אגרת הנשלחת לספר מעשה שהיה כך היה, ולא ספר חקוק וקיים מעולם כיחס לבריאה מסוימת אשר נתגלתה בזה בריאת הנהגת נס.

יג.      כי ספר הוא סיבת מעשים הלא הוא סוד אסתכל באורייתא וברא עלמא, וגם ספרי נביאים הלא כתובה נבואתם אשר אמרו מראש מה יהיה ודבר הנאמר בנבואה הוא סיבה שיתקיים, אשר לטובה אינו חוזר בו ולרעה ג"כ צריך חזרה, וכן הכתובים שנאמרו ברוה"ק הרי השגת רוה"ק היא של מה שלא נתגלה, ואילו האגרת הזאת היא רוח קדושה בהבנת הנעשה, כי אגרת פור היא.

יד.      סודם של דברים: כי באמת לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא תתכן לנו כל קביעת דברים לומר כך רצונו יתברך וכך יעשה, זולת במה שיש בריאה לפנינו, בריאה אשר אנו והשגתנו חלק ממנה, [כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. חללו של עולם כולו מפריד בין מחשבותי למחשבותיכם. כל צמצומה של הבריאה]. ואשר כמה שיש לנו בה השגה בהנהגה סדורה היא הנהגתנו ועל פיה אנו חיים בכל מעשנו, ובתוך השגה זו בא גם ענינו של נס, אשר הזוכה לנס גלוי, ונגלה לו בהשגת עיניו כי הנהגת נס עמו, נגלה לפניו הנהגה מסוימת, הנהגה אשר לעיניו תובעת את קיומה, וממנה ישועתו, והיא הפכה לו להנהגת אמת בהשגתו, והיא תתקיים באחת מן השמות המושגים לנו, והרבה פעמים תקדם לזה התדבקות אדם בשם זה ישיגנו ברוח נבואה או בעין שכלו [כרחב"ד מי שאמר לשמן וכו'], ויכריח את ההנהגה הכלולה בו, ואילו במעשה המן מתחלה צווח מרדכי מי יודע, רחוק מישועתי דברי שאגתי, וגם אח"כ לא באה כל הנהגת שם נגלה, לא נראה שם מעשה מכריח אשר יקרא בו אחד מן השמות, לא נגלה בו שום הכרח אשר יאמר בו שם, ויחוסו לשמים נהוא כלל מעשי הבריאה, ובלא הכרח של גמול טוב לצדיקים, ועכ"ז קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם, היא הקבלה מרצון בלא כל הכרח שכר ועונש.

                                                                                                                                                                             פרק ב  

וקבל היהודים

טו.      וקבל היהודים את אשר החלו לעשות. אילו היתה באה תקנה סדורה לקבוע ימי משתה ושמחה, הרי מן הדין היה לקובעם ביום י"ג וי"ד, ימי הנצחון, אבל קביעת הימים באה בתורת וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ולכן עשאום כאשר עשו בשנה ראשונה, ביום המנוחה, ולמדת שהנהגת הימים היא מתורת אשר החלו לעשות, לקיים לעולם ימי המשתה, כימים הראשונים.

טז.      כבר עמדנו לעיל ‎פרק א אות ‎ג על המבואר בגמ' דמ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מפני דדרוש ק"ו ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה ממיתה לחיים לכ"ש, ועמדנו ע"ז דאם ק"ו היא מה הוספה יש בזה. והנה הק"ו הוא משירת הים כמבואר ברש"י, ולכאורה יפלא וכי מצוה היתה שם לשיר דנילף בק"ו לחייב מקרא מגילה. [והלא ההוספה הצריכה ק"ו היא הוספת המצוה, ולא הוספת כתובים ודברי נבואה אשר כל הנביאים הוסיפו]. וע"כ דהק"ו הוא לגוף הוויית משוררים. ואבאר את הענין. הלא אחז"ל אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר, אמרו בזה הלכה שאינו רשאי, ולא הודעה שמכאן ואילך לא תבא נבואה לחדש מצוה. פעמים שבדרגת השגת נבואה תתחדש לו השגה אשר ממנה יוכרח לחידוש מצוה, והאינו רשאי שבזה הפקיע את כח ההנהגה עפ"י השגה זו. השגת נבואה יש בה חפצא דמחייב, ויש בה אינו רשאי בדברים מסוימים.

יז.      דורשי רשומות אמרו מהמקרא אשר קרך שעמלק טוען מקרה, והנה המן עושה פור, הרי שענינו שעובד הוא את המקרה, [וצריך לבאר זאת עם מה שנקרא לץ].

יח.      ואריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלוקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי סבור מינה למיקרייא בליליא ולמתני מתני' דידה ביממא א"ל ר' ירמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרחב"א כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתנייה, איתמר נמי אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלוקי לעולם אודך.

יט.      אין ספק שלא הובאו דברים בטלים בגמ' לספר לנו טעות שאין לה שורש וענף לפרשה על מתני' דילה, וגם המשל מאעבור פרשתא דא ואתנייה צ"ת מה בא להשמיענו, וכי לא ידענו בלא משל זה שלשנותה יכול להתפרש על קריאה שניה.

כ.      מגילה זו אין בה אזכרה, הצלתה באה בדרך טבעית, ונמצא שהכתוב בה הוא ענין ההשתלשלות אשר הביאה את ההצלה, הרבה מאורעות נעשו בימים ההם, וניתן לחבר כל מעשה שבה למאורעות אחרים ולראותו כתוצאה מהם, ובאה כתיבתה להעמיד סדר מסוים של השתלשלות מאורעות, ובינה זאת, כי מאחר ולא נכתב שום אזכרה אף לא משאר שמות, הוה אומר כי הנהגת חולין כתובה בה, לא נכתב בה יד מכוונת מאורעות טבעיים להשתלשל בצורה מסוימת, אבל כתוב בה השתלבות הצלת היהודים בתוך מערכת מאורעות עולם.

כא.      אף מצוותיה אין בהם אזכרה, שמחה ואיש לרעהו, אומרים אנו על הנסים בהודאה כאשר נאמר שם ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, לא תקנו לנו שם ענין להלל ולהודות.

כב.      אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך, הא למדת שכך דימתה אסתר שהיא תנצל ואפשר גם מרדכי, אשר לכן אמר לה בהיפוך הדברים ואת ובית אביך תאבדו, כי יש מקום לדון דהם אשר לא יכרעו ולא ישתחוו ינצלו, ינצלו מגזירת משתחוי צלם, היא אשר קיימת בביתו של מלך ואינה נהנית מסעודתו אוכלת זרעונים תנצל מגזירת נהנים מסעודתו, היא אשר אינה מוכנה ללכת אליו ברצון אף בסכנת כלל ישראל, כאשר מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, בשם יהודים יכונו, וכאשר יאמר על חנניה מישאל ועזריה גוברין יהודאין אשר באמור להם יחזקאל חבי כמעט רגע עד יעבור זעם אמרו לו ויאמרו שכל העמים נשתחוו לצלם, ואין ספק שיש בדברים אלו טענת אמת, הלא תראה כי כאשר בא המן לתלות את מרדכי או אז נדדה שנת המלך, טענת המן היתה ישנו מן המצוות, וד' צלך, אתה ישן לו והוא ישן לך, אבל בבא הרעה אל מרדכי נזדעזע העולם כולו ונדדה שינה, ונפילתו של המן היה על דבר מרדכי על העץ ועל דבר אסתר כי נמכרנו אני ועמי והגם לכבוש, וההצלה שבאה עיי"ז ל"ה בה אלא הצלת מרדכי ואסתר, עד אשר נצרכה אסתר ליפול לפניו עוד פעם, ותוסף, ותדבר, ותפול, ותבך, ותתחנן, ותעמוד, אם טוב הדבר, אם מצאתי חן, וכשר הדבר, וטובה אני, ראה כמה נצרך עבור זה, וגדול נס האחרון מהראשון, וטענתה שם היתה כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, זה כל זכותם של ישראל בהצלה, וכבר היה אפשר לומר וכי אלך ברצון אל המלך שלא כדת דידי עבור הצלת מי שאינו מקיים דת כמוני.

כג.      ועל זאת באו דברי מרדכי אל תדמי בנפשך, כי רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, הצלה משמים, הצלה אחרת, הצלה ממקומו של עולם, ואז את ובית אביך תאבדו, כי אז תהא ההכרעה כשאר בית ישראל, וממילא הללו שסכנום והללו שלא נחלצו לעזרתם יאבדו, ידע מרדכי כי לא יכון כאן הענין האמור למשה ואעשה אותך לגוי גדול, אלא תתחדש הצלה לכל בנ"י, ובהצלה זו את ובית אביך תאבדו.

כד.      כל עוד יושב מרדכי בשער המלך הרי הוא המכריע מי יבא בשעריו, אבל המקום יצילם מידו, [ובין תבין למה אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, כי לובש שק מתאבל נשפט וכאילו בעל טרוניא ותביעה, והיאך יהיה שופט והנו זרוק משם, והנה ותתחלחל המלכה מאד בשמעה שמרדכי עזב משמרתו, ותשלח בגדים להלבישו, בגדי מלכות להיותו שופט כדתו, והוא לא קיבל והשיב לה אל תדמי בנפשך להמלט, וכאשר קבלה ע"ע לעשות כדבריו או אז שב מרדכי אל שער המלך, ככתוב וכראות המן את מרדכי בשער המלך].

כה.      הלא כבר אמר רבא שכנסת ישראל אמרה לאידך גיסא ופירש"י לצעקה ראו מה עשה לי יהודי דלא קטליה לשמעי ומה שילם לי ימיני, שני דרכים הם, דרך לא יכרע, הדרך שאין בה פשרות, ושרשה אצל שמעי ראש הסנהדרין אשר לא ויתר לאדוננו, נין לבנימין אשר לא כרע לעשיו, [הוא אשר מת בעטיו של נחש], וימיני האמון על לא יכרע שילם לי שלא כמדתו בהשארת אגג, ובזה נתגוששו שני הרים גדולים, וכמוש"א חז"ל איש ואיש זה מרדכי והמן, איש יהודי ואיש צר ואויב, שלמים הם בשלהם, אינם מותירים הנהגת חבי כמעט רגע, והוא אשר אחז"ל על המקרא כרצון איש ואיש למחר באים אליך איש יהודי ואיש צר ואויב ואתה מגדל את האחד וצולב את האחד, דימה אחשורוש כי יוכל להשלים בין עולמות שונים, אבל אותם איש ואיש מנעו זאת הימנו, ובבא אסתר אל בית המלך כבר הוכן בדרך טבעית נצחונו של איש יהודי על איש צר ואויב, יכולים היינו להבין כי לעת כזאת הגיעה למלכות, ויאמר לה מרדכי לא כי אלא מובטח להם לישראל שהמקום יצילם, והיה כאשר תבא ההצלה לכלל ישראל שלא דרכך הרי תהא היא הצלה ממך ומבית אביך, ולכן יאבדו, אי לכך הקריבי את אשר לך למען ישראל, והוא אשר אמרה אסתר ואני כאשר אבדתי אבדתי, אתם צומו עלי למען הצלחת הצלתכם על ידי, ואילו אני כאשר אבדתי בלא הצלתכם אבדתי עם הצלתכם.

כו.      טענת המן כי אין להם מקום במדינות מלכותך, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם, לא נתחייבו הריגה, אלא אבדן סיבת היותם במלכותו של מלך, אי לכך תבא הצלתם ממקומו של עולם.

כז.      איש אשר המלך חפץ ביקרו, אל תחשוב כי שכר יש למצוות, אין כאן אלא חפץ ביקרו, ושער רישיה חיור כעמר נקיא, שאין לשום בריה אצלו כלום.

כח.      כי אין הצר שוה בנזק המלך, זו טענה נצחת לעולם, אף אם נתחייבנו כליה, אין הצר שווה בנזק המלך.

כט.      יום ארבעה עשר כבר ל"ה בו גזירה, והיה רק נצחון ישראל, ממילא נייחא דט"ו אין לו ענין פורים, ואי משום נייחא די"ג הרי היה ראוי לעשותו בי"ד, אלא שיום מלחמה אינו יום נייחא, אי לכך מתחלה רק עושים ארבעה עשר, ויכתוב מרדכי לקיים גם יום ט"ו כימים אשר נחו מאויביהם, והוסיף ע"ז והחדש אשר נהפך, כולו זמן נכון.

ל.      והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, פור המן היה בחדש שמת בו משה, ונהפך להיות נדון כחדש שנולד בו משה.