מוש"ק בהעלותך ס"ב

א. אלו דברים שאין להם שיעור, ובר"ש בשם הירושלמי דלא תנא אלא דברים שאם מוסיף עליהם יש מצוה, אדמה כי הכוונה בזה דאותם דברים שאין כל נפק"מ כמה שיהיו אינם דברים שאין להם שיעור אלא דברים שלא נתפס בהם שיעור, דמה בין עפר סוטה מרובה למועט וכל ששם עפר עליה הכל בכלל הכשר העפר, משא"כ הנך דברים שיש מצוה בהוספתם והמצוה היא אותה מצוה אשר חייבתם נמצא שיש בהם מרובה ומועט ועכ"ז אין להם שיעור, ולמדנו בזה דאין ענינה של פיאה מסתיים בעצם הענין שיש כאן נתינה לעניים אלא ענינה בגוף הנתינה והוויית ממון לעניים אשר התוספת בו היא הגדלת המצוה ועכ"ז אין בה שיעור.

ב. בהאי לישנא דירושלמי דאם הפריש פחות מס' מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשרות [לגי' הר"ש וכל הראשונים] עד שישלים, היה נראה לפרש דמה שנתן פטור מן המעשרות כיון דמה"ת חייל ביה פיאה, ושוב לא יחול תורת פיאה אלא עד שישלים דאז מתקיים שיעור פיאה דרבנן, ולפלא דלא אשתמיט חד מרבותינו לפרש כן, ויתכן דאילו כ"ה כי אז עדיין אין לה שיעור למטה שהרי לא ביטלו חכמים שיעורא דאורייתא והרי להאי לישנא מבואר בירושלמי די"ל שיעור למטה.

ג. משפ"י הראשונים ענין מה שנתן נתן שזכו עניים ואעפ"כ פטור ממעשרות היה נראה שענינו שזכו עניים שמכאן תופרש הפיאה ועדיין אין זה פיאה, ומש"כ התוס' בחגיגה ו: דבעי' שישים בב"א אין הכוונה שלא ניתן לצרף מה שכבר הפריש דא"כ בטל המה שנתן, וע"כ דכוונתם רק שצריך שאותו חלק יהיה קיים בעת השלמת השיעור ויחול על הכל תורת פיאה, וכן מבואר מד' המל"מ ספ"א דפיאה, ועדיין אין עיקר הענין מחוור מה זכות היא שמכאן תופרש הפיאה.

ד. והנה אם יש כבר זכות לעניים טרם ההפרשה וכאשר יראה מד' רש"י בסנהדרין פח. דאם אין בעה"ב מפריש יוכל העני לחטוף לבדו, כי אז הרי צ"ב מפני מה אין הפרשה על חלק מהשיעור מה עיכוב שייך כאן בתורת ממון, ועכצ"ל דזכות ממון דידהו תליא בתורת פיאה שבו ומדיני פיאה שיהא בו שיעור וטרם שנתייחד שיעור לא נתייחד תורת פיאה בפחות משיעור, ואמנם הענין צ"ב מה שייכות בין זכות ממון לשם פיאה שבו דזכות ממון אינה יכולה להסתיים אלא בענין השייך למשפחת ממון דהיינו צורת השתמשות או חלק מסוים מהשתמשות אבל לא בשם מצוה מסוים שאין בו משמעות בדיני ממון, זולת בדרך תנאי בעלמא, אולם ביאור הענין אינו בדרך תנאי בעלמא אלא כמושנ"ת לן במקו"א דזכות הכהנים בטבל מתלי תלי וקאי בחיובו כי זה כל כח תפיסת קנינם, ואילו בהפרשה נקבעה זכותם לעולם בחיובו שבשעת ההפרשה אשר נתקיים בשעתו בקבלת עולם, וכ"ה זכות העניים עד לחלות ההפרשה הגמורה וכשהפריש חלק ל"ש שיהא להם בזה תפיסת ממון של דבר המופרש כיון שאין זה מדיני פיאה שיהא מופרש חלק.

ה. מעתה נתבאר ענין מה שנתן נתן וחייב במעשרות, דנראה דמה דא"י לחזור בו אין הכוונה בזה שא"י לחזור בו לגמרי מנתינת פיאה דלאו ברשיעי עסקי', אלא הכוונה שלא יוכל להחליפו, וממילא ענינו הוא דודאי נגמר קנינם להיות להם זה בתורת פיאה ותורת פיאה אינו חל רק על על שיעור שלם, וכשיהא שיעור שלם אזי גם נתינה ראשונה מצטרפת לתורת נתינת הפיאה דהיינו שמה שהיא שלהם מכח נתינה ראשונה אף הוא קיום תורת פיאה במה שהשלם השיעור, אולם טרם השלם השיעור א"א שיהא בו תורת פיאה שהרי יתכן ולא יושלם וגם אין ברירה ותורת השלמת שיעור למפרע, ולכן חייב במעשרות שלא נגמר קנינם ואסור להם לקחתו עדיין [ואף תפיסת רש"י בסנהדרין אין בהם שהרי יתכן ויפטר מפיאה שיקצרו לסטים חציה הנותר, ועכ"פ אפשרות התפיסה ההיא אינה פוטרת ממעשר כל עוד לא תפסו], אבל הועילה ההפרשה כגמר מעשה אשר בהשלמת השיעור יתקיים מעשה ראשון ולכן א"י לחזור בו וכמושנ"ת ענינה של חזרה שלא יוכל להחליפם ומיד כשיפרש עוד הרי הכל מצטרף בב"א, ולפ"ז מש"כ התוס' בחגיגה דבעי' בב"א אין כוונתם רק דעם מה שלמדנו דניתן להפריש לחצאין מ"מ התורת פיאה וההפרשה אינה מסתיימת בכל חלק וחלק לעצמו אלא ע"י תורת השלמת השיעור המקיימת לבסוף, ואמנם ודאי מסתברא דצריך שיהיה כל השיעור קיים יחדיו בסוף שהרי לא נגמר תורת פיאה בהפרשה ראשונה, אבל תו לא מידי.

ו. ויל"ע הפרשת פיאה מה טיבה ומהיכן נלמדת, כי י"ל דפעולתה שייכת ללא תכלה דקובע בה הנחת פיאה, ולפ"ז יש לדון דכל עוד ואין שם השיעור המעכב אין כאן הנחת פיאה כלל, אבל יותר נראה דענינה שייך לתורת תעזוב לעניים דההפרשה היא עשיית עזיבה ומה שנעזב לפיאה חל בו תורת פאת שדך [ובלקט מתקיימת עזיבה זו בממילא משא"כ בפיאה], ולפ"ז שפיר יש לדון שתחול תחלת הפרשה במקצת השיעור ואח"כ ישלים.

ז. בפשוטו היה נראה שענינה של שבולת ראשונה אינו אלא לתורת הנחת פיאה דלפני קצירה ל"ש תורת פיאה, אולם מהמבואר בירושלמי שאין היא בכלל החיוב למדנו שענינה כמירוח ומאחרי קצירתה חלה תורת פיאה.

ח. מעתה ממה דעושה אדם כל שדהו פיאה הלא מוכרח לכאורה דהפרשת פיאה אינה תלויה בשם פיאה, דמה פיאה היא זו כאשר שבולת ראשונה אינה בכלל החיוב ולא עליה מניחים, וע"כ דההפרשה היא ערך לעצמו שיש תורת עזיבה בשדה ונתחייבנו לקיימה בפאת שדך וילפי' משדך דלאו דווקא פיאה אלא אף כולה שדה.

ט. אולם בפי' הרא"ש כ' דהא דבעי' שבולת אחת הוא עבור שם פיאה, ויתכן דאין בזה סתירה לד' הירושלמי דתרי מילי נינהו, דודאי התורת פיאה חל במה שהיא פאת השבולת ואילו שיעורא דשישים אינו מול מה שיש לבעלים במחייב הפיאה אלא שמתוך מה שחל בו יד עניים בקבלת פיאה והרי אין חיוב שכולו יהיה לעניים בזה בא שיעורא דשישים בחלוקת העניים עם הבעלים.

י. והנה לפ"ז נמצא דכל הנדון אם השבולת הראשונה היא בכלל חובת מחובר היינו סברא מסוימת בשיעורא דשישים אבל אין ענינו שהפרשת הפיאה ל"ש עליה, והרי בירושלמי למד מינה לגוף פטורה בעמרין עיי"ש [כי פי' של הרידב"ז בשבולת דתלוש מלבד מה שהוא רחוק, גם אינו מובן כלל דמה גרעא שבולת ראשונה דסוף קצירה מכל הקציר שקדם לה שאפשר להפריש מהם בתלוש], ולכאורה למשנ"ת בד' הרא"ש הוא שלא ממין הטענה, וצ"ת.

יא. ובאמת דגם בל"ד הרא"ש יל"ע בזה, שהרי הנדון אם הוא בכלל חובת מחובר ע"כ דהוא מה"ת שהרי מינה ילפי' לתלוש בדינא דאורייתא, ומאי נפק"מ שייך בזה מה"ת שהרי אין לה שיעור מה"ת [למאן דס"ל דליכא מ"ד דשיעורה מה"ת] ולהפרישה בחובת קמה בלא"ה א"א שאין מפרישין מהתלוש כל עוד יש מחובר, וצ"ל שיש תוכן חובה על הקציר אף בלא שי"ל בזה נפק"מ, [והנדון בירושלמי הוא בדרבנן בשיעור השישים אבל יסוד הספק הוא בשל תורה, אבל למשנ"ת בד' הרא"ש הלא צ"ת], ושוב נתעוררתי קצת בסיוע חכ"א דיתכן נפק"מ במחובר שלא לדינא דשישים אלא למבואר בירושלמי לקמן פ"ג הל"ז בי"ל קלח אחד ובו ה' שבולין דחייב בפיאה, ויש לדון אם קצר כל הקלח בב"א אם עובר בלא תכלה [וה"ה יש לדון בקצר בב"א שני שבלים], וי"ל דבזה יהיה הנפק"מ דשבולת ראשונה אינה בכלל החיוב דכל הקלח יהיה בכלל הפטור ועי' דרך אמונה פ"ב הל"ג ובציון ההלכה אות ק"ח, ובלא סברת הירושלמי י"ל דנדון כ"א כמחוייבת מפני חברתה דבאין כאחת קצירת חברתה וחיובה של זו, והוא ככללא דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו שענינו דכל בב"א נדון כבזאח"ז – או תהיה אחת מהם חייבת ויהיה כענין אחת משתי נשים או ששניהם יהיו חייבים כ"א מפני חברתה ועי' לפנינו אות ‎טז – אבל לד' הרא"ש לכאורה אין כאן אלא ענינא דשישים בלבד.

יב. ונתבונן נא מה נוכל להבין בל"ד הרא"ש בעיקר הענין דשבולת זו לאו בכלל החיוב למה לא נכללה בכלל החיוב שחל על ידה, והנה יתכן לפרש שהיא יצאה מעיקר חלות המחייב שאין המחייב חל אלא על קמת שדהו דמה שי"ל קמה שהתחיל בה קצירה הוא המחייב וזו מעולם ל"ה אצלו בכלל קמה קצורה שתתחייב, ואין הדברים מחוורים כלל דהא אדרבה כל ענינו של החיוב מתחלת הקצירה הוא במה שכבר התחילה בזה קצירת בעלים ונמצא דאדרבה היא המחייב ובה קיים המחייב עצמו דמחמתה כבר יש על הבעלים תביעת פיאה, ועוד דאילו נעדר ממנה המחייב כי אז מאי איסתפקא ליה לירושלמי שיהיה בה חובת עמרין הלא מעולם לא נתחייבה בתורת קמה.

יג. ומה שיתכן לפרש הוא שרק בפועל לא נתפס בה החיוב דהחיוב הוא שהשדה מחויבת לעניים והקצור אינו בכלל, והיינו שאילו היה ענין החיוב שיש חובת הפרשה על מה שלבעלים משדהו כי אז גם היא בכלל דאדרבה בה מתקיים השל בעלים הגדול ביותר אשר עליו מתחייבים בפיאה וכל הנקצרות אינם יוצאות מכלל מה שמפרישים עליהם, אבל כבר נתבאר לעיל אות ‎ט דלא זה ענינה של חובת פיאה אלא שיש תורת עזיבה בשדה זו לעניים וקיום העזיבה יהיה [מדרבנן] בשיעור שישים ממה דשייך לעזיבה וממה שיש בה תפיסת יד עניים ויד בעלים [ועי' עוד אות ‎י], ושבולת ראשונה ל"ה מעולם בכלל מה שיש בו תורת עזיבה לעניים, משא"כ שבולת שניה אף שבקצירתה יצאה מאפשרות עזיבה כבר חל בה מתחלה תורת יד עניים ויד בעלים וקצירתה היא לקיחת הבעלים את חלקו ותפיסת ידו ואשר כנגדו יעמיד לעניים בקמה.

יד. והנה באנו כבר בזה לכעין שי' הרא"ש שאין הפטור בירושלמי אלא מדינא דשישים, ועכ"ז ילפי' מינה לפטורה בתלוש, וענינו דכל מי של"ח בו מעולם תורת יד עניים ויד בעלים אין בזה חובת תלוש, ונדון זה הוא לגבי חובת קמה ולאו דווקא לשיעורא דשישים אלא לעיקר תורת יד עניים שלא נדון שבולת ראשונה כמי שהיה ראוי בו יד עניים ונקצר אלא כמי של"ה ראוי בו יד עניים מעולם וזה מה שפוטרו בתלוש, אולם הנפק"מ שכ' באות ‎יב בכמה שבלים בב"א בטלה בזה דלכאורה לא שינה הירושלמי בסברתו בזה מאומה.

טו. והתבוננתי שוב בלשון הירושלמי היא חייבת כל שדהו פיאה והיא חייבת בפיאה, והבנתי שכוונת הירושלמי במה שאין היא בכלל החיוב דהיינו שקצירתה אינה קצירה ששייך בו יד עניים דאדרבה ע"י שנקבע בה נטילת בעלים בא החיוב פיאה על הנותר, ושיעורא דשישים אינו נגד מה שיש לבעלים בתורת מחייב דהפיאה, אלא חלוקת הבעלים והעניים במה שכבר יש יד עניים, והנה בזה יראה דלגבי קלח אחד ובו כמה שבלים יהיה דינו שחייב בכולם חוץ מבאחד מהם כי א"א לחייבו בכולם מפני דבעי' שבולת אחת שתהא בה יד בעלים לבדו וחיובו של זה מחמת חבירו יפטרנו לגמרי שאין כאן יד בעלים וע"כ אחד מהם יהיה פטור, ולולא סברת הירושלמי י"ל שהיה חייב בכולם דכ"א מחייבת חברתה, אלא דאכתי הלא אין בזה כל נפק"מ לפיאת קמה שהרי כבר קצר את כולם, וצ"ת, שו"ר בביאור הגר"א שלא פי' כן ד' הירושלמי אלא דאין לשבולת זו מי שיחייבנה.

טז. וברמב"ם פ"ב הלי"א כ' דפיאה מעמרין יכול לעשות מרוב הקציר ואין דבריו מתפרשין להניח אותה שבולת ראשונה אשר כבר נתערבה, אלא דכשם דבעי' שבולת אחת בתחלת הקציר כך בעי' בתלוש שלא יהא כוליה קציר, אלא שאין דבריו מתפרשים דווקא כפי' הרא"ש, כי יתכן להבין דכשם דלפני שבולת ראשונה ליכא תורת בקוצרך כך אם יפריש כל הקציר לפיאה בטל תורת בקוצרך.

יז. כאשר נסתפק בירושלמי אם שבולת זו חייבת בעמרין ולא פשטה אלא משום דילפי' תלוש ממחובר, למדנו לכאורה דאין חיוב הקציר נתפס בעבירת הלא תכלה, כי אם אינו חל אלא בעבירת הלא תכלה כי אז אף דנימא דכאשר כילה אזי כל הקצירה מצטרפת יחדיו לשם כילוי ואשר לכן יכול להפריש מכל מקום אכתי על שבולת ראשונה א"א לומר כן, וע"כ דהוא חיוב לעצמו, ובהא אמרי' דילפי' תלוש ממחובר דאותה שבולת שמעולם ל"ה בכלל חובת מחובר אין בה חובת תלוש.

יח. ובירושלמי דן בנשרפה שבולת זו והוכיח מקצר חציה והקדיש, ובפשוטו אין כוונת הירושלמי להקשות דכשהקדיש חציה ביטל גם שבולת ראשונה אלא כוונתו דכשם דההקדש בכלל שיעורא דשישים כך לא בטל ממנו תורת שבולת ראשונה יהיה הביאור בענינא דשבולת ראשונה מה שיהיה, דאם ראוי הוא לחיוב ראוי הוא לשבולת ראשונה, אלא דעיקר הענין שההקדשה שלאחר הקצירה ראויה לפטור יותר ממקח להדיוט צ"ת מה מעלה יש בהיותה אצל אדם שאין לו שייכות לקצירה, וצ"ת.

יט. מש"כ הר"ש דכאו"א בכלל גמ"ח צ"ב למה באכילת פירות נשנו שניהם.