פרק שלישי

 

מג: לא שביק להו לאוכלין ומרבה נאכלין. אין הדרשות גילוי לכוונה נסתרת, אלא שחובת קיומו של הכתוב מחייבנו לאותו דין המקיימו ליתור זה, ונתחייבנו בקיום ענין כל, ולא נשבוק קיומו באוכלין לקיימו בנאכלין.

מד. רש"י ד"ה ואי משטר וכו' בכדי שהיית אכילת פרס לא שתי כזית מן החמץ. מבואר לכאורה דגם שתייה שיעורה בכדי אכילת פרס.

בענינא דהואיל. הנה מה שלא יותר בלא הואיל מצד האפשרות של אורחין, וככל מעשה דאוכל נפש דל"ב ודאות אכילה, י"ל דלזה בעי' מחשבתו עבור זה, וכסוגיא דמנחות סד. דמלאכת הדגים לא תותר ע"י התינוק אלא או ע"י מחשבתו או ע"י מעשיו לבסוף וכפלוגתא דהתם, והכא אם לא יבואו אורחין הרי"ז כמלאכת איסור בעצמותה אשר לא יהיה לה היתר מצד אפשרות האוכל נפש אלא במחשבתו או במעשיו, ואם לא באו אורחין אף מעשיו ליכא, [ואם באו אורחין באמת נפטר לר"ח כמבואר במאירי כאן], ויתכן דגם מחשבתו לא תתירנו, מפני היותו צד רחוק ואינו לפנינו, והרי הוקשה לתוס' כאן בכל מלאכת שבת דנימא הואיל דחולה שיב"ס ואטו ס"ד דידהו דכל מלאכה מותרת אף בלא הואיל אם יאמר רוצה אני גם שיהא מוכן לחולה, וע"כ דגם בס"ד ידעי דצד זה אינו מתיר, ועכ"ז בקשו בזה היתירא דהואיל, והיינו דבלא הואיל הרי ההיתר הוא במה שהדבר נעשה עבור זה, ודינו לעשותו עבור זה בדרגת ספק זו, ולזה בעי' מחשבתו וספק הראוי, ואילו היתירא דהואיל חייל ע"י הא גופא שיש אפשרות שיהפך להיתר.

והנה הדבר ברור דהיתירא דהואיל לא בא לחדש דל"ב ספק הראוי ומחשבתו [זולת בין שני מעשים, וכמוש"כ התוס' במנחות שם], דא"כ הוא נדון מסוים בהיתירא דאוכל נפש ואינו שייך לשאר מילי, ואף במקומות דשייך נדון זה לאו בחדא מחתא מחינהו עם היתירא דאוכ"נ, וע"כ שיש כאן צורת היתר מחודשת אשר בממילא תועיל אף בלא מחשבתו וספק הראוי.

והנה ממשה"ק התוס' שם במנחות דנימא הואיל ופטר אתינוק פטר אדגים היה נראה דענינא דהואיל הוא דאף דלא חייל שם פעולת הצלה

מז: הביא שה מאפר ושחטו תמיד מהו. לכאורה תמוה מכאן על שי' התוס' סוכה מב. ד"ה שאינו מבוקר דביקור מעכב בדיעבד בתמיד, ועי' מנ"ח ריש מצוה ה'.

 

 

פרק רביעי

 

נג. רש"י ד"ה בן בתירא וכו' ונסיוני דידיה ליכא למגזר בהן דאין בה אלא משום שבות דאין רוכבין ע"ג בהמה גבי שבות תנן לה. משמע דשבות איכא בהא, וצ"ע דהא גזירה זו על הרוכב נאמרה ומה ענין הוא לישראל אשר הבהמה שומעת קולו ואזלא מחמתיה.

נז. רש"י ד"ה אין נותנין פאה לירק וכו' עס"ה. נראה מדבריו דמפאה ליכא למגמר פטור שביעית, והטעם י"ל כי פאה היא נחלת לוויים עניים ומתנותם, אבל הפקר בעלמא י"ל דלא עדיפא משדה של בן לוי שחייבת בכל המעשרות, ושביעית בהא דמיא להפקר.

 

 

פרק חמישי

 

נט: תוד"ה יכול וכו' היאך זורק את הדם הא אין לבשר שעת היתר לכהנים. אולי כוונתם היאך זורק להרצות בעלים, אבל גופה של זריקה לכאורה לא גרעא מהנזבח שלא לשמה דאף בחטאת בעי' קרא לעכובי, ויש להאריך בזה בסוגיא דזבחים ה..

ס: תוד"ה פסח וכו' לא חשיב למיחל והוי עקירה. לכאורה יש בדבריהם חידוש הבנה בענין תפוס לשון ראשון, והוא צ"ת, וראה בהגהות הגרא"מ הורוויץ.

סא. תוד"ה לאוכליו וכו' דכיון דלא מצי אכלי ליה חשיבי כולהו שלא לאוכליו. בפשוטו ענינו העדר אכילה בעלמא וע"י מה דאכילתם לאו אכילת פסח [שהרי גם בנודע לו אח"כ שהיה טמא ול"ה עומד להוודע בזאת לפני אכילת הפסח אף זה לא יצא י"ח פסח, ול"א ראוי היה לאכילה, דאכילת טומאה לאו אכילת פסח היא], ובממילא אכילת פסח נעדרת בזה, ואולי גם י"ל דבאמת שם פסול ערלה וטומאה איכא במחשבתם, והיינו דאותה ריעותא דאיכא באכילת ערלות וטומאה אשר היא ריעותא באכילת פסחים היא התורת שלא לאוכליו האמור כאן, דכשם שאין לחשוב על נעדרי אכילה, כך אין לחשוב על נעדרי אכילת מולים ואכילת טהרה, דג"ז העדר מסוים באכילתם, בין כך ובין כך הלא נמצא דגם שלא למנויו יהא בו תורת שלא לאוכליו דלא מצי אכלי ליה, וא"כ קרא דמנויו לא אצטריך אלא ללמוד הימנו על שלא לאוכליו, ואינו מחוור, ואמנם מדברי התוס' לקמן פח. ד"ה שה לבית מבואר דאכילת אינו מנוי אינו אלא איסור גברא דהאוכל, ולא כהפסד קדשים וביטול דיני הפסח, וי"ל דבהא שאני מאכילת ערלות וטומאה.

אבל כמדומה והנכון בפסול מחשבת ערלות וטומאה דמחשבת אכילת מי שלא ניתן לו הפסח לאכילה היא השלא לאוכליו, דפסול שלא לאוכליו ענינו אכילה שאינה מתורת חבורת הפסח, [והרי המחשב להאכיל לחולה וזקן מחשבת אכילתם פוסלת ולא העדר אכילתם, שאם יחשב שלא יאכלהו אדם לאו מחשבה היא], ממילא באמת שלא למנויו הוא שם זה ממש, וחידש המקרא דגם מי שניתן לו בצורת מינוי בכלל פסול זה, כיון שבדיני האכילה לא ניתן לו.

ותדע לך שהרי לקמן סב. כתבו התוס' סוד"ה מאי דאין למדים פסול מחשבה מטומאת בשר לענין מקצת אוכלין, ולכאורה תמוה דעכ"פ כשנטמא מקצת הבשר הרי יש כאן מקצתו שלא לאוכליו, [שהרי במחשבת מקצת אוכלין אף הוא ענינו לחלק הבשר, ועז"א לקמן סב: דאפשר לברר איסורו לפי' ראשון של רש"י שם], והיאך יתכן דהעדר אכילה בפועל עדיף ממחשבה, [ואין טעם לומר דהמחשבה גרעא מפני שהיא נגד הדין המצווה להעשות, משא"כ כשכבר נטמא, ולעיל בתוד"ה נעשה מבואר דהעדר בעלים כמחשבת שינוי בעלים], ובשלמא לר' נתן דס"ל דל"ב בשר הראוי לאכילה אלא גברא דחזי לאכילה כמבואר לקמן עח: שפיר זה דינו דלפי אכלו שיתייחד הפסח לבר אכילה ולכן יודה ר' נתן בפסול מחשבה לשלא לאוכליו, כמבואר שם בתוד"ה ולרבי נתן, אבל לרבנן דס"ל דהכל בכלל איש לפי אכלו דבעי' ראוי לאכילה ממש, והרי שם נאמר גם דינא דמחשבה והוא מישך שייכא בהאי דינא דלפי אכלו, א"כ כיצד זה האי בשר שאינו ראוי לאכול לא יחשב כנשחט שלא לאוכליו וכנשחט במחשבת העדר אכילה, וע"כ לכאורה כמוש"כ דמחשבת שלא לאוכליו ענינה מה שניתן הפסח למי שאינו מורשה בה, [ולכן המחשב לאכול בשר בטומאה ליתא ביה פסול מחשבה בקרא דלפי אכלו], [והא דבתחלת הסוגיא דלקמן עח: מוכחי' מהיקשא דאוכלין למנויין האמור לענין מחשבה דבעי' בשר ראוי לאכילה, היינו סברא בעלמא מה שהקפידה תורה בזה, וכמוש"כ שם התוס' בד"ה ולעכב לענין מה דילפי' משחיטה אזריקה].

אלא דצ"ע מדברי התוס' לקמן עג: ד"ה בדם דמבואר שם דמתו בעלים חשיבא מחשבת שלא לאוכליו [וברש"י שם יראה דהו"ל שלא למנויו], זולת דנימא דכוונתם דכיון שהשוחט לא ידע שמתו בעלים הרי הוא כמחשב שהם יאכלוהו, ודוחק, [ועי' מש"כ לקמן סט: על תוד"ה האי דמחשבת ערלות מתקיימת בערלות דשחיטה ופסולו משום מחוסר מעשה, וצ"ע עד היכן פושט תורת מחוסר מעשה, אם שם ערלות ביה או רק כהעדר אכילה בפועל, ועי' מש"כ בזה לקמן סב.].

סא: מה זמן עשה בה מקצת זמן ככל זמן. הנה הנדון כאן הוא בתורת מקצת זמן, ולא בתורת שני מחשבות בכולו, שהרי לכאורה לגבי זמן נדון אחד הוא בין חישב לאכול מקצת בזמנו ומקצת שלא בזמנו ובין חישב על כזית שלא בזמנו ועל השאר לא חישב כלל [או חישב להותיר כולו ולאכול הימנו כזית], ולולא דמקצת זמן ככל זמן בכל גווני היה כשר, והוא הנדון במקצת ערלה שמחשבת כזית אחת אינה פוסלת, וממילא ה"ה אם חישב להאכיל כזית לערל ועל יותר מזה לא חישב כלל אף בזה יהא כשר, ואין זה ענין כלל ללשמו ושלא לשמו שאין שם מקצת אלא שני מחשבות בכולו, ואילו לקמן סב: מדמי' לה ללשמו ושלא לשמו, ועיי"ש תוד"ה מה, ואף דלפי' ראשון ברש"י שם הדברים מתפרשים ביכול לברר איסורו, אכתי מה תחלת הדמיון ביניהם, ובפרט דהא לכאורה גם מחשבת מקצת ערלה ולא חישב יותר תוכשר, ולא משמע כן כלל בסוגיית הגמ', וצ"ת.

סב. הואיל ואי בעי מתקן נפשיה. והנה לא יוכשר בזה למפרע [ראה מש"כ בזה לקמן סט: על תוד"ה האי], ועכ"ז שייכא ביה תורת בר כפרה, [כי לא אמרו הואיל ול"ה ערל, אלא הואיל ויתקן א"ע], והיינו דלא איכפת לן מה דשחיטת קרבן זו פסולה לו, אלא מה דאינו בר כפרה בחובה זו, וסגי לן בדינא דהואיל במה שיכול עדיין למול עצמו ולהתכפר בחובה זו.

ולמדנו מכאן דערל לאו בר כפרה, דאף שפסולו משום שאינו ראוי לאכול, אין ענינו בזה כמי שבפועל לית הקרבת פסח במה שאינו ראוי לאכול, כי אם בזה יחשב לאו בר כפרה כי אז גם מה שימול אח"כ לא יועילנו לקרבן זה, וע"כ דהערל שנתמעט מאכילת פסחים נתמעט מהיות לו בזה תורת בר קרבן פסח, שתורתו המשתייכת עם אכילתו אינה לערלים, [ותורת ערלים שבזה הם אותם אשר הם עכשיו ערלים עד לאכילת לילה, ולכן תורת מחוסר מעשה שבו יחשבנו כלאו בר אכילה כמוש"כ התוס' לקמן סט:, שאין מניעתו חיצונית בעלמא, אלא יש בו צורת מניעה, והוא מחוסר מעשה לתקנו].

רש"י ד"ה ואב"א וכו' אין מנהגא בשאר זבחים שוה וכו'. והיינו דעדיין טומאת שאר זבחים שייכא בהאי ילפותא, אלא דאיכא פירכא שאין מנהגן שוה למנהג פסחים, והוא זר במקצת, דהא כיון דמדינא דשאר זבחים איכא למילף דלא עשה מקצת ככולו, א"כ מה לי דבפסח איכא חומרא יתירא שאינה בשאר זבחים, וכי הקיל זה את דין הטומאה שבשאר זבחים, ולו"ד רש"י היה אפשר לפרש, דהלימוד מטומאה שאין כל הקרבן נפסל בטומאת מקצתו ל"ש בשאר זבחים דגם אם נטמא כולו אינו נפסל כיון דאיכא חלב, ואין הילפותא אלא מדינא דפסח.

סב: תוד"ה לימא וכו' דאין מחוסר זמן לבו ביום לגבי הואיל וכו'. היינו דל"ב בזה להואיל, עי' מהרש"א, ומאי דמקשי' מהכא אדר"ח היינו דמה דלא נימא הכא הכי אין זה מפני דאף דקושטא הוא דאין מחו"ז לבו ביום מ"מ לענין זה דפסול מחשבה בעי' שיהיה קיים בפועל, ממילא גם דינא דהואיל לא יהא בזה אף לא מדבריהם לחומרא.

 

 

פרק שישי

 

סז. תוד"ה הכתוב וכו' וכן משמע בפ' כל הפסולים וכו'. והיינו דל"א אשתרי אלא באותה דרגת חומרא, ממילא מוכח דגם במצורע איכא כרת. ולדעת רש"י דההיתר הוא ע"י נל"ע, כי אז יש להוכיח מהא דאיכא כלל אשתרי במצורע, אחר שכבר נתבאר בדבריהם לעיל סוף כט: דמותר לעבור לכתחלה על לאו הנל"ע. אלא דלעו"ז יש לדון דאדרבה כיון שהתירתו תורה כניסה זו, שוב אין כאן תביעת תקון עשה על שעה זו, וכלפי שעה זו לא יחשב נל"ע, וע"י ההיתר גופא שב להיות עשה שיש בו כרת. ועכ"פ התוס' הא לא ס"ל דהוא מתורת נל"ע.

שרץ חמור שכן מטמא באונס. למדנו לכאורה שהעדר זיבה באונס היא קולא מתורת אונס.

סט: תוד"ה האי וכו'. והנה לא למדוהו לערל מערלות בניו דמעכבא בעשייה, ועי' שפ"א הלכות ק"פ פ"ט הל"ט, ועיקר הדין דאין שוחטין על ערל מוכח להדיא לעיל סב., אלא שיתכן דאין פסולו אלא אם לא ימול לבסוף, דלענין זה אהני תורת מחוסר מעשה שבו שלא יסתיים בו תורת בר אכילה בעצם יכלתו למול, אבל אם מל לבסוף נקבעה שחיטתו מתחלה כשחיטת אכילה, אולם בפשוטו בכל גווני פסול הקרבן, ועי' לעיל ס. תוד"ה אבל דמבואר בדבריהם דבקיימי לפניו ערלים וחישב להאכילם היא מחשבת ערלה, וא"צ שיחשב שיאכלוהו בערלות, וא"כ הלא מוכח לכאורה דשחיטתם פסולה, ואף אם מלו לבסוף, דאל"כ אין כאן מחשבת ערלה דהא מצי לתקוני נפשייהו, [ואף דמתו אחיו מחמת מילה, מ"מ לכאורה כיון דאפשר בפועל שיעבור וימול ויסכן בעצמו אין כאן הכרח מחשבת אכילת ערלות, והרי חשבי' ליה לעיל סב. בדינא דהואיל במאי דמצי לתקוני נפשיה], ועי' מש"כ לעיל סב. שם.

ע: תוד"ה שלמים וכו' סברא הוא שישחט נמי בשעה שראויה וכו', למדנו בזה דהקרבה אף היא הבאת הקרבן, ומעיקר דינא דחגיגה סגי במה שנחשב י"ל קרבן בהיות לו הבשר ביו"ט, אלא דמכללא דדבר שבחובה יבא מן החולין למדנו דהחייב להיות לו קרבן חייב גם בהבאתו, וההקרבה הבאה היא, ואף דהבאת הקדשה נעשית בעיו"ט, מ"מ הבאת הקרבה זמנה ביו"ט, [ויתכן דלכן אף דשחיטה לאו עבודה היא ולדעת ר"י מאורליינש ענינה כבחולין אעפ"כ בעי' שישחטנה אחר שהוקדשה, והיינו דבל"ז לא הביא קרבן אלא בהמה שחוטה, ויש בזה גם פסול דמחו"ז דבעי' הבאה זו בשעה שאינו מחו"ז, וכעין מה שלמדנו כאן, וראה דגם התוס' כאן העמידו דבריהם על השחיטה אף שגם הקרבה היתה מעיו"ט].

עא: רש"י ד"ה הדר אמר וכו' דקילא דאינה באה עם הפםח. הא למדת דהקשת חגיגת י"ד לפסח אינה רק דרשא בעלמא, אלא יש בה תוכן במה דבאה עמו.

עב. ואי בעוקר מה לי ראויין מה לי שאינן ראויין. פירוש דטעות דעקירה אין בה כל ריעותא באינן ראויין, [וראה לקמן עג. בתוד"ה לדברי דענין ראויין ושאין ראויין הוא בצורת מתעסק, והיינו שנתחלפה לו בהמה בבהמה], ואף שמלשון רש"י היה נראה קצת דמסברא בעלמא פריך דל"ש פטור טעה בדבר מצוה בעוקר, א"א לומר כן [מלבד לשון הגמ'], דא"כ מה זה שאמרו דר"א ס"ל דלא שני בין טועה לעוקר ור"י השיבו לשיטתו, מה שיטה יש כאן בטועה בדבר מצוה אשר ניתן להשיב עליה, וכשם דבדר"י א"א לומר כן כך בדר"א, וע"כ כמוש"כ דמאינן ראויין קדייק, ועי' מהרש"ל ומהרש"א.

ולכאורה מד"א דר"א לא שני ליה בין עוקר לטועה, היינו בהא גופא דלדידיה אין חילוק בין חישב לדבר המותר לחישב בדבר האסור, כי הסברא מכרעת דהמחשב בדבר האסור לעולם נדון כעוקר, שהרי גם בטועה הרי טעה בחשבו שמותר להקריב אותו קרבן, ובמה עדיף מעוקר שגם הוא טעה בחשבו שכך ניתן להקריב, ומשה"ק בגמ' על ר"י מי דמי עוקר לטועה, אף שבאמת כ"ז כלול בתשובתו דל"ד מחשב במותר למחשב באסור, היינו כמוש"כ תוס' דלשון תשובת ר"י נראית דאילו חישב במותר כבאסור היה פטור, אולם מד' התוד"ה לדידך מבואר שיש מעלה בטועה באסור מבעוקר, [ובסברתם י"ל דכשם דמי שהקריב באותה שבת שלמים בעלמא בטעותו שמותר להקריבם דודאי חייב, ור"א ל"ה מקשה מיניה מידי, ורק מהעושה כן בפסח יקשה ר"א, כי הוא מתעסק בדבר אשר ניתן להעשות בצורה אחרת, כך במכוון לעוקרו הרי הוא יותר דומה למתעסק בקרבן אחר].

תוד"ה לר"י וכו' היינו לדברי ר"א וכו'. תמוה האיך ישיב ר"י כן לדברי ר"א, כאשר לדברי ר"א דפסול הוא הרי מודה ר"י דחייב, כיון שלא עשה מצוה. [ע"ד מהרש"ל כאן ראה מש"כ בסוף פירקין].

עב: והאר"י מודה היה ר"מ בבע"מ. עי' לקמן עג. תוס' סוד"ה שחטו.

ואלא ר"י דתרומה. יל"ע בטעה בדבר מצוה בעלמא לגבי תרומה אם יהא לו פטור זה, או דילמא חיובא דתרומה ממשפחת גזילה דתרומה היא ואין מצוותיו של זה מתירין אותה, דפטור טעה בדבר מצוה הוא מענין עשה ברשות [וכמוש"כ התוס' לקמן עג. ד"ה שחטו דהמבואר במתני' דפטור מפני שעשאו ברשות הוא מדינא דטעה בדבר מצוה], ובעי' כח הרשאת המצוה לזה, וי"ל דאין הרשאה במצוה פרטית דידיה אלא לגבי איסור פרטי דידיה ולא לאיסורין ממשפחת גזילה, ויש לדון שמא תרומה כיו"ב, ושאני הכא דטעה בדבר מצות אכילת תרומה [וגם למאי דאוקמא בערב הפסח מצותו במניעת אבדן התרומה].

עג. תוד"ה שחטו וכו' דע"כ לאו מטעם אנוס פטר ליה. ואמנם מילתא דא טעמא בעיא שהרי מבואר בתוס' ריש החולץ ד"ה ונמצאת דהיתר רוב משוה ליה אנוס.

עג: הא מני ר"א וכו' הא מני יוסף בן חונאי. תימה דהא הו"ל עקירה בטעות, דכסבור עדיין פסח הוא, ואולי נימא דבכה"ג ליכא מעלת עקירה בטעות, אם מפני שעיקרו פסח [ואין בזה טעם], ואם דנימא דבכל עקירה פסולה מפני שעקר את הסתמא, והטעות מעמיד את הסתמא, ואילו בפסול חישב לשם פסח שהמחשבה פוסלת, גם מחשבת טעות מחשבה, אולם במנחות מט. מבואר דגם פיגול בטעות שייכא לעקירה בטעות, ובמהרש"ל לעיל עב. מפורש דחישב אחרים לשם פסח בטעות אינו פסול.

 

 

פרק שביעי

 

עה. הסיק את התנור וגרפו וכו'. בפשוטו לא בא ר"י לחדש ולא נצרך לכפל צלי אש אלא בחום הנותר מן האש, אבל חפץ שנתחמם מחמתו כבר נתמעט במתני' דחרסו של תנור, ואין זה כלל צלי אש, אבל בדברי התוס' ד"ה נכוה מבואר לא כן, וכבר עמד בזה הגרא"מ הורוויץ זצ"ל, וכן יראה מדבריהם בד"ה וגרפו, וכן מבואר להדיא ברש"י במשנת חרסו של תנור דג"ז מתמעט מדרשת ר"י, ור"י לא בא אלא לגלות המקרא, וראה בתוד"ה הא לא"ה שכתבו די"ל דמקרא דמכוה נתרבה גחלת לפסח, והוא תמוה לכאורה שהרי במכוה מרבי' נמי גפסיס וכו', וכל אלו ודאי פסולים בפסח, וכבר עמד ע"ז הגרא"מ, אולם באמת לשיטתם גפסיס וחביריו נתמעטו מדרשת ר"י, ואחר שלמדנו ממכוה דהכל בכלל צלי אש, בא כפל המקרא ומיעט כל מה שאינו גחלת של עץ.

עה: שלהבת בלא גחלת היכי משכח"ל וכו'. והיינו דלאביי [דלא ס"ל סברת השתא לפני מלך ב"ו וכו'] אין כל ריעותא בשלהבת עצמה, וממילא גחלת שיש בה שלהבת מתקיים בה דינא דגחלת, וע"כ דהנדון הוא בשלהבת בלא גחלת, [והנה רבא באמת ממעט מסברא גם שלהבת הבאה עם גחלת, וקושיתו היא בגופה של ברייתא, אלא דמ"מ היא שייכא לעיקר סוגיין אשר דנה אם גחלת מיקריא אש, כי אם גחלת לא מיקרייא אש אזי כאשר כתב אש ע"כ גילה לן קרא נגד סברת השתא לפני מלך וכו', משא"כ אם גחלת נמי מיקרייא אש].

עח: דאי ממשכי הני חזי להני. אף דזכות קנינו של כ"א מעכבת את חבירו מלאכול יותר מחלקו, וכמבואר בסמוך דראשונים יש להם כזית ואחרונים לא, מ"מ כד ממשכי הני אין ענינו שהנותרים זוכים מחדש, דאילו כ"ה ודאי דכעת שלא זכו עדיין לא יחשב ראוי לאכילה, אלא דכח עיכוב לכ"א כלפי חבירו, ובבטל המעכב מאליו זכאי זה לאכול כפי כחו, וה"ה בנטמאו מקצתם כמבואר בתוס' כאן, והדבר צ"ת במשפטי הממון, ואמנם גדולה מזו מבואר ברמב"ם פ"ד ה"ג והוא מהירושלמי עיי"ש, ועי' בתוס' שילהי פירקין.

ועיקר ענין אי ממשכי הני צ"ת דהא כיון דבשעת זריקה עצמה לא ממשכי וזריקה קובעת [עי' תוס'] הרי זריקתם זריקה שכבר אין בה אכילה, ואמנם י"ל דמי שאין לו אכילה מפני שיש מונעו כעת מאכילה ל"ח אינו ראוי לאכילה, אלא דצ"ע אם יחשב כאן כיש לו מונע, או כמי שלא באה זכייתו עדיין לקבל בה כזית.

וראה ברש"י שכתב דהי מינייהו מפקת, נראה שבעיקרו של דבר חשיב סתירה שיהיה לכולם, וצ"ת.

תוד"ה לימא וכו' תימה לר"י וכו'. כבר יישבה רש"י במתק לשונו בד"ה פסח דקס"ד דמחשבת זריקה פוסלת האכילה והו"ל בשר לא חזי.

[שם כיון דר' נתן מיקל כולי האי וכו'. יש להמתיק הענין דודאי לכו"ע הכל תלוי בשחיטה, אלא דלרבנן דבעי' בשר ראוי והרי אין הבשר ראוי עד זריקה, ממילא אם נעשה לא חזי בשעת זריקה לא בא מעולם לידי אכילה, (וה"ה בנעשה הבשר אינו ראוי בשעת זריקה), וזה דרך חידוד].

גזירה שמא יטמאו הבעלים וכו'. מבואר דמה דנאסרה האכילה מדרבנן ל"ח לא חזי לאכילה, ואינו דומה למבואר לעיל סט: דלרבנן דר"א איסורא דהזאה שהיא מדבריהם תפסול הפסח, דהתם כ"ז שלא הזה טמא דאורייתא הוא, אלא שהבידו להזות יעשנו ראוי, ולזה סגי באיסורא דדבריהם, וכ"ה במבואר לקמן פד: דאין נמנין על מח שבקולית וברש"י שם ד"ה נמנין יראה שהנדון הוא לענין לצאת בו י"ח פסח אף דמה"ת מותר לו לשברה מבעו"י או להפקיענה בגומרתא, דמ"מ כיון שאינו עתיד לשברה א"א לו לאכלו בהיותו בעצם, משא"כ הכא שהאכילה עצמה קיימת לפניו ומותרת מה"ת, וכ"מ קצת מדברי התוס' לקמן פ: ד"ה נזרק דלפי' ריב"א דמיירי התם בטומאת דם אף לרבנן דר' נתן פטור מלעשות פסח שני אף דהבשר אסור באכילה מדבריהם, וכך יראה לכאורה מהא דמהניא טומאת התהום שנודעה קודם זריקה אף דלא יאכל, ומה ענין הלכה דריצוי טומאת תהום לפסולא דפסח שאינו בר אכילה, וע"כ דהאינו בר אכילה לא יתקיים במה שידענו שלא יאכל, אלא במה שאין כאן שייכות אכילה, ואפי' איסורא דאורייתא חשוב בר אכילה שבידו לאכול, וברצונו בוחר לו לקיים המצוה ולא לאכול, אלא שאכילת טומאה לאו אכילה היא, ולהא מהניא ריצוי דטומאת תהום לדונה לענין זה כלית בה ריעותא דאכילת טומאה, וא"כ כ"ש דאיסורא דדבריהם חשיב בר אכילה, [אבל אין להוכיח כן מהא דמבואר לקמן פא. דאם ראיה סותרת למפרע רק מדרבנן פטורה מפסח שני, דשאני התם דבאמת ראויה היתה שלא לראות ולסתור למפרע, ועי' מש"כ שם בזה], אולם ראה לקמן פח: דהנאסר מחמת ספק יבלת חשיב אינו ראוי לאכילה [ועי' מש"כ שם], הרי דאיסור בעלמא נותן לו תורת לא חזי, וגם בדרבנן מצינו לקמן צב. בערל ואונן דע"י איסורא דדבריהם באכילת הפסח לא קיים את הפסח אשר לכן קראוהו במקום כרת, הרי דגם כה"ג חשוב לא חזי, וצ"ת.

עט. רש"י ד"ה ואם זרק וכו' ורחמנא דחייה לטמא נפש. מבואר דלר' יהושע אין ענינו לחלק בענין חזי לאכילה בין גברא לבשר ולפסול גברא מקרא דלפי אכלו כאשר כתב רש"י לעיל בדר' נתן, אלא ענין מסוים הוא בגברא טמא, וצ"ע מנ"ל לרש"י כ"ז.

פא. משום דקסבר ר"י מכאן ולהבא היא מטמאה, צ"ע דהא טומאתה בשעת שחיטה אין בה שום ריעותא עכ"פ למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכל מה דאית לן למידן הוא אם בשעת שחיטה חשיב ראוי לאכילה, ממילא מה לי אם בהלכות טומאה סותרת למפרע או לא הלא כל עוד ואת גוף ראייתה דייני' ליה כחזי שלא להיות אשר לכן לר"י פטורה מפסח שני ה"ה לרבנן ראויה שלא לסתור למפרע, ואף אי נימא דע"י הסתירה למפרע חייל בה בשעת שחיטה טומאה כזו שאינה נטהרת אלא לאחר ז' נקיים [והיינו דנימא דמה שאינה נטהרת בערב הוא מפני שטומאה שאין לפניה ז' נקיים היא זו שאינה נטהרת בהערב השמש], עדיין כ"ז הוא בחלות דיני הטומאה אבל בנדון בפועל אם בשעת שחיטה יחשב ראוי לאכילה ע"י מה שלא יראה עוד אין בזה נפקותא מה דיני טומאה שלו למפרע, ואף שיש להבין דע"י שדינו למפרע אזי צד סתירתו אינו נחשב כצד חידוש מניעה אלא כהשארת מניעתו הקודמת, עדיין אין בזה תורת לא חזי שהרי אפשר לו שלא לראות, ורק בהלכות הטומאה גופה אנו דנים כחל למפרע אבל מה זה לדיני חזי דפסח, וצ"ע.

פב. תוד"ה בשלמא וכו' דלא ליעבד ליה קבורה קודם שיהיה נותר. מבואר דלכאורה דבהיותו קבור לא חייל עליה תורת נותר דכמבוער הוא, דאל"כ יתחייב להוציאו מקברו ולשרפו.

בא"ד א"נ הו"א אפי' כשיהיה נותר לא ישרף וכו' כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו. [ועי' רש"י לקמן פג. ד"ה נשדינהו, וכ"מ פג: לגבי גיד הנשה, אלא דהתם מתחלה לא חייל ביה תורת אכילת קדשים כלל, שאין הוא בכלל בשר הניתן לאכילה]. ומסקנא דהנך פסולים עצמם טועני שריפה אחר עיבור צורה, אבל שריפת נותר ליכא בהו, [זולת בנטמאו בעלים אחר זריקה דודאי הוה נותר], ועי' רש"י לעיל לד. ד"ה ותעובר, ושם מיירי בספק פסול טומאה ושפיר בעי' לדינא דנותר, ונשרף בממ"נ דאם טהור הוא הרי הוא נותר, ואילו בשאר עיבור צורה יודה רש"י דשריפתו בפסולו הראשון דייקא, וכ"מ ממה שהטעין רבה בר אבוה בסמוך עיבור צורה בפיגול בגז"ש דעון עון מנותר יראה דגם אם שיעור זמנו של עיבור צורה הוא שיעור נותר לא בקשנו בזה דינא דנותר ולא באנו לשריפת נותר, כי אין דרך גז"ש לומר דהחפצא דהתם היא החפצא שבכאן, אלא ילפי' דיני החפצא דהתם לחפצא דכאן, וילפי' לפיגול דשריפתו בעיא עיבור צורה מנותר שיש בו גם עיבור צורה, אלא דכ"ז צ"ע מהמבואר בתוס' דהצורך בעיבור צורה סברא הוא, דממילא ע"כ דשריפתו לאחמ"כ הוא מדין נותר, דאל"כ עדיין הסברא קיימת למנוע שריפה.

בא"ד ובדם ובבעלים דבעי עיבור צורה נמי סברא. והיא סברא דאורייתא, וצ"ע מ"ש מתרומה דההולך לאיבוד מותר לשרפו, וכמוש"כ התוס' לעיל יג. ד"ה ושורפין.

גם צ"ע היאך שורפין על טומאות דרבנן קדשים בלא עיבור צורה [כמבואר בתוס' לעיל טו. ד"ה ולד] הלא כיון דכל שאין לו פסול הגוף טעון מדאורייתא עיבור צורה הו"ל עקירת דבר תורה בקו"ע.

פב: שנטמאו בעלים אחר זריקה. בתוס' לקמן ריש פט. מבואר דלצורך הקרבת פסח מותר להאכיל לקטן שאינו מנוי אף שאינו צורך חינוך הקטן, וא"כ צ"ע הכא אמאי יצא לבית השריפה, יאכילנו לקטנים.

פג: אי אמרת בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעי שריפה, עי' רש"י ותוס', ועדיין לא נתבאר דכיון דנותר נינהו דחייל עלייהו תורת שריפה, הרי עובר בלאו דלא תותירו, והיאך לא יאכלם. ולכאורה יהיה מוכח כד' התוס' לעיל כט: דמותר לעבור על הנל"ע ע"ד לקיים העשה, ממילא מותר להותיר ע"ד לשרוף, אלא דבכל הקדשים איכא איסור הפסד קדשים, משא"כ הכא דלא חזי כ"כ לאכילה, והו"ל כעין פת שעיפשה ליל טו: [אלא דצ"ע אם בלא פסח מותר שם לאבדה]. [ויכול גם לקברם ביום י"ד קודם שיעשו נותר, עי' תוס' לעיל פב. ד"ה בשלמא]. ואמנם אם יש מצוה על כל קרבן שיאכל כולו, כי אז צ"ע מביטול מצוה זו [העירני לזה חתני הרב אב"ק], אם לא דנימא דגם מצוה זו ליכא בלא חזי כ"כ לאכילה.

רש"י ד"ה ולא עולת חול וכו' ופסח קרבן של חול הוא. משמע דלולא זה היה מותר לשרוף נותר דידיה ביו"ט, וא"כ בי"ד שחל להיות בשבת שורפין ביו"ט, והוא פלאי.

פד. רש"י ד"ה ולא מילה שלא בזמנה וכו' כגון גר שנתגייר. מבואר דמצות מילה היא.

פד: שאין עליו כזית בשר איכא בינייהו. לכאורה למ"ד דל"ב כזית בשר ה"ה דל"ב בשר כלל, ואעפ"כ טמא ונותר חשיב פסול, אף שבעצם לא חייל טומאה ופסולא [עכ"פ בלא דינא דשימוש נותר].

רב אשי אמר כל כה"ג ודאי אין בו משום שבירת העצם דהא ודאי אינו ראוי לאכילה כלל. פירוש א"צ למיעוטא דפליגי בדרשתו, אלא לאו בכלל האי פרשתא הוא.

פה. והתניא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו וכו'. י"ל שבא להוכיח דהמח שבפנים אוסר, דאל"כ נקלפיה לבשר שמבחוץ ונתבריה ויקיים מצות אכילה במח.

מיתיביה אבר שיצא מקצתו וכו' רבינא אמר בקולית. לדידהו מתני' פליגא אדר"י בנו של ריב"ב דאמר לעיל שאין בו משום שבירת עצם, ולכאורה אם טעמא דמתני' הוא דכשר מיקרייא משום מקצת כשר שבו, כי אז לכאורה מהא גופא הלא מוכח דביש עליו כזית בשר במקו"א חייב, דמה מעלה לבשר הפסול במקום הזה, ודוחק לומר דלדידהו טעמא דמתני' דס"ל כמ"ד דהי"ל שעת הכושר חייב עליו.

רש"י ד"ה הרי"ז בל"ת כדאמר בפרק כל שעה וכו'. וכבר העיר בגה"ש מדברי רש"י לקמן דאיכא לאו דבשר בשדה טריפה, ולכאורה הדבר שנוי במחלוקת דלמ"ד אין הפסח נאכל בשני מקומות שפיר יש לדון שמקומו מחיצתו, אבל למ"ד נאכל בשני מקומות ולא בשני חבורות, נמצא שאיסור ההוצאה היא ההכנסה לחבורה השניה, ואינו שייך ללאו דטריפה אשר ענינו היציאה ממחיצתו, [והרמב"ם שפסק שאינו נאכל בשני מקומות כתב בו תורת טריפה], וכמו"כ יש לדון דלמ"ד נאכל בשני מקומות אף פסולו לא יחול אלא בהנחה, שהרי אין בו אלא תורת הוצאה הכתובה בו, משא"כ למ"ד אינו נאכל בשני מקומות ונתחדשה לו תורת מקום שוב פסולו בממילא בקרא דטריפה, ולא נצרכנו הנחה אלא למלקות הכתובה בו בלשון הוצאה, אלא דכל מש"כ דלמ"ד אינו נאכל בשני מקומות נקבע לו תורת מקום תלוי במה דנימא דדינא דשני מקומות הוא על הפסח ולא על הגברא, ויבואר לקמן פו: על רש"י ד"ה ת"ל, ועוד צ"ת.

פו. כי קאר"י בפתוחות להר הבית וכו'. ראה פירש"י, אבל התוס' לעיל סז: רוח אחרת עמהם, דכוונת ר"י היא שהמחילות תליין בפתחם, ועיי"ש שדימוה למה דדוד קדיש עד תהומא, וזה צע"ק דקידוש עד תהום שייך לתורת מקומו ולא לתורת קידוש התלוי בפתח.

פו: רש"י ד"ה ת"ל וכו' ועוד לישנא דברייתא דייקא כוותי. אפשר שאין הדיוק רק מלישנא בעלמא אלא מתוכן הדברים, כי אם איסורו ממסורת דיאכל אגברא הרי הוא דינא דגברא שלא יאכל בשני מקומות, אבל אם איסורו ממקרא דיאכל אפסח איסורו אפסח, והיינו דאף דנאכל בשתי חבורות שבשתי מקומות, מ"מ אותו חלק שנקבע מקומו כאן נאסר להאכל במקום אחר, וכל הפותח באכילה קבע את כל חלקו במקום פלוני, ולכן השמש שהתחיל לאכול כאן נקבעה אכילתו לכאן, ולפ"ז לאו דהוצאה מתפרש שפיר שאחר שנקבע מקומו של פסח כאן תורת מקום אוסרתו בהוצאה, וא"צ למש"כ התוס' כאן ד"ה מר, אבל לרש"י דאגברא קאי ל"ש בזה תורת הוצאה, וע"כ נצטרך למה שחידשו התוס' בזה דין מחודש דהוצאה לחבורה אחרת, ועי' מש"כ לעיל פה. על רש"י ד"ה הרי"ז.

 

 

פרק שמיני

 

פז. ש"מ יש ברירה, הנה למניעת הזכייה במה שאינו חפץ ודאי מועלת גילוי דעתו וככל צויחה בזכייה, ואעפ"כ אי אין ברירה נמנעה ממנו הזכייה בשני דבדינא דאין נמנין על שני פסחים דייני' לצויחתו כלא פעלה עדיין למפרע להחשב על ידה מנוי על פסח אחד, ודו"ק, ועי' סה"י לר"ת סי' שס"א.

פח: והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד. עי' לקמן צז: תוד"ה הפריש.

קמי שמיא גליא. והיינו דבההיא דיבלת פסחו כחתיכה דאיסורא כלפיו בספיקא דיבלת, אבל כאן ספיקו מחמת שאינו יודע היכן פסחו, ואם ימצאנו יאכלנו, והעדר המציאה אינו מפקיע ממנו תורת פסח הנאכל, סגי בהא מה דקמי שמיא גליא היכן הוא, [וראה ברש"י שכתב ענין הפסול שנזרק שלא לאכילה, וזה צ"ת].

צא. אימא טהור היה בשעת שחיטה. ובל עת יודע הוא היכן האהיל עד הנה, אלא שלא ידע אימתי שחטו עליו, ממילא אין כאן מקום לדינא דס"ט ברה"ר ורה"י.

 

 

פרק תשיעי

 

צג. תוד"ה דאי וכו' ולמ"ד הורצה אסיקנא לעיל. כוונתם לעמוד זה על מ"ד הורצה בדרך רחוקה, והמציין לעיל פא. והוא על טמא שגה מאד בכוונתם, ודו"ק.

צד. וא"י להכנס מפני גמלים וקרוניות. לכאורה פירושו שהם מעכבים אותו באמת מלהכנס בשעת שחיטה אלא שיכול לעשות ע"י שליח ולבא לאכילה וחדית לן תנא שאין זו דרך רחוקה, ותדע לך שהרי בתוס' לעיל מבואר דמה שא"י להכנס מחמת תחומין דרבנן אינו חשוב דרך רחוקה, וגמלים מעכבים לכאורה ענינו כעיכוב של דבריהם, ומה דרש"י לא פי' כן כאן, אפשר בעא לפרשו גם אליבא דרב יהודה דשיעורא דדרך רחוקה היא בשעת אכילה, שוב התבוננתי ואין כל ראיה מדברי התוס', דהא ע"כ התוס' מיירי ביכול להכנס בסוסים ופרדים דאל"כ הרי אנוס הוא, ובהא שפיר אמרי' דכל שהוא מעוכב מחמת איסור דבריהם הרי"ז כעיכוב חיצוני שעליו לבטלו בסוסים, משא"כ איסור תורה קובע את הדרך כרחוקה, וה"ה בגמלים וקרוניות מעכבות אם יוכל להתגבר ע"ז בסוסים ופרדים אין זו דרך רחוקה, אבל היכא שאין לו עצה נגדם י"ל שאין לך דרך רחוקה יותר מזו, ואם א"י להכנס בשעת שחיטה תורת דרך רחוקה עליו, ולכן פירש"י כאן דבידו להשמט, [והא דלא פירש"י דיכול לבא בסוסים, אפשר משום שאין זו משמעות הברייתא לפרש סיפא איכול לבא בסוסים דרישא].

צד: רבא אמר תנאי היא. לכאורה לא פליג רבא אלא על ערל אבל בטמא יודה שאין דרך רחוקה לטמא, שהרי כ"כ התוס' ריש פירקין דליכא מאן דפליג על כרת דטמא.

צו. ופסח דורות נמי הא כתיב וכו'. יל"ע למה לא נתחייב בזה"ז לבקר טלה ד' ימים קודם לפסח כי מהרה יגלה האדון וביקור מעכב לדעת התוס' בסוכה מב. ד"ה שאינו.

צח. כגון שהיה אביו גוסס. לכאורה דינו כחולה שא"י לאכול כזית.

צח: תוד"ה ופטורין ל"ד להא דאמר וכו', בספק מי נשחט ראשון הדברים מבוארים דבשעה שנשחט ראשון היה ברור שהוא ראשון והיה אפשר שלא ישחט שני ותתברר אכילתו, אבל בשחטו שניהם כאחד לו יהי דא"א לצמצם [עי' מהרש"א] עדין בשעת זריקה כבר או ראוי לאכילה.

שם שתי חבורות שנתערבו פסחיהן וכו', בהא דשנינו כאן שכח להם למנות אחרים כשהם עדיין בתערובת, יל"ע דלכאורה כשנתערבו פסחיהן זב"ז הו"ל כההיא דמסותא דא"י להוציאו בדיינים ודינו כאינו ברשותו למכירה וכל כיו"ב, או אפשר דינו בחלוקה עי' תוס' בכורות יח: ובד' הגרעק"א ריש ב"מ, ויתכן גם דכיון דא"א בפסח חלוקה ממילא עדיין הו"ל כא"י להוציאו בדיינים, דחלוקה היא הנהגה אשר אם בפועל א"א בה  כלא חיילא דמי והדר דיניה מעיקר דיני הממון להיותו כמי שא"י להוציאו בדיינים, ואף דהכא אין עיכוב מצד כאו"א, אכתי לכאורה כיון שאין בידו לוותר כל עוד לא מינהו כדין מינוי יל"ע שמא חשיב א"י להוציאו בדיינים, ואפשר דמינוי אינו מתורת קנינים לענין זה, או אפשר קרבן דבי גזא דהקדש איתא חשיב גם בי גזא דבעלים, וכמוש"כ רש"י במרובה לענין גזילה, אף דלכאורה הכא בעי' גם בעלים על האכילה ובזה לא יועיל לו ההקדש אשר כל ענינו בהקרבה שיקרב בכ"מ שהוא לשם בעליו, וצ"ת.

 

 

פרק עשירי