שו"ע סי' קע"ו ס"ו מותר להרבות בשכר הקרקע, כיצד השכיר לו את החצר וא"ל קודם שהחזיק בו, אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בי' סלעים בכל שנה ואם תתן שכר חודש בחודש הרי היא בסלע ככל חודש ה"ז מותר וכיוצא בזה בשכר האדם ג"כ מותר. הגה אבל אם כבר החזיק בו לשכור בי' סלעים לשנה אסור לומר לו תתן כל חודש סלע א' ואני אמתין לך המעות וכ"ש אם כבר נתחייב לו השכירות ונותן לו דבר בהמתנת המעות דאסור. (הגהות אשר"י והג"מ פר' א"נ ובהגמ"י פ"ח). מותר להרבות בנדונית חתנים כגון שנדר נדוניא לבתו והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך שכר מותר שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא, ודווקא כשהתנו כן קודם הנשואין אבל לא אח"כ דהוי אגר נטר. (רשב"א סימן תקכ"ט וריב"ש סימן תק"ב) ועיין לקמן סימן קע"ז.

כתב הט"ז בסק"ז מותר להרבות בשכר הקרקע הטעם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף נמצא מה שפוחת לו השתא אזלי קמוזיל גביה וכתב ב"י בשם הגהת מימוני בשם רשב"א בעל התוס' דאין היתר רק בנכנס תיכף לתוך הקרקע דאל"ה הוה אגר נטר, וכתב ד"מ אמנם במ"מ כתב בשם הרשב"א דאע"ג דאינו דר מיד בחצר שרי הואיל ובשכירות הקרקע זוכה בה מיד משא"כ בשכירות פועל הואיל ופועל אינו משתעבד מהשתא עכ"ל. ובנקודות הכסף הכריע כהג"מ בשם הרשב"א דדוקא בפועל שאין גופו קנוי לו שהרי הוא יכול לחזור בו, מה שאין כן בחצר שמיד נקנה לו גוף החצר ומה לי שדר בו או לאו הרי יכול לעשות בו מעתה מה שירצה כו' עי"ש. ובשערי דעה כתב ויש לתמוה לשיטת התוס' מהא דאמרינן בש"ס דב"מ דף ס"ג האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקאזלי ד' בזוזא וא"ל יהיבנא לך ה' יש לו מותר אין לו אסור ופירשו שם התוס' דמיירי שנותן לו אח"כ השעוה לכך באין לו אסור דהוי רבית עי"ש. ולפי שיטת התוס' קשה אמאי מותר ביש לו נימא בשביל הקדמת המעות מוזיל גביה כמו בשכירות הבתים ופועל דהוי כיש לו ואפ"ה אסור כשאינו נכנס תיכף לתוך הקרקע ומוזיל גביה, בשלמא לשיטת הה"מ לק"מ דהתם נמי אין המוכר יכול לחזור בו דקאי במי שפרע ונקנה תיכף להלוקח כמ"ש הריב"ש והביאו הב"י והט"ז בסי' קע"ג וא"כ לא דמי לפועל שיכול לחזור בו כו', אבל לשיטת התוס' קשיא. וכעין זה הקשה הנ"י בפ' הספינה. ואפשר לומר דהתוס' ס"ל דדוקא בשכירות קרקע ופועל דמידי דפרהסיא נינהו הוא דאסור כו' עי"ש.

ונראה לישב קושיתו דיש לעיין בהא דאמרינן דמרבין על השכר משום דשכירות אינה נגבית אלא לבסוף והאי כיון דלא עכשיו זמניה למגבי לאו אגר נטר הוא דהכי שויא והאי דקאמר ליה אם מעכשיו בפחות אוזולי הוא דמוזיל גביה, ויש לעיין אמאי שריא נימא כיון דאינו מחויב לתת אלא לבסוף והשתא שנותן לו מקודם ומוזיל ליה עבור זאת הרי הוא כמלוהו עכשיו להמוכר דהיינו המשכיר את המעות עד שעת הפירעון דהוא גמר השכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף ועבור זאת הוא מוזיל גביה, וכמו דשנינו לעיל גבי ההוא דיהיב זוזי לקיראה ואזלי ד' ד' בזוזא וא"ל יהיבנא לך ה' ה' בזוזי אי ליתנהו גביה דאסור דמשום הקדמת מעות הוא מוזיל גביה להכי אסור, וכ"ת דשכירות שאני כיון שכבר נכנס לדור בה אפשר לשלם גם מעיקרא ולא הוי רבית, מ"מ אינו מובן דסו"ס כיון דמדינא אינו חייב לשלם לו אלא בגמר השכירות, א"כ כשמשלם לו מקודם הוא לאו מדינא אלא בתורת הלואה. וגם ראיה ברורה מהא שכתבו הפוסקים ונפסק בשו"ע בסי' קע"ג ס"ג דאם מכר לו סחורה בי"ב ע"מ לפרעו לאחר זמן יכול לומר לו תפרע לי מיד ולא אקח ממך אלא עשרה, ושם לא מיירי בשכירות ואעפ"כ לא הוי רבית מזה שמקדים לו המעות ונותן לו עבור זה פחות א"כ חזינא דאין רבית בהקדמת מעות. ויל"ע אמאי.

ואפשר לומר דהא דאמרינן גבי קיראה אי מקדים לו המעות ועבור זאת הוא נותן לו ה' ה' הוי רבית, יש לדון מ"ט או משום דהוי כאילו מלוה לו הכסף בזה שמשלם לו מקודם ועבור זאת הוא מוזיל גביה והוי כאן הלואת כסף, או דעבור ההלואה של הכסף אין זה נחשב הלואה ומשום דהרי משלם לו כבר עכשיו הכסף עבור הקיראה שקונה ממנו ומה שהקדים לפרעו לפני שהוא נותן לו הקיראה אין זה נחשב שהוא נותן לו עכשיו בתורת הלואה עד שיקבל הקיראה אלא שכבר נתן לו מקודם את דמי הקיראה, אלא איסורו הוא משום דכיון דהלוקח נתן לו כסף וקנה את הקיראה ועכשיו אין הוא נותן לו את הקיראה והוא לווה ממנו את הקיראה ועבור זאת ישלם לו יותר קיראה זה אסור משום הלואת הקיראה שהוא לוה ממנו עכשיו ד' כי הוא נותן לו רק זוז שעבורם צריך עכשיו לקבל ד' ותמורת זאת יקבל אח"כ ה' והרי זה אגר נטר, אבל מחמת הקדמת מעות לא הוי רבית כי זה לא אתא לידיה בתורת הלואה אלא בתורת מכירה.

וכ"ת הרי למדנו בדף ס"ה ע"ב פעמים מוכר מותר ולוקח אסור דא"ל לכי מייתית קני ופרש"י שם בד"ה צד אחד דהיא לכו"ע אסור אף לר' יהודה ולא הוי צד אחד ברבית דהתם ודאי איכא רבית דכי אמר ליה לכי מייתית קני אין לו עכשיו בה כלום ואפילו גמר הלכך פירי דהשתא רבית הן אצלו, הרי מבואר ברש"י דאם הלוקח אוכל פירות אף אם בסוף יגמר המכר כיון שאין לו עכשיו בה כלום והוי המעות שנתן להמוכר הלואה והפירות שאוכל הם רבית ולא אמרינן כיון דבסוף ישארו אצל המוכר א"כ לא הוי זה הלואה אלא הקדמת מעות, הא ליתא דהתם לפני שהביא שאר הדמים לא הוי נתינה כלל לשם מכר והוי בתורת הלואה אבל הכא כיון שכבר השלים קנין הקיראה אלא דלא קנה אותם לגמרי משום שעדיין אינם בידו, הנתינת הכסף הוי כבר נתינה לשם מכירה ולא הוי זה הלואה שיהיה כאן עי"ז איסור רבית מצד הכסף אלא מצד הקיראה.

וכ"ת דאם הרבית הוא משום הקיראה דהוי כאילו לוה ממנו הקיראה נמצא דמה גרם כאן האיסור רבית קנין הקיראה שהלוקח קנאו והלוהו להמוכר הרי בכל מקום איפכא שנינו דאם הלוקח קונה לענין מי שפרע לא הוי רבית היכא דיצא השער כמבואר ברש"י ותוס' ס"ב ס"ג, הא לא קשיא דהיכא דאיסורו משום שנותן לו אח"כ כשער הזול של עכשיו בהא אמרינן דכיון דקנהו לענין מי שפרע א"כ הוי כבר כשלו וא"כ דידיה אייקר ונותן לו כפי השער הקודם, אבל הכא אי אזלינן בתר שער דהשתא צריך לתת לו ד' בזוזא אי אמרינן דקנה כבר מקודם ודידיה אייקר שהרי לא היו לו כי אם ארבע ואם הוא נותן לו ה' עבור הזוז נמצא שנותן לו יותר מהמגיע לו עבור האגר נטר.

ויש להביא ראיה להך פירושא דהאיסור בהקדמת המעות הוא עבור הלואת הסחורה ולא עבור הלואת הכסף, מהא דאמרינן ס"ג ע"ב גבי קיראה איתנהו גביה שרי פרש"י אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דהוה ליה כהלויני עד שיבא בני דתנן במתניתין דמותר, ואם נפרש דההלואה היא כאן הלואת הכסף דהיינו כיון שעדיין לא מכר לו הקיראה הוי כאילו לוה ממנו הכסף נימא דלהכי שרי באיתנהו משום דכבר קנה הקיראה וא"כ הוי מכר ולא הלואת כסף ולמה לו לרש"י לומר דהוי כאומר הלויני עד שיבא בני ומה שייכות לשם דשם הוי הלואה של הסאה אלא כיון דיש לו בבית אין זה נקראת הלואה של אגר נטר דמזומן לו ליטלם והכא אמרינן כיון דיש לו א"כ נתינת הכסף לכתחילה היתה לשם מכר ולא לשם הלואה ואין צורך לומר דהוי כאומר עד שיבא בני. אבל לאידך פירושא דההלואה היא הלואת הפירות א"כ מוכרחים אנחנו לומר הך טעמא דהרי בפשוטו יקשה מה מהני אם איתנהו גביה הלא סו"ס לוה ממנו הקיראה שצריך לתת להלוקח והוא לוה ממנו ומשלם לו יותר וע"ז קאמר רש"י כיון דיש לו לשלם א"כ אינו נחשב הלואה של רבית הלואת הקיראה וכמו דהלויני עד שיבוא בני דאינו נחשב להלואת אגר נטר של רבית.

ואחרי שזכינו לזאת דהאיסור בהקדמת המעות הוא מחמת הלואת הקיראה א"כ א"ש בפשיטות הא דמרבין על השכירות ולא הוי אגר נטר הא דמוזיל גביה דהרי בעלמא ג"כ לא הוי אגר נטר מחמת הלואת הכסף דלא הוי אלא מקדים לו דמי מקחו אלא דהלואת הקיראה הוי הלואה והכא שכבר נכנס לדור בהבית אין כאן הלואת החפץ שהרי מיד משתמש בו ולא הוי כלל רבית.

והנה בפועל דכתוב בסעיף ח' דהשוכר את הפועל ומקדים לו שכרו מעתה ומשלם לו יותר בזול דאם לא התחיל בפעולה דאסור. לפי מה שנתבאר לעיל דהאיסור בהקדמת המעות הוא מחמת שלוה ממנו הקיראה ה"נ כשהפועל קיבל ממנו את הכסף אף דאין זה נקרא הלוואת כסף משום שכבר נתחייב לו לעבוד מ"מ מקרי הקדמת הפעולה שלוה ממנו את עבודת היום ע"מ לשלם לו אח"כ, ובזה מדוקדק מאד לשונו של הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלוה הלכה י"ב שכתב שם השוכר את הפועל כו' ה"ז אסור מפני שנראה כמלוה אותו היום כדי שיוזיל לו בשכרו דלכאורה מלת "היום" מיותרת דלמה ליה למימר דמלוה אותו היום ומה רצה בזה לומר דהיום מלוה ולא למחר, ולהאמור מדוקדק היטב דמלוה לו פעולתו של היום שהיה צריך כבר לעבוד אצלו והוא מלוה אותו היום שאינו עובד היום אצלו והיום הזה לוה ממנו הפועל ע"מ שישלם לו בעבודת יום אחר. אמנם הטור כתב השוכר את הפועל כו' אסור מפני שנראה כאילו מלוה לו מעות מהיום כדי שיזלזל בשכרו משמע דההלואה היא המעות ולא הפעולה.

ב.

השער דעה הקשה על הגמרא דב"ב שאסרו בפועל והרי הוא ישנו ומה שיכול לחזור בו למה יגרע בזה ויקרא כאילו איננו. ונראה דהנה בבבא מציעא דף י' ע"א אמרו רב נחמן ורב חסדא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואיתיביה רבא לרב נחמן מהא דמציאת פועל לבעה"ב אם אמר לו נכש עמי היום א"ל שאני פועל דידו כיד בעה"ב הוא והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום א"ל כל כמה דלא הדר בי' כיד בעה"ב הוא כי הדר בי טעמא אחרינא הוא כו'. והיינו דהגמרא שקיל וטרי שם הא דיש לו להבעה"ב קנין בהפועל אם הוא רק התחייבות מצד הפועל לעבוד ואין לו קנין הגוף בו ולכן צריך להיות שאינו יכול להגביה מציאה לבעה"ב או דלמא דקני ליה גופו להבעה"ב, ושם מסיק דיד פועל כיד בעה"ב היינו שיש לו להבעה"ב קנין הגוף בהפועל. אמנם בדף י"ב ע"ב קאמר רב פפא דהכא מיירי ששכרו בעה"ב ללקט מציאות, הא אי לא"ה מציאתו לעצמו. היינו דאין לו קנין הגוף בהפועל, וכ"פ הרמב"ם והשו"ע כרב פפא, וא"כ כל קנין הפועל הוא התחייבות לעבוד וא"כ אף אם הפועל ישנו מ"מ כיון דלא קנה בו אלא התחייבות לעבוד ולכך אף אם הפועל ישנו מעכשיו מ"מ כיון שלא קנה גוף הפועל רק התחייבות לעבודה אין זה נקרא כמו שיש לו שיהיה מותר מצד רבית והיינו שכתבו משום שהפועל יכול לחזור נמצא דאין גופו קנוי להשוכר דנימא דכבר גופו ישנו אלא רק התחייבותו והסכמתו לעבוד וזהו כאילו איננו והוא לוה ממנו פעולת היום עבור שישלם לו אח"כ יותר וזהו רבית,

ולפי"ז אפשר לומר בשכירות הבית דהנה בקהילות יעקב על ב"מ סימן ל"ז הוכיח דהא דאמרינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף היינו דתשלומי השכירות הוא עבור ההשתמשות שהשתמש בהבית ולא עבור הקנין שקיבל בהבית קנין השכירות ולפיכך אינה משתלמת אלא לבסוף אחר שכבר השתמש בהבית וא"כ חזינן דכל עיקר השכירות והתשלומין הוא עבור ההשתמשות בהבית ולא עבור קבלת הקנין בהבית, וא"כ הכא שכבר קנה קנין השכירות והבית ישנו אלא שלא נכנס עדיין לתוך הבית לדור שם א"כ אף אם הבית ישנו והוא קיבל כבר קנין שכירות מ"מ ס"ל להתוס' דכיון דעדיין אינו משתמש בהבית וכל תשלומי השכירות הוא עבור ההשתמשות בהבית ואם אינו משתמש עדיין הוי כאילו הבעה"ב לוה ממנו תשמיש הדירה בהבית ע"מ שישלם לו אח"כ יותר ולא הוי כאיתנהו כיון דהתשלומין הם עבור התשמיש בהבית וזה הוא כאילו איננו עדיין, ומיושב קושית השערי דעה אמאי לא הוי כאיתנהו להתוס' דתשתרי עבור זאת. והה"מ בשם הרשב"א ס"ל דכיון דקנה כבר ומוכן ליכנס בו לדור הר"ז כאילו שגם תשמיש הדירה ישנו כבר ואין זה נקרא ליתנהו אלא איתנהו.

ג.

שו"ע סי' קע"ו ס"ח השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום אסור.

עי' רמב"ם פ"ז הלכה י"ב שכתב וז"ל: השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימי הקור בדינר לכל יום ונתן לו השכר והרי שכרו שוה בימי החורף סלע בכל יום ה"ז אסור מפני שנראה כמלוה אותו היום כדי שיוזיל לו בשכרו. עכ"ל. משמע מלשונו זה של הרמב"ם דהא דאסור בפועל דוקא אם גם היום בימות החורף ששוכרו שכרו שוה סלע והוא נותן לו דינר עבור המתנתו עד הקיץ הוא דאסור, אבל אם בימות החורף שכרו שוה דינר אף ששוכרו לימות הקור שאז שכרו שוה סלע מותר. ומהגמרא דב"ב אינו מוכרח דלא כפירושו עיי"ש בפרשב"ם דלא מוזכר שם אלא ולגורן שכרו יפה סלע ולא מוזכר מה שכרו היום. וסברת הרמב"ם לכאורה היא מוכרחת שהרי אם היום שכרו יפה דינר הו"ל כפוסק על הפירות כשיצא השער דמותר אף אם אין לו ונותן לו אח"כ בשעה שהוקרו הפירות הכא נמי הכא אם היום שכרו דינר יהיה מותר אף אם יעבוד אצלו בימי הקור ששכרו יפה סלע וכ"מ שם בשטמ"ק בשם הרא"ם דגם היום שכרו סלע, והלכך נראה דגם המחבר שכתב ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום לא בא לאפוקי דהיום שוה דינר, אלא נקט בעיקר דאז בימות הקיץ שיעבוד עמו יהיה שכרו סלע וה"ה נמי דגם היום שוה סלע ואף שזה קצת דוחק מ"מ מוטב לפרש כן ממה שנפרש דהמחבר פליג על הרמב"ם במקום שלא נזכר מי הוא החולק על הרמב"ם וגם בב"י לא נזכר מזה מאומה.

סימן י"ב

בענין הממשכן בית וא"ל כשתמכרם ל"ת אלא לי בדמים אלו [ס:]

סי' קע"ב ס"ד הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא"ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו, אסור. אבל אם א"ל אל תמכרנה אלא לי בשויה וע"מ כן אני מלוה אותך הרי זה מותר.

כתב הרמב"ן דאפילו מוכרה לאחרים בדמים הללו אסור למוכרה לזה דכיון דהתנה על ידי הלואה מחזי כרבית והרשב"א חולק עליו ונשאר בצ"ע. ועי' בשער דעה מה שכתב לבאר מחלוקתם ואין דבריו מובנים במה שכתב לבאר דברי הרשב"א. ואפשר לבאר מחלוקתם דבטעם הרמב"ן נראה דהא מפורש בסימן ק"ס סכ"א דאי אוזיף ק' בק"כ מעיקרא ק' בדנקא ולסוף ק"כ אסור מדאורייתא משום דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ הנ"ה אף שעכשיו הוא נמכר בדמים אלו מ"מ מעיקרא בשעה שהלוהו התנה עמו שימכור לו בדמים אלו שהן רבית אף שאח"כ אין זה רבית מ"מ אסור משום דאזלינן בתר מעיקרא והוי רבית דאורייתא, וכן הרמב"ן פסק בריש איזהו נשך דאזלינן בתר מעיקרא, ובדעת הרשב"א אפשר לומר דאף דאזלינן בתר מעיקרא מ"מ י"ל דהנה הרמב"ן והרשב"א כתבו כאן דמדינא אין הוא מחויב לקיים תנאו ולמכור לו בדמים אלו כי אם הוא מוצא יותר ביוקר אמרינן דזוזי אנסוהו כדאיתא בפרקא בתרא דע"ז ואעפ"כ אם מקיים תנאו שהתנה ונותן לו בפחות הוי רבית, ועי' שטמ"ק בשם הריטב"א שכתב וז"ל ואע"ג דבכה"ג יכול הממשכן לחזור בו ויכול הוא למוכרה למי שירצה כדאיתא בהדיא בפרקא בתרא דע"ז ואפילו קנו מידו דאמרינן זוזי אנסוהו אפ"ה כיון שהתנה כן עם המלוה וקיים דברו אסור לעשות כן דכל שאומר ועושה בענין רבית אסור ואע"פ שהיה יכול לחזור בו שהרי הפוסק על הפירות שאין לו יכול לחזור בו ואפילו בלא מי שפרע ואפ"ה אסור כשלא יצא השער או כשלא בא באיסרו לידו כו', ואפשר לומר דס"ל להרשב"א דהא דאמרינן דאזלינן בתר מעיקרא ומכיון שהיתה קציצה של רבית אסור לתת אף שאח"כ לא הוי רבית, כ"ז היכא שנתחייב בחיוב רבית דהיכא שלוה ק' ע"מ לשלם ק"כ מדינא לולא איסור רבית הרי חייב הוא לשלם ואף שנפרש דרבית לא הוי חוב עי' מה שנתבאר בסי' ד' מ"מ לולא האיסור רבית היה כאן חוב כי הוא הרי רוצה לעשות חוב ואם מקיים אח"כ חובו שנתחייב ע"י קציצת הרבית הוי רבית ואף שעכשיו לא הוי רבית כי קציצת רבית יש כאן וגם תשלומי הקציצה יש כאן, משא"כ כאן דאם התנה עמו למכרו לו בדמים הללו דמדינא אינו מחויב לתת לו בדמים אלו כי זוזי אנסוהו אה"נ אם היה נותן לו בשעה שעדיין הוה רבית ובאופן דאי למכרו ביוקר הוי איסור רבית כש"כ הריטב"א אבל הכא דעכשיו נמכר הוא בדמים אלו ולא הוה רבית השתא ואתה בא לעשותו רבית בגלל הקציצה כיון שלא היתה קציצה המחייבת לא אמרינן כאן דאזלינן בתר מעיקרא, וכי תימא דבכה"ג שהוזל עכשיו ונמכר בדמים אלו כבר מחויב הוא לקיים דברו כי אין כאן זוזי אנסוהו מ"מ בכה"ג אם הוא מחויב לקיים תנאו אין כאן רבית ואין אתה יכול לאחוז החבל בשני ראשיו ולומר דיש כאן קציצת רבית באופן שלא יהיה רבית והרמב"ן ס"ל דאף קציצה שאינה מחייבת הוי קציצה ג"כ לענין בתר מעיקרא דאף דבסוף לא הוה רבית מ"מ הוי קציצה ואסור.

עוד אפשר לפרש בפלוגתת הרמב"ן והרשב"א דהנה הכא כשמשכן לו בית ואמר לו אל תמכרם אלא לי בדמים אלו דהוי רבית, אמרינן בגמרא דהוי צד אחד ברבית כי שמא לא ימכרם לא יהיה רבית, והנה בהא דצד אחד ברבית אסור לרבנן הא פשיטא דדוקא בהך צד שנתברר אח"כ דהוה רבית כי אם לא מכר אח"כ השדה לא הוי בכלל גם צד אחד ברבית דמתברר שלא היה רבית כלל, וא"כ יש לעיין היכא שלא היה רבית אבל לא משום שנתקיים הצד ההוא דלא הוה רבית לכתחילה לפי תנאו אלא דבהצד ההוא שהיה כן על תנאי של רבית קרה מקרה שלא היה רבית, אי אמרינן כיון דעל הצד הזה היתה קציצת רבית אף שאח"כ קרה שלא היה רבית מ"מ אסור דאזלינן בתר מעיקרא או אמרינן כיון דבעצם הך קציצה לא היתה קציצה ברורה של רבית מפני שהיה כאן רק צד אחד של רבית א"כ אף אם היה כאן הצד ההוא שכן היתה עליו קציצה של רבית עכשיו שאין כאן רבית גם קציצת רבית אין כאן כי הקציצה לא היתה ודאית של רבית, ונראה דבהא קמיפלגי הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ן ס"ל כהאופן הראשון שנתבאר דעל הצד הזה שתהיה כאן מכירה היתה קציצה של רבית ואסור אף אם עכשיו הוזל ונמכר לכולי עלמא בדמים אלו, והרשב"א ס"ל דאנחנו מסתכלים על כל הקציצה והתנאי בכללותה שהיתה רק בצד אחד של רבית ועכשיו אין כאן רבית אף שהוא מהצד האחר, מ"מ לא אמרינן דהיתה כאן קציצה כי לא היתה אלא צד אחד של קציצה.

ובפ"ז הלכה ז' כתב הרמב"ם הממשכן בית או שדה כו' לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו ה"ז אסור. וכתב הראב"ד א"א קשיא לי והא אסמכתא היא דהא לא ידע אי מזבין לה או לא ואימת קני לה ומסתברא בדאמר לה מעכשיו ואפילו הכי בדמים הללו אסור הואיל ולא פסיקא מילתא דזביני. וכתב עליו המ"מ ורבינו בכאן לא הכניס עצמו אלא באיסור הדבר והיתרו אבל בענין קניה אם קנה אם לאו לא כתב בכאן דבר ומבואר הוא פ"ח מהלכות מכירה דבעינן מעכשיו וקנו מידו כו'. ולכאורה אפשר לפרש כוונת הראב"ד על אופן אחר דס"ל להראב"ד כמ"ש בהגהת מרדכי דהקשה כאן ואם תאמר אמאי אסור והא לא מהני תנאה כדמוכח בפרקא בתרא דמס' ע"ז כו' וי"ל דהכא מיירי כגון שהתנה בהדיא לא תמכור אלא לי בדמים הללו אפילו אם תוכל למכרו ביותר ויאנסוך זוזי והוא קבל עליו את הכל ומיהו אם אמר מעכשיו תהא קנויה לי אם ירצה למכרם ושרי עכ"ל, הרי דס"ל להגהת מרדכי דכל היכא דאינו מחוייב לקיים תנאו דלא הוי רבית לא כש"כ הריטב"א, וא"כ אפשר דזהו ג"כ סברת הראב"ד שהקשה דהכא לא קני משום דהוה אסמכתא א"כ אין כאן קציצת רבית כי הקציצה אינה מחייבת משום דהוי אסמכתא, אבל צ"ע דאמאי לא קשה ליה להראב"ד קושית הגהת מרדכי דלא הוי תנאי של רבית משום דאינו מחויב מדינא דאמרינן זוזי הוא דאנסיה, וגם הגהת המרדכי דכתב דהכא מיירי דהתחייב מפורש שלא יוכל לומר זוזי הוא דאנסוה ואעפ"כ כתב ההגהת מרדכי דמיירי דלא אמר מעכשיו דאי אמר לא הוי רבית וא"כ אי לא אמר מעכשיו יקשה הלא הוי אסמכתא ואינו מחוייב מדינא וא"כ לא הוי רבית.

ונראה דדעת הראב"ד דס"ל דהא דאין הקנין חל משום דזוזי אנסוהו אינו מוציאו מדין רבית דהתנאי היה דאם ירצה למכרם ימכרם לו בדמים הללו, וכי אמרינן דזוזי אנסוהו פירושו כמ"ש רש"י בע"ז ע"ב ע"א שאינו רוצה למכור אלא שמחמת אונס שנתנו לו יותר מכר וכל כמה דלא יהבו ליה כולי האי לא הוה בדעתיה לזבוני ואיהו אי מזבנינא ליה בשוייה קאמר ליה, נמצא שתנאו תנאי של רבית שהתנה תנאי גמור שאם ירצה למכרם ימכרם לו באופן שיהא רבית אלא דאם נתנו לו יותר ע"ז לא התנה נמצא שיש כאן תנאי של רבית, משא"כ אי הוה אסמכתא היינו דאמרינן דמעולם לא היתה דעתו לכך ולכן לא קנה א"כ אם לא היתה כוונתו למכרו אלא להסמיכו בעלמא א"כ לא היתה קציצה של רבית דכמו דהוי אסמכתא לענין הקנין ג"כ הוה אסמכתא לענין רבית. ולכאורה גם הריטב"א יודה בהך סברא כי אמרינן דהוה אסמכתא ומעולם לא היתה כוונתו לכך, וההגהת מרדכי יסבור דגם היכא דהתנאי אינו יכול בפועל להתקיים משום דזוזי אנסוהו וא"כ כל שימצא למכרו ביוקר אינו מחוייב לקיים תנאי של רבית ג"כ לא הוה רבית וכמו שנתבאר אליבא דהרשב"א, ומה שכתב בהגהת מרדכי דהכא מיירי דלא אמר מעכשיו וא"כ יקשה דהוי אסמכתא ומכ"ש דלא תהא רבית לסברת ההגהת מרדכי, גם הפני יהושע כבר הקשה קושיה זאת על התוס' שתירצו דמשו"ה הוי הכא רבית משום דלא מיירי דאמר מעכשיו ובמתניתין מיירי דאמר מעכשיו דא"כ תהא אסמכתא עי"ש, ואולי אפשר לומר דס"ל דהכא כיון דאמר דלכשתרצה למכרם א"כ תלוי ברצונו והוי כמו בידו לגמרי דתלוי ברצונו וכה"ג לא הוי אסמכתא כיון שהוא בידו אם ירצה למכרם, והראב"ד דס"ל דהכא מיירי במעכשיו ואעפ"כ הוי רבית לא תקשי מהך דהלוהו על שדהו דלא הוי רבית עי' בשטמ"ק בשם הראב"ד מה שכתב לחלק.

ולשיטת התוס' דאם הוי מעכשיו לא הוי רבית, לכאורה יש לעיין מה שכתבו התוס' לעיל ס"ד ע"א בד"ה תקפה בתירוץ הראשון וי"ל דלעולם אירי בשמשך ואפ"ה אסור אי אמר אזלא ברשותך דחשיב קרוב לשכר ורחוק להפסד כו', אלמא דאף אם יש כאן תנאי דאם תקפה או זילא מעולם לא קנאה ואי יקרא מעיקרא קיימא ברשותיה ולא היתה מעולם הלואה ואעפ"כ אסור, א"כ אמאי כתבו התוס' דהכא מיירי במעכשיו ולהכי שרי משום דאם מכרה לו מעולם לא היתה הלואה ואמאי כתבו שם דאסור, ואפשר לומר דהתם גבי תקפא טעמא דאסור דאה"נ דאם תהא כאן מכר מעולם לא היתה הלואה מ"מ זה גופא דנותן תשלומי ההלואה בברירה דאם תהא זה לטובתו יהא זה מכר ואם לאו כגון תקפא או זולא יהא זה הלואה הא גופא הוי כבר רבית דעבור הלואתו נותן לו דבר שאם זה יהא לטובתו שיעשה מכר והך ברירה גופא שויא פרוטה, אבל הכא גבי שדה לא נתן לו עכשיו ברירה בידו אלא אם לא יפרע חובו בתוך שלש תהא כאן מכירה בזול, ואם יש כאן מכירה מעכשיו מעולם לא היתה הלואה ואין כאן רבית כיון שלא התנה שתהא לטובתו בקרוב לשכר ורחוק להפסד כמו בתקפה אלא רק מכירה בזול יש כאן ולכן לא מחזי כרבית.

שו"ר במחנה אפרים דיני רבית סי' י"ח שהקשה על הראב"ד דכיון דס"ל דצריך מעכשיו היינו משום דס"ל כסברת ההגהת מרדכי דאם אינו מחויב לא הוי רבית, וא"כ יקשה הלא אינו מחויב לתת לו כדאמרינן בע"ז וא"כ אף אם אמר מעכשיו לא תהא רבית, ותירץ דהראב"ד לא ס"ל כההגהת מרדכי אלא משום דמשמע ליה דגם מעכשיו הוא רבית, ולכך קאמר דצ"ל מעכשיו דאל"ה לא הוי רבית מעכשיו עי"ש ותירוצו דחוק, והישוב הוא כש"כ לעיל דאם לא אמר מעכשיו דהוי אסמכתא משום דלא גמר להקנותו א"כ ג"כ לא גמר לתת לו רבית ולא הוי רבית ועי' מש"כ בסי' ק.

סימן י"ג

בענין שי' הרמב"ם בדין משכנתא [סה:]

שו"ע סי' קס"ד ס"ד הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים. הגה ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא. (ב"י לדעת הרא"ש וטור ורש"י ותוס' ותלמידי רשב"א וראב"ד מביאם ב"י בח"מ סי' ר"ז ס"ס י"ג) וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ב. אבל מה שאכל לאחר שלש שנים צריך להחזיר וכן עיקר.

יש לדקדק בלשון השו"ע שכתב תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה אמאי כתב בתוך ג' שנים לא יאכל הפירות הלא לאחר ג' שנים ג"כ לא יאכל הפירות משום דלא הוי מכירה, ואפשר לפרש דלרבותא קאמר דלא מיבעיא הפירות שאכל אחר שלש דפשיטא דיחזיר דגם להי"א שמוזכר כאן בהרמ"א ובהמחבר בח"מ סי' ר"ז ס"י דיחזיר אלא אף בתוך ג' שנים ג"כ סתם כאן המחבר דיחזיר דהוי רבית קצוצה ועי' ש"ך סק"ו, והנה הא דאמרו דגם בתוך שלש צריך להחזיר יש כאן ב' שיטות שיטת הרי"ף ודעמיה משום דמשכנתא באתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה ולשיטת הרמב"ם בפ"ו הלכה ז' והלכה ד' דמפני שהיא אסמכתא ולא קנה לכן הוי רבית קצוצה אבל במשכנתא בלא נכייתא הוי רק אבק רבית וכן הוא דעת ר"ת והרז"ה, והמחבר כאן סתם דהוי רבית קצוצה ולא קאמר טעמא מאי, אבל מלשון הרמ"א שכתב ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא משמע דמשכנתא בלא נכייתא פשיטא דגם לדעת המחבר דהוי אבק רבית אלא דס"ל דהכא דהוי אסמכתא הוי רבית קצוצה וע"ז קאמר הרמ"א דגם באסמכתא הוי אבק רבית. נמצא לפי"ז דהמחבר ס"ל כשיטת הרמב"ם לפי פירושו של הרמ"א.

ובטעמו של הרמב"ם לחלק דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק רבית והיכא דלא הוי זביני והוי אסמכתא דהוי רבית קצוצה, כתב בחידושי רבינו חיים הלוי לבאר דמה שכתב הרמב"ם דלכן בממשכן את השדה לא הוי רבית קצוצה כמו בממשכן את הבית, שהרי אין בשדה פירות מצוים בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהא שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך היא אבק רבית, דאין החסרון כאן משום דלא הויא קציצת רבית דאפשר שלא יהא כאן רבית דהך גופא מה שקצץ לו שיטול זאת בדמי רבית הויא קציצה גמורה דכן היתה קציצתו מתחילה שאם יהא ריוח יטול זאת ברביתא ועל כן הויא זאת קציצה גמורה, אלא דבמשכנתא שהשדה ממושכנת לו בשעת ההלואה לאכול פירותיה ובשעה שנתן לו והקנהו גוף זה לפירותיו לא הוי רבית דאין הריוח ברור אלא שאח"כ גדלו שם פירות ומכיון שקנה אותה כבר מקודם א"כ נמצא דזה שנתהוה אח"כ ריוח קרקע של מלוה היא דאשבחה אבל מהלוה לא קיבל רק דבר שאין הריוח ברור וממילא דאין כאן רבית לעולם ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה ולא מה שהרויח המלוה לעצמו, אבל מכירה באסמכתא לא גמר והקנהו ר"ל וא"כ ברשות הלוה הוא דאשבח וא"כ הא נמצא דבשעה שנוטל מיהא הויא רבית ועל כן הויא רבית ד"ת כיון דלבסוף נוטל ריוח ברור משל לוה עצמו כו'. משמע מלשונו שהוא מפרש דעת הרמב"ם דלגבי הדין קציצה של רבית דבעינן שיהא קציצה כדי שיהא איסור תורה סגי גם בקציצה על הספק דאם יהא פירות יהא רבית, ולכן במכר שדהו דהוי אסמכתא והוי כאומר לו בשעת מתן מעות שיאכל משדהו אף דהוי ספק שמא לא יהיו כאן פירות ולא יהא כאן רבית מ"מ מספק הוי קציצה, אבל בשעה שנותן לו הרבית צריך שיהא ברור שיש כאן עכשיו נתינה של רבית ולכן במשכנתא בלא נכייתא שהנתינה היא בשעת ההלואה קרקע לפירות ואין ברור אז אם יהא כאן רבית לכן לא הויא רבית אבל היכא דהוי אסמכתא נמצא דהנתינה היא בשעה שאוכל הפירות ואז הויא נתינה ברורה של רבית, וכ"כ באבן האזל בפירוש דברי רבינו חיים הלוי.

והדברים צריכין ביאור דלכאורה מה שצריך להיות יותר מבורר בלי הספיקות הוא הקציצה יותר מהנתינה דלענין קציצה צריך שתהא קציצה מבוררת ואילו הכא איפכא הוא דהקציצה היא הרי בשעה שקונה ממנו השדה ונותן לו המעות ואף שאז עדיין ספק אם יהא רבית מ"מ הויא קציצה מבוררת, ולענין הנתינה שנותן לו הרבית צריך שתהא מבוררת ונתינת ספק רבית לא הויא נתינה של רבית אף אם נתברר אח"כ שהיה כאן שבח, הלא בפשטות הדין של בירור צריך להיות בשעת קציצה שתהא קציצה מבוררת של רבית, ותו קשה לי לשונו של הרמב"ם שכתב שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן את הבית שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיה שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה למה ליה למימר ואפשר שיפסיד יאמר בקיצור דאפשר שירויח ואפשר שלא א"כ יש כאן נתינה של ספק רבית ומספק לא הויא נתינה של רבית.

ובע"כ נראה לפרש דהא ליכא למימר דבשעת נתינה צריך שתהא נתינה מבוררת כי אם בשעת הקציצה אינה צריכה להיות מבוררת מכ"ש בשעת הנתינה, אלא הכא מילתא אחריתא קאמר הרמב"ם דאמתי הויא רבית היכא דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל אם היה קרוב לזה ולזה לא הוי רבית, והא ודאי תליא בשעת הנתינה, וא"כ היכא שמשכן לו שדה לפירותיו דהוי קרוב לשכר וקרוב להפסד דאפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ואף שאין מנכין מ"מ ג"כ יתכן שיהא לו הפסד לא הוי רבית משא"כ באסמכתא שהנתינה היא אח"כ וכמו שביארו הגר"ח ואז אם יש כאן ריוח הוא נתינה של רבית. נמצא לפירוש זה היכא דמשכן לו מקום שהוא ספק אם יהא ריוח אם לאו אבל הפסד לא יהא שהוא רבית של תורה דאין כאן חסרון של קרוב להפסד, וצריך לפרש לדעת הרמב"ם הא דצריך להחזיר כל הפירות גם מה שאכל תוך שלש שנים דהאכילה לא היתה בתורת משכון אלא נתינת רשות לאכילה דאי אכל בתורת משכנתא א"כ הו"ל קנין משכון ותו לא הוי רבית קצוצה כי אם אבק רבית וכש"כ הרמב"ם.

ועיין אבני נזר סי' קפ"ב אות י"ג שהקשה על הרמב"ם דהיכי קמיירי הך דינא אם לא מסר השדה להמלוה תיכף רק אוכל הפירות לבד א"כ אין המלוה טורח בה ואינו דומה כלל למשכנתא בלא נכייתא דאפשר שיפסיד כמ"ש הרמב"ם שם וא"צ לחילוק הנ"ל, ואם כשמסר לו השדה תיכף אינו אסמכתא כלל לדעת הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה הלכה ג', ואם תאמר דהכא לא מסר לו השדה משום הקנאה דלאחר ג' שנים אלא למשכון עד הזמן א"כ הוי משכנתא ממש כו'. ולהמבואר בהרמב"ם לק"מ שהרי הרמב"ם כתב וכן אין המשכנתא דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו כו' וא"כ הכא מיירי שנתן לו רשות לאכול אלא שלא הקנהו גוף זה לפירותיו וא"כ הוי רבית קצוצה כמו באסמכתא וכמו שביארו הגר"ח, אבל צ"ע מהא דאמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דף ס"ז ע"ב האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה כו' ופרש"י דאין לו עליו אלא מטלטלים בעלמא משום דאין לו קנין משכון בגוף השדה כיון דיכול לסלקו ורק שעבוד החוב יש לו עליו ועי"ז אוכל פירותיו והא לא הוי אלא מטלטלין וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלוה ולוה הלכה ד', וא"כ צ"ע מה שכתב כאן הרמב"ם דהממשכן גמר והקנה גוף זה לפירות ולכך לא הוי רבית קצוצה והרי הכא מיירי הרמב"ם גם במשכנתא באתרא דמסלקי כמ"ש כל המפרשים ובאתרא דמסלקי הרי אין לו להמלוה קנין הגוף לפירות. ועיין לקמן סי' קע"ד ס"א יתבאר עוד שם דעת הרמב"ם בזה.

ולכאורה אפשר לפרש דהא דמחלקינן בין אתרא דמסלקי דלא קנה הגוף לפירות ואין לו אלא מטלטלין ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי היינו לענין קנין בגוף השדה דאף שכתב הרמב"ם דהר"ז כמי שהקנהו שדה לפירותיו אין פירושו דיש כאן קנין ממש דא"כ לא יהיה בכלל רבית אף במשכן לו בית דהוי כמכירה, ועוד דמכיון דאיירי באתרא דמסלקי א"כ אין זה מכירה כלל וכמו במכר לו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי דלא הוי בכלל קנין כיון דבידו לבטלם וכמו שנתבאר בסי' י"ד בשם המחנה אפרים והבית אפרים, אלא בע"כ דכוונתו של הרמב"ם לא שהקנהו ממש וקנה אלא דקציצת הרבית היא ע"מ שיקבל גוף לפירות אבל אין כאן קנין כלל ומשו"ה אין בע"ח גובה ממנה כי מדין קנין אין לו כלל בגוף השדה, ולפי"ז במשכנתא באתרא דלא מסלקי יש לו קנין בגוף השדה לפירות ממש משום שאין יכול לסלקו וא"כ הוי כמכירה וא"צ להיות רבית כלל, והרמב"ם אינו מזכיר חילוק בין אתרא דמסלקי ללא מסלקי דבלא מסלקי שרי כשיטת רש"י, תו יש לעיין להרמב"ם דבממשכן שנותן לו שדה לפירותיו דהוי רק אבק רבית משום שאפשר שלא יהיו כאן פירות ואמאי לא ליהוי רבית קצוצה מה שנותן לו זכות דהשדה לפירות שהרי יש לזה שוויות ממון שהרי משלמין עבור זה ואית ליה שוויות של יותר משוה פרוטה, ואף לפי פירושינו דהחסרון הוא משום דהוי קרוב להפסד שאפשר שיפסיד עבודתו ג"כ קשה שהרי משלמין עבור זאת אף אם יש ספק שמא לא יהיו בכלל פירות ורק הפסד יהיה כי הריוח הוא יותר גדול על ספק ההפסד וא"כ זה גופא יהיה נתינת רבית, בשלמא לפרש"י אפשר לפרש דמשכנתא אינו נותן לו גוף לפירות אלא הפירות וכאן בשעת הקציצה היה ספק קציצה אולי לא יהיו פירות אבל להרמב"ם שהספק הוא בשעת הנתינה שמא אין כאן נתינה ודאית של רבית כי אולי לא יהיו פירות ליהוי הא גופא שנותן לו שדה ע"מ לאכול פירותיה נתינה של רבית.

ב.

עי' בשו"ת הריב"ש סי' ש"ה באמצע הסימן שכתב שם וז"ל וכ"ת ואכתי בזביני דאסמכתא לא הוה רבית קצוצה אלא לאחר שהחזיר המעות ומבטל המכר למפרע ונמצא המעות היו הלואה אצלו אבל קודם לכן אי אפשר להיות רבית קצוצה שהרי בתורת מכר הוא אוכל וכי אמרינן התם בערכין רבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא אליבא דרבנן היינו היכא שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר אז הוי רבית קצוצה לרבנן אעפ"י שהיה אפשר שלא יבא לידי כך כו' אבל לרבנן מתחילה קודם שיתברר הספק בודאי אי אפשר לומר שהיה רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון דאפשר לבא לידי רבית של תורה וא"כ בנדון זה כו' לא היא דזביני דאסמכתא אע"פ שיכול לפדותו לעולם ולבטל המכר מ"מ כל שלא יהיו לו המעות ואינו פודהו מכר גמור הוא ובתורת מכר הוא אוכל כו' עכ"ד. נמצינו למדין מדברי הריב"ש חידוש דהיכא דהוי אסמכתא והמכר בטל מ"מ כל זמן שלא החזיר לו המעות וביטל את המכירה אוכל הלה בתורת מכר ולא הוי רבית קצוצה, אמנם הרמב"ם בפ"ו הלכה ד' שכתב המלוה את חברו כו' לא קנה מפני שהיא אסמכתא לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהיא רבית של תורה לא משמע כהריב"ש אלא אף הפירות שאכל קודם שנתן לו בחזרה המעות הוה ג"כ רבית של תורה.

סימן י"ד

בענין צד אחד ברבית [סה:]

שו"ע סי' קע"ד ס"א מכר שדה לחברו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר קרקע לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים. הגה ואפילו לא התנה כך אלא שהמנהג כן בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיו למוכר מעות דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר ואסור ללוקח לאכול הפירות.

לשונו של המחבר הוא לשונו של הרמב"ם בפ"ו הלכה ה' וכתב המחנה אפרים בדיני רבית סי' י"ג לפרש דברי הרמב"ם דלא ס"ל להרמב"ם דהוי צד אחד ברבית כי שמא לא יביא לו דמים נמצא דהמכירה היתה מכירה ואם יביא לו דמים אז לא היתה מכירה אלא הלואה ורבית אלא אין כאן מכירה כלל והפירות הן ודאי של מוכר, וכ"נ דעת הטור וכ"נ דעת הרשב"א, וכל הנך רבוותא לא גרסי בגמרא ס"ה ע"ב מאן תנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע דלא כרבי יהודא כו' דלדבריהם לא הוי צד אחד ברבית כי אם ודאי רבית קצוצה וכמ"ש הרמב"ם. אבל בפי"א מהלכות מכירה הלכה י"א כתב הרמב"ם וז"ל מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של מוכר, וכתב שם המ"מ מימרא פ' איזהו נשך ובהלכות והטעם שפירות של מוכר לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל הלוקח שכר מעותיו לפיכך פירות של מוכר, הרי שפירש המ"מ בדעת הרמב"ם על הך מימרא דהוא רק צד אחד ברבית שמא המוכר יביא המעות אבל אם לא יביא מכירתו מכירה, וא"א לפרש דברי הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה דמיירי רק שהיה כאן תנאי ע"מ להחזיר ולכן המקח קיים וכמו שפירש כה"ג שם המחנה אפרים הדין השני של הרמב"ם, דא"כ מותר לו להלוקח לאכול הפירות אלא דע"כ דהני ב' לשונות הרמב"ם חדא היא וכמ"ש המ"מ אלא דבהלכות מכירה קעסיק הרמב"ם בדיני קנינים כתב דהלוקח לא קנה הפירות מספק ובהלכות מלוה דקעסיק בדיני רבית כתב דיהוי רבית קצוצה.

נמצינו למדין לפירוש המ"מ בהרמב"ם דצד אחד ברבית הוי רבית קצוצה, ויש לעיין לפי"ז אמאי כתב הרמב"ם בפ"ו הלכה ז' דהממשכן את השדה ואוכל פירותיה בלא נכייתא דהוי רק אבק רבית שאין בשדה פירות מצוין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד כו' והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירות כו', ואמאי לא הוי רבית קצוצה יהא זה כמו צד אחד ברבית דאפשר שיהיה שם רבית וא"כ הוי רבית קצוצה, ובשלמא לפי מה שנתפרש בסי' י"ג דלהכי לא הוי רבית קצוצה משום דאפשר שיפסיד והוי ג"כ קרוב להפסד קצת ומשום הכי לא הוי רבית קצוצה אבל בהמוכר לו בית או שדה דשם מקבל הבית בשעה שאוכל את הפירות והוי כמו אסמכתא שאז ודאי מקבל הפירות ולא הוי אלא צד אחד דשמא תהיה מכירה ולא יהא כאן רבית אבל הפסד ודאי לא יהיה כאן ולהכי הוי רבית קצוצה אתי שפיר, אבל לפי מה שמשמע בחידושי רבינו חיים הלוי וכן כתב להדיא באבן האזל דטעמו של הרמב"ם משום דהוי ספק אולי לא יהא רבית ובשעת הנתינה צריך להיות רבית מבורר א"כ אמאי כל צד אחד ברבית הוי רבית קצוצה.

ועי' תוס' ס"ג ע"א ד"ה צד אחד דכתבו דהיכא שאין הדבר תלוי בידו כמו גבי סאה בסאה מגרע גרע וגם ר"י מודה דאסור, א"כ גבי משכנתא בלא נכייתא שאינו בידו שלא יהיו פירות מגרע גרע מהך דכשיהיו לי מעות החזירם לי ובודאי שלא צריך להיות רבית קצוצה, אבל באמת דברי התוס' עצמן צריכין ביאור שכתבו דף ס"ד ע"ב בד"ה ולא דלרש"י שכתב דשאני בית מכרם משום דבבית ליכא תיוהא אבל בכרם איכא תיוהא א"ש דלהכי גבי בתי ערי חומה הוי רבית קצוצה לרבנן דס"ל דצד אחד ברבית אסור שאין שם תיוהא אבל בכרם דאיכא תיוהא להכי משכנתא בלא נכייתא אינו אסור אלא מדרבנן, וגם לדבריהם יקשה דמה בכך דאיכא תיהוא מ"מ אפשר שיהא ריוח וא"כ ליהוי צד אחד ברבית דאפשר שיהא ריוח, והיכא דהוי משכנתא בלא נכייתא ליכא צד הפסד לרש"י אלא שלא יהא ריוח דלא משמע שמפרש שיהא שם הפסד בגלל ההוצאות זריעה כמ"ש הרמב"ם, ועי' פני יהושע שם על התוס' שהעיר בזה מנ"ל להתוס' דמשכנתא בלא נכייתא הוי לרש"י רק אבק רבית שמא לא יהא ריוח דסו"ס הפסד בודאי לא יהיה עי"ש, אבל עכ"פ משמע שמפרש ג"כ דברי התוס' כך שלא יהא ריוח וגם לא הפסד וא"כ ליהוי צד אחד ברבית כי שמא ירויח.

ובע"כ דנצטרך לפרש לדעת התוס' דשאני היכא דהוא אוכל ודאי פירות אלא דהוא ספק שמא יבוא לידי רבית או לאו דשמא יהיה כאן מכירה דאז אסור מן התורה לרבנן אבל גבי משכנתא דהוי ספק אולי אינו נותן לו כלל פירות לא הוי אלא מדרבנן, והטעם בזה לפמ"ש האבן האזל דבעינן ג"כ שתהא קציצה ודאית בשעה שנותן לו הרבית א"כ היכא שודאי נותן לו פירות וריוח אלא דספק אם יהא כאן רבית כי שמא תהא מכירה או שמא לא ימכור לו בכלל כמו גבי משכן לו בית מ"מ קציצה ודאית יש כאן על הצד דיש כאן הלואה משא"כ גבי משכנתא דאף על הצד שנותן לו ויש כאן הלואה מ"מ יש כאן ספק אולי אינו נותן לו בכלל חסר כאן בהנתינה ודאית. וא"כ גם דברי הרמב"ם אפשר ליישב כן דלא תקשי אמאי משכנתא בלא נכייתא לא הוי צד אחד ברבית, ואף שהתוס' כתבו דסאה בסאה לר"י מגרע גרע משום שאין תלוי בידו וא"כ גם משכנתא מגרע גרע, אפשר לומר דלר"י לגבי אי שרי לגמרי גם מדרבנן בהא אמרינן איפכא דהיכא דהוי בידו מותר אף מדרבנן אבל אי לא הוי בידו כמו סאה בסאה אסור מדרבנן, אבל לרבנן לענין איסור תורה אמרינן איפכא דהיכא דהוי ספק בכלל אם יהיה כאן ריוח אינו אסור מן התורה דלא הוי נתינה ודאית אלא היכא שיש כאן ריוח ודאי אלא שספק אם יש כאן רבית מצד דבר אחר שמא יהיה כאן מכירה או גבי משכן לו בית שמא לא ימכרם לו.

אמנם בחידושי הרשב"א כאן בסוגיא דמשכנתא כתב דלהכי ס"ל לרבא ורב אשי דמשכנתא בלא נכייתא אינו אסור מן התורה דילפי מבית בבתי ערי חומה וכתנא דמתני' דערכין פ' המוכר שדהו בשעת היובל (דף ל"א ע"א) דקתני בית בבתי ערי חומה הרי זה כמין רבית ואינה רבית אע"ג דאוקימנא לה כר' יהודא דאמר צד אחד ברבית מותר סבירא להו דהלכתא כוותיה הואיל וסתם מתניתין כוותיה אע"ג דפליגי עליה רבנן דברייתא הוה לי' סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתני' אלא דמחמרי בה לכתחילה שלא לעשות כן כל שהוא אוכל בלא תנאי נכייתא לחוש לדברי חכמים דפליגי עליה בברייתא ואמרי רבית גמורה אלא שהתורה התירתה וכאן התירה ולא במקום אחר כדאיתא בירושלמי כו' עכ"ד. חזינן מדברי הרשב"א דמשכנתא שלא נכייתא הוי צד אחד ברבית והיינו משום דהוא ספק אי יהיו שם פירות או לאו ופליג בזה התוס' והרמב"ם, ועי' מחנה אפרים בדיני רבית סי' י"ב שכתב צד אחד ברבית לכאורה נראה מסוגיא דערכין דהוי איסורא מן התורה והכי אמרו בהדיא בירושלמי כו' וא"כ קשה על מ"ש הרשב"א בספר תולדות אדם סי' קע"ד שאם הלוה לחברו אלף דינרים וקיבל עליו הלוה בשעת ההלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל עליו דלא הוי אלא אבק רבית דאפשר שלא יבקש המלך מס כל אותם השנים וכיון דאפשר כן ואפשר כן הוי צד אחד ברבית עכ"ל. נראה מדבריו דצד אחד ברבית לא הוי איסורא מן התורה כו' אבל לע"ד נראה דכל כה"ג דהוי ספק אם יהא ריוח אם לא לא חשיב רבית קצוצה כיון דלא הוי קצוץ בשעת ההלואה וראיה מההיא דמשכנתא בלא נכייתא דאמרו בריש פרקין דלא הוי כי אם אבק רבית ופירש רש"י ז"ל דטעמא כיון דזמנין אין עושין פירות כו' איברא דלקמן בסוגיין כו' עי"ש שהקשה ממה שכתב רש"י לא קץ לא קצץ ליה בפירוש שיאכל הפירות והוא ירד ואכל משמע דאם קצץ ליה בפירוש שיאכל הפירות דהוי רבית קצוצה ואף דשמא לא יהא שם פירות עי"ש.

דברי המחנה אפרים צריכים ביאור בראש מה דפשיטא ליה להוכיח מסוגיא דערכין דצד אחד ברבית אסור מן התורה, לפמ"ש התוס' ס"ד ע"ב ד"ה ולא דלשיטת ר"ת דאינו מחלק בין בית וכרם דגם בית אית ביה תיוהא הא דאמרינן בערכין דבתי ערי חומה הוי רבית גמורה לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ כיון דכל הפוסקים חוץ מרש"י והרמב"ם ס"ל דאין לחלק בין בית לכרם א"כ הוי צד אחד ברבית רק דרבנן,

אם כי לדעת הרמב"ם אפשר עוד לחלק ולומר דאף אי נימא דאיכא תיוהא בבית מ"מ הוי רבית דאורייתא בבתי ערי חומה דעל הצד שיש כאן הלואה הוי כמו אסמכתא דהוי להרמב"ם רבית קצוצה משום שלא הקנה לו גוף השדה לפירותיה א"כ ה"נ בבתי ערי חומה על הצד דהוי הלואה לא הקנה לו אכילת פירות דהבית והוי רבית קצוצה בשעה שדר בה, ומ"ש עוד המחנה אפרים להקשות על הרשב"א וישובו דהוי כמו משכנתא בלא נכייתא נעלמו מעיניו המאירים דברי הרשב"א כאן דס"ל דצד אחד ברבית הוי רק דרבנן ולכן משכנתא בלא נכייתא ג"כ הוא רק דרבנן ואף שלבסוף מ"ש הרשב"א לענין פסק הלכה משמע דס"ל דמשכנתא בלא נכייתא הוי רבית קצוצה וכדעת הרי"ף וכן הביאוהו הפוסקים עי' בביאור הגר"א בסימן קע"ב אות א' א"כ בטלה ג"כ ישובו של המחנה אפרים דהוי כמו משכנתא בלא נכייתא כי גם משכנתא בלא נכייתא הוי רבית קצוצה להרשב"א, ומה שכתב לבסוף להוכיח מרש"י דבכה"ג הוי רבית קצוצה אם קצץ לו בפירוש ואף דספק שמא יהיו פירות עי' פני יהושע שהעיר שרש"י גופיה כתב דף ס"ד ע"ב כהריטב"א וכתב דרש"י ס"ל תרתי טעמי עי"ש מה שהאריך בזה.

איברא דסו"ס דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מלוה הלכה ה' דלא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה בפשטות משמעין כדברי המחנה אפרים דלא קנה כלל ולא הוי צד אחד ברבית וכן לשונו של השו"ע כאן, וגם עדיין אינו מיושב למה סו"ס שינה לשונו בפי"א מהלכות מכירה, וגם בשו"ע חו"מ סי' ר"ז ס"ו כתב מכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיו לו מעות צריך להחזירו לו כשיביא לו מעותיו לפיכך אסור ללוקח לאכול פירות דהוה ליה הנך זוזי כהלואה גביה ג"כ משמע כמ"ש המ"מ בפי"א מהלכות מכירה דרק אם מביא לו המעות אז נתבטלה המכירה ולכאורה הם דברים הסתורים כי הכל הוא מקור אחד הגמרא ס"ה ע"ב, והאמת בזה נראה כמו שכתב בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' מ"ב דגם הרמב"ם גרס בגמרא דלא כר"י דאמר צד אחד ברבית מותר אלא דלר"י דס"ל דצד אחד ברבית מותר א"כ יכול לאכול הפירות על הספק והוי קנין על הספק דשמא לא יביא לו מעות משא"כ לרבנן דס"ל דצד אחד ברבית אסור א"כ אסור לו לאכול מספק דשמא יחזיר לו המעות ונתבטל המקח והוי רבית א"כ פשיטא דלא שייך דזבין ליומא דמאי קא זבין האידנא הא אסור לאכול הפירות הלכך לא סמכא דעתי' לקנות על הספק וכיון דלא סמכא דעתיה אין כאן מכר כלל בכל גווני אף דלא החזיר עי"ש, וא"כ א"ש היטיב מה שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה דאסור לאכול הפירות וכתב המ"מ משום דהוי צד אחד ברבית היינו דזהו סיבת האיסור לאכול הפירות וכ"כ השו"ע בחו"מ בסי' ר"ז ס"ו ואחרי זה שאסור לו לאכול הפירות א"כ ודאי לא קנה והוי רבית קצוצה כיון דלא קנה כלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלוה ולפי"ז אין לנו ראיה גם לפירושו של המ"מ דהרמב"ם יסבור דצד אחד ברבית הוא מן התורה דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ומכיון דמדרבנן אסור לו לאכול לא סמכא דעיתיה ולא קנה כלל ושוב הוי רבית קצוצה משום דלא קנה כלל ולאו צד אחד ברבית הוא אלא כולו רבית הוא.

ב.

יש לעיין לר"י דס"ל דצד אחד ברבית מותר משום דלא הוה קציצה ודאית שאפשר שלא יהא כאן רבית למה יגרע מרבית מאוחרת שאין כאן בכלל קציצה ואעפ"כ אסור עכ"פ מדרבנן וצד אחד ברבית מותר לר"י אף מדרבנן לאביי וכמו שכתבו התוס' דף ס"ג ע"א בד"ה רבית, ולא מסתבר לומר דר"י יפלוג על הדין דרבית מאוחרת וגם אי נימא הכי א"כ סתם לן התנא כאן בדוכתיה דרבית דלא כר' יהודה ואילו הרשב"א הובא לעיל כתב דסתם לן תנא כר"י והוא שלא במקומו במסכת ערכין, ועיין בשער דעה בסימן קע"ב אות ה' שכתב ג"כ דלר"י צד אחד ברבית גרע מרבית מאוחרת ולא כתב טעם לזה.

ונראה לפרש לפי מה שכתב בחידושי רבינו חיים הלוי לבאר דעת הרמב"ם דלהכי משכנתא בלא נכייתא לא הוי אלא מדרבנן ומכירה באסמכתא הוי רבית קצוצה והוא משום דמשכנתא בלא נכייתא בשעה שמקנה לו הגוף לפירות הוי ספק כי אולי לא יהיו שם פירות וספק נתינת רבית שרי מן התורה, א"כ אפשר לומר דהא דליף לה רבי יהודה מבתי ערי חומה וכמ"ש בירושלמי דצד אחד ברבית מותר לא משום דהחסרון הוא בהקציצה אלא היכא דהוי ספק בשעת הנתינה אם יש כאן נתינת רבית הא יליף רבי יהודה מבתי ערי חומה דשרי ורבנן ס"ל דדוקא במשכנתא בלא נכייתא הוא דהוי רק דרבנן משום דספק אולי לא יהיו בכלל פירות משא"כ בבתי ערי חומה דהוא ספק אחר שמא תהיה מכירה וכמו שנתבאר לעיל אבל בהא כולי עלמא מודי דדנין על שעת הנתינה, וא"כ מיושב היטיב דגבי רבית מאוחרת דבשעת הנתינה ברור שהוא נותן לו רבית ואף שאין כאן קציצה מ"מ אסור מדרבנן משא"כ בבתי ערי חומה דהתם בשעת הנתינה גופה הוי ספק אם יש כאן נתינת רבית.

ולפי"ז תתישב קושית התוס' מהא דסאה בסאה אסור לר"י והיינו משום דשם בשעת תשלומי הסאה כבר נתייקר ונותן לו ודאי רבית אסור אף דהיתה כאן קציצה של ספק, ומה שהוכיחו התוס' מהא דאמרינן ס"ג ע"א וכולם אם יש לו מותר דלא תקשי לרב דס"ל דאסור דהא מני ר' יהודה היא והרי התם אח"כ בשעת התשלומין כבר יהיה מבורר דנתייקר ואעפ"כ מותר לר' יהודא כיון דבשעת הקציצה הי' ספק, אפשר לומר דלהרמב"ם דס"ל דמלוה קונה למי שפרע א"כ אם ישנו כבר עכשיו קנה למי שפרע והוי כמו שעכשיו יש כאן נתינה לענין איסור רבית שיהיה אח"כ אם יתייקר כיון דספק הוא בשעת הנתינה של עכשיו אם יתן לו יין אבל להתוס' באמת יקשה לר"י מ"ש רבית מאוחרת דאסור אף שאין שם קציצה ואילו בצד אחד ברבית הוי כספק בשעת הקציצה לר"י משרי שרי.

סימן ט"ו

בענין שי' רש"י והרמב"ם בדין קציצת רבית בריוח ודאי ואינו ודאי, ובענין חכירי נושאה [סח.]

שו"ע סי' קס"ד ס"א מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא. הגה ובלבד שלא התנה מתחילה על כך ובלבד שכבר החזיק המלוה בשדה אבל בלאו הכי לכולי עלמא אסור (ב"י סימן קע"ב בשם תשובת רשב"א).

יש בזה מחלוקת הפוסקים שיטת הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א דהוא הערמת רבית ושיטת רש"י דהוא רבית קצוצה, ולרש"י הוי רבית קצוצה אף שלא התנה מתחילה על כך כי אם התנה מתחילה על כך גם להרמב"ם הוי רבית קצוצה כש"כ הפוסקים, והא דהוי לרש"י רבית קצוצה אף שלא התנה על כך משום דכשנתן לו אח"כ את השדה בחכירה אגלאי למפרע דאדעתא דהכי עביד רבית קצוצה הוא.

ויש לעיין לפי מה דאיתא בדף ס"ז ע"א דאמר ליה אביי לרבה משכנתא מאי וא"ל דמשכנתא הוי אבק רבית משום דלא קץ ליה ופרש"י משכן לו שדה ולא קץ עמו לאכול פירות לשם רבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל, והרי התם אף שלא קצץ עמו בפרוש שיאכל מ"מ הא ודאי דאמרינן דאדעתא דהכי משכן לו שיאכל כי אם לא משכן לו ע"מ כן א"כ הוי גזילה שלא נתן לו ע"מ לאכול אלא בע"כ דהא אמרינן דאומדנא דכשנתן לו מסתמא נתן לו ע"מ כן שיאכל פירותיה ואעפ"כ לענין רבית לא סגי בהכי אלא צריך לקוץ מפורש ע"מ שיאכל פירותיה, והתם הוא אליבא דרבא דאמר דפירי הוי אבק רבית ואינן יוצאין בדיינין א"כ הכא גבי חכירי נרשאי (ס"ח ע"א) ג"כ רבא קאמר לה ולרש"י הוי רבית קצוצה ואמאי הרי הכא לא התנה מפורש ע"מ שיחזור ויחכיר לו ואי משום דסתמא דמילתא הכי הוא דע"מ כן נתנה לו הרי לענין שתהיה רבית קצוצה צריך להתנות מפורש לשיטת רש"י, ודוחק לומר דבחכירי נרשאי הוי אומדנא יותר מבוררת ממשכנתא ולכך הוי כקציצה דלא משמע לחלק בין אומדנא לאומדנא.

ונראה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו הלכה א' וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חינם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצוין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו ע"מ שידור בו בחינם הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין כו' עכ"ד. הרי שכתב הרמב"ם דהיכא ששוכר ממנו בפחות דהוי רבית של תורה וגם משמע מלשונו דאף דהוא מקום שאין פירותיו מצויין כגון שדה שאח"כ כתב או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין משמע שקודם איירי במקום שאין פירותיו מצויין כגון שדה וכה"ג, ובהלכה ז' כתב הרמב"ם נמצאת למד ששלש משכונות הן משכונא שהיא רבית קצוצה ומשכונא שהיא אבק רבית ומשכונא שהיא מותרת כיצד משכן לו מקום שפירותיו מצויין כגון חצר או מרחץ או חנות ואכל פירותיהן ה"ז רבית קצוצה משכן לו שדה וכיוצא בה ובאו שם פירות ואכלן הוי זו אבק רבית וכן אם משכן חצירו וכיוצא בה בניכוי ה"ז אבק רבית משכן שדהו בניכוי הרי זה מותר כו' עכ"ד. וצ"ע דלפי מ"ש כאן הרמב"ם בהלכה ז' בחצירו שהוא מקום שפירותיו מצויין כש"כ הרמב"ם מקודם אם משכן לו בניכוי ה"ז אבק רבית ולא רבית קצוצה ובשדה לגמרי מותר א"כ אמאי כתב לעיל שאם שוכר בפחות דהוי רבית של תורה ואמאי עדיפא ממשכנתא בנכוי דבכל מקום אף במקום שפירותיו מצויין לא הוי אלא אבק רבית ומכ"ש במקום שאין פירותיו מצויין דשרי לגמרי ואמאי הוי הכא רבית קצוצה.

ומה שמשמע מלשונו של הרמב"ם דלהכי הוי התם היכא שפוחת בשכירות רבית קצוצה משום דקצב הדבר שפוחת מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו נמצא שהיתה כאן קציצה מפורשת דלהכי משכירו בפחות בגלל הלואה, קציבת הדבר עושהו לרבית של תורה משום דאיכא ב' גווני של רבית היכא שהדבר בעצמו הוי תוספת ורבית דהיינו במקום שודאי יש שם פירות וגם הוי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה בגלל נתינת הדבר שנותן לו רבית ואף שלא קצץ לו מפורש מ"מ כיון כשהוא נותן לו בתורת משכון מסתמא נותן לו ע"מ לאכול הוי כאילו התנה והוי רבית של תורה, אבל היכא שאינו ודאי רבית כגון בנכייתא או מקום שאין פירותיו מצויין דאפשר שלא יהיו פירות מ"מ עכ"פ הלא נותן לו דבר רבית כי במציאות אף אם לא יהיו פירות מ"מ עכשיו כשנותן לו נותן לו שדה לאכול פירותיה שעבור זה נותנין כסף ומשכירין כיוצא בזה ואף אם הוא בנכייתא מ"מ הוא פחות משויה והמחיר היוצא בשוק על שדה כזאת אלא דלגבי רבית הוי קולא כל שאין הריוח מבורר ממש לא הוי קצוצה וזה הוא רק אם לא קצב מפורש שנותן לו עבור רבית, ומה שכתב הרמב"ם בפ"ו הלכה ז' ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותיה כל ימי המשכנתא כו' היינו אף שאמר לו מפורש ע"מ שיאכל פירותיה אבל לא קצב כי בגלל רבית נותן לו זאת אבל אם קצב במפורש שהוא נותן עבור רבית אז אחשביה והוי רבית קצוצה ומשמע אף במקום שאין פירותיו מצויין תדיר.

וא"כ אפשר לפרש בזה גם שיטת רש"י דהא דבעינן שיקצוב מפורש לא בכל רבית קצוצה אמרינן הכי דאי לא קצב לא הוי רבית אלא הכא גבי שדה דאין פירותיו מצויים ויכול להיות שלא יקבל כלום וגם לא קצב מפורש להכי הוי אבק רבית.

ובזה יתיישב מה שהקשה הפני יהושע על רש"י שכתב הטעם דלא קץ משום דלא קצץ מפורש והרי לעיל ס"ד ע"ב כתב רש"י מפורש כש"כ הריטב"א כאן דהא דלא קץ הוי אבק רבית כי שמא לא יהיו פירות ומחלק בין בית לשדה ולמה כתב כאן טעם אחר משום שלא קצץ עמו מפורש עי"ש מה שהאריך בזה, ולהמבואר בהרמב"ם יתיישב דהני תרתי חדא היא דמכיון שהכרמים לוקין וגם השדות אפשר שלא יוציאו פירות א"כ אם סתם משכן לו ולא קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית לא הוי רבית כיון דאפשר שלא יהיה כאן רבית אבל אם קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית אז אסור מן התורה אף במקום שהכרמים לוקים ואפשר שלא יהיו פירות, ויתכן דגם בנכייתא יהיה אסור כה"ג מן התורה כמו שמשמע מן הרמב"ם וכמו שנתבאר לעיל, ולפי"ז יתיישב אמאי הוי רבית קצוצה לרש"י גבי חכירי נרשאי והרי שם לא התנה מפורש וכמו שנתבאר בהפוסקים ובהרמ"א מ"מ כיון דהתם הרי ליכא פסידא כלל להמלוה שהרי מקבל לפי סך החכירות בכל אופן שם לא בעינן קציצה מפורשת אלא כיון שממילא אמרינן דאדעתא דהכי הלוהו מקודם ונכנס לתוך השדה הוי רבית קצוצה לרש"י ואף בלי קציצה מפורשת.

סימן ט"ז

בענין משכנתא דמסלקי ולא מסלקי [סז:]

שו"ע סי' קע"ב ס"א המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אילין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר הדמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות. עכ"ל.

הקשה האבני נזר בסי' ר"ג דמ"ש מבתי ערי חומה שיכול המוכר להחזיר בכל עת והלוקח אינו יכול אמרינן דהוא רבית גמורה נימא ג"כ דאינו אלא שכירות, וכן הקשה מהא דלקמן סי' קע"ד ס"א מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי חשיב צד אחד ברבית נימא ג"כ דהוא מכירה לזמן ואח"כ חוזר ומוכרה לו, וכתב שם לחלק דדוקא במשכנתא דנכייתא דאפילו יכול לתובעו ג"כ לאו רבית דאורייתא הוא ע"כ מקילין ביה כשאינו יכול לתובעו מה שאין כן בהא דבע"ח ולכשיהיו לי מעות החזירם לי דבלא נכייתא דאורייתא היא להרי"ף והרמב"ם להכי לא אמרינן הך סברא דהוא כשכירות עי"ש. תו כתב שם דלהכי כתבו התוס' והרא"ש גבי משכנתא דסורא משום שכתוב להדיא בשטר במשלם שני כו' ולא ניחא להו משום שאינו יכול לתובעו דלשיטתם גם בבית משכנתא בלא נכייתא אבק רבית משום דבתורת זביני אתו לידיה כ"ש במוכר ממש ואמר לכשיהיו לי מעות החזירם לי דלא הוי רק אבק רבית ומ"מ לא מהני הא דאינו יכול לתובעו א"כ גם במשכנתא דסורא לא יועיל, עי"ש מה שכתב לפרש בדעת התוס' והרא"ש דלהכי כתבו הטעם במשכנתא דסורא משום שכתב לו ולא כתבו הטעם משום שאינו יכול לתובעו שהרי גם שם אינו יכול לתובעו ואעפ"כ דלא הוי אלא אבק רבית מ"מ לא מהני הטעם שאינו יכול לתובעו להתיר א"כ גם במשכנתא דסורא לא יועיל אם לא משום הטעם שכתב לו א"כ במשכנתא דנכייתא דלא כתב לו כלום יהיה אסור כמו בהך דלכשיהיו לי מעות החזירם לי דאסור והרי משכנתא דנכייתא מדינא שרי לכמה אמוראים בגמרא.

ובע"כ דאין דומה משכנתא לבתי ערי חומה וכן להך דכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור משום דהתם גבי בתי ערי חומה שמכר לו השדה ואם מחזיר לו הכסף אי אפשר לומר שהיתה כאן שכירות חדא שאינו משלם לו כלום עבור השכירות ותו דלא דמי ג"כ למשכנתא בלא נכייתא דכאן מכר לו בית וכן בהא דלכשיהיו לי מעות החזירם לי היתה מכירה ואם אין כאן מכירה אין כאן גם שכירות כי לא מכר לו קנין הגוף לפירות אלא אי הוי מכירה גמורה הוי מכירה אבל מכירה לזמן לא היתה כאן, ולא דמי ליובל דהוי קנין פירות אם מכר שדה בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בגיטין מ"ח דהתם כיון דידוע זמן היובל וזמן מסוים הוא א"כ הוי כמכורה עד זמן היובל ומקרא מלא הוא במספר תבואות הוא מוכר לך משא"כ היכא דיכול לפדותם מתי שתרצה אין כאן מכירה כלל, משא"כ במשכנתא שנתן לו השדה בתורת משכון דהיינו לאכול פירותיה א"כ כל השאלה היא אם נתן לו סתם זכות לאכול פירותיה בפחות וא"כ הוי רבית להכי מפרשינן דבמשכנתא דסורא מכיון שאין כח ביד המלוה לגבות כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות והיינו שמה שנתן לו השדה לאכול פירותיה הוא מקנין שכירות ולא משום רבית אבל היכא שמכר לו מכירה חלוטה אם הוא יכול להחזיר לו המעות לא אמרינן דיש כאן שכירות משום שלא היתה כאן שכירות מעולם.

ב.

כתבו התוס' ע"ג ע"ב ד"ה השתא משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים כו' ודקדקו זאת מהא דרב מרי בר רחל הביא אגר ביתא לרבא אלמא שהנכרי שהיה הממשכן יכול למכור. ויש לדקדק ראיתם מהיכן אי משנה ראשונה הרי לא הביא רב מרי מהך שתא משום דנכרי לא מצי לסלק ליה אלא ראיתם מהשנה השניה שהביא אגר ביתא אלמא דיכול הממשכן לאסור וה"ה משכיר והרי הכא דהשנה השניה היתה אתרא דמסלקי וכשהתוס' הביאו ראיה משנה השניה אלמא דס"ל דמשכנתא באתרא דמסלקי אית ליה להמלוה קנין פירות כמו כל שכירות ולכן הביאו ראיה מכאן כי בכל שכירות יכול המשכיר לאסור והיינו כשיטת רש"י והרשב"א כי באתרא דלא מסלקי הויא מכירה גמורה ובאתרא דמסלקי אית ליה קנין פירות. אמנם צריך ביאור מה הקשו התוס' מהא דכתובות ונדרים דבית שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש קדשה משמע כל זמן שהיא ממושכנת אינו יכול להקדיש ומה קושיא התם אפשר דמיירי באתרא דלא מסלקי, ותו יקשה לפירוש זה דהיכא דהוי אתרא דלא מסלקי שייכת הקרקע להמלוה וא"כ הנכרי כשמכר לרבא מכר לו תיכף בשנה הראשונה וכמ"ש רש"י ותוס' דהא נטר תריסר ירחי שתא ואם נימא דבאתרא דלא מסלקי הוי ממש של המלוה וא"כ אינו יכול למכור וא"כ היאך מכר את הקרקע להשנים האחרות הלא לא מכר אלא עכשיו ולא אמר שהקנין יחול אחר שנה ראשונה וא"כ לא חל הקנין כלל גם אח"כ.

ואם נפרש בשיטת התוס' דס"ל דאתרא דלא מסלקי הויא רק קנין פירות וכשיטת הרמב"ן בחדושיו וכמו שנתבאר אבל אתרא דמסלקי אין לו בכלל גם קנין פירות וא"כ ראית התוס' מדחלה המכירה שמכר בהשנה ראשונה אלמא דגם המשכיר יכול למכור, וכן הוא להדיא בהגהת מרדכי דקושית התוס' היא על השנה הראשונה דהוי אתרא דלא מסלקי ואיך חל המכר, והא דלא נתן אגר של השנה ראשונה משום דמה שהביא רב מרי אגר ביתא משום דחשש לרבית מכיון שרבא יכול לסלקו וכמו שכתבו התוס' שם בסוגיא וא"כ אף שהקנין חל גם בשנה הראשונה מ"מ לא הוי רבית מכיון שאינו יכול לסלקו ואמתי נראה כרבית בשעה שיכול לסלקו, ומ"מ כיון שעשה המעשה קנין בשתא הראשונה א"כ ראיה דיכול למכור בית המושכר דאי לא"ה לא חל הקנין כלל, ויתיישב ג"כ ראית התוס' מהא דכתובות ונדרים דהתם משמע דאיכא משכנתא שאין המלוה יכול למכרה ולהקדישה.

אמנם הרא"ש בשור שנגח את הפרה סי' י' כתב וז"ל ובכתובות פ' אע"פ הקשו התוס' כו' ומאי שנא מהא דאמרינן בערכין המשכיר בית לחבירו יכול להקדישו אע"פ שאין יכול להוציאו מן הבית תוך זמנו א"כ כל שכן הממשכן שיכול לפדותה בכל עת שירצה שיכול לקדשה כו' עכ"ד משמע להדיא מלשונו דהוכחת התוס' היא באתרא דמסלקי שיכול הממשכן להקדישה ולמוכרה וא"כ תהדר קושיא לדוכתא מה הקושיא מהך דכתובות שגם הרא"ש הקשה משם נימא דשם מיירי באתרא דלא מסלקי, אבל מסתימת הפוסקים וכן ממה שסתם השו"ע בסי' רכ"א ס"ז דההמשכן דינו כמשכיר ובעל משכנתא דינו כשוכר לענין להקדיש את השדה משמע דאין מחלקים בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי, וכן להך תירוץ בתוס' ערכין כ"א דמחלקי בין משכיר למשכון ג"כ לא מדכרי חילוקא בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי, וצ"ב דלשיטת רש"י ודעימיה באתרא דלא מסלקי הויא שלו ואין הממשכן יכול להקדישה ולשיטת הרמב"ן באתרא דמסלקי אין לו גם קנין פירות ופשיטא שיכול הממשכן להקדיש ולכאורה גם חלקו של המלוה יכול להקדיש אם הוא באתרא דמסלקי והראשונים סתמו דבריהם ולא הזכירו חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא דמסלקי.

ועי' הגהת אשר"י שכתב וז"ל ואע"פ ששנה ראשונה הוי כאילו מכור לרב מרי חל קנין של רבא כו'. משמע דמפרש הקושיא כמ"ש בהגהת מרדכי דעל הזמן דלא מסלקי אינו יכול למכור וכ"כ אח"כ וכן המשכיר בית לחבירו לשנה והקדיש המשכיר אע"פ דאין יכול לסלקו כו' משמע דהיכא דיכול לסלקו פשיטא שחל ההקדש והקנין כי אין לו להמלוה קנין פירות, ואח"כ מסיק ואע"ג דחבירו יכול לסלקו ולפדותה אין חל ההקדש והמכר על הכל עד שיפדה ויסלקנו פר"י, אלמא דאינו מחלק בין יכול לסלקו לאין יכול לסלקו ומעיקרא כשהקשה מאין יכול לסלקו במכ"ש הקשה דהכא חזינן דאף דאין יכול לסלקו מ"מ חל אז הקנין והיינו כסתימת הפוסקים שלא חילקו בין יכול לסלקו לאין יכול לסלקו.

ג.

שם, הגה וי"א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יכול לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש"י ורא"ש) וי"א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור. (ב"י בשם הרשב"א)

הך חילוקא בין משכנתא באתרא דמסלקי ובין משכנתא באתרא דלא מסלקי צריך הסבר איזה קנין הוא באתרא דלא מסלקי יותר מאתרא דמסלקי דרש"י כתב דאתרא דלא מסלקי הכל מודים דכל אותן השנים הן כמכר הוא אצלו ושרי לאכול, והנה מכירה גמורה הרי אין כאן גם באתרא דלא מסלקי שהרי אחרי הזמן הקצוב דלא מסלקי כשהזמן עובר שוב יכול לסלקו א"כ לא היתה אלא מכירה לזמן ומכירה לזמן אינה אלא קנין פירות כמבואר בגיטין מ"ח בשדה החוזרת ביובל ועי’ בר”ן נדרים כ"ט בסוגיא דבר פדא.

ועי' רמב"ן בסוף הלכות בכורות שכתב ושמעינן מנה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזקת היא ללוה ובכור נוטל בה פי שנים כו' אע"ג דגרסינן בפ' איזהו נשך האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בע"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים דאלמא מוחזקת היא למלוה התם לאו דהוי ראויה לגבי לוה אלא לתרוויהו מוחזקת היא האי קני דידיה והאי מאן דקני לבכור ושעבוד לב"ח ולכתובה הדין היא סברא דילן ואשכחן לרבינו אפרים דכתב עלה דההיא דהכא אנן סהדי דגופא דלוה ופירא דמלוה אלא כיון דלא מצי לסלוקי ליה עד דמשלים שנייא הו"ל ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזקת ולגבי לוה ראויה גבי כותב כל נכסיו כו' ולבסוף מסיק הרמב"ן אלא מיהו בשאר משכנתא אע"ג דאיכא למימר כדאמרינן באתרא דלא מסלקי מוחזקת הויא לתרווייהו כיון דאיכא גמרא דרבוותא ז"ל ועבדו בה עובדא חיישינן להו משום דאיכא אפשרותא במילתא למימר משכנתא דלא מסלקי בתורת זביני דהא רמיא אגופא דארעא שעבוד ממונא ולא הדרא לעולם למרה עד דיהיב דמיה עכ"ל. משמע מדברי הרמב"ן דמעיקרא למד הרמב"ן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי יש לו להמלוה קנין פירות וללוה קנין הגוף ולכך הוי תרווייהו מוחזקין, וכן כתב הרבינו אפרים דלהמלוה אין לו אלא קנין פירות ואעפ"כ הוי ראוי אצל הלוה מחמת קנין הפירות של המלוה שהוא נקרא המוחזק והביא ראיה על זה מהכותב כל נכסיו לבנו והרמב"ן דחה ראיתו ואעפ"כ ס"ל לבסוף דאצל הלוה הוי ראוי לא משום שיש להמלוה קנין פירות אלא בתורת זביני הוא אצל המלוה ולא הדרא לעולם למרה עד דיהיב דמיה נמצא שהכל הוא של המלוה אלא דלהלוה יש זכות לקנות ממנה בחזרה ואף בע"כ של המלוה והוא מדיני המשכון אבל כל זמן דלא יהיב דמיה הוי מכורה אצל המלוה ולכך הוי אצל הלוה ראוי.

ונראה דזהו שיטת רש"י מה שכתב דהוי כמכורה אצלו היינו כמ"ש הרמב"ן בסוף דהוי קנין גמור אלא שיכול הוא לקנות ממנו בחזרה וא"כ לא הוי קנין פירות דאינו דומה ליובל שחוזר מאליו אבל כאן צריך לקנות בחזרה, ומיושב מה שהקשה באבני נזר בסי' ק"ד סק"א דהא קנין לזמן אינו אלא קנין פירות כמ"ש הר"ן בנדרים ונמצא שמעולם לא היה הגוף מכור שהרי בידו לסלקו לאחר זמן ולא יהיה למלוה רק קנין פירות ממילא כשפורע אח"כ המעות מעות הלואה הוא פורע, ולהאמור לק"מ כי לרש"י אין זה מכירה לזמן אלא מכירה גמורה ורק כיון דזהו לא ממכירה ממש אתא לידיה אלא מכח משכון לכן יכול הוא בע"כ של המלוה לקנות ממנו בחזרה, וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם שבפ"ו ממלוה ולוה הלכה ז' כתב וכן אין המשכונא דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו כו', והרמב"ם הלא מיירי בכל משכנתא גם באתרא דמסלקי ואם משכנתא באתרא דמסלקי יש לו קנין גוף לפירות א"כ באתרא דלא מסלקי דעדיפא מנה וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ז הלכה ד' לחלק בין משכנתא באתרא דמסלקי ובין משכנתא באתרא דלא מסלקי איזה קנין יש לו, ובע"כ כמ"ש הרמב"ן דיש לו קנין גמור של גוף הקרקע אלא שיכול לסלקו ולקנות ממנו בחזרה, אמנם דברי הרמב"ם עדיין צריך הסבר כי אם באתרא דמסלקי יש לו קנין גוף לפירות אמאי אין בע"ח גובה ממנה ועי' מה שכתבתי בסי' י"ג.

ובהא דאמרינן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי לרבינו אפרים ולהס"ד דהרמב"ן דיש לו קנין פירות, אפשר לפרשו בב' אפנים חדא דיש לו קנין גמור לפירות בגוף השדה ואידך דמחמת החוב יש לו שעבוד על השדה לאכול פירותיה, ולפמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן בדף ס"ז: הוא מחלוקת של רב פפא ורב ששת בריה דרב אידי באתרא דלא מסתלקי ואמר מסתלקנא דס"ל לרב ששת בריה דרב אידי דלא מסתלק בדבור בעלמא וצריך למקנא מניה ורב פפא סבר דלא צריך למקנה מניה דכיון שהיה יכול למחול כל החוב שביד חבירו בלא קנין כי מחיל נמי האי זכותא מהני דמ"ל כולו מ"ל מקצתו, והיינו משום דרב פפא ס"ל דהזכות אכילת פירות הוא רק מחמת שעבוד החוב ולא שיש לו קנין בגוף השדה ולפיכך מהני מחילה ורב ששת בריה דרב אידי ס"ל דהוא קנין פירות בגוף הקרקע ממש ולכך לא מהני מחילה, ולרש"י הוי הגוף ממש ולא רק קנין פירות לרב ששת בריה דרב אידי והלכתא פסקינן כרב ששת בריה דרב אידי דצריך למקנא מניה משום דהוי קנין ממש.

ומהתימא על האבני נזר בסי' ר"ד סק"ו שכתב דמשכנתא באתרא דלא מסלקי אינו דומה למשכון מטלטלי והוכיח זאת ממ"ש הר"ן בגיטין בחדושיו בסוגיא דפרוזבול דמוחל משכון מטלטלי לא מהני בדבור כיון דבע"ח קונה משכון אבל משכון מקרקעי אפילו באתרא דלא מסלקי יכול למחול, ותימא עליו שהרי הר"ן בעצמו בחדושיו כאן באיזהו נשך כתב דהוא מחלוקת רב פפא ורב ששת בריה דרב אידי והלכתא כרב ששת בריה דרב אידי דצריך למקניה מניה ולא מהני מחילה, ומה שכתב הר"ן בגיטין כתב רק דמשכון מטלטלי לכו"ע אינו יכול למחול ובמקרקע איכא מאן דאמר דיכול למחול אבל לית הלכתא הכי וכמו שנתבאר.

איברא דמצאנו מחלוקת בין הרמב"ן והרשב"א דהרמב”ן כתב בחדושיו בדף ס”ז ע”א בסוף דבריו והוי יודע דבאתרא דסתם משכנתא שתא ולא מצי לסלוקיה עד שתא א"נ אתני בהדיא דלא לסלוקיה עד חד זימנא עד ההוא יומא דיניה כדין אתרא דלא מסלקי ואבק רבית מכאן ואילך אתרא דמסלקי ורבית קצוצה הוא ואין זה צריך לפנים, ואילו בחדושי הרשב"א כתב ס"ז ע"ב גבי הא דאמרו דמשכנתא באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתה וז"ל ואפשר לומר דכל אתרא דלא מסלקי הרי הוא כמכר עד דפרע ליה זוזי והלכך אפילו לאחר זמניה אין השביעית משמטתה וכו' עי"ש, הרי כאן מבואר מה שנתבאר לעיל דהרמב"ן ס"ל כאן כש"כ בהס"ד דהלכותיו בסוף בכורות דמשכנתא באתרא דלא מסלקי אין לו רק קנין פירות דהיינו קנין לזמן עד שיסלקוהו ולכן אם עבר הזמן ממילא כבר השדה ברשותו של הלוה אבל הרשב"א מפרש כמ"ש הרמב"ן שם במסקנתו וכן הוא שיטת רש"י דמכירה גמורה יש כאן אלא שיכול לקנותו בחזרה וכל זמן שלא קנהו בחזרה עדיין הוא ברשותו של המלוה ואף אם כבר עבר זמנו כל זמן שלא קנהו בחזרה, ועי' מחנה אפרים בדיני רבית סי' מ"ג דכתב דדעת הרשב"א היא יחידאה ורוב הפוסקים לא ס"ל כוותיה, ולפמ"ש רש"י ותוס' דס"ל דמותר לאכול במשכנתא בלא נכייתא באתרא דלא מסלקי, וכן הרמב"ן במסקנתו בסוף בכורות ס"ל ג"כ כהרשב"א וכן הוא דעת הי"א הראשון של הרמ"א דבאתרא דלא מסלקי מותר אף בלא נכייתא משום דהוי כזביני וכמ"ש הרשב"א, ואף דשיטת הרשב"א דבלא נכייתא אסור אף באתרא דלא מסלקי ואינו מחלק בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי צריך לומר דהוא רק מחומרא בעלמא אבל לא מעיקר דינא כי מעיקר דינא להרשב"א הוי אתרא דלא מסלקי מכירה גמורה וכמו שכתבו רש"י ותוס'.

סימן י"ז

בענין פייס לוה לאחר שיתן למלוה רבית עבורו [סח:]

שו"ע סי' ק"ס סי"ג מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו.

הפתחי תשובה הביא בשם הגידו"ת והמהרשד"ם דס"ל דהא דאסור אם פייסו הלוה לתת למלוה הוא מן התורה וכן משמע מביאור הגר"א באות כ"ד דכתב וז"ש וי"א כו' דכ"ש הוא דהוא שלוחו ממש ומשמע דאסור מן התורה כשלוחו, והש"ך כתב דהוא מדרבנן וכן הביא הפתחי תשובה בשם השעה"מ דאינו אסור בפייסו אלא מדרבנן, ודקדק מהא שכתבו התוס' דבחוזר ונפרע אינו אסור אלא מדרבנן משום הערמת רבית ומכ"ש בפייסו דאינו אלא מדרבנן, אמנם בביאור הגר"א שם משמע איפכא שכתב על מה שכתב בשו"ע והוא שלא יחזור ויקחנו על הי"א וכ"ש הוא כו' אלמא דבפייסו הוא יותר גרוע מחזר ולקח מהלוה וא"כ אזלא ראית השעה"מ, וטעמו של הגר"א הוא מבואר דאם אמרינן בפייסו דהוי שלוחו א"כ בשעת נתינה ממש הוי כשלוחו משא"כ בחזר ולקח מהלוה שלקח אח"כ ממנו.

ובביאור מחלוקתם דרבוותא נראה דיש לעיין בהא אמרינן דשרי ליה לאינש למימר ליה לחבריה הילך זוז ואוזפיה לפלוני משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה אם היתירו הוא משום דבעינן שהלוה יתן וכדמשמע פשטות דקרא את כספך לא תתן לו בנשך דהיינו שהלוה נותן הנשך או דבעינן שיחסר ממונו של הלוה משום דבעינן נשך ואם אין חסר ממונו של הלוה לא הוי נשך ותרבית בלא נשך לא אסרה תורה.

ויש לומר דהיכא דהלוה פייסו שיתן עבורו להמלוה הוי כאילו הלוה נתן מכיון שנותן עבורו ובציוויו והוי כשלוחו אבל לענין הא דבעינן שיהא הלוה נחסר שיהיה נשך אצל הלוה הא לא הוי אף אם פייסו, וא"כ י"ל דהגידו"ת והמהרשד"ם והגר"א סוברים דבעינן שתהא נתינת רבית של הלוה והכא כיון שפייסו הוי כאילו הלוה נתנו כי הוא נתן בשליחותו ובציוויו, והש"ך והשעה"מ ס"ל דצריך שיהא הלוה נחסר והכא אף אם פייסו מ"מ הלוה לא נחסר ואין כאן נשך ואם אין נשך גם תרבית ליכא בלא נשך.

ויש לעיין בהא דאמרינן דשרי משום דלא הוה רבית הבאה מלוה למלוה וליהוי כאילו הלוה נתנו מדין עבד כנעני וכמו שכתב בביאור הגר"א באות ל"א דלגבי רבית אמרינן מדין שניהם כמו לגבי קידושין והוא ג"כ מדין עבד כנעני, ואם נימא דצריך שהלוה יהא לו חסרון א"ש, (ודעת הגר"א יבואר להלן בסי"ט,) אבל אם נימא דבעינן נתינה לקשי דיועיל מדין עבד כנעני, ונראה דמדין עבד כנעני דמהני היינו דמהני נתינת הנותן עבור העבד וכן מהני נתינתו עבור המקדש שהאשה מתקדשת משום זה אבל ברבית שאסרה תורה צריך שתהא נתינת הלוה ולא נתינה עבורו.

ב.

כתב החכ"א כלל קל"ב אות (ג') ואם אמר המלוה ללוה פייס לפלוני שיתן לי ד' דינרים ואלוה לך אע"פ שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילוני וגם כשנותן אותו פ' למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני אפ"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי מחזי כשלוחו כו' עכ"ד. כתב כאן דאסור רק מדרבנן משום דמחזי כשלוחו ולא הוי רבית ממש ובאות ד' כתב ואם אמר המלוה ללוה פייס לפלוני שיתן דינר לפלוני אפילו להקדש או לנכרי או זרוק לים ואלוה לך הוי רבית קצוצה ומוציאין מהמלוה ללוה כיון שהוא קצץ עמו ליתנו לפלוני עכ"ד. דבריו תמוהים דהיאך יתכן דהך דאות ג' דמפייס לפלוני שיתן למלוה הוי רק מחזי כשלוחו ואם מפייס לפלוני שיתן דינר לפלוני הוי רבית קצוצה כיון שעושה שליחותו, ואולי יש כאן ט"ס וצ"ל ואם אמר המלוה ללוה "תן" לפלוני כו' אמנם לא משמע כן מלשונו.

סימן י"ח

בענין איסור רבית בערב ובדין ע"כ [עא:]

א) שו"ע סי' ק"ס סי"ד אסור לומר אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני (או להקדש, במרדכי דא"נ) אפילו אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים אע"פ שאינו חייב לו (טור סי' קס"ט) ורבית קצוצה (פי' שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו) הוא (ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה) (ב"י בשם תשו' רשב"א)

כתבו התוס' דף נ"ז ע"ב וע"א ע"ב דאיסורו הוא מדין ערב וכמו דאשה מתקדשת מדין ערב וכ"כ כאן בביאור הגר"א אות כ"ט, והמחנה אפרים בדיני רבית סי' י"א הקשה על התוס' וכן על המרדכי שכתב כדברייהם דסוגיא דשמעתין דקידושין לא משמע הכי דמסיק שם אמר רבא וכן לענין ממונא וצריכא דאי אשמעינן קידושין משום דהאי איתתא ניחא לה בכל דהוא ופרש"י ז"ל ואפילו בטובת הנאה בעלמא, ע"כ משמע מהא דלא הוי טעמא משום דחשיב כאילו הגיע אותו מנה לידה ומאי דהוי מקודשת היינו באותה הנאה דיהיב מנה אפומה דאותה הנאה שויה פרוטה, וכ"פ לה הריטב"א שם כו' וכ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם וז"ל בהלכות אישות כו' למדנו מדבריו דמה שנתן לאותו פלוני לא חשיב כאילו הגיע לידה ולהכי צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי', איברא דהטור בא"ה לא איצטריך שיאמר לה באותה הנאה שכן כתב א"ל תן מנה כו' וזה נוטה למ"ש ביו"ד דמה שנתן לאחר על פיו חשיב כאילו נתן בידו כו', ומכל מה שכתבנו היה נראה לכאורה בנדון דידן שאמר לו תן מנה לפלוני ואלוה לך מעות דהרי זו במחלוקת שנוי' דלדעת התוס' והטור הרי זו ר"ק ומפקינן מראובן כל מה דיהיב שמעון ללוי ולפי דעת הרמב"ם והרשב"א והריטב"א ז"ל שכתבנו אפילו תימא דהוי ר"ק לא מפקינן מניה דראובן אלא לפי טובת הנאה שהגיע לו ממתנה זו וכמ"ש הריטב"א, ואח"כ לבסוף הקשה המחנה אפרים דברי הריטב"א אהדדי דבקדושין כתב דמקודשת מדין ערב בהך הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדיבורא משמע דלא אמרינן דמקודשת במה שנתן על פיה כסף לפלוני אלא בההנאה שקבלה, ובחידושיו לפרק הרבית כתב ז"ל והיכא דא"ל תן דינר לפלוני ואלוה לך ה"ז ר"ק ואע"ג דלא אתו זוזי ליד המלוה מ"מ מה שנותן עפ"י נתן דאפילו א"ל זרוק דינר לים ואלוך הרי הוא כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה עפ"י זרק כפ"י ר' בשם הרמב"ן עכ"ל, הנה זה איפכא ממ"ש בקדושין דמה שנתן לאחרים עפ"י לא חשב כאילו הגיע לידה אלא שמתקדשת בהנאה כל דהו שנעשה דיבורה עי"ש.

דבריו צ”ע במה שפירש בדעת הרמב"ם דהא דאשה מתקדשת מדין ערב היינו בהך הנאה שהוא נותן בשבילה וכן פירש דעת רש"י והרשב"א והריטב"א, א"כ למה לן למילף דינא דערב דאשה מתקדשת מדין ערב תתקדש משום שמקבלת הנאה וכמו בשחוק לפני ורקוד לפני וכבר הקשו זאת האחרונים, ובע"כ דצריך לפרש כמ"ש האבני מלואים בסי' כ"ט סק"ח דגם הרמב"ם שכתב בהנאת מתנה שקבלתי מרצונך לאו מתורת הנאת קבלה בלחוד אתי עלה כיון שהוא אינו חשוב אלא משום הוצאת ממון שהוציא על פיו והוא מדין ערב, וכיון דהוצאת ממון על פיו לחודיה לא מהני דהא בזרוק מנה לים לדעת הרשב"א לא הוי ערב אלא כשנהנה בן דעת מש"ה כתב בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך דכשמקבל ה"ל הנאה במה שחיסר זה ממון על פיו כו', ועי"ש מה שכתב בסק"ו שם, וא"כ הא דכתב הרמב"ם דמקודשת בהך הנאה היינו משום שיש לה הנאה במה שנתן ממון על פיה לבן דעת משום הכי נחשב כאילו נתן לה הממון עצמו ומקודשת מדין ערב לא בההנאה לחוד אלא בהממון שנתן על פיה.

וא"כ לפי"ז אפשר לישב סתירת דברי הריטב"א דהתם בקידושין כתב הריטב"א דאע"ג דלא מטא ליה הנאת ממון שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי לידיה כו' ה"נ אע"ג דלא מטה לידה הנאת ממון עצמו מקנה נפשה בהא הנאה דשויא פרוטה דיהביה מנה לפ' בדבורה, משום דשם ס"ל להריטב"א כשיטת הרשב"א דהא דמקודשת מדין ערב דוקא בנתינה לבן דעת דהך הנאה דיהביה מנה לפלוני בדבורה נחשב מדין ערב כאילו היא עצמה קבלה, אבל בפ' הרבית כתב הריטב"א בשם הרמב"ן דאיהו ס"ל דאף דזרק לים על פיה ג"כ מקודשת מדין ערב דהתם אין הנאת קבלה שלא קיבל שום בן דעת לזה כתב הריטב"א דהו"ל כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים משום דנתן על פיו וא"כ ה"נ ברבית הו"ל כאילו הגיע לידו של המלוה וחזר ונתנו לפלוני.

ב) ויש לעיין לפמ”ש התוס’ בטעמו דאסור לומר אלווך מנה על מנת שתתן לפלוני דהוא מדין ערב מ"ש מהא דמותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני כמבואר בסי"ג ואף דהא הוי מדין עבד כנעני כמבואר בקידושין ז' מ"מ גבי רבית שנא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וא"כ גם מדין ערב למה יאסר נימא דברבית בעינן שיהא מלוה למלוה, ולשיטת המל”מ והגר”א לא קשה כמבואר בסי”ט דגם ברבית נאמר מדין ערב ומדין עבד כנעני עי"ש מה שכתבתי, וצריך לפרש דאם נפרש דמדין ערב הוא עיקרו בגלל ההנאה שהוא נותן על פיו ולכן נחשב כאילו כבר נתן לו א"כ אפשר לומר דגם ברבית אסור מדין ערב משום דכיון דהלוה נותן לפלוני עפ"י דבורו של המלוה ונחשב שהמלוה קיבל הנאה זאת שנתן על פיו וההנאה הזאת הרי נתן הלוה להמלוה תו נחשבת כל הנתינה כאילו נתן הלוה להמלוה והוי רבית הבאה מלוה למלוה, אבל בדין עבד כנעני לא אמרינן דכיון שפלוני נתן לו כסף עבור שילוה להלוה יש כאן הנאה שהלוה נתן לו כי הלוה לא נתן לו כלל הנאה אלא בגללו ובגרמתו קיבל המלוה הנאה והא לא הוי הנאה הבאה מלוה למלוה, ואם נפרש כהצד השני שנתבאר בסי"ז דבעינן שיהא הלוה נחסר ויהיה כאן נשך א"ש טפי דהכא במדין ערב יש כאן נשך, ואם נפרש דמדין ערב הוא כש"כ הריטב"א בשם הרמב"ן משום דהוי כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים דהיינו כיון שנתן בציוויו הוי כאילו נתנו להמלוה וחזר המלוה ונתנו א"כ פשיטא דהוי רבית הבאה מלוה למלוה משא"כ במדין עבד כנעני שלא נתן בציוויו לא הוי כאילו זכה בו הלוה ונתנו להמלוה א"כ אין כאן רבית הבאה מלוה למלוה.

ג) תו כתב שם המחנה אפרים וז"ל וכד דייקינן בה שפיר נראה דאפילו לדעת התוס' דס"ל דמה שנותן על פי עובד כוכבים חשיב כאילו נתן לישראל בנ"ד יודו דלא הוי הכי, דע"כ לא אמרו הכי אלא היכי דקצץ המלוה עם הלוה שכר על הלואתו וא"ל שאותו שכר יתנהו לעובד כוכבים דאז מה שנותן הלוה לעובד כוכבים שליחותיה דישראל המלוה קא עביד ובעדו נתנם לעובד כוכבים וכמ”ש הטור בסי’ ק”ס, משא"כ בנ"ד דלא קצץ עמו שכר על ההלואה וכי א"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך האי תן דקא"ל תן לו במתנה קא"ל ובעד טובה שאתה עושה עמו אני ג"כ אעשה עמך טובה ואלוה לך מעות כו' משא"כ באומר תן מנה לפלוני ואלוה לך כיון דאפשר לו להלות בלא שכר כי א"ל תן מנה לפלוני לאו משום שכר הלואתו הוא דקא"ל דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן אלא משום מתנה הוא דא"ל שיתן מתנה לפלוני משלו ובעד טובת הנאה זאת ילוה לו ג”כ כו’. ומ"מ בנ"ד שא"ל תן אתה דינר לפלוני מתנה ואלוה לך נראה דכ"ע מודו דלא הוי רבית קצוצה עכ"ל.

אין דבריו מובנים דהרי גם בנותן לו מתנה ואומר לו עבור זאת שאתה נותן לי מתנה או טובת הנאה אלוה לך ג"כ הוי רבית קצוצה ולא מצאנו שצריך לקצוץ עמו שכר עבור ההלואה אלא כל שקוצץ עמו שהוא נותן לו מתנה תמורת ההלואה הוי רבית קצוצה, והרי מבואר ברמב"ם בפ"ו הלכה ד' דהמוכר את שדהו דהוי אסמכתא דלא קנה את השדה כל הפירות שאכל הוי רבית קצוצה וכן מבואר שם בהלכה ה' והרי שם ג"כ לא קצץ עמו שהוא נותן לו פירות עבור שכר ההלואה אלא אמרינן דמסתמא שהוא נתן לו לאכול הפירות עבור ההלואה הוי כקציצה ואסור מן התורה, א"כ מכ"ש הכא שאמר לו מפורש שהריני מלוה לך משום שאתה נותן מתנה לפלוני, דמדין ערב הוי כאילו נתן לו פשיטא דהוי רבית קצוצה וכן מבואר כאן בשו"ע דהוי רבית קצוצה אם אמר לו אלוך מנה ע"מ שתתן לפלוני מנה ולא קצץ מקודם עבור הלואתו אעפ"כ אם אמר לו שתתן מתנה ותמורת זאת אלוה לך הוי רבית קצוצה, ודברי המחנה אפרים צריכין הסבר וכן הוא פשוט בכמה דוכתי דאם אמר לו אני מלוה אותך ע"מ שתתן לפלוני דמדין ערב הוי כאילו א"ל ע"מ שתתן לי וכן בחזון אי"ש חלק על המחנה אפרים.

ד) הקשה הגידולי תרומה בשער חלק א' אות א' דהיכי קאמר בגמרא דלא משכחת לה נשך בלא תרבית והרי משכחת לה שאם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע"מ שתתן זוז לפלוני שכתבו הפוסקים שהוא אסור והרי הוי נשך שהלוה מתחסר ממונו בלא תרבית שאין ממון המלוה מתרבה כי האחר לוקח הרבית דאפילו אין המלוה חייב לזה כלום עסקינן, וליכא למימר דהכא הנאה שמתהנה המלוה שעושים רצונו לתת על פיו ממון לאחר חשיבא ליה כרבית דהא חזינן דאהנאת ריבוי ממון קפיד קרא דומיא דמרבה הונו ולא אהנאת אשלומי חפציה, ואולי משום דמסתמא אי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה כו' עכ"ל.

לפי מה שכתבו התוס' דף ע"א ע"ב דהוי כנותן למלוה עצמו מדין ערב א"כ קושיתו אינה דכיון דמדין ערב אמרינן דהוי כאילו הוא קיבל נמצא דהוי כנתרבה ממונו וכמו דכל ערב דהוי כאילו קיבל ממון ומדין ערב לכו"ע אסרינן ברבית, ואולי דהגידולי תרומה מפרש כהמחנה אפרים בפירוש דברי הרמב"ם דמדין ערב הוא רק הך הנאה גרידתא, ובאמת הט"ז והש"ך בסט"ו כתבו דהך הנאה במה שמשלים רצונו ג"כ אסור משום רבית ואולי דאינו אסור אלא מדרבנן, ולמ"ש התוס' בקדושין ו: דמה שמקדש אשה בהך הלואה ומרויח בזה שאינו צריך לתת לה פרוטה הוי רבית קצוצה א"כ ה"נ כאן מרויח בזה שהיה נותן פרוטה כדי שיתן להשני כסף, אמנם כל הפוסקים שם חלקו על התוס' דבכה"ג לא הוי רבית קצוצה עי"ש בריטב"א, עכ"פ נמצינו למדין מהגידולי תרומה חידוש לדינא דכפי מה דקיי"ל דליכא נשך בלא תרבית תרבית לא הוי אלא שמתרבה ממונו ע"י חפץ מסוים אבל אם משלים חפצו בזה לא הוי רבית דאורייתא.

ה) כתב הש"ך ורבית קצוצה היא ומפקינן מניה ובמרדכי שם דמוציאין ממלוה כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו להוסיף יותר וליתנו לפלוני, עכ”ל. ובפשטות נראה מוכרח דס"ל להמרדכי דהא דרבית קצוצה יוצאה בדיינין הוא לא משום דהוי כגזילה שלא קנאו כי אם נפרש הכי א"כ בודאי דצריך להחזיר הרבית זה שקיבלו כי הוא קיבל רבית ולא קנאו והוי גזילה וצריך להחזירו, אלא מוכיח דס"ל להמרדכי דבאמת המלוה קנה את הרבית ורק כופין אותו להחזיר מחמת מצות של וחי אחיך עמך וכמו שפסק השו”ע בסי’ קס”א ס”ב, ולפיכך אמרינן כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו לתת רבית א"כ הוי הוא שלקח הרבית לענין חיוב חזרה משום של וחי אחיך עמך דחיוב המצות עשה מוטל עליו לתקן משום שהוא קצץ הרבית.

ויש להסתפק להמרדכי אם על המקבל הרבית אין בכלל חיוב השבת רבית מכיון שהוא לא הלוה אינו נחשב כאילו הוא לקח רבית כלל או דגם הוא נחשב שלקח רבית אלא דעיקר חיוב חזרת הרבית הוא על המלוה משום דאיהו אוזפיה ואיהו קצץ אבל מ"מ אם המלוה איננו יהיה ג"כ חיוב חזרת הרבית על המקבל, ולכאורה אפשר להביא ראיה מהגמרא דף סט: דהוה ס"ד דרבנן לאסור גם באמר ליה לחבריה שקיל לך ד' זוזי וא"ל לפלוני לאוזפין זוזי ואמרו ליה לרב פפא קאכיל בריה דמר רביתא, ועל רב פפא גופא לא אמרו דקאכיל מר רביתא ואינו דומה להך דהמרדכי משום דהתם קצץ המלוה ואילו רב פפא לא קצץ מידי, אבל עכ"פ מדקאמרו דקאכיל בריה דמר רביתא ואף שהוא לא הלוה להם כלום מ"מ נחשב שהוא לקח הרבית מההלואת רבית שהיתה כאן א"כ ה"ה הכא אף דנחשב שהמלוה קיבל רבית משום דהוא קצץ עם הלוה שיתן מ"מ גם המקבל נחשב שקיבל רבית וכמו דבריה דרב פפא. ועי' מחנה אפרים שכתב כאן בסי' י"א כהמרדכי דחיוב חזרת הרבית היא על המלוה ובסי' ב' האריך להוכיח כשיטת הנך רבוותא דרבית קצוצה אין המלוה קונה אותה וחייב להחזיר מדין גזל וא"כ צריך להיות חיוב חזרה על המקבל ולא על המלוה כי אצלו נמצאת הגזילה ולא אצל המלוה וכמו שנתבאר.

סימן י"ט

עוד בענין הנ"ל ובאיסור רבית במדין שנייהם

שו"ע סי' ק"ס סט"ו יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות.

הב"ח כתב דהוא טעות סופר ואין בזה שום איסור וצ"ל שיתן לי ד' דינרים ובשביל זה הלוהו אסור דנראה כאילו היה שלוחו. והט"ז והש"ך ישבו קושיתו וכתבו דכיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד' דינרים א"כ השליח אסור לומר לו שיתן לו הד' דינרים שהרי הוא מהנה להמלוה בשליחותו. ובביאור הגר"א כתב דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם כו' ודלא כב"ח גם בט"ז טרח בזה בחינם, ויש לעיין אמאי אסור להגר"א מדין שניהם דהיינו מדין עבד כנעני והרי בסעיף י”ג אמרינן דמותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה ואף דהתם הוי מדין עבד כנעני מ"מ ברבית לא אסרה תורה אלא הבאה מלוה למלוה וא"כ אמאי אסור הכא, אמנם במל"מ ג"כ כתב דהכא אסור מדין שניהם וכפי הנראה מהמל"מ הא דמותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני לא משום דליכא דין עבד כנעני דגם ברבית אמרינן מדין עבד כנעני אלא דאמתי אמרינן מדין עבד כנעני היכא שהלה נותנו עבור העבד כנעני אמרינן דהוה כאילו העבד בעצמו נתן אבל הכא דנותן לחבירו זוז ע"מ שילוה לפלוני אין הנתינה הזאת עבור הלוה אלא הוא נותן מעצמו ולכך לא אמרינן בזה מדין עבד כנעני משא"כ הכא שנותן בציוויו של המלוה הוא מדין עבד כנעני כנותן עבור הלוה ברבית, והא דאיצטריך למעוטי היכא שאינו נותן עבור הלוה משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה היינו דהו"א דאסור לו להמלוה להרויח בשביל ההלואה קמ"ל דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אבל אם יש כאן מדין עבד כנעני הוי כאילו באה מלוה למלוה, וזהו ג"כ ביאורו של הגר"א, ולכן אם פייסו הלוה לתת למלוה אסור משום דכיון דפייסו הוי כאילו נותן עבורו מדין עבד כנעני וכן הוא במל"מ, אבל הב"ח והט"ז והש"ך ס"ל דלא נאמר מדין עבד כנעני גבי רבית משום דבעינן שיהא באה מלוה למלוה ורק מדין ערב נאמר בסי"ד דאסור ולהמל"מ והגר"א כל שהוא מדעתו הוי מדין עבד כנעני ומדין ערב ואסור גם ברבית.

ואפשר לומר דקמיפלגי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א שהרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות אישות דכשמקדשה במדין עבד כנעני צריך לומר הרי את מקודשת בהנאה זו הבאה לך בגללי שכתב וכן אם אמרה לו תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו ונתן לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקיבלתי ברצונך הרי זו מקודשת, הרי שהצריך לומר מפורש שהוא מקדשה בהנאת מתנה זו שקיבל ברצונה ואף דאמרינן שם בקידושין ז' דהכא מקודשת מדין עבד כנעני, והרשב"א הובא במ"מ שם בהלכה כ"א חולק עליו ואינו מצריך לומר לה בהנאת מתנה זו, ועי' מחנה אפרים דיני רבית סי' י"א, וא"כ המל"מ והגר"א ס"ל כהרמב"ם דאמתי מהני מדין עבד כנעני אם אומר מפורש דבהנאת מתנה זו ואעפ"כ צריכים לבא גם למדין עבד כנעני וכמו שכתב האבני מילואים סי' כ"ט סק"ו וח' הובא לעיל סי”ח, ולכך בהך דסעיף י”ג לא מהני מדין עבד כנעני כיון שהמלוה לא אמר שהריני מלוה בגלל הנאה זו שקבלתי ברצונך אבל כאן בסט"ו שהמלוה אומר ללוה אמור לפלוני א"כ הוה כאילו מתנה מפורש שהריני מלוה לך בגלל הנאה זו והוי נתינה מדין עבד כנעני והא דאיצטריך למעט הך דסי"ג משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה משום דהוה אמינא כי אסור להמלוה להנות משום הנאה הבאה בגלל ההלואה, אבל הב"ח והט"ז והש"ך יפרשו כהרשב"א שאין צריך לומר לה כלום ועצם הנתינה שהוא נותן לו בשביל המקדש הוי כאילו המקדש נתן לה ואעפ"כ מותר ברבית משום דבעינן רבית הבאה מלוה למלוה א"כ חזינן דליכא דין דעבד כנעני ברבית ולכך הוצרכו כאן לפרש טעמים אחרים, ועי' שער דעה שכתב כאן ליישב קושית הב"ח והביא לשונו של הרמב"ם בהלכות אישות וכתב דמשו"ה אסור כאן בגלל הנאה שהוא מקבל, וא"א לפרש כונתו כהט"ז והש"ך שהרי הוא בא לפרש באופן אחר ובע"כ דכוונתו דהוא מדין עבד כנעני והוצרך להביא דברי הרמב"ם כדי ליישב מ"ש מהך דסי"ג והיינו כמו הפירוש שפירשנו בדעת המל"מ והגר"א ולפי"ז הך דסי"ד דהוא מדין ערב להמל"מ והגר"א כמו דאיתא מדין עבד כנעני ברבית ה"ה מדין ערב ולהב"ח והט"ז והש"ך מדין ערב שאני מדין עבד כנעני וכמו שנתבאר בסי”ח עי"ש.

והמל"מ הביא בשם הלבוש שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה וכתב עליו המל"מ דהדין הראשון ליתא לפי שאין כאן נשך כלל, ובס' מקור מים חיים כתב דלטעמו של השער דעה שהוא מקבל הנאה בשבילו א"כ הך דינא ג"כ אסור, ואין זה נכון דמ”ש מהך דסעי”ג דשרי לכו"ע והוא גמרא מפורשת והיינו או דלא אמרינן מדין עבד כנעני לענין רבית לשיטת הב"ח והט"ז והש"ך או כפי שיטת המל"מ והגר"א והשער דעה דצריך שתהיה קבלת הנאה מהלוה למלוה ואז מהני מדין עבד כנעני כאילו שהוא נתן לו ולכן זה רק אם הלוה אומר לפלוני וישנה הנאה מהלוה להמלוה אז מדין עבד כנעני נחשבת הנתינה כאילו הוא נתן לו משא"כ היכא שהלוה לא אמר כלום אף שהמלוה מקבל הנאה בגרמתו אין זה הנאה הבאה מלוה למלוה ולא גריע הך דינא דהלבוש מהך דינא דסעי”ג וכמו שהקשה המל"מ.

סימן כ'

בענין קבלת אחריות במלוה ולוה בהלואה ובשכירות מעות [סט:]

שו"ע סי' קע"ו ס"א אסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י' דינרים בדינר לחודש והני מילי כששוכר להוציאם אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירם לו בעין מותר. הגה ודוקא שלא קבל עליו רק אחריות גניבה ואבידה אבל אם קבל עליו כל אחריות אסור (ב"י בשם בעל התרומות) ואם קבל עליו המשכיר כל אחריות בין דגניבה ואבידה בין אחריות אונסין יש מתירין אפילו משכיר לו להוציאם (ת"ה ש"ב) כדלקמן סי’ קע”ז ומיהו אם לא קבל עליו רק גניבה ואבידה ולא אונסין או אונסין ולא גניבה ואבידה אסור להוציאן בשכרן (ב"י בשם תוס' והגהמ"י פ"ה וסמ"ג וריב"ש סי' ש"ה וש"ח ות"ה שם וע"פ) מיהו לא הוי אלא כאבק רבית אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל הוי רבית קצוצה.

עי' ביאור הגר"א אות ב' שכתב כ"כ בתה"ד שכ' בגליון תוס' ע' א' מש"ש מעות של יתומים מותר כו' כ' וז"ל ונראה דהיכא דכל האחריות על הנותן שרי אפילו לקצוץ דאין כאן מלוה אלא פקדון ושכר מעותיו נוטל ובתוספתא שרי להשכיר מעותיו לשולחני משום דמחזירין בעין וה"ה אפילו אם השכיר להוציאן דשרי כו' ודחק שם בתה"ד דאפשר דתוס' מיירי כשקבל רק אונסין ולא גניבה ואבידה וכמה דחוקין דבריו ונשתקע הדבר ולא נאמר דודאי כ' ל"ד אונסין וכמ"ש ריב"ש משום דאילו לא היה מקבל עליו כל האחריות לא היה רב חמא טועה בכך כו' עכ"ד. מ"ש הגר"א דודאי כ' ל"ד אונסין וכמ"ש ריב"ש משום דאילו לא היה מקבל עליו כל האחריות לא היה רב חמא טועה בכך כו', בלשונו של הריב"ש לא מוזכר גניבה ואבידה אלא אונסין כמ"ש בסי' ש"ה אלא שהיה פוטר רב חמא את הלוה מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה שלא הוציאם אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ואם הוציאם ונאנסו כל נכסי הלוה פטור כו' הרי שלא הזכיר כלל קבלת אחריות מגניבה ואבידה וכן כתב בסי' ש"ח שהיה רב חמא מקבל אחריות המעות אם נאנסו קודם שהוציאם הלוה וגם אחר שהוציאם אם נאנסו כל נכסי הלוה כו', וצ"ל דכוונת הגר"א להוכיח מהריב"ש דודאי רב חמא איירי בקבל אחריות אבל אינו רוצה להביא ראיה דמיירי בקבל ג"כ אחריות גניבה ואבידה, ומ"מ צ"ע דעל קבלת אחריות להוציא היה יכול להוכיח מהתוס' וגם בהא גם התה”ד מודה שהיה קבלת אחריות מאונסין.

ועיין בחידושי הגרעק"א שהביא מהד"מ שכתב על דינא דהתה"ד אמנם בריב"ש (סי' ש"ח) כתב נראה ברור דאסור להלוות על אחריות הספינה ושיתן בשובו כ"ד לפי שזו הלואה וקוצץ לו דבר קצוב ברבית אע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כל המעות כ"ז הלואה עדיין לא יצא מידי הלואה כו'. לפ"ז קשה דלעיל (סי' קע"ג סי"ח) סתם המחבר כהריב"ש והרב לא הגיה כלום וכאן פסק כתה"ד והוי לכאורה פסקי דסתרי אהדדי ועי' בתפל"מ שכתב לחלק בין הך דהכא לההיא דסי' קע"ג כו' עכ"ד. הרי שהד"מ מדמה הך דינא דלהלוות על ספינה להך דהכא למשכיר מעות, ועיין שם בסי' קע"ג סי"ח שכתב שם הט"ז דאם קבל עליו אחריות לא הוי אלא אבק רבית וכמו במשכיר מעות ותמה על הלבוש שכתב דהוי רבית קצוצה מהך דהכא דהוי אבק רבית, ובאמת הרי מבואר להדיא בריב"ש סי' ש"ה שם במסקנתו דכיון דרב חמא קבל עליו אחריות אונסין לא הוי אלא אבק רבית וא"כ צדקו דברי הט"ז, אמנם לשונו של הריב"ש בריש סי' ש"ח שכתב וז"ל נראה ברור שאסור לישראל להלוות לישראל חבירו דינר זהב השוה כ' דינרים ושיתן לו בשובה בשלום כ"ד דינרים לפי שזו הלואה וקוצץ לתת לו דבר קצוב ברבית ואעפ"י שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מהלואה דהא זוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרי ליה זוזי בעינייהו ולא דמי למרא והיינו ההיא דרב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיטא כפי מה שפירשו התוס' שהיה רב חמא מקבל אחריות המעות כו' עכ"ד. מלשונו של הריב"ש שכתב בראש דבריו שזו הלואה וקוצץ לתת לו דבר קצוב ברבית משמע דהוא רבית קצוצה וכמ"ש הלבוש וכ"כ שם בסי' קע"ג בביאור הגר"א וז"ל להלוות כו' והוא רבית קצוצה אע"ג שהמלוה מקבל אחריות המעות שהלוה אפ"ה אסור כמש"ש ס"ט ב' והתוס' שם ד"ה אוגר כו' ועט"ז עכ”ד, הרי שכתב שהוא רבית קצוצה אמנם מה שציין לבסוף ועי' ט"ז איני יודע כוונתו האם הוא חוזר בו או שציין דס"ל כהלבוש וא"כ יקשה קושית הט"ז וביותר יקשו דברי הריב"ש להדדי.

ואפשר היה לפרש דהנה הא דכתב הריב"ש דא"א לפרש שיהיה התר משום שינוי הלשון שאומר בלשון שכירות והוא ודאי אסור מן התורה אף בלשון שכירות ורק הא דמותר מן התורה ורב חמא דהיה סבירא ליה דשרי לגמרי משום קבלת אחריות מ"מ עדיין יש לחלק בין היכא שאומר בלשון שכירות ובין היכא שאומר בלשון הלואה, והיינו הא פשיטא דאם יש כאן הלואה גמורה והאחריות על המקבל בהא לא יועיל כלל לשון שכירות כי אין הלשון גורם אלא הא מיהא היכא שהאחריות על הנותן היכא שאומר לו בלשון שכירות אז הוי שכירות גמורה ומן התורה אין כאן איסור ורק מדרבנן אסרו היכא שיש לו רשות להוציאם, ואף דמדינא לא הוי הלואה מכיון שהשכיר לו וקבל עליו אחריות והא שיש לו רשות להוציאם אינו משום הלואה אלא שיש לו רשות להוציא מעותיו של פלוני מ"מ אסרוה מדרבנן דנראה כרבית אבל היכא שהלוה לו מעות על הספינה שהיה בלשון הלואה א"כ הלואה גמורה היא והך שהנותן קיבל עליו אחריות אין קבלת האחריות מתרת קציצת רבית ותו הוי רבית דאורייתא, ומדוקדק לשון הריב"ש והשו"ע בסי' קע"ג סי"ח שכתבו להלוות מעות ולכך כתבו הלבוש והגר"א דהוי רבית קצוצה, ומה שהריב"ש בסי' ש"ח מדמהו להא דרב חמא ואף ששם לא הוי אלא אבק רבית דמיונו רק שמצינו איסור אף בקבלת אחריות והא דהכא עדיפא משם ששם הוי שכירות מעיקר דינא וכאן הוא הלואה מעיקר דינא וכעין זה כתב החוות דעת בסי' קע"נ סק"ט אם כי בשינוי קצת עיי"ש.

ובשו"ע סי' קע"ז ס"ו כתב נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפילו אם כל האחריות על הנותן אסור וכתב עליו הרמ"א וי"א דאם מקבל עליו כל האחריות מותר בכל רבית דרבנן כגון נותן בעיסקא או בשאר רבית דרבנן אבל ברבית קצוצה לא מהני אם המלוה מקבל עליו כל האחריות כו' עכ"ד. והקשה עליו הש"ך בס"ק כ' דאדרבא בת"ה שם מוכח להדיא דאפילו ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות כו’, והביא שם לשונו של הת"ה וכתב שכן כתב בד"מ, אלא שאח"כ כתב אמנם בתשובת ריב"ש סי' ש"ח כתב נראה ברור להלוות לישראל דינר זהב השוה כ' דינרים אסור לפי שזו הלואה וקצץ לו דבר קצוב ברבית ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כו' וכתב שם הש"ך בסוף ומתשובת ריב"ש סי' ש"ח נמי לאו ראיה היא דלא עדיף תשובת ריב"ש מדברי תוס' וסמ”ג ושאר פוסקים שכתבו ג"כ לעיל ר"ס קע"ה דאע"ג דהמלוה מקבל עליו אחריות אסור ואפ"ה פי' שם בת"ה שם דברייהם דמיירי בקבל עליו אחריות דאונסים ולא דגניבה ואבידה והיינו מקצת אחריות וא"כ גם דברי הריב"ש יתפרשו כן ולא שבקינן דברי גליון תוס' ור"ח וא"ז ומרדכי ותשובת מהר”ם ות”ה ומהרי"ק המפורשים בשביל דברי ריב"ש הסתומים וילמד הסתום מן המפורש כו' עכ"ד. ולפי מה שנתבאר דברי הד"מ ברורים שהת"ה כתב להדיא תקנתו דקבלת אחריות אפילו בהלואה גמורה ורק שיהא האחריות על הנותן אלא שהצריך גם קבלת אחריות מגניבה ואבידה שיהא מותר גם מדרבנן אבל קבלת אחריות אונסין מהני כבר מן התורה שלא יהא רבית ולכן דקדק הד"מ מהריב"ש שכתב דלהלוות על הספינה הוי רבית דאורייתא כמו שמשמע מלשונו וא"כ חזינן מהריב"ש דהיכא שהיתה בלשון הלואה והיינו בתורת הלואה ממש אין קבלת אחריות אונסין מוציאתו מאיסור תורה וא"כ לא יועיל ג"כ קבלת אחריות מגניבה ואבידה דלא מהני אלא היכא שאינו אסור אלא מדרבנן היכא שקיבל עליו אחריות אונסין דהיינו שהיתה מלשון שכירות בצירוף קבלת אחריות אונסין לא הוי הלואה אבל היכא שהיתה הלואה גמורה מה שמוסיף קבלת אחריות גניבה ואבידה לא מהני כיון שהיא הלואה גמורה מן התורה, ולכך כתב הד"מ דהריב"ש חולק על הת"ה דהת"ה כתב דגם ברבית קצוצה ממש דהיינו בהלואה ממש מהני קבלת אחריות מגניבה ואבידה, ומהש"ך שם משמע דקבלת אחריות גניבה ואבידה מהני מן התורה שאם לא קבל עליו אחריות גניבה ואבידה הוי כקבלת חצי אחריות אבל הד"מ לא ס"ל הכי, וסברת הד"מ מסתברת דהעיקר מה שמתברר אם היא הלואה או לאו מסתבר דתלוי בקבלת אחריות אונסין ולא בקבלת אחריות גניבה ואבידה כי גם אפילו אם הוא שוכר ג"כ צריך להיות עליו אחריות גניבה ואבידה.

ולפי"ז מתיישבת היטב קושית הגרעק"א שהקשה מכיון שהד"מ מדמה הך דינא דסי' קע"ו ס"א להך דסי' קע"ג סי"ח ושם פסק לאיסור כהריב"ש וכאן פסק להקל כהת"ה, ולפי מה שנתבאר א"ש כי באמת כאן בסי' קע"ו לא נמצא בד"מ שמביא שהריב"ש חולק על הך דינא אלא בסי' קע"ז שם הביא מחלוקת הת"ה והריב”ש, משום דהכא בסי' קע"ו דמיירי שמשכיר מעותיו שעם קבלת אחריות אונסין לא הוי אלא אבק רבית וכמ"ש הריב"ש בעצמו בסי’ ש”ה, אפשר דגם להריב"ש יועיל קבלת אחריות מגניבה ואבידה להתירו לגמרי וכמו שכתב הת"ה והך דסי' קע"ג סי"ח מיירי בלשון הלואה דהוי הלואה, אבל בסי' קע"ז ששם הביא לשונו של הת"ה שהתיר אף ברבית קצוצה קבלת אחריות מגניבה ואבידה וע"ז כתב שם בד"מ שהריב"ש חולק וס"ל דקבלת אחריות אונסין אינו מוציאתו מרבית של תורה וא"כ קבלת אחריות מגניבה ואבידה ג"כ לא יתירו ברבית ובסי' קע"ג סי"ח סתם שם המחבר כדעת הריב"ש וכן סתם שם הרמ"א לחומרא ואינו דומה להך דסי' קע"ו ס"א דשם מיירי בלשון שכירות וכמ"ש דבהא גם הריב"ש יודה.

לפי"ז נמצינו למדין מחלוקת הריב"ש והת"ה בהלואה שהמלוה מקבל עליו אחריות אונסין אם הוא רבית דאורייתא דהריב"ש ס"ל דהוי רבית דאורייתא משום שיש כאן הלואה ואף שמקבל עליו אחריות הוי כאילו קבל עליו אחריות על חפצי הלוה שאינו מוציאתו מידי רבית והת"ה ס"ל דלא הוי רבית, ויש לעיין להת"ה מאי טעמו דלא הוי רבית אף שהיתה הלואה מכיון שקבל עליו אחריות, דאפשר לפרש דכיון דמקבל עליו המלוה אחריות יכול לקבל תשלומין דהתשלומין הם עבור הקבלת אחריות ואין זה תשלומי רבית כי התשלום הוא עבור קבלת אחריות ולא עבור הרבית או דנימא כיון שהנותן מקבל עליו אחריות מתברר דאין זה הלואה ואף שיש לו רשות להוציא את החפץ מ"מ לא הוי הלואה כיון שהנותן מקבל עליו אחריות אלא דהוי כאילו שיש לו רשות להוציא חפצו של הנותן, ועי' ביאור הגר"א בסי' קע"ו סק"ד שכתב על הרמ"א שכתב אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל הוי רבית קצוצה וכתב בביאור הגר"א דאז הוא הלואה משמע דס"ל להגר"א דאף שהיתה כאן דרך שכירות ובלשון שכירות מ"מ אם המשכיר קבל עליו אחריות זה גופא עשאהו להלואה ואף שבסק"ד חולק על התה"ד וס"ל דקבלת אחריות על הכל על הנותן אינו מתירתו לקבל רבית דהוי הלואה צ"ל דתרתי איתנהו להגר"א חדא היכא דהוי הלואה ממש ואף שמקבל עליו הנותן אחריות אינו מוציאתו מהלואה ואידך היכא שמקבל עליו המקבל אחריות זה ג”כ הלואה, ועי' תוס' דף ע' ע"א ד"ה דקא שכתבו בשם הריב"ן דאם הנותן מקבל עליו יוקרא וזולא שרי אף בהלואה דזה גופא מה שמקבל עליו הנותן יוקרא וזולא מוציאתו מידי הלואה.

ועי' רש"י ס"ט ע"ב שכתב הדרא בעינא אותו כלי חוזר בעצמו בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה הלכך אין שכרו רבית עכ"ד. כתב כאן שלושה דברים שיש בין הלואה לשכירות חדא דהלואה לא הדרא בעינא ותו דאין הנותן מקבל עליו אחריות יוקרא וזולא ותו דאין אחריות הכלי באונסין על הנותן, וצריך לדקדק אם צריך לשלושת הטעמים או שטעם אחד מספיק ואיזה טעם הוא עיקר, ועי' שטמ"ק בשם ריטב"א במתני' ע' ע"ב שכתב וז"ל ועוד דדילמא הוה ס"ד דכיון דאינו יכול להוציא העסק בשאר דברים אלא להתעסק בו דלא חשיב מלוה דתיהוי רבית דאורייתא קמ"ל דכיון דקבל עליה אחריות הכל מלוה גמורה חשיבה ורבית דאורייתא, מבואר בהריטב"א דקבלת אחריות הכל עושהו מלוה ואף שאינו יכול להוציאם, ועי' רמב"ן ע' ע"א גבי דודא דבני מר עוקבא שכתב דמשמע מהגמרא דאם לא היתה חוסכא דנחשא יש כאן רבית דאורייתא והיינו אף דיוקרא וזולא על הנותן וגם המקבל אינו יכול להוציאו ועי' רשב"א שחלק עליו, ועי' חוו"ד סי' קע"ז סק"ט שכתב דאם המקבל אינו יכול להוציאם כ"ז שלא קבל עליו כל האחריות וגם זולא אינו אסור ולפי פי' אחד בהרמב"ן יהיה אסור מה"ת אף אם לא קבל עליו כל האחריות.

סימן כ"א

בענין זוזי דרב חמא, ובחילוק ממרא [סט:]

כתבו התוס' ס"ט ע"ב דרב חמא קבל עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי, כתב בחדושי הר"ן וכן הוא בנ"י שמקבל היה רב חמא עליו אחריות אונסין כ"ז שלא הוציאם השוכר אבל אח"כ היתה באחריות השוכר, ובשטמ"ק כתב בשם הריטב"א שמקבל היה עליו רב חמא אחריות אם יאבדו נכסי השוכרים יהיו פטורים מלשלם ואף אם יקנו אחרים, והריב"ש בסי' ש"ה כתב שניהם יחד שקבל עליו אחריות כל זמן שלא הוציאם וגם היה פוטרם אם יאנסו נכסיהם אח"כ, ויש לעיין לשני הפירושים כי לפירוש הר"ן והנ"י שהאחריות היתה עבור הזמן עד ההוצאה וא"כ היתה שכירות עד שעת ההוצאה ואח"כ היתה מלוה והתשלומין הם עבור הזמן הזה, וצ"ע דאיזה תשלומין הם עבור איזה השתמשות הוא משלם והלא אינו משתמש בהם כלל עד שעת ההוצאה ואז הויא הלואה והוי רבית, וכ"ת דמשלם לו עבור הזכות שיכול להוציא לכאורה זה גופא הויא רבית שמשלם עבור שיתן לו הלואה, והיה אפשר לפרש שאם הוא באחריותו עד שעת ההוצאה גם אח"כ לא הויא הלואה אלא שהוציא מעותיו של רב חמא, וכן הא שכתב הריטב"א שמקבל עליו אחריות הנכסים אם יאבדו אין פירושו שיש כאן הלואה אלא שרב חמא קבל עליו אחריות על נכסי הלוה אלא כיון שקיבל עליו אחריות ג"כ אם יאבדו הנכסים א"כ מוכח דאין זה הלואה אלא שחיובו עבור שהוציאו ממונו של רב חמא וההתחייבות היתה רק כל זמן שנכסים קימים, אמנם הריב"ש הביא שם אח"כ בשם הרא"ה ז"ל שכתב ודאי משהוציאם היה חייב באחריותם כדין הלואה אבל כל שלא הוציאם היה בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו ואפ"ה אסיקנא דאסור משום דזוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו כדאיתא בגמרא ואפשר דבדרך זו הא דרב חמא הוי אבק רבית כו' עכ"ד. א"כ מבואר בהרא"ה דהוי שכירות עד אותו זמן ועבור זה מקבל שכרו ומדינא מותר אף שאח"כ היתה הלואה וא"כ צ"ע עבור איזה השתמשות הוא מקבל שכר.

ב.

שו"ע סי' קע"ו ס"ב כלים מותר להשכירם אפילו נותן לו רשות למכרם ולעשות בהם כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה.

מקור של האי דינא הוא כמ"ש בבאר הגולה ובביאור הגר"א דהוא פירוש התוס' למאי דאמרינן ולא היא מרא הדרא בעינא, ומה שמצוין על הדין הזה לשון רמב"ם פ"ח מה"מ די"א הוא טעות כי לא נמצא כלל ברמב"ם והציון לשון הרמב"ם הוא על ס"ג שהוא לשונו של הרמב"ם שם, אבל דברי התוס' צריכין ביאור כי מה שכתבו דבמרא אין השכירות בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת על ידי מלאכה אם יחזיר השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא היה מלוה ולצורך הוצאה השכירם לו ולא בשביל קבלת שום פחת, צריך ביאור אמאי בזוזי כי אף שאין שם פחת מ"מ אם מחזיר לו אותם הזוזי הוי כשכירות ומשלם עבור ההשתמשות ואף שאין שם פחת וכמו שכתבו התוס' בשם התוספתא דמשכיר אדם מעותיו ומאי נ"מ בין שיש שם פחת או לא.

והיה אפשר לפרש כי באמת יש כאן הלואה כיון שיכול להוציא המעות וכן במרא הויא ג"כ הלואה וכמו הלואת פירות כך היא הלואת כלים אלא דהא דנותן לו שכירות גבי מרא משום שהרי יכול להחזיר לו אותה המרא ואף שהחזרה היא בתורת תשלומי הלואה ולא בתורת תשלומי שכירות מ"מ כיון שמשלם לו אותה המרא והיא כבר נפחתה א"כ משלם לו פחות ממה שקיבל ועבור זה נותן לו שכר כיון שמחזיר לו פחות ולא עבור אגר נטר אבל זוזי אף אם יחזיר לו אותם הזוזי מ"מ פחת אין כאן ואינו משלם לו בפחות ותשלומי השתמשות עבור שכירות אין כאן כי לא היתה שכירות אלא הלואה ולכן אסור, אבל צ"ע דא"כ במרא יהיה מותר לתת לו שכר רק אם ישלם לו אותה המרא אבל אם משלם לו אחרת אין כאן פחת ויש כאן צד אחד ברבית ובשו"ע מבואר להדיא דאף אם מחזיר לו כלי אחר ג"כ מותר להשכירם ולקחת שכר, ותו דלשון התוס' משמע דבמעות הוי הלואה ולכן אסור לקחת שכר משא"כ במרא כיון שאם יחזיר לו אותה המרא יש כאן פחת ולכן הויא שכירות ולא הלואה וצ"ע מ"ש כי הרי מעותיו ג"כ מותר להשכיר ואף שאין בהם פחת וכמו שכתבו התוס' בשם התוספתא.

סימן כ"ב

בענין המצוה להלוות לעכו"ם ברבית [ע:]

שו"ע סי' קנ"ט ס"א דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים ברבית וחכמים אסרוהו אם לא כדי חייו או לת"ח או ברבית דרבנן והאידנא מותר. (בכל ענין) (הטור)

כתב הרמב"ם בפ"ה הלכה א' ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה. ובהלכה ב' כתב אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו כו' ע"כ. והקשה השל"ה בהקדמה לתורה שבכתב דאם איכא מצות עשה להלוות לעכו"ם ברבית איך עקרו חכמים המצוה ואסרו להלוותם ברבית, ותירץ דאין זה מצוה חיובית שמחויב הוא להלוות לעכו"ם ברבית אלא דהתורה אמרה דאם הוא מלווה לעכו"ם אסור לו להלוותו בחינם וצריך לקחת ממנו רבית אבל אין עליו חיוב להלוותו ברבית כי יכול הוא שלא להלוותו כלל וכמו שאינו מחויב לעשות בגד של ארבע כנפות לשום בו ציצית אלא שאם הוא לובש בגד של ד' כנפות צריך להשים בו ציצית, וחכמים אסרו להלוות לעכו"ם ברבית וממילא לא ילווהו ולא יבטל מצות עשה, וכן תירץ בכנה"ג וכן כתב המנחת חינוך במ"ע תקע"ג, אמנם בשו"ת הר"ן בסי' נ"ו משמע דלהרמב"ם היא מצוה חיובית להלוות לעכו"ם ברבית דכתב שם דלהרמב"ם אם הוא נמנע מלהלוות לעכו"ם ברבית הוא מבטל מצות עשה וכ"ת איך עקרו חכמים שלא ילוה לעכו"ם ברבית משום דהוא שב ואל תעשה ויש כח בידם לעקור, משמע דס"ל דהיא מצוה חיובית דאם אין זה מצוה חיובית אלא אם רוצה להלוות לעכו"ם ילווהו ברבית אין כאן בכלל עקירה דלא ילוהו בכלל. ולכאורה משמע דהוא תליא בב' תירוצי תוס' שכתבו בדף ע' ע"ב בד"ה תשיך, אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית ע"כ. ומשמע דלהתירוץ הראשון של התוס' אסור להלוות להם בחינם משום לא תחנם אבל אינו מחויב להלוות להם ברבית אלא לא ילוום כלל ואילו להתירוץ השני של התוס' יש כאן מצות עשה להלוותם ברבית וכמ"ש בשו"ת הר"ן.

ובעצם הדבר שיוצא הדין דאסור להלוות לעכו"ם כלל כי אם ילוהו בלא רבית יבטל מ"ע בידיים לכל הפירושים בהרמב"ם ותוס' ואין אומרים כאן שיש כאן עקירה בשוא"ת אלא בקום עשה, לכאורה לא משמע כך מלשונו של הרמב"ם שכתב בהלכה ב' אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו כו' ע"כ. משמע דהאיסור הוא להלוות לעכו"ם ברבית קצוצה אבל לא אסרו שלא להלוותו בכלל, וכ"ת דהא פשיטא דאסור משום לא תחנם בהא אפשר להיות שעל לאו לא תחנם לא יעבור כגון שהישראל נהנה מזה שמלוהו בחנם ואעפ"כ יאסור כי יש כאן חיוב מיוחד ומצות עשה לקחת רבית מעכו"ם והוא עכשיו מבטלו בקום עשה ולא הוזכר מזה שיש בזה איסור, [ובפתחי תשובה בסק”ד הביא בשם תשובת תפארת צבי על מה שכתב הרמ"א גבי מומר וטוב להחמיר היינו שלא להלוותו בכלל אבל להלוותו בלא רבית אסור, וצריך לעיין בפנים טעמו כי אף להרמב"ם דאיכא מצות עשה להלוות ברבית הוא רק בנכרי דכתיב לנכרי תשיך אבל במומר אף אי שרי למשקל מניה רבית או משום דלא מקרי אחיך או דלא קרינן ביה וחי עמך אבל חיוב להלוות ברבית מנ”ל,] ועכ"פ כפי מה שמשמע פשטות דברי הרמב"ם שרי להלוות לעכו"ם בלא רבית כלל, ולכאורה מתלא תליא וקאי בפלוגתת התוס' והשאגת אריה שהתוס' ביבמות צ' כתבו דסדין בציצית שלובשו בלי ציצית הויא קום ועשה שהרי לובש בידיים טלית שהיא בת חיובא ואין בה ציצית, והשאגת אריה בסי' ל"ב הקשה על התוס' דנקטו בקושיתם דאם לובש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית הויא קום ועשה דלא היא דעצם הלבישה הרי אין בה איסור אלא מניעת העשיה שאין עושה בה ציצית והא הויא רק שוא"ת, וא"כ ה"ה לדידן דמה שמלוה לעכו"ם בלי רבית להתוס' יש כאן קום ועשה בזה שמלוהו בלי רבית ולהשאג"א הויא שוא"ת זה שאינו לוקח ממנו הרבית ויש כח בידם לעקור.

עוד יש לומר דאפילו לשיטת התוס' דאם לובש בגד בלי ציצית הויא קום עשה אם החיוב בא בשעת הלבישה ואף שהוא רק מבטל מצות עשה בזה שאינו מטיל ציצית אלא דמשום הכי הויא שב ואל תעשה משום דהחיוב ציצית בא אח"כ כשהוא לבוש כבר ולא בשעת הלבישה, א"כ ברבית יש לעיין להרמב"ם דס"ל דאיכא מצות עשה לקחת רבית מעכו"ם אם המצוה היא ג"כ בקציצת רבית וכמו אצל ישראל אינו עובר על איסור רבית אלא בקציצה שקצץ מקודם א"כ ה"ה אצל עכו"ם אינו מקיים המצוה של לקיחת רבית אלא בשקצץ מקודם, או דאין צריך קציצה, ולכאורה אפשר לומר דתליא בהנך ב' פירושים שנתבאר לעיל כי אם נימא דהמצוה של לקיחת רבית הוא כמו לא תחנם דאסור להלוותו בחינם אבל אין מצוה של נטילת רבית וא"כ אף אם לא קצץ עמו ברבית מ"מ כיון שלוקח ממנו אח"כ רבית אין כאן לא תחנם ושפיר דמי, אבל אי איכא כאן מצוה מיוחדת להלוות לעכו"ם ברבית א"כ זה צריך להיות כדין רבית שאסרה תורה בישראל, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם בספר המצוות מצוה קצ"ח שכתב וז"ל היא שצוונו לבקש רבית מן העו"ג ואז נלוהו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו ואפילו בענין שנהנה עמו כמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל כו' ע"כ. מזה שכתב תחילה שצוונו לבקש רבית מן העו"ג משמע שהוא מצוה בקציצה שתהיה קציצה של רבית והיינו שנבקש רבית מן העו"ג ולא סגי בנטילה לחוד, וכן מזה שכתב ולא נעזור לו ואפילו בענין שנהנה עמו לכאורה פירושו דאפילו במקום שיש תועלת לישראל שנהנה מזה שמלווהו אעפ"כ אסור להלוותו שלא ברבית אף דליכא כאן לא תחנם כיון שהישראל נהנה, אלמא במצות לקיחת רבית מעכו"ם אינו משום לא תחנם אלא הוא מצוה בפני עצמה ולכך אף אם הישראל נהנה עמו מ"מ צריך לבקש ממנו רבית וכמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל וא"כ צריך להיות ג"כ קציצה של רבית וכמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל כך נצטוינו לעשות לעכו"ם.

ויש לעיין לפמ"ש המשנה למלך בפ"ד הלכה ב' בשם המהרלנ"ח דהאיסור של רבית אצל הלוה הוא רק בשעת נתינה ולא בשעת שימה וא"כ הך קרא דלנכרי תשיך נאמר ג"כ בהך פרשה אצל האיסור שעל הלוה, ועיין משנה למלך פ"ד הלכה א' שכתב דהך קרא דלנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך קאי על המלוה ולא על הלוה ואצל המלוה איסורו הוא משעת שימה, מ"מ אפשר דאה"נ דאצל המלוה האיסור הוא משעת השימה והך קרא קאי על המלוה מ"מ כיון שבפסוק שלפני זה שכתוב לא תשיך לאחיך קאי על הלוה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד הלכה ב' ואצל הלוה אין האיסור אלא משעת נתינה ולא משעת שימה (ועיין מ"ש בסי' ק"ס סכ"א) א"כ גם הפסוק שאחרי זה דמיירי במלוה לא איירי אלא משעת נתינה משום שהפרשה הזאת מדברת מהאיסור שהוא משעת נתינה, ולפי"ז נמצא דהמצוה של לנכרי תשיך להרמב"ם שיש כאן מצות עשה להלוות לנכרי ברבית המצוה היא רק בנתינת הרבית ולא בהקציצה, ואם נפרש כך דהחיוב הוא רק בלקיחת הרבית ולא בהקציצה א"כ אף אם אינו לוקח רבית מהעכו"ם מ"מ בשעת ההלואה אינו מבטל כלל המצות עשה כי קציצת רבית אינו צריך להיות ומה שאינו נוטל הרבית זהו אח"כ, ולא גרע ממה שכתבו התוס' גבי ציצית דלהכי הויא שב ואל תעשה משום שהבטול מצות עשה של ציצית הוא אח"כ בשעה שהוא לבוש כבר ואינו מטיל בה ציצית א"כ מכ"ש הכא גבי רבית בודאי דהויא שב ואל תעשה לכו"ע אף להתוס' מכיון שביטול מצות עשה היא אח"כ בשעת הפירעון שאינו נוטל ממנו רבית ולא בשעת ההלואה ואח"כ הויא לכו"ע שב ואל תעשה.

סימן כ"ג

בענין ישראל ערב בהלואת עכו"ם [עא:]

שו"ע סי' ק"ע ס"א - ב ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחילה הרי זה מותר. הגה והאידנא מסתמא הוי כאילו קבל עליו הכי דסתם ערבות כך הוא (טור) ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחילה. וי"א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ (פי' ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידיים להעביר הזוהמא) דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל שהוא יכול לדחותו אצל הערב. הגה ואם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית (טור) ואי כבר פרע לו הרבית אין מוציאין מידו דלא גרע מאבק רבית. (סברת הרב)

ויש לעיין לפי מה שכתב רש"י בהא דאמרינן בגמרא וכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו שקיל מניה רביתא וכתב רש"י ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל, אלמא דאיסורו דערב גבי נכרי הוא משום דכיון דהעכו"ם תובע את הערב נמצא שהיו כאן שתי הלואות הלואת העכו"ם להערב והלואת הערב להלוה נמצא דהערב ישראל לוקח רבית מן הלוה,. וכן הוא בשאר המפרשים, א"כ קשה לשונו של השו"ע שכתב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את הישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים כו’, שהיה לו לומר בפשיטות שכיון שבדינייהם תובע הערב תחילה נמצא שהוא הלוה להערב והערב הלוה להלוה ולוקח רבית מהלוה, ומהו זה שכתב שהערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם וכי מה איכפת לי אם הערב חייב ברבית להעכו"ם או לא העיקר הוא מכיון שהערב הלוה להלוה והוא לוקח ממנו רבית ובין שהערב חייב להעכו"ם ברבית ובין לאו, ותו קשה על מ"ש הרמ"א דאם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית, וצ"ע דהרי לפי מה שאנן אמרינן גבי ערב לעכו"ם שאסור משום דהוי כאילו הערב הלוה להלוה וג"כ לוה מעכו"ם א"כ ממ"נ אי אמרינן דכיון דהערב נפסד על ידי הלוה צריך הלוה לשלם לו הפסדו ולא אמרינן דכיון דהוה כאילו הלוה לוה מהערב ונותן לו רבית משום דאינו משלם לו אגר נטר אלא הפסדו שהפסיד א"כ גם אם ההפסד היה עי"ז שהוא נתן להעכו"ם רבית ע"י הלוה שהתנה עמו אמאי לא ישלם להערב הפסדו ומה בכך שיש כאן הלואה מהערב להלוה הלא אינו משלם לו אגר נטר אלא הפסדו, וכי מה הנ"מ אם ההפסד היה ע"י ששילם רבית להעכו"ם או ע"י דבר אחר ממ"נ אם אתה אומר דכיון דיש כאן הלואה מהערב להלוה והוא משלם לו יותר הוי רבית א"כ גם אם משלם לו הפסד אחר שנפסד על ידו הוי רבית ואם אין זה רבית מכיון שנוטל תשלומין עבור הפסדו א"כ גם ברבית ג"כ הוי כן דנוטל תשלומין ע"י הפסדו ומה בכך שההפסד בא עי"ז שנתן רבית לעכו"ם או ע"י דבר אחר.

ומה שנראה מלשון המחבר שהוא לשונו של הרמב"ם דהא דאסור גבי ערב קבלן אם העכו"ם גובה מן הערב החוב עם הרבית ואח"כ גובה הערב מן הלוה לא משום דאמרינן שהיו כאן ב' הלואות מן העכו"ם להערב ומן הערב להלוה, אלא משום דחלוק ערב סתם מערב קבלן, דבערב סתם מה שהערב משלם למלוה הוא חיוב בעלמא שחייב לפרוע עבור ההלואה ללא שהוא לוה משום שהוציא מנה על פיו וכו' והלוה משלם לו מה שהוציא עבורו, אבל בערב קבלן הערב חייב לשלם את ההלואה עצמה, וכאשר הערב משלם למלוה הוא משלם את החוב של הלוה ממש, ולא דהוא נחשב לוה אלא דהוא חייב לשלם את חובו של הלוה, והוא חייב למלוה את חובו של הלוה, וכאשר הלוה חוזר ומשלם לו היינו שהוא שילם למלוה את חובו והוא מחזיר לערב את חובו, וזהו המובן דכאילו לוה הערב והלוה ללוה דהיינו שכאילו הוא לוה מהלוה עבור הלוה, ואהכי הוא חייב לשלם את הלואת הלוה למלוה, וכמו שאם הוא הי' באמת נוטל מהמלוה והוא היה מלוה ללוה היה הוא חייב למלוה והלוה היה חייב לו כך גם כאן נהי דהאמת שהלוה הוא זה שלוה מ"מ כיון שמחמת הערב לוה והוא הקבלן בחוב זה הוי הוא מחוייב למלוה את הלואת הלוה. וממילא יצא לפי"ז כי אם הערב לא ישלם להעכו"ם רבית יהיה מותר לו לקחת מן הלוה רבית מכיון שאין כאן הלואה בפני עצמה מהערב להלוה אלא מה ששילם להעכו"ם והוא תובע מן הערב הך גופא נחשב כאילו הלוה להלוה ולקח ממנו אבל מה שלא נתן להעכו"ם אינו נחשב כאילו שזה נכנס בההלואה מן הערב להלוה, ולפי"ז יתיישב היטב לשונו של הרמב"ם והמחבר וגם יתבארו דברי הרמ"א דכל ההפסד המגיע לו על ידו צריך הוא לשלם להערב אבל רבית לא והיינו משום דאנן אמרינן דהרבית שנתן הוא לעכו"ם כשתובעו מן הלוה הוי כאילו הלוה לו ולקח ממנו אבל מה שלא נתן להעכו"ם בתורת רבית אינו נחשב שהוא לוקח מן הלוה עבור ההלואה מכיון שאין כאן הלואה מיוחדת מן הערב להלוה אלא מה שנתן להעכו"ם בתורת רבית וכשתובעו מן הלוה נחשב כאילו הלוהו להלוה אבל ההפסדים שהיו לו הוא מילתא בפני עצמה ואינו נחשב לרבית כיון שאין הוא לוקח את זה עבור תשלומי רבית שנתן להעכו"ם, אלא שצ"ע קצת כי מקורו של הך דינא דהרמ"א הוא מהטור ואילו הטור כתב בראש דבריו דהא דאסור להיות ערב להעכו"ם משום דהוי כאילו העכו"ם מלוה לישראל הערב והוא חוזר ומלוה לישראל וא"כ הוי הלואה גמורה מן הערב להלוה ושוב יקשה מ"ש רבית מהפסד וכמו שהקשינו לעיל, ואולי לשונו של הטור הוא לאו דוקא וכוונתו ג"כ ע"ד שנתפרשו לשונו של הרמב"ם והשו"ע.

ובזה יתיישבו דברי הט"ז שכתב בסק"ג שמותר לראובן לתת שכר לשמעון שיהיה בעדו ערב קבלן ללוי ולא אמרינן דיש כאן חשש רבית דשמא יצטרך שמעון לשלם הסך שהלוה לוי לראובן ונמצא שיהיה לוה של שמעון והוי כשכר רבית, אעפ"כ מותר דהשכירות הזה אינו שייך לההלואה אלא בעד שזה הערב עושה שיתן המלוה המעות להלוה ומקבל עליו הערב אחריות המעות באופן שיהיה המלוה בטוח יותר כו'. והקשה עליו החוות דעת בסק"א דהוא תמוה מאד דאפילו לומר היה ערב קבלן בעדי ואשלם לך מה שתפסיד אסור כ"ש שירויח ואנה השכל שיגזור כן דללות ק' מהעובד כוכבים ולהבטיח ליתן עוד נ' להעובד כוכבים והישראל יהיה ע"ק אסור וליתן ק"נ לישראל יהיה מותר ומסברא נראה דאסור. והאבני נזר בסי' ק"מ תירץ קושית החוו"ד דכי חשיב הע"ק כמלוה נגד הלוה היינו כפורע לבסוף הע"ק להמלוה דאז מחויב הלוה לשלם לע"ק מחמת שנעשה ע"ק עבורו והחיוב חל על הלוה משעה ראשונה שנעשה ע"ק עבורו וע"כ חשיב הקבלן מלוה נגד הלוה דכשפרע בע"ק אגלאי מילתא שהוא היה הלוה והלוה להלוה אבל בהבטיח לו שכר שנותן לו השכר אף אם לא יפרע הקבלן נמצא שהשכר אינו עבור הלואה שהרי אף אם לא יחשב מלוה יתחייב לו השכר ההוא עכ"ד. דברי האבני נזר צריכין ביאור דמ"ש מבתי ערי חומה דהוי צד אחד ברבית דאם יחזיר לו המעות היתה כאן הלואה והוא דר שם עבור הלואתו והוי רבית ואף שאם לא יחזיר לו המעות היתה כאן מכירה ולא הוי רבית ולא הלואה מ"מ הוי צד אחד ברבית, א"כ הנ"ה אה"נ אם הלוה יפרע להעכו"ם לא היתה כאן הלואה מן הערב להלוה ומה שנתן לו שכר היה עבור ערבותו להעכו"ם אבל אם הוא שילם להעכו"ם נמצא דהיתה כאן הלואה מהערב להלוה והלוה נתן לו שכר מעותיו.

אולם לפי מה שנתבאר לעיל א"ש דברי הט"ז דמה שהקשה החוות דעת דלומר לו אשלם לך מה שתפסיד בשבילי אסור וליתן לו שכר מותר תמוה דהרי מבואר להדיא בהרמ"א דלומר לו אשלם לך מה שתפסיד בשבילי מותר שהרי מותר לשלם לו מה שהפסיד בשבילו וכמו שכתב הטור אלא דאסור לשלם לו רבית מה שנתן הוא לעכו"ם והיינו כמו שנתבאר דכיון דהוא שילם להעכו"ם הלואת רבית וחוזר ולוקח מהלוה הוה כאילו הלוה הך הלואת רבית להלוה אבל מה שמשלם לו הפסד הוא ענין בפני עצמו ואינו נחשב לרבית מאחר שזו אינה הלואה גמורה מהערב להלוה אלא הך תשלומי ההלואה להעכו"ם נחשב כאילו הלוה להלוה וכמו שנתבאר, ולפיכך צדקו דברי הט"ז דאם הלוה נותן לו שכר אין זה נחשב לרבית מכיון שמעיקר דינא אין כאן הלואה מהערב להלוה שיהא כאן תשלומי רבית שנותן לו וכמו שמותר לשלם לו הפסד.

ובזה אפשר לפרש דברי הרשב"א שהקשה על הך שיטה דס"ל דערב קבלן אסור א"כ היכי קאמר דאשתכח בישראל קא מוזיף ברביתא דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל ברביתא דאלו אזל נכרי מנפשיה וגבי מן הלוה נמצא דישראל הערב לא עבר מידי אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא משום דהשתא קא שקיל רביתא והיינו משום דערב קבלן אף להנך דאסרי אין כאן שתי הלואות אלא שנחשב שהערב תובע עכשיו את הלוה בעבור הרבית שנתן להמלוה והוי כאילו הוא לקח מן הלוה רבית וא"כ הו"ל דהשתא קא שקיל רביתא.

איברא דכל זה הוא רק בערב קבלן למאן דאוסר אבל בערב שלוף דוץ לכאורה לכו"ע הוי ב' הלואות וכמו שנתבאר עכשיו בפירוש דברי הרשב"א דקמקשה למאן דאוסר בערב קבלן דהו"ל קא שקיל ברביתא אבל בשלוף דוץ ניחא ליה דהוי מוזיף ברביתא משום שיש כאן ב' הלואות, וכן אפשר לפרש ברש"י במה שכתב ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל דקאי על מה שכתב מקודם דנכרי בתר ערבא אזיל אינו תובע אלא את הנכרי והוי ערב שלוף דוץ ולכך הו ב' הלואות אבל בערב קבלן לא הוי ב' הלואות ממש אף למאן דאוסר, ולפי"ז יקשה על מה מ"ש המ"מ בפ"ה הלכה ה' אחר שהביא הך מחלוקת אי אסור דוקא בערב שלוף דוץ או אף בערב קבלן וכתב ומלשון רבינו אין להכריע כלום ולפי מה שנתפרש למעלה מאחר שכתב הרמב"ם הך לישנא שכיון שבדינייהם שתובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם עכ"ד. משמע שמפרש שאין כאן ב' הלואות ממש א"כ מיירי בערב קבלן ולא בערב שלוף דוץ ומוכח דס"ל דגם בערב קבלן אסור, ותו דהרמ"א שמחלק בין תשלומי הפסד שצריך לשלם לו ובין תשלומי רבית שאינו משלם לו קאי על המחבר דמיירי גם בערב שלוף דוץ כמו שהביא בשם היש אומרים וא"כ מוכח דגם בערב דשלוף דוץ ג"כ אמרינן החילוק בין הפסד לרבית א"כ לפי"ז יהיה משמע דגם בערב שלוף דוץ לא הוי ב' הלואות ממש אלא כמו שנתפרש בדעת הרמב"ם והמחבר בערב קבלן וצ"ע עוד בזה.

ב.

שו"ע סי' ק"ע ס"ב וכן עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב. הגה אלא אם התנה עם העובד כוכבים שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידיחנו אצל הערב אז שרי לקבל הקרן והרבית מישראל אם לא יפרע העובד כוכבים. (טור)

כתב הש"ך בסק"ג אסור לישראל להיות ע"ק אפילו אינו ערב שלוף דוץ משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל אבל לעיל בס"א בישראל הלוה מן העובד כוכבים אע"פ שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא עובד כוכבים מישראל קא שקיל רבית ושרי לדעת הי"א שאינו אסור אלא בשלוף דוץ. עכ"ד. מקורו של הש"ך הוא מהב"י שדקדק מהר"ן שאם המלוה עכו"ם כתב כהרשב"א דאינו אסור אלא בשלוף דוץ ואם המלוה הוא ישראל והלוה עכו"ם אסור להיות גם ערב קבלן לישראל עבור העכו"ם הלוה, וכתב הב"י לחלק דשאני התם דהמלוה ישראל וכיון שממונו מתרבה אצל ישראל אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא כו' ואח"כ הביא שם הב"י בשם תשובות הרמב"ן סי' רכ"ג שמתיר לישראל להיות ערב קבלן אם עכו"ם לוה מישראל אלמא דס"ל דתרוויהו שוים בין עכו"ם שלוה מישראל ובין ישראל שלוה מעכו"ם דערב קבלן מותר בדידהו.

והאבני נזר בסי' ק"מ ביאר מחלוקת הרשב"א והר"ן דהרשב"א ס"ל דערב קבלן דעיקר אסמכתיה דנכרי המלוה על הלוה אלא דתנאי הוא דאתני דאי בעי מצי לאפרועי מניה דקבלן וכשהוא נפרע מן הקבלן מה שהרויח על הלוה הוה וכשהקבלן חוזר ונפרע מה שפרע שקיל ולא שקיל מניה רבית כלל ולא אוזפיה ברבית אלא מה דפרע שקיל מניה מעתה אפילו הגוי שלוה מישראל ברבית ונעשה לו ישראל ערב או קבלן מותר דאין הרבית מתרבה על הערב ועל הקבלן אלא על הלוה עכ"ל הרשב"א בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' רכ"ג. ובדעת הר"ן כתב האבני נזר דס"ל דגם הקבלן חשיב כלוה ומ"מ אם המלוה עכו"ם לא חשיב רבית שהרי הלוה נתחייב אצל הגוי המלוה משום דבשעת ההלואה החיוב חל על שניהם בין על הקבלן ובין על הלוה, אמנם חיוב הקבלן הוא מחמת הלוה ולכן צריך הלוה לשלם להקבלן אם שילם בשבילו כי הלוה הוא סיבת החיוב ואין זה רבית כי אינו נחשב שהערב קבלן הלוה להלוה אלא המלוה הלוה לשניהם ולכן אם המלוה הוא ישראל והלוה עכו"ם והערב קבלן הוא ישראל אסור משום דנחשב כאילו המלוה הלוה גם להקבלן נמצא שיש כאן הלואת רבית מישראל המלוה לישראל הערב קבלן עי"ש, זהו נראה כוונתו אף שאין זה לשונו ממש.

פירושו שפירש בדעת הר"ן צ"ע דמה שכתב שיש כאן ב' הלואות מהמלוה חדא להלוה וחדא להערב קבלן צריך הסבר דהרי חיוב הערב קבלן שאינו שלוף דוץ שנשא ונתן ביד הוא כמו כל חיוב ערב הוא מחמת האי הנאה נתחייב הערב וא"כ מה שייך שיהיה כאן רבית כי אין כאן הלואה מהמלוה להערב אלא התחייבות שנתחייב הערב לשלם ואמאי יהיה כאן רבית, בשלמא בערב דשלוף דוץ או לשיטת רש"י דגם בערב קבלן אסור במלוה גוי משום דההלואה היתה מהמלוה להערב ומהערב להלוה נמצא שיש כאן הלואה גמורה מהמלוה להערב אבל להר"ן דס"ל דאם המלוה נכרי מותר בערב קבלן משום שיש כאן הלואה מהמלוה להלוה ורק אמרת דבמלוה ישראל אסור שיש כאן ג"כ חיוב להערב הלא אין זה אלא התחייבות כי ההלואה היא להלוה ואמאי יהיה זה רבית, וגם בב"י מבואר שלא כפירושו שכתב וז"ל ונראה לחלק דשאני התם שהמלוה ישראל וכיון שממונו נתרבה אצל ישראל אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא אבל בישראל הלוה מן העכו"ם אף ע"פ שממונו של מלוה יתרבה אצל קבלן לית לן בה דהא עכו"ם מישראל קא שקיל רביתא ושרי ושרי לקבלן נמי למישקל מחבריה מאי דפרע לעכו"ם דהא כיון שלא היה הלוה יכול לדחות למלוה אצל קבלן א"כ מדין ערב נתחייב בקבלן זה ולא מדין לוה ושרי עכ"ל. הרי שכתב להדיא דערב קבלן להר"ן חיובו מדין ערב ולא מדין לוה ואילו לפירושו של האבני נזר חיובו הוא מדין לוה אלא הא דשרי משום דגם הלוה נתחייב אז בשעת ההלואה להמלוה ולא להערב ואינו כנותן רבית להערב.

ונראה לפרש בדעת הר"ן דגם בערב קבלן חיובו להמלוה הוא מדין ערב ולא מדין לוה וכמ"ש הב"י להדיא אלא דשאני חיוב ערב של סתם ערב וחיוב ערב של קבלן כי החיוב ערב של סתם ערב אם כי חיובו חל בשעת ההלואה שהמלוה מלוה על פיו מ"מ חיובו הוא לשלם אם הלוה לא ישלם אח"כ חובו מחויב הוא לשלם מה שהלוה נתחייב אז לשלם ואינו משלם נמצא דאף דסיבת החיוב היא ההלואה ובשעת ההלואה מ"מ החוב הוא לשלם מה שמתחייב הלוה לשלם ולא ישלם אבל בערב קבלן החיוב הוא בשעת ההלואה כבר נתחייב הוא לשלם סכום ההלואה שלוה הלוה מדין ערב כבר צריך לשלם עכשיו סכום שלוה הלוה מדין ערב כבר צריך לשלם עכשיו הסכום שלוה הלוה ורק שעדיין לא הגיע זמן הפירעון נמצא דערב סתם אינו חל עליו עכשיו שום חיוב של סכום לתשלום אלא מה שיתחייב הלוה בהגעת הזמן ולא ישלם אבל בערב קבלן כבר עכשיו חל עליו חיוב תשלומין של סך כך וכך שהלוה להלוה, וא"כ בערב סתם אם אח"כ נתרבה החוב מחמת הרבית אינו נקרא שנתרבה אצלו ברבית מכיון שהחיוב של הסכום לתשלומין חל בשעה שהגיע הזמן שעל הלוה לפרוע, אבל בערב קבלן שכבר החיוב הוא עכשיו כפי הסכום שהלוהו ואם אח"כ נתרבה מחמת רבית ונוטל יותר ס"ל להר"ן דאסור במלוה וערב ישראלים מכיון שהחיוב שהיה על הערב נתרבה מחמת רבית ונתרבה ממונו של הישראל המלוה אצל הערב, והרשב"א ס"ל כיון הא דנתרבה הוא מחמת הלואת העכו"ם ברבית ואצל עכו"ם רבית משרא שרי אינו נחשב שנתרבה ממונו של ישראל אצל ישראל ברבית, ואל תתמה על סברת הר"ן דמה שייך שנתרבה ממונו ברבית איהו הערב לא לוה והלוה העכו"ם מותר לו לתת רבית, דמצינו סברא כזאת בהרמב"ן והרשב"א שכתבו בהא דתניא דמותר לו לעכו"ם לומר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין ריוח בין הפסד אבל אם אמר לו יהיבנא לך פלגא באגר או תלתא אע"ג דלא שקיל בהפסד כלל ופקדון הם אסור שהרי הוא מרויח ברבית ישראל ויש מתירין הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל עכ"ל. אלמא דלהדעה הראשונה אסור לו להישראל להרויח לפי חשבון הרבית שהלוה העכו"ם להישראל ואף שאין כאן הלואת רבית שהעכו"ם הלוה לישראל מ"מ מקרי שנתרבה ממונו ע"י תרבית מכיון שהוא מרויח ע"י רבית שנותן ישראל א"כ הנ"ה אף שהלוה הוא עכו"ם מ"מ מתרבה עכשיו ממונו של ישראל על הישראל ע"י הלואת רבית הא ג"כ אסור דסו"ס מתרבה ממונו של ישראל אצל ישראל ע"י הלואת רבית.

סימן כ"ד

בענין גוי שהלוה ישראל ברבית ונתגייר [עב.]

[ובשי' הרמב"ם דבעי קציצה בשעת הלואה]

שו"ע סי' קע"א ס"א ישראל שלוה מעות מהעובד כוכבים ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו המלוה גובה קרן ורבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה הקרן ולא הרבית אבל עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית וזקף עליו את הרבית במלוה אע"פ שזקפן עליו אחר שנתגייר גובה את הקרן ואת הרבית שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וגובה הישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית שנתחייב בהם כשהיה עובד כוכבים.

כתב הרא"ש דשקיל מניה אפילו רבית שעלה עליהן משנתגייר עד שעת פרעון אע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה ואפילו במקום עבירה. והקשה עליו הפלפולא חריפתא אמאי הוי איסור דאורייתא כיון דמשנתגייר לא הלוה לו וכי קצץ עמו בשעת הלואה עדיין נכרי הוא ובהיתר קצץ אמאי הוי איסור דאורייתא דכספו לא תתן בנשך כתיב ואפילו לרש"י וסיעתייה דאסרי מדאורייתא אפילו קציצה דלאחר הלואה מכל מקום קציצה מיהא בעי עכ"ל.

מה שהקשה לרש"י וסיעתייה דלא בעינן קציצה בשעת ההלואה מ”מ קציצה מיהא בעי והכא אין כאן קציצה, אפשר לומר דהא דבעינן קציצה כדי שיהיה איסור רבית אין זה משום דבעינן שתהיה כאן עבירת קציצת רבית וזה אסרה תורה אלא דבעינן קציצת רבית מחמת החיוב ממון דכל שלא קצץ ולא נתחייב ברבית לא אסרה תורה, וא"כ אף שהקציצה היתה בשעה שהיה נכרי ולא היה כאן איסור בקציצה מ"מ קציצת חיוב ותשלומי רבית היתה ואם אח"כ נתגייר איכא עכשיו איסור תורה מחמת הקציצה הקודמת שגם עכשיו נמשכת חיוב ממון שלה ועכשיו חל איסור תורה. אמנם קושיתו על הרמב"ם דבעינן דוקא שיקצוץ בשעת ההלואה משום דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך היא קושיא,, ועי' בשער דעה בסק"ב במה שהרחיב לבאר הקושיא על הרמב"ם שהב"י כתב דלכן חולק הרמב"ם על הרא"ש דלא הותר הרבית שעלה אחר שנתגייר משום דהוי דאורייתא וע"ז הקשה השער דעה הלא לא הוי קציצה בשעת ההלואה, ובאמת לפי מה שכתב המ"מ בפ"ו ה"ג בטעמו של הרמב"ם שדקדק מן הכתוב שאמר לא תתן נראה שהלאו הוא בשעת נתינה נמצא הא דבעינן שתהא קציצה בשעת הנתינה להרמב"ם משום דאז חל האיסור רבית וא"כ קושיתם שהקשו כאן בנתגייר אינו צריך להיות רבית תורה היא חזקה מכיון שאז היה עכו"ם ולא היה איסור, אבל לפי מה שהביא הש"ך בסימן ק"ס ס"ק ל"ז דברי המבי"ט שכתב דהא דהוי לרמב"ם אבק רבית אם לא קצץ בשעת ההלואה דוקא באמר לו דור בחצרי דלא יהיב ליה מידי אע"ג דעומד לאגרא אבל אם קצבן לתת לו לא עכ"ל, אם כי דבריו צריכין הסבר דלכאורה אין להם מובן, עכ"פ חזינן מדבריו שפירש דברי הרמב"ם דאם לא היתה קציצה בשעת ההלואה אין החסרון משום דהאיסור צריך להיות בשעת ההלואה וכמו שפירש המ"מ אלא משום דלא הוה קציצה גמורה, וא"כ שפיר איכא למימר גם להרמב"ם דהיכא שהיתה קציצה בשעת ההלואה אף שהיתה קציצת היתר כי היה אז נכרי מ"מ קציצה מקרי לענין לאסור מה"ת אם נתגייר אח"כ ומיושב קושית הפלפולא חריפתא והשער דעה.

סימן כ"ה

בענין עכו"ם שלוה מישראל ברבית ואמר לו ישראל עלה לי (ע"א:)

שו"ע סי' קס"ח קס"ט ס"ו עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפילו א"ל אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שבשביל העובד כוכבים נותנם לו ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור. הגה ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו (טור בשם ר"ת ורא"ש) אבל העיקר כסברא ראשונה (ב"י בשם נימוקי שכ"כ בשם ר"ן) אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם. (תשובות רא"ש והגה"מ)

והרמב"ם כתב בפ"ה הלכה ד' דאם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העכו"ם המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זו רבית קצוצה. והקשו עליו הראשונים שהרי בגמרא אמרינן בשלמא סיפא לחומרא אלמא דהא דאסור בהעמידו אצל ישראל אינו אלא משום דלחומרא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם הא מדינא שרי דמן התורה אין שליחות לעכו"ם ואמאי כתב הרמב”ם דהוי רבית קצוצה, עי’ מ”מ, ובחדושי רבינו חיים הלוי כתב ליישב דבסיפא מטעמא אחרינא הוא דקאתי עלה דכיון דנתן הנכרי מעותיו על דעת ישראל א"כ הוי הישראל ערב בהלואה זו של הנכרי כיון דעל פיו נתן וממילא דחשיב מלוה של ישראל שני הלוה, ומקרי זה הלואת ישראל ג”כ, וכדאיתא בסוגיא שם וכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא, הרי להדיא דבישראל שלוה מן הנכרי וישראל שני ערב להנכרי דינו מתלא תלי דאם אין הנכרי יכול לתבוע מן הערב תחילה הויא רק הלואת נכרי, ואם יכול לתבוע את ישראל השני הערב תחילה חשיבא גם הלואת ישראל ומשום דהערב חשיב ג"כ מלוה של ישראל הלוה, וגם מבואר בזו הסוגיא דע"ז מועיל הא דבדיניהם יכול לתבוע הערב תחילה להחשב הלואת ישראל, וא"כ ה"נ דכוותה כיון דהמלוה נכרי יכול לתבוע בדיניהם את ישראל הערב תחילה ממילא דאית כאן הלואת ישראל ורבית ישראל והויא רבית קצוצה, וי"ל עוד דהכא דנתן הנכרי מדעת ישראל והעמידו אצל ישראל ונתן מדעתו באמת דינו כקבלן וא"כ גם בדיני ישראל יכול לתבוע את הערב תחילה כו' והא דקאמר בגמ' בשלמא סיפא לחומרא היינו משום דנהי דהישראל השני חשוב ערב קבלן בהלואה זו וזהו דמהני לאשווי מלוה לגבי ישראל הלוה ויש כאן הלואת ישראל אבל מ"מ הא ודאי דלא פקע שם מלוה גם מהנכרי המלוה שהלוהו וא"כ הא יש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל כיון דשניהם תורת מלוים עליהם בהלואה זו וממילא דאזלינן לחומרא כיון דיש כאן הלואת ישראל ג"כ כו' עי"ש.

ובשו"ע חו"מ סי' קכ"א ס"א שנינו שלח לו חובו או פקדונו ע"י שליח אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו ונאבדו פטור כו' אפילו שהשליח עכו"ם או חרש שוטה וקטן. וכתב הסמ"ע וא"צ לומר שלח והפטר. וכתב הש"ך ודלא כמ"ש הבעה"ת שער נ' ח"ג בשם הרמב”ן דצ"ל שלח ע"י פלוני עכו"ם והפטר כו'. וכתב בקצה"ח ועיין פ' איזהו נשך דף ע"א ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי כו' ופריק שם בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא ומשני כגון דא"ל הנח ע”ג קרקע והפטר, ומזה מוכח כדעת הרמב"ן דהיכא דישראל אומר לגוי תן לישראל זה לא נפטר מאחריותו דאין שליחות לעכו"ם וה"ל כאילו הוי דעכו”ם, וכן עכו"ם שאמר לישראל תן לישראל זה נמי ה"ל כאילו עדיין ביד ישראל ואעפ"י שצוה לו ליתנו משום דאין שליחות לעכו”ם לא יצא כלל מאחריות הלוה, ומיהו כי א"ל והפטר אינו צ"ל הנח ע"ג קרקע אלא כי אומר תן לזה והפטר נמי מהני וכמ”ש הריטב”א שם, וע"ש בשיטה מקובצת דאפילו מאן דסובר דצריך הנח ע"ג קרקע דוקא היינו משום דאכתי מחזי כרבית ע”ש, אבל כי לא אמר והפטר מבואר שם בסוגיא דהוי רבית תורה וא"כ ה"ה הכא כשישראל אומר שלח ביד עכו"ם לא יצא מאחריות כל שלא אמר והפטר והוא ברור. והנתיבות המשפט כתב על הקצה"ח דדבריו תמוהים להמעין בסוגיא שם.

ולכאורה דברי הקצה"ח ברורים ומבוארים היטיב שהרי אמרינן בסוגיין דאם העמידו אצל נכרי מותר ומקשינן אמאי מותר הלא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא ומשנינן כגון דא"ל הניחו ע”ג קרקע והפטר, ומעיקר דינא שריא גם בלא העמידו ע"ג קרקע אם פטרו וכמו שהביא בשם הריטב”א, א"כ חזינן דאם הוא רק פטור מחובו תו לא הוי רבית משום דהישראל נפטר מחובו להעכו”ם, וא"כ כשמקשה הש"ס וכיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא בע"כ צ"ל שהישראל לא נפטר מחובו כי אם היה נפטר מחובו לא היה רבית וכתירוץ הגמרא, הרי דחזינן דהיכא דצריך לזכות חובו עבור העכו"ם ומכיון דאין שליחות לעכו"ם והעכו"ם לא זכה בו ג"כ לא נפטר מחובו אף שא"ל לתת לישראל השני, א"כ ה"ה אם השליח היה עכו"ם וא"ל הישראל המלוה להלוה לתת להעכו"ם אם לא א"ל הפטר מכיון שאין שליחות לעכו"ם לא זכה העכו"ם השליח עבור המלוה לא נפטר הלוה מחובו כי מה לי אם המשלח הוא עכו"ם או השליח הוא עכו"ם בתרוויהו נתמעט מדין אחד משום דאין שליחות לעכו”ם, ודברי הנה"מ אינם מובנים כלל במה דחה דבריו של הקצה"ח.

אמנם מה שכתב בהקצה"ח דאם העמידו אצל נכרי מכיון דאין שליחות לעכו"ם מבואר שם בסוגיא דהוי רבית תורה אינו מבואר בהדיא בסוגיא דהוי רבית תורה, ואדרבא הרמב"ן בחידושיו שם כתב להדיא איפכא שכתב שם על תירוצו של רבינא דנהי דשליחות לית ליה זכיה מדרבנן מיהו אית ליה והקשה הרמב"ן היאך תועיל הזכיה מדרבנן לבטל איסור רבית תורה ותירץ שם וז"ל ואפשר כיון דזוזי לגוי הוי פרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דלמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי מדרבנן ומפקע מדרבנן, וגם מזה שכתב הרמב"ן דזוזי לגוי הוה פרע משמע שהישראל כבר נפטר מחובו שלו אצל העכו"ם ולכך הישראל השני פורע להגוי, אבל בחדושי הרשב"א כאן משמע דהוא רבית תורה שתירץ על קושית הרמב"ן דהא דמהני זכיה מדרבנן לא פקועי מידי איסור תורה משום דקנין דרבנן מהני לשל תורה שיהיה שלו עי"ש.

נמצא לפי"ז דהוא פלוגתא דרבוותא אם נפטר הישראל מחובו מן התורה בזה שנותן על פי העכו"ם כי לפי מ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן אם אינו אומר הפטר אינו נפטר מחובו מכיון דאין שליחות לעכו"ם, וכן משמע דעת הרשב"א בחדושיו כאן בב"מ ע"א ע"ב דאם העמידו אצל העכו"ם הוי רבית תורה והיינו משום דהישראל אינו נפטר מחיובו דאי נפטר מחיובו הו"ל כאמר הניחו ע"ג קרקע והפטר וכראית הקצה"ח, אבל להרמב"ן בחדושיו כי מן התורה אין כאן רבית מכיון שמשלם זוזי להגוי והיינו משום דהישראל הראשון נפטר מחובו שחייב להעכו"ם וכן הוא שיטת הסמ"ע והש"ך וכמו שהביא הקצה"ח והא דאסור משום רבית אינו אלא מדרבנן משום מראית עין, וגם לשינויא דהש"ס דא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר איכא פלוגתא אי צ"ל והפטר שהשו"ע כאן ביו"ד בסימן קס"ח קס"ט ס"ג לא הזכיר שצ"ל והפטר וכן דקדק כאן בב”י מהרמב”ם והטור, והש"ך בס"ק ז' ובביאור הגר"א כאן חולקים עליו ומצריכים לומר והפטר וס"ל להש"ך דאף דא"ל תנם לפלוני ואפילו ע"י עכו"ם הרי פסק הש"ך בחו"מ סי' קכ"א ס"א דאין צ"ל והפטר מ"מ בהניחם ע"ג קרקע גרע וצ"ל והפטר שאינו נותנם לבן דעת, א”כ הב”י שדקדק מהרמב”ם והטור שאין צ"ל והפטר בהניחם ע"ג קרקע א"כ מכ"ש בתן לפלוני בודאי שאין צ"ל והפטר שהרי אמר לו תנם לבן דעת וא"כ בע"כ הכא בסוגיין דמקשינן איהו ניהו דשקיל מניה רביתא אין כאן איסור תורה כמ"ש הקצה"ח אלא הוא רק מדרבנן מחמת איסור רבית וא"כ להנך רבוותא שאם א"ל תנם לישראל אף שהעכו"ם א"ל ואין שליחות לעכו"ם מ"מ נפטר מחובו א"כ אם הלוה הוא עכו"ם והעמידו אצל ישראל המלוה וא"ל תנם לישראל פלוני כבר נפטר הנכרי מחובו ואף דאין שליחות לעכו"ם.

וא"כ כל זה אינו כתירוצו של רבינו חיים הלוי שתירץ דהא דכתב הרמב"ם דהוי רבית קצוצה בהעמידו אצל הישראל משום דאע"ג דהעכו"ם הוא המלוה מ"מ הישראל הוי ערב קבלן כי בציוויו נותן העכו"ם להישראל השני ולכך הוי רבית קצוצה, אמנם להנך רבוותא שהעכו"ם נפטר מחובו ואין כאן הלואת ישראל מהעכו"ם וממילא אין כאן ערב קבלן של הישראל כי אינו ערב להעכו"ם מכיון שהעכו"ם אינו מלוה ואם היה הישראל זוכה בהמעות אז הוי הוא המלוה אבל כיון שאינו זוכה בהמעות אין כאן לא מלוה עכו"ם מכיון שנפטר מחובו ולא מלוה ישראל כיון שלא זכה במעותיו משום שאין שליחות לעכו"ם וגם אין כאן ערבות של הישראל משום שאין כאן מלוה, ותירוצו של רבינו חיים הלוי יתכן לפי השיטה השניה שבהעמידו אצל עכו"ם לא נפטר הישראל מחובו והוי רבית תורה וה"ה בהעמידו אצל ישראל לא נפטר העכו"ם מחובו והוי העכו"ם המלוה והישראל ערב קבלן וכמ"ש.

והחוות דעת בסי' קס"ח קס"ט סק"ח הקשה על מ"ש הרמ"א ויש מקילין וכתב הש"ך הטעם דאין שליחות לעובד כוכבים וכתב החוות דעת תמיה לי דמה שייך לזה אין שליחות לעובד כוכבים דהא העובד כוכבים ודאי דנפטר מחובו כשאמר לו הישראל תן הלואתי לפלוני דדוקא באמר ליה זרוק ע"ג קרקע צ"ל והפטר אבל בתן לפלוני אצ"ל והפטר כמבואר בסמ"ע סי' ק"ך דאפילו באומר שלח לי חובי ע"י עובד כוכבים וחשיב דלאו בני שליחות נינהו נפטר בחובו כמבואר בח"מ סימן קכ"א וכיון דע"י הישראל הב' פטרו לעובד כוכבים הוי הישראל הב' כערב בשעת מתן מעות כמו בפטרו ע"פ, ובודאי אם אמר אחד לחבירו פטור ללוה שלך ואתחייב אני לך ובעד מה שתמתין לי אתן לך בכל שבוע כך וכך דר"ק הוא וה"נ הוי ממש דכוותיה כיון שעל ידי קציצת הרבית שקצץ עם הישראל הא' צוה להעובד כוכבים ליתן לו דמי חובו ומחמת זה נפטר העובד כוכבים הוי כערב כיון דפוטרו ע"פ ונתחייב ליתן לו בקרן ורבית ואגר נטר הוא כו'. והיינו משום דהחוו"ד אזיל לשיטתיה שכתב בנה"מ ריש סימן קכ"א דאין ראית הקצה"ח ראיה מסוגיין אלא דנפטר מחובו אם א"ל תן לעכו"ם ואף דאין שליחות לעכו"ם וא"כ ה"ה דא"ל להעכו"ם תן לישראל פלוני דנפטר מחובו וכמו שהקשה כאן בחוות דעת, ומ"מ שם בנה"מ שתמה על הקצה"ח ואמר דדבריו תמוהים אינו תמוה כ"כ פירושו של הקצה"ח ואדרבא פירושו יותר מחוור בסוגיא דשמעתתא כי להנה"מ צ"ל דהא דמקשינן בהעמידו אצל נכרי אמאי שרי אינו מדינא כי מדינא באמת שרי שהישראל כבר נפטר מחובו והוא צריך לשלם חובו להעכו"ם מדין ערב בשעת מתן מעות וכמו שכתב בחוות דעת ומנ"ל להש"ס כ"כ פשיטא דזה אסור כדי להקשות.

ובחלקת יואב חיו"ד סי' כ"ה הקשה דברי הנתיבות להדדי כי כאן בחוות דעת כתב כהקצה"ח, ואין דבריו מובנים שהרי דבריו תואמים כאחת והכל שיטה אחת וכמו שנתבאר. עוד כתב שם בחלקת יואב ליישב הא דנפטר בחו"מ סימן קכ"א במצוה לשלוח ע"י העכו"ם בלא והפטר הוא משום כיון דצוה הישראל המלוה לישראל הלוה ליתן החוב להעכו"ם נעשה ישראל שלוחו ליתן א"כ הוי כנטל ונתן ביד וכאילו ישראל המלוה נתן מעות הלוה להעכו"ם ושפיר נפטר הלוה, אבל בש"ס דאיזהו נשך דמיירי שישראל המלוה מצוה להעכו"ם הלוה ליתן או עכו"ם המלוה מצוה לישראל הלוה ליתן וא"כ ליכא משום שליחות שוב צריך לומר והפטר כו'. ואין דבריו מובנים כלל דמה שייך לומר שאם ישראל המלוה מצוה להלוה ליתן הוי הלוה שלוחו והרי הוא ממונו של הלוה והוא בעליו ואיך הוא נעשה בזה שלוחו לתת להעכו"ם שיהיה בזה כאילו המלוה נשא ונתן ביד מעולם לא שמענו שעל ממונו שלו יהיה הוא שלוחו של המלוה והמלוה הוי כנשא ונתן ביד, ובע"כ דפטורו אינו אלא משום שקיים ציוויו ונתן להעכו"ם בציוויו אבל לא מדין שליחות, איברא כי ברש"י דף ע"א ע"ב שכתב ואם העמידו אצל ישראל אסור ואע"פ שקיבלם זה מיד הנכרי משום דנכרי שליח של ישראל ושלוחו של אדם כמותו משמע ג"כ כדברי החלקת יואב דהנכרי שהוא הלוה הוי שליח על מעותיו והוי שלוחו של המלוה, מ"מ גם דברי רש"י צריכין הסבר וכל הראשונים לא פירשו כך אלא דהנכרי הוי משלח עי' תוס' וריטב"א וגם החלקת יואב לא הזכיר כלל דברי רש"י אלו אלא נקט תירוצו לדבר פשוט.

סימן כ"ו

בענין מעותיו של ישראל המופקדים ביד נכרי או איפכא

א) שו"ע סי' קס"ח קס"ט סכ"א מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית ואם היו באחריות ישראל אסור ואם הלוה אותם שלא מדעת ישראל מסתמא הם באחריות עובד כוכבים ושרי (מרדכי וב"י בשם הרשב"א וב"י בשם תלמידי רשב"א)

כתב הש"ך דוקא בעינן שילוה אותם העובד כוכבים מיד הישראל ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יפרעם הוא לישראל כדין כל לוה אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרים ואפילו חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה. וכ"כ הט"ז. ובסכ"ב כתב השו"ע מעותיו של עובד כוכבים מופקדות ביד ישראל אם הם באחריות ישראל אסור להלוותם ברבית. כתב הט"ז בס"ק ל"ג גם כאן צריך להיות האחריות בדרך דלעיל שאם יאבד החוב הוא יפרענו ואם אין האחריות אלא בדרך שומרים מותר. ולכאורה משמע מלשונם של הט"ז והש"ך שכתבו דקבלם באחריות שאם יאבדו החובות יפרעם הוא לישראל כדין כל לוה אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפילו כשואל, שרק קבלת אחריות אם יאבדו קבל עליו ובהא הוה כבר באחריותו, אבל צריך הסבר דמהו זה שכתבו דלא סגי בקבלת אחריות כשואל ואם האחריות היא רק לענין אבידה הלא שואל חייב בכל אונסין שהם וכי איזה חילוק יש בין קבלת אחריות אונסין בין שואל לבין לוה, ואפשר לפרש דהכוונה היא גם לענין אחריות של יוקרא וזולא אם כי לשונם אין משמע כך.

עכ"פ נמצינו למדין מהט"ז שגם לקולא באם מעותיו של עכו"ם מופקדים ביד ישראל כ"ז שלא קבל עליו אחריות שלמה כלוה לא הוי שלו ומותר לו להלוותם ברבית. ויש לדקדק מ"ש מהא דכתוב בסי' קע"ו ס"א דאסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י' דינרין בדינר לחודש והני מילי כששוכר להוציאם אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירם לו בעין מותר. וכתב ע”ז הרמ"א ודוקא שלא קבל עליו רק אחריות גניבה ואבידה אבל אם קבל עליו כל אחריות אסור. ומשמע שם דכל אחריות הכוונה היא בין אחריות דגניבה ואבידה ובין אחריות אונסין והיינו כמו שואל ואע"פ שאינו שוכרם להוציאם מ"מ כיון דהוה באחריותו הוה כאילו הם שלו בתורת הלואה וא"כ הנ"ה עכ"פ לחומרא במעותיו של עכו"ם המופקדים אצל ישראל אם קבל עליו גם אחריות אונסין ליהוי כשלו ויהיה אסור להלותם ברבית ואמאי צריך שיהיה עליו אחריות כמו לוה. ומשמע שיש חילוק לענין שזה שקיבל המעות באחריותו שזה נחשב כהלואה ואסור לו לשלם רבית עבור זה אבל לענין שיהא נחשב כשלו לגמרי שיהיה אסור לו להלותם אח"כ ברבית בהא לא אמרינן דקבלת אחריות משוי כשלו לגמרי אפילו לחומרא, ואם נפרש הא דאסור לשלם לו שכר היכא דהכל הוא באחריותו לא משום דהוי הלואה אלא כיון שכל האחריות על המקבל ואין הנותן נפסד כלום אסור לו לקחת שכר עבור זה ואף דאינו הלואה ממש, עי’ מ”ש בסי’ קע”ו ס”א, ואפשר דאיסורו הוא מדרבנן וא"כ הכא שלו לא הוי בקבלת אחריות לענין שיהיה אסור לו להלותם ברבית דהוי מעות שלו.

כתב הריב"ש בסי' ש"ה דאף לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דאין שליחות לעכו"ם אפילו לחומרא זה רק בגמרא ע"א ע"ב שהמעות היו של כותי ועתה צריך הישראל לזכות בהם בהא אמרינן דאין שליחות לעכו"ם והישראל אינו זוכה בהמעות ולא הוי רבית, אבל בנדון זה שמעותיו של ישראל מופקדים ביד כותי להלוותן להישראל ברבית אע"פ שמיד הכותי מקבלם ישראל הלוה ודאי רבית קצוצה היא דאע"ג דאין שליחות לכותי מכל מקום אינו זוכה במעותיו של ישראל המופקדים אצלו ומבואר הוא בתוספתא כו' וכן נוכל להוכיח כן מההיא דאמרינן אל תקח מאתו אבל אתה נעשה לו ערב ומקשינן בגמרא ערב ממאן כו' אלמא אע"פ שהכותי הלוה מעותיו לישראל הלוה ומידו באו לו כל שנעשה לו ישראל ערב ודניה דכותי דאזיל בתר ערבא תחילה הרי הוא כאילו הלוה אותם לישראל הערב והערב מלוה אותם לישראל הלוה ואסור מדאורייתא כו' ואם כן כ"ש בנידון דידן דהתם היו המעות תחילה של כותי והכותי מלוה אותם ללוה מידו לידו ואעפ"כ שנעשה לו הישראל ערב אמרינן דכיון דדינא דכותי דאזיל בתר ערבא תחילה ולא בתר הלוה ה"ל כאילו הם מעותיו של ערב ואסור מדאורייתא כ"ש בנדון זה שמתחילתן היו המעות של ישראל ובאחריותו הם ואין לכותי בהם כלום עכ"ד. ועי' מחנה אפרים דיני רבית סי' ו' שהביא דברי הריב"ש אלו והקשה מזה על מה שכתב הרמ"א בסי' ק"ס סט"ז בשם רש"י דמותר להלות ברבית ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה והלא אף שאין כאן שליחות מ"מ כיון דהמעות הם באחריות המלוה ושלו הם הו"ל הוא המלוה ואסור וכמו דנכרי באמצע דאסור אף דאין שליחות לנכרי וכמו שהוכיח הריב"ש מהך דערב דאסור כיון שהם באחריות הישראל הערב ואינו שהוא לא הלוה אותם.

ג) ובסימן מ”ב הביא המחנה אפרים דברי המרדכי שכתב דגדול אחד פליג על ר"ת ז"ל במאי דס"ל דאין שליחות לעכו"ם אף לחומרא וראיתו מדתניא בתוספתא עובד כוכבים שמינהו ישראל סנטר או אפוטרופוס אסור ללות ממנו ברבית ולי נראה דיש לדחות בסנטר או אפוטרופוס דבר מפורסם הוא עכ”ל, וכתב עליו המחנה אפרים דמדבריהם אלו נראה דס"ל דר"ת אמרה אף כשאחריות המעות על ישראל ודלא כסברת הריב"ש ז"ל דקאמר דמעותיו של ישראל המופקדים ביד עובד כוכבים ואחריותן על ישראל אף ר"ת מודה דהוי רבית קצוצה וא"כ קשה אמאי לא הקשה אותו גדול על ר"ת מההיא דערב דקי"ל דאסור כו' עכ"ד. והיינו דקשיא ליה להמחנה אפרים על המרדכי קושית הריב"ש עי"ש שנדחק בזה. ואפשר אולי לאמר דס"ל להמרדכי דהא דאמרינן גבי ערב דאי אזיל בתר ערבא אסור אלמא דכל היכא דהוה האחריות ישראל אסור ס"ל להמרדכי דזה אינו אלא היכא שהיתה כאן הלואה שהישראל לוה מהעכו"ם ויש כאן הלואה בהא כיון שהערב קבל עליו אחריות נחשב הוא ללוה והלוה כיון דיש כאן מעשה הלואה מחמת דין ערבות נחשב כאילו הוא הלוה והמלוה, אבל היכא שהעכו"ם הלוה מעותיו של ישראל מכיון שאין שליחות לעכו"ם נמצא דאין כאן מעשה הלואה שהרי העכו"ם לא הלוה עבור עצמו ובשליחות ישראל ג"כ לא הוי כיון דאין שליחות לעכו”ם, מחמת קבלת האחריות בלבד שהמעות הם באחריות הישראל אין הישראל נחשב עבור זאת למלוה שיהיה אסור, וזה ג"כ שיטת רש"י וכמ"ש המל"מ בפ"ה הלכה י"ד דהא דהתיר רש"י ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה כשגם ההלואה היתה ע"י שליח ואם אין כאן הלואה אינו אסור משום שהמעות הם באחריות המשלח וע"י שליח עכו"ם ס"ל לרש"י דמכיון דלחומרא יש שליחות לעכו"ם ואין שליח לדבר עבירה לא אמרינן אצל עכו"ם וכמ"ש הד"מ בסי' קס"ח קס"ט משום שאין העכו"ם מוזהר על רבית לכן אסור בעכו"ם שליח.

סימן כ"ז

בענין פרדיסא [עג.]

שו"ע סי' קע"ג ס"י אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור ויתבשל מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה (ולא דמי לדלועין דלעיל דשרי דאין דרך למכור פירות פרדס בכך) (המ"מ פ"ט מה"מ ונ"י פא"נ) אבל מותר לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחיש הוא ברשות לוקח והמיתה דבר מצוי תמיד.

התוס' בדף ס"ד ע"א ד"ה מה כתבו לחלק בין משכנתא דסורא דשריא לכו"ע ופרדיסא דאסור לרב דשאני משכנתא דסורא שקונה קרקע מעכשיו במעות ושטר לפירותיה אי לא יפדנה הלוה אבל פרדיסא אינו זוכה בשום דבר והוי זוזי הלואה גביה עד הבצירה, והיינו כמו שכתבו שם בסוף הדבור דהתם מיירי בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל וס"ל להתוס' דאם כבר קנה הפירות אין כאן איסור רבית ואגר נטר אלא הויא מכירה, ול"ד לדעלמא היכא שמקדים לו מעות הוי איסור רבית אף אם ישנו בעולם היכא דמחוסר שלוש מלאכות דאינו פוסק עמו אלא כשער הלקוטות כמ"ש התוס' ס"ג ע"ב ד"ה מהו דתימא ולא אמרינן דכיון דקנה את התבואה אין כאן איסור רבית ויכול לפסוק עמו על איזה שער שירצה, משום דמטלטלין אינן נקנין בכסף אלא למי שפרע ולא הוי עדיין קנין גמור משא"כ במחובר לקרקע דנקנה בכסף קנין גמור אין כאן רבית. אמנם רש"י כאן ע"ג ע"א כתב בוסר או סמדר וכ"כ הרא"ש ועי"ש ס"ד ע"א בהגהות הגר"א. והמ"מ כתב בסוף פ"ט ממלוה ולוה דטעמא דאיסור בפרדיסא לפי שבפרדס יש עבודה והרי המוכר חסר בכך ועוד שאין דרך ליקח פירות פרדס קודם שיגמרו כו'. משמע דהוי קנין גמור ואעפ"כ כיון שהמוכר חסר בכך או שאין דרך ליקח פירות פרדס בכך אסור משום רבית, ועי’ מחנה אפרים דיני רבית סי' ל"ג שכתב ג"כ דלרש"י אסור גבי פרדיסא אף שהיה קנין גמור משום שכתב שהיה הפירות סמדר או בוסר ולשיטת רש"י אחר החנטה לא הוי דבר שלא בא לעולם עי"ש מה שכתב בזה.

והכ"מ כתב בפ"ח הלכה ה' גבי פרדיסא נ"ל שיש תקנה לזה שיקנה אילנות הפרדס לפירותיהן של אותה שנה ויחזיק בהם לקנותם מיד. וס"ל להכ"מ דהוא נלמד מהדין של שריגים וזמורות שמוזכר בסי"א וברמב"ם שם הלכה ו' דהנותן מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות לכשיכרתו שהם ביוקר והוא קונה אותם בזול עד שיבשו ויכרתו ה"ז צריך להפך בהם כשהם מחוברים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו. ויש לדקדק שהרי לפי מה שנתבאר להמחנה אפרים דלהרמב"ם מיירי בפרדיסא שקנה הפירות בהיותם סמדר או בוסר ואעפ"כ אסור משום רבית ומ"ש בקנה האילנות לפירותיהן דשרי להכ"מ, ואם נפרש דס”ל להכ”מ כהך פירושאדלהכי אסור בפרדס משום שאין הדרך לקנות בכך פרי הפרדס וא"כ אפשר דקונה האילנות לפירותיהן הוי דרך קנין בכך ושרי.

ועוד נראה דאף דאסור לרש"י ורמב"ם היכא שהיה קנין, ועי’ מה שכתבתי בזה ביאורו בס"ח עפ"י שיטת הריטב”א, מ”מ כל זה היכא שלא היתה בזה מכירה שלמה וגמורה כדרך המוכרים אלא כעין הערמה אבל אם היתה מכירה שלמה כדרך כל המוכרים והלוקחים אין בזה משום רבית לכו"ע, ובזה תתישב הוכחת המהרי"ט ח"א סי' פ' שכתב להוכיח היכא שקנה הסחורה אין בזה משום רבית מהא דפרק הזהב הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק אמר לשלחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מותר ובעי תלמודא להוכיח מכאן דמטבע נקנה בחליפין וכתבו התוס' שם דאף דהוא נותן לו סאה בסאתיים מ"מ כיון דאינו נותן לו אותו מטבע אלא מטבע אחר דמי למקח וממכר ושרי אף שנותן לו יותר וכ"כ הרא"ש וכן פסק השו"ע בסימן קע"ג ס"ו אלמא כל היכא דהוי מכירה גמורה ליתא משום רבית עי"ש במהרי"ט. ולפי מה שנתבאר בפירוש הכ"מ דאין כל המכירות דומות זו לזו דהיכא דהוי מכירה גמורה וכדרך המוכרים לא הוי רבית אלא בכה"ג דמכר הפירות לבד אין לנו לדון ממכירה אחת לחברתה. והחוות דעת כאן בס"ק ט"ו על הך דינא דזמורות כתב הא דלא מהני כן בפרדס דס"י להפוך בהן להיות כקונה אילן לפירותיו נראה דבדבר שהמוכר חסר בו במה שמשהא אצלו לא מהני זה כו' עי"ש, ותימא עליו מהכס”מ שכתב להדיא להיתירא גם גבי פרדס, ועי' ביד אברהם שהביא דברי הכ"מ והוכיח כדבריו ממה שכתבו התוס' ס"ד ע"א דלהכי שרי במשכנתא דסורא כיון שמחזיק בגוף הקרקע וא”כ ה”נ בפרדיסא שרי, ולפי מה שנתבאר להתוס' פשיטא דשרי וכל השקלא וטריא היא אליבא דהרמב"ם וזהו חידושו של הכ"מ ואין מהתוס' ראיה וגם החוות דעת יודה דלהתוס' שרי.

סימן כ"ח

בענין היתר פסיקה. ובדין פסיקה על יותר מהמעות שנתן [סג: עב:]

שו"ע סי' קע"ה ס"א אין פוסקין על הפירות על שער של עיירות מפני שאינו קבוע אבל פוסקין על שער שבמדינה שהוא קבוע ומשיצא השער של מדינה מותר להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו אותם פירות כל השנה כשיעור מעותיו כפי אותו השער אפילו אם יתייקרו ואפילו אם אין למוכר פירות. הגה וי"א דפוסקין על שער של עיירות (תוס' והרא"ש וטור והגהות אשר"י) ויש להקל באיסור דרבנן. (צ"ע)

עיין שער דעה שהאריך כאן למאד בהנך טעמי דפוסקין על השער אע"פ שאין לו דרבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו משום דא"ל מאי אהנית לי אלו הוה לי זוזאי הוה זבנינא בהיני ושילי ואילו התוס' כתבו הטעם משום דקנה אותם למי שפרע וכן רש"י כתב משום שהמוכר יכול לקנותם, ועיין מה שכתבתי לעיל ס”ו בשם הריטב”א כאן דאיצטריך לשני הטעמים כדי שגם אצל המוכר וגם אצל הלוקח לא יהא רבית, והשער דעה האריך כאן ומסיק דהוא פלוגתא דאמוראי, דרבה ורב יוסף אמרו הך טעמא ורבא ס"ל כטעמו של רש”י ותוס’, וכן הוא בסוגיא ע"ב ע"ב דלהכי בעינן שיכול ללות אצל לקוט חבריה ובעה"ב דזילא ביה מילתא למיזף מלקוט אסור ואילו לטעמייהו דרבה ורב יוסף הוא משום שהלוקח יכול לקנות, ומסיק בזה לדקדק על המחבר במה שכתב כשיעור מעותיו משמע דיותר משיעור מעותיו אסור לפסוק. וצ"ע טובא בזה דאי הוה אמרינן טעמא דיצא השער פוסקין משום דהלוקח מצי אמר מאי אהנית לי אי הוי לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ושילי בזולא ומשהה להו עד שעת היוקר נימא דביותר משיעור מעותיו אסור לפסוק דלא שייך לומר אי הוה לי זוזי הוה מזבנינא בזולא דאולי לא היה מזדמן לו לקנות בפחות משיעור מעותיו ועכשיו בשביל שהקדים לו קצת המעות נותן לו המוכר פירות יותר משיעור מעותיו והוה רבית, אבל אי אמרינן טעמא דיצא השער דפוסקין כיון דיצא השער הוי כיש לו כיון שמצוי לקנות נראה דאף ביותר משיעור מעותיו הוי כיש לו ומותר לפסוק וכן בלא יצא השער ויש לו פירות כנגד המעות שנותן לו מותר לפסוק ביותר ממה שנותן לו מעות אף שאין לו כ"כ פירות יותר מן המעות שנותן לו וליכא למימר כיון דטעמא כו' זה ליתא דמ"מ אין שייך רבית בזה כיון דטעמא דיש לו מותר דכיון דקאי במי שפרע הן נקנים להלוקח וברשותו אייקר, וכן יצא השער ואין לו חשיב כיש לו כיון דמצי לקנות בעד המעות שקיבל א"כ אף שפוסק יותר מן המעות שנותן הוי קניה גמורה ומותר ביצא השער ואין לו וכן בלא יצא השער ויש לו דברשותו אייקר א"כ שוב לא שייך לומר נגד המותר דהוי אגר נטר ורבית כיון שאין נותן לו מעות על המותר ובמה שנתן לו מעות הרי נקנים לו הפירות מיד וברשותו אייקר ולאו הלואה היא אלא קנין גמור ולא שייך שם רבית על המותר כיון שאינו נותן לו מעות כלל וא"כ אף שנותן לו פירות יותר כשער הזול ליכא עליו שם רבית כלל וחייב ליתן לו כו'.

והביא שם השער דעה ראיה לדבריו מהתוס' בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב ד"ה לספק סלתות שהקשו שם על הא דמוקי ר' אושעיא דהמקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו מג' מספק מד' מג' ועמדו מד' מספק מד' שיד הקדש על העליונה והקשו התוס' שם דהיכי מיירי אי ביצא השער או לא יצא ויש לו א"כ אף בהדיוט נמי שרי ואי דלא יצא השער וגם אין לו א"כ על מה מחלל מעות הקדש דהא אין לו על מה לחול ע"ש מה שנדחקו לתרץ בזה. ואי אמרת דבלא יצא השער ויש לו אסור לפסוק על מה שאין לו אף פסיקה בלא מעות א"כ מאי קושיא דלמא מיירי דנגד המעות של הקדש שנותן לו יש לו להמספק סלתות אלא שפוסק עמו בלא מעות סלתות יותר ממה שאין לו דבכה"ג בהדיוט אסור דבשביל קצת מעות שנותן לו מקודם נותן לו פירות כשער הזול מה שלא היה לו בשעת הפסיקה אבל בהקדש בכה"ג מותר לפסוק דנגד המעות שנותן לו הרי יש לו סלתות ויש להקדש על מה לחול ועל מותר הפסיקה מה שאין לו כיון דאין רבית להקדש א"כ הערבון קונה כנגד כולו כיון דיד הקדש על העליונה, אלא ודאי דבכה"ג אף בהדיוט שרי דכיון דמה שיש לו נקנה מיד לא שייך על המותר שם רבית כיון שלא נתן לו מעות יותר, וא"כ ה"ה ביצא השער כיון דחשיב כיש לו מותר לפסוק אף ביותר משיעור מעותיו כו'. והאבני נזר בסימן רי"ד חלק על השער דעה והכריע כהשו"ע דאסור לקבל רק כפי שיעור מעותיו אף לפי הטעם דיצא השער חשיב כיש לו דביש לו מקצת חטים כנגד מעותיו נמי אסור כיון דקי"ל כנגד כולו הוא קונה דחשיב מקצת דמים של כל המקח וא"כ הא לא נתן כל דמי החטים שיש לו דא"כ לא היה נשאר דמים על מותר החיטין אלא שנתן מקצת דמי החיטין שיש לו לפי חשבון ומותר דמים על החיטין שאין לו והוי הלואה עי"ש מה שהאריך בזה.

וכפי מה שנראה בפשטות דברי השער דעה אינם מובנים אף אם ננקוט כפירושו שהכסף שנתן נתן עבור החטים שיש לו והשאר לא נתן עליהם דמים ולא נפרש כאבני נזר דיש כאן מקצת דמים על הכל דהוי הלואה, דמה שכתב השער דעה דכפי סכום מעותיו שנתן הרי קנה כנגדם בין היכא שיצא השער ובין היכא שיש לו ועל השאר אין כאן הקדמת מעות צ”ב, דלא מיבעא אם נפרש כמ"ש המחנה אפרים בשיטת רש"י ורמב"ם דאף היכא דהוי קנין גמור ג"כ שייך אגר נטר עי' מחנה אפרים דיני רבית סי' ל"ג ועי’ מה שכתבתי בס”ח ובסכ”ז א"כ פשיטא דהכא אין לומר כסברת השער דעה דיש כאן קנין כפי מעותיו דמ"מ עבור מה שמקדים לו מעותיו נותן לו יותר פירות ואף ששאר הפירות שפוסק עמו יוקרו אח"כ מ"מ יתן לו כפי שער של עכשיו, אלא אף אם ננקוט כשיטת התוס' דהיכא דהוי קנין גמור אין כאן משום לתא דרבית ג"כ צ"ע דברי השער דעה דלא מיבעי היכא דיצא השער ואין לו דאף דכתבו התוס' והרמב"ם דהטעם משום שקנה למי שפרע מ"מ הרי לא הוי מכירה גמורה וכבר זכה בהפירות שהרי אינו נותן לו אח"כ אותן הפירות וגם אסור לפסוק פחות מהשער ואי הוי מכירה גמורה יהיה מותר כמו בהנך קיראה ס"ג ע"ב, ובע"כ דהך קבלת מי שפרע אינו אלא לענין היתר פסיקה וכמו שכתבו התוס' דף ס"ג ע"א ד"ה כשמשך דאף אם משך לא הוי שלו ממש, וא"כ אמתי אמרינן דהוי היתר פסיקה היכא שנותן לו פירות כשיעור מעותיו דהוי כאילו קנוי לו מחמת מי שפרע אבל אם נותן לו קצת מעות לא אמרינן דכנגד מעותיו קנוי לו וכנגד השאר לא נתן לו דמים כיון דגם כנגד מעותיו אין כאן קנין ממש אלא היתר פסיקה, היכא דאינו נותן לו כל מעותיו אין כאן היתר פסיקה דאם פוסק לו יותר משיעור מעותיו אינו נראה כמכר אלא כהלואת מקצת דמים ע"מ שיתן לו פירות בשער הזול של עכשיו, ואין להקשות דאיך אפשר דהכא דנותן לו פחות כסף יהיה אסור משום רבית יותר ממה שנותן לו יותר כסף דהיכא דאינו נותן לו מעות כפי כל המקח אינו נראה כמקח אלא כהלואה כיון דקנין גמור אין כאן אלא היתר פסיקה.

וגם בהיכא שיש לו דמותר אף בלא יצא השער ג"כ אין לומר דהוי קנין גמור שהרי אינו נותן לו אח"כ אותן הפירות ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקה וכמו שכתבו התוס' ס"ד ע"ב ד"ה האי וכן מוכח בהא דאמר רב דף ע"ד ע"א דמחוסר שלש אינו פוסק וכן נפסק בשו"ע סי' קע"ה וכן פסקו כל הפוסקים, ואי נימא דהיכא דיש לו דהוי קנין גמור א"כ מה איכפת לן אם מחוסר שלש או ארבעה הרי כבר קנה הפירות והוי שלו ממש ובע"כ דלא הוי שלו אלא לענין היתר פסיקה, ולכן צריך לפסוק כשער הלקוטות לשיטת תוס' ורא"ש והטור ואינו יכול לפסוק כאיזה שער שירצה משום דלא הוי מכירה גמורה.

ובזה ג"כ אפשר לבאר הא דתניא ע"ב ע"ב היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן ופרש"י דהא דחדשים מארבע משום דלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתיבשו כל צרכם לפיכך אין פוסק עליהן לקבל עליהן ארבע סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן. וצ"ע דמאי קמ"ל הרי אם פוסק על החדשות מארבע היינו שפסק לתת לו ארבע סאין חדשות וכשמתיבשות נעשו אלו ארבעה החדשות שלש ישנות מחמת שנצטמקו בעבור היובש וא"כ איך יפסקו עמו לתת לו אח"כ ארבע ישנות כי הרי זה שנותן לו יותר מחמשה חדשות לסלע והשער הוא ארבעה לסלע אבל כיון שאין כאן קנין גמור שנקנו לו בארבע סאין אלא שיש כאן היתר פסיקה אבל בעיקר דינו אינו אלא חוב שנתחייב לו ארבע סאין, ואם כן אפשר היה לומר כיון שנתחייב לו ארבעה סאין ואם אח"כ נצטמקו החטים צריך לשלם לו חובו שנתחייב לו ארבעה סאים, ואף שאלו ארבעה היו מקודם חמישה ויותר משום שלא היה קנין מסוים על ארבעה אלא חוב של ארבעה וצריך לשלם לו ארבעה אף שנתיבשו ויש כאן יותר מארבעה חדשות קמ"ל דאסור לפסוק על כך דסו"ס יש לו כאן ריוח והוי רבית אף דמדינא לא הוי כנותן לו יותר.

ולפי מה שנתפרש דגם היכא שיש לו לא הוי קנין גמור אלא רק היתר פסיקה א"כ גם בכאן אמרינן דאם לא נתן לו מעות כשיעור הפירות דאסור לו לפסוק יותר משיעור מעותיו כיון דאין כאן קנין גמור א"כ מחזי כאן כהלואה שמקדים לו מעות ועבור זה יתן לו אח"כ פירות כשער הזול דמשום שאין נותן לו מעות כשיעור הפירות אינו נראה כמכר. והשער דעה הביא שם תשובת הגאון מוהר"ר יצחק הלוי אחי הט"ז שכתב דמחליף דינר בדינר וטריסית ויש לו דמותר כדאיתא בסי' קע"ג ס"ו דמסתברא דא"צ שיהיה בידו גם ההעדפה דהיינו הטריסית ואי יהיב הטריסית אין בו משום אגר נטר, והוכיח מזה השער דעה כדברו. ואינו ראיה דשם גבי דינר וטריסית בע"כ הא דשרו משום דיש כאן קנין גמור דאי לא"ה הרי הוי רבית קצוצה וכמו שכתבו התוס' בפרק הזהב דף מ"ו ע"א ד"ה נעשה, ומשו"ה הוכיח הש"ס מכאן דמטבע נקנה בחליפין ואי הוי קנין גמור שרי וכ"מ בחדושי רע"א בסי' קע"ג ס"ו דמה שהביא שם תשובת מהר"י הלוי בזה דמה שיש לו הוי קנין גמור, משא"כ בזה היכא שפוסק על הפירות שיש לו דלא הוי קנין גמור אלא לענין היתר פסיקה לא אמרינן דקנה כנגד מעותיו והשאר שרי.

ובזה ג"כ נדחית ראית השער דעה דאי נימא דיותר משיעור מעותיו אסור א"כ אפשר לאשכוחי רבית דשרי בהקדש בכה"ג דגבי הדיוט אסור לפסוק יותר משיעור מעותיו ובהקדש כה"ג שרי ומעות ההקדש מתחללים כנגד המעות הרי יש לו פירות ויש להקדש על מה לחול, ולפי מה שנתבאר דאף היכא דיש לו מ"מ אינו נותן לו אותם הפירות עצמם ויכול להוציאם ולתת לו אחרים וא"כ א"א להיות בהקדש כה"ג שהרי אינו מחלל מעות ההקדש על הפירות שהרי מוציא את הפירות ונותן לו אחרים ואיך יתכן שנתחלל מעות הקדש עליהם דא"כ איך מוציאם ואם תאמר דהכא מיירי בגוונא שלא יוציא את הפירות האלו ויתן לו אותן בעצמן אה"נ דבכה"ג גם בהדיוט שרי כי אסור היכא דהוי הפסיקה על סתם פירות שיש לו דיכול להוציאם ולתת לו אחרים ובכה"ג לא מצי לאשכוחי בהקדש, ומש"כ התוס' בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב תימא היכי מיירי אי יצא השער או לא יצא השער ויש לו א"כ בהדיוט נמי שרי ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל מעות הקדש כו', משמע דהיכא דיצא השער או היכא שיש לו א"ש דמתחלל מעות ההקדש על התבואה ולא אמרינן דאינו מתחלל כיון דהלה מוציאם אפשר לומר דלרווחא דמלתא כתבו דאף את"ל דאינו יכול להוציאם מ"מ אי אפשר לאוקמי בכה"ג דגם בהדיוט שרי בכה"ג, אבל באמת בלא"ה א"א לאוקמי בסתם יצא השער או ביש לו משום דאין ההקדש מתחלל על אלו הפירות משום שהמוכר יכול להוציאם ולתת לו אחרים וכש"נ.

סימן כ"ט

בענין פוסק עמו על שער הגבוה [עב:]

שו"ע סי' קע"ה ס"ז כיון שנקבע השער מותר לפסוק על שער הגבוה כיצד היו החטים נמכרות ד' סאין בסלע ופסק עמו שיתן לו החטין כשער הזול אם עמדו אח"כ עשר סאין בסלע נותן לו עשר סאין בסלע נתן לו המעות סתם ולא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוים כשנתן לו המעות ומי שחזר מקבל מי שפרע ואם היה שליח לאחרים אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר דמים ואין השליח ולא המשלח מקבלים מי שפרע.

לשונו של המחבר הוא לשונו של הרמב"ם בפ"ט הלכה ה'. ובמתניתין ע"ב ע"ב תנן בסיפא דמתניתין ופוסק עמו בשער הגבוה וברישא תנן תרי דיני חדא דיצא השער פוסקין ואידך אם היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו, והיינו כיש לו. והפנ"י שם הקשה על שיטת רש"י דס"ל דהיכא דהיה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על איזה שער שירצה א"כ מאי קמ"ל מתניתין דפוסק עמו על שער הגבוה, וכן הקשה לתוס' והרא"ש דאסור לפסוק עמו אלא כשער הלקוטות איך מותר לפסוק עמו בשער הגבוה, וקושיתו על התוס' והרא”ש יש ליישב דאף שצריך לפסוק כשער הלקוטות לא על איזה שער שירצה מ”מ כשער הגבוה מותר לפסוק, וכתב הפנ"י דאפשר דהא דפוסק עמו על שער הגבוה לא קאי אלא ארישא דיצא השער וכ"כ התוי"ט, אמנם רש"י ע"ד ע"ב כתב ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתני' קאי שצריך לפסוק עמו כו'. הרי כתב להדיא דקאי אכולה מתני' גם ביש לו. וא"כ צ"ע קושית הפנ"י כיון דלרש"י מותר לפסוק עמו באיזה שער שירצה א"ה מה קמ"ל דפוסק עמו כשער הגבוה, וגם במתני' כתב רש"י ופוסק עמו כשער הגבוה אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תתן לי כשער הזול משמע ג"כ דקאי איצא השער.

אבל באמת לא קשיא מידי דבאמת קאי אכולה מתניתין אלא דבהך דינא דפוסק עמו כשער הגבוה נאמר תרי דיני חדא לענין איסור רבית דמותר לפסוק עמו כשער הגבוה ולא הוי רבית ואידך לענין דיני ממונות דצריך לפסוק עמו כשער הגבוה ואי לא פסק עמו יתן לו כשער היוקר לאפוקי מר' יהודה דס"ל דיכול לומר לו או תן לי כזה או תן לי מעותי, ומדויק היטב לשון רש"י דבמתני' פרש"י לענין היתר פסיקה דיכול לפסוק עמו כשער הגבוה אהא כתב שפיר רש"י אם יפחות השער דקאי איצא השער דאי ביש לו פשיטא דשרי שהרי יכול לפסוק כשער שירצה וכקושית הפנ"י, אבל בדף ע"ד ע"ב בגמרא שם קאי רש"י אמחלוקת רבנן ור' יהודה אי צריך לפסוק כשער הגבוה ע"ז כתב רש"י אכולה מתני' קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער ויגבה שער הפירות שיתנו יותר בסלע שיתן לו כשער הזול ואם לא פסק כן יקבל על כרחו כשער שפסק משום דהכא כתב רש"י שצריך לפסוק היינו דאי לא יפסוק לא יקבל כשער הזול אהאי קאי אכולה מתני' גם היכא דיש לו דצריך לפסוק דאי לא ייקח כשער היוקר שפסק עמו.

והרמב"ם בפ"ט הלכה א' והמחבר בס"ד שכתבו דאם היה לו למוכר מאותו המין אע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו דמותר לפסוק עליו סתמו דבריהם ולא הזכירו אם ס"ל כרש"י דיכול לפסוק על איזה שער שירצה או כהתוס' והרא"ש והטור דדוקא בשער הלקוטות [והחכמת אדם בכלל קמ"א (אות ג') כתב וז"ל בד"א דאין פוסקים עד שיצא השער כו' אבל אם יש למוכר אותו הסחורה יכול לפסוק עמו אפילו בזול גדול ודוקא כשכבר נגמר קצת מלאכתו אפילו חסר עוד בו כו' עכ"ד. משמע מלשונו שפסק כרש"י דיכול לפסוק כמו שירצה וכן משמע שם ממסקנתו בטעם הדבר] ואם נפרש דס"ל כשיטת רש"י א"ש שכתבו כאן כיון שנקבע השער מותר לפסוק על שער הגבוה ולא הזכירו בדברייהם מה דינו היכא שיש לו כיון שמותר לו לפסוק באיזה שער שירצה אינך יכול לומר דמותר לפסוק עמו כשער הגבוה, אבל אם נפרש דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דאינו יכול לפסוק אלא כשער הלקוטות היה עליהם להזכיר מה דינו אם מותר לפסוק כשער הגבוה ויהיה מכאן ראיה להתוי"ט והפנ"י דלכו"ע דוקא ארישא קאי ביצא השער ובשטמ"ק כתב בשם הריטב"א דקאי אתרוויהו.

סימן ל'

בענין רבית בעושה מלאכה עבור המלוה (בעיסקא ובהלויני ואדבר עליך לשלטון)

שו"ע סי' קע"ז ס"א אין מקבלין צאן ברזל מישראל דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגיזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתיים כמו שהיתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה"ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד לפיכך אם קיבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי הן ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה וכן הדין במקבל עליו סחורה בענין זה. הגה,. וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל אין כאן הלואה כלל ואפילו קיבל עליו כל האחריות שרי דהא מותר לש"ח לקבל עליו להיות כשואל. (ב"י ובעל התרומה בשם חכמי לוניל והר"ן בתשובה)

כתב הש"ך בסק"א ותוספות בשם ר"ת מפרשים דהיינו שפוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקיבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח ובין לא יהיה שם שבח דחשבינן ליה כאילו יצאה מרשות בעלים והוי רבית קצוצה וכתב ב"י דכו"ע מודים בזה לדינא עכ"ל. אבל להמחבר דהוא פירושו של רש"י והרמב"ם אינו אלא מדרבנן כש"כ התוס' להדיא דף ע' ע"ב משום דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכ"כ הרמב"ם בפ"ח הלכה י"ד. והרמב"ן בחדושיו ע' ע"א בהא דאמרינן דמעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד הקשה ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקבל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה ה"ל רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל וי"ל כיון דלא יהיב ליה אלא מינייהו בהו לאו רבית דאורייתא הוא א"נ זוזי פקדון נינהו בעסק ואחריותייהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא הוא אלא מינייהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צ"ב ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור עכ"ל. משמע מלשונו של הרמב"ן דלתירוץ הראשון הוי כהלואה ואעפ"כ לא הויא רבית דאורייתא כיון דלא יהיב ליה אלא מינייהו בהו לאו רבית דאורייתא נינהו. וצריך הסבר דהרי כיון דהוי הלואה א"כ המעות כבר הן של המקבל כיון דמלוה להוצאה ניתנה א"כ מה שייך כאן למימר כיון דלא יהיב ליה אלא מנייהו בהו שהרי הם עצמם אינם של הנותן אלא של המקבל ואמאי לא יהיו רבית, ונצטרך לפרש בדברי הרמב"ן דענין רבית שאסרה תורה הוא משום מרבה הונו בנשך ותרבית וכאן כיון שמעצמו נתרבה הכסף שלו ואף שאין זה שלו ממש כיון שהלוהו מ"מ לענין ריבוי הונו אין זה נחשב לריבוי הונו שלא נתרבה ממקום אחר וזה לא אסרה תורה, עי' מה שכתבתי בענין זה בסברת הריב”ש בס”א.

ותירוצו השני של הרמב"ן ג"כ צריך הסבר דמה שכתב דזוזי פקדון נינהו בעסק כו' ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא נינהו אלא מנייהו דמי לפקדון שקבלו עליו צ"ב ומדרבנן הוא כו'. וצריך ביאור דאי אמרת דזוזי פקדון ואחריותו אינו אלא כש"ח שקיבל עליו להיות כשואל א"כ מה איכפת לן אי יהיב מעלמא וכי ש"ח שקיבל עליו להיות כשואל משלם מינייהו הרי אינו משתמש בהם אלא מעלמא משלם א"כ מה איכפת לן הכא אי משלם מעלמא, וצריך לפרש כוונתו עפ"י מה שכתבו התוס' ע' ע"ב בשם ר"ת לפרש דמתני' דהכא איירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה בין לא יהיה שם שבח והיינו רבית קצוצה ומשום הכי פריך ממתני' דהכא אמתני' דבכורות דכיון דחשיב ליה רבית דאורייתא א"כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה אבל לפרש"י דנותן לו הריוח מניה וביה לא הוה פריך אמתני' דבכורות משום דעדיין קיימא ברשותיה דנכרי מדינא ולכך פטור מן הבכורה. ועי' מהרש"א שהקשה לפירוש ר"ת דמה פריך הש"ס ממתני' דבכורות נימא דמתני' איירי בלא קצץ לו השבח אלא בחולקין השבח דלא הוי אלא רבית דרבנן ולכך לא יצאה מרשות בעלים לגמרי, אלמא דהא דלר"ת הוה רבית דאורייתא ולרש"י לא הוי אלא דרבנן לא משום דלרש"י לא הוה רבית ודאי והוה כמו כרם דאית ביה תיוהא דשמא לא יהא שבח ולר"ת בודאי דאיכא שבח דקצץ ליה בכל אופן שיהיה שיתן לו שכר, דאי הכי אין לו שייכות לבכורה לענין יציאה מרשות בעלים דלר"ת יצאה מרשות בעלים ולרש”י לא יצאה, אלא דהפירוש הוא דלרש"י כיון דאינו נותן לו אלא מניה וביה אמרינן דלא יצאה עדיין מרשותו אבל לר"ת דנותן לו שכר קצוב בכל ענין כבר יצאה מרשותו והוי מלוה וכן צריכה להיות חייבת בבכורה. הכי נפרש ג"כ בתירוצו השני של הרמב"ן דאי יהיב ליה מניה וביה לא הוי אלא פקדון אבל אי יהיב ליה מעלמא הוי הלואה ולגמרי יצאה מרשותו והויא רבית. וכן ג"כ נראה תירוצו של הרשב"א שתירץ ואפ"ה אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עיסקא דהא מניה וביה יהיב ליה וכי יהיב ליה לאעסוקי ביה ואי בעי למשיתי ביה שכרא מרי עיסקא מעכב על ידיה ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו משמע דמשום דיהיב ליה מניה וביה עדיין לא יצאה מרשותו וככל הראיות שהביא דמרי עיסקא מעכב על ידיה.

אבל מה שיש לעיין בדבר אמאי לא יהא רבית דאורייתא להתירוץ הראשון של הרמב"ן דהויא הלואה וכן בכל פלגא מלוה ופלגא פקדון דלא הויא אלא דרבנן לכו"ע כמבואר בהרא"ש דלהכי סגי בדבר מועט שנותן לו כפועל כטל משום דהויא אבק רבית עי' רא"ש סי' ל"ט וכן מבואר בכל המפרשים דלא הויא אלא אבק רבית, והיינו משום דאין ברור שיהא כאן ריוח וגם אינו נותן לו אלא מניה וביה ואמאי לא יהא רבית מה שעובד בהפלגא מלוה שלו ומה לי אם יהא ריוח או לא יהא ריוח סו"ס הוא עובד בזה ואם היה שוכר פועל היה נותן לו שכר ואמאי לא יהא בזה רבית קצוצה. ועי' בסי' קע"ו ס"ז שכתב השו"ע אסור לומר לאדם עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתיים ומקורו ממתני' ע"ה ע"א כמו שציין הבאר הגולה דלא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך כו', ולא מוזכר בהמחבר אם הוא רבית דאורייתא או דרבנן ובפשטות מלשונו משמע דלא הוי אלא דרבנן איסור בעלמא, ובשלמא במתני' אפשר לומר דלא הוי אלא מדרבנן כש"כ רש"י שם דפעמים שזו קשה מזו וכיון דלא הוי אלא פעמים ופעמים הוא להיפך ולא הוי רבית קצוצה אבל השו"ע שכתב דהיום המלאכה שוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתיים משמע דקצוב הדבר צריך להיות רבית דאורייתא.

ומה שנראה בזה דעצם הפעולה מה שעובד בשבילו לא הויא רבית דאורייתא כי רק השבח שהוא נותן לו בהא הוי רבית דאורייתא שמקבל יותר ממה שהיה לו ומתרבה הונו עי"ז בנשך ותרבית הא אסרה תורה אבל עצם הפעולה אם אין בזה שבח אין זה אלא מניעת הפסד שהיה לו לשכור פועל בזה לא הוי רבית דאורייתא וכן כתבתי לעיל סי' ק"ס סכ"א להוכיח מהאבני מילואים, וכן הוא בריטב"א קידושין ו' ע"ב שתירץ קושית התוס' שהקשו על פרש"י בארווח לה זימנא דאמאי לא הויא רבית קצוצה בזה שמתקדשת לו תירץ הריטב"א וז"ל ואיכא למימר דאגר נטר לא מתסר אלא בשנותן הלוה להמלוה ממון זו אינה נותנת לו ממון ואם מפני שמקנה עצמה לו הרי הוא קונה אדון לעצמו עכ"ד. תירץ בזה הריטב"א שאינו נחשב לרבית מה שהוא מקבל אשה משום שהרי הוא קונה אדון לעצמו, אבל בזה שהקשו התוס' שהרי הוא מרויח שוה פרוטה שאינו צריך לקדשה בזה לא תירץ, ובע"כ דצ"ל דזה לא הוי רבית משום דאין זה אלא מניעת הפסד שאינו צריך להוציא פרוטה וה"נ בכל פעולה שאינו נותן לו שבח הניכר אלא שעובד בשבילו ועי"ז אינו צריך לשכור פועל לא הויא רבית קצוצה, ואפשר דטעמו משום דלא הוה רבית הבאה מלוה למלוה כיון דאין נותן לו דבר המסוים.

וראיה לדבר מצאתי במחנה אפרים דיני רבית סי' ט' שנסתפק באומר לחבירו דבר עלי לשלטון ואלוה לך מעות אם יש בה משום רבית או לא והוכיח מהא דגרסינן בפרק הרבית דף ס"ג מ"ט אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק כו' ופריך והא בעי למיתב זוזי לספסירא ומשני דיהיב ליה ודקדק הריטב"א ז"ל שכל שהמלוה מרויח בסיבתו של לוה אע"פ שאין הלוה נחסר כלום הרי זה אסור הלכך האומר לחבירו דבר עלי לשלטון ואלוה לך הרי זה רבית קצוצה אם הוא דבר שנוטלין שכר, וכתב עליו המחנה אפרים ולע"ד נראה דלאו כולי עלמא מודו בהאי סברא שהרי בפ"ק דקידושין אמרינן המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת כו' ופרש"י ז"ל ולא הוי רבית גמור כו' נראה מדבריו דאע"פ דמטיא ליה הנאה להמלוה בסיבת הלוה שהרי קנה אותה לאשה והוי מידי דשקלי עליה שכר מיהו כיון דאין האשה נחסרה כלום מממונא לא חשיב נשך איברא דראיתי לריטב"א שם שתירצו לפי שיטתו וז"ל דאגר נטר כו' ותמוהים הם אצלי דאדרבא איפכא אשכחן דגבי מודר הנאה מחברו אמרו דאסור לו להשיא את ביתו משום דהוי כמוסר לו שפחה לשמשו כו' אבל כל הראשונים כולם פה אחד פירשוה לשמעתין כפירוש רש"י ז"ל ולא חששו למה שהקשו התוס' לאמר דהוי רבית גמור דנהי דלדידיה קא משתרשי ליה שהיה צריך לתת פרוטה בקידושיה והשתא לא יהיב ליה כלום מ"מ אין האשה חסרה כלום מממונא דלא שקיל מניה כלום וממילא קא משתרשי ליה וכיון דהיא לא נחסרה כלום לא הוי רבית גמור דלא מצינו תרבית בלא נשך.

חזינן מכל השקלא וטריא של המחנה אפרים וכן מהריטב"א שהביא המחנה אפרים שדנו בהאומר אדבר עליך לשלטון אי הוי רבית קצוצה מכיון שבסיבת הלוה מרויח המלוה והוי כמו ההיא דלא בעי למיתב זוזי לספסירא או דלא הוי רבית משום דאין הלוה נחסר כלום ולא הוי רבית משום דלא מצינו תרבית בלא נשך, ואמאי לא יהא כאן רבית מחמת הפעולה שעובד בשבילו שמדבר לשלטון עליו, ומשמע דכל פעולה שעובד בשביל המלוה אינה נחשבת לרבית אלא אם הוא נותן לו שבח ומשביח את ממונו והכא אף שמרויח הוא עי"ז שהוא מדבר עליו לשלטון מ"מ אין זה בא ישר מהפעולה עצמה ולא הוי אלא גרמא והוי כמו שמרויח בסיבתו. ולבסוף כתב המחנה אפרים דאיכא למימר דכו"ע יודו לסברת הריטב"א דהאומר לחברו הריני מלוה לך ודבר עלי לשלטון דהוי רבית קצוצה כיון שהוא דבר שנותנים עליו שכר והשתא שביק ליה שכרו בשכר ההלואה חשיב כאילו יהיב ליה פרוטה ממש כו', והיינו ג”כ משום שמה שיש לו שבח והוא עובד בשבילו נחשב כאילו הוא נותן לו את השבח אבל בעלמא היכא דליכא שבחא אלא פעולה לחודא לא הוי רבית, וא"כ א"ש גבי עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון דלא הוי אלא אבק רבית ואף שהוא עובד בשבילו מ"מ כיון דהשבח אינו נחשב לרבית קצוצה משום דיהיב ליה מניה וביה א"כ משום דאינו ברור שיהיה שבח הפעולה עצמה אינה נחשבת לרבית כמ"ש, וא"כ בהך דסי' קע"ו ס"ז דא"ל ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתיים אם השבח של השתיים יהא ניכר הרי הוא נותן לו יותר והוי רבית קצוצה אבל אם רק הפעולה גרידא תהיה ששויה שתיים לא הוי רבית קצוצה אלא אבק רבית שבסבת הלוה המלוה מרויח שאינו צריך להוציא כסף עבור שכר פעולה ועי' מ"ש בזה לענין המחנה אפרים סי' קע"ה ס"ה.

סימן ל"א

בענין שכר פועל בטל בעיסקא [סח.]

שו"ע סי' קע"ז סב"ג הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי האחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך לו ליתן שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א"ל כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה ואם היה המתעסק אריסו והיה לו עסק אחר אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל שהאריס משועבד הוא לבעל השדה. הגה וצריך להיות כל אחריות פלגא הפקדון על הנותן אפילו אחריות דאונסין (טור ופוסקים בשם ר"י) ודלא כיש מקילין ומתירין במקצת אחריות. (ריב"ן) במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו בדבר ידוע ואפילו בדינר מותר. הגה וכל זה כשאחד נותן המעות אבל אם כל אחד נותן מעות אפילו א' מתעסק לבד אין כאן עיסקא אלא הוי כשותפות בעלמא. (בית יוסף בשם רי"ף וסמ"ג)

עי' ש"ך סק"ה שכתב על הך דכפועל בטל ד' פירושים הפירוש הראשון דרואין אדם בטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה זה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו כו' אלא אומדים באדם בטל כך פי' הטור וכן דעת יש פוסקים, הפירוש הב' הוא פירושו של הב"י דאומדים כמה רוצה ליטול פועל א' כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או מלאכה כבדה שיעורו שוה וכן דעת יש פוסקים, השיטה הג' היא דעת רש"י שאם היה עושה מתחילה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו, ושיטה הד' היא דעת תלמידי הרשב"א שמשערים לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר הימים תופרו בפחות מסלע שאינו מוצא להשתכר בה כ"כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו וכן הביא בביאור הגר"א אות ט'.

ובנקודות הכסף כתב להקשות על פירושו של הב"י דהרי מה שתיקנו שיטול כפועל בטל הוא שלא יהא מחזי כרבית מה שטורח בחלק הפקדון בחנם וא"כ היאך תקנו רבנן שלא ישלם לו בעד מלאכה זו שטורח עתה הא מ"מ מחזי כרבית ואי משום דרבנן הקלו באבק רבית הו"ל לתקן איפכא דלא יטול שכר על ביטול מלאכה ראשונה, וכן הקשה גם הפני יהושע והוסיף בזה דאמאי נימא דשמין מה שהוא רוצה להתבטל ממלאכתו הראשונה דמה שמפסיד המקבל מלאכתו הראשונה אין זה מחזי כרבית שאין זה תועלת המלוה דמאי איכפת ליה למלוה בזה אם היה קודם לכן נגר או נפח או זהבי או אדם בטל במלאכת החנות כולן שוין, ותו צריך ביאור מה שכתבו בס"ג ומקורו הוא הרמב"ם וטור וכמו שכתב בביאור הגר"א שם דאם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו ואפילו בדינר מותר ומאי נ"מ בין פסק עמו בתחילת העסק או אח"כ, ואולי כיון דהוא רק רבית דרבנן בזה מחלקינן אם פסק עמו מתחילה ואין כאן מראית העין של רבית.

ואפשר לפרש בזה לפי מה שכתבתי בסימן ל’ דמה"ת אין איסור רבית במה שעובד הלוה עבור המלוה אם אין נותן לו שבח, וחז”ל שאסרו בפלגא מלוה ופלגא בפקדון אם אין נותן לו שכר טרחו בפלגא פקדון שלו משום דהוא עושה בשביל הפלגא מלוה, אפשר לומר דהאיסור יכול להיות כאן בב' אופנים חדא דעצם הפעולה שהוא עובד בשבילו הוא אסור מדרבנן דהוא עושה עמו מחמת הפלגא מלוה, ותו איכא למימר דכיון דמדינא צריך לשלם לו עבור טרחו ופעולתו ויש לו כאן זכות בהשבח שהשביח נכסי המלוה והרי הוא יורד כאן ברשות לתוך שדה חבירו ויש לו חלק בשבח שהושבחו נכסיו של המלוה ואם אינו לוקח ממנו שכר נמצא שהוא נותן לו השבח הזה עבור רבית ואסור הוא מדרבנן, אבל לא מה"ת שלא היתה כאן קציצה ודאית או שלא הוה אלא מניה וביה.

ובזה אפשר לפרש החילוק בין היכא שפסק עמו מתחילתו דסגי בדבר ידוע ואפילו בדינר וכמו שפסק בס"ג ובין היכא שלא פסק עמו מתחילתו, דהיכא דפסק עמו מתחילתו שהוא נותן לו עבור פעולתו וטרחו אפילו אם קצץ עמו דינר עבור שכר טרחו ופעולתו סגי בכך כיון דאינו אלא אבק רבית סגי בדינר למיהוי בזה שכר טרחו ופעולתו, אבל אם לא פסק עמו תחילתו נמצא דהשבח שהשביח בהפלגא פקדון יש לו בזה זכות וחלק בהשבח שהשביח וכמו יורד לתוך שדה חבירו ברשות, אח"כ כשהוא נותן לו חלקו זה שיש לו בהנכסים צריך הוא לתת לו כבר יותר שכר טרחו כפועל בטל וכמו שפסק בס"ב דהתם שכבר עבד יש לו חלק בהשבח ואם יתן לו בפחות הרבה נראה כרבית בזה שנותן לו תמורת דבר קטן חלק גדול של השבח. ולפי"ז אפשר ליישב קצת קושית הנקודות הכסף והפני יהושע על הר"י דאמאי לא ישומו לו שכר עבודתו שהוא עובד שלא יהא כרבית, משום דהא דנותן לו כפועל בטל הוא עבור שבחו שהוא נותן לו וכמו שנתבאר ולא עבור עבודתו שעבד בשבילו א"כ אפשר לומר כיון דהוא רק אבק רבית אמדו חז"ל דמה שהוא נפסד עי"ז שעובד בשבילו כפי חשבון זה השבח שהושבחו נכסיו של זה הרי הוא נחשב שהוא שלו ואם הוא נותן לו זה צריך לקבל עבור זה תשלומין והרי הם תשלומי כפועל בטל שכתב הב"י, אבל לא שהתשלומין הם עבור עבודתו ופעולתו דא"כ צדקו דבר הנקה"נ והפנ"י שצריך לתת לו עבור עבודתו ולא כפועל בטל.

וכן זה שפסק השו"ע בס"ב דאם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו, אף לפי מה שנתפרש דהנך תשלומין הם עבור שבחו ולא עבור פעולתו וא"כ תקשי דמה אכפת לן אם היה לו עסק אחר כלשהוא להתעסק בו זה רק יכול להועיל שאינו נקרא שהוא טורח בשבילו הרבה מ"מ לענין השבח מה איכפת לן, ג"כ אפשר לומר לפי מה שנתפרש בשיטת הב"י וכפי מה שהכריעו רוב האחרונים כפירושו דחז"ל אמדו השבח שלו כפי מה שהוא נפסד מזה שמתבטל ממלאכתו הראשונה הנ"ה אם היה לו עסק אחר להתעסק בו א"כ אינו נפסד כ"כ עבור עבודתו עמו לכן יש לו שבח מועט וסגי בדינר כל ימי השותפות, ואף לשאר הפירושים שהביאו הש"ך והגר"א שלא פירשו כהר"י אלא דשיימינן ליה פעולתו אשר עבד מ"מ ג"כ פירושו דהשומא היא עבור שבחו שנותן לו אלא דשיימינן זה בפשיטות כפי עבודתו אשר עבד בה ולא כפי הפסדו שהפסיד.

ובזה שנתפרש דהך דס"ב מיירי בתשלומין עבור שבחו שנותן לו ולא עבור פעולתו וזה שכתב השו"ע וכן אם א"ל כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר כתב הש"ך בסק"ט דמיירי דלא פסק עמו תחילה וא"כ מה שנותן לו אינו עבור עבודתו כיון שלא פסק עמו תחילה אלא עבור שבחו, תתישב בזה קושית השער דעה שהקשה על התוס' ס"ט ע"א שהקשו בהא דאמר רב מותר שליש בשכרך מותר וא"ת והא צד אחד ברבית דשמא לא ימצא מותר שליש ורב לית ליה דרבי יהודה דשרי צד אחד ברבית כו' ועוד דאפילו לרבי יהודה לא שרי בכהאי גוונא אלא כשיש ביד לוה או מלוה לעשות צד אחד שלא יהיה רבית וי"ל כו'. והקשה השער דעה בסק"ג על קושית התוס' דלא דמי כלל לצד אחד ברבית דצד אחד ברבית הוא שפסקת הרבית אינו מבורר כגון במכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים והתנה כשיביא מותר המעות יקנה מעכשיו דלמאן דאמר צד א' ברבית מותר מותר לאכול הפירות בין המוכר בין הלוקח משום דאם יגמור המקח הפירות של הלוקח ואם לא יגמור הפירות של המוכר והוי ספיקא דרביתא ומותר לר' יהודה ואסור לרבנן וכן בשאר גווני דמייתי הש"ס בדף ס"ה ע"ב בכולהו אם יהיה צד א' מהצדדים יהיה רבית גמור שיאכל המלוה מעות הלוה בעבור הרבית משא"כ במותר שליש בשכרך ליכא רבית כלל לרב דהא איסור העיסקא הוא שטורח בחנם בחלק הפקדון עבור חלק המלוה וא"כ כשיש צד א' שהמתעסק יקח ריוח מחלק הפקדון באם שיהיה יותר ממותר שליש דהיינו שהשליש יחלוקו והמותר יהיה הכל של המקבל אף מחלק הפקדון א"כ אינו טורח בחלק הפקדון בחנם אלא בשביל שסבור שירויח יותר מחלק שליש ויהיה לו ריוח גם מחלק הפקדון וזו היא דרך כל הסוחרים שטורחים במשא ומתן בשביל ספק ריוח ולא דמי כלל לצד אחד ברבית וצע"ג עכ"ל.

ולפי מה שנתבאר דהך דמותר שליש דמחלוקת רב ושמואל מיירי דלא קצץ עמו בתחילה כמו שכתב הש"ך וא"כ הנך תשלומין אינם בשביל שכר פעולתו אשר עובד אתו אלא הם עבור שבחו שנותן לו וא"כ הנתינת רבית הוא לא בשעה שהוא עובד בהפלגא פקדון אלא בשעה שנותן לו שבחו ואז הרי ברור אם אין יותר משליש שאין לו ריוח והוא נותן לו רבית והוה כמו כל צד אחד ברבית שבשעת הקציצה אינו ברור שיהא שם רבית אבל בשעת הנתינה ברור הוא שנותן לו רבית והוא צד אחד ברבית וכמו שכתבו התוס' ס"ג ע"א ד"ה צד אחד, ושפיר הקשו התוס' דאף בשעה שקוצץ עמו מותר שליש יהא בשכרך אפשר שלא יהא שם רבית שירויח יותר ממותר שליש מ"מ בשעת נתינת הרבית דאין זה בשעה שעובד אלא בשעה שהוא נותן לו נותן לו רבית בברור וע"ז תירצו כיון דשכיח טובא שיהא מותר שליש לא גזרו אף אייקר מקרהו שלא יהא כאן מותר שליש. אבל יש לעיין מהא דסכ"ח שפסק השו"ע אם התנו שהנותן יפסיד כו' אבל אם התנה למחצה בשכר ומחצה בהפסד ולא היה שם ריוח ולא הפסד נוטל המתעסק שכרו מהקרן, ועי' ט"ז שביארו מכיון שצריך לקחת כפועל בטל ואין כאן ריוח נוטל שכרו מהקרן, ולפי מה שנתבאר דהא דנוטל שכר אם לא התנה משום שנותן לו שכר וכאן שאין כאן ריוח כלל ואינו נותן לו כלום אמאי צריך לתת לו, ואפשר דהא דצריך לשלם לו עבור השכר משום דנכלל בזה ג"כ עבור פעולתו וכאן שאין שכר צריך עכ"פ לשלם לו עבור פעולתו וטרחו מדרבנן.

סימן ל"ב

בענין עיסקא שנמלכו לעשות קיצבה

שו"ע סי' קע"ז ס"ז הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתיים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית אבל אם היה מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר.

כתב הט"ז בס"ק י"ד ועשו קצבה ביניהם פי' שיהיה הכל מלוה ולא עיסקא והוה ר"ק לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב אפ"ה שרי ליטול הקצבה אם מגיע כך על חצי הריוח כיון שמתחילה בא לידו בהיתר והוא מתעסק והולך עד השתא באותן המעות ולא הוציאם לצרכו. וכתב עליו החוות דעת בס"ק י' ולכאורה תמוהין דבריו דא"כ הוי ר"ק לכל הדעות דלא דמי כלל לסי' קס"ו דכאן הוי בשעת מ"מ דהאי עיסקא פלגא פקדון ודמי למאן דאית ליה פקדון גבי חבריה ומלוה אותו ברבית דר”ק היא, וגם מנין לו להתיר מחמת שמעיקרא בהיתירא אתא לידיה הא כיון דקנאו להיות שלו ולהתחייב באחריות דמי לשינה ועשה לעצמו המבואר בסעיף ה' בהג"ה דאסור ליתן אפילו מהריוח, ונראה דודאי הכא מיירי שאחריות מחצי הפקדון הוא על הנותן רק שקיצב עמו השכר אף אם לא יהיה ריוח וכ"כ מהרי”ק בשורש ק"ט בהדיא וז"ל מבואר לכל מבין דמיירי שחצי אחריות על המלוה וכ"כ הש"ך בס"ך כ"ב עי"ש ומש"ה חייב ליתן אם עולה סך הקצבה כסך החצי ריוח דהא לא פטרו מתנאי הראשון רק אדרבא חייב עצמו בחיוב יותר מתנאו הראשון ליתן אפילו לא יהיה ריוח והאי תנאה דאתני באיסורא בטל ונשאר תנאו הראשון קיים ומ"מ אם עולה החצי ריוח יותר מהסך שקצב עמו פטור מליתן יותר דהא מחל לו המותר עכ"ל.

פירושו של החוות דעת אינו מובן לי דקושיתו היתה על הט"ז דמהכי תיתי להתיר אף דהוא רבית קצוצה משום שמעיקרא בהיתירא אתא לידיה כיון ששינה ועשה תנאי איסור א"כ מה תירץ דהכא מיירי שחצי אחריות הפקדון הוא עדיין על הנותן דהא לא פטרו מהתנאי הראשון, ואי אפשר לפרש כוונתו כיון דהחצי אחריות על הנותן לא הוי רבית שהרי המהרי"ק כתב להדיא וכן מביאו הב"י והש"ך דאסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו, וא”כ לכאורה ה"ה אם לא הוציא המעות ג"כ הוה רבית קצוצה וכן משמע מלשונו של החוות דעת רק דאמרינן בתנאו החדש שהוא רבית דאיסורא בטל ונשאר התנאי הראשון, ואינו מובן אמאי תנאו שהתנה באיסור בטל והרי כל רבית קצוצה הוא תנאי של איסור והתנאי קיים ואם מקיים תנאו נותן רבית קצוצה, וגם אם הוציא המעות ביציאותיו אמאי הוי רבית נימא ג"כ דתנאו הראשון קיים, וכ"ת דאף תנאי העיסקא הראשון לא מהני אם הוציא המעות ביציאותיו א"כ אמאי נקטיה כאן היכא ששינה תנאו לאיסורא לימא דהנותן מעות לחבירו למחצית שכר אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית.

והנה הב"י הביא הך דינא דס"ז בשם הגהת מרדכי דאם היה מתעסק והולך אין כאן רבית שהרי לא נתן המלוה מעותיו מידו לשם נשך תחילה ואין כאן לאו דא"ל תתן נשך וכן כתב המיימוני וז"ל הורו רבותי שהמלוה לחבירו ואחר זמן תבעו חובו וא"ל הלוה דור בחצירי כו' הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ עליו בתחילה ה"נ דעתיה אהיתירא הוה בשעת הלואה כו' וכתב עליו הב"י וצ"ל דלא ס"ל להמרדכי כרבותיו של הרמב"ם לגמרי דאם כן אפילו הוציא הלוה בהוצאותיו לא הוי רבית קצוצה ולא הביא דבריהם אלא ללמוד דיש לחלק בין היכא שבאו מתחילה המעות לידו בתורת היתר להיכא שבאו לידו באיסור מיהו החילוק לאו בגוונא דמחלקי ליה רבותיו של הרמב"ם עכ"ד. דברי הב"י צריכין ביאור דאם לא ס"ל להמרדכי כרבותיו של הרמב"ם א"כ אמאי מותר היכא שלא הוציא המעות ומאי היא הילפותא מרבותיו של הרמב"ם כמו שהם מחלקים בהלואה היכא שלא קצץ מתחילה להיכא שקצץ מתחילה ה"ה הכא ומאי שייכותם להדדי.

ונראה לפרש כוונתם לפי מה שכתב הרמב"ן דף ע' ע"א בתירוצו הראשון דלהכי לא הוה רבית דאורייתא גבי היכא שנותן לו קרוב לשכר ורחוק להפסד דכל ההפסד על המקבל והנותן מקבל פלגא בשכר משום דלא יהיב להו אלא מינייהו בהו לאו רבית דאורייתא ומוכח שם מהרמב"ן דאף דהוי הלואה מ"מ לאו רבית דאורייתא כי לתירוצו השני לאו הלואה היא עיין מה שבארתי לעיל בסל"א בשיטת הרמב"ן, ולפי"ז אפשר לומר דמה שכתבו התוס' דף ע' ע"ב דאם קצץ לו דבר קצוב בין יהיה שם שבח או לא יהיה הוי רבית קצוצה היינו אם הקצבה היתה דלעולם יתן לו אף אם לא יהיה שם שבח ואינו נותן לו מניה וביה, הא אם יקצוב לו דבר קצוב לתת לו מיהו הנתינה תהיה מניה וביה דהיינו אם יחסר הסכום הקצוב בהחצי פקדון יוסיף לו המקבל משלו מהחצי מלוה אבל הסכום הקצוב לעולם יהיה מניה וביה אין זה רבית דאורייתא אף אם הוא קצוב, והלכך היכא דהלוה הוציא המעות ביציאותיו ונותן לו סכום הקצוב בדבר אחר הוי רבית קצוצה ולא מהני בזה מה דמעקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה כיון דהוא עכשיו רבית קצוצה וכמו שהקשה החוות דעת, אבל אם פרע מהריוח שהרויחו הנכסים רבית דאורייתא אין כאן כמ"ש הרמב"ן ואף שהוא סכום קצוב, ורק היכא שקצץ איסורו הוא מדרבנן אף שנותן לו מניה וביה וכמו הך דסעיף א' ולכן מהני הא דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה, וזהו מה שכתב הב"י דלא ס"ל כרבותיו של הרמב"ם לגמרי דא"כ גם בהוציא המעות ביציאותיו אין כאן רבית קצוצה אלא היכא דפרע מהריוח שהרויחו הנכסים דרבית דאורייתא אין כאן ולענין איסורא דרבנן מדמינן לסברת רבותיו של הרמב"ם לענין איסור תורה שמצינו חילוק בזה בהא ילפינן דלענין איסור דרבנן לכו"ע אמרינן הך חילוקא בין היכא דמעיקרא אתא לידיה בהיתירא או באיסורא, ומ"ש הט"ז והוה ר"ק לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב אפ"ה שרי ליטול הקצבה צריך לפרשו או כמ"ש הב"י בפירוש המרדכי וכמו שנתבאר דלא הוי רבית קצוצה או דכוונת הט"ז דהוה ר"ק היכא שהוציא המעות ביציאותיו ומ"מ שרי היכא שהיה מתעסק והולך ולא הוציא המעות כיון שמתחלה בא לידו בהיתר לא גזרו על זה.

סימן ל"ג

בענין מומר ברבית וש"ד [ע:]

שו"ע סי' קנ"ט ס"ב מומר מותר להלוותו ברבית. ואסור ללוות ממנו ברבית הגה ויש מחמירין אף במומר להלוותו (המרדכי והגהות מיימוני בשם ראבי"ה ורש"י וסמ"ג ובמהרי"ל) וטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו.

א) יש כאן בפוסקים ב' טעמים אמאי מותר להלוות למומר ברבית דעת הרמב"ן היא דלא מקרי אחיך כיון דמורידים אותו ובמסור אסור להלוותו ברבית דמקרי אחיך אלא שמורידים אותו משום רודף, ודעת הטור היא דמותר להלוותו משום דאי אתה מצווה להחיותו וכל שאין אתה מצווה להחיותו מותר אתה להלוותו ברבית וגם מוסר אי אתה מצווה להחיותו, וכן הוא דעת התוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה.

ועי' בשו"ע הגר"ז בסוף הלכות רבית שכתב שם בדין ע"ח דמומר להכעיס לכו"ע אסור להלוותו ברבית משום דלמא נפיק מניה זרעא מעליא ואצ"ל למחלל שבתות בפרהסיא ועוע"ז כו'. דבריו תמוהים דהרי בין לשיטת רמב"ן ובין לשיטת הטור מותר להלוותו ברבית ודעה זו שהביא אינה מוסכמת לרוב הפוסקים, ועי' שו"ת חכם צבי סי' מ"ג שכתב דברבית כיון דנותן מדעתו לא אמרינן דלמא נפיק מניה זרעיא מעליא דלא אמרינן דממונו אינו מופקר כיון דנותן מדעתו ובאחיך אמרה תורה לקחת רבית ולא במי שאינו אחיך ואינך מצווה להלוותו.

אמנם בספר התרומות שער מ"ו ח"א אות ה' כתב בשם הרמב"ן לשון שצריך ביאור שמתחילה כתב וז"ל מצאנו להרמב"ן ז"ל שכתב כיון שאלו אוסרים ואלו מתירים יש לדון בדבר לא יהא ממונו חביב וחמור מגופו וגופו מותר להרגו כדאמרינן המומרים מורידין ולא מעלין וא"ל כי היכי דאמרינן דלמא נפק מניה זרעא מעליא דהוי ישראל גמור ולפיכך אסור לאבד ממונו וזה אינו מחוור דגבי מומרין שנטמעו בע"א אין זרעא מעליא ואפילו אשתו עמו כ"ש מן הנכרי שא"א שהרי ולדה כמוה ע"כ. נמצא לפי"ז דמומר להכעיס דאיכא זרעא מעליא אסור לקחת ממונו רבית. ואח"כ הקשה בשם הרמב"ן דמוסר דהוי ג"כ מהנך דמורידין ולא מעלין וממונו אסור לאבדו ואסור להלוותו ותירץ דהתם לאו משום דלא מקרי אחיך אלא מפני שהוא כרודף אבל מומר דלא מקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא כו’. ומהכא משמע דס"ל כסברת החכם צבי דלענין רבית לא אמרינן הך סברא דלמא נפיק מניה זרעא מעליא כיון בנתן לו מדעתו דאי לא תימא הכי מה קשה ליה ממסור לימא דהתם אסור משום דחיישינן לזרעא מעליא, וכן בסוף מסיק וז"ל ולמדנו שהמומרין לע"א מותר להלוותן ברבית וכן מומר להכעיס דק"ל מין הוא בפרק אין מעמידין, הרי שכתב להדיא במומר להכעיס מותר להלוות ברבית ולא חיישינן לזרעא מעליא לא כמ"ש הגר"ז דמומר להכעיס לכו"ע אסור להלוות ברבית.

והש”ך בס”ק ד’ כתב ובמומר להכעיס שלא יצא מן הכלל אעפ"י שהוא היה מן המורידין וכדלעיל סי' קנ"ח מ"מ יש להחמיר בו טפי ממומר שיצא מן הכלל ואין להלוות לו ברבית, וכתב החוות דעת על הש"ך דאף בכל מקום מומר להכעיס ומומר שיצא מהכלל שוין מ"מ הכא יש להחמיר טפי דהרבה פוסקים כתבו טעם היתר הלואת רבית למומר משום דא"צ לשמור ממונו, והמרדכי בפרק איזהו נשך כתב בשם ר"י דדוקא במומר שיצא מהכלל א"צ לשמור ממונו דלא שייך לומר דלמא נפיק מניה זרעא מעליא כיון שנתערב בין העכו"ם כו'.

ב) והנה מאמתי מקבל דין מומר להכעיס כתב הש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז בשם המהרש"ל דאפילו בפעם אחת הוי כעכו"ם וכ"כ הש"ך בסי' רנ"א סק"ג ודקדק כן מלשון הרמב"ם והשו"ע בסי' קנ"ח ס"ב דאפילו עשה עבירה פעם אחת להכעיס הרי זה אפיקורוס ומורידין אותו ואין מעלין, וכ"כ הט"ז בסי' רנ"א סק"א ודקדק ג"כ מלשון הרמב"ם מדכתב סתם היה אוכל נבילה להכעיס ומשמע דבפעם אחת די וחלק על הפרישה שכתב דבבפעם אחת אינו נעשה מומר, והמשנה ברורה בסי' ל"ט בבה"ל בס"א בד"ה או מומר הביא ג"כ דברי הש"ך דבפעם אחת נעשה מומר להכעיס ונסתפק שם דאם אינו חושש לדבר אי הוה כלהכעיס וסגי בפעם אחת או דבעינן כמה פעמים כמו לתיאבון, וספיקו לכאורה מתבאר מדברי הש"ך בסי' ת"א סק"ג באמצע הדבור שכתב שם א"נ ברישא מיירי באינו רגיל בכך והוא עושה שלא לתיאבון ושלא להכעיס כו' משמע שם דגם דאינו חושש לכך ג"כ נעשה מומר בפעם אחת כמו במומר להכעיס.

אמנם תמיה לי מאד על רבותינו שדנו בדברי הרמב"ם וכתבו דס"ל דבפעם אחת הוי מומר להכעיס היאך העלימו עיניהם מרמב"ם מפורש בפ"ג מהלכות תשובה הלכה ט' שכתב וז"ל שניים הם המומרים מישראל המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס עכ"ל. הרי שכתב להדיא דבמומר להכעיס צריך להחזיק עצמו ולהתפרסם בה כאילו בטלה מצוה זו אז הוא דהוי מומר אבל לא בפעם אחת, והש"ך בסי' ת"א סק"ג שכתב דמדברי הרמב"ם והמחבר בסי' קנ"ח ס"ב משמע דאפילו עשה עבירה פעם אחת להכעיס הוי מומר נראה שדקדק מהא שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח הלכה י"ב וכן השו"ע שם במה דברים אמורים בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו ושונה בה תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באוולתן אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו ע"כ. מדכתבו גבי לתיאבון שאינו עומד ברשעו תמיד משמע דלהכעיס הוי אף בפעם אחת, וכן כתב שם הכסף משנה והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע"פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורסין כמו שקדם ומצוה להרגו, אבל אין מזה ראיה שבפעם אחת נעשה מומר להכעיס דאפשר דלא בעינן שיהא שונה באוולתו תמיד אבל באם הופקר אצלו שעושה אמתי שנזדמן לו והרבה פעמים שאינו נמנע בכה"ג אם הוא לתיאבון מצוה להצילו ולהכעיס הוי מומר, ועי' ב"י ח"מ סי' תכ"ה (בדפוסים שלא נשמט ע"י הצנזורה) שכתב דהא דלתיאבון מצוה להצילו היינו בעושה פעם ביום ושונה באוולתו הוא יותר מזה וא"כ בעושה להכעיס ג"כ מיירי בעושה פעם ביום אבל לא בפעם אחת.

ותו איכא להוכיח מהא שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות עדות הלכה י' המוסרין והאפיקורסים והמומרים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות כו' ובפ"י מהלכות עדות הלכה ג' כתב כיצד אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבילות ושקצים וכיוצא בהם בין לתיאבון בין להכעיס כו’, והיינו שפסק כאביי דמומר אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות, ומוכח דכאן לא היה כי אם בפעם אחת שלא הזכיר הרמב"ם מומר להכעיס אלא אכל להכעיס לא הוי אפיקורוס ובפי"א מיירי ברגיל בכך אלמא במומר להכעיס ג”כ צריך כמה פעמים, והחזון אי"ש ביו"ד סי' ב' סק"ט כתב לפרש דאפשר דהאי מומר שכתב הרמב"ם בפי"א מיירי במומר לעכו"ם או לכל התורה כולה כדי שלא תקשה מפ"י ולבסוף חזר בו וכתב ואפשר דפלוגתת אביי ורבא מיירי באינו רגיל והרמב"ם בפי”א מיירי ברגיל, והיינו כמו שביארנו, וכן הלח"מ שם בפי"א כתב דהרמב"ם מיירי באוכל נבילות להכעיס ומוכח דגם מומר להכעיס צריך להתחזק כמה פעמים, והכ"מ כתב שם ואוקמנה התם דוקא במומר לע”ז להכעיס, וט”ס הוא וצ"ל להיות דוקא במומר להכעיס כי במומר לע"ז לא בעינן להכעיס כמו שכתב הכ"מ בעצמו בפי"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז.

ג) עי’ חוו”ד סק”ג שהקשה על מה שכתב הטור שמותר לקחת ממומר רבית משום שאין אתה מצווה להחיותו דא"כ גם מומר לתיאבון שפסק השו"ע בסי' רנ"א ס"א דאינו מחויב לפרנסו ואינו בכלל וחי אחיך עמך יהיה מותר לקחת ממנו רבית, וכבר העיר האבני נזר בזה וכן בביאור תועפות ראם על היראים סימן קנ"ו (מ"ע מ"ז) שהיראים כתב שם דאם הוא עבריין במזיד לעבור באחת מכל מצוות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו מחוייב לא להחיותו ולא להלות לו דכתיב וחי אחיך כו' ואע"ג דתניא בע"ז בפ"ב לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד דוקא לענין אבידה איתרבי ולא ילפינן אחוה להחיותו והלואתו מניה שאם ריבה הכתוב להחזיר שלו לא ריבה לתת לו וגם ברבית מותר להלוותו מהאי טעמא דאחוה כתיב לענין רבית דכתיב כי ימוך כו' ולבסוף מסיק לאיסור גבי רבית משום דרבית הוי כעין גזל כדאמרינן באיזהו נשך למה לי למכתב לאו בגזל לאו ברבית כו', אמנם לפי"ז אם לקח רבית ממומר לתיאבון אין עליו חיוב חזרה למה שפסק בשו"ע בסי' קס"א ס"ב דהא דמחויב להחזיר רבית אין יורדין לנכסיו משום דקננהו המלוה אלא הוא מ"ע בפני עצמה משום וחי אחיך להחזיר וא"כ במומר לתיאבון אין מחויב במצות וחי אחיך לתת לו והוא באמת מילתא דתמיהא דהכל הוא חד קרא מ"ל וחי אחיך עמך ואנחנו מחלקים המצוה דלענין ללות ברבית מומר בכלל אחיך ולענין חזרה אינו בכלל וחי אחיך.

סימן ל"ד

בענין הלואת רבית בבנקים ובערבון מוגבל

יש שכתבו במפקיד כסף בבנק ומקבל בהם רבית דאין בזה איסור דאורייתא מכמה טעמים, א. דכיון דכל הבנקים הם בערבון מוגבל דהיינו שאין החוב מוטל על האדם שעבוד הגוף ונכסים לשלם הכסף שמונח אצלם, דרך נכסים מסוימים נשתעבדו לשלם. בכזה לוה לא אסרה התורה איסור רבית. ב. דכיון שהבנקים שייכים לחברה שבבעלותם של בעלי מניות, בעלי המניות אינם נחשבים לבעלים גמורים שיהא בהם דין לוים שנאסר להם רבית. ג. ע"פ מש"כ הריב"ש בסי' ש"ה שאם התנה שאם יאנסו ויפסדו כל נכסי הלוה שלא יהא לו חיוב של הלוה ופרות החוב היינו זוזי דרב חמא שכתב הרמב"ם דאין בהם איסור רבית וקציצה.

ואין נראה דברייהם כלל להפקיע מהני טעמם איסור רבית דאורייתא. דמה שכתבו בטעם הראשון דכיון שהיא הלואת רבית בע"מ לא חשיב רקה שיעבוד נכסים, בפשטות אינו כן. דהא שיעבוד נכסים אינו חל בלא שיעבוד הגוף, וכמו שכתב הרא"ש בשם ר"ח (בחוברת פו.) דה"ט דמוכר שטח לחבירו וחזר ומחלו מחול דבמחילתו נפקע שיעבוד הגוף שנשאר גבי המוכר וממילא פקע שיעבוד הנכסים, וע"כ דגם בהלואה שנעשתה בע"מ היא הלואה גמורה עם שיעבוד הגוף ונכסים, ורק דהמלוה פיטר את המלוה שלא יוכל לתובעו רק מהני נכסים, ועוד דאלו כל זמן שהנכסים קיימים אין חיוב על גוף הלוה לפרוע למלוה מהך נכסים. ומה שכתבו בטעם השני דאין בעלי המניות נחשבים לבעלים גמורים שיהא עליהם איסור לווית ברבית, הכא דבר חימה דאם אינם בעלים א"כ יהא מותר לקחת מהממון של הבנק בלא רשות, ולומר שהיא בעלות חדשה דלקחת מהם שלא ברשות אסור, ואיסורי רבית אין להם היכן מצינו כזה בעלות. וע"כ בפשטות יש להם דין בעלים גמורים כשותפים בעלמא וממילא יש עליהם בהלואתם גם איסור רבית דאורייתא. ומה שכתבו בטעם השלישי עפ"י ד' הריב"ש ג"כ אינו. דבריב"ש לא כתב כן רק אם הלוה מן האונסין. כלומר כל זמן שהיו המעות ביד הלוה שלא הוציאם עדיין אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר, ואם הוציאם ונאנסו כל נכסי הלוה פטור ואין עליו שיעבוד כלל אם עני והעשיר, עכ"ל. והיינו דבכה"ג שפוטרו מהאונסים ונותנו בדרך שכירות חשיב שכירות, אבל בהלואה גמורה פשיטא דגם אם מתנה עמו שאם יאנסו כל נכסי הלוה שייפטר מלשלם, שיהא בזה איסור ר"ק מדאורייתא.

אמנם מה שיש לדון הוא, דכיון שמתנה עמו שאם יפסדו הך נכסים שהגבילם בע"מ, יפסיד המלוה הקרן והרבית, אפשר דדמי למה שכתבו רש"י ותוס' (סד:) גבי משכתנא שאפשר שייפסד דמה"ט לא הוה ר"ק. עי' מש"כ בסימן י"ד – ט"ו. ויש לעי' בזה.

סימן ל"ה

בענין רבית ע"י שליח

כתב הרמ"א בסי' ק"ס סט"ז י"א דמותר לישראל לומר לחבירו לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לדבר עבירה.

והגידולי תרומה בשער מ"ו ח"ד אות י"ד הקשה על הך שיטתא מהא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא"ל רבנן לרב פפא אכיל בריה דמר רביתא כו'. ואם איתא דכל שאינו מיד הלוה למלוה שרי על ידי אמצעי מה לו לרב פפא לומר שכר אמירה קא שקיל דמשמע דאי לאו משום אמירה הוא הוה אסור לימא סתם לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה הוא והכא לאו מלוה למלוה הוא דהא איכא בנו באמצע כו'. והמשנה למלך בפ"ה הלכה י"ד הביא קושית הגידולי תרומה ותירץ דאמתי אמרינן דשרי ע"י שליח אם גם ההלואה היתה ע"י שליח אבל הכא בעובדא דרב פפא רק הרבית היה על ידי שליח ולכן אסור עי"ש. ולכאורה קושית הגידולי תרומה אינה מובנת כלל שהרי המרדכי שכתב שמותר לתת רבית ע"י השליח משום דאין שליח לדבר עבירה ואינו נקרא שהמלוה מקבל את הרבית, אבל הכא בעובדא דרב פפא דהוה ס"ל לרבנן דאף אם אין הרבית באה מלוה למלוה ג"כ הוה רבית מ"מ מלישנא דגמרא דקאמרו ליה רבנן לרב פפא קאכיל בריה דמר רביתא ולא קאמרו ליה קאכיל מר רביתא אלמא דהוה ס"ל דאף אם אין המלוה מקבל רבית כי אם אחר מקבל רבית בשביל ההלואה אעפ"כ אסור משום רבית ומי הוא הנקרא המקבל רבית לא המלוה כי אם השליח א"כ איזה שייכות יש לזה לשיטת רש"י דהתם אמרינן כיון דאין שליח לדבר עבירה אינו נחשב לשלוחו של המלוה לקבלת הרבית אבל הכא דהוה ס"ל לרבנן דרב פפא שהוא עצמו נקרא שאוכל רבית במה שלוקח בעצמו עבור הלואת אביו א"כ אין לזה שייכות לשליחות שהרי הוא בעצמו נוטל רבית עבור עצמו.

והד"מ כאן ובר"ס קס"ח קס"ט תירץ דעת רש"י דהיכא דהשליח הוא ישראל אמרינן דאין שליח לדבר עבירה ולכן לא הוי הלואת רבית באיסור אבל אם השליח הוא עכו"ם אי אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אסור משום רבית כיון שהעכו"ם אינו מוזהר על רבית אין כאן דינא דאין שליח לדבר עבירה, ובדעת הב"י אפשר לומר דהא דאמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא היינו משום גזירה אטו ישראל ואם בישראל כה"ג אין המשלח עובר לא יהיה איסור יותר גדול באם השליח הוא עכו"ם.

ב.

עוד כתב הרמ"א אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה ברבית ועשה שטר על שם המלוה הוה כאילו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפילו עשה השליח בלא דעת משלחו דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה.

לכאורה דברי הרמ"א מתפרשים כפי מה שכתב המשנה למלך בפ"ה הלכה י"ד בטעמא דהך היתירא דאמרינן משום דחשבינן לה כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח הרבית אלא בחשבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה והוא חוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור כו' ולהכי שפיר כתב הרמ"א דהיכא דעשה שטר על שם המלוה ובשם הלוה הרי מוכח מתוך השטר שההלואה היא מהמלוה להלוה ולא שהשליח הוא הלוה באמצע, אם כי סברת המל"מ צריך הסבר דמ"ש לענין ההלואה אמרינן דהוה כאילו השליח לוה מהמלוה וחזר הוא והלוה להלוה ולענין הרבית אמרינן דהוה כאילו הלוה נתן להמלוה דהיינו שהוא לא המלוה שלו אלא המלוה של השליח וג"כ נימא דהוה כאילו הוא נתן הרבית להשליח שהוא המלוה שלו והשליח נתנו להמלוה שהוא המלוה שלו של השליח, ובביאור הגר"א כאן כתב על הרמ"א כמ"ש ס"ב א' דעל כתיבת השטר בלחוד חייבין שם ואינו מובן דלפי סברת רש"י דאמרינן דאין כאן רבית א"כ אמאי יתחייב על כתיבת השטר שאין בו רבית ועי' עוד לקמן.

סימן ל”ו

בענין רבית מוקדמת ומאוחרת בקציצה

שו"ע סי' ק"ס ס"ו אסור להקדים הרבית או לאחר אותו כיצד נתן עיניו ללות ממנו והיה משגר לו דורון

(ופירש בשביל שילוהו (טור וכב"י שכ"נ מהרא"ש) או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו) (שם בשם סמ"ג) בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא רבית מאוחרת ואם עבר ועשה כן ה"ז אבק רבית.

כתב הש"ך בסק"ח דכתב בית יוסף דצ"ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית. ועיין בהגהות הגרעק"א במה שהעיר על הש"ך. ועיין חוות דעת שכתב דמיירי שנתן לו המתנה ואמר לו אם תרצה תלויני לכשאצטרך אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו כו' בודאי הוא רבית קצוצה הביאו הפ"ת בסק"ז. והנה בהגהות אשרי סי' ה' כתב וז"ל או רבית מוקדמת או מאוחרת כגון שפסק עמו לתת קודם הלואתו רבית לכשילוה ממנו או רבית מאוחרת שהבטיח לתת לו כך וכך אחרי שיפרענו חובו או אחרי שפרעו שלח לו מנחה כו'. דברי ההגהות אשרי צריכין ביאור במה שכתב דפסק עמו לתת קודם הלואתו רבית לכשילוה ממנו דבפשטות הכוונה היא דהפסיקה היתה קודם ההלואה שיתן לו רבית בשעה שילוה ממנו וא"כ צ"ע אמאי לא הוי רבית קצוצה הרי היתה כאן קציצה, וכ"ת דס"ל כהרמב"ם בפ"ו הלכה ג' דפסיקת הרבית צריך להיות בשעת ההלואה ולא אח"כ וה"ה דנמעט דלא מקודם ההלואה דלא הוי קציצה כי אם בשעת ההלואה, מ"מ יקשה אמאי אמרינן בגמרא ס"ב דכללא דרב ספרא דכל שבדינייהן אין מוציאין בדינינו אין מחזירין בא לא הוי רבית קצוצה הרי היתה כאן קציצה, ולהגהות אשרי בכה"ג שפסק לו מקודם בדיניהם מסתמא מוציאין שהרי היתה קציצה ובדינינו אין מחזירין שאין זה רבית קצוצה, וכן מש"כ ההגהות אשרי שהבטיח לתת לו כך וכך אחרי שיפרענו אמאי לא הוי רבית קצוצה, והב"י מסתפק דאפשר אם אמר לו אח"כ לחוד הוי רבית קצוצה מכ"ש בכה"ג.

ונראה לפרש לפמ"ש בסי' קע"ב ס"ב דאיכא פלוגתא דרבוותא בין הריטב"א וההגהת מרדכי דהיכא דקצץ לו רבית אבל אינו מחויב לתת לו אי הוי רבית קצוצה דהריטב"א ס"ל כיון דהיתה קציצה אף שאינה מחייבת מ"מ קציצה מקרי וההגהות מרדכי ס"ל דהא דבעינן קציצה היינו שתהא קציצה מחייבת, וא"כ אפשר לומר דס"ל לההגהות אשרי כההגהות מרדכי וא"כ הכא בפסק עמו קודם ההלואה לתת לו רבית כיון שעדיין לא היתה הלואה לא נתחייב בשום דבר לתת לו אח"כ רבית, דבעלמא ההלואה שנותן לו כסף היא מחייבת החוב רבית אבל הכא אין כאן עדיין נתינת מעות המחייבת ולכך לא הוי רבית קצוצה, וה"ה דבדיניהם אין מוציאין משום שאין כאן חיוב אלא דברים בעלמא, דבפשטות צריך לפרש הא דאמרינן דבדיניהם מוציאין היינו בדיניהם של העכו"ם על פי דיני ישראל שעליהם לדון ואם אין קנין אינו מחויב, וכן ברבית מאוחרת דקדק ההגהות אשרי והבטיח לו לתת כך וכך היינו שלא היתה כאן קנין אלא הבטחה בעלמא שאינה מחייבת מצד הדין ואין זה רבית קצוצה וגם בדיניהם אין מוציאין, והך דינא דהגהות אשרי הוא מהא”ז, והב"י שנסתפק בדברי ההג"א שבסוף פרקין שכתב ודוקא בלא פירש לו לשם רבית אבל אם פירש לו אפשר דהוי רבית קצוצה הוא מהמהרי"ח והך ס"ל כשיטת הריטב"א דאף אם אין כאן קציצה המחייבת כלל אלא אמר לו שנותן לו בשביל מעותיו הוי רבית קצוצה. אמנם להך שיטתא יקשה דא"כ משכחת לה שבדיניהם אין מוציאין ובדינינו מחזירין דהוי רבית קצוצה אף שלא היתה כאן שום התחייבות מקודם. וגם להרמב"ם יקשה איפכא היכא דארווח ליה זימנא וקצץ לו שבדיניהם מוציאין שיש כאן קציצת חיוב ושעבוד ובדינינו אין מחזירין, ואפשר דאין זה נכנס תחת הכלל כי הך כללא נאמרה על שעת ההלואה עצמה אם היתה באופן שמוציאין או לאו אבל לא על מעשה שנהיה אח"כ לא בשעת ההלואה דאז אפשר דבדיניהם מוציאין ובדינינו אין מחזירין.

שו"ע סי' ק"ס ס"א

ואפילו הלוה הנותנו והערב והעבדים עוברים

בהטור הגירסא הלוה והנותנו כו’, והב"ח הגיה כמ"ש כאן בשו"ע הלוה הנותנו בלי וא"ו, ואפשר היה לפרש דברי הטור לפי גירסתינו דכוונתו הלוה דהיינו שהמלוה ברבית גמורה והנותנו דרך מקח ג"כ הלוה עובר באיסור רבית מדרבנן, וכשיטת אביו הרא"ש בסי' מ"ב דדוקא אבק רבית כי האי של פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא דאין הלוה עובר אבל בשאר אבק רבית דרבנן גם הלוה עובר, וזה שדקדק הטור והנותנו דקאי גם על רבית דרבנן דרך מקח ונתינה, והשו"ע ס"ל כשיטת הרשב"א והנ"י דכל רבית דרבנן אין הלוה עובר וכמ"ש הרמ"א כאן ולכך לא כתב אלא הלוה הנותנו דדוקא דרך הלואה עובר הלוה. ועיין ט"ז סק"ג במה שפירש דברי הרמב"ם דאם הלוה נותן למלוה בסתם בשעת חזרת המלוה מתנה מותר להמלוה לקחת משום דאינו צריך לחוש שהוא משום רבית אבל הלוה אסור לו לתת אם מכוין לכך, וצ"ע אמאי יהיה אסור להלוה הלא לא הוה אלא רבית דרבנן משום שלא קצץ, וא"כ אינו אסור להלוה כמ"ש הרע"א כאן כהרשב"א אלא משום לפני עור, ומכיון שלמלוה מותר לו לקחת בסתם שאין הלוה אומר לו שהוא משום רבית א"כ גם הלוה אינו עובר משום לפני עור. ועיין לקמן סי' קס"ח קס"ט ס"ז דהיכא ששלח ע"י עכו"ם ללות מישראל ברבית והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור, דג"כ קשה הלא כיון דהוא רק איסור דרבנן דמה"ת אין שליחות לעכו"ם וברבית דרבנן מכיון שאין המלוה עושה איסור מהיכי תיתי שהלוה עושה איסור, ועי"ש בשער דעה שהקשה זאת.

שו"ע סי' קס"ח קס"ט ס"ח

ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מן העובד כוכבים ברבית והלך העכו"ם ולוה מישראל ברבית מותר

וכתבו האחרונים משום דכיון ששינה בשליחותו אין כאן שליחות והוה כאילו העכו"ם בעצמו לוה מן הישראל ברבית ולא בשליחות הישראל האחר, ויש לעיין היכא שאמר לו הישראל לעכו"ם לך ולוה לי מישראל פלוני ברבית והלך ולוה מישראל אחר מי אמרינן דהכא נמי הוי שינוי בשליחות דשינה מישראל זה לישראל אחר והוי קפידא בדבר ולא הוי שלוחו, או דלמא דוקא היכא שצוהו ללות מן העכו"ם דהוה קפידא שלא יהא כאן איסור רבית אבל אם צוהו ללות מישראל אחר דסו"ס יעבור על איסור רבית אין כאן קפידא ומראה מקום הוא לו ולא נתבטלה שליחותו.

שו"ע סי' ק"ס סכ"ג

כתב החכמת אדם כלל קל"א אות (ג') כתב וז"ל ואם יש לו טובת הנאה מן ההלואה אם התנה עמו מתחילה או אפילו לא התנה אלא דבלא"ה לא היה עושה למ"ד דטובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה ע"כ. דבריו שכתב דאפילו לא התנה כיון שבלא"ה לא היה עושה הוי רבית קצוצה אינם מובנים דהיאך יהא בזה רבית קצוצה והלא לא התנה, ולשון הרמ"א בסי' ק"ס סכ"ג ג"כ מבואר איפכא שכתב וז"ל ולמ"ד טובת הנאה הוי ממון מקרי רבית קצוצה מאחר שהתנו מתחילה בכך ואפילו לא התנו מתחילה אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי אסור ע"כ, הרי שהרמ"א דקדק וכתב דבהתנו הוי רבית קצוצה ובלא התנו אסור.

ורש"י ותוס' אזלו בזה לשיטתייהו דרש"י שפירש מאה פרוטות במאה משום דס"ל בקידושין י"א: דמעה הוה המטבע הפחות שבצורי והתוס' שפירשו כאן מאה מעות לשיטתייהו שם בד"ה והרי שהמטבע הפחות שבצורי הוא דינר ולכך מעה הוה נחושת.

ואף שכתב שם המחנה אפרים דלהכי הוי גזל משום דהוה רבית מ"מ הלא הוא כתב בסי' כ"ה דהיכא דחייב מדינא לשלם לא הוי רבית וממילא לא הוי גזל ואולי דרבית דאורייתא לא הוי אבל אבק רבית כן הוה.

ומה שאמר לו ר' חמא זיל שליח לי' טבין ותקילין. אינו מחיוב ההלואה, אלא דיכול לשער לה ואין כאן משום רבים. ועי' רש"י שם ד"ה אתא לקמי' דכתב חושש היה משום רבים.

שו"ע סי' קע"ו ס"ו מותר להרבות בשכר הקרקע, כיצד השכיר לו את החצר וא"ל קודם שהחזיק בו, אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בי' סלעים בכל שנה ואם תתן שכר חודש בחודש הרי היא בסלע ככל חודש ה"ז מותר וכיוצא בזה בשכר האדם ג"כ מותר. הגה אבל אם כבר החזיק בו לשכור בי' סלעים לשנה אסור לומר לו תתן כל חודש סלע א' ואני אמתין לך המעות וכ"ש אם כבר נתחייב לו השכירות ונותן לו דבר בהמתנת המעות דאסור. (הגהות אשר"י והג"מ פר' א"נ ובהגמ"י פ"ח). מותר להרבות בנדונית חתנים כגון שנדר נדוניא לבתו והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך שכר מותר שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא, ודווקא כשהתנו כן קודם הנשואין אבל לא אח"כ דהוי אגר נטר. (רשב"א סימן תקכ"ט וריב"ש סימן תק"ב) ועיין לקמן סימן קע"ז.

כתב הט"ז בסק"ז מותר להרבות בשכר הקרקע הטעם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף נמצא מה שפוחת לו השתא אזלי קמוזיל גביה וכתב ב"י בשם הגהת מימוני בשם רשב"א בעל התוס' דאין היתר רק בנכנס תיכף לתוך הקרקע דאל"ה הוה אגר נטר, וכתב ד"מ אמנם במ"מ כתב בשם הרשב"א דאע"ג דאינו דר מיד בחצר שרי הואיל ובשכירות הקרקע זוכה בה מיד משא"כ בשכירות פועל הואיל ופועל אינו משתעבד מהשתא עכ"ל. ובנקודות הכסף הכריע כהג"מ בשם הרשב"א דדוקא בפועל שאין גופו קנוי לו שהרי הוא יכול לחזור בו, מה שאין כן בחצר שמיד נקנה לו גוף החצר ומה לי שדר בו או לאו הרי יכול לעשות בו מעתה מה שירצה כו' עי"ש. ובשערי דעה כתב ויש לתמוה לשיטת התוס' מהא דאמרינן בש"ס דב"מ דף ס"ג האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקאזלי ד' בזוזא וא"ל יהיבנא לך ה' יש לו מותר אין לו אסור ופירשו שם התוס' דמיירי שנותן לו אח"כ השעוה לכך באין לו אסור דהוי רבית עי"ש. ולפי שיטת התוס' קשה אמאי מותר ביש לו נימא בשביל הקדמת המעות מוזיל גביה כמו בשכירות הבתים ופועל דהוי כיש לו ואפ"ה אסור כשאינו נכנס תיכף לתוך הקרקע ומוזיל גביה, בשלמא לשיטת הה"מ לק"מ דהתם נמי אין המוכר יכול לחזור בו דקאי במי שפרע ונקנה תיכף להלוקח כמ"ש הריב"ש והביאו הב"י והט"ז בסי' קע"ג וא"כ לא דמי לפועל שיכול לחזור בו כו', אבל לשיטת התוס' קשיא. וכעין זה הקשה הנ"י בפ' הספינה. ואפשר לומר דהתוס' ס"ל דדוקא בשכירות קרקע ופועל דמידי דפרהסיא נינהו הוא דאסור כו' עי"ש.

ונראה לישב קושיתו דיש לעיין בהא דאמרינן דמרבין על השכר משום דשכירות אינה נגבית אלא לבסוף והאי כיון דלא עכשיו זמניה למגבי לאו אגר נטר הוא דהכי שויא והאי דקאמר ליה אם מעכשיו בפחות אוזולי הוא דמוזיל גביה, ויש לעיין אמאי שריא נימא כיון דאינו מחויב לתת אלא לבסוף והשתא שנותן לו מקודם ומוזיל ליה עבור זאת הרי הוא כמלוהו עכשיו להמוכר דהיינו המשכיר את המעות עד שעת הפירעון דהוא גמר השכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף ועבור זאת הוא מוזיל גביה, וכמו דשנינו לעיל גבי ההוא דיהיב זוזי לקיראה ואזלי ד' ד' בזוזא וא"ל יהיבנא לך ה' ה' בזוזי אי ליתנהו גביה דאסור דמשום הקדמת מעות הוא מוזיל גביה להכי אסור, וכ"ת דשכירות שאני כיון שכבר נכנס לדור בה אפשר לשלם גם מעיקרא ולא הוי רבית, מ"מ אינו מובן דסו"ס כיון דמדינא אינו חייב לשלם לו אלא בגמר השכירות, א"כ כשמשלם לו מקודם הוא לאו מדינא אלא בתורת הלואה. וגם ראיה ברורה מהא שכתבו הפוסקים ונפסק בשו"ע בסי' קע"ג ס"ג דאם מכר לו סחורה בי"ב ע"מ לפרעו לאחר זמן יכול לומר לו תפרע לי מיד ולא אקח ממך אלא עשרה, ושם לא מיירי בשכירות ואעפ"כ לא הוי רבית מזה שמקדים לו המעות ונותן לו עבור זה פחות א"כ חזינא דאין רבית בהקדמת מעות. ויל"ע אמאי.

ואפשר לומר דהא דאמרינן גבי קיראה אי מקדים לו המעות ועבור זאת הוא נותן לו ה' ה' הוי רבית, יש לדון מ"ט או משום דהוי כאילו מלוה לו הכסף בזה שמשלם לו מקודם ועבור זאת הוא מוזיל גביה והוי כאן הלואת כסף, או דעבור ההלואה של הכסף אין זה נחשב הלואה ומשום דהרי משלם לו כבר עכשיו הכסף עבור הקיראה שקונה ממנו ומה שהקדים לפרעו לפני שהוא נותן לו הקיראה אין זה נחשב שהוא נותן לו עכשיו בתורת הלואה עד שיקבל הקיראה אלא שכבר נתן לו מקודם את דמי הקיראה, אלא איסורו הוא משום דכיון דהלוקח נתן לו כסף וקנה את הקיראה ועכשיו אין הוא נותן לו את הקיראה והוא לווה ממנו את הקיראה ועבור זאת ישלם לו יותר קיראה זה אסור משום הלואת הקיראה שהוא לוה ממנו עכשיו ד' כי הוא נותן לו רק זוז שעבורם צריך עכשיו לקבל ד' ותמורת זאת יקבל אח"כ ה' והרי זה אגר נטר, אבל מחמת הקדמת מעות לא הוי רבית כי זה לא אתא לידיה בתורת הלואה אלא בתורת מכירה.

וכ"ת הרי למדנו בדף ס"ה ע"ב פעמים מוכר מותר ולוקח אסור דא"ל לכי מייתית קני ופרש"י שם בד"ה צד אחד דהיא לכו"ע אסור אף לר' יהודה ולא הוי צד אחד ברבית דהתם ודאי איכא רבית דכי אמר ליה לכי מייתית קני אין לו עכשיו בה כלום ואפילו גמר הלכך פירי דהשתא רבית הן אצלו, הרי מבואר ברש"י דאם הלוקח אוכל פירות אף אם בסוף יגמר המכר כיון שאין לו עכשיו בה כלום והוי המעות שנתן להמוכר הלואה והפירות שאוכל הם רבית ולא אמרינן כיון דבסוף ישארו אצל המוכר א"כ לא הוי זה הלואה אלא הקדמת מעות, הא ליתא דהתם לפני שהביא שאר הדמים לא הוי נתינה כלל לשם מכר והוי בתורת הלואה אבל הכא כיון שכבר השלים קנין הקיראה אלא דלא קנה אותם לגמרי משום שעדיין אינם בידו, הנתינת הכסף הוי כבר נתינה לשם מכירה ולא הוי זה הלואה שיהיה כאן עי"ז איסור רבית מצד הכסף אלא מצד הקיראה.

וכ"ת דאם הרבית הוא משום הקיראה דהוי כאילו לוה ממנו הקיראה נמצא דמה גרם כאן האיסור רבית קנין הקיראה שהלוקח קנאו והלוהו להמוכר הרי בכל מקום איפכא שנינו דאם הלוקח קונה לענין מי שפרע לא הוי רבית היכא דיצא השער כמבואר ברש"י ותוס' ס"ב ס"ג, הא לא קשיא דהיכא דאיסורו משום שנותן לו אח"כ כשער הזול של עכשיו בהא אמרינן דכיון דקנהו לענין מי שפרע א"כ הוי כבר כשלו וא"כ דידיה אייקר ונותן לו כפי השער הקודם, אבל הכא אי אזלינן בתר שער דהשתא צריך לתת לו ד' בזוזא אי אמרינן דקנה כבר מקודם ודידיה אייקר שהרי לא היו לו כי אם ארבע ואם הוא נותן לו ה' עבור הזוז נמצא שנותן לו יותר מהמגיע לו עבור האגר נטר.

ויש להביא ראיה להך פירושא דהאיסור בהקדמת המעות הוא עבור הלואת הסחורה ולא עבור הלואת הכסף, מהא דאמרינן ס"ג ע"ב גבי קיראה איתנהו גביה שרי פרש"י אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דהוה ליה כהלויני עד שיבא בני דתנן במתניתין דמותר, ואם נפרש דההלואה היא כאן הלואת הכסף דהיינו כיון שעדיין לא מכר לו הקיראה הוי כאילו לוה ממנו הכסף נימא דלהכי שרי באיתנהו משום דכבר קנה הקיראה וא"כ הוי מכר ולא הלואת כסף ולמה לו לרש"י לומר דהוי כאומר הלויני עד שיבא בני ומה שייכות לשם דשם הוי הלואה של הסאה אלא כיון דיש לו בבית אין זה נקראת הלואה של אגר נטר דמזומן לו ליטלם והכא אמרינן כיון דיש לו א"כ נתינת הכסף לכתחילה היתה לשם מכר ולא לשם הלואה ואין צורך לומר דהוי כאומר עד שיבא בני. אבל לאידך פירושא דההלואה היא הלואת הפירות א"כ מוכרחים אנחנו לומר הך טעמא דהרי בפשוטו יקשה מה מהני אם איתנהו גביה הלא סו"ס לוה ממנו הקיראה שצריך לתת להלוקח והוא לוה ממנו ומשלם לו יותר וע"ז קאמר רש"י כיון דיש לו לשלם א"כ אינו נחשב הלואה של רבית הלואת הקיראה וכמו דהלויני עד שיבוא בני דאינו נחשב להלואת אגר נטר של רבית.

ואחרי שזכינו לזאת דהאיסור בהקדמת המעות הוא מחמת הלואת הקיראה א"כ א"ש בפשיטות הא דמרבין על השכירות ולא הוי אגר נטר הא דמוזיל גביה דהרי בעלמא ג"כ לא הוי אגר נטר מחמת הלואת הכסף דלא הוי אלא מקדים לו דמי מקחו אלא דהלואת הקיראה הוי הלואה והכא שכבר נכנס לדור בהבית אין כאן הלואת החפץ שהרי מיד משתמש בו ולא הוי כלל רבית.

והנה בפועל דכתוב בסעיף ח' דהשוכר את הפועל ומקדים לו שכרו מעתה ומשלם לו יותר בזול דאם לא התחיל בפעולה דאסור. לפי מה שנתבאר לעיל דהאיסור בהקדמת המעות הוא מחמת שלוה ממנו הקיראה ה"נ כשהפועל קיבל ממנו את הכסף אף דאין זה נקרא הלוואת כסף משום שכבר נתחייב לו לעבוד מ"מ מקרי הקדמת הפעולה שלוה ממנו את עבודת היום ע"מ לשלם לו אח"כ, ובזה מדוקדק מאד לשונו של הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלוה הלכה י"ב שכתב שם השוכר את הפועל כו' ה"ז אסור מפני שנראה כמלוה אותו היום כדי שיוזיל לו בשכרו דלכאורה מלת "היום" מיותרת דלמה ליה למימר דמלוה אותו היום ומה רצה בזה לומר דהיום מלוה ולא למחר, ולהאמור מדוקדק היטב דמלוה לו פעולתו של היום שהיה צריך כבר לעבוד אצלו והוא מלוה אותו היום שאינו עובד היום אצלו והיום הזה לוה ממנו הפועל ע"מ שישלם לו בעבודת יום אחר. אמנם הטור כתב השוכר את הפועל כו' אסור מפני שנראה כאילו מלוה לו מעות מהיום כדי שיזלזל בשכרו משמע דההלואה היא המעות ולא הפעולה.

ב.

השער דעה הקשה על הגמרא דב"ב שאסרו בפועל והרי הוא ישנו ומה שיכול לחזור בו למה יגרע בזה ויקרא כאילו איננו. ונראה דהנה בבבא מציעא דף י' ע"א אמרו רב נחמן ורב חסדא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואיתיביה רבא לרב נחמן מהא דמציאת פועל לבעה"ב אם אמר לו נכש עמי היום א"ל שאני פועל דידו כיד בעה"ב הוא והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום א"ל כל כמה דלא הדר בי' כיד בעה"ב הוא כי הדר בי טעמא אחרינא הוא כו'. והיינו דהגמרא שקיל וטרי שם הא דיש לו להבעה"ב קנין בהפועל אם הוא רק התחייבות מצד הפועל לעבוד ואין לו קנין הגוף בו ולכן צריך להיות שאינו יכול להגביה מציאה לבעה"ב או דלמא דקני ליה גופו להבעה"ב, ושם מסיק דיד פועל כיד בעה"ב היינו שיש לו להבעה"ב קנין הגוף בהפועל. אמנם בדף י"ב ע"ב קאמר רב פפא דהכא מיירי ששכרו בעה"ב ללקט מציאות, הא אי לא"ה מציאתו לעצמו. היינו דאין לו קנין הגוף בהפועל, וכ"פ הרמב"ם והשו"ע כרב פפא, וא"כ כל קנין הפועל הוא התחייבות לעבוד וא"כ אף אם הפועל ישנו מ"מ כיון דלא קנה בו אלא התחייבות לעבוד ולכך אף אם הפועל ישנו מעכשיו מ"מ כיון שלא קנה גוף הפועל רק התחייבות לעבודה אין זה נקרא כמו שיש לו שיהיה מותר מצד רבית והיינו שכתבו משום שהפועל יכול לחזור נמצא דאין גופו קנוי להשוכר דנימא דכבר גופו ישנו אלא רק התחייבותו והסכמתו לעבוד וזהו כאילו איננו והוא לוה ממנו פעולת היום עבור שישלם לו אח"כ יותר וזהו רבית,

ולפי"ז אפשר לומר בשכירות הבית דהנה בקהילות יעקב על ב"מ סימן ל"ז הוכיח דהא דאמרינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף היינו דתשלומי השכירות הוא עבור ההשתמשות שהשתמש בהבית ולא עבור הקנין שקיבל בהבית קנין השכירות ולפיכך אינה משתלמת אלא לבסוף אחר שכבר השתמש בהבית וא"כ חזינן דכל עיקר השכירות והתשלומין הוא עבור ההשתמשות בהבית ולא עבור קבלת הקנין בהבית, וא"כ הכא שכבר קנה קנין השכירות והבית ישנו אלא שלא נכנס עדיין לתוך הבית לדור שם א"כ אף אם הבית ישנו והוא קיבל כבר קנין שכירות מ"מ ס"ל להתוס' דכיון דעדיין אינו משתמש בהבית וכל תשלומי השכירות הוא עבור ההשתמשות בהבית ואם אינו משתמש עדיין הוי כאילו הבעה"ב לוה ממנו תשמיש הדירה בהבית ע"מ שישלם לו אח"כ יותר ולא הוי כאיתנהו כיון דהתשלומין הם עבור התשמיש בהבית וזה הוא כאילו איננו עדיין, ומיושב קושית השערי דעה אמאי לא הוי כאיתנהו להתוס' דתשתרי עבור זאת. והה"מ בשם הרשב"א ס"ל דכיון דקנה כבר ומוכן ליכנס בו לדור הר"ז כאילו שגם תשמיש הדירה ישנו כבר ואין זה נקרא ליתנהו אלא איתנהו.

ג.

שו"ע סי' קע"ו ס"ח השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום אסור.

עי' רמב"ם פ"ז הלכה י"ב שכתב וז"ל: השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימי הקור בדינר לכל יום ונתן לו השכר והרי שכרו שוה בימי החורף סלע בכל יום ה"ז אסור מפני שנראה כמלוה אותו היום כדי שיוזיל לו בשכרו. עכ"ל. משמע מלשונו זה של הרמב"ם דהא דאסור בפועל דוקא אם גם היום בימות החורף ששוכרו שכרו שוה סלע והוא נותן לו דינר עבור המתנתו עד הקיץ הוא דאסור, אבל אם בימות החורף שכרו שוה דינר אף ששוכרו לימות הקור שאז שכרו שוה סלע מותר. ומהגמרא דב"ב אינו מוכרח דלא כפירושו עיי"ש בפרשב"ם דלא מוזכר שם אלא ולגורן שכרו יפה סלע ולא מוזכר מה שכרו היום. וסברת הרמב"ם לכאורה היא מוכרחת שהרי אם היום שכרו יפה דינר הו"ל כפוסק על הפירות כשיצא השער דמותר אף אם אין לו ונותן לו אח"כ בשעה שהוקרו הפירות הכא נמי הכא אם היום שכרו דינר יהיה מותר אף אם יעבוד אצלו בימי הקור ששכרו יפה סלע וכ"מ שם בשטמ"ק בשם הרא"ם דגם היום שכרו סלע, והלכך נראה דגם המחבר שכתב ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום לא בא לאפוקי דהיום שוה דינר, אלא נקט בעיקר דאז בימות הקיץ שיעבוד עמו יהיה שכרו סלע וה"ה נמי דגם היום שוה סלע ואף שזה קצת דוחק מ"מ מוטב לפרש כן ממה שנפרש דהמחבר פליג על הרמב"ם במקום שלא נזכר מי הוא החולק על הרמב"ם וגם בב"י לא נזכר מזה מאומה.

סימן י"ב

בענין הממשכן בית וא"ל כשתמכרם ל"ת אלא לי בדמים אלו [ס:]

סי' קע"ב ס"ד הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא"ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו, אסור. אבל אם א"ל אל תמכרנה אלא לי בשויה וע"מ כן אני מלוה אותך הרי זה מותר.

כתב הרמב"ן דאפילו מוכרה לאחרים בדמים הללו אסור למוכרה לזה דכיון דהתנה על ידי הלואה מחזי כרבית והרשב"א חולק עליו ונשאר בצ"ע. ועי' בשער דעה מה שכתב לבאר מחלוקתם ואין דבריו מובנים במה שכתב לבאר דברי הרשב"א. ואפשר לבאר מחלוקתם דבטעם הרמב"ן נראה דהא מפורש בסימן ק"ס סכ"א דאי אוזיף ק' בק"כ מעיקרא ק' בדנקא ולסוף ק"כ אסור מדאורייתא משום דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ הנ"ה אף שעכשיו הוא נמכר בדמים אלו מ"מ מעיקרא בשעה שהלוהו התנה עמו שימכור לו בדמים אלו שהן רבית אף שאח"כ אין זה רבית מ"מ אסור משום דאזלינן בתר מעיקרא והוי רבית דאורייתא, וכן הרמב"ן פסק בריש איזהו נשך דאזלינן בתר מעיקרא, ובדעת הרשב"א אפשר לומר דאף דאזלינן בתר מעיקרא מ"מ י"ל דהנה הרמב"ן והרשב"א כתבו כאן דמדינא אין הוא מחויב לקיים תנאו ולמכור לו בדמים אלו כי אם הוא מוצא יותר ביוקר אמרינן דזוזי אנסוהו כדאיתא בפרקא בתרא דע"ז ואעפ"כ אם מקיים תנאו שהתנה ונותן לו בפחות הוי רבית, ועי' שטמ"ק בשם הריטב"א שכתב וז"ל ואע"ג דבכה"ג יכול הממשכן לחזור בו ויכול הוא למוכרה למי שירצה כדאיתא בהדיא בפרקא בתרא דע"ז ואפילו קנו מידו דאמרינן זוזי אנסוהו אפ"ה כיון שהתנה כן עם המלוה וקיים דברו אסור לעשות כן דכל שאומר ועושה בענין רבית אסור ואע"פ שהיה יכול לחזור בו שהרי הפוסק על הפירות שאין לו יכול לחזור בו ואפילו בלא מי שפרע ואפ"ה אסור כשלא יצא השער או כשלא בא באיסרו לידו כו', ואפשר לומר דס"ל להרשב"א דהא דאמרינן דאזלינן בתר מעיקרא ומכיון שהיתה קציצה של רבית אסור לתת אף שאח"כ לא הוי רבית, כ"ז היכא שנתחייב בחיוב רבית דהיכא שלוה ק' ע"מ לשלם ק"כ מדינא לולא איסור רבית הרי חייב הוא לשלם ואף שנפרש דרבית לא הוי חוב עי' מה שנתבאר בסי' ד' מ"מ לולא האיסור רבית היה כאן חוב כי הוא הרי רוצה לעשות חוב ואם מקיים אח"כ חובו שנתחייב ע"י קציצת הרבית הוי רבית ואף שעכשיו לא הוי רבית כי קציצת רבית יש כאן וגם תשלומי הקציצה יש כאן, משא"כ כאן דאם התנה עמו למכרו לו בדמים הללו דמדינא אינו מחויב לתת לו בדמים אלו כי זוזי אנסוהו אה"נ אם היה נותן לו בשעה שעדיין הוה רבית ובאופן דאי למכרו ביוקר הוי איסור רבית כש"כ הריטב"א אבל הכא דעכשיו נמכר הוא בדמים אלו ולא הוה רבית השתא ואתה בא לעשותו רבית בגלל הקציצה כיון שלא היתה קציצה המחייבת לא אמרינן כאן דאזלינן בתר מעיקרא, וכי תימא דבכה"ג שהוזל עכשיו ונמכר בדמים אלו כבר מחויב הוא לקיים דברו כי אין כאן זוזי אנסוהו מ"מ בכה"ג אם הוא מחויב לקיים תנאו אין כאן רבית ואין אתה יכול לאחוז החבל בשני ראשיו ולומר דיש כאן קציצת רבית באופן שלא יהיה רבית והרמב"ן ס"ל דאף קציצה שאינה מחייבת הוי קציצה ג"כ לענין בתר מעיקרא דאף דבסוף לא הוה רבית מ"מ הוי קציצה ואסור.

עוד אפשר לפרש בפלוגתת הרמב"ן והרשב"א דהנה הכא כשמשכן לו בית ואמר לו אל תמכרם אלא לי בדמים אלו דהוי רבית, אמרינן בגמרא דהוי צד אחד ברבית כי שמא לא ימכרם לא יהיה רבית, והנה בהא דצד אחד ברבית אסור לרבנן הא פשיטא דדוקא בהך צד שנתברר אח"כ דהוה רבית כי אם לא מכר אח"כ השדה לא הוי בכלל גם צד אחד ברבית דמתברר שלא היה רבית כלל, וא"כ יש לעיין היכא שלא היה רבית אבל לא משום שנתקיים הצד ההוא דלא הוה רבית לכתחילה לפי תנאו אלא דבהצד ההוא שהיה כן על תנאי של רבית קרה מקרה שלא היה רבית, אי אמרינן כיון דעל הצד הזה היתה קציצת רבית אף שאח"כ קרה שלא היה רבית מ"מ אסור דאזלינן בתר מעיקרא או אמרינן כיון דבעצם הך קציצה לא היתה קציצה ברורה של רבית מפני שהיה כאן רק צד אחד של רבית א"כ אף אם היה כאן הצד ההוא שכן היתה עליו קציצה של רבית עכשיו שאין כאן רבית גם קציצת רבית אין כאן כי הקציצה לא היתה ודאית של רבית, ונראה דבהא קמיפלגי הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ן ס"ל כהאופן הראשון שנתבאר דעל הצד הזה שתהיה כאן מכירה היתה קציצה של רבית ואסור אף אם עכשיו הוזל ונמכר לכולי עלמא בדמים אלו, והרשב"א ס"ל דאנחנו מסתכלים על כל הקציצה והתנאי בכללותה שהיתה רק בצד אחד של רבית ועכשיו אין כאן רבית אף שהוא מהצד האחר, מ"מ לא אמרינן דהיתה כאן קציצה כי לא היתה אלא צד אחד של קציצה.

ובפ"ז הלכה ז' כתב הרמב"ם הממשכן בית או שדה כו' לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו ה"ז אסור. וכתב הראב"ד א"א קשיא לי והא אסמכתא היא דהא לא ידע אי מזבין לה או לא ואימת קני לה ומסתברא בדאמר לה מעכשיו ואפילו הכי בדמים הללו אסור הואיל ולא פסיקא מילתא דזביני. וכתב עליו המ"מ ורבינו בכאן לא הכניס עצמו אלא באיסור הדבר והיתרו אבל בענין קניה אם קנה אם לאו לא כתב בכאן דבר ומבואר הוא פ"ח מהלכות מכירה דבעינן מעכשיו וקנו מידו כו'. ולכאורה אפשר לפרש כוונת הראב"ד על אופן אחר דס"ל להראב"ד כמ"ש בהגהת מרדכי דהקשה כאן ואם תאמר אמאי אסור והא לא מהני תנאה כדמוכח בפרקא בתרא דמס' ע"ז כו' וי"ל דהכא מיירי כגון שהתנה בהדיא לא תמכור אלא לי בדמים הללו אפילו אם תוכל למכרו ביותר ויאנסוך זוזי והוא קבל עליו את הכל ומיהו אם אמר מעכשיו תהא קנויה לי אם ירצה למכרם ושרי עכ"ל, הרי דס"ל להגהת מרדכי דכל היכא דאינו מחוייב לקיים תנאו דלא הוי רבית לא כש"כ הריטב"א, וא"כ אפשר דזהו ג"כ סברת הראב"ד שהקשה דהכא לא קני משום דהוה אסמכתא א"כ אין כאן קציצת רבית כי הקציצה אינה מחייבת משום דהוי אסמכתא, אבל צ"ע דאמאי לא קשה ליה להראב"ד קושית הגהת מרדכי דלא הוי תנאי של רבית משום דאינו מחויב מדינא דאמרינן זוזי הוא דאנסיה, וגם הגהת המרדכי דכתב דהכא מיירי דהתחייב מפורש שלא יוכל לומר זוזי הוא דאנסוה ואעפ"כ כתב ההגהת מרדכי דמיירי דלא אמר מעכשיו דאי אמר לא הוי רבית וא"כ אי לא אמר מעכשיו יקשה הלא הוי אסמכתא ואינו מחוייב מדינא וא"כ לא הוי רבית.

ונראה דדעת הראב"ד דס"ל דהא דאין הקנין חל משום דזוזי אנסוהו אינו מוציאו מדין רבית דהתנאי היה דאם ירצה למכרם ימכרם לו בדמים הללו, וכי אמרינן דזוזי אנסוהו פירושו כמ"ש רש"י בע"ז ע"ב ע"א שאינו רוצה למכור אלא שמחמת אונס שנתנו לו יותר מכר וכל כמה דלא יהבו ליה כולי האי לא הוה בדעתיה לזבוני ואיהו אי מזבנינא ליה בשוייה קאמר ליה, נמצא שתנאו תנאי של רבית שהתנה תנאי גמור שאם ירצה למכרם ימכרם לו באופן שיהא רבית אלא דאם נתנו לו יותר ע"ז לא התנה נמצא שיש כאן תנאי של רבית, משא"כ אי הוה אסמכתא היינו דאמרינן דמעולם לא היתה דעתו לכך ולכן לא קנה א"כ אם לא היתה כוונתו למכרו אלא להסמיכו בעלמא א"כ לא היתה קציצה של רבית דכמו דהוי אסמכתא לענין הקנין ג"כ הוה אסמכתא לענין רבית. ולכאורה גם הריטב"א יודה בהך סברא כי אמרינן דהוה אסמכתא ומעולם לא היתה כוונתו לכך, וההגהת מרדכי יסבור דגם היכא דהתנאי אינו יכול בפועל להתקיים משום דזוזי אנסוהו וא"כ כל שימצא למכרו ביוקר אינו מחוייב לקיים תנאי של רבית ג"כ לא הוה רבית וכמו שנתבאר אליבא דהרשב"א, ומה שכתב בהגהת מרדכי דהכא מיירי דלא אמר מעכשיו וא"כ יקשה דהוי אסמכתא ומכ"ש דלא תהא רבית לסברת ההגהת מרדכי, גם הפני יהושע כבר הקשה קושיה זאת על התוס' שתירצו דמשו"ה הוי הכא רבית משום דלא מיירי דאמר מעכשיו ובמתניתין מיירי דאמר מעכשיו דא"כ תהא אסמכתא עי"ש, ואולי אפשר לומר דס"ל דהכא כיון דאמר דלכשתרצה למכרם א"כ תלוי ברצונו והוי כמו בידו לגמרי דתלוי ברצונו וכה"ג לא הוי אסמכתא כיון שהוא בידו אם ירצה למכרם, והראב"ד דס"ל דהכא מיירי במעכשיו ואעפ"כ הוי רבית לא תקשי מהך דהלוהו על שדהו דלא הוי רבית עי' בשטמ"ק בשם הראב"ד מה שכתב לחלק.

ולשיטת התוס' דאם הוי מעכשיו לא הוי רבית, לכאורה יש לעיין מה שכתבו התוס' לעיל ס"ד ע"א בד"ה תקפה בתירוץ הראשון וי"ל דלעולם אירי בשמשך ואפ"ה אסור אי אמר אזלא ברשותך דחשיב קרוב לשכר ורחוק להפסד כו', אלמא דאף אם יש כאן תנאי דאם תקפה או זילא מעולם לא קנאה ואי יקרא מעיקרא קיימא ברשותיה ולא היתה מעולם הלואה ואעפ"כ אסור, א"כ אמאי כתבו התוס' דהכא מיירי במעכשיו ולהכי שרי משום דאם מכרה לו מעולם לא היתה הלואה ואמאי כתבו שם דאסור, ואפשר לומר דהתם גבי תקפא טעמא דאסור דאה"נ דאם תהא כאן מכר מעולם לא היתה הלואה מ"מ זה גופא דנותן תשלומי ההלואה בברירה דאם תהא זה לטובתו יהא זה מכר ואם לאו כגון תקפא או זולא יהא זה הלואה הא גופא הוי כבר רבית דעבור הלואתו נותן לו דבר שאם זה יהא לטובתו שיעשה מכר והך ברירה גופא שויא פרוטה, אבל הכא גבי שדה לא נתן לו עכשיו ברירה בידו אלא אם לא יפרע חובו בתוך שלש תהא כאן מכירה בזול, ואם יש כאן מכירה מעכשיו מעולם לא היתה הלואה ואין כאן רבית כיון שלא התנה שתהא לטובתו בקרוב לשכר ורחוק להפסד כמו בתקפה אלא רק מכירה בזול יש כאן ולכן לא מחזי כרבית.

שו"ר במחנה אפרים דיני רבית סי' י"ח שהקשה על הראב"ד דכיון דס"ל דצריך מעכשיו היינו משום דס"ל כסברת ההגהת מרדכי דאם אינו מחויב לא הוי רבית, וא"כ יקשה הלא אינו מחויב לתת לו כדאמרינן בע"ז וא"כ אף אם אמר מעכשיו לא תהא רבית, ותירץ דהראב"ד לא ס"ל כההגהת מרדכי אלא משום דמשמע ליה דגם מעכשיו הוא רבית, ולכך קאמר דצ"ל מעכשיו דאל"ה לא הוי רבית מעכשיו עי"ש ותירוצו דחוק, והישוב הוא כש"כ לעיל דאם לא אמר מעכשיו דהוי אסמכתא משום דלא גמר להקנותו א"כ ג"כ לא גמר לתת לו רבית ולא הוי רבית ועי' מש"כ בסי' ק.

סימן י"ג

בענין שי' הרמב"ם בדין משכנתא [סה:]

שו"ע סי' קס"ד ס"ד הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים. הגה ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא. (ב"י לדעת הרא"ש וטור ורש"י ותוס' ותלמידי רשב"א וראב"ד מביאם ב"י בח"מ סי' ר"ז ס"ס י"ג) וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ב. אבל מה שאכל לאחר שלש שנים צריך להחזיר וכן עיקר.

יש לדקדק בלשון השו"ע שכתב תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה אמאי כתב בתוך ג' שנים לא יאכל הפירות הלא לאחר ג' שנים ג"כ לא יאכל הפירות משום דלא הוי מכירה, ואפשר לפרש דלרבותא קאמר דלא מיבעיא הפירות שאכל אחר שלש דפשיטא דיחזיר דגם להי"א שמוזכר כאן בהרמ"א ובהמחבר בח"מ סי' ר"ז ס"י דיחזיר אלא אף בתוך ג' שנים ג"כ סתם כאן המחבר דיחזיר דהוי רבית קצוצה ועי' ש"ך סק"ו, והנה הא דאמרו דגם בתוך שלש צריך להחזיר יש כאן ב' שיטות שיטת הרי"ף ודעמיה משום דמשכנתא באתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה ולשיטת הרמב"ם בפ"ו הלכה ז' והלכה ד' דמפני שהיא אסמכתא ולא קנה לכן הוי רבית קצוצה אבל במשכנתא בלא נכייתא הוי רק אבק רבית וכן הוא דעת ר"ת והרז"ה, והמחבר כאן סתם דהוי רבית קצוצה ולא קאמר טעמא מאי, אבל מלשון הרמ"א שכתב ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא משמע דמשכנתא בלא נכייתא פשיטא דגם לדעת המחבר דהוי אבק רבית אלא דס"ל דהכא דהוי אסמכתא הוי רבית קצוצה וע"ז קאמר הרמ"א דגם באסמכתא הוי אבק רבית. נמצא לפי"ז דהמחבר ס"ל כשיטת הרמב"ם לפי פירושו של הרמ"א.

ובטעמו של הרמב"ם לחלק דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק רבית והיכא דלא הוי זביני והוי אסמכתא דהוי רבית קצוצה, כתב בחידושי רבינו חיים הלוי לבאר דמה שכתב הרמב"ם דלכן בממשכן את השדה לא הוי רבית קצוצה כמו בממשכן את הבית, שהרי אין בשדה פירות מצוים בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהא שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך היא אבק רבית, דאין החסרון כאן משום דלא הויא קציצת רבית דאפשר שלא יהא כאן רבית דהך גופא מה שקצץ לו שיטול זאת בדמי רבית הויא קציצה גמורה דכן היתה קציצתו מתחילה שאם יהא ריוח יטול זאת ברביתא ועל כן הויא זאת קציצה גמורה, אלא דבמשכנתא שהשדה ממושכנת לו בשעת ההלואה לאכול פירותיה ובשעה שנתן לו והקנהו גוף זה לפירותיו לא הוי רבית דאין הריוח ברור אלא שאח"כ גדלו שם פירות ומכיון שקנה אותה כבר מקודם א"כ נמצא דזה שנתהוה אח"כ ריוח קרקע של מלוה היא דאשבחה אבל מהלוה לא קיבל רק דבר שאין הריוח ברור וממילא דאין כאן רבית לעולם ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה ולא מה שהרויח המלוה לעצמו, אבל מכירה באסמכתא לא גמר והקנהו ר"ל וא"כ ברשות הלוה הוא דאשבח וא"כ הא נמצא דבשעה שנוטל מיהא הויא רבית ועל כן הויא רבית ד"ת כיון דלבסוף נוטל ריוח ברור משל לוה עצמו כו'. משמע מלשונו שהוא מפרש דעת הרמב"ם דלגבי הדין קציצה של רבית דבעינן שיהא קציצה כדי שיהא איסור תורה סגי גם בקציצה על הספק דאם יהא פירות יהא רבית, ולכן במכר שדהו דהוי אסמכתא והוי כאומר לו בשעת מתן מעות שיאכל משדהו אף דהוי ספק שמא לא יהיו כאן פירות ולא יהא כאן רבית מ"מ מספק הוי קציצה, אבל בשעה שנותן לו הרבית צריך שיהא ברור שיש כאן עכשיו נתינה של רבית ולכן במשכנתא בלא נכייתא שהנתינה היא בשעת ההלואה קרקע לפירות ואין ברור אז אם יהא כאן רבית לכן לא הויא רבית אבל היכא דהוי אסמכתא נמצא דהנתינה היא בשעה שאוכל הפירות ואז הויא נתינה ברורה של רבית, וכ"כ באבן האזל בפירוש דברי רבינו חיים הלוי.

והדברים צריכין ביאור דלכאורה מה שצריך להיות יותר מבורר בלי הספיקות הוא הקציצה יותר מהנתינה דלענין קציצה צריך שתהא קציצה מבוררת ואילו הכא איפכא הוא דהקציצה היא הרי בשעה שקונה ממנו השדה ונותן לו המעות ואף שאז עדיין ספק אם יהא רבית מ"מ הויא קציצה מבוררת, ולענין הנתינה שנותן לו הרבית צריך שתהא מבוררת ונתינת ספק רבית לא הויא נתינה של רבית אף אם נתברר אח"כ שהיה כאן שבח, הלא בפשטות הדין של בירור צריך להיות בשעת קציצה שתהא קציצה מבוררת של רבית, ותו קשה לי לשונו של הרמב"ם שכתב שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן את הבית שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיה שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה למה ליה למימר ואפשר שיפסיד יאמר בקיצור דאפשר שירויח ואפשר שלא א"כ יש כאן נתינה של ספק רבית ומספק לא הויא נתינה של רבית.

ובע"כ נראה לפרש דהא ליכא למימר דבשעת נתינה צריך שתהא נתינה מבוררת כי אם בשעת הקציצה אינה צריכה להיות מבוררת מכ"ש בשעת הנתינה, אלא הכא מילתא אחריתא קאמר הרמב"ם דאמתי הויא רבית היכא דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל אם היה קרוב לזה ולזה לא הוי רבית, והא ודאי תליא בשעת הנתינה, וא"כ היכא שמשכן לו שדה לפירותיו דהוי קרוב לשכר וקרוב להפסד דאפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ואף שאין מנכין מ"מ ג"כ יתכן שיהא לו הפסד לא הוי רבית משא"כ באסמכתא שהנתינה היא אח"כ וכמו שביארו הגר"ח ואז אם יש כאן ריוח הוא נתינה של רבית. נמצא לפירוש זה היכא דמשכן לו מקום שהוא ספק אם יהא ריוח אם לאו אבל הפסד לא יהא שהוא רבית של תורה דאין כאן חסרון של קרוב להפסד, וצריך לפרש לדעת הרמב"ם הא דצריך להחזיר כל הפירות גם מה שאכל תוך שלש שנים דהאכילה לא היתה בתורת משכון אלא נתינת רשות לאכילה דאי אכל בתורת משכנתא א"כ הו"ל קנין משכון ותו לא הוי רבית קצוצה כי אם אבק רבית וכש"כ הרמב"ם.

ועיין אבני נזר סי' קפ"ב אות י"ג שהקשה על הרמב"ם דהיכי קמיירי הך דינא אם לא מסר השדה להמלוה תיכף רק אוכל הפירות לבד א"כ אין המלוה טורח בה ואינו דומה כלל למשכנתא בלא נכייתא דאפשר שיפסיד כמ"ש הרמב"ם שם וא"צ לחילוק הנ"ל, ואם כשמסר לו השדה תיכף אינו אסמכתא כלל לדעת הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה הלכה ג', ואם תאמר דהכא לא מסר לו השדה משום הקנאה דלאחר ג' שנים אלא למשכון עד הזמן א"כ הוי משכנתא ממש כו'. ולהמבואר בהרמב"ם לק"מ שהרי הרמב"ם כתב וכן אין המשכנתא דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו כו' וא"כ הכא מיירי שנתן לו רשות לאכול אלא שלא הקנהו גוף זה לפירותיו וא"כ הוי רבית קצוצה כמו באסמכתא וכמו שביארו הגר"ח, אבל צ"ע מהא דאמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דף ס"ז ע"ב האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה כו' ופרש"י דאין לו עליו אלא מטלטלים בעלמא משום דאין לו קנין משכון בגוף השדה כיון דיכול לסלקו ורק שעבוד החוב יש לו עליו ועי"ז אוכל פירותיו והא לא הוי אלא מטלטלין וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלוה ולוה הלכה ד', וא"כ צ"ע מה שכתב כאן הרמב"ם דהממשכן גמר והקנה גוף זה לפירות ולכך לא הוי רבית קצוצה והרי הכא מיירי הרמב"ם גם במשכנתא באתרא דמסלקי כמ"ש כל המפרשים ובאתרא דמסלקי הרי אין לו להמלוה קנין הגוף לפירות. ועיין לקמן סי' קע"ד ס"א יתבאר עוד שם דעת הרמב"ם בזה.

ולכאורה אפשר לפרש דהא דמחלקינן בין אתרא דמסלקי דלא קנה הגוף לפירות ואין לו אלא מטלטלין ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי היינו לענין קנין בגוף השדה דאף שכתב הרמב"ם דהר"ז כמי שהקנהו שדה לפירותיו אין פירושו דיש כאן קנין ממש דא"כ לא יהיה בכלל רבית אף במשכן לו בית דהוי כמכירה, ועוד דמכיון דאיירי באתרא דמסלקי א"כ אין זה מכירה כלל וכמו במכר לו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי דלא הוי בכלל קנין כיון דבידו לבטלם וכמו שנתבאר בסי' י"ד בשם המחנה אפרים והבית אפרים, אלא בע"כ דכוונתו של הרמב"ם לא שהקנהו ממש וקנה אלא דקציצת הרבית היא ע"מ שיקבל גוף לפירות אבל אין כאן קנין כלל ומשו"ה אין בע"ח גובה ממנה כי מדין קנין אין לו כלל בגוף השדה, ולפי"ז במשכנתא באתרא דלא מסלקי יש לו קנין בגוף השדה לפירות ממש משום שאין יכול לסלקו וא"כ הוי כמכירה וא"צ להיות רבית כלל, והרמב"ם אינו מזכיר חילוק בין אתרא דמסלקי ללא מסלקי דבלא מסלקי שרי כשיטת רש"י, תו יש לעיין להרמב"ם דבממשכן שנותן לו שדה לפירותיו דהוי רק אבק רבית משום שאפשר שלא יהיו כאן פירות ואמאי לא ליהוי רבית קצוצה מה שנותן לו זכות דהשדה לפירות שהרי יש לזה שוויות ממון שהרי משלמין עבור זה ואית ליה שוויות של יותר משוה פרוטה, ואף לפי פירושינו דהחסרון הוא משום דהוי קרוב להפסד שאפשר שיפסיד עבודתו ג"כ קשה שהרי משלמין עבור זאת אף אם יש ספק שמא לא יהיו בכלל פירות ורק הפסד יהיה כי הריוח הוא יותר גדול על ספק ההפסד וא"כ זה גופא יהיה נתינת רבית, בשלמא לפרש"י אפשר לפרש דמשכנתא אינו נותן לו גוף לפירות אלא הפירות וכאן בשעת הקציצה היה ספק קציצה אולי לא יהיו פירות אבל להרמב"ם שהספק הוא בשעת הנתינה שמא אין כאן נתינה ודאית של רבית כי אולי לא יהיו פירות ליהוי הא גופא שנותן לו שדה ע"מ לאכול פירותיה נתינה של רבית.

ב.

עי' בשו"ת הריב"ש סי' ש"ה באמצע הסימן שכתב שם וז"ל וכ"ת ואכתי בזביני דאסמכתא לא הוה רבית קצוצה אלא לאחר שהחזיר המעות ומבטל המכר למפרע ונמצא המעות היו הלואה אצלו אבל קודם לכן אי אפשר להיות רבית קצוצה שהרי בתורת מכר הוא אוכל וכי אמרינן התם בערכין רבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא אליבא דרבנן היינו היכא שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר אז הוי רבית קצוצה לרבנן אעפ"י שהיה אפשר שלא יבא לידי כך כו' אבל לרבנן מתחילה קודם שיתברר הספק בודאי אי אפשר לומר שהיה רבית גמורה אלא שאסור מדרבנן שלא יאכל הפירות ההם על הספק כיון דאפשר לבא לידי רבית של תורה וא"כ בנדון זה כו' לא היא דזביני דאסמכתא אע"פ שיכול לפדותו לעולם ולבטל המכר מ"מ כל שלא יהיו לו המעות ואינו פודהו מכר גמור הוא ובתורת מכר הוא אוכל כו' עכ"ד. נמצינו למדין מדברי הריב"ש חידוש דהיכא דהוי אסמכתא והמכר בטל מ"מ כל זמן שלא החזיר לו המעות וביטל את המכירה אוכל הלה בתורת מכר ולא הוי רבית קצוצה, אמנם הרמב"ם בפ"ו הלכה ד' שכתב המלוה את חברו כו' לא קנה מפני שהיא אסמכתא לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהיא רבית של תורה לא משמע כהריב"ש אלא אף הפירות שאכל קודם שנתן לו בחזרה המעות הוה ג"כ רבית של תורה.

סימן י"ד

בענין צד אחד ברבית [סה:]

שו"ע סי' קע"ד ס"א מכר שדה לחברו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר קרקע לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים. הגה ואפילו לא התנה כך אלא שהמנהג כן בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיו למוכר מעות דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר ואסור ללוקח לאכול הפירות.

לשונו של המחבר הוא לשונו של הרמב"ם בפ"ו הלכה ה' וכתב המחנה אפרים בדיני רבית סי' י"ג לפרש דברי הרמב"ם דלא ס"ל להרמב"ם דהוי צד אחד ברבית כי שמא לא יביא לו דמים נמצא דהמכירה היתה מכירה ואם יביא לו דמים אז לא היתה מכירה אלא הלואה ורבית אלא אין כאן מכירה כלל והפירות הן ודאי של מוכר, וכ"נ דעת הטור וכ"נ דעת הרשב"א, וכל הנך רבוותא לא גרסי בגמרא ס"ה ע"ב מאן תנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע דלא כרבי יהודא כו' דלדבריהם לא הוי צד אחד ברבית כי אם ודאי רבית קצוצה וכמ"ש הרמב"ם. אבל בפי"א מהלכות מכירה הלכה י"א כתב הרמב"ם וז"ל מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של מוכר, וכתב שם המ"מ מימרא פ' איזהו נשך ובהלכות והטעם שפירות של מוכר לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל הלוקח שכר מעותיו לפיכך פירות של מוכר, הרי שפירש המ"מ בדעת הרמב"ם על הך מימרא דהוא רק צד אחד ברבית שמא המוכר יביא המעות אבל אם לא יביא מכירתו מכירה, וא"א לפרש דברי הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה דמיירי רק שהיה כאן תנאי ע"מ להחזיר ולכן המקח קיים וכמו שפירש כה"ג שם המחנה אפרים הדין השני של הרמב"ם, דא"כ מותר לו להלוקח לאכול הפירות אלא דע"כ דהני ב' לשונות הרמב"ם חדא היא וכמ"ש המ"מ אלא דבהלכות מכירה קעסיק הרמב"ם בדיני קנינים כתב דהלוקח לא קנה הפירות מספק ובהלכות מלוה דקעסיק בדיני רבית כתב דיהוי רבית קצוצה.

נמצינו למדין לפירוש המ"מ בהרמב"ם דצד אחד ברבית הוי רבית קצוצה, ויש לעיין לפי"ז אמאי כתב הרמב"ם בפ"ו הלכה ז' דהממשכן את השדה ואוכל פירותיה בלא נכייתא דהוי רק אבק רבית שאין בשדה פירות מצוין בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד כו' והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירות כו', ואמאי לא הוי רבית קצוצה יהא זה כמו צד אחד ברבית דאפשר שיהיה שם רבית וא"כ הוי רבית קצוצה, ובשלמא לפי מה שנתפרש בסי' י"ג דלהכי לא הוי רבית קצוצה משום דאפשר שיפסיד והוי ג"כ קרוב להפסד קצת ומשום הכי לא הוי רבית קצוצה אבל בהמוכר לו בית או שדה דשם מקבל הבית בשעה שאוכל את הפירות והוי כמו אסמכתא שאז ודאי מקבל הפירות ולא הוי אלא צד אחד דשמא תהיה מכירה ולא יהא כאן רבית אבל הפסד ודאי לא יהיה כאן ולהכי הוי רבית קצוצה אתי שפיר, אבל לפי מה שמשמע בחידושי רבינו חיים הלוי וכן כתב להדיא באבן האזל דטעמו של הרמב"ם משום דהוי ספק אולי לא יהא רבית ובשעת הנתינה צריך להיות רבית מבורר א"כ אמאי כל צד אחד ברבית הוי רבית קצוצה.

ועי' תוס' ס"ג ע"א ד"ה צד אחד דכתבו דהיכא שאין הדבר תלוי בידו כמו גבי סאה בסאה מגרע גרע וגם ר"י מודה דאסור, א"כ גבי משכנתא בלא נכייתא שאינו בידו שלא יהיו פירות מגרע גרע מהך דכשיהיו לי מעות החזירם לי ובודאי שלא צריך להיות רבית קצוצה, אבל באמת דברי התוס' עצמן צריכין ביאור שכתבו דף ס"ד ע"ב בד"ה ולא דלרש"י שכתב דשאני בית מכרם משום דבבית ליכא תיוהא אבל בכרם איכא תיוהא א"ש דלהכי גבי בתי ערי חומה הוי רבית קצוצה לרבנן דס"ל דצד אחד ברבית אסור שאין שם תיוהא אבל בכרם דאיכא תיוהא להכי משכנתא בלא נכייתא אינו אסור אלא מדרבנן, וגם לדבריהם יקשה דמה בכך דאיכא תיהוא מ"מ אפשר שיהא ריוח וא"כ ליהוי צד אחד ברבית דאפשר שיהא ריוח, והיכא דהוי משכנתא בלא נכייתא ליכא צד הפסד לרש"י אלא שלא יהא ריוח דלא משמע שמפרש שיהא שם הפסד בגלל ההוצאות זריעה כמ"ש הרמב"ם, ועי' פני יהושע שם על התוס' שהעיר בזה מנ"ל להתוס' דמשכנתא בלא נכייתא הוי לרש"י רק אבק רבית שמא לא יהא ריוח דסו"ס הפסד בודאי לא יהיה עי"ש, אבל עכ"פ משמע שמפרש ג"כ דברי התוס' כך שלא יהא ריוח וגם לא הפסד וא"כ ליהוי צד אחד ברבית כי שמא ירויח.

ובע"כ דנצטרך לפרש לדעת התוס' דשאני היכא דהוא אוכל ודאי פירות אלא דהוא ספק שמא יבוא לידי רבית או לאו דשמא יהיה כאן מכירה דאז אסור מן התורה לרבנן אבל גבי משכנתא דהוי ספק אולי אינו נותן לו כלל פירות לא הוי אלא מדרבנן, והטעם בזה לפמ"ש האבן האזל דבעינן ג"כ שתהא קציצה ודאית בשעה שנותן לו הרבית א"כ היכא שודאי נותן לו פירות וריוח אלא דספק אם יהא כאן רבית כי שמא תהא מכירה או שמא לא ימכור לו בכלל כמו גבי משכן לו בית מ"מ קציצה ודאית יש כאן על הצד דיש כאן הלואה משא"כ גבי משכנתא דאף על הצד שנותן לו ויש כאן הלואה מ"מ יש כאן ספק אולי אינו נותן לו בכלל חסר כאן בהנתינה ודאית. וא"כ גם דברי הרמב"ם אפשר ליישב כן דלא תקשי אמאי משכנתא בלא נכייתא לא הוי צד אחד ברבית, ואף שהתוס' כתבו דסאה בסאה לר"י מגרע גרע משום שאין תלוי בידו וא"כ גם משכנתא מגרע גרע, אפשר לומר דלר"י לגבי אי שרי לגמרי גם מדרבנן בהא אמרינן איפכא דהיכא דהוי בידו מותר אף מדרבנן אבל אי לא הוי בידו כמו סאה בסאה אסור מדרבנן, אבל לרבנן לענין איסור תורה אמרינן איפכא דהיכא דהוי ספק בכלל אם יהיה כאן ריוח אינו אסור מן התורה דלא הוי נתינה ודאית אלא היכא שיש כאן ריוח ודאי אלא שספק אם יש כאן רבית מצד דבר אחר שמא יהיה כאן מכירה או גבי משכן לו בית שמא לא ימכרם לו.

אמנם בחידושי הרשב"א כאן בסוגיא דמשכנתא כתב דלהכי ס"ל לרבא ורב אשי דמשכנתא בלא נכייתא אינו אסור מן התורה דילפי מבית בבתי ערי חומה וכתנא דמתני' דערכין פ' המוכר שדהו בשעת היובל (דף ל"א ע"א) דקתני בית בבתי ערי חומה הרי זה כמין רבית ואינה רבית אע"ג דאוקימנא לה כר' יהודא דאמר צד אחד ברבית מותר סבירא להו דהלכתא כוותיה הואיל וסתם מתניתין כוותיה אע"ג דפליגי עליה רבנן דברייתא הוה לי' סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתני' אלא דמחמרי בה לכתחילה שלא לעשות כן כל שהוא אוכל בלא תנאי נכייתא לחוש לדברי חכמים דפליגי עליה בברייתא ואמרי רבית גמורה אלא שהתורה התירתה וכאן התירה ולא במקום אחר כדאיתא בירושלמי כו' עכ"ד. חזינן מדברי הרשב"א דמשכנתא שלא נכייתא הוי צד אחד ברבית והיינו משום דהוא ספק אי יהיו שם פירות או לאו ופליג בזה התוס' והרמב"ם, ועי' מחנה אפרים בדיני רבית סי' י"ב שכתב צד אחד ברבית לכאורה נראה מסוגיא דערכין דהוי איסורא מן התורה והכי אמרו בהדיא בירושלמי כו' וא"כ קשה על מ"ש הרשב"א בספר תולדות אדם סי' קע"ד שאם הלוה לחברו אלף דינרים וקיבל עליו הלוה בשעת ההלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל עליו דלא הוי אלא אבק רבית דאפשר שלא יבקש המלך מס כל אותם השנים וכיון דאפשר כן ואפשר כן הוי צד אחד ברבית עכ"ל. נראה מדבריו דצד אחד ברבית לא הוי איסורא מן התורה כו' אבל לע"ד נראה דכל כה"ג דהוי ספק אם יהא ריוח אם לא לא חשיב רבית קצוצה כיון דלא הוי קצוץ בשעת ההלואה וראיה מההיא דמשכנתא בלא נכייתא דאמרו בריש פרקין דלא הוי כי אם אבק רבית ופירש רש"י ז"ל דטעמא כיון דזמנין אין עושין פירות כו' איברא דלקמן בסוגיין כו' עי"ש שהקשה ממה שכתב רש"י לא קץ לא קצץ ליה בפירוש שיאכל הפירות והוא ירד ואכל משמע דאם קצץ ליה בפירוש שיאכל הפירות דהוי רבית קצוצה ואף דשמא לא יהא שם פירות עי"ש.

דברי המחנה אפרים צריכים ביאור בראש מה דפשיטא ליה להוכיח מסוגיא דערכין דצד אחד ברבית אסור מן התורה, לפמ"ש התוס' ס"ד ע"ב ד"ה ולא דלשיטת ר"ת דאינו מחלק בין בית וכרם דגם בית אית ביה תיוהא הא דאמרינן בערכין דבתי ערי חומה הוי רבית גמורה לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ כיון דכל הפוסקים חוץ מרש"י והרמב"ם ס"ל דאין לחלק בין בית לכרם א"כ הוי צד אחד ברבית רק דרבנן,

אם כי לדעת הרמב"ם אפשר עוד לחלק ולומר דאף אי נימא דאיכא תיוהא בבית מ"מ הוי רבית דאורייתא בבתי ערי חומה דעל הצד שיש כאן הלואה הוי כמו אסמכתא דהוי להרמב"ם רבית קצוצה משום שלא הקנה לו גוף השדה לפירותיה א"כ ה"נ בבתי ערי חומה על הצד דהוי הלואה לא הקנה לו אכילת פירות דהבית והוי רבית קצוצה בשעה שדר בה, ומ"ש עוד המחנה אפרים להקשות על הרשב"א וישובו דהוי כמו משכנתא בלא נכייתא נעלמו מעיניו המאירים דברי הרשב"א כאן דס"ל דצד אחד ברבית הוי רק דרבנן ולכן משכנתא בלא נכייתא ג"כ הוא רק דרבנן ואף שלבסוף מ"ש הרשב"א לענין פסק הלכה משמע דס"ל דמשכנתא בלא נכייתא הוי רבית קצוצה וכדעת הרי"ף וכן הביאוהו הפוסקים עי' בביאור הגר"א בסימן קע"ב אות א' א"כ בטלה ג"כ ישובו של המחנה אפרים דהוי כמו משכנתא בלא נכייתא כי גם משכנתא בלא נכייתא הוי רבית קצוצה להרשב"א, ומה שכתב לבסוף להוכיח מרש"י דבכה"ג הוי רבית קצוצה אם קצץ לו בפירוש ואף דספק שמא יהיו פירות עי' פני יהושע שהעיר שרש"י גופיה כתב דף ס"ד ע"ב כהריטב"א וכתב דרש"י ס"ל תרתי טעמי עי"ש מה שהאריך בזה.

איברא דסו"ס דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מלוה הלכה ה' דלא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה בפשטות משמעין כדברי המחנה אפרים דלא קנה כלל ולא הוי צד אחד ברבית וכן לשונו של השו"ע כאן, וגם עדיין אינו מיושב למה סו"ס שינה לשונו בפי"א מהלכות מכירה, וגם בשו"ע חו"מ סי' ר"ז ס"ו כתב מכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיו לו מעות צריך להחזירו לו כשיביא לו מעותיו לפיכך אסור ללוקח לאכול פירות דהוה ליה הנך זוזי כהלואה גביה ג"כ משמע כמ"ש המ"מ בפי"א מהלכות מכירה דרק אם מביא לו המעות אז נתבטלה המכירה ולכאורה הם דברים הסתורים כי הכל הוא מקור אחד הגמרא ס"ה ע"ב, והאמת בזה נראה כמו שכתב בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' מ"ב דגם הרמב"ם גרס בגמרא דלא כר"י דאמר צד אחד ברבית מותר אלא דלר"י דס"ל דצד אחד ברבית מותר א"כ יכול לאכול הפירות על הספק והוי קנין על הספק דשמא לא יביא לו מעות משא"כ לרבנן דס"ל דצד אחד ברבית אסור א"כ אסור לו לאכול מספק דשמא יחזיר לו המעות ונתבטל המקח והוי רבית א"כ פשיטא דלא שייך דזבין ליומא דמאי קא זבין האידנא הא אסור לאכול הפירות הלכך לא סמכא דעתי' לקנות על הספק וכיון דלא סמכא דעתיה אין כאן מכר כלל בכל גווני אף דלא החזיר עי"ש, וא"כ א"ש היטיב מה שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה דאסור לאכול הפירות וכתב המ"מ משום דהוי צד אחד ברבית היינו דזהו סיבת האיסור לאכול הפירות וכ"כ השו"ע בחו"מ בסי' ר"ז ס"ו ואחרי זה שאסור לו לאכול הפירות א"כ ודאי לא קנה והוי רבית קצוצה כיון דלא קנה כלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלוה ולפי"ז אין לנו ראיה גם לפירושו של המ"מ דהרמב"ם יסבור דצד אחד ברבית הוא מן התורה דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ומכיון דמדרבנן אסור לו לאכול לא סמכא דעיתיה ולא קנה כלל ושוב הוי רבית קצוצה משום דלא קנה כלל ולאו צד אחד ברבית הוא אלא כולו רבית הוא.

ב.

יש לעיין לר"י דס"ל דצד אחד ברבית מותר משום דלא הוה קציצה ודאית שאפשר שלא יהא כאן רבית למה יגרע מרבית מאוחרת שאין כאן בכלל קציצה ואעפ"כ אסור עכ"פ מדרבנן וצד אחד ברבית מותר לר"י אף מדרבנן לאביי וכמו שכתבו התוס' דף ס"ג ע"א בד"ה רבית, ולא מסתבר לומר דר"י יפלוג על הדין דרבית מאוחרת וגם אי נימא הכי א"כ סתם לן התנא כאן בדוכתיה דרבית דלא כר' יהודה ואילו הרשב"א הובא לעיל כתב דסתם לן תנא כר"י והוא שלא במקומו במסכת ערכין, ועיין בשער דעה בסימן קע"ב אות ה' שכתב ג"כ דלר"י צד אחד ברבית גרע מרבית מאוחרת ולא כתב טעם לזה.

ונראה לפרש לפי מה שכתב בחידושי רבינו חיים הלוי לבאר דעת הרמב"ם דלהכי משכנתא בלא נכייתא לא הוי אלא מדרבנן ומכירה באסמכתא הוי רבית קצוצה והוא משום דמשכנתא בלא נכייתא בשעה שמקנה לו הגוף לפירות הוי ספק כי אולי לא יהיו שם פירות וספק נתינת רבית שרי מן התורה, א"כ אפשר לומר דהא דליף לה רבי יהודה מבתי ערי חומה וכמ"ש בירושלמי דצד אחד ברבית מותר לא משום דהחסרון הוא בהקציצה אלא היכא דהוי ספק בשעת הנתינה אם יש כאן נתינת רבית הא יליף רבי יהודה מבתי ערי חומה דשרי ורבנן ס"ל דדוקא במשכנתא בלא נכייתא הוא דהוי רק דרבנן משום דספק אולי לא יהיו בכלל פירות משא"כ בבתי ערי חומה דהוא ספק אחר שמא תהיה מכירה וכמו שנתבאר לעיל אבל בהא כולי עלמא מודי דדנין על שעת הנתינה, וא"כ מיושב היטיב דגבי רבית מאוחרת דבשעת הנתינה ברור שהוא נותן לו רבית ואף שאין כאן קציצה מ"מ אסור מדרבנן משא"כ בבתי ערי חומה דהתם בשעת הנתינה גופה הוי ספק אם יש כאן נתינת רבית.

ולפי"ז תתישב קושית התוס' מהא דסאה בסאה אסור לר"י והיינו משום דשם בשעת תשלומי הסאה כבר נתייקר ונותן לו ודאי רבית אסור אף דהיתה כאן קציצה של ספק, ומה שהוכיחו התוס' מהא דאמרינן ס"ג ע"א וכולם אם יש לו מותר דלא תקשי לרב דס"ל דאסור דהא מני ר' יהודה היא והרי התם אח"כ בשעת התשלומין כבר יהיה מבורר דנתייקר ואעפ"כ מותר לר' יהודא כיון דבשעת הקציצה הי' ספק, אפשר לומר דלהרמב"ם דס"ל דמלוה קונה למי שפרע א"כ אם ישנו כבר עכשיו קנה למי שפרע והוי כמו שעכשיו יש כאן נתינה לענין איסור רבית שיהיה אח"כ אם יתייקר כיון דספק הוא בשעת הנתינה של עכשיו אם יתן לו יין אבל להתוס' באמת יקשה לר"י מ"ש רבית מאוחרת דאסור אף שאין שם קציצה ואילו בצד אחד ברבית הוי כספק בשעת הקציצה לר"י משרי שרי.

סימן ט"ו

בענין שי' רש"י והרמב"ם בדין קציצת רבית בריוח ודאי ואינו ודאי, ובענין חכירי נושאה [סח.]

שו"ע סי' קס"ד ס"א מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא. הגה ובלבד שלא התנה מתחילה על כך ובלבד שכבר החזיק המלוה בשדה אבל בלאו הכי לכולי עלמא אסור (ב"י סימן קע"ב בשם תשובת רשב"א).

יש בזה מחלוקת הפוסקים שיטת הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א דהוא הערמת רבית ושיטת רש"י דהוא רבית קצוצה, ולרש"י הוי רבית קצוצה אף שלא התנה מתחילה על כך כי אם התנה מתחילה על כך גם להרמב"ם הוי רבית קצוצה כש"כ הפוסקים, והא דהוי לרש"י רבית קצוצה אף שלא התנה על כך משום דכשנתן לו אח"כ את השדה בחכירה אגלאי למפרע דאדעתא דהכי עביד רבית קצוצה הוא.

ויש לעיין לפי מה דאיתא בדף ס"ז ע"א דאמר ליה אביי לרבה משכנתא מאי וא"ל דמשכנתא הוי אבק רבית משום דלא קץ ליה ופרש"י משכן לו שדה ולא קץ עמו לאכול פירות לשם רבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל, והרי התם אף שלא קצץ עמו בפרוש שיאכל מ"מ הא ודאי דאמרינן דאדעתא דהכי משכן לו שיאכל כי אם לא משכן לו ע"מ כן א"כ הוי גזילה שלא נתן לו ע"מ לאכול אלא בע"כ דהא אמרינן דאומדנא דכשנתן לו מסתמא נתן לו ע"מ כן שיאכל פירותיה ואעפ"כ לענין רבית לא סגי בהכי אלא צריך לקוץ מפורש ע"מ שיאכל פירותיה, והתם הוא אליבא דרבא דאמר דפירי הוי אבק רבית ואינן יוצאין בדיינין א"כ הכא גבי חכירי נרשאי (ס"ח ע"א) ג"כ רבא קאמר לה ולרש"י הוי רבית קצוצה ואמאי הרי הכא לא התנה מפורש ע"מ שיחזור ויחכיר לו ואי משום דסתמא דמילתא הכי הוא דע"מ כן נתנה לו הרי לענין שתהיה רבית קצוצה צריך להתנות מפורש לשיטת רש"י, ודוחק לומר דבחכירי נרשאי הוי אומדנא יותר מבוררת ממשכנתא ולכך הוי כקציצה דלא משמע לחלק בין אומדנא לאומדנא.

ונראה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו הלכה א' וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חינם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצוין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו ע"מ שידור בו בחינם הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין כו' עכ"ד. הרי שכתב הרמב"ם דהיכא ששוכר ממנו בפחות דהוי רבית של תורה וגם משמע מלשונו דאף דהוא מקום שאין פירותיו מצויין כגון שדה שאח"כ כתב או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין משמע שקודם איירי במקום שאין פירותיו מצויין כגון שדה וכה"ג, ובהלכה ז' כתב הרמב"ם נמצאת למד ששלש משכונות הן משכונא שהיא רבית קצוצה ומשכונא שהיא אבק רבית ומשכונא שהיא מותרת כיצד משכן לו מקום שפירותיו מצויין כגון חצר או מרחץ או חנות ואכל פירותיהן ה"ז רבית קצוצה משכן לו שדה וכיוצא בה ובאו שם פירות ואכלן הוי זו אבק רבית וכן אם משכן חצירו וכיוצא בה בניכוי ה"ז אבק רבית משכן שדהו בניכוי הרי זה מותר כו' עכ"ד. וצ"ע דלפי מ"ש כאן הרמב"ם בהלכה ז' בחצירו שהוא מקום שפירותיו מצויין כש"כ הרמב"ם מקודם אם משכן לו בניכוי ה"ז אבק רבית ולא רבית קצוצה ובשדה לגמרי מותר א"כ אמאי כתב לעיל שאם שוכר בפחות דהוי רבית של תורה ואמאי עדיפא ממשכנתא בנכוי דבכל מקום אף במקום שפירותיו מצויין לא הוי אלא אבק רבית ומכ"ש במקום שאין פירותיו מצויין דשרי לגמרי ואמאי הוי הכא רבית קצוצה.

ומה שמשמע מלשונו של הרמב"ם דלהכי הוי התם היכא שפוחת בשכירות רבית קצוצה משום דקצב הדבר שפוחת מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו נמצא שהיתה כאן קציצה מפורשת דלהכי משכירו בפחות בגלל הלואה, קציבת הדבר עושהו לרבית של תורה משום דאיכא ב' גווני של רבית היכא שהדבר בעצמו הוי תוספת ורבית דהיינו במקום שודאי יש שם פירות וגם הוי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה בגלל נתינת הדבר שנותן לו רבית ואף שלא קצץ לו מפורש מ"מ כיון כשהוא נותן לו בתורת משכון מסתמא נותן לו ע"מ לאכול הוי כאילו התנה והוי רבית של תורה, אבל היכא שאינו ודאי רבית כגון בנכייתא או מקום שאין פירותיו מצויין דאפשר שלא יהיו פירות מ"מ עכ"פ הלא נותן לו דבר רבית כי במציאות אף אם לא יהיו פירות מ"מ עכשיו כשנותן לו נותן לו שדה לאכול פירותיה שעבור זה נותנין כסף ומשכירין כיוצא בזה ואף אם הוא בנכייתא מ"מ הוא פחות משויה והמחיר היוצא בשוק על שדה כזאת אלא דלגבי רבית הוי קולא כל שאין הריוח מבורר ממש לא הוי קצוצה וזה הוא רק אם לא קצב מפורש שנותן לו עבור רבית, ומה שכתב הרמב"ם בפ"ו הלכה ז' ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותיה כל ימי המשכנתא כו' היינו אף שאמר לו מפורש ע"מ שיאכל פירותיה אבל לא קצב כי בגלל רבית נותן לו זאת אבל אם קצב במפורש שהוא נותן עבור רבית אז אחשביה והוי רבית קצוצה ומשמע אף במקום שאין פירותיו מצויין תדיר.

וא"כ אפשר לפרש בזה גם שיטת רש"י דהא דבעינן שיקצוב מפורש לא בכל רבית קצוצה אמרינן הכי דאי לא קצב לא הוי רבית אלא הכא גבי שדה דאין פירותיו מצויים ויכול להיות שלא יקבל כלום וגם לא קצב מפורש להכי הוי אבק רבית.

ובזה יתיישב מה שהקשה הפני יהושע על רש"י שכתב הטעם דלא קץ משום דלא קצץ מפורש והרי לעיל ס"ד ע"ב כתב רש"י מפורש כש"כ הריטב"א כאן דהא דלא קץ הוי אבק רבית כי שמא לא יהיו פירות ומחלק בין בית לשדה ולמה כתב כאן טעם אחר משום שלא קצץ עמו מפורש עי"ש מה שהאריך בזה, ולהמבואר בהרמב"ם יתיישב דהני תרתי חדא היא דמכיון שהכרמים לוקין וגם השדות אפשר שלא יוציאו פירות א"כ אם סתם משכן לו ולא קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית לא הוי רבית כיון דאפשר שלא יהיה כאן רבית אבל אם קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית אז אסור מן התורה אף במקום שהכרמים לוקים ואפשר שלא יהיו פירות, ויתכן דגם בנכייתא יהיה אסור כה"ג מן התורה כמו שמשמע מן הרמב"ם וכמו שנתבאר לעיל, ולפי"ז יתיישב אמאי הוי רבית קצוצה לרש"י גבי חכירי נרשאי והרי שם לא התנה מפורש וכמו שנתבאר בהפוסקים ובהרמ"א מ"מ כיון דהתם הרי ליכא פסידא כלל להמלוה שהרי מקבל לפי סך החכירות בכל אופן שם לא בעינן קציצה מפורשת אלא כיון שממילא אמרינן דאדעתא דהכי הלוהו מקודם ונכנס לתוך השדה הוי רבית קצוצה לרש"י ואף בלי קציצה מפורשת.

סימן ט"ז

בענין משכנתא דמסלקי ולא מסלקי [סז:]

שו"ע סי' קע"ב ס"א המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אילין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר הדמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות. עכ"ל.

הקשה האבני נזר בסי' ר"ג דמ"ש מבתי ערי חומה שיכול המוכר להחזיר בכל עת והלוקח אינו יכול אמרינן דהוא רבית גמורה נימא ג"כ דאינו אלא שכירות, וכן הקשה מהא דלקמן סי' קע"ד ס"א מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי חשיב צד אחד ברבית נימא ג"כ דהוא מכירה לזמן ואח"כ חוזר ומוכרה לו, וכתב שם לחלק דדוקא במשכנתא דנכייתא דאפילו יכול לתובעו ג"כ לאו רבית דאורייתא הוא ע"כ מקילין ביה כשאינו יכול לתובעו מה שאין כן בהא דבע"ח ולכשיהיו לי מעות החזירם לי דבלא נכייתא דאורייתא היא להרי"ף והרמב"ם להכי לא אמרינן הך סברא דהוא כשכירות עי"ש. תו כתב שם דלהכי כתבו התוס' והרא"ש גבי משכנתא דסורא משום שכתוב להדיא בשטר במשלם שני כו' ולא ניחא להו משום שאינו יכול לתובעו דלשיטתם גם בבית משכנתא בלא נכייתא אבק רבית משום דבתורת זביני אתו לידיה כ"ש במוכר ממש ואמר לכשיהיו לי מעות החזירם לי דלא הוי רק אבק רבית ומ"מ לא מהני הא דאינו יכול לתובעו א"כ גם במשכנתא דסורא לא יועיל, עי"ש מה שכתב לפרש בדעת התוס' והרא"ש דלהכי כתבו הטעם במשכנתא דסורא משום שכתב לו ולא כתבו הטעם משום שאינו יכול לתובעו שהרי גם שם אינו יכול לתובעו ואעפ"כ דלא הוי אלא אבק רבית מ"מ לא מהני הטעם שאינו יכול לתובעו להתיר א"כ גם במשכנתא דסורא לא יועיל אם לא משום הטעם שכתב לו א"כ במשכנתא דנכייתא דלא כתב לו כלום יהיה אסור כמו בהך דלכשיהיו לי מעות החזירם לי דאסור והרי משכנתא דנכייתא מדינא שרי לכמה אמוראים בגמרא.

ובע"כ דאין דומה משכנתא לבתי ערי חומה וכן להך דכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור משום דהתם גבי בתי ערי חומה שמכר לו השדה ואם מחזיר לו הכסף אי אפשר לומר שהיתה כאן שכירות חדא שאינו משלם לו כלום עבור השכירות ותו דלא דמי ג"כ למשכנתא בלא נכייתא דכאן מכר לו בית וכן בהא דלכשיהיו לי מעות החזירם לי היתה מכירה ואם אין כאן מכירה אין כאן גם שכירות כי לא מכר לו קנין הגוף לפירות אלא אי הוי מכירה גמורה הוי מכירה אבל מכירה לזמן לא היתה כאן, ולא דמי ליובל דהוי קנין פירות אם מכר שדה בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בגיטין מ"ח דהתם כיון דידוע זמן היובל וזמן מסוים הוא א"כ הוי כמכורה עד זמן היובל ומקרא מלא הוא במספר תבואות הוא מוכר לך משא"כ היכא דיכול לפדותם מתי שתרצה אין כאן מכירה כלל, משא"כ במשכנתא שנתן לו השדה בתורת משכון דהיינו לאכול פירותיה א"כ כל השאלה היא אם נתן לו סתם זכות לאכול פירותיה בפחות וא"כ הוי רבית להכי מפרשינן דבמשכנתא דסורא מכיון שאין כח ביד המלוה לגבות כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות והיינו שמה שנתן לו השדה לאכול פירותיה הוא מקנין שכירות ולא משום רבית אבל היכא שמכר לו מכירה חלוטה אם הוא יכול להחזיר לו המעות לא אמרינן דיש כאן שכירות משום שלא היתה כאן שכירות מעולם.

ב.

כתבו התוס' ע"ג ע"ב ד"ה השתא משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים כו' ודקדקו זאת מהא דרב מרי בר רחל הביא אגר ביתא לרבא אלמא שהנכרי שהיה הממשכן יכול למכור. ויש לדקדק ראיתם מהיכן אי משנה ראשונה הרי לא הביא רב מרי מהך שתא משום דנכרי לא מצי לסלק ליה אלא ראיתם מהשנה השניה שהביא אגר ביתא אלמא דיכול הממשכן לאסור וה"ה משכיר והרי הכא דהשנה השניה היתה אתרא דמסלקי וכשהתוס' הביאו ראיה משנה השניה אלמא דס"ל דמשכנתא באתרא דמסלקי אית ליה להמלוה קנין פירות כמו כל שכירות ולכן הביאו ראיה מכאן כי בכל שכירות יכול המשכיר לאסור והיינו כשיטת רש"י והרשב"א כי באתרא דלא מסלקי הויא מכירה גמורה ובאתרא דמסלקי אית ליה קנין פירות. אמנם צריך ביאור מה הקשו התוס' מהא דכתובות ונדרים דבית שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש קדשה משמע כל זמן שהיא ממושכנת אינו יכול להקדיש ומה קושיא התם אפשר דמיירי באתרא דלא מסלקי, ותו יקשה לפירוש זה דהיכא דהוי אתרא דלא מסלקי שייכת הקרקע להמלוה וא"כ הנכרי כשמכר לרבא מכר לו תיכף בשנה הראשונה וכמ"ש רש"י ותוס' דהא נטר תריסר ירחי שתא ואם נימא דבאתרא דלא מסלקי הוי ממש של המלוה וא"כ אינו יכול למכור וא"כ היאך מכר את הקרקע להשנים האחרות הלא לא מכר אלא עכשיו ולא אמר שהקנין יחול אחר שנה ראשונה וא"כ לא חל הקנין כלל גם אח"כ.

ואם נפרש בשיטת התוס' דס"ל דאתרא דלא מסלקי הויא רק קנין פירות וכשיטת הרמב"ן בחדושיו וכמו שנתבאר אבל אתרא דמסלקי אין לו בכלל גם קנין פירות וא"כ ראית התוס' מדחלה המכירה שמכר בהשנה ראשונה אלמא דגם המשכיר יכול למכור, וכן הוא להדיא בהגהת מרדכי דקושית התוס' היא על השנה הראשונה דהוי אתרא דלא מסלקי ואיך חל המכר, והא דלא נתן אגר של השנה ראשונה משום דמה שהביא רב מרי אגר ביתא משום דחשש לרבית מכיון שרבא יכול לסלקו וכמו שכתבו התוס' שם בסוגיא וא"כ אף שהקנין חל גם בשנה הראשונה מ"מ לא הוי רבית מכיון שאינו יכול לסלקו ואמתי נראה כרבית בשעה שיכול לסלקו, ומ"מ כיון שעשה המעשה קנין בשתא הראשונה א"כ ראיה דיכול למכור בית המושכר דאי לא"ה לא חל הקנין כלל, ויתיישב ג"כ ראית התוס' מהא דכתובות ונדרים דהתם משמע דאיכא משכנתא שאין המלוה יכול למכרה ולהקדישה.

אמנם הרא"ש בשור שנגח את הפרה סי' י' כתב וז"ל ובכתובות פ' אע"פ הקשו התוס' כו' ומאי שנא מהא דאמרינן בערכין המשכיר בית לחבירו יכול להקדישו אע"פ שאין יכול להוציאו מן הבית תוך זמנו א"כ כל שכן הממשכן שיכול לפדותה בכל עת שירצה שיכול לקדשה כו' עכ"ד משמע להדיא מלשונו דהוכחת התוס' היא באתרא דמסלקי שיכול הממשכן להקדישה ולמוכרה וא"כ תהדר קושיא לדוכתא מה הקושיא מהך דכתובות שגם הרא"ש הקשה משם נימא דשם מיירי באתרא דלא מסלקי, אבל מסתימת הפוסקים וכן ממה שסתם השו"ע בסי' רכ"א ס"ז דההמשכן דינו כמשכיר ובעל משכנתא דינו כשוכר לענין להקדיש את השדה משמע דאין מחלקים בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי, וכן להך תירוץ בתוס' ערכין כ"א דמחלקי בין משכיר למשכון ג"כ לא מדכרי חילוקא בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי, וצ"ב דלשיטת רש"י ודעימיה באתרא דלא מסלקי הויא שלו ואין הממשכן יכול להקדישה ולשיטת הרמב"ן באתרא דמסלקי אין לו גם קנין פירות ופשיטא שיכול הממשכן להקדיש ולכאורה גם חלקו של המלוה יכול להקדיש אם הוא באתרא דמסלקי והראשונים סתמו דבריהם ולא הזכירו חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא דמסלקי.

ועי' הגהת אשר"י שכתב וז"ל ואע"פ ששנה ראשונה הוי כאילו מכור לרב מרי חל קנין של רבא כו'. משמע דמפרש הקושיא כמ"ש בהגהת מרדכי דעל הזמן דלא מסלקי אינו יכול למכור וכ"כ אח"כ וכן המשכיר בית לחבירו לשנה והקדיש המשכיר אע"פ דאין יכול לסלקו כו' משמע דהיכא דיכול לסלקו פשיטא שחל ההקדש והקנין כי אין לו להמלוה קנין פירות, ואח"כ מסיק ואע"ג דחבירו יכול לסלקו ולפדותה אין חל ההקדש והמכר על הכל עד שיפדה ויסלקנו פר"י, אלמא דאינו מחלק בין יכול לסלקו לאין יכול לסלקו ומעיקרא כשהקשה מאין יכול לסלקו במכ"ש הקשה דהכא חזינן דאף דאין יכול לסלקו מ"מ חל אז הקנין והיינו כסתימת הפוסקים שלא חילקו בין יכול לסלקו לאין יכול לסלקו.

ג.

שם, הגה וי"א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יכול לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש"י ורא"ש) וי"א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור. (ב"י בשם הרשב"א)

הך חילוקא בין משכנתא באתרא דמסלקי ובין משכנתא באתרא דלא מסלקי צריך הסבר איזה קנין הוא באתרא דלא מסלקי יותר מאתרא דמסלקי דרש"י כתב דאתרא דלא מסלקי הכל מודים דכל אותן השנים הן כמכר הוא אצלו ושרי לאכול, והנה מכירה גמורה הרי אין כאן גם באתרא דלא מסלקי שהרי אחרי הזמן הקצוב דלא מסלקי כשהזמן עובר שוב יכול לסלקו א"כ לא היתה אלא מכירה לזמן ומכירה לזמן אינה אלא קנין פירות כמבואר בגיטין מ"ח בשדה החוזרת ביובל ועי’ בר”ן נדרים כ"ט בסוגיא דבר פדא.

ועי' רמב"ן בסוף הלכות בכורות שכתב ושמעינן מנה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזקת היא ללוה ובכור נוטל בה פי שנים כו' אע"ג דגרסינן בפ' איזהו נשך האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בע"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים דאלמא מוחזקת היא למלוה התם לאו דהוי ראויה לגבי לוה אלא לתרוויהו מוחזקת היא האי קני דידיה והאי מאן דקני לבכור ושעבוד לב"ח ולכתובה הדין היא סברא דילן ואשכחן לרבינו אפרים דכתב עלה דההיא דהכא אנן סהדי דגופא דלוה ופירא דמלוה אלא כיון דלא מצי לסלוקי ליה עד דמשלים שנייא הו"ל ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזקת ולגבי לוה ראויה גבי כותב כל נכסיו כו' ולבסוף מסיק הרמב"ן אלא מיהו בשאר משכנתא אע"ג דאיכא למימר כדאמרינן באתרא דלא מסלקי מוחזקת הויא לתרווייהו כיון דאיכא גמרא דרבוותא ז"ל ועבדו בה עובדא חיישינן להו משום דאיכא אפשרותא במילתא למימר משכנתא דלא מסלקי בתורת זביני דהא רמיא אגופא דארעא שעבוד ממונא ולא הדרא לעולם למרה עד דיהיב דמיה עכ"ל. משמע מדברי הרמב"ן דמעיקרא למד הרמב"ן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי יש לו להמלוה קנין פירות וללוה קנין הגוף ולכך הוי תרווייהו מוחזקין, וכן כתב הרבינו אפרים דלהמלוה אין לו אלא קנין פירות ואעפ"כ הוי ראוי אצל הלוה מחמת קנין הפירות של המלוה שהוא נקרא המוחזק והביא ראיה על זה מהכותב כל נכסיו לבנו והרמב"ן דחה ראיתו ואעפ"כ ס"ל לבסוף דאצל הלוה הוי ראוי לא משום שיש להמלוה קנין פירות אלא בתורת זביני הוא אצל המלוה ולא הדרא לעולם למרה עד דיהיב דמיה נמצא שהכל הוא של המלוה אלא דלהלוה יש זכות לקנות ממנה בחזרה ואף בע"כ של המלוה והוא מדיני המשכון אבל כל זמן דלא יהיב דמיה הוי מכורה אצל המלוה ולכך הוי אצל הלוה ראוי.

ונראה דזהו שיטת רש"י מה שכתב דהוי כמכורה אצלו היינו כמ"ש הרמב"ן בסוף דהוי קנין גמור אלא שיכול הוא לקנות ממנו בחזרה וא"כ לא הוי קנין פירות דאינו דומה ליובל שחוזר מאליו אבל כאן צריך לקנות בחזרה, ומיושב מה שהקשה באבני נזר בסי' ק"ד סק"א דהא קנין לזמן אינו אלא קנין פירות כמ"ש הר"ן בנדרים ונמצא שמעולם לא היה הגוף מכור שהרי בידו לסלקו לאחר זמן ולא יהיה למלוה רק קנין פירות ממילא כשפורע אח"כ המעות מעות הלואה הוא פורע, ולהאמור לק"מ כי לרש"י אין זה מכירה לזמן אלא מכירה גמורה ורק כיון דזהו לא ממכירה ממש אתא לידיה אלא מכח משכון לכן יכול הוא בע"כ של המלוה לקנות ממנו בחזרה, וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם שבפ"ו ממלוה ולוה הלכה ז' כתב וכן אין המשכונא דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו כו', והרמב"ם הלא מיירי בכל משכנתא גם באתרא דמסלקי ואם משכנתא באתרא דמסלקי יש לו קנין גוף לפירות א"כ באתרא דלא מסלקי דעדיפא מנה וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ז הלכה ד' לחלק בין משכנתא באתרא דמסלקי ובין משכנתא באתרא דלא מסלקי איזה קנין יש לו, ובע"כ כמ"ש הרמב"ן דיש לו קנין גמור של גוף הקרקע אלא שיכול לסלקו ולקנות ממנו בחזרה, אמנם דברי הרמב"ם עדיין צריך הסבר כי אם באתרא דמסלקי יש לו קנין גוף לפירות אמאי אין בע"ח גובה ממנה ועי' מה שכתבתי בסי' י"ג.

ובהא דאמרינן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי לרבינו אפרים ולהס"ד דהרמב"ן דיש לו קנין פירות, אפשר לפרשו בב' אפנים חדא דיש לו קנין גמור לפירות בגוף השדה ואידך דמחמת החוב יש לו שעבוד על השדה לאכול פירותיה, ולפמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן בדף ס"ז: הוא מחלוקת של רב פפא ורב ששת בריה דרב אידי באתרא דלא מסתלקי ואמר מסתלקנא דס"ל לרב ששת בריה דרב אידי דלא מסתלק בדבור בעלמא וצריך למקנא מניה ורב פפא סבר דלא צריך למקנה מניה דכיון שהיה יכול למחול כל החוב שביד חבירו בלא קנין כי מחיל נמי האי זכותא מהני דמ"ל כולו מ"ל מקצתו, והיינו משום דרב פפא ס"ל דהזכות אכילת פירות הוא רק מחמת שעבוד החוב ולא שיש לו קנין בגוף השדה ולפיכך מהני מחילה ורב ששת בריה דרב אידי ס"ל דהוא קנין פירות בגוף הקרקע ממש ולכך לא מהני מחילה, ולרש"י הוי הגוף ממש ולא רק קנין פירות לרב ששת בריה דרב אידי והלכתא פסקינן כרב ששת בריה דרב אידי דצריך למקנא מניה משום דהוי קנין ממש.

ומהתימא על האבני נזר בסי' ר"ד סק"ו שכתב דמשכנתא באתרא דלא מסלקי אינו דומה למשכון מטלטלי והוכיח זאת ממ"ש הר"ן בגיטין בחדושיו בסוגיא דפרוזבול דמוחל משכון מטלטלי לא מהני בדבור כיון דבע"ח קונה משכון אבל משכון מקרקעי אפילו באתרא דלא מסלקי יכול למחול, ותימא עליו שהרי הר"ן בעצמו בחדושיו כאן באיזהו נשך כתב דהוא מחלוקת רב פפא ורב ששת בריה דרב אידי והלכתא כרב ששת בריה דרב אידי דצריך למקניה מניה ולא מהני מחילה, ומה שכתב הר"ן בגיטין כתב רק דמשכון מטלטלי לכו"ע אינו יכול למחול ובמקרקע איכא מאן דאמר דיכול למחול אבל לית הלכתא הכי וכמו שנתבאר.

איברא דמצאנו מחלוקת בין הרמב"ן והרשב"א דהרמב”ן כתב בחדושיו בדף ס”ז ע”א בסוף דבריו והוי יודע דבאתרא דסתם משכנתא שתא ולא מצי לסלוקיה עד שתא א"נ אתני בהדיא דלא לסלוקיה עד חד זימנא עד ההוא יומא דיניה כדין אתרא דלא מסלקי ואבק רבית מכאן ואילך אתרא דמסלקי ורבית קצוצה הוא ואין זה צריך לפנים, ואילו בחדושי הרשב"א כתב ס"ז ע"ב גבי הא דאמרו דמשכנתא באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתה וז"ל ואפשר לומר דכל אתרא דלא מסלקי הרי הוא כמכר עד דפרע ליה זוזי והלכך אפילו לאחר זמניה אין השביעית משמטתה וכו' עי"ש, הרי כאן מבואר מה שנתבאר לעיל דהרמב"ן ס"ל כאן כש"כ בהס"ד דהלכותיו בסוף בכורות דמשכנתא באתרא דלא מסלקי אין לו רק קנין פירות דהיינו קנין לזמן עד שיסלקוהו ולכן אם עבר הזמן ממילא כבר השדה ברשותו של הלוה אבל הרשב"א מפרש כמ"ש הרמב"ן שם במסקנתו וכן הוא שיטת רש"י דמכירה גמורה יש כאן אלא שיכול לקנותו בחזרה וכל זמן שלא קנהו בחזרה עדיין הוא ברשותו של המלוה ואף אם כבר עבר זמנו כל זמן שלא קנהו בחזרה, ועי' מחנה אפרים בדיני רבית סי' מ"ג דכתב דדעת הרשב"א היא יחידאה ורוב הפוסקים לא ס"ל כוותיה, ולפמ"ש רש"י ותוס' דס"ל דמותר לאכול במשכנתא בלא נכייתא באתרא דלא מסלקי, וכן הרמב"ן במסקנתו בסוף בכורות ס"ל ג"כ כהרשב"א וכן הוא דעת הי"א הראשון של הרמ"א דבאתרא דלא מסלקי מותר אף בלא נכייתא משום דהוי כזביני וכמ"ש הרשב"א, ואף דשיטת הרשב"א דבלא נכייתא אסור אף באתרא דלא מסלקי ואינו מחלק בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי צריך לומר דהוא רק מחומרא בעלמא אבל לא מעיקר דינא כי מעיקר דינא להרשב"א הוי אתרא דלא מסלקי מכירה גמורה וכמו שכתבו רש"י ותוס'.

סימן י"ז

בענין פייס לוה לאחר שיתן למלוה רבית עבורו [סח:]

שו"ע סי' ק"ס סי"ג מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו.

הפתחי תשובה הביא בשם הגידו"ת והמהרשד"ם דס"ל דהא דאסור אם פייסו הלוה לתת למלוה הוא מן התורה וכן משמע מביאור הגר"א באות כ"ד דכתב וז"ש וי"א כו' דכ"ש הוא דהוא שלוחו ממש ומשמע דאסור מן התורה כשלוחו, והש"ך כתב דהוא מדרבנן וכן הביא הפתחי תשובה בשם השעה"מ דאינו אסור בפייסו אלא מדרבנן, ודקדק מהא שכתבו התוס' דבחוזר ונפרע אינו אסור אלא מדרבנן משום הערמת רבית ומכ"ש בפייסו דאינו אלא מדרבנן, אמנם בביאור הגר"א שם משמע איפכא שכתב על מה שכתב בשו"ע והוא שלא יחזור ויקחנו על הי"א וכ"ש הוא כו' אלמא דבפייסו הוא יותר גרוע מחזר ולקח מהלוה וא"כ אזלא ראית השעה"מ, וטעמו של הגר"א הוא מבואר דאם אמרינן בפייסו דהוי שלוחו א"כ בשעת נתינה ממש הוי כשלוחו משא"כ בחזר ולקח מהלוה שלקח אח"כ ממנו.

ובביאור מחלוקתם דרבוותא נראה דיש לעיין בהא אמרינן דשרי ליה לאינש למימר ליה לחבריה הילך זוז ואוזפיה לפלוני משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה אם היתירו הוא משום דבעינן שהלוה יתן וכדמשמע פשטות דקרא את כספך לא תתן לו בנשך דהיינו שהלוה נותן הנשך או דבעינן שיחסר ממונו של הלוה משום דבעינן נשך ואם אין חסר ממונו של הלוה לא הוי נשך ותרבית בלא נשך לא אסרה תורה.

ויש לומר דהיכא דהלוה פייסו שיתן עבורו להמלוה הוי כאילו הלוה נתן מכיון שנותן עבורו ובציוויו והוי כשלוחו אבל לענין הא דבעינן שיהא הלוה נחסר שיהיה נשך אצל הלוה הא לא הוי אף אם פייסו, וא"כ י"ל דהגידו"ת והמהרשד"ם והגר"א סוברים דבעינן שתהא נתינת רבית של הלוה והכא כיון שפייסו הוי כאילו הלוה נתנו כי הוא נתן בשליחותו ובציוויו, והש"ך והשעה"מ ס"ל דצריך שיהא הלוה נחסר והכא אף אם פייסו מ"מ הלוה לא נחסר ואין כאן נשך ואם אין נשך גם תרבית ליכא בלא נשך.

ויש לעיין בהא דאמרינן דשרי משום דלא הוה רבית הבאה מלוה למלוה וליהוי כאילו הלוה נתנו מדין עבד כנעני וכמו שכתב בביאור הגר"א באות ל"א דלגבי רבית אמרינן מדין שניהם כמו לגבי קידושין והוא ג"כ מדין עבד כנעני, ואם נימא דצריך שהלוה יהא לו חסרון א"ש, (ודעת הגר"א יבואר להלן בסי"ט,) אבל אם נימא דבעינן נתינה לקשי דיועיל מדין עבד כנעני, ונראה דמדין עבד כנעני דמהני היינו דמהני נתינת הנותן עבור העבד וכן מהני נתינתו עבור המקדש שהאשה מתקדשת משום זה אבל ברבית שאסרה תורה צריך שתהא נתינת הלוה ולא נתינה עבורו.

ב.

כתב החכ"א כלל קל"ב אות (ג') ואם אמר המלוה ללוה פייס לפלוני שיתן לי ד' דינרים ואלוה לך אע"פ שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילוני וגם כשנותן אותו פ' למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני אפ"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי מחזי כשלוחו כו' עכ"ד. כתב כאן דאסור רק מדרבנן משום דמחזי כשלוחו ולא הוי רבית ממש ובאות ד' כתב ואם אמר המלוה ללוה פייס לפלוני שיתן דינר לפלוני אפילו להקדש או לנכרי או זרוק לים ואלוה לך הוי רבית קצוצה ומוציאין מהמלוה ללוה כיון שהוא קצץ עמו ליתנו לפלוני עכ"ד. דבריו תמוהים דהיאך יתכן דהך דאות ג' דמפייס לפלוני שיתן למלוה הוי רק מחזי כשלוחו ואם מפייס לפלוני שיתן דינר לפלוני הוי רבית קצוצה כיון שעושה שליחותו, ואולי יש כאן ט"ס וצ"ל ואם אמר המלוה ללוה "תן" לפלוני כו' אמנם לא משמע כן מלשונו.

סימן י"ח

בענין איסור רבית בערב ובדין ע"כ [עא:]

א) שו"ע סי' ק"ס סי"ד אסור לומר אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני (או להקדש, במרדכי דא"נ) אפילו אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים אע"פ שאינו חייב לו (טור סי' קס"ט) ורבית קצוצה (פי' שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו) הוא (ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה) (ב"י בשם תשו' רשב"א)

כתבו התוס' דף נ"ז ע"ב וע"א ע"ב דאיסורו הוא מדין ערב וכמו דאשה מתקדשת מדין ערב וכ"כ כאן בביאור הגר"א אות כ"ט, והמחנה אפרים בדיני רבית סי' י"א הקשה על התוס' וכן על המרדכי שכתב כדברייהם דסוגיא דשמעתין דקידושין לא משמע הכי דמסיק שם אמר רבא וכן לענין ממונא וצריכא דאי אשמעינן קידושין משום דהאי איתתא ניחא לה בכל דהוא ופרש"י ז"ל ואפילו בטובת הנאה בעלמא, ע"כ משמע מהא דלא הוי טעמא משום דחשיב כאילו הגיע אותו מנה לידה ומאי דהוי מקודשת היינו באותה הנאה דיהיב מנה אפומה דאותה הנאה שויה פרוטה, וכ"פ לה הריטב"א שם כו' וכ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם וז"ל בהלכות אישות כו' למדנו מדבריו דמה שנתן לאותו פלוני לא חשיב כאילו הגיע לידה ולהכי צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי', איברא דהטור בא"ה לא איצטריך שיאמר לה באותה הנאה שכן כתב א"ל תן מנה כו' וזה נוטה למ"ש ביו"ד דמה שנתן לאחר על פיו חשיב כאילו נתן בידו כו', ומכל מה שכתבנו היה נראה לכאורה בנדון דידן שאמר לו תן מנה לפלוני ואלוה לך מעות דהרי זו במחלוקת שנוי' דלדעת התוס' והטור הרי זו ר"ק ומפקינן מראובן כל מה דיהיב שמעון ללוי ולפי דעת הרמב"ם והרשב"א והריטב"א ז"ל שכתבנו אפילו תימא דהוי ר"ק לא מפקינן מניה דראובן אלא לפי טובת הנאה שהגיע לו ממתנה זו וכמ"ש הריטב"א, ואח"כ לבסוף הקשה המחנה אפרים דברי הריטב"א אהדדי דבקדושין כתב דמקודשת מדין ערב בהך הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדיבורא משמע דלא אמרינן דמקודשת במה שנתן על פיה כסף לפלוני אלא בההנאה שקבלה, ובחידושיו לפרק הרבית כתב ז"ל והיכא דא"ל תן דינר לפלוני ואלוה לך ה"ז ר"ק ואע"ג דלא אתו זוזי ליד המלוה מ"מ מה שנותן עפ"י נתן דאפילו א"ל זרוק דינר לים ואלוך הרי הוא כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה עפ"י זרק כפ"י ר' בשם הרמב"ן עכ"ל, הנה זה איפכא ממ"ש בקדושין דמה שנתן לאחרים עפ"י לא חשב כאילו הגיע לידה אלא שמתקדשת בהנאה כל דהו שנעשה דיבורה עי"ש.

דבריו צ”ע במה שפירש בדעת הרמב"ם דהא דאשה מתקדשת מדין ערב היינו בהך הנאה שהוא נותן בשבילה וכן פירש דעת רש"י והרשב"א והריטב"א, א"כ למה לן למילף דינא דערב דאשה מתקדשת מדין ערב תתקדש משום שמקבלת הנאה וכמו בשחוק לפני ורקוד לפני וכבר הקשו זאת האחרונים, ובע"כ דצריך לפרש כמ"ש האבני מלואים בסי' כ"ט סק"ח דגם הרמב"ם שכתב בהנאת מתנה שקבלתי מרצונך לאו מתורת הנאת קבלה בלחוד אתי עלה כיון שהוא אינו חשוב אלא משום הוצאת ממון שהוציא על פיו והוא מדין ערב, וכיון דהוצאת ממון על פיו לחודיה לא מהני דהא בזרוק מנה לים לדעת הרשב"א לא הוי ערב אלא כשנהנה בן דעת מש"ה כתב בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך דכשמקבל ה"ל הנאה במה שחיסר זה ממון על פיו כו', ועי"ש מה שכתב בסק"ו שם, וא"כ הא דכתב הרמב"ם דמקודשת בהך הנאה היינו משום שיש לה הנאה במה שנתן ממון על פיה לבן דעת משום הכי נחשב כאילו נתן לה הממון עצמו ומקודשת מדין ערב לא בההנאה לחוד אלא בהממון שנתן על פיה.

וא"כ לפי"ז אפשר לישב סתירת דברי הריטב"א דהתם בקידושין כתב הריטב"א דאע"ג דלא מטא ליה הנאת ממון שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי לידיה כו' ה"נ אע"ג דלא מטה לידה הנאת ממון עצמו מקנה נפשה בהא הנאה דשויא פרוטה דיהביה מנה לפ' בדבורה, משום דשם ס"ל להריטב"א כשיטת הרשב"א דהא דמקודשת מדין ערב דוקא בנתינה לבן דעת דהך הנאה דיהביה מנה לפלוני בדבורה נחשב מדין ערב כאילו היא עצמה קבלה, אבל בפ' הרבית כתב הריטב"א בשם הרמב"ן דאיהו ס"ל דאף דזרק לים על פיה ג"כ מקודשת מדין ערב דהתם אין הנאת קבלה שלא קיבל שום בן דעת לזה כתב הריטב"א דהו"ל כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים משום דנתן על פיו וא"כ ה"נ ברבית הו"ל כאילו הגיע לידו של המלוה וחזר ונתנו לפלוני.

ב) ויש לעיין לפמ”ש התוס’ בטעמו דאסור לומר אלווך מנה על מנת שתתן לפלוני דהוא מדין ערב מ"ש מהא דמותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני כמבואר בסי"ג ואף דהא הוי מדין עבד כנעני כמבואר בקידושין ז' מ"מ גבי רבית שנא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וא"כ גם מדין ערב למה יאסר נימא דברבית בעינן שיהא מלוה למלוה, ולשיטת המל”מ והגר”א לא קשה כמבואר בסי”ט דגם ברבית נאמר מדין ערב ומדין עבד כנעני עי"ש מה שכתבתי, וצריך לפרש דאם נפרש דמדין ערב הוא עיקרו בגלל ההנאה שהוא נותן על פיו ולכן נחשב כאילו כבר נתן לו א"כ אפשר לומר דגם ברבית אסור מדין ערב משום דכיון דהלוה נותן לפלוני עפ"י דבורו של המלוה ונחשב שהמלוה קיבל הנאה זאת שנתן על פיו וההנאה הזאת הרי נתן הלוה להמלוה תו נחשבת כל הנתינה כאילו נתן הלוה להמלוה והוי רבית הבאה מלוה למלוה, אבל בדין עבד כנעני לא אמרינן דכיון שפלוני נתן לו כסף עבור שילוה להלוה יש כאן הנאה שהלוה נתן לו כי הלוה לא נתן לו כלל הנאה אלא בגללו ובגרמתו קיבל המלוה הנאה והא לא הוי הנאה הבאה מלוה למלוה, ואם נפרש כהצד השני שנתבאר בסי"ז דבעינן שיהא הלוה נחסר ויהיה כאן נשך א"ש טפי דהכא במדין ערב יש כאן נשך, ואם נפרש דמדין ערב הוא כש"כ הריטב"א בשם הרמב"ן משום דהוי כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים דהיינו כיון שנתן בציוויו הוי כאילו נתנו להמלוה וחזר המלוה ונתנו א"כ פשיטא דהוי רבית הבאה מלוה למלוה משא"כ במדין עבד כנעני שלא נתן בציוויו לא הוי כאילו זכה בו הלוה ונתנו להמלוה א"כ אין כאן רבית הבאה מלוה למלוה.

ג) תו כתב שם המחנה אפרים וז"ל וכד דייקינן בה שפיר נראה דאפילו לדעת התוס' דס"ל דמה שנותן על פי עובד כוכבים חשיב כאילו נתן לישראל בנ"ד יודו דלא הוי הכי, דע"כ לא אמרו הכי אלא היכי דקצץ המלוה עם הלוה שכר על הלואתו וא"ל שאותו שכר יתנהו לעובד כוכבים דאז מה שנותן הלוה לעובד כוכבים שליחותיה דישראל המלוה קא עביד ובעדו נתנם לעובד כוכבים וכמ”ש הטור בסי’ ק”ס, משא"כ בנ"ד דלא קצץ עמו שכר על ההלואה וכי א"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך האי תן דקא"ל תן לו במתנה קא"ל ובעד טובה שאתה עושה עמו אני ג"כ אעשה עמך טובה ואלוה לך מעות כו' משא"כ באומר תן מנה לפלוני ואלוה לך כיון דאפשר לו להלות בלא שכר כי א"ל תן מנה לפלוני לאו משום שכר הלואתו הוא דקא"ל דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן אלא משום מתנה הוא דא"ל שיתן מתנה לפלוני משלו ובעד טובת הנאה זאת ילוה לו ג”כ כו’. ומ"מ בנ"ד שא"ל תן אתה דינר לפלוני מתנה ואלוה לך נראה דכ"ע מודו דלא הוי רבית קצוצה עכ"ל.

אין דבריו מובנים דהרי גם בנותן לו מתנה ואומר לו עבור זאת שאתה נותן לי מתנה או טובת הנאה אלוה לך ג"כ הוי רבית קצוצה ולא מצאנו שצריך לקצוץ עמו שכר עבור ההלואה אלא כל שקוצץ עמו שהוא נותן לו מתנה תמורת ההלואה הוי רבית קצוצה, והרי מבואר ברמב"ם בפ"ו הלכה ד' דהמוכר את שדהו דהוי אסמכתא דלא קנה את השדה כל הפירות שאכל הוי רבית קצוצה וכן מבואר שם בהלכה ה' והרי שם ג"כ לא קצץ עמו שהוא נותן לו פירות עבור שכר ההלואה אלא אמרינן דמסתמא שהוא נתן לו לאכול הפירות עבור ההלואה הוי כקציצה ואסור מן התורה, א"כ מכ"ש הכא שאמר לו מפורש שהריני מלוה לך משום שאתה נותן מתנה לפלוני, דמדין ערב הוי כאילו נתן לו פשיטא דהוי רבית קצוצה וכן מבואר כאן בשו"ע דהוי רבית קצוצה אם אמר לו אלוך מנה ע"מ שתתן לפלוני מנה ולא קצץ מקודם עבור הלואתו אעפ"כ אם אמר לו שתתן מתנה ותמורת זאת אלוה לך הוי רבית קצוצה, ודברי המחנה אפרים צריכין הסבר וכן הוא פשוט בכמה דוכתי דאם אמר לו אני מלוה אותך ע"מ שתתן לפלוני דמדין ערב הוי כאילו א"ל ע"מ שתתן לי וכן בחזון אי"ש חלק על המחנה אפרים.

ד) הקשה הגידולי תרומה בשער חלק א' אות א' דהיכי קאמר בגמרא דלא משכחת לה נשך בלא תרבית והרי משכחת לה שאם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע"מ שתתן זוז לפלוני שכתבו הפוסקים שהוא אסור והרי הוי נשך שהלוה מתחסר ממונו בלא תרבית שאין ממון המלוה מתרבה כי האחר לוקח הרבית דאפילו אין המלוה חייב לזה כלום עסקינן, וליכא למימר דהכא הנאה שמתהנה המלוה שעושים רצונו לתת על פיו ממון לאחר חשיבא ליה כרבית דהא חזינן דאהנאת ריבוי ממון קפיד קרא דומיא דמרבה הונו ולא אהנאת אשלומי חפציה, ואולי משום דמסתמא אי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה כו' עכ"ל.

לפי מה שכתבו התוס' דף ע"א ע"ב דהוי כנותן למלוה עצמו מדין ערב א"כ קושיתו אינה דכיון דמדין ערב אמרינן דהוי כאילו הוא קיבל נמצא דהוי כנתרבה ממונו וכמו דכל ערב דהוי כאילו קיבל ממון ומדין ערב לכו"ע אסרינן ברבית, ואולי דהגידולי תרומה מפרש כהמחנה אפרים בפירוש דברי הרמב"ם דמדין ערב הוא רק הך הנאה גרידתא, ובאמת הט"ז והש"ך בסט"ו כתבו דהך הנאה במה שמשלים רצונו ג"כ אסור משום רבית ואולי דאינו אסור אלא מדרבנן, ולמ"ש התוס' בקדושין ו: דמה שמקדש אשה בהך הלואה ומרויח בזה שאינו צריך לתת לה פרוטה הוי רבית קצוצה א"כ ה"נ כאן מרויח בזה שהיה נותן פרוטה כדי שיתן להשני כסף, אמנם כל הפוסקים שם חלקו על התוס' דבכה"ג לא הוי רבית קצוצה עי"ש בריטב"א, עכ"פ נמצינו למדין מהגידולי תרומה חידוש לדינא דכפי מה דקיי"ל דליכא נשך בלא תרבית תרבית לא הוי אלא שמתרבה ממונו ע"י חפץ מסוים אבל אם משלים חפצו בזה לא הוי רבית דאורייתא.

ה) כתב הש"ך ורבית קצוצה היא ומפקינן מניה ובמרדכי שם דמוציאין ממלוה כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו להוסיף יותר וליתנו לפלוני, עכ”ל. ובפשטות נראה מוכרח דס"ל להמרדכי דהא דרבית קצוצה יוצאה בדיינין הוא לא משום דהוי כגזילה שלא קנאו כי אם נפרש הכי א"כ בודאי דצריך להחזיר הרבית זה שקיבלו כי הוא קיבל רבית ולא קנאו והוי גזילה וצריך להחזירו, אלא מוכיח דס"ל להמרדכי דבאמת המלוה קנה את הרבית ורק כופין אותו להחזיר מחמת מצות של וחי אחיך עמך וכמו שפסק השו”ע בסי’ קס”א ס”ב, ולפיכך אמרינן כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו לתת רבית א"כ הוי הוא שלקח הרבית לענין חיוב חזרה משום של וחי אחיך עמך דחיוב המצות עשה מוטל עליו לתקן משום שהוא קצץ הרבית.

ויש להסתפק להמרדכי אם על המקבל הרבית אין בכלל חיוב השבת רבית מכיון שהוא לא הלוה אינו נחשב כאילו הוא לקח רבית כלל או דגם הוא נחשב שלקח רבית אלא דעיקר חיוב חזרת הרבית הוא על המלוה משום דאיהו אוזפיה ואיהו קצץ אבל מ"מ אם המלוה איננו יהיה ג"כ חיוב חזרת הרבית על המקבל, ולכאורה אפשר להביא ראיה מהגמרא דף סט: דהוה ס"ד דרבנן לאסור גם באמר ליה לחבריה שקיל לך ד' זוזי וא"ל לפלוני לאוזפין זוזי ואמרו ליה לרב פפא קאכיל בריה דמר רביתא, ועל רב פפא גופא לא אמרו דקאכיל מר רביתא ואינו דומה להך דהמרדכי משום דהתם קצץ המלוה ואילו רב פפא לא קצץ מידי, אבל עכ"פ מדקאמרו דקאכיל בריה דמר רביתא ואף שהוא לא הלוה להם כלום מ"מ נחשב שהוא לקח הרבית מההלואת רבית שהיתה כאן א"כ ה"ה הכא אף דנחשב שהמלוה קיבל רבית משום דהוא קצץ עם הלוה שיתן מ"מ גם המקבל נחשב שקיבל רבית וכמו דבריה דרב פפא. ועי' מחנה אפרים שכתב כאן בסי' י"א כהמרדכי דחיוב חזרת הרבית היא על המלוה ובסי' ב' האריך להוכיח כשיטת הנך רבוותא דרבית קצוצה אין המלוה קונה אותה וחייב להחזיר מדין גזל וא"כ צריך להיות חיוב חזרה על המקבל ולא על המלוה כי אצלו נמצאת הגזילה ולא אצל המלוה וכמו שנתבאר.

סימן י"ט

עוד בענין הנ"ל ובאיסור רבית במדין שנייהם

שו"ע סי' ק"ס סט"ו יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות.

הב"ח כתב דהוא טעות סופר ואין בזה שום איסור וצ"ל שיתן לי ד' דינרים ובשביל זה הלוהו אסור דנראה כאילו היה שלוחו. והט"ז והש"ך ישבו קושיתו וכתבו דכיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד' דינרים א"כ השליח אסור לומר לו שיתן לו הד' דינרים שהרי הוא מהנה להמלוה בשליחותו. ובביאור הגר"א כתב דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם כו' ודלא כב"ח גם בט"ז טרח בזה בחינם, ויש לעיין אמאי אסור להגר"א מדין שניהם דהיינו מדין עבד כנעני והרי בסעיף י”ג אמרינן דמותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה ואף דהתם הוי מדין עבד כנעני מ"מ ברבית לא אסרה תורה אלא הבאה מלוה למלוה וא"כ אמאי אסור הכא, אמנם במל"מ ג"כ כתב דהכא אסור מדין שניהם וכפי הנראה מהמל"מ הא דמותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני לא משום דליכא דין עבד כנעני דגם ברבית אמרינן מדין עבד כנעני אלא דאמתי אמרינן מדין עבד כנעני היכא שהלה נותנו עבור העבד כנעני אמרינן דהוה כאילו העבד בעצמו נתן אבל הכא דנותן לחבירו זוז ע"מ שילוה לפלוני אין הנתינה הזאת עבור הלוה אלא הוא נותן מעצמו ולכך לא אמרינן בזה מדין עבד כנעני משא"כ הכא שנותן בציוויו של המלוה הוא מדין עבד כנעני כנותן עבור הלוה ברבית, והא דאיצטריך למעוטי היכא שאינו נותן עבור הלוה משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה היינו דהו"א דאסור לו להמלוה להרויח בשביל ההלואה קמ"ל דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אבל אם יש כאן מדין עבד כנעני הוי כאילו באה מלוה למלוה, וזהו ג"כ ביאורו של הגר"א, ולכן אם פייסו הלוה לתת למלוה אסור משום דכיון דפייסו הוי כאילו נותן עבורו מדין עבד כנעני וכן הוא במל"מ, אבל הב"ח והט"ז והש"ך ס"ל דלא נאמר מדין עבד כנעני גבי רבית משום דבעינן שיהא באה מלוה למלוה ורק מדין ערב נאמר בסי"ד דאסור ולהמל"מ והגר"א כל שהוא מדעתו הוי מדין עבד כנעני ומדין ערב ואסור גם ברבית.

ואפשר לומר דקמיפלגי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א שהרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות אישות דכשמקדשה במדין עבד כנעני צריך לומר הרי את מקודשת בהנאה זו הבאה לך בגללי שכתב וכן אם אמרה לו תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו ונתן לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקיבלתי ברצונך הרי זו מקודשת, הרי שהצריך לומר מפורש שהוא מקדשה בהנאת מתנה זו שקיבל ברצונה ואף דאמרינן שם בקידושין ז' דהכא מקודשת מדין עבד כנעני, והרשב"א הובא במ"מ שם בהלכה כ"א חולק עליו ואינו מצריך לומר לה בהנאת מתנה זו, ועי' מחנה אפרים דיני רבית סי' י"א, וא"כ המל"מ והגר"א ס"ל כהרמב"ם דאמתי מהני מדין עבד כנעני אם אומר מפורש דבהנאת מתנה זו ואעפ"כ צריכים לבא גם למדין עבד כנעני וכמו שכתב האבני מילואים סי' כ"ט סק"ו וח' הובא לעיל סי”ח, ולכך בהך דסעיף י”ג לא מהני מדין עבד כנעני כיון שהמלוה לא אמר שהריני מלוה בגלל הנאה זו שקבלתי ברצונך אבל כאן בסט"ו שהמלוה אומר ללוה אמור לפלוני א"כ הוה כאילו מתנה מפורש שהריני מלוה לך בגלל הנאה זו והוי נתינה מדין עבד כנעני והא דאיצטריך למעט הך דסי"ג משום דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה משום דהוה אמינא כי אסור להמלוה להנות משום הנאה הבאה בגלל ההלואה, אבל הב"ח והט"ז והש"ך יפרשו כהרשב"א שאין צריך לומר לה כלום ועצם הנתינה שהוא נותן לו בשביל המקדש הוי כאילו המקדש נתן לה ואעפ"כ מותר ברבית משום דבעינן רבית הבאה מלוה למלוה א"כ חזינן דליכא דין דעבד כנעני ברבית ולכך הוצרכו כאן לפרש טעמים אחרים, ועי' שער דעה שכתב כאן ליישב קושית הב"ח והביא לשונו של הרמב"ם בהלכות אישות וכתב דמשו"ה אסור כאן בגלל הנאה שהוא מקבל, וא"א לפרש כונתו כהט"ז והש"ך שהרי הוא בא לפרש באופן אחר ובע"כ דכוונתו דהוא מדין עבד כנעני והוצרך להביא דברי הרמב"ם כדי ליישב מ"ש מהך דסי"ג והיינו כמו הפירוש שפירשנו בדעת המל"מ והגר"א ולפי"ז הך דסי"ד דהוא מדין ערב להמל"מ והגר"א כמו דאיתא מדין עבד כנעני ברבית ה"ה מדין ערב ולהב"ח והט"ז והש"ך מדין ערב שאני מדין עבד כנעני וכמו שנתבאר בסי”ח עי"ש.

והמל"מ הביא בשם הלבוש שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה וכתב עליו המל"מ דהדין הראשון ליתא לפי שאין כאן נשך כלל, ובס' מקור מים חיים כתב דלטעמו של השער דעה שהוא מקבל הנאה בשבילו א"כ הך דינא ג"כ אסור, ואין זה נכון דמ”ש מהך דסעי”ג דשרי לכו"ע והוא גמרא מפורשת והיינו או דלא אמרינן מדין עבד כנעני לענין רבית לשיטת הב"ח והט"ז והש"ך או כפי שיטת המל"מ והגר"א והשער דעה דצריך שתהיה קבלת הנאה מהלוה למלוה ואז מהני מדין עבד כנעני כאילו שהוא נתן לו ולכן זה רק אם הלוה אומר לפלוני וישנה הנאה מהלוה להמלוה אז מדין עבד כנעני נחשבת הנתינה כאילו הוא נתן לו משא"כ היכא שהלוה לא אמר כלום אף שהמלוה מקבל הנאה בגרמתו אין זה הנאה הבאה מלוה למלוה ולא גריע הך דינא דהלבוש מהך דינא דסעי”ג וכמו שהקשה המל"מ.

סימן כ'

בענין קבלת אחריות במלוה ולוה בהלואה ובשכירות מעות [סט:]

שו"ע סי' קע"ו ס"א אסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י' דינרים בדינר לחודש והני מילי כששוכר להוציאם אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירם לו בעין מותר. הגה ודוקא שלא קבל עליו רק אחריות גניבה ואבידה אבל אם קבל עליו כל אחריות אסור (ב"י בשם בעל התרומות) ואם קבל עליו המשכיר כל אחריות בין דגניבה ואבידה בין אחריות אונסין יש מתירין אפילו משכיר לו להוציאם (ת"ה ש"ב) כדלקמן סי’ קע”ז ומיהו אם לא קבל עליו רק גניבה ואבידה ולא אונסין או אונסין ולא גניבה ואבידה אסור להוציאן בשכרן (ב"י בשם תוס' והגהמ"י פ"ה וסמ"ג וריב"ש סי' ש"ה וש"ח ות"ה שם וע"פ) מיהו לא הוי אלא כאבק רבית אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל הוי רבית קצוצה.

עי' ביאור הגר"א אות ב' שכתב כ"כ בתה"ד שכ' בגליון תוס' ע' א' מש"ש מעות של יתומים מותר כו' כ' וז"ל ונראה דהיכא דכל האחריות על הנותן שרי אפילו לקצוץ דאין כאן מלוה אלא פקדון ושכר מעותיו נוטל ובתוספתא שרי להשכיר מעותיו לשולחני משום דמחזירין בעין וה"ה אפילו אם השכיר להוציאן דשרי כו' ודחק שם בתה"ד דאפשר דתוס' מיירי כשקבל רק אונסין ולא גניבה ואבידה וכמה דחוקין דבריו ונשתקע הדבר ולא נאמר דודאי כ' ל"ד אונסין וכמ"ש ריב"ש משום דאילו לא היה מקבל עליו כל האחריות לא היה רב חמא טועה בכך כו' עכ"ד. מ"ש הגר"א דודאי כ' ל"ד אונסין וכמ"ש ריב"ש משום דאילו לא היה מקבל עליו כל האחריות לא היה רב חמא טועה בכך כו', בלשונו של הריב"ש לא מוזכר גניבה ואבידה אלא אונסין כמ"ש בסי' ש"ה אלא שהיה פוטר רב חמא את הלוה מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה שלא הוציאם אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ואם הוציאם ונאנסו כל נכסי הלוה פטור כו' הרי שלא הזכיר כלל קבלת אחריות מגניבה ואבידה וכן כתב בסי' ש"ח שהיה רב חמא מקבל אחריות המעות אם נאנסו קודם שהוציאם הלוה וגם אחר שהוציאם אם נאנסו כל נכסי הלוה כו', וצ"ל דכוונת הגר"א להוכיח מהריב"ש דודאי רב חמא איירי בקבל אחריות אבל אינו רוצה להביא ראיה דמיירי בקבל ג"כ אחריות גניבה ואבידה, ומ"מ צ"ע דעל קבלת אחריות להוציא היה יכול להוכיח מהתוס' וגם בהא גם התה”ד מודה שהיה קבלת אחריות מאונסין.

ועיין בחידושי הגרעק"א שהביא מהד"מ שכתב על דינא דהתה"ד אמנם בריב"ש (סי' ש"ח) כתב נראה ברור דאסור להלוות על אחריות הספינה ושיתן בשובו כ"ד לפי שזו הלואה וקוצץ לו דבר קצוב ברבית אע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כל המעות כ"ז הלואה עדיין לא יצא מידי הלואה כו'. לפ"ז קשה דלעיל (סי' קע"ג סי"ח) סתם המחבר כהריב"ש והרב לא הגיה כלום וכאן פסק כתה"ד והוי לכאורה פסקי דסתרי אהדדי ועי' בתפל"מ שכתב לחלק בין הך דהכא לההיא דסי' קע"ג כו' עכ"ד. הרי שהד"מ מדמה הך דינא דלהלוות על ספינה להך דהכא למשכיר מעות, ועיין שם בסי' קע"ג סי"ח שכתב שם הט"ז דאם קבל עליו אחריות לא הוי אלא אבק רבית וכמו במשכיר מעות ותמה על הלבוש שכתב דהוי רבית קצוצה מהך דהכא דהוי אבק רבית, ובאמת הרי מבואר להדיא בריב"ש סי' ש"ה שם במסקנתו דכיון דרב חמא קבל עליו אחריות אונסין לא הוי אלא אבק רבית וא"כ צדקו דברי הט"ז, אמנם לשונו של הריב"ש בריש סי' ש"ח שכתב וז"ל נראה ברור שאסור לישראל להלוות לישראל חבירו דינר זהב השוה כ' דינרים ושיתן לו בשובה בשלום כ"ד דינרים לפי שזו הלואה וקוצץ לתת לו דבר קצוב ברבית ואעפ"י שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מהלואה דהא זוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרי ליה זוזי בעינייהו ולא דמי למרא והיינו ההיא דרב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיטא כפי מה שפירשו התוס' שהיה רב חמא מקבל אחריות המעות כו' עכ"ד. מלשונו של הריב"ש שכתב בראש דבריו שזו הלואה וקוצץ לתת לו דבר קצוב ברבית משמע דהוא רבית קצוצה וכמ"ש הלבוש וכ"כ שם בסי' קע"ג בביאור הגר"א וז"ל להלוות כו' והוא רבית קצוצה אע"ג שהמלוה מקבל אחריות המעות שהלוה אפ"ה אסור כמש"ש ס"ט ב' והתוס' שם ד"ה אוגר כו' ועט"ז עכ”ד, הרי שכתב שהוא רבית קצוצה אמנם מה שציין לבסוף ועי' ט"ז איני יודע כוונתו האם הוא חוזר בו או שציין דס"ל כהלבוש וא"כ יקשה קושית הט"ז וביותר יקשו דברי הריב"ש להדדי.

ואפשר היה לפרש דהנה הא דכתב הריב"ש דא"א לפרש שיהיה התר משום שינוי הלשון שאומר בלשון שכירות והוא ודאי אסור מן התורה אף בלשון שכירות ורק הא דמותר מן התורה ורב חמא דהיה סבירא ליה דשרי לגמרי משום קבלת אחריות מ"מ עדיין יש לחלק בין היכא שאומר בלשון שכירות ובין היכא שאומר בלשון הלואה, והיינו הא פשיטא דאם יש כאן הלואה גמורה והאחריות על המקבל בהא לא יועיל כלל לשון שכירות כי אין הלשון גורם אלא הא מיהא היכא שהאחריות על הנותן היכא שאומר לו בלשון שכירות אז הוי שכירות גמורה ומן התורה אין כאן איסור ורק מדרבנן אסרו היכא שיש לו רשות להוציאם, ואף דמדינא לא הוי הלואה מכיון שהשכיר לו וקבל עליו אחריות והא שיש לו רשות להוציאם אינו משום הלואה אלא שיש לו רשות להוציא מעותיו של פלוני מ"מ אסרוה מדרבנן דנראה כרבית אבל היכא שהלוה לו מעות על הספינה שהיה בלשון הלואה א"כ הלואה גמורה היא והך שהנותן קיבל עליו אחריות אין קבלת האחריות מתרת קציצת רבית ותו הוי רבית דאורייתא, ומדוקדק לשון הריב"ש והשו"ע בסי' קע"ג סי"ח שכתבו להלוות מעות ולכך כתבו הלבוש והגר"א דהוי רבית קצוצה, ומה שהריב"ש בסי' ש"ח מדמהו להא דרב חמא ואף ששם לא הוי אלא אבק רבית דמיונו רק שמצינו איסור אף בקבלת אחריות והא דהכא עדיפא משם ששם הוי שכירות מעיקר דינא וכאן הוא הלואה מעיקר דינא וכעין זה כתב החוות דעת בסי' קע"נ סק"ט אם כי בשינוי קצת עיי"ש.

ובשו"ע סי' קע"ז ס"ו כתב נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפילו אם כל האחריות על הנותן אסור וכתב עליו הרמ"א וי"א דאם מקבל עליו כל האחריות מותר בכל רבית דרבנן כגון נותן בעיסקא או בשאר רבית דרבנן אבל ברבית קצוצה לא מהני אם המלוה מקבל עליו כל האחריות כו' עכ"ד. והקשה עליו הש"ך בס"ק כ' דאדרבא בת"ה שם מוכח להדיא דאפילו ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות כו’, והביא שם לשונו של הת"ה וכתב שכן כתב בד"מ, אלא שאח"כ כתב אמנם בתשובת ריב"ש סי' ש"ח כתב נראה ברור להלוות לישראל דינר זהב השוה כ' דינרים אסור לפי שזו הלואה וקצץ לו דבר קצוב ברבית ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כו' וכתב שם הש"ך בסוף ומתשובת ריב"ש סי' ש"ח נמי לאו ראיה היא דלא עדיף תשובת ריב"ש מדברי תוס' וסמ”ג ושאר פוסקים שכתבו ג"כ לעיל ר"ס קע"ה דאע"ג דהמלוה מקבל עליו אחריות אסור ואפ"ה פי' שם בת"ה שם דברייהם דמיירי בקבל עליו אחריות דאונסים ולא דגניבה ואבידה והיינו מקצת אחריות וא"כ גם דברי הריב"ש יתפרשו כן ולא שבקינן דברי גליון תוס' ור"ח וא"ז ומרדכי ותשובת מהר”ם ות”ה ומהרי"ק המפורשים בשביל דברי ריב"ש הסתומים וילמד הסתום מן המפורש כו' עכ"ד. ולפי מה שנתבאר דברי הד"מ ברורים שהת"ה כתב להדיא תקנתו דקבלת אחריות אפילו בהלואה גמורה ורק שיהא האחריות על הנותן אלא שהצריך גם קבלת אחריות מגניבה ואבידה שיהא מותר גם מדרבנן אבל קבלת אחריות אונסין מהני כבר מן התורה שלא יהא רבית ולכן דקדק הד"מ מהריב"ש שכתב דלהלוות על הספינה הוי רבית דאורייתא כמו שמשמע מלשונו וא"כ חזינן מהריב"ש דהיכא שהיתה בלשון הלואה והיינו בתורת הלואה ממש אין קבלת אחריות אונסין מוציאתו מאיסור תורה וא"כ לא יועיל ג"כ קבלת אחריות מגניבה ואבידה דלא מהני אלא היכא שאינו אסור אלא מדרבנן היכא שקיבל עליו אחריות אונסין דהיינו שהיתה מלשון שכירות בצירוף קבלת אחריות אונסין לא הוי הלואה אבל היכא שהיתה הלואה גמורה מה שמוסיף קבלת אחריות גניבה ואבידה לא מהני כיון שהיא הלואה גמורה מן התורה, ולכך כתב הד"מ דהריב"ש חולק על הת"ה דהת"ה כתב דגם ברבית קצוצה ממש דהיינו בהלואה ממש מהני קבלת אחריות מגניבה ואבידה, ומהש"ך שם משמע דקבלת אחריות גניבה ואבידה מהני מן התורה שאם לא קבל עליו אחריות גניבה ואבידה הוי כקבלת חצי אחריות אבל הד"מ לא ס"ל הכי, וסברת הד"מ מסתברת דהעיקר מה שמתברר אם היא הלואה או לאו מסתבר דתלוי בקבלת אחריות אונסין ולא בקבלת אחריות גניבה ואבידה כי גם אפילו אם הוא שוכר ג"כ צריך להיות עליו אחריות גניבה ואבידה.

ולפי"ז מתיישבת היטב קושית הגרעק"א שהקשה מכיון שהד"מ מדמה הך דינא דסי' קע"ו ס"א להך דסי' קע"ג סי"ח ושם פסק לאיסור כהריב"ש וכאן פסק להקל כהת"ה, ולפי מה שנתבאר א"ש כי באמת כאן בסי' קע"ו לא נמצא בד"מ שמביא שהריב"ש חולק על הך דינא אלא בסי' קע"ז שם הביא מחלוקת הת"ה והריב”ש, משום דהכא בסי' קע"ו דמיירי שמשכיר מעותיו שעם קבלת אחריות אונסין לא הוי אלא אבק רבית וכמ"ש הריב"ש בעצמו בסי’ ש”ה, אפשר דגם להריב"ש יועיל קבלת אחריות מגניבה ואבידה להתירו לגמרי וכמו שכתב הת"ה והך דסי' קע"ג סי"ח מיירי בלשון הלואה דהוי הלואה, אבל בסי' קע"ז ששם הביא לשונו של הת"ה שהתיר אף ברבית קצוצה קבלת אחריות מגניבה ואבידה וע"ז כתב שם בד"מ שהריב"ש חולק וס"ל דקבלת אחריות אונסין אינו מוציאתו מרבית של תורה וא"כ קבלת אחריות מגניבה ואבידה ג"כ לא יתירו ברבית ובסי' קע"ג סי"ח סתם שם המחבר כדעת הריב"ש וכן סתם שם הרמ"א לחומרא ואינו דומה להך דסי' קע"ו ס"א דשם מיירי בלשון שכירות וכמ"ש דבהא גם הריב"ש יודה.

לפי"ז נמצינו למדין מחלוקת הריב"ש והת"ה בהלואה שהמלוה מקבל עליו אחריות אונסין אם הוא רבית דאורייתא דהריב"ש ס"ל דהוי רבית דאורייתא משום שיש כאן הלואה ואף שמקבל עליו אחריות הוי כאילו קבל עליו אחריות על חפצי הלוה שאינו מוציאתו מידי רבית והת"ה ס"ל דלא הוי רבית, ויש לעיין להת"ה מאי טעמו דלא הוי רבית אף שהיתה הלואה מכיון שקבל עליו אחריות, דאפשר לפרש דכיון דמקבל עליו המלוה אחריות יכול לקבל תשלומין דהתשלומין הם עבור הקבלת אחריות ואין זה תשלומי רבית כי התשלום הוא עבור קבלת אחריות ולא עבור הרבית או דנימא כיון שהנותן מקבל עליו אחריות מתברר דאין זה הלואה ואף שיש לו רשות להוציא את החפץ מ"מ לא הוי הלואה כיון שהנותן מקבל עליו אחריות אלא דהוי כאילו שיש לו רשות להוציא חפצו של הנותן, ועי' ביאור הגר"א בסי' קע"ו סק"ד שכתב על הרמ"א שכתב אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל הוי רבית קצוצה וכתב בביאור הגר"א דאז הוא הלואה משמע דס"ל להגר"א דאף שהיתה כאן דרך שכירות ובלשון שכירות מ"מ אם המשכיר קבל עליו אחריות זה גופא עשאהו להלואה ואף שבסק"ד חולק על התה"ד וס"ל דקבלת אחריות על הכל על הנותן אינו מתירתו לקבל רבית דהוי הלואה צ"ל דתרתי איתנהו להגר"א חדא היכא דהוי הלואה ממש ואף שמקבל עליו הנותן אחריות אינו מוציאתו מהלואה ואידך היכא שמקבל עליו המקבל אחריות זה ג”כ הלואה, ועי' תוס' דף ע' ע"א ד"ה דקא שכתבו בשם הריב"ן דאם הנותן מקבל עליו יוקרא וזולא שרי אף בהלואה דזה גופא מה שמקבל עליו הנותן יוקרא וזולא מוציאתו מידי הלואה.

ועי' רש"י ס"ט ע"ב שכתב הדרא בעינא אותו כלי חוזר בעצמו בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה הלכך אין שכרו רבית עכ"ד. כתב כאן שלושה דברים שיש בין הלואה לשכירות חדא דהלואה לא הדרא בעינא ותו דאין הנותן מקבל עליו אחריות יוקרא וזולא ותו דאין אחריות הכלי באונסין על הנותן, וצריך לדקדק אם צריך לשלושת הטעמים או שטעם אחד מספיק ואיזה טעם הוא עיקר, ועי' שטמ"ק בשם ריטב"א במתני' ע' ע"ב שכתב וז"ל ועוד דדילמא הוה ס"ד דכיון דאינו יכול להוציא העסק בשאר דברים אלא להתעסק בו דלא חשיב מלוה דתיהוי רבית דאורייתא קמ"ל דכיון דקבל עליה אחריות הכל מלוה גמורה חשיבה ורבית דאורייתא, מבואר בהריטב"א דקבלת אחריות הכל עושהו מלוה ואף שאינו יכול להוציאם, ועי' רמב"ן ע' ע"א גבי דודא דבני מר עוקבא שכתב דמשמע מהגמרא דאם לא היתה חוסכא דנחשא יש כאן רבית דאורייתא והיינו אף דיוקרא וזולא על הנותן וגם המקבל אינו יכול להוציאו ועי' רשב"א שחלק עליו, ועי' חוו"ד סי' קע"ז סק"ט שכתב דאם המקבל אינו יכול להוציאם כ"ז שלא קבל עליו כל האחריות וגם זולא אינו אסור ולפי פי' אחד בהרמב"ן יהיה אסור מה"ת אף אם לא קבל עליו כל האחריות.

סימן כ"א

בענין זוזי דרב חמא, ובחילוק ממרא [סט:]

כתבו התוס' ס"ט ע"ב דרב חמא קבל עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי, כתב בחדושי הר"ן וכן הוא בנ"י שמקבל היה רב חמא עליו אחריות אונסין כ"ז שלא הוציאם השוכר אבל אח"כ היתה באחריות השוכר, ובשטמ"ק כתב בשם הריטב"א שמקבל היה עליו רב חמא אחריות אם יאבדו נכסי השוכרים יהיו פטורים מלשלם ואף אם יקנו אחרים, והריב"ש בסי' ש"ה כתב שניהם יחד שקבל עליו אחריות כל זמן שלא הוציאם וגם היה פוטרם אם יאנסו נכסיהם אח"כ, ויש לעיין לשני הפירושים כי לפירוש הר"ן והנ"י שהאחריות היתה עבור הזמן עד ההוצאה וא"כ היתה שכירות עד שעת ההוצאה ואח"כ היתה מלוה והתשלומין הם עבור הזמן הזה, וצ"ע דאיזה תשלומין הם עבור איזה השתמשות הוא משלם והלא אינו משתמש בהם כלל עד שעת ההוצאה ואז הויא הלואה והוי רבית, וכ"ת דמשלם לו עבור הזכות שיכול להוציא לכאורה זה גופא הויא רבית שמשלם עבור שיתן לו הלואה, והיה אפשר לפרש שאם הוא באחריותו עד שעת ההוצאה גם אח"כ לא הויא הלואה אלא שהוציא מעותיו של רב חמא, וכן הא שכתב הריטב"א שמקבל עליו אחריות הנכסים אם יאבדו אין פירושו שיש כאן הלואה אלא שרב חמא קבל עליו אחריות על נכסי הלוה אלא כיון שקיבל עליו אחריות ג"כ אם יאבדו הנכסים א"כ מוכח דאין זה הלואה אלא שחיובו עבור שהוציאו ממונו של רב חמא וההתחייבות היתה רק כל זמן שנכסים קימים, אמנם הריב"ש הביא שם אח"כ בשם הרא"ה ז"ל שכתב ודאי משהוציאם היה חייב באחריותם כדין הלואה אבל כל שלא הוציאם היה בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו ואפ"ה אסיקנא דאסור משום דזוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו כדאיתא בגמרא ואפשר דבדרך זו הא דרב חמא הוי אבק רבית כו' עכ"ד. א"כ מבואר בהרא"ה דהוי שכירות עד אותו זמן ועבור זה מקבל שכרו ומדינא מותר אף שאח"כ היתה הלואה וא"כ צ"ע עבור איזה השתמשות הוא מקבל שכר.

ב.

שו"ע סי' קע"ו ס"ב כלים מותר להשכירם אפילו נותן לו רשות למכרם ולעשות בהם כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה.

מקור של האי דינא הוא כמ"ש בבאר הגולה ובביאור הגר"א דהוא פירוש התוס' למאי דאמרינן ולא היא מרא הדרא בעינא, ומה שמצוין על הדין הזה לשון רמב"ם פ"ח מה"מ די"א הוא טעות כי לא נמצא כלל ברמב"ם והציון לשון הרמב"ם הוא על ס"ג שהוא לשונו של הרמב"ם שם, אבל דברי התוס' צריכין ביאור כי מה שכתבו דבמרא אין השכירות בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת על ידי מלאכה אם יחזיר השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא היה מלוה ולצורך הוצאה השכירם לו ולא בשביל קבלת שום פחת, צריך ביאור אמאי בזוזי כי אף שאין שם פחת מ"מ אם מחזיר לו אותם הזוזי הוי כשכירות ומשלם עבור ההשתמשות ואף שאין שם פחת וכמו שכתבו התוס' בשם התוספתא דמשכיר אדם מעותיו ומאי נ"מ בין שיש שם פחת או לא.

והיה אפשר לפרש כי באמת יש כאן הלואה כיון שיכול להוציא המעות וכן במרא הויא ג"כ הלואה וכמו הלואת פירות כך היא הלואת כלים אלא דהא דנותן לו שכירות גבי מרא משום שהרי יכול להחזיר לו אותה המרא ואף שהחזרה היא בתורת תשלומי הלואה ולא בתורת תשלומי שכירות מ"מ כיון שמשלם לו אותה המרא והיא כבר נפחתה א"כ משלם לו פחות ממה שקיבל ועבור זה נותן לו שכר כיון שמחזיר לו פחות ולא עבור אגר נטר אבל זוזי אף אם יחזיר לו אותם הזוזי מ"מ פחת אין כאן ואינו משלם לו בפחות ותשלומי השתמשות עבור שכירות אין כאן כי לא היתה שכירות אלא הלואה ולכן אסור, אבל צ"ע דא"כ במרא יהיה מותר לתת לו שכר רק אם ישלם לו אותה המרא אבל אם משלם לו אחרת אין כאן פחת ויש כאן צד אחד ברבית ובשו"ע מבואר להדיא דאף אם מחזיר לו כלי אחר ג"כ מותר להשכירם ולקחת שכר, ותו דלשון התוס' משמע דבמעות הוי הלואה ולכן אסור לקחת שכר משא"כ במרא כיון שאם יחזיר לו אותה המרא יש כאן פחת ולכן הויא שכירות ולא הלואה וצ"ע מ"ש כי הרי מעותיו ג"כ מותר להשכיר ואף שאין בהם פחת וכמו שכתבו התוס' בשם התוספתא.

סימן כ"ב

בענין המצוה להלוות לעכו"ם ברבית [ע:]

שו"ע סי' קנ"ט ס"א דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים ברבית וחכמים אסרוהו אם לא כדי חייו או לת"ח או ברבית דרבנן והאידנא מותר. (בכל ענין) (הטור)

כתב הרמב"ם בפ"ה הלכה א' ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה. ובהלכה ב' כתב אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו כו' ע"כ. והקשה השל"ה בהקדמה לתורה שבכתב דאם איכא מצות עשה להלוות לעכו"ם ברבית איך עקרו חכמים המצוה ואסרו להלוותם ברבית, ותירץ דאין זה מצוה חיובית שמחויב הוא להלוות לעכו"ם ברבית אלא דהתורה אמרה דאם הוא מלווה לעכו"ם אסור לו להלוותו בחינם וצריך לקחת ממנו רבית אבל אין עליו חיוב להלוותו ברבית כי יכול הוא שלא להלוותו כלל וכמו שאינו מחויב לעשות בגד של ארבע כנפות לשום בו ציצית אלא שאם הוא לובש בגד של ד' כנפות צריך להשים בו ציצית, וחכמים אסרו להלוות לעכו"ם ברבית וממילא לא ילווהו ולא יבטל מצות עשה, וכן תירץ בכנה"ג וכן כתב המנחת חינוך במ"ע תקע"ג, אמנם בשו"ת הר"ן בסי' נ"ו משמע דלהרמב"ם היא מצוה חיובית להלוות לעכו"ם ברבית דכתב שם דלהרמב"ם אם הוא נמנע מלהלוות לעכו"ם ברבית הוא מבטל מצות עשה וכ"ת איך עקרו חכמים שלא ילוה לעכו"ם ברבית משום דהוא שב ואל תעשה ויש כח בידם לעקור, משמע דס"ל דהיא מצוה חיובית דאם אין זה מצוה חיובית אלא אם רוצה להלוות לעכו"ם ילווהו ברבית אין כאן בכלל עקירה דלא ילוהו בכלל. ולכאורה משמע דהוא תליא בב' תירוצי תוס' שכתבו בדף ע' ע"ב בד"ה תשיך, אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית ע"כ. ומשמע דלהתירוץ הראשון של התוס' אסור להלוות להם בחינם משום לא תחנם אבל אינו מחויב להלוות להם ברבית אלא לא ילוום כלל ואילו להתירוץ השני של התוס' יש כאן מצות עשה להלוותם ברבית וכמ"ש בשו"ת הר"ן.

ובעצם הדבר שיוצא הדין דאסור להלוות לעכו"ם כלל כי אם ילוהו בלא רבית יבטל מ"ע בידיים לכל הפירושים בהרמב"ם ותוס' ואין אומרים כאן שיש כאן עקירה בשוא"ת אלא בקום עשה, לכאורה לא משמע כך מלשונו של הרמב"ם שכתב בהלכה ב' אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו כו' ע"כ. משמע דהאיסור הוא להלוות לעכו"ם ברבית קצוצה אבל לא אסרו שלא להלוותו בכלל, וכ"ת דהא פשיטא דאסור משום לא תחנם בהא אפשר להיות שעל לאו לא תחנם לא יעבור כגון שהישראל נהנה מזה שמלוהו בחנם ואעפ"כ יאסור כי יש כאן חיוב מיוחד ומצות עשה לקחת רבית מעכו"ם והוא עכשיו מבטלו בקום עשה ולא הוזכר מזה שיש בזה איסור, [ובפתחי תשובה בסק”ד הביא בשם תשובת תפארת צבי על מה שכתב הרמ"א גבי מומר וטוב להחמיר היינו שלא להלוותו בכלל אבל להלוותו בלא רבית אסור, וצריך לעיין בפנים טעמו כי אף להרמב"ם דאיכא מצות עשה להלוות ברבית הוא רק בנכרי דכתיב לנכרי תשיך אבל במומר אף אי שרי למשקל מניה רבית או משום דלא מקרי אחיך או דלא קרינן ביה וחי עמך אבל חיוב להלוות ברבית מנ”ל,] ועכ"פ כפי מה שמשמע פשטות דברי הרמב"ם שרי להלוות לעכו"ם בלא רבית כלל, ולכאורה מתלא תליא וקאי בפלוגתת התוס' והשאגת אריה שהתוס' ביבמות צ' כתבו דסדין בציצית שלובשו בלי ציצית הויא קום ועשה שהרי לובש בידיים טלית שהיא בת חיובא ואין בה ציצית, והשאגת אריה בסי' ל"ב הקשה על התוס' דנקטו בקושיתם דאם לובש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית הויא קום ועשה דלא היא דעצם הלבישה הרי אין בה איסור אלא מניעת העשיה שאין עושה בה ציצית והא הויא רק שוא"ת, וא"כ ה"ה לדידן דמה שמלוה לעכו"ם בלי רבית להתוס' יש כאן קום ועשה בזה שמלוהו בלי רבית ולהשאג"א הויא שוא"ת זה שאינו לוקח ממנו הרבית ויש כח בידם לעקור.

עוד יש לומר דאפילו לשיטת התוס' דאם לובש בגד בלי ציצית הויא קום עשה אם החיוב בא בשעת הלבישה ואף שהוא רק מבטל מצות עשה בזה שאינו מטיל ציצית אלא דמשום הכי הויא שב ואל תעשה משום דהחיוב ציצית בא אח"כ כשהוא לבוש כבר ולא בשעת הלבישה, א"כ ברבית יש לעיין להרמב"ם דס"ל דאיכא מצות עשה לקחת רבית מעכו"ם אם המצוה היא ג"כ בקציצת רבית וכמו אצל ישראל אינו עובר על איסור רבית אלא בקציצה שקצץ מקודם א"כ ה"ה אצל עכו"ם אינו מקיים המצוה של לקיחת רבית אלא בשקצץ מקודם, או דאין צריך קציצה, ולכאורה אפשר לומר דתליא בהנך ב' פירושים שנתבאר לעיל כי אם נימא דהמצוה של לקיחת רבית הוא כמו לא תחנם דאסור להלוותו בחינם אבל אין מצוה של נטילת רבית וא"כ אף אם לא קצץ עמו ברבית מ"מ כיון שלוקח ממנו אח"כ רבית אין כאן לא תחנם ושפיר דמי, אבל אי איכא כאן מצוה מיוחדת להלוות לעכו"ם ברבית א"כ זה צריך להיות כדין רבית שאסרה תורה בישראל, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם בספר המצוות מצוה קצ"ח שכתב וז"ל היא שצוונו לבקש רבית מן העו"ג ואז נלוהו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו ואפילו בענין שנהנה עמו כמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל כו' ע"כ. מזה שכתב תחילה שצוונו לבקש רבית מן העו"ג משמע שהוא מצוה בקציצה שתהיה קציצה של רבית והיינו שנבקש רבית מן העו"ג ולא סגי בנטילה לחוד, וכן מזה שכתב ולא נעזור לו ואפילו בענין שנהנה עמו לכאורה פירושו דאפילו במקום שיש תועלת לישראל שנהנה מזה שמלווהו אעפ"כ אסור להלוותו שלא ברבית אף דליכא כאן לא תחנם כיון שהישראל נהנה, אלמא במצות לקיחת רבית מעכו"ם אינו משום לא תחנם אלא הוא מצוה בפני עצמה ולכך אף אם הישראל נהנה עמו מ"מ צריך לבקש ממנו רבית וכמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל וא"כ צריך להיות ג"כ קציצה של רבית וכמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל כך נצטוינו לעשות לעכו"ם.

ויש לעיין לפמ"ש המשנה למלך בפ"ד הלכה ב' בשם המהרלנ"ח דהאיסור של רבית אצל הלוה הוא רק בשעת נתינה ולא בשעת שימה וא"כ הך קרא דלנכרי תשיך נאמר ג"כ בהך פרשה אצל האיסור שעל הלוה, ועיין משנה למלך פ"ד הלכה א' שכתב דהך קרא דלנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך קאי על המלוה ולא על הלוה ואצל המלוה איסורו הוא משעת שימה, מ"מ אפשר דאה"נ דאצל המלוה האיסור הוא משעת השימה והך קרא קאי על המלוה מ"מ כיון שבפסוק שלפני זה שכתוב לא תשיך לאחיך קאי על הלוה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד הלכה ב' ואצל הלוה אין האיסור אלא משעת נתינה ולא משעת שימה (ועיין מ"ש בסי' ק"ס סכ"א) א"כ גם הפסוק שאחרי זה דמיירי במלוה לא איירי אלא משעת נתינה משום שהפרשה הזאת מדברת מהאיסור שהוא משעת נתינה, ולפי"ז נמצא דהמצוה של לנכרי תשיך להרמב"ם שיש כאן מצות עשה להלוות לנכרי ברבית המצוה היא רק בנתינת הרבית ולא בהקציצה, ואם נפרש כך דהחיוב הוא רק בלקיחת הרבית ולא בהקציצה א"כ אף אם אינו לוקח רבית מהעכו"ם מ"מ בשעת ההלואה אינו מבטל כלל המצות עשה כי קציצת רבית אינו צריך להיות ומה שאינו נוטל הרבית זהו אח"כ, ולא גרע ממה שכתבו התוס' גבי ציצית דלהכי הויא שב ואל תעשה משום שהבטול מצות עשה של ציצית הוא אח"כ בשעה שהוא לבוש כבר ואינו מטיל בה ציצית א"כ מכ"ש הכא גבי רבית בודאי דהויא שב ואל תעשה לכו"ע אף להתוס' מכיון שביטול מצות עשה היא אח"כ בשעת הפירעון שאינו נוטל ממנו רבית ולא בשעת ההלואה ואח"כ הויא לכו"ע שב ואל תעשה.

סימן כ"ג

בענין ישראל ערב בהלואת עכו"ם [עא:]

שו"ע סי' ק"ע ס"א - ב ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחילה הרי זה מותר. הגה והאידנא מסתמא הוי כאילו קבל עליו הכי דסתם ערבות כך הוא (טור) ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחילה. וי"א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ (פי' ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידיים להעביר הזוהמא) דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל שהוא יכול לדחותו אצל הערב. הגה ואם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית (טור) ואי כבר פרע לו הרבית אין מוציאין מידו דלא גרע מאבק רבית. (סברת הרב)

ויש לעיין לפי מה שכתב רש"י בהא דאמרינן בגמרא וכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו שקיל מניה רביתא וכתב רש"י ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל, אלמא דאיסורו דערב גבי נכרי הוא משום דכיון דהעכו"ם תובע את הערב נמצא שהיו כאן שתי הלואות הלואת העכו"ם להערב והלואת הערב להלוה נמצא דהערב ישראל לוקח רבית מן הלוה,. וכן הוא בשאר המפרשים, א"כ קשה לשונו של השו"ע שכתב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את הישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים כו’, שהיה לו לומר בפשיטות שכיון שבדינייהם תובע הערב תחילה נמצא שהוא הלוה להערב והערב הלוה להלוה ולוקח רבית מהלוה, ומהו זה שכתב שהערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם וכי מה איכפת לי אם הערב חייב ברבית להעכו"ם או לא העיקר הוא מכיון שהערב הלוה להלוה והוא לוקח ממנו רבית ובין שהערב חייב להעכו"ם ברבית ובין לאו, ותו קשה על מ"ש הרמ"א דאם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית, וצ"ע דהרי לפי מה שאנן אמרינן גבי ערב לעכו"ם שאסור משום דהוי כאילו הערב הלוה להלוה וג"כ לוה מעכו"ם א"כ ממ"נ אי אמרינן דכיון דהערב נפסד על ידי הלוה צריך הלוה לשלם לו הפסדו ולא אמרינן דכיון דהוה כאילו הלוה לוה מהערב ונותן לו רבית משום דאינו משלם לו אגר נטר אלא הפסדו שהפסיד א"כ גם אם ההפסד היה עי"ז שהוא נתן להעכו"ם רבית ע"י הלוה שהתנה עמו אמאי לא ישלם להערב הפסדו ומה בכך שיש כאן הלואה מהערב להלוה הלא אינו משלם לו אגר נטר אלא הפסדו, וכי מה הנ"מ אם ההפסד היה ע"י ששילם רבית להעכו"ם או ע"י דבר אחר ממ"נ אם אתה אומר דכיון דיש כאן הלואה מהערב להלוה והוא משלם לו יותר הוי רבית א"כ גם אם משלם לו הפסד אחר שנפסד על ידו הוי רבית ואם אין זה רבית מכיון שנוטל תשלומין עבור הפסדו א"כ גם ברבית ג"כ הוי כן דנוטל תשלומין ע"י הפסדו ומה בכך שההפסד בא עי"ז שנתן רבית לעכו"ם או ע"י דבר אחר.

ומה שנראה מלשון המחבר שהוא לשונו של הרמב"ם דהא דאסור גבי ערב קבלן אם העכו"ם גובה מן הערב החוב עם הרבית ואח"כ גובה הערב מן הלוה לא משום דאמרינן שהיו כאן ב' הלואות מן העכו"ם להערב ומן הערב להלוה, אלא משום דחלוק ערב סתם מערב קבלן, דבערב סתם מה שהערב משלם למלוה הוא חיוב בעלמא שחייב לפרוע עבור ההלואה ללא שהוא לוה משום שהוציא מנה על פיו וכו' והלוה משלם לו מה שהוציא עבורו, אבל בערב קבלן הערב חייב לשלם את ההלואה עצמה, וכאשר הערב משלם למלוה הוא משלם את החוב של הלוה ממש, ולא דהוא נחשב לוה אלא דהוא חייב לשלם את חובו של הלוה, והוא חייב למלוה את חובו של הלוה, וכאשר הלוה חוזר ומשלם לו היינו שהוא שילם למלוה את חובו והוא מחזיר לערב את חובו, וזהו המובן דכאילו לוה הערב והלוה ללוה דהיינו שכאילו הוא לוה מהלוה עבור הלוה, ואהכי הוא חייב לשלם את הלואת הלוה למלוה, וכמו שאם הוא הי' באמת נוטל מהמלוה והוא היה מלוה ללוה היה הוא חייב למלוה והלוה היה חייב לו כך גם כאן נהי דהאמת שהלוה הוא זה שלוה מ"מ כיון שמחמת הערב לוה והוא הקבלן בחוב זה הוי הוא מחוייב למלוה את הלואת הלוה. וממילא יצא לפי"ז כי אם הערב לא ישלם להעכו"ם רבית יהיה מותר לו לקחת מן הלוה רבית מכיון שאין כאן הלואה בפני עצמה מהערב להלוה אלא מה ששילם להעכו"ם והוא תובע מן הערב הך גופא נחשב כאילו הלוה להלוה ולקח ממנו אבל מה שלא נתן להעכו"ם אינו נחשב כאילו שזה נכנס בההלואה מן הערב להלוה, ולפי"ז יתיישב היטב לשונו של הרמב"ם והמחבר וגם יתבארו דברי הרמ"א דכל ההפסד המגיע לו על ידו צריך הוא לשלם להערב אבל רבית לא והיינו משום דאנן אמרינן דהרבית שנתן הוא לעכו"ם כשתובעו מן הלוה הוי כאילו הלוה לו ולקח ממנו אבל מה שלא נתן להעכו"ם בתורת רבית אינו נחשב שהוא לוקח מן הלוה עבור ההלואה מכיון שאין כאן הלואה מיוחדת מן הערב להלוה אלא מה שנתן להעכו"ם בתורת רבית וכשתובעו מן הלוה נחשב כאילו הלוהו להלוה אבל ההפסדים שהיו לו הוא מילתא בפני עצמה ואינו נחשב לרבית כיון שאין הוא לוקח את זה עבור תשלומי רבית שנתן להעכו"ם, אלא שצ"ע קצת כי מקורו של הך דינא דהרמ"א הוא מהטור ואילו הטור כתב בראש דבריו דהא דאסור להיות ערב להעכו"ם משום דהוי כאילו העכו"ם מלוה לישראל הערב והוא חוזר ומלוה לישראל וא"כ הוי הלואה גמורה מן הערב להלוה ושוב יקשה מ"ש רבית מהפסד וכמו שהקשינו לעיל, ואולי לשונו של הטור הוא לאו דוקא וכוונתו ג"כ ע"ד שנתפרשו לשונו של הרמב"ם והשו"ע.

ובזה יתיישבו דברי הט"ז שכתב בסק"ג שמותר לראובן לתת שכר לשמעון שיהיה בעדו ערב קבלן ללוי ולא אמרינן דיש כאן חשש רבית דשמא יצטרך שמעון לשלם הסך שהלוה לוי לראובן ונמצא שיהיה לוה של שמעון והוי כשכר רבית, אעפ"כ מותר דהשכירות הזה אינו שייך לההלואה אלא בעד שזה הערב עושה שיתן המלוה המעות להלוה ומקבל עליו הערב אחריות המעות באופן שיהיה המלוה בטוח יותר כו'. והקשה עליו החוות דעת בסק"א דהוא תמוה מאד דאפילו לומר היה ערב קבלן בעדי ואשלם לך מה שתפסיד אסור כ"ש שירויח ואנה השכל שיגזור כן דללות ק' מהעובד כוכבים ולהבטיח ליתן עוד נ' להעובד כוכבים והישראל יהיה ע"ק אסור וליתן ק"נ לישראל יהיה מותר ומסברא נראה דאסור. והאבני נזר בסי' ק"מ תירץ קושית החוו"ד דכי חשיב הע"ק כמלוה נגד הלוה היינו כפורע לבסוף הע"ק להמלוה דאז מחויב הלוה לשלם לע"ק מחמת שנעשה ע"ק עבורו והחיוב חל על הלוה משעה ראשונה שנעשה ע"ק עבורו וע"כ חשיב הקבלן מלוה נגד הלוה דכשפרע בע"ק אגלאי מילתא שהוא היה הלוה והלוה להלוה אבל בהבטיח לו שכר שנותן לו השכר אף אם לא יפרע הקבלן נמצא שהשכר אינו עבור הלואה שהרי אף אם לא יחשב מלוה יתחייב לו השכר ההוא עכ"ד. דברי האבני נזר צריכין ביאור דמ"ש מבתי ערי חומה דהוי צד אחד ברבית דאם יחזיר לו המעות היתה כאן הלואה והוא דר שם עבור הלואתו והוי רבית ואף שאם לא יחזיר לו המעות היתה כאן מכירה ולא הוי רבית ולא הלואה מ"מ הוי צד אחד ברבית, א"כ הנ"ה אה"נ אם הלוה יפרע להעכו"ם לא היתה כאן הלואה מן הערב להלוה ומה שנתן לו שכר היה עבור ערבותו להעכו"ם אבל אם הוא שילם להעכו"ם נמצא דהיתה כאן הלואה מהערב להלוה והלוה נתן לו שכר מעותיו.

אולם לפי מה שנתבאר לעיל א"ש דברי הט"ז דמה שהקשה החוות דעת דלומר לו אשלם לך מה שתפסיד בשבילי אסור וליתן לו שכר מותר תמוה דהרי מבואר להדיא בהרמ"א דלומר לו אשלם לך מה שתפסיד בשבילי מותר שהרי מותר לשלם לו מה שהפסיד בשבילו וכמו שכתב הטור אלא דאסור לשלם לו רבית מה שנתן הוא לעכו"ם והיינו כמו שנתבאר דכיון דהוא שילם להעכו"ם הלואת רבית וחוזר ולוקח מהלוה הוה כאילו הלוה הך הלואת רבית להלוה אבל מה שמשלם לו הפסד הוא ענין בפני עצמו ואינו נחשב לרבית מאחר שזו אינה הלואה גמורה מהערב להלוה אלא הך תשלומי ההלואה להעכו"ם נחשב כאילו הלוה להלוה וכמו שנתבאר, ולפיכך צדקו דברי הט"ז דאם הלוה נותן לו שכר אין זה נחשב לרבית מכיון שמעיקר דינא אין כאן הלואה מהערב להלוה שיהא כאן תשלומי רבית שנותן לו וכמו שמותר לשלם לו הפסד.

ובזה אפשר לפרש דברי הרשב"א שהקשה על הך שיטה דס"ל דערב קבלן אסור א"כ היכי קאמר דאשתכח בישראל קא מוזיף ברביתא דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל ברביתא דאלו אזל נכרי מנפשיה וגבי מן הלוה נמצא דישראל הערב לא עבר מידי אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא משום דהשתא קא שקיל רביתא והיינו משום דערב קבלן אף להנך דאסרי אין כאן שתי הלואות אלא שנחשב שהערב תובע עכשיו את הלוה בעבור הרבית שנתן להמלוה והוי כאילו הוא לקח מן הלוה רבית וא"כ הו"ל דהשתא קא שקיל רביתא.

איברא דכל זה הוא רק בערב קבלן למאן דאוסר אבל בערב שלוף דוץ לכאורה לכו"ע הוי ב' הלואות וכמו שנתבאר עכשיו בפירוש דברי הרשב"א דקמקשה למאן דאוסר בערב קבלן דהו"ל קא שקיל ברביתא אבל בשלוף דוץ ניחא ליה דהוי מוזיף ברביתא משום שיש כאן ב' הלואות, וכן אפשר לפרש ברש"י במה שכתב ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל דקאי על מה שכתב מקודם דנכרי בתר ערבא אזיל אינו תובע אלא את הנכרי והוי ערב שלוף דוץ ולכך הו ב' הלואות אבל בערב קבלן לא הוי ב' הלואות ממש אף למאן דאוסר, ולפי"ז יקשה על מה מ"ש המ"מ בפ"ה הלכה ה' אחר שהביא הך מחלוקת אי אסור דוקא בערב שלוף דוץ או אף בערב קבלן וכתב ומלשון רבינו אין להכריע כלום ולפי מה שנתפרש למעלה מאחר שכתב הרמב"ם הך לישנא שכיון שבדינייהם שתובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם עכ"ד. משמע שמפרש שאין כאן ב' הלואות ממש א"כ מיירי בערב קבלן ולא בערב שלוף דוץ ומוכח דס"ל דגם בערב קבלן אסור, ותו דהרמ"א שמחלק בין תשלומי הפסד שצריך לשלם לו ובין תשלומי רבית שאינו משלם לו קאי על המחבר דמיירי גם בערב שלוף דוץ כמו שהביא בשם היש אומרים וא"כ מוכח דגם בערב דשלוף דוץ ג"כ אמרינן החילוק בין הפסד לרבית א"כ לפי"ז יהיה משמע דגם בערב שלוף דוץ לא הוי ב' הלואות ממש אלא כמו שנתפרש בדעת הרמב"ם והמחבר בערב קבלן וצ"ע עוד בזה.

ב.

שו"ע סי' ק"ע ס"ב וכן עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב. הגה אלא אם התנה עם העובד כוכבים שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידיחנו אצל הערב אז שרי לקבל הקרן והרבית מישראל אם לא יפרע העובד כוכבים. (טור)

כתב הש"ך בסק"ג אסור לישראל להיות ע"ק אפילו אינו ערב שלוף דוץ משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל אבל לעיל בס"א בישראל הלוה מן העובד כוכבים אע"פ שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא עובד כוכבים מישראל קא שקיל רבית ושרי לדעת הי"א שאינו אסור אלא בשלוף דוץ. עכ"ד. מקורו של הש"ך הוא מהב"י שדקדק מהר"ן שאם המלוה עכו"ם כתב כהרשב"א דאינו אסור אלא בשלוף דוץ ואם המלוה הוא ישראל והלוה עכו"ם אסור להיות גם ערב קבלן לישראל עבור העכו"ם הלוה, וכתב הב"י לחלק דשאני התם דהמלוה ישראל וכיון שממונו מתרבה אצל ישראל אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא כו' ואח"כ הביא שם הב"י בשם תשובות הרמב"ן סי' רכ"ג שמתיר לישראל להיות ערב קבלן אם עכו"ם לוה מישראל אלמא דס"ל דתרוויהו שוים בין עכו"ם שלוה מישראל ובין ישראל שלוה מעכו"ם דערב קבלן מותר בדידהו.

והאבני נזר בסי' ק"מ ביאר מחלוקת הרשב"א והר"ן דהרשב"א ס"ל דערב קבלן דעיקר אסמכתיה דנכרי המלוה על הלוה אלא דתנאי הוא דאתני דאי בעי מצי לאפרועי מניה דקבלן וכשהוא נפרע מן הקבלן מה שהרויח על הלוה הוה וכשהקבלן חוזר ונפרע מה שפרע שקיל ולא שקיל מניה רבית כלל ולא אוזפיה ברבית אלא מה דפרע שקיל מניה מעתה אפילו הגוי שלוה מישראל ברבית ונעשה לו ישראל ערב או קבלן מותר דאין הרבית מתרבה על הערב ועל הקבלן אלא על הלוה עכ"ל הרשב"א בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' רכ"ג. ובדעת הר"ן כתב האבני נזר דס"ל דגם הקבלן חשיב כלוה ומ"מ אם המלוה עכו"ם לא חשיב רבית שהרי הלוה נתחייב אצל הגוי המלוה משום דבשעת ההלואה החיוב חל על שניהם בין על הקבלן ובין על הלוה, אמנם חיוב הקבלן הוא מחמת הלוה ולכן צריך הלוה לשלם להקבלן אם שילם בשבילו כי הלוה הוא סיבת החיוב ואין זה רבית כי אינו נחשב שהערב קבלן הלוה להלוה אלא המלוה הלוה לשניהם ולכן אם המלוה הוא ישראל והלוה עכו"ם והערב קבלן הוא ישראל אסור משום דנחשב כאילו המלוה הלוה גם להקבלן נמצא שיש כאן הלואת רבית מישראל המלוה לישראל הערב קבלן עי"ש, זהו נראה כוונתו אף שאין זה לשונו ממש.

פירושו שפירש בדעת הר"ן צ"ע דמה שכתב שיש כאן ב' הלואות מהמלוה חדא להלוה וחדא להערב קבלן צריך הסבר דהרי חיוב הערב קבלן שאינו שלוף דוץ שנשא ונתן ביד הוא כמו כל חיוב ערב הוא מחמת האי הנאה נתחייב הערב וא"כ מה שייך שיהיה כאן רבית כי אין כאן הלואה מהמלוה להערב אלא התחייבות שנתחייב הערב לשלם ואמאי יהיה כאן רבית, בשלמא בערב דשלוף דוץ או לשיטת רש"י דגם בערב קבלן אסור במלוה גוי משום דההלואה היתה מהמלוה להערב ומהערב להלוה נמצא שיש כאן הלואה גמורה מהמלוה להערב אבל להר"ן דס"ל דאם המלוה נכרי מותר בערב קבלן משום שיש כאן הלואה מהמלוה להלוה ורק אמרת דבמלוה ישראל אסור שיש כאן ג"כ חיוב להערב הלא אין זה אלא התחייבות כי ההלואה היא להלוה ואמאי יהיה זה רבית, וגם בב"י מבואר שלא כפירושו שכתב וז"ל ונראה לחלק דשאני התם שהמלוה ישראל וכיון שממונו נתרבה אצל ישראל אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא אבל בישראל הלוה מן העכו"ם אף ע"פ שממונו של מלוה יתרבה אצל קבלן לית לן בה דהא עכו"ם מישראל קא שקיל רביתא ושרי ושרי לקבלן נמי למישקל מחבריה מאי דפרע לעכו"ם דהא כיון שלא היה הלוה יכול לדחות למלוה אצל קבלן א"כ מדין ערב נתחייב בקבלן זה ולא מדין לוה ושרי עכ"ל. הרי שכתב להדיא דערב קבלן להר"ן חיובו מדין ערב ולא מדין לוה ואילו לפירושו של האבני נזר חיובו הוא מדין לוה אלא הא דשרי משום דגם הלוה נתחייב אז בשעת ההלואה להמלוה ולא להערב ואינו כנותן רבית להערב.

ונראה לפרש בדעת הר"ן דגם בערב קבלן חיובו להמלוה הוא מדין ערב ולא מדין לוה וכמ"ש הב"י להדיא אלא דשאני חיוב ערב של סתם ערב וחיוב ערב של קבלן כי החיוב ערב של סתם ערב אם כי חיובו חל בשעת ההלואה שהמלוה מלוה על פיו מ"מ חיובו הוא לשלם אם הלוה לא ישלם אח"כ חובו מחויב הוא לשלם מה שהלוה נתחייב אז לשלם ואינו משלם נמצא דאף דסיבת החיוב היא ההלואה ובשעת ההלואה מ"מ החוב הוא לשלם מה שמתחייב הלוה לשלם ולא ישלם אבל בערב קבלן החיוב הוא בשעת ההלואה כבר נתחייב הוא לשלם סכום ההלואה שלוה הלוה מדין ערב כבר צריך לשלם עכשיו סכום שלוה הלוה מדין ערב כבר צריך לשלם עכשיו הסכום שלוה הלוה ורק שעדיין לא הגיע זמן הפירעון נמצא דערב סתם אינו חל עליו עכשיו שום חיוב של סכום לתשלום אלא מה שיתחייב הלוה בהגעת הזמן ולא ישלם אבל בערב קבלן כבר עכשיו חל עליו חיוב תשלומין של סך כך וכך שהלוה להלוה, וא"כ בערב סתם אם אח"כ נתרבה החוב מחמת הרבית אינו נקרא שנתרבה אצלו ברבית מכיון שהחיוב של הסכום לתשלומין חל בשעה שהגיע הזמן שעל הלוה לפרוע, אבל בערב קבלן שכבר החיוב הוא עכשיו כפי הסכום שהלוהו ואם אח"כ נתרבה מחמת רבית ונוטל יותר ס"ל להר"ן דאסור במלוה וערב ישראלים מכיון שהחיוב שהיה על הערב נתרבה מחמת רבית ונתרבה ממונו של הישראל המלוה אצל הערב, והרשב"א ס"ל כיון הא דנתרבה הוא מחמת הלואת העכו"ם ברבית ואצל עכו"ם רבית משרא שרי אינו נחשב שנתרבה ממונו של ישראל אצל ישראל ברבית, ואל תתמה על סברת הר"ן דמה שייך שנתרבה ממונו ברבית איהו הערב לא לוה והלוה העכו"ם מותר לו לתת רבית, דמצינו סברא כזאת בהרמב"ן והרשב"א שכתבו בהא דתניא דמותר לו לעכו"ם לומר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין ריוח בין הפסד אבל אם אמר לו יהיבנא לך פלגא באגר או תלתא אע"ג דלא שקיל בהפסד כלל ופקדון הם אסור שהרי הוא מרויח ברבית ישראל ויש מתירין הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל עכ"ל. אלמא דלהדעה הראשונה אסור לו להישראל להרויח לפי חשבון הרבית שהלוה העכו"ם להישראל ואף שאין כאן הלואת רבית שהעכו"ם הלוה לישראל מ"מ מקרי שנתרבה ממונו ע"י תרבית מכיון שהוא מרויח ע"י רבית שנותן ישראל א"כ הנ"ה אף שהלוה הוא עכו"ם מ"מ מתרבה עכשיו ממונו של ישראל על הישראל ע"י הלואת רבית הא ג"כ אסור דסו"ס מתרבה ממונו של ישראל אצל ישראל ע"י הלואת רבית.

סימן כ"ד

בענין גוי שהלוה ישראל ברבית ונתגייר [עב.]

[ובשי' הרמב"ם דבעי קציצה בשעת הלואה]

שו"ע סי' קע"א ס"א ישראל שלוה מעות מהעובד כוכבים ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו המלוה גובה קרן ורבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה הקרן ולא הרבית אבל עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית וזקף עליו את הרבית במלוה אע"פ שזקפן עליו אחר שנתגייר גובה את הקרן ואת הרבית שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וגובה הישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית שנתחייב בהם כשהיה עובד כוכבים.

כתב הרא"ש דשקיל מניה אפילו רבית שעלה עליהן משנתגייר עד שעת פרעון אע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה ואפילו במקום עבירה. והקשה עליו הפלפולא חריפתא אמאי הוי איסור דאורייתא כיון דמשנתגייר לא הלוה לו וכי קצץ עמו בשעת הלואה עדיין נכרי הוא ובהיתר קצץ אמאי הוי איסור דאורייתא דכספו לא תתן בנשך כתיב ואפילו לרש"י וסיעתייה דאסרי מדאורייתא אפילו קציצה דלאחר הלואה מכל מקום קציצה מיהא בעי עכ"ל.

מה שהקשה לרש"י וסיעתייה דלא בעינן קציצה בשעת ההלואה מ”מ קציצה מיהא בעי והכא אין כאן קציצה, אפשר לומר דהא דבעינן קציצה כדי שיהיה איסור רבית אין זה משום דבעינן שתהיה כאן עבירת קציצת רבית וזה אסרה תורה אלא דבעינן קציצת רבית מחמת החיוב ממון דכל שלא קצץ ולא נתחייב ברבית לא אסרה תורה, וא"כ אף שהקציצה היתה בשעה שהיה נכרי ולא היה כאן איסור בקציצה מ"מ קציצת חיוב ותשלומי רבית היתה ואם אח"כ נתגייר איכא עכשיו איסור תורה מחמת הקציצה הקודמת שגם עכשיו נמשכת חיוב ממון שלה ועכשיו חל איסור תורה. אמנם קושיתו על הרמב"ם דבעינן דוקא שיקצוץ בשעת ההלואה משום דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך היא קושיא,, ועי' בשער דעה בסק"ב במה שהרחיב לבאר הקושיא על הרמב"ם שהב"י כתב דלכן חולק הרמב"ם על הרא"ש דלא הותר הרבית שעלה אחר שנתגייר משום דהוי דאורייתא וע"ז הקשה השער דעה הלא לא הוי קציצה בשעת ההלואה, ובאמת לפי מה שכתב המ"מ בפ"ו ה"ג בטעמו של הרמב"ם שדקדק מן הכתוב שאמר לא תתן נראה שהלאו הוא בשעת נתינה נמצא הא דבעינן שתהא קציצה בשעת הנתינה להרמב"ם משום דאז חל האיסור רבית וא"כ קושיתם שהקשו כאן בנתגייר אינו צריך להיות רבית תורה היא חזקה מכיון שאז היה עכו"ם ולא היה איסור, אבל לפי מה שהביא הש"ך בסימן ק"ס ס"ק ל"ז דברי המבי"ט שכתב דהא דהוי לרמב"ם אבק רבית אם לא קצץ בשעת ההלואה דוקא באמר לו דור בחצרי דלא יהיב ליה מידי אע"ג דעומד לאגרא אבל אם קצבן לתת לו לא עכ"ל, אם כי דבריו צריכין הסבר דלכאורה אין להם מובן, עכ"פ חזינן מדבריו שפירש דברי הרמב"ם דאם לא היתה קציצה בשעת ההלואה אין החסרון משום דהאיסור צריך להיות בשעת ההלואה וכמו שפירש המ"מ אלא משום דלא הוה קציצה גמורה, וא"כ שפיר איכא למימר גם להרמב"ם דהיכא שהיתה קציצה בשעת ההלואה אף שהיתה קציצת היתר כי היה אז נכרי מ"מ קציצה מקרי לענין לאסור מה"ת אם נתגייר אח"כ ומיושב קושית הפלפולא חריפתא והשער דעה.

סימן כ"ה

בענין עכו"ם שלוה מישראל ברבית ואמר לו ישראל עלה לי (ע"א:)

שו"ע סי' קס"ח קס"ט ס"ו עובד כוכבים שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפילו א"ל אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שבשביל העובד כוכבים נותנם לו ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העובד כוכבים המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן אסור. הגה ויש מקילין ואפילו אם העמידו אצלו (טור בשם ר"ת ורא"ש) אבל העיקר כסברא ראשונה (ב"י בשם נימוקי שכ"כ בשם ר"ן) אבל במקום שנהגו להקל אין למחות בידם. (תשובות רא"ש והגה"מ)

והרמב"ם כתב בפ"ה הלכה ד' דאם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן העכו"ם המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זו רבית קצוצה. והקשו עליו הראשונים שהרי בגמרא אמרינן בשלמא סיפא לחומרא אלמא דהא דאסור בהעמידו אצל ישראל אינו אלא משום דלחומרא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם הא מדינא שרי דמן התורה אין שליחות לעכו"ם ואמאי כתב הרמב”ם דהוי רבית קצוצה, עי’ מ”מ, ובחדושי רבינו חיים הלוי כתב ליישב דבסיפא מטעמא אחרינא הוא דקאתי עלה דכיון דנתן הנכרי מעותיו על דעת ישראל א"כ הוי הישראל ערב בהלואה זו של הנכרי כיון דעל פיו נתן וממילא דחשיב מלוה של ישראל שני הלוה, ומקרי זה הלואת ישראל ג”כ, וכדאיתא בסוגיא שם וכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא, הרי להדיא דבישראל שלוה מן הנכרי וישראל שני ערב להנכרי דינו מתלא תלי דאם אין הנכרי יכול לתבוע מן הערב תחילה הויא רק הלואת נכרי, ואם יכול לתבוע את ישראל השני הערב תחילה חשיבא גם הלואת ישראל ומשום דהערב חשיב ג"כ מלוה של ישראל הלוה, וגם מבואר בזו הסוגיא דע"ז מועיל הא דבדיניהם יכול לתבוע הערב תחילה להחשב הלואת ישראל, וא"כ ה"נ דכוותה כיון דהמלוה נכרי יכול לתבוע בדיניהם את ישראל הערב תחילה ממילא דאית כאן הלואת ישראל ורבית ישראל והויא רבית קצוצה, וי"ל עוד דהכא דנתן הנכרי מדעת ישראל והעמידו אצל ישראל ונתן מדעתו באמת דינו כקבלן וא"כ גם בדיני ישראל יכול לתבוע את הערב תחילה כו' והא דקאמר בגמ' בשלמא סיפא לחומרא היינו משום דנהי דהישראל השני חשוב ערב קבלן בהלואה זו וזהו דמהני לאשווי מלוה לגבי ישראל הלוה ויש כאן הלואת ישראל אבל מ"מ הא ודאי דלא פקע שם מלוה גם מהנכרי המלוה שהלוהו וא"כ הא יש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל כיון דשניהם תורת מלוים עליהם בהלואה זו וממילא דאזלינן לחומרא כיון דיש כאן הלואת ישראל ג"כ כו' עי"ש.

ובשו"ע חו"מ סי' קכ"א ס"א שנינו שלח לו חובו או פקדונו ע"י שליח אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו ונאבדו פטור כו' אפילו שהשליח עכו"ם או חרש שוטה וקטן. וכתב הסמ"ע וא"צ לומר שלח והפטר. וכתב הש"ך ודלא כמ"ש הבעה"ת שער נ' ח"ג בשם הרמב”ן דצ"ל שלח ע"י פלוני עכו"ם והפטר כו'. וכתב בקצה"ח ועיין פ' איזהו נשך דף ע"א ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי כו' ופריק שם בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא ומשני כגון דא"ל הנח ע”ג קרקע והפטר, ומזה מוכח כדעת הרמב"ן דהיכא דישראל אומר לגוי תן לישראל זה לא נפטר מאחריותו דאין שליחות לעכו"ם וה"ל כאילו הוי דעכו”ם, וכן עכו"ם שאמר לישראל תן לישראל זה נמי ה"ל כאילו עדיין ביד ישראל ואעפ"י שצוה לו ליתנו משום דאין שליחות לעכו”ם לא יצא כלל מאחריות הלוה, ומיהו כי א"ל והפטר אינו צ"ל הנח ע"ג קרקע אלא כי אומר תן לזה והפטר נמי מהני וכמ”ש הריטב”א שם, וע"ש בשיטה מקובצת דאפילו מאן דסובר דצריך הנח ע"ג קרקע דוקא היינו משום דאכתי מחזי כרבית ע”ש, אבל כי לא אמר והפטר מבואר שם בסוגיא דהוי רבית תורה וא"כ ה"ה הכא כשישראל אומר שלח ביד עכו"ם לא יצא מאחריות כל שלא אמר והפטר והוא ברור. והנתיבות המשפט כתב על הקצה"ח דדבריו תמוהים להמעין בסוגיא שם.

ולכאורה דברי הקצה"ח ברורים ומבוארים היטיב שהרי אמרינן בסוגיין דאם העמידו אצל נכרי מותר ומקשינן אמאי מותר הלא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא ומשנינן כגון דא"ל הניחו ע”ג קרקע והפטר, ומעיקר דינא שריא גם בלא העמידו ע"ג קרקע אם פטרו וכמו שהביא בשם הריטב”א, א"כ חזינן דאם הוא רק פטור מחובו תו לא הוי רבית משום דהישראל נפטר מחובו להעכו”ם, וא"כ כשמקשה הש"ס וכיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מניה רביתא בע"כ צ"ל שהישראל לא נפטר מחובו כי אם היה נפטר מחובו לא היה רבית וכתירוץ הגמרא, הרי דחזינן דהיכא דצריך לזכות חובו עבור העכו"ם ומכיון דאין שליחות לעכו"ם והעכו"ם לא זכה בו ג"כ לא נפטר מחובו אף שא"ל לתת לישראל השני, א"כ ה"ה אם השליח היה עכו"ם וא"ל הישראל המלוה להלוה לתת להעכו"ם אם לא א"ל הפטר מכיון שאין שליחות לעכו"ם לא זכה העכו"ם השליח עבור המלוה לא נפטר הלוה מחובו כי מה לי אם המשלח הוא עכו"ם או השליח הוא עכו"ם בתרוויהו נתמעט מדין אחד משום דאין שליחות לעכו”ם, ודברי הנה"מ אינם מובנים כלל במה דחה דבריו של הקצה"ח.

אמנם מה שכתב בהקצה"ח דאם העמידו אצל נכרי מכיון דאין שליחות לעכו"ם מבואר שם בסוגיא דהוי רבית תורה אינו מבואר בהדיא בסוגיא דהוי רבית תורה, ואדרבא הרמב"ן בחידושיו שם כתב להדיא איפכא שכתב שם על תירוצו של רבינא דנהי דשליחות לית ליה זכיה מדרבנן מיהו אית ליה והקשה הרמב"ן היאך תועיל הזכיה מדרבנן לבטל איסור רבית תורה ותירץ שם וז"ל ואפשר כיון דזוזי לגוי הוי פרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דלמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי מדרבנן ומפקע מדרבנן, וגם מזה שכתב הרמב"ן דזוזי לגוי הוה פרע משמע שהישראל כבר נפטר מחובו שלו אצל העכו"ם ולכך הישראל השני פורע להגוי, אבל בחדושי הרשב"א כאן משמע דהוא רבית תורה שתירץ על קושית הרמב"ן דהא דמהני זכיה מדרבנן לא פקועי מידי איסור תורה משום דקנין דרבנן מהני לשל תורה שיהיה שלו עי"ש.

נמצא לפי"ז דהוא פלוגתא דרבוותא אם נפטר הישראל מחובו מן התורה בזה שנותן על פי העכו"ם כי לפי מ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן אם אינו אומר הפטר אינו נפטר מחובו מכיון דאין שליחות לעכו"ם, וכן משמע דעת הרשב"א בחדושיו כאן בב"מ ע"א ע"ב דאם העמידו אצל העכו"ם הוי רבית תורה והיינו משום דהישראל אינו נפטר מחיובו דאי נפטר מחיובו הו"ל כאמר הניחו ע"ג קרקע והפטר וכראית הקצה"ח, אבל להרמב"ן בחדושיו כי מן התורה אין כאן רבית מכיון שמשלם זוזי להגוי והיינו משום דהישראל הראשון נפטר מחובו שחייב להעכו"ם וכן הוא שיטת הסמ"ע והש"ך וכמו שהביא הקצה"ח והא דאסור משום רבית אינו אלא מדרבנן משום מראית עין, וגם לשינויא דהש"ס דא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר איכא פלוגתא אי צ"ל והפטר שהשו"ע כאן ביו"ד בסימן קס"ח קס"ט ס"ג לא הזכיר שצ"ל והפטר וכן דקדק כאן בב”י מהרמב”ם והטור, והש"ך בס"ק ז' ובביאור הגר"א כאן חולקים עליו ומצריכים לומר והפטר וס"ל להש"ך דאף דא"ל תנם לפלוני ואפילו ע"י עכו"ם הרי פסק הש"ך בחו"מ סי' קכ"א ס"א דאין צ"ל והפטר מ"מ בהניחם ע"ג קרקע גרע וצ"ל והפטר שאינו נותנם לבן דעת, א”כ הב”י שדקדק מהרמב”ם והטור שאין צ"ל והפטר בהניחם ע"ג קרקע א"כ מכ"ש בתן לפלוני בודאי שאין צ"ל והפטר שהרי אמר לו תנם לבן דעת וא"כ בע"כ הכא בסוגיין דמקשינן איהו ניהו דשקיל מניה רביתא אין כאן איסור תורה כמ"ש הקצה"ח אלא הוא רק מדרבנן מחמת איסור רבית וא"כ להנך רבוותא שאם א"ל תנם לישראל אף שהעכו"ם א"ל ואין שליחות לעכו"ם מ"מ נפטר מחובו א"כ אם הלוה הוא עכו"ם והעמידו אצל ישראל המלוה וא"ל תנם לישראל פלוני כבר נפטר הנכרי מחובו ואף דאין שליחות לעכו"ם.

וא"כ כל זה אינו כתירוצו של רבינו חיים הלוי שתירץ דהא דכתב הרמב"ם דהוי רבית קצוצה בהעמידו אצל הישראל משום דאע"ג דהעכו"ם הוא המלוה מ"מ הישראל הוי ערב קבלן כי בציוויו נותן העכו"ם להישראל השני ולכך הוי רבית קצוצה, אמנם להנך רבוותא שהעכו"ם נפטר מחובו ואין כאן הלואת ישראל מהעכו"ם וממילא אין כאן ערב קבלן של הישראל כי אינו ערב להעכו"ם מכיון שהעכו"ם אינו מלוה ואם היה הישראל זוכה בהמעות אז הוי הוא המלוה אבל כיון שאינו זוכה בהמעות אין כאן לא מלוה עכו"ם מכיון שנפטר מחובו ולא מלוה ישראל כיון שלא זכה במעותיו משום שאין שליחות לעכו"ם וגם אין כאן ערבות של הישראל משום שאין כאן מלוה, ותירוצו של רבינו חיים הלוי יתכן לפי השיטה השניה שבהעמידו אצל עכו"ם לא נפטר הישראל מחובו והוי רבית תורה וה"ה בהעמידו אצל ישראל לא נפטר העכו"ם מחובו והוי העכו"ם המלוה והישראל ערב קבלן וכמ"ש.

והחוות דעת בסי' קס"ח קס"ט סק"ח הקשה על מ"ש הרמ"א ויש מקילין וכתב הש"ך הטעם דאין שליחות לעובד כוכבים וכתב החוות דעת תמיה לי דמה שייך לזה אין שליחות לעובד כוכבים דהא העובד כוכבים ודאי דנפטר מחובו כשאמר לו הישראל תן הלואתי לפלוני דדוקא באמר ליה זרוק ע"ג קרקע צ"ל והפטר אבל בתן לפלוני אצ"ל והפטר כמבואר בסמ"ע סי' ק"ך דאפילו באומר שלח לי חובי ע"י עובד כוכבים וחשיב דלאו בני שליחות נינהו נפטר בחובו כמבואר בח"מ סימן קכ"א וכיון דע"י הישראל הב' פטרו לעובד כוכבים הוי הישראל הב' כערב בשעת מתן מעות כמו בפטרו ע"פ, ובודאי אם אמר אחד לחבירו פטור ללוה שלך ואתחייב אני לך ובעד מה שתמתין לי אתן לך בכל שבוע כך וכך דר"ק הוא וה"נ הוי ממש דכוותיה כיון שעל ידי קציצת הרבית שקצץ עם הישראל הא' צוה להעובד כוכבים ליתן לו דמי חובו ומחמת זה נפטר העובד כוכבים הוי כערב כיון דפוטרו ע"פ ונתחייב ליתן לו בקרן ורבית ואגר נטר הוא כו'. והיינו משום דהחוו"ד אזיל לשיטתיה שכתב בנה"מ ריש סימן קכ"א דאין ראית הקצה"ח ראיה מסוגיין אלא דנפטר מחובו אם א"ל תן לעכו"ם ואף דאין שליחות לעכו"ם וא"כ ה"ה דא"ל להעכו"ם תן לישראל פלוני דנפטר מחובו וכמו שהקשה כאן בחוות דעת, ומ"מ שם בנה"מ שתמה על הקצה"ח ואמר דדבריו תמוהים אינו תמוה כ"כ פירושו של הקצה"ח ואדרבא פירושו יותר מחוור בסוגיא דשמעתתא כי להנה"מ צ"ל דהא דמקשינן בהעמידו אצל נכרי אמאי שרי אינו מדינא כי מדינא באמת שרי שהישראל כבר נפטר מחובו והוא צריך לשלם חובו להעכו"ם מדין ערב בשעת מתן מעות וכמו שכתב בחוות דעת ומנ"ל להש"ס כ"כ פשיטא דזה אסור כדי להקשות.

ובחלקת יואב חיו"ד סי' כ"ה הקשה דברי הנתיבות להדדי כי כאן בחוות דעת כתב כהקצה"ח, ואין דבריו מובנים שהרי דבריו תואמים כאחת והכל שיטה אחת וכמו שנתבאר. עוד כתב שם בחלקת יואב ליישב הא דנפטר בחו"מ סימן קכ"א במצוה לשלוח ע"י העכו"ם בלא והפטר הוא משום כיון דצוה הישראל המלוה לישראל הלוה ליתן החוב להעכו"ם נעשה ישראל שלוחו ליתן א"כ הוי כנטל ונתן ביד וכאילו ישראל המלוה נתן מעות הלוה להעכו"ם ושפיר נפטר הלוה, אבל בש"ס דאיזהו נשך דמיירי שישראל המלוה מצוה להעכו"ם הלוה ליתן או עכו"ם המלוה מצוה לישראל הלוה ליתן וא"כ ליכא משום שליחות שוב צריך לומר והפטר כו'. ואין דבריו מובנים כלל דמה שייך לומר שאם ישראל המלוה מצוה להלוה ליתן הוי הלוה שלוחו והרי הוא ממונו של הלוה והוא בעליו ואיך הוא נעשה בזה שלוחו לתת להעכו"ם שיהיה בזה כאילו המלוה נשא ונתן ביד מעולם לא שמענו שעל ממונו שלו יהיה הוא שלוחו של המלוה והמלוה הוי כנשא ונתן ביד, ובע"כ דפטורו אינו אלא משום שקיים ציוויו ונתן להעכו"ם בציוויו אבל לא מדין שליחות, איברא כי ברש"י דף ע"א ע"ב שכתב ואם העמידו אצל ישראל אסור ואע"פ שקיבלם זה מיד הנכרי משום דנכרי שליח של ישראל ושלוחו של אדם כמותו משמע ג"כ כדברי החלקת יואב דהנכרי שהוא הלוה הוי שליח על מעותיו והוי שלוחו של המלוה, מ"מ גם דברי רש"י צריכין הסבר וכל הראשונים לא פירשו כך אלא דהנכרי הוי משלח עי' תוס' וריטב"א וגם החלקת יואב לא הזכיר כלל דברי רש"י אלו אלא נקט תירוצו לדבר פשוט.

סימן כ"ו

בענין מעותיו של ישראל המופקדים ביד נכרי או איפכא

א) שו"ע סי' קס"ח קס"ט סכ"א מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים והלוה אותם לישראל ברבית אם היו באחריות העובד כוכבים מותר ליקח הרבית ואם היו באחריות ישראל אסור ואם הלוה אותם שלא מדעת ישראל מסתמא הם באחריות עובד כוכבים ושרי (מרדכי וב"י בשם הרשב"א וב"י בשם תלמידי רשב"א)

כתב הש"ך דוקא בעינן שילוה אותם העובד כוכבים מיד הישראל ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יפרעם הוא לישראל כדין כל לוה אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרים ואפילו חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה. וכ"כ הט"ז. ובסכ"ב כתב השו"ע מעותיו של עובד כוכבים מופקדות ביד ישראל אם הם באחריות ישראל אסור להלוותם ברבית. כתב הט"ז בס"ק ל"ג גם כאן צריך להיות האחריות בדרך דלעיל שאם יאבד החוב הוא יפרענו ואם אין האחריות אלא בדרך שומרים מותר. ולכאורה משמע מלשונם של הט"ז והש"ך שכתבו דקבלם באחריות שאם יאבדו החובות יפרעם הוא לישראל כדין כל לוה אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפילו כשואל, שרק קבלת אחריות אם יאבדו קבל עליו ובהא הוה כבר באחריותו, אבל צריך הסבר דמהו זה שכתבו דלא סגי בקבלת אחריות כשואל ואם האחריות היא רק לענין אבידה הלא שואל חייב בכל אונסין שהם וכי איזה חילוק יש בין קבלת אחריות אונסין בין שואל לבין לוה, ואפשר לפרש דהכוונה היא גם לענין אחריות של יוקרא וזולא אם כי לשונם אין משמע כך.

עכ"פ נמצינו למדין מהט"ז שגם לקולא באם מעותיו של עכו"ם מופקדים ביד ישראל כ"ז שלא קבל עליו אחריות שלמה כלוה לא הוי שלו ומותר לו להלוותם ברבית. ויש לדקדק מ"ש מהא דכתוב בסי' קע"ו ס"א דאסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י' דינרין בדינר לחודש והני מילי כששוכר להוציאם אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירם לו בעין מותר. וכתב ע”ז הרמ"א ודוקא שלא קבל עליו רק אחריות גניבה ואבידה אבל אם קבל עליו כל אחריות אסור. ומשמע שם דכל אחריות הכוונה היא בין אחריות דגניבה ואבידה ובין אחריות אונסין והיינו כמו שואל ואע"פ שאינו שוכרם להוציאם מ"מ כיון דהוה באחריותו הוה כאילו הם שלו בתורת הלואה וא"כ הנ"ה עכ"פ לחומרא במעותיו של עכו"ם המופקדים אצל ישראל אם קבל עליו גם אחריות אונסין ליהוי כשלו ויהיה אסור להלותם ברבית ואמאי צריך שיהיה עליו אחריות כמו לוה. ומשמע שיש חילוק לענין שזה שקיבל המעות באחריותו שזה נחשב כהלואה ואסור לו לשלם רבית עבור זה אבל לענין שיהא נחשב כשלו לגמרי שיהיה אסור לו להלותם אח"כ ברבית בהא לא אמרינן דקבלת אחריות משוי כשלו לגמרי אפילו לחומרא, ואם נפרש הא דאסור לשלם לו שכר היכא דהכל הוא באחריותו לא משום דהוי הלואה אלא כיון שכל האחריות על המקבל ואין הנותן נפסד כלום אסור לו לקחת שכר עבור זה ואף דאינו הלואה ממש, עי’ מ”ש בסי’ קע”ו ס”א, ואפשר דאיסורו הוא מדרבנן וא"כ הכא שלו לא הוי בקבלת אחריות לענין שיהיה אסור לו להלותם ברבית דהוי מעות שלו.

כתב הריב"ש בסי' ש"ה דאף לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דאין שליחות לעכו"ם אפילו לחומרא זה רק בגמרא ע"א ע"ב שהמעות היו של כותי ועתה צריך הישראל לזכות בהם בהא אמרינן דאין שליחות לעכו"ם והישראל אינו זוכה בהמעות ולא הוי רבית, אבל בנדון זה שמעותיו של ישראל מופקדים ביד כותי להלוותן להישראל ברבית אע"פ שמיד הכותי מקבלם ישראל הלוה ודאי רבית קצוצה היא דאע"ג דאין שליחות לכותי מכל מקום אינו זוכה במעותיו של ישראל המופקדים אצלו ומבואר הוא בתוספתא כו' וכן נוכל להוכיח כן מההיא דאמרינן אל תקח מאתו אבל אתה נעשה לו ערב ומקשינן בגמרא ערב ממאן כו' אלמא אע"פ שהכותי הלוה מעותיו לישראל הלוה ומידו באו לו כל שנעשה לו ישראל ערב ודניה דכותי דאזיל בתר ערבא תחילה הרי הוא כאילו הלוה אותם לישראל הערב והערב מלוה אותם לישראל הלוה ואסור מדאורייתא כו' ואם כן כ"ש בנידון דידן דהתם היו המעות תחילה של כותי והכותי מלוה אותם ללוה מידו לידו ואעפ"כ שנעשה לו הישראל ערב אמרינן דכיון דדינא דכותי דאזיל בתר ערבא תחילה ולא בתר הלוה ה"ל כאילו הם מעותיו של ערב ואסור מדאורייתא כ"ש בנדון זה שמתחילתן היו המעות של ישראל ובאחריותו הם ואין לכותי בהם כלום עכ"ד. ועי' מחנה אפרים דיני רבית סי' ו' שהביא דברי הריב"ש אלו והקשה מזה על מה שכתב הרמ"א בסי' ק"ס סט"ז בשם רש"י דמותר להלות ברבית ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה והלא אף שאין כאן שליחות מ"מ כיון דהמעות הם באחריות המלוה ושלו הם הו"ל הוא המלוה ואסור וכמו דנכרי באמצע דאסור אף דאין שליחות לנכרי וכמו שהוכיח הריב"ש מהך דערב דאסור כיון שהם באחריות הישראל הערב ואינו שהוא לא הלוה אותם.

ג) ובסימן מ”ב הביא המחנה אפרים דברי המרדכי שכתב דגדול אחד פליג על ר"ת ז"ל במאי דס"ל דאין שליחות לעכו"ם אף לחומרא וראיתו מדתניא בתוספתא עובד כוכבים שמינהו ישראל סנטר או אפוטרופוס אסור ללות ממנו ברבית ולי נראה דיש לדחות בסנטר או אפוטרופוס דבר מפורסם הוא עכ”ל, וכתב עליו המחנה אפרים דמדבריהם אלו נראה דס"ל דר"ת אמרה אף כשאחריות המעות על ישראל ודלא כסברת הריב"ש ז"ל דקאמר דמעותיו של ישראל המופקדים ביד עובד כוכבים ואחריותן על ישראל אף ר"ת מודה דהוי רבית קצוצה וא"כ קשה אמאי לא הקשה אותו גדול על ר"ת מההיא דערב דקי"ל דאסור כו' עכ"ד. והיינו דקשיא ליה להמחנה אפרים על המרדכי קושית הריב"ש עי"ש שנדחק בזה. ואפשר אולי לאמר דס"ל להמרדכי דהא דאמרינן גבי ערב דאי אזיל בתר ערבא אסור אלמא דכל היכא דהוה האחריות ישראל אסור ס"ל להמרדכי דזה אינו אלא היכא שהיתה כאן הלואה שהישראל לוה מהעכו"ם ויש כאן הלואה בהא כיון שהערב קבל עליו אחריות נחשב הוא ללוה והלוה כיון דיש כאן מעשה הלואה מחמת דין ערבות נחשב כאילו הוא הלוה והמלוה, אבל היכא שהעכו"ם הלוה מעותיו של ישראל מכיון שאין שליחות לעכו"ם נמצא דאין כאן מעשה הלואה שהרי העכו"ם לא הלוה עבור עצמו ובשליחות ישראל ג"כ לא הוי כיון דאין שליחות לעכו”ם, מחמת קבלת האחריות בלבד שהמעות הם באחריות הישראל אין הישראל נחשב עבור זאת למלוה שיהיה אסור, וזה ג"כ שיטת רש"י וכמ"ש המל"מ בפ"ה הלכה י"ד דהא דהתיר רש"י ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה כשגם ההלואה היתה ע"י שליח ואם אין כאן הלואה אינו אסור משום שהמעות הם באחריות המשלח וע"י שליח עכו"ם ס"ל לרש"י דמכיון דלחומרא יש שליחות לעכו"ם ואין שליח לדבר עבירה לא אמרינן אצל עכו"ם וכמ"ש הד"מ בסי' קס"ח קס"ט משום שאין העכו"ם מוזהר על רבית לכן אסור בעכו"ם שליח.

סימן כ"ז

בענין פרדיסא [עג.]

שו"ע סי' קע"ג ס"י אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור ויתבשל מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה (ולא דמי לדלועין דלעיל דשרי דאין דרך למכור פירות פרדס בכך) (המ"מ פ"ט מה"מ ונ"י פא"נ) אבל מותר לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחיש הוא ברשות לוקח והמיתה דבר מצוי תמיד.

התוס' בדף ס"ד ע"א ד"ה מה כתבו לחלק בין משכנתא דסורא דשריא לכו"ע ופרדיסא דאסור לרב דשאני משכנתא דסורא שקונה קרקע מעכשיו במעות ושטר לפירותיה אי לא יפדנה הלוה אבל פרדיסא אינו זוכה בשום דבר והוי זוזי הלואה גביה עד הבצירה, והיינו כמו שכתבו שם בסוף הדבור דהתם מיירי בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל וס"ל להתוס' דאם כבר קנה הפירות אין כאן איסור רבית ואגר נטר אלא הויא מכירה, ול"ד לדעלמא היכא שמקדים לו מעות הוי איסור רבית אף אם ישנו בעולם היכא דמחוסר שלוש מלאכות דאינו פוסק עמו אלא כשער הלקוטות כמ"ש התוס' ס"ג ע"ב ד"ה מהו דתימא ולא אמרינן דכיון דקנה את התבואה אין כאן איסור רבית ויכול לפסוק עמו על איזה שער שירצה, משום דמטלטלין אינן נקנין בכסף אלא למי שפרע ולא הוי עדיין קנין גמור משא"כ במחובר לקרקע דנקנה בכסף קנין גמור אין כאן רבית. אמנם רש"י כאן ע"ג ע"א כתב בוסר או סמדר וכ"כ הרא"ש ועי"ש ס"ד ע"א בהגהות הגר"א. והמ"מ כתב בסוף פ"ט ממלוה ולוה דטעמא דאיסור בפרדיסא לפי שבפרדס יש עבודה והרי המוכר חסר בכך ועוד שאין דרך ליקח פירות פרדס קודם שיגמרו כו'. משמע דהוי קנין גמור ואעפ"כ כיון שהמוכר חסר בכך או שאין דרך ליקח פירות פרדס בכך אסור משום רבית, ועי’ מחנה אפרים דיני רבית סי' ל"ג שכתב ג"כ דלרש"י אסור גבי פרדיסא אף שהיה קנין גמור משום שכתב שהיה הפירות סמדר או בוסר ולשיטת רש"י אחר החנטה לא הוי דבר שלא בא לעולם עי"ש מה שכתב בזה.

והכ"מ כתב בפ"ח הלכה ה' גבי פרדיסא נ"ל שיש תקנה לזה שיקנה אילנות הפרדס לפירותיהן של אותה שנה ויחזיק בהם לקנותם מיד. וס"ל להכ"מ דהוא נלמד מהדין של שריגים וזמורות שמוזכר בסי"א וברמב"ם שם הלכה ו' דהנותן מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות לכשיכרתו שהם ביוקר והוא קונה אותם בזול עד שיבשו ויכרתו ה"ז צריך להפך בהם כשהם מחוברים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו. ויש לדקדק שהרי לפי מה שנתבאר להמחנה אפרים דלהרמב"ם מיירי בפרדיסא שקנה הפירות בהיותם סמדר או בוסר ואעפ"כ אסור משום רבית ומ"ש בקנה האילנות לפירותיהן דשרי להכ"מ, ואם נפרש דס”ל להכ”מ כהך פירושאדלהכי אסור בפרדס משום שאין הדרך לקנות בכך פרי הפרדס וא"כ אפשר דקונה האילנות לפירותיהן הוי דרך קנין בכך ושרי.

ועוד נראה דאף דאסור לרש"י ורמב"ם היכא שהיה קנין, ועי’ מה שכתבתי בזה ביאורו בס"ח עפ"י שיטת הריטב”א, מ”מ כל זה היכא שלא היתה בזה מכירה שלמה וגמורה כדרך המוכרים אלא כעין הערמה אבל אם היתה מכירה שלמה כדרך כל המוכרים והלוקחים אין בזה משום רבית לכו"ע, ובזה תתישב הוכחת המהרי"ט ח"א סי' פ' שכתב להוכיח היכא שקנה הסחורה אין בזה משום רבית מהא דפרק הזהב הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק אמר לשלחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מותר ובעי תלמודא להוכיח מכאן דמטבע נקנה בחליפין וכתבו התוס' שם דאף דהוא נותן לו סאה בסאתיים מ"מ כיון דאינו נותן לו אותו מטבע אלא מטבע אחר דמי למקח וממכר ושרי אף שנותן לו יותר וכ"כ הרא"ש וכן פסק השו"ע בסימן קע"ג ס"ו אלמא כל היכא דהוי מכירה גמורה ליתא משום רבית עי"ש במהרי"ט. ולפי מה שנתבאר בפירוש הכ"מ דאין כל המכירות דומות זו לזו דהיכא דהוי מכירה גמורה וכדרך המוכרים לא הוי רבית אלא בכה"ג דמכר הפירות לבד אין לנו לדון ממכירה אחת לחברתה. והחוות דעת כאן בס"ק ט"ו על הך דינא דזמורות כתב הא דלא מהני כן בפרדס דס"י להפוך בהן להיות כקונה אילן לפירותיו נראה דבדבר שהמוכר חסר בו במה שמשהא אצלו לא מהני זה כו' עי"ש, ותימא עליו מהכס”מ שכתב להדיא להיתירא גם גבי פרדס, ועי' ביד אברהם שהביא דברי הכ"מ והוכיח כדבריו ממה שכתבו התוס' ס"ד ע"א דלהכי שרי במשכנתא דסורא כיון שמחזיק בגוף הקרקע וא”כ ה”נ בפרדיסא שרי, ולפי מה שנתבאר להתוס' פשיטא דשרי וכל השקלא וטריא היא אליבא דהרמב"ם וזהו חידושו של הכ"מ ואין מהתוס' ראיה וגם החוות דעת יודה דלהתוס' שרי.

סימן כ"ח

בענין היתר פסיקה. ובדין פסיקה על יותר מהמעות שנתן [סג: עב:]

שו"ע סי' קע"ה ס"א אין פוסקין על הפירות על שער של עיירות מפני שאינו קבוע אבל פוסקין על שער שבמדינה שהוא קבוע ומשיצא השער של מדינה מותר להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו אותם פירות כל השנה כשיעור מעותיו כפי אותו השער אפילו אם יתייקרו ואפילו אם אין למוכר פירות. הגה וי"א דפוסקין על שער של עיירות (תוס' והרא"ש וטור והגהות אשר"י) ויש להקל באיסור דרבנן. (צ"ע)

עיין שער דעה שהאריך כאן למאד בהנך טעמי דפוסקין על השער אע"פ שאין לו דרבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו משום דא"ל מאי אהנית לי אלו הוה לי זוזאי הוה זבנינא בהיני ושילי ואילו התוס' כתבו הטעם משום דקנה אותם למי שפרע וכן רש"י כתב משום שהמוכר יכול לקנותם, ועיין מה שכתבתי לעיל ס”ו בשם הריטב”א כאן דאיצטריך לשני הטעמים כדי שגם אצל המוכר וגם אצל הלוקח לא יהא רבית, והשער דעה האריך כאן ומסיק דהוא פלוגתא דאמוראי, דרבה ורב יוסף אמרו הך טעמא ורבא ס"ל כטעמו של רש”י ותוס’, וכן הוא בסוגיא ע"ב ע"ב דלהכי בעינן שיכול ללות אצל לקוט חבריה ובעה"ב דזילא ביה מילתא למיזף מלקוט אסור ואילו לטעמייהו דרבה ורב יוסף הוא משום שהלוקח יכול לקנות, ומסיק בזה לדקדק על המחבר במה שכתב כשיעור מעותיו משמע דיותר משיעור מעותיו אסור לפסוק. וצ"ע טובא בזה דאי הוה אמרינן טעמא דיצא השער פוסקין משום דהלוקח מצי אמר מאי אהנית לי אי הוי לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ושילי בזולא ומשהה להו עד שעת היוקר נימא דביותר משיעור מעותיו אסור לפסוק דלא שייך לומר אי הוה לי זוזי הוה מזבנינא בזולא דאולי לא היה מזדמן לו לקנות בפחות משיעור מעותיו ועכשיו בשביל שהקדים לו קצת המעות נותן לו המוכר פירות יותר משיעור מעותיו והוה רבית, אבל אי אמרינן טעמא דיצא השער דפוסקין כיון דיצא השער הוי כיש לו כיון שמצוי לקנות נראה דאף ביותר משיעור מעותיו הוי כיש לו ומותר לפסוק וכן בלא יצא השער ויש לו פירות כנגד המעות שנותן לו מותר לפסוק ביותר ממה שנותן לו מעות אף שאין לו כ"כ פירות יותר מן המעות שנותן לו וליכא למימר כיון דטעמא כו' זה ליתא דמ"מ אין שייך רבית בזה כיון דטעמא דיש לו מותר דכיון דקאי במי שפרע הן נקנים להלוקח וברשותו אייקר, וכן יצא השער ואין לו חשיב כיש לו כיון דמצי לקנות בעד המעות שקיבל א"כ אף שפוסק יותר מן המעות שנותן הוי קניה גמורה ומותר ביצא השער ואין לו וכן בלא יצא השער ויש לו דברשותו אייקר א"כ שוב לא שייך לומר נגד המותר דהוי אגר נטר ורבית כיון שאין נותן לו מעות על המותר ובמה שנתן לו מעות הרי נקנים לו הפירות מיד וברשותו אייקר ולאו הלואה היא אלא קנין גמור ולא שייך שם רבית על המותר כיון שאינו נותן לו מעות כלל וא"כ אף שנותן לו פירות יותר כשער הזול ליכא עליו שם רבית כלל וחייב ליתן לו כו'.

והביא שם השער דעה ראיה לדבריו מהתוס' בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב ד"ה לספק סלתות שהקשו שם על הא דמוקי ר' אושעיא דהמקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו מג' מספק מד' מג' ועמדו מד' מספק מד' שיד הקדש על העליונה והקשו התוס' שם דהיכי מיירי אי ביצא השער או לא יצא ויש לו א"כ אף בהדיוט נמי שרי ואי דלא יצא השער וגם אין לו א"כ על מה מחלל מעות הקדש דהא אין לו על מה לחול ע"ש מה שנדחקו לתרץ בזה. ואי אמרת דבלא יצא השער ויש לו אסור לפסוק על מה שאין לו אף פסיקה בלא מעות א"כ מאי קושיא דלמא מיירי דנגד המעות של הקדש שנותן לו יש לו להמספק סלתות אלא שפוסק עמו בלא מעות סלתות יותר ממה שאין לו דבכה"ג בהדיוט אסור דבשביל קצת מעות שנותן לו מקודם נותן לו פירות כשער הזול מה שלא היה לו בשעת הפסיקה אבל בהקדש בכה"ג מותר לפסוק דנגד המעות שנותן לו הרי יש לו סלתות ויש להקדש על מה לחול ועל מותר הפסיקה מה שאין לו כיון דאין רבית להקדש א"כ הערבון קונה כנגד כולו כיון דיד הקדש על העליונה, אלא ודאי דבכה"ג אף בהדיוט שרי דכיון דמה שיש לו נקנה מיד לא שייך על המותר שם רבית כיון שלא נתן לו מעות יותר, וא"כ ה"ה ביצא השער כיון דחשיב כיש לו מותר לפסוק אף ביותר משיעור מעותיו כו'. והאבני נזר בסימן רי"ד חלק על השער דעה והכריע כהשו"ע דאסור לקבל רק כפי שיעור מעותיו אף לפי הטעם דיצא השער חשיב כיש לו דביש לו מקצת חטים כנגד מעותיו נמי אסור כיון דקי"ל כנגד כולו הוא קונה דחשיב מקצת דמים של כל המקח וא"כ הא לא נתן כל דמי החטים שיש לו דא"כ לא היה נשאר דמים על מותר החיטין אלא שנתן מקצת דמי החיטין שיש לו לפי חשבון ומותר דמים על החיטין שאין לו והוי הלואה עי"ש מה שהאריך בזה.

וכפי מה שנראה בפשטות דברי השער דעה אינם מובנים אף אם ננקוט כפירושו שהכסף שנתן נתן עבור החטים שיש לו והשאר לא נתן עליהם דמים ולא נפרש כאבני נזר דיש כאן מקצת דמים על הכל דהוי הלואה, דמה שכתב השער דעה דכפי סכום מעותיו שנתן הרי קנה כנגדם בין היכא שיצא השער ובין היכא שיש לו ועל השאר אין כאן הקדמת מעות צ”ב, דלא מיבעא אם נפרש כמ"ש המחנה אפרים בשיטת רש"י ורמב"ם דאף היכא דהוי קנין גמור ג"כ שייך אגר נטר עי' מחנה אפרים דיני רבית סי' ל"ג ועי’ מה שכתבתי בס”ח ובסכ”ז א"כ פשיטא דהכא אין לומר כסברת השער דעה דיש כאן קנין כפי מעותיו דמ"מ עבור מה שמקדים לו מעותיו נותן לו יותר פירות ואף ששאר הפירות שפוסק עמו יוקרו אח"כ מ"מ יתן לו כפי שער של עכשיו, אלא אף אם ננקוט כשיטת התוס' דהיכא דהוי קנין גמור אין כאן משום לתא דרבית ג"כ צ"ע דברי השער דעה דלא מיבעי היכא דיצא השער ואין לו דאף דכתבו התוס' והרמב"ם דהטעם משום שקנה למי שפרע מ"מ הרי לא הוי מכירה גמורה וכבר זכה בהפירות שהרי אינו נותן לו אח"כ אותן הפירות וגם אסור לפסוק פחות מהשער ואי הוי מכירה גמורה יהיה מותר כמו בהנך קיראה ס"ג ע"ב, ובע"כ דהך קבלת מי שפרע אינו אלא לענין היתר פסיקה וכמו שכתבו התוס' דף ס"ג ע"א ד"ה כשמשך דאף אם משך לא הוי שלו ממש, וא"כ אמתי אמרינן דהוי היתר פסיקה היכא שנותן לו פירות כשיעור מעותיו דהוי כאילו קנוי לו מחמת מי שפרע אבל אם נותן לו קצת מעות לא אמרינן דכנגד מעותיו קנוי לו וכנגד השאר לא נתן לו דמים כיון דגם כנגד מעותיו אין כאן קנין ממש אלא היתר פסיקה, היכא דאינו נותן לו כל מעותיו אין כאן היתר פסיקה דאם פוסק לו יותר משיעור מעותיו אינו נראה כמכר אלא כהלואת מקצת דמים ע"מ שיתן לו פירות בשער הזול של עכשיו, ואין להקשות דאיך אפשר דהכא דנותן לו פחות כסף יהיה אסור משום רבית יותר ממה שנותן לו יותר כסף דהיכא דאינו נותן לו מעות כפי כל המקח אינו נראה כמקח אלא כהלואה כיון דקנין גמור אין כאן אלא היתר פסיקה.

וגם בהיכא שיש לו דמותר אף בלא יצא השער ג"כ אין לומר דהוי קנין גמור שהרי אינו נותן לו אח"כ אותן הפירות ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקה וכמו שכתבו התוס' ס"ד ע"ב ד"ה האי וכן מוכח בהא דאמר רב דף ע"ד ע"א דמחוסר שלש אינו פוסק וכן נפסק בשו"ע סי' קע"ה וכן פסקו כל הפוסקים, ואי נימא דהיכא דיש לו דהוי קנין גמור א"כ מה איכפת לן אם מחוסר שלש או ארבעה הרי כבר קנה הפירות והוי שלו ממש ובע"כ דלא הוי שלו אלא לענין היתר פסיקה, ולכן צריך לפסוק כשער הלקוטות לשיטת תוס' ורא"ש והטור ואינו יכול לפסוק כאיזה שער שירצה משום דלא הוי מכירה גמורה.

ובזה ג"כ אפשר לבאר הא דתניא ע"ב ע"ב היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן ופרש"י דהא דחדשים מארבע משום דלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתיבשו כל צרכם לפיכך אין פוסק עליהן לקבל עליהן ארבע סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן. וצ"ע דמאי קמ"ל הרי אם פוסק על החדשות מארבע היינו שפסק לתת לו ארבע סאין חדשות וכשמתיבשות נעשו אלו ארבעה החדשות שלש ישנות מחמת שנצטמקו בעבור היובש וא"כ איך יפסקו עמו לתת לו אח"כ ארבע ישנות כי הרי זה שנותן לו יותר מחמשה חדשות לסלע והשער הוא ארבעה לסלע אבל כיון שאין כאן קנין גמור שנקנו לו בארבע סאין אלא שיש כאן היתר פסיקה אבל בעיקר דינו אינו אלא חוב שנתחייב לו ארבע סאין, ואם כן אפשר היה לומר כיון שנתחייב לו ארבעה סאין ואם אח"כ נצטמקו החטים צריך לשלם לו חובו שנתחייב לו ארבעה סאים, ואף שאלו ארבעה היו מקודם חמישה ויותר משום שלא היה קנין מסוים על ארבעה אלא חוב של ארבעה וצריך לשלם לו ארבעה אף שנתיבשו ויש כאן יותר מארבעה חדשות קמ"ל דאסור לפסוק על כך דסו"ס יש לו כאן ריוח והוי רבית אף דמדינא לא הוי כנותן לו יותר.

ולפי מה שנתפרש דגם היכא שיש לו לא הוי קנין גמור אלא רק היתר פסיקה א"כ גם בכאן אמרינן דאם לא נתן לו מעות כשיעור הפירות דאסור לו לפסוק יותר משיעור מעותיו כיון דאין כאן קנין גמור א"כ מחזי כאן כהלואה שמקדים לו מעות ועבור זה יתן לו אח"כ פירות כשער הזול דמשום שאין נותן לו מעות כשיעור הפירות אינו נראה כמכר. והשער דעה הביא שם תשובת הגאון מוהר"ר יצחק הלוי אחי הט"ז שכתב דמחליף דינר בדינר וטריסית ויש לו דמותר כדאיתא בסי' קע"ג ס"ו דמסתברא דא"צ שיהיה בידו גם ההעדפה דהיינו הטריסית ואי יהיב הטריסית אין בו משום אגר נטר, והוכיח מזה השער דעה כדברו. ואינו ראיה דשם גבי דינר וטריסית בע"כ הא דשרו משום דיש כאן קנין גמור דאי לא"ה הרי הוי רבית קצוצה וכמו שכתבו התוס' בפרק הזהב דף מ"ו ע"א ד"ה נעשה, ומשו"ה הוכיח הש"ס מכאן דמטבע נקנה בחליפין ואי הוי קנין גמור שרי וכ"מ בחדושי רע"א בסי' קע"ג ס"ו דמה שהביא שם תשובת מהר"י הלוי בזה דמה שיש לו הוי קנין גמור, משא"כ בזה היכא שפוסק על הפירות שיש לו דלא הוי קנין גמור אלא לענין היתר פסיקה לא אמרינן דקנה כנגד מעותיו והשאר שרי.

ובזה ג"כ נדחית ראית השער דעה דאי נימא דיותר משיעור מעותיו אסור א"כ אפשר לאשכוחי רבית דשרי בהקדש בכה"ג דגבי הדיוט אסור לפסוק יותר משיעור מעותיו ובהקדש כה"ג שרי ומעות ההקדש מתחללים כנגד המעות הרי יש לו פירות ויש להקדש על מה לחול, ולפי מה שנתבאר דאף היכא דיש לו מ"מ אינו נותן לו אותם הפירות עצמם ויכול להוציאם ולתת לו אחרים וא"כ א"א להיות בהקדש כה"ג שהרי אינו מחלל מעות ההקדש על הפירות שהרי מוציא את הפירות ונותן לו אחרים ואיך יתכן שנתחלל מעות הקדש עליהם דא"כ איך מוציאם ואם תאמר דהכא מיירי בגוונא שלא יוציא את הפירות האלו ויתן לו אותן בעצמן אה"נ דבכה"ג גם בהדיוט שרי כי אסור היכא דהוי הפסיקה על סתם פירות שיש לו דיכול להוציאם ולתת לו אחרים ובכה"ג לא מצי לאשכוחי בהקדש, ומש"כ התוס' בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב תימא היכי מיירי אי יצא השער או לא יצא השער ויש לו א"כ בהדיוט נמי שרי ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל מעות הקדש כו', משמע דהיכא דיצא השער או היכא שיש לו א"ש דמתחלל מעות ההקדש על התבואה ולא אמרינן דאינו מתחלל כיון דהלה מוציאם אפשר לומר דלרווחא דמלתא כתבו דאף את"ל דאינו יכול להוציאם מ"מ אי אפשר לאוקמי בכה"ג דגם בהדיוט שרי בכה"ג, אבל באמת בלא"ה א"א לאוקמי בסתם יצא השער או ביש לו משום דאין ההקדש מתחלל על אלו הפירות משום שהמוכר יכול להוציאם ולתת לו אחרים וכש"נ.

סימן כ"ט

בענין פוסק עמו על שער הגבוה [עב:]

שו"ע סי' קע"ה ס"ז כיון שנקבע השער מותר לפסוק על שער הגבוה כיצד היו החטים נמכרות ד' סאין בסלע ופסק עמו שיתן לו החטין כשער הזול אם עמדו אח"כ עשר סאין בסלע נותן לו עשר סאין בסלע נתן לו המעות סתם ולא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוים כשנתן לו המעות ומי שחזר מקבל מי שפרע ואם היה שליח לאחרים אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר דמים ואין השליח ולא המשלח מקבלים מי שפרע.

לשונו של המחבר הוא לשונו של הרמב"ם בפ"ט הלכה ה'. ובמתניתין ע"ב ע"ב תנן בסיפא דמתניתין ופוסק עמו בשער הגבוה וברישא תנן תרי דיני חדא דיצא השער פוסקין ואידך אם היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו, והיינו כיש לו. והפנ"י שם הקשה על שיטת רש"י דס"ל דהיכא דהיה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על איזה שער שירצה א"כ מאי קמ"ל מתניתין דפוסק עמו על שער הגבוה, וכן הקשה לתוס' והרא"ש דאסור לפסוק עמו אלא כשער הלקוטות איך מותר לפסוק עמו בשער הגבוה, וקושיתו על התוס' והרא”ש יש ליישב דאף שצריך לפסוק כשער הלקוטות לא על איזה שער שירצה מ”מ כשער הגבוה מותר לפסוק, וכתב הפנ"י דאפשר דהא דפוסק עמו על שער הגבוה לא קאי אלא ארישא דיצא השער וכ"כ התוי"ט, אמנם רש"י ע"ד ע"ב כתב ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתני' קאי שצריך לפסוק עמו כו'. הרי כתב להדיא דקאי אכולה מתני' גם ביש לו. וא"כ צ"ע קושית הפנ"י כיון דלרש"י מותר לפסוק עמו באיזה שער שירצה א"ה מה קמ"ל דפוסק עמו כשער הגבוה, וגם במתני' כתב רש"י ופוסק עמו כשער הגבוה אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תתן לי כשער הזול משמע ג"כ דקאי איצא השער.

אבל באמת לא קשיא מידי דבאמת קאי אכולה מתניתין אלא דבהך דינא דפוסק עמו כשער הגבוה נאמר תרי דיני חדא לענין איסור רבית דמותר לפסוק עמו כשער הגבוה ולא הוי רבית ואידך לענין דיני ממונות דצריך לפסוק עמו כשער הגבוה ואי לא פסק עמו יתן לו כשער היוקר לאפוקי מר' יהודה דס"ל דיכול לומר לו או תן לי כזה או תן לי מעותי, ומדויק היטב לשון רש"י דבמתני' פרש"י לענין היתר פסיקה דיכול לפסוק עמו כשער הגבוה אהא כתב שפיר רש"י אם יפחות השער דקאי איצא השער דאי ביש לו פשיטא דשרי שהרי יכול לפסוק כשער שירצה וכקושית הפנ"י, אבל בדף ע"ד ע"ב בגמרא שם קאי רש"י אמחלוקת רבנן ור' יהודה אי צריך לפסוק כשער הגבוה ע"ז כתב רש"י אכולה מתני' קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער ויגבה שער הפירות שיתנו יותר בסלע שיתן לו כשער הזול ואם לא פסק כן יקבל על כרחו כשער שפסק משום דהכא כתב רש"י שצריך לפסוק היינו דאי לא יפסוק לא יקבל כשער הזול אהאי קאי אכולה מתני' גם היכא דיש לו דצריך לפסוק דאי לא ייקח כשער היוקר שפסק עמו.

והרמב"ם בפ"ט הלכה א' והמחבר בס"ד שכתבו דאם היה לו למוכר מאותו המין אע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו דמותר לפסוק עליו סתמו דבריהם ולא הזכירו אם ס"ל כרש"י דיכול לפסוק על איזה שער שירצה או כהתוס' והרא"ש והטור דדוקא בשער הלקוטות [והחכמת אדם בכלל קמ"א (אות ג') כתב וז"ל בד"א דאין פוסקים עד שיצא השער כו' אבל אם יש למוכר אותו הסחורה יכול לפסוק עמו אפילו בזול גדול ודוקא כשכבר נגמר קצת מלאכתו אפילו חסר עוד בו כו' עכ"ד. משמע מלשונו שפסק כרש"י דיכול לפסוק כמו שירצה וכן משמע שם ממסקנתו בטעם הדבר] ואם נפרש דס"ל כשיטת רש"י א"ש שכתבו כאן כיון שנקבע השער מותר לפסוק על שער הגבוה ולא הזכירו בדברייהם מה דינו היכא שיש לו כיון שמותר לו לפסוק באיזה שער שירצה אינך יכול לומר דמותר לפסוק עמו כשער הגבוה, אבל אם נפרש דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דאינו יכול לפסוק אלא כשער הלקוטות היה עליהם להזכיר מה דינו אם מותר לפסוק כשער הגבוה ויהיה מכאן ראיה להתוי"ט והפנ"י דלכו"ע דוקא ארישא קאי ביצא השער ובשטמ"ק כתב בשם הריטב"א דקאי אתרוויהו.

סימן ל'

בענין רבית בעושה מלאכה עבור המלוה (בעיסקא ובהלויני ואדבר עליך לשלטון)

שו"ע סי' קע"ז ס"א אין מקבלין צאן ברזל מישראל דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגיזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתיים כמו שהיתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה"ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד לפיכך אם קיבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי הן ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה וכן הדין במקבל עליו סחורה בענין זה. הגה,. וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל אין כאן הלואה כלל ואפילו קיבל עליו כל האחריות שרי דהא מותר לש"ח לקבל עליו להיות כשואל. (ב"י ובעל התרומה בשם חכמי לוניל והר"ן בתשובה)

כתב הש"ך בסק"א ותוספות בשם ר"ת מפרשים דהיינו שפוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקיבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח ובין לא יהיה שם שבח דחשבינן ליה כאילו יצאה מרשות בעלים והוי רבית קצוצה וכתב ב"י דכו"ע מודים בזה לדינא עכ"ל. אבל להמחבר דהוא פירושו של רש"י והרמב"ם אינו אלא מדרבנן כש"כ התוס' להדיא דף ע' ע"ב משום דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכ"כ הרמב"ם בפ"ח הלכה י"ד. והרמב"ן בחדושיו ע' ע"א בהא דאמרינן דמעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד הקשה ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקבל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה ה"ל רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל וי"ל כיון דלא יהיב ליה אלא מינייהו בהו לאו רבית דאורייתא הוא א"נ זוזי פקדון נינהו בעסק ואחריותייהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא הוא אלא מינייהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צ"ב ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור עכ"ל. משמע מלשונו של הרמב"ן דלתירוץ הראשון הוי כהלואה ואעפ"כ לא הויא רבית דאורייתא כיון דלא יהיב ליה אלא מינייהו בהו לאו רבית דאורייתא נינהו. וצריך הסבר דהרי כיון דהוי הלואה א"כ המעות כבר הן של המקבל כיון דמלוה להוצאה ניתנה א"כ מה שייך כאן למימר כיון דלא יהיב ליה אלא מנייהו בהו שהרי הם עצמם אינם של הנותן אלא של המקבל ואמאי לא יהיו רבית, ונצטרך לפרש בדברי הרמב"ן דענין רבית שאסרה תורה הוא משום מרבה הונו בנשך ותרבית וכאן כיון שמעצמו נתרבה הכסף שלו ואף שאין זה שלו ממש כיון שהלוהו מ"מ לענין ריבוי הונו אין זה נחשב לריבוי הונו שלא נתרבה ממקום אחר וזה לא אסרה תורה, עי' מה שכתבתי בענין זה בסברת הריב”ש בס”א.

ותירוצו השני של הרמב"ן ג"כ צריך הסבר דמה שכתב דזוזי פקדון נינהו בעסק כו' ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא נינהו אלא מנייהו דמי לפקדון שקבלו עליו צ"ב ומדרבנן הוא כו'. וצריך ביאור דאי אמרת דזוזי פקדון ואחריותו אינו אלא כש"ח שקיבל עליו להיות כשואל א"כ מה איכפת לן אי יהיב מעלמא וכי ש"ח שקיבל עליו להיות כשואל משלם מינייהו הרי אינו משתמש בהם אלא מעלמא משלם א"כ מה איכפת לן הכא אי משלם מעלמא, וצריך לפרש כוונתו עפ"י מה שכתבו התוס' ע' ע"ב בשם ר"ת לפרש דמתני' דהכא איירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה בין לא יהיה שם שבח והיינו רבית קצוצה ומשום הכי פריך ממתני' דהכא אמתני' דבכורות דכיון דחשיב ליה רבית דאורייתא א"כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה אבל לפרש"י דנותן לו הריוח מניה וביה לא הוה פריך אמתני' דבכורות משום דעדיין קיימא ברשותיה דנכרי מדינא ולכך פטור מן הבכורה. ועי' מהרש"א שהקשה לפירוש ר"ת דמה פריך הש"ס ממתני' דבכורות נימא דמתני' איירי בלא קצץ לו השבח אלא בחולקין השבח דלא הוי אלא רבית דרבנן ולכך לא יצאה מרשות בעלים לגמרי, אלמא דהא דלר"ת הוה רבית דאורייתא ולרש"י לא הוי אלא דרבנן לא משום דלרש"י לא הוה רבית ודאי והוה כמו כרם דאית ביה תיוהא דשמא לא יהא שבח ולר"ת בודאי דאיכא שבח דקצץ ליה בכל אופן שיהיה שיתן לו שכר, דאי הכי אין לו שייכות לבכורה לענין יציאה מרשות בעלים דלר"ת יצאה מרשות בעלים ולרש”י לא יצאה, אלא דהפירוש הוא דלרש"י כיון דאינו נותן לו אלא מניה וביה אמרינן דלא יצאה עדיין מרשותו אבל לר"ת דנותן לו שכר קצוב בכל ענין כבר יצאה מרשותו והוי מלוה וכן צריכה להיות חייבת בבכורה. הכי נפרש ג"כ בתירוצו השני של הרמב"ן דאי יהיב ליה מניה וביה לא הוי אלא פקדון אבל אי יהיב ליה מעלמא הוי הלואה ולגמרי יצאה מרשותו והויא רבית. וכן ג"כ נראה תירוצו של הרשב"א שתירץ ואפ"ה אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עיסקא דהא מניה וביה יהיב ליה וכי יהיב ליה לאעסוקי ביה ואי בעי למשיתי ביה שכרא מרי עיסקא מעכב על ידיה ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו משמע דמשום דיהיב ליה מניה וביה עדיין לא יצאה מרשותו וככל הראיות שהביא דמרי עיסקא מעכב על ידיה.

אבל מה שיש לעיין בדבר אמאי לא יהא רבית דאורייתא להתירוץ הראשון של הרמב"ן דהויא הלואה וכן בכל פלגא מלוה ופלגא פקדון דלא הויא אלא דרבנן לכו"ע כמבואר בהרא"ש דלהכי סגי בדבר מועט שנותן לו כפועל כטל משום דהויא אבק רבית עי' רא"ש סי' ל"ט וכן מבואר בכל המפרשים דלא הויא אלא אבק רבית, והיינו משום דאין ברור שיהא כאן ריוח וגם אינו נותן לו אלא מניה וביה ואמאי לא יהא רבית מה שעובד בהפלגא מלוה שלו ומה לי אם יהא ריוח או לא יהא ריוח סו"ס הוא עובד בזה ואם היה שוכר פועל היה נותן לו שכר ואמאי לא יהא בזה רבית קצוצה. ועי' בסי' קע"ו ס"ז שכתב השו"ע אסור לומר לאדם עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתיים ומקורו ממתני' ע"ה ע"א כמו שציין הבאר הגולה דלא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך כו', ולא מוזכר בהמחבר אם הוא רבית דאורייתא או דרבנן ובפשטות מלשונו משמע דלא הוי אלא דרבנן איסור בעלמא, ובשלמא במתני' אפשר לומר דלא הוי אלא מדרבנן כש"כ רש"י שם דפעמים שזו קשה מזו וכיון דלא הוי אלא פעמים ופעמים הוא להיפך ולא הוי רבית קצוצה אבל השו"ע שכתב דהיום המלאכה שוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתיים משמע דקצוב הדבר צריך להיות רבית דאורייתא.

ומה שנראה בזה דעצם הפעולה מה שעובד בשבילו לא הויא רבית דאורייתא כי רק השבח שהוא נותן לו בהא הוי רבית דאורייתא שמקבל יותר ממה שהיה לו ומתרבה הונו עי"ז בנשך ותרבית הא אסרה תורה אבל עצם הפעולה אם אין בזה שבח אין זה אלא מניעת הפסד שהיה לו לשכור פועל בזה לא הוי רבית דאורייתא וכן כתבתי לעיל סי' ק"ס סכ"א להוכיח מהאבני מילואים, וכן הוא בריטב"א קידושין ו' ע"ב שתירץ קושית התוס' שהקשו על פרש"י בארווח לה זימנא דאמאי לא הויא רבית קצוצה בזה שמתקדשת לו תירץ הריטב"א וז"ל ואיכא למימר דאגר נטר לא מתסר אלא בשנותן הלוה להמלוה ממון זו אינה נותנת לו ממון ואם מפני שמקנה עצמה לו הרי הוא קונה אדון לעצמו עכ"ד. תירץ בזה הריטב"א שאינו נחשב לרבית מה שהוא מקבל אשה משום שהרי הוא קונה אדון לעצמו, אבל בזה שהקשו התוס' שהרי הוא מרויח שוה פרוטה שאינו צריך לקדשה בזה לא תירץ, ובע"כ דצ"ל דזה לא הוי רבית משום דאין זה אלא מניעת הפסד שאינו צריך להוציא פרוטה וה"נ בכל פעולה שאינו נותן לו שבח הניכר אלא שעובד בשבילו ועי"ז אינו צריך לשכור פועל לא הויא רבית קצוצה, ואפשר דטעמו משום דלא הוה רבית הבאה מלוה למלוה כיון דאין נותן לו דבר המסוים.

וראיה לדבר מצאתי במחנה אפרים דיני רבית סי' ט' שנסתפק באומר לחבירו דבר עלי לשלטון ואלוה לך מעות אם יש בה משום רבית או לא והוכיח מהא דגרסינן בפרק הרבית דף ס"ג מ"ט אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק כו' ופריך והא בעי למיתב זוזי לספסירא ומשני דיהיב ליה ודקדק הריטב"א ז"ל שכל שהמלוה מרויח בסיבתו של לוה אע"פ שאין הלוה נחסר כלום הרי זה אסור הלכך האומר לחבירו דבר עלי לשלטון ואלוה לך הרי זה רבית קצוצה אם הוא דבר שנוטלין שכר, וכתב עליו המחנה אפרים ולע"ד נראה דלאו כולי עלמא מודו בהאי סברא שהרי בפ"ק דקידושין אמרינן המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת כו' ופרש"י ז"ל ולא הוי רבית גמור כו' נראה מדבריו דאע"פ דמטיא ליה הנאה להמלוה בסיבת הלוה שהרי קנה אותה לאשה והוי מידי דשקלי עליה שכר מיהו כיון דאין האשה נחסרה כלום מממונא לא חשיב נשך איברא דראיתי לריטב"א שם שתירצו לפי שיטתו וז"ל דאגר נטר כו' ותמוהים הם אצלי דאדרבא איפכא אשכחן דגבי מודר הנאה מחברו אמרו דאסור לו להשיא את ביתו משום דהוי כמוסר לו שפחה לשמשו כו' אבל כל הראשונים כולם פה אחד פירשוה לשמעתין כפירוש רש"י ז"ל ולא חששו למה שהקשו התוס' לאמר דהוי רבית גמור דנהי דלדידיה קא משתרשי ליה שהיה צריך לתת פרוטה בקידושיה והשתא לא יהיב ליה כלום מ"מ אין האשה חסרה כלום מממונא דלא שקיל מניה כלום וממילא קא משתרשי ליה וכיון דהיא לא נחסרה כלום לא הוי רבית גמור דלא מצינו תרבית בלא נשך.

חזינן מכל השקלא וטריא של המחנה אפרים וכן מהריטב"א שהביא המחנה אפרים שדנו בהאומר אדבר עליך לשלטון אי הוי רבית קצוצה מכיון שבסיבת הלוה מרויח המלוה והוי כמו ההיא דלא בעי למיתב זוזי לספסירא או דלא הוי רבית משום דאין הלוה נחסר כלום ולא הוי רבית משום דלא מצינו תרבית בלא נשך, ואמאי לא יהא כאן רבית מחמת הפעולה שעובד בשבילו שמדבר לשלטון עליו, ומשמע דכל פעולה שעובד בשביל המלוה אינה נחשבת לרבית אלא אם הוא נותן לו שבח ומשביח את ממונו והכא אף שמרויח הוא עי"ז שהוא מדבר עליו לשלטון מ"מ אין זה בא ישר מהפעולה עצמה ולא הוי אלא גרמא והוי כמו שמרויח בסיבתו. ולבסוף כתב המחנה אפרים דאיכא למימר דכו"ע יודו לסברת הריטב"א דהאומר לחברו הריני מלוה לך ודבר עלי לשלטון דהוי רבית קצוצה כיון שהוא דבר שנותנים עליו שכר והשתא שביק ליה שכרו בשכר ההלואה חשיב כאילו יהיב ליה פרוטה ממש כו', והיינו ג”כ משום שמה שיש לו שבח והוא עובד בשבילו נחשב כאילו הוא נותן לו את השבח אבל בעלמא היכא דליכא שבחא אלא פעולה לחודא לא הוי רבית, וא"כ א"ש גבי עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון דלא הוי אלא אבק רבית ואף שהוא עובד בשבילו מ"מ כיון דהשבח אינו נחשב לרבית קצוצה משום דיהיב ליה מניה וביה א"כ משום דאינו ברור שיהיה שבח הפעולה עצמה אינה נחשבת לרבית כמ"ש, וא"כ בהך דסי' קע"ו ס"ז דא"ל ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתיים אם השבח של השתיים יהא ניכר הרי הוא נותן לו יותר והוי רבית קצוצה אבל אם רק הפעולה גרידא תהיה ששויה שתיים לא הוי רבית קצוצה אלא אבק רבית שבסבת הלוה המלוה מרויח שאינו צריך להוציא כסף עבור שכר פעולה ועי' מ"ש בזה לענין המחנה אפרים סי' קע"ה ס"ה.

סימן ל"א

בענין שכר פועל בטל בעיסקא [סח.]

שו"ע סי' קע"ז סב"ג הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי האחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך לו ליתן שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א"ל כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה ואם היה המתעסק אריסו והיה לו עסק אחר אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל שהאריס משועבד הוא לבעל השדה. הגה וצריך להיות כל אחריות פלגא הפקדון על הנותן אפילו אחריות דאונסין (טור ופוסקים בשם ר"י) ודלא כיש מקילין ומתירין במקצת אחריות. (ריב"ן) במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו בדבר ידוע ואפילו בדינר מותר. הגה וכל זה כשאחד נותן המעות אבל אם כל אחד נותן מעות אפילו א' מתעסק לבד אין כאן עיסקא אלא הוי כשותפות בעלמא. (בית יוסף בשם רי"ף וסמ"ג)

עי' ש"ך סק"ה שכתב על הך דכפועל בטל ד' פירושים הפירוש הראשון דרואין אדם בטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה זה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו כו' אלא אומדים באדם בטל כך פי' הטור וכן דעת יש פוסקים, הפירוש הב' הוא פירושו של הב"י דאומדים כמה רוצה ליטול פועל א' כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או מלאכה כבדה שיעורו שוה וכן דעת יש פוסקים, השיטה הג' היא דעת רש"י שאם היה עושה מתחילה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו, ושיטה הד' היא דעת תלמידי הרשב"א שמשערים לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר הימים תופרו בפחות מסלע שאינו מוצא להשתכר בה כ"כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו וכן הביא בביאור הגר"א אות ט'.

ובנקודות הכסף כתב להקשות על פירושו של הב"י דהרי מה שתיקנו שיטול כפועל בטל הוא שלא יהא מחזי כרבית מה שטורח בחלק הפקדון בחנם וא"כ היאך תקנו רבנן שלא ישלם לו בעד מלאכה זו שטורח עתה הא מ"מ מחזי כרבית ואי משום דרבנן הקלו באבק רבית הו"ל לתקן איפכא דלא יטול שכר על ביטול מלאכה ראשונה, וכן הקשה גם הפני יהושע והוסיף בזה דאמאי נימא דשמין מה שהוא רוצה להתבטל ממלאכתו הראשונה דמה שמפסיד המקבל מלאכתו הראשונה אין זה מחזי כרבית שאין זה תועלת המלוה דמאי איכפת ליה למלוה בזה אם היה קודם לכן נגר או נפח או זהבי או אדם בטל במלאכת החנות כולן שוין, ותו צריך ביאור מה שכתבו בס"ג ומקורו הוא הרמב"ם וטור וכמו שכתב בביאור הגר"א שם דאם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו ואפילו בדינר מותר ומאי נ"מ בין פסק עמו בתחילת העסק או אח"כ, ואולי כיון דהוא רק רבית דרבנן בזה מחלקינן אם פסק עמו מתחילה ואין כאן מראית העין של רבית.

ואפשר לפרש בזה לפי מה שכתבתי בסימן ל’ דמה"ת אין איסור רבית במה שעובד הלוה עבור המלוה אם אין נותן לו שבח, וחז”ל שאסרו בפלגא מלוה ופלגא בפקדון אם אין נותן לו שכר טרחו בפלגא פקדון שלו משום דהוא עושה בשביל הפלגא מלוה, אפשר לומר דהאיסור יכול להיות כאן בב' אופנים חדא דעצם הפעולה שהוא עובד בשבילו הוא אסור מדרבנן דהוא עושה עמו מחמת הפלגא מלוה, ותו איכא למימר דכיון דמדינא צריך לשלם לו עבור טרחו ופעולתו ויש לו כאן זכות בהשבח שהשביח נכסי המלוה והרי הוא יורד כאן ברשות לתוך שדה חבירו ויש לו חלק בשבח שהושבחו נכסיו של המלוה ואם אינו לוקח ממנו שכר נמצא שהוא נותן לו השבח הזה עבור רבית ואסור הוא מדרבנן, אבל לא מה"ת שלא היתה כאן קציצה ודאית או שלא הוה אלא מניה וביה.

ובזה אפשר לפרש החילוק בין היכא שפסק עמו מתחילתו דסגי בדבר ידוע ואפילו בדינר וכמו שפסק בס"ג ובין היכא שלא פסק עמו מתחילתו, דהיכא דפסק עמו מתחילתו שהוא נותן לו עבור פעולתו וטרחו אפילו אם קצץ עמו דינר עבור שכר טרחו ופעולתו סגי בכך כיון דאינו אלא אבק רבית סגי בדינר למיהוי בזה שכר טרחו ופעולתו, אבל אם לא פסק עמו תחילתו נמצא דהשבח שהשביח בהפלגא פקדון יש לו בזה זכות וחלק בהשבח שהשביח וכמו יורד לתוך שדה חבירו ברשות, אח"כ כשהוא נותן לו חלקו זה שיש לו בהנכסים צריך הוא לתת לו כבר יותר שכר טרחו כפועל בטל וכמו שפסק בס"ב דהתם שכבר עבד יש לו חלק בהשבח ואם יתן לו בפחות הרבה נראה כרבית בזה שנותן לו תמורת דבר קטן חלק גדול של השבח. ולפי"ז אפשר ליישב קצת קושית הנקודות הכסף והפני יהושע על הר"י דאמאי לא ישומו לו שכר עבודתו שהוא עובד שלא יהא כרבית, משום דהא דנותן לו כפועל בטל הוא עבור שבחו שהוא נותן לו וכמו שנתבאר ולא עבור עבודתו שעבד בשבילו א"כ אפשר לומר כיון דהוא רק אבק רבית אמדו חז"ל דמה שהוא נפסד עי"ז שעובד בשבילו כפי חשבון זה השבח שהושבחו נכסיו של זה הרי הוא נחשב שהוא שלו ואם הוא נותן לו זה צריך לקבל עבור זה תשלומין והרי הם תשלומי כפועל בטל שכתב הב"י, אבל לא שהתשלומין הם עבור עבודתו ופעולתו דא"כ צדקו דבר הנקה"נ והפנ"י שצריך לתת לו עבור עבודתו ולא כפועל בטל.

וכן זה שפסק השו"ע בס"ב דאם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו, אף לפי מה שנתפרש דהנך תשלומין הם עבור שבחו ולא עבור פעולתו וא"כ תקשי דמה אכפת לן אם היה לו עסק אחר כלשהוא להתעסק בו זה רק יכול להועיל שאינו נקרא שהוא טורח בשבילו הרבה מ"מ לענין השבח מה איכפת לן, ג"כ אפשר לומר לפי מה שנתפרש בשיטת הב"י וכפי מה שהכריעו רוב האחרונים כפירושו דחז"ל אמדו השבח שלו כפי מה שהוא נפסד מזה שמתבטל ממלאכתו הראשונה הנ"ה אם היה לו עסק אחר להתעסק בו א"כ אינו נפסד כ"כ עבור עבודתו עמו לכן יש לו שבח מועט וסגי בדינר כל ימי השותפות, ואף לשאר הפירושים שהביאו הש"ך והגר"א שלא פירשו כהר"י אלא דשיימינן ליה פעולתו אשר עבד מ"מ ג"כ פירושו דהשומא היא עבור שבחו שנותן לו אלא דשיימינן זה בפשיטות כפי עבודתו אשר עבד בה ולא כפי הפסדו שהפסיד.

ובזה שנתפרש דהך דס"ב מיירי בתשלומין עבור שבחו שנותן לו ולא עבור פעולתו וזה שכתב השו"ע וכן אם א"ל כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר כתב הש"ך בסק"ט דמיירי דלא פסק עמו תחילה וא"כ מה שנותן לו אינו עבור עבודתו כיון שלא פסק עמו תחילה אלא עבור שבחו, תתישב בזה קושית השער דעה שהקשה על התוס' ס"ט ע"א שהקשו בהא דאמר רב מותר שליש בשכרך מותר וא"ת והא צד אחד ברבית דשמא לא ימצא מותר שליש ורב לית ליה דרבי יהודה דשרי צד אחד ברבית כו' ועוד דאפילו לרבי יהודה לא שרי בכהאי גוונא אלא כשיש ביד לוה או מלוה לעשות צד אחד שלא יהיה רבית וי"ל כו'. והקשה השער דעה בסק"ג על קושית התוס' דלא דמי כלל לצד אחד ברבית דצד אחד ברבית הוא שפסקת הרבית אינו מבורר כגון במכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים והתנה כשיביא מותר המעות יקנה מעכשיו דלמאן דאמר צד א' ברבית מותר מותר לאכול הפירות בין המוכר בין הלוקח משום דאם יגמור המקח הפירות של הלוקח ואם לא יגמור הפירות של המוכר והוי ספיקא דרביתא ומותר לר' יהודה ואסור לרבנן וכן בשאר גווני דמייתי הש"ס בדף ס"ה ע"ב בכולהו אם יהיה צד א' מהצדדים יהיה רבית גמור שיאכל המלוה מעות הלוה בעבור הרבית משא"כ במותר שליש בשכרך ליכא רבית כלל לרב דהא איסור העיסקא הוא שטורח בחנם בחלק הפקדון עבור חלק המלוה וא"כ כשיש צד א' שהמתעסק יקח ריוח מחלק הפקדון באם שיהיה יותר ממותר שליש דהיינו שהשליש יחלוקו והמותר יהיה הכל של המקבל אף מחלק הפקדון א"כ אינו טורח בחלק הפקדון בחנם אלא בשביל שסבור שירויח יותר מחלק שליש ויהיה לו ריוח גם מחלק הפקדון וזו היא דרך כל הסוחרים שטורחים במשא ומתן בשביל ספק ריוח ולא דמי כלל לצד אחד ברבית וצע"ג עכ"ל.

ולפי מה שנתבאר דהך דמותר שליש דמחלוקת רב ושמואל מיירי דלא קצץ עמו בתחילה כמו שכתב הש"ך וא"כ הנך תשלומין אינם בשביל שכר פעולתו אשר עובד אתו אלא הם עבור שבחו שנותן לו וא"כ הנתינת רבית הוא לא בשעה שהוא עובד בהפלגא פקדון אלא בשעה שנותן לו שבחו ואז הרי ברור אם אין יותר משליש שאין לו ריוח והוא נותן לו רבית והוה כמו כל צד אחד ברבית שבשעת הקציצה אינו ברור שיהא שם רבית אבל בשעת הנתינה ברור הוא שנותן לו רבית והוא צד אחד ברבית וכמו שכתבו התוס' ס"ג ע"א ד"ה צד אחד, ושפיר הקשו התוס' דאף בשעה שקוצץ עמו מותר שליש יהא בשכרך אפשר שלא יהא שם רבית שירויח יותר ממותר שליש מ"מ בשעת נתינת הרבית דאין זה בשעה שעובד אלא בשעה שהוא נותן לו נותן לו רבית בברור וע"ז תירצו כיון דשכיח טובא שיהא מותר שליש לא גזרו אף אייקר מקרהו שלא יהא כאן מותר שליש. אבל יש לעיין מהא דסכ"ח שפסק השו"ע אם התנו שהנותן יפסיד כו' אבל אם התנה למחצה בשכר ומחצה בהפסד ולא היה שם ריוח ולא הפסד נוטל המתעסק שכרו מהקרן, ועי' ט"ז שביארו מכיון שצריך לקחת כפועל בטל ואין כאן ריוח נוטל שכרו מהקרן, ולפי מה שנתבאר דהא דנוטל שכר אם לא התנה משום שנותן לו שכר וכאן שאין כאן ריוח כלל ואינו נותן לו כלום אמאי צריך לתת לו, ואפשר דהא דצריך לשלם לו עבור השכר משום דנכלל בזה ג"כ עבור פעולתו וכאן שאין שכר צריך עכ"פ לשלם לו עבור פעולתו וטרחו מדרבנן.

סימן ל"ב

בענין עיסקא שנמלכו לעשות קיצבה

שו"ע סי' קע"ז ס"ז הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתיים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית אבל אם היה מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר.

כתב הט"ז בס"ק י"ד ועשו קצבה ביניהם פי' שיהיה הכל מלוה ולא עיסקא והוה ר"ק לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב אפ"ה שרי ליטול הקצבה אם מגיע כך על חצי הריוח כיון שמתחילה בא לידו בהיתר והוא מתעסק והולך עד השתא באותן המעות ולא הוציאם לצרכו. וכתב עליו החוות דעת בס"ק י' ולכאורה תמוהין דבריו דא"כ הוי ר"ק לכל הדעות דלא דמי כלל לסי' קס"ו דכאן הוי בשעת מ"מ דהאי עיסקא פלגא פקדון ודמי למאן דאית ליה פקדון גבי חבריה ומלוה אותו ברבית דר”ק היא, וגם מנין לו להתיר מחמת שמעיקרא בהיתירא אתא לידיה הא כיון דקנאו להיות שלו ולהתחייב באחריות דמי לשינה ועשה לעצמו המבואר בסעיף ה' בהג"ה דאסור ליתן אפילו מהריוח, ונראה דודאי הכא מיירי שאחריות מחצי הפקדון הוא על הנותן רק שקיצב עמו השכר אף אם לא יהיה ריוח וכ"כ מהרי”ק בשורש ק"ט בהדיא וז"ל מבואר לכל מבין דמיירי שחצי אחריות על המלוה וכ"כ הש"ך בס"ך כ"ב עי"ש ומש"ה חייב ליתן אם עולה סך הקצבה כסך החצי ריוח דהא לא פטרו מתנאי הראשון רק אדרבא חייב עצמו בחיוב יותר מתנאו הראשון ליתן אפילו לא יהיה ריוח והאי תנאה דאתני באיסורא בטל ונשאר תנאו הראשון קיים ומ"מ אם עולה החצי ריוח יותר מהסך שקצב עמו פטור מליתן יותר דהא מחל לו המותר עכ"ל.

פירושו של החוות דעת אינו מובן לי דקושיתו היתה על הט"ז דמהכי תיתי להתיר אף דהוא רבית קצוצה משום שמעיקרא בהיתירא אתא לידיה כיון ששינה ועשה תנאי איסור א"כ מה תירץ דהכא מיירי שחצי אחריות הפקדון הוא עדיין על הנותן דהא לא פטרו מהתנאי הראשון, ואי אפשר לפרש כוונתו כיון דהחצי אחריות על הנותן לא הוי רבית שהרי המהרי"ק כתב להדיא וכן מביאו הב"י והש"ך דאסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו, וא”כ לכאורה ה"ה אם לא הוציא המעות ג"כ הוה רבית קצוצה וכן משמע מלשונו של החוות דעת רק דאמרינן בתנאו החדש שהוא רבית דאיסורא בטל ונשאר התנאי הראשון, ואינו מובן אמאי תנאו שהתנה באיסור בטל והרי כל רבית קצוצה הוא תנאי של איסור והתנאי קיים ואם מקיים תנאו נותן רבית קצוצה, וגם אם הוציא המעות ביציאותיו אמאי הוי רבית נימא ג"כ דתנאו הראשון קיים, וכ"ת דאף תנאי העיסקא הראשון לא מהני אם הוציא המעות ביציאותיו א"כ אמאי נקטיה כאן היכא ששינה תנאו לאיסורא לימא דהנותן מעות לחבירו למחצית שכר אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית.

והנה הב"י הביא הך דינא דס"ז בשם הגהת מרדכי דאם היה מתעסק והולך אין כאן רבית שהרי לא נתן המלוה מעותיו מידו לשם נשך תחילה ואין כאן לאו דא"ל תתן נשך וכן כתב המיימוני וז"ל הורו רבותי שהמלוה לחבירו ואחר זמן תבעו חובו וא"ל הלוה דור בחצירי כו' הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ עליו בתחילה ה"נ דעתיה אהיתירא הוה בשעת הלואה כו' וכתב עליו הב"י וצ"ל דלא ס"ל להמרדכי כרבותיו של הרמב"ם לגמרי דאם כן אפילו הוציא הלוה בהוצאותיו לא הוי רבית קצוצה ולא הביא דבריהם אלא ללמוד דיש לחלק בין היכא שבאו מתחילה המעות לידו בתורת היתר להיכא שבאו לידו באיסור מיהו החילוק לאו בגוונא דמחלקי ליה רבותיו של הרמב"ם עכ"ד. דברי הב"י צריכין ביאור דאם לא ס"ל להמרדכי כרבותיו של הרמב"ם א"כ אמאי מותר היכא שלא הוציא המעות ומאי היא הילפותא מרבותיו של הרמב"ם כמו שהם מחלקים בהלואה היכא שלא קצץ מתחילה להיכא שקצץ מתחילה ה"ה הכא ומאי שייכותם להדדי.

ונראה לפרש כוונתם לפי מה שכתב הרמב"ן דף ע' ע"א בתירוצו הראשון דלהכי לא הוה רבית דאורייתא גבי היכא שנותן לו קרוב לשכר ורחוק להפסד דכל ההפסד על המקבל והנותן מקבל פלגא בשכר משום דלא יהיב להו אלא מינייהו בהו לאו רבית דאורייתא ומוכח שם מהרמב"ן דאף דהוי הלואה מ"מ לאו רבית דאורייתא כי לתירוצו השני לאו הלואה היא עיין מה שבארתי לעיל בסל"א בשיטת הרמב"ן, ולפי"ז אפשר לומר דמה שכתבו התוס' דף ע' ע"ב דאם קצץ לו דבר קצוב בין יהיה שם שבח או לא יהיה הוי רבית קצוצה היינו אם הקצבה היתה דלעולם יתן לו אף אם לא יהיה שם שבח ואינו נותן לו מניה וביה, הא אם יקצוב לו דבר קצוב לתת לו מיהו הנתינה תהיה מניה וביה דהיינו אם יחסר הסכום הקצוב בהחצי פקדון יוסיף לו המקבל משלו מהחצי מלוה אבל הסכום הקצוב לעולם יהיה מניה וביה אין זה רבית דאורייתא אף אם הוא קצוב, והלכך היכא דהלוה הוציא המעות ביציאותיו ונותן לו סכום הקצוב בדבר אחר הוי רבית קצוצה ולא מהני בזה מה דמעקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה כיון דהוא עכשיו רבית קצוצה וכמו שהקשה החוות דעת, אבל אם פרע מהריוח שהרויחו הנכסים רבית דאורייתא אין כאן כמ"ש הרמב"ן ואף שהוא סכום קצוב, ורק היכא שקצץ איסורו הוא מדרבנן אף שנותן לו מניה וביה וכמו הך דסעיף א' ולכן מהני הא דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה, וזהו מה שכתב הב"י דלא ס"ל כרבותיו של הרמב"ם לגמרי דא"כ גם בהוציא המעות ביציאותיו אין כאן רבית קצוצה אלא היכא דפרע מהריוח שהרויחו הנכסים דרבית דאורייתא אין כאן ולענין איסורא דרבנן מדמינן לסברת רבותיו של הרמב"ם לענין איסור תורה שמצינו חילוק בזה בהא ילפינן דלענין איסור דרבנן לכו"ע אמרינן הך חילוקא בין היכא דמעיקרא אתא לידיה בהיתירא או באיסורא, ומ"ש הט"ז והוה ר"ק לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב אפ"ה שרי ליטול הקצבה צריך לפרשו או כמ"ש הב"י בפירוש המרדכי וכמו שנתבאר דלא הוי רבית קצוצה או דכוונת הט"ז דהוה ר"ק היכא שהוציא המעות ביציאותיו ומ"מ שרי היכא שהיה מתעסק והולך ולא הוציא המעות כיון שמתחלה בא לידו בהיתר לא גזרו על זה.

סימן ל"ג

בענין מומר ברבית וש"ד [ע:]

שו"ע סי' קנ"ט ס"ב מומר מותר להלוותו ברבית. ואסור ללוות ממנו ברבית הגה ויש מחמירין אף במומר להלוותו (המרדכי והגהות מיימוני בשם ראבי"ה ורש"י וסמ"ג ובמהרי"ל) וטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו.

א) יש כאן בפוסקים ב' טעמים אמאי מותר להלוות למומר ברבית דעת הרמב"ן היא דלא מקרי אחיך כיון דמורידים אותו ובמסור אסור להלוותו ברבית דמקרי אחיך אלא שמורידים אותו משום רודף, ודעת הטור היא דמותר להלוותו משום דאי אתה מצווה להחיותו וכל שאין אתה מצווה להחיותו מותר אתה להלוותו ברבית וגם מוסר אי אתה מצווה להחיותו, וכן הוא דעת התוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה.

ועי' בשו"ע הגר"ז בסוף הלכות רבית שכתב שם בדין ע"ח דמומר להכעיס לכו"ע אסור להלוותו ברבית משום דלמא נפיק מניה זרעא מעליא ואצ"ל למחלל שבתות בפרהסיא ועוע"ז כו'. דבריו תמוהים דהרי בין לשיטת רמב"ן ובין לשיטת הטור מותר להלוותו ברבית ודעה זו שהביא אינה מוסכמת לרוב הפוסקים, ועי' שו"ת חכם צבי סי' מ"ג שכתב דברבית כיון דנותן מדעתו לא אמרינן דלמא נפיק מניה זרעיא מעליא דלא אמרינן דממונו אינו מופקר כיון דנותן מדעתו ובאחיך אמרה תורה לקחת רבית ולא במי שאינו אחיך ואינך מצווה להלוותו.

אמנם בספר התרומות שער מ"ו ח"א אות ה' כתב בשם הרמב"ן לשון שצריך ביאור שמתחילה כתב וז"ל מצאנו להרמב"ן ז"ל שכתב כיון שאלו אוסרים ואלו מתירים יש לדון בדבר לא יהא ממונו חביב וחמור מגופו וגופו מותר להרגו כדאמרינן המומרים מורידין ולא מעלין וא"ל כי היכי דאמרינן דלמא נפק מניה זרעא מעליא דהוי ישראל גמור ולפיכך אסור לאבד ממונו וזה אינו מחוור דגבי מומרין שנטמעו בע"א אין זרעא מעליא ואפילו אשתו עמו כ"ש מן הנכרי שא"א שהרי ולדה כמוה ע"כ. נמצא לפי"ז דמומר להכעיס דאיכא זרעא מעליא אסור לקחת ממונו רבית. ואח"כ הקשה בשם הרמב"ן דמוסר דהוי ג"כ מהנך דמורידין ולא מעלין וממונו אסור לאבדו ואסור להלוותו ותירץ דהתם לאו משום דלא מקרי אחיך אלא מפני שהוא כרודף אבל מומר דלא מקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא כו’. ומהכא משמע דס"ל כסברת החכם צבי דלענין רבית לא אמרינן הך סברא דלמא נפיק מניה זרעא מעליא כיון בנתן לו מדעתו דאי לא תימא הכי מה קשה ליה ממסור לימא דהתם אסור משום דחיישינן לזרעא מעליא, וכן בסוף מסיק וז"ל ולמדנו שהמומרין לע"א מותר להלוותן ברבית וכן מומר להכעיס דק"ל מין הוא בפרק אין מעמידין, הרי שכתב להדיא במומר להכעיס מותר להלוות ברבית ולא חיישינן לזרעא מעליא לא כמ"ש הגר"ז דמומר להכעיס לכו"ע אסור להלוות ברבית.

והש”ך בס”ק ד’ כתב ובמומר להכעיס שלא יצא מן הכלל אעפ"י שהוא היה מן המורידין וכדלעיל סי' קנ"ח מ"מ יש להחמיר בו טפי ממומר שיצא מן הכלל ואין להלוות לו ברבית, וכתב החוות דעת על הש"ך דאף בכל מקום מומר להכעיס ומומר שיצא מהכלל שוין מ"מ הכא יש להחמיר טפי דהרבה פוסקים כתבו טעם היתר הלואת רבית למומר משום דא"צ לשמור ממונו, והמרדכי בפרק איזהו נשך כתב בשם ר"י דדוקא במומר שיצא מהכלל א"צ לשמור ממונו דלא שייך לומר דלמא נפיק מניה זרעא מעליא כיון שנתערב בין העכו"ם כו'.

ב) והנה מאמתי מקבל דין מומר להכעיס כתב הש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז בשם המהרש"ל דאפילו בפעם אחת הוי כעכו"ם וכ"כ הש"ך בסי' רנ"א סק"ג ודקדק כן מלשון הרמב"ם והשו"ע בסי' קנ"ח ס"ב דאפילו עשה עבירה פעם אחת להכעיס הרי זה אפיקורוס ומורידין אותו ואין מעלין, וכ"כ הט"ז בסי' רנ"א סק"א ודקדק ג"כ מלשון הרמב"ם מדכתב סתם היה אוכל נבילה להכעיס ומשמע דבפעם אחת די וחלק על הפרישה שכתב דבבפעם אחת אינו נעשה מומר, והמשנה ברורה בסי' ל"ט בבה"ל בס"א בד"ה או מומר הביא ג"כ דברי הש"ך דבפעם אחת נעשה מומר להכעיס ונסתפק שם דאם אינו חושש לדבר אי הוה כלהכעיס וסגי בפעם אחת או דבעינן כמה פעמים כמו לתיאבון, וספיקו לכאורה מתבאר מדברי הש"ך בסי' ת"א סק"ג באמצע הדבור שכתב שם א"נ ברישא מיירי באינו רגיל בכך והוא עושה שלא לתיאבון ושלא להכעיס כו' משמע שם דגם דאינו חושש לכך ג"כ נעשה מומר בפעם אחת כמו במומר להכעיס.

אמנם תמיה לי מאד על רבותינו שדנו בדברי הרמב"ם וכתבו דס"ל דבפעם אחת הוי מומר להכעיס היאך העלימו עיניהם מרמב"ם מפורש בפ"ג מהלכות תשובה הלכה ט' שכתב וז"ל שניים הם המומרים מישראל המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס עכ"ל. הרי שכתב להדיא דבמומר להכעיס צריך להחזיק עצמו ולהתפרסם בה כאילו בטלה מצוה זו אז הוא דהוי מומר אבל לא בפעם אחת, והש"ך בסי' ת"א סק"ג שכתב דמדברי הרמב"ם והמחבר בסי' קנ"ח ס"ב משמע דאפילו עשה עבירה פעם אחת להכעיס הוי מומר נראה שדקדק מהא שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח הלכה י"ב וכן השו"ע שם במה דברים אמורים בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו ושונה בה תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באוולתן אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו ע"כ. מדכתבו גבי לתיאבון שאינו עומד ברשעו תמיד משמע דלהכעיס הוי אף בפעם אחת, וכן כתב שם הכסף משנה והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע"פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורסין כמו שקדם ומצוה להרגו, אבל אין מזה ראיה שבפעם אחת נעשה מומר להכעיס דאפשר דלא בעינן שיהא שונה באוולתו תמיד אבל באם הופקר אצלו שעושה אמתי שנזדמן לו והרבה פעמים שאינו נמנע בכה"ג אם הוא לתיאבון מצוה להצילו ולהכעיס הוי מומר, ועי' ב"י ח"מ סי' תכ"ה (בדפוסים שלא נשמט ע"י הצנזורה) שכתב דהא דלתיאבון מצוה להצילו היינו בעושה פעם ביום ושונה באוולתו הוא יותר מזה וא"כ בעושה להכעיס ג"כ מיירי בעושה פעם ביום אבל לא בפעם אחת.

ותו איכא להוכיח מהא שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות עדות הלכה י' המוסרין והאפיקורסים והמומרים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות כו' ובפ"י מהלכות עדות הלכה ג' כתב כיצד אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבילות ושקצים וכיוצא בהם בין לתיאבון בין להכעיס כו’, והיינו שפסק כאביי דמומר אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות, ומוכח דכאן לא היה כי אם בפעם אחת שלא הזכיר הרמב"ם מומר להכעיס אלא אכל להכעיס לא הוי אפיקורוס ובפי"א מיירי ברגיל בכך אלמא במומר להכעיס ג”כ צריך כמה פעמים, והחזון אי"ש ביו"ד סי' ב' סק"ט כתב לפרש דאפשר דהאי מומר שכתב הרמב"ם בפי"א מיירי במומר לעכו"ם או לכל התורה כולה כדי שלא תקשה מפ"י ולבסוף חזר בו וכתב ואפשר דפלוגתת אביי ורבא מיירי באינו רגיל והרמב"ם בפי”א מיירי ברגיל, והיינו כמו שביארנו, וכן הלח"מ שם בפי"א כתב דהרמב"ם מיירי באוכל נבילות להכעיס ומוכח דגם מומר להכעיס צריך להתחזק כמה פעמים, והכ"מ כתב שם ואוקמנה התם דוקא במומר לע”ז להכעיס, וט”ס הוא וצ"ל להיות דוקא במומר להכעיס כי במומר לע"ז לא בעינן להכעיס כמו שכתב הכ"מ בעצמו בפי"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז.

ג) עי’ חוו”ד סק”ג שהקשה על מה שכתב הטור שמותר לקחת ממומר רבית משום שאין אתה מצווה להחיותו דא"כ גם מומר לתיאבון שפסק השו"ע בסי' רנ"א ס"א דאינו מחויב לפרנסו ואינו בכלל וחי אחיך עמך יהיה מותר לקחת ממנו רבית, וכבר העיר האבני נזר בזה וכן בביאור תועפות ראם על היראים סימן קנ"ו (מ"ע מ"ז) שהיראים כתב שם דאם הוא עבריין במזיד לעבור באחת מכל מצוות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו מחוייב לא להחיותו ולא להלות לו דכתיב וחי אחיך כו' ואע"ג דתניא בע"ז בפ"ב לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד דוקא לענין אבידה איתרבי ולא ילפינן אחוה להחיותו והלואתו מניה שאם ריבה הכתוב להחזיר שלו לא ריבה לתת לו וגם ברבית מותר להלוותו מהאי טעמא דאחוה כתיב לענין רבית דכתיב כי ימוך כו' ולבסוף מסיק לאיסור גבי רבית משום דרבית הוי כעין גזל כדאמרינן באיזהו נשך למה לי למכתב לאו בגזל לאו ברבית כו', אמנם לפי"ז אם לקח רבית ממומר לתיאבון אין עליו חיוב חזרה למה שפסק בשו"ע בסי' קס"א ס"ב דהא דמחויב להחזיר רבית אין יורדין לנכסיו משום דקננהו המלוה אלא הוא מ"ע בפני עצמה משום וחי אחיך להחזיר וא"כ במומר לתיאבון אין מחויב במצות וחי אחיך לתת לו והוא באמת מילתא דתמיהא דהכל הוא חד קרא מ"ל וחי אחיך עמך ואנחנו מחלקים המצוה דלענין ללות ברבית מומר בכלל אחיך ולענין חזרה אינו בכלל וחי אחיך.

סימן ל"ד

בענין הלואת רבית בבנקים ובערבון מוגבל

יש שכתבו במפקיד כסף בבנק ומקבל בהם רבית דאין בזה איסור דאורייתא מכמה טעמים, א. דכיון דכל הבנקים הם בערבון מוגבל דהיינו שאין החוב מוטל על האדם שעבוד הגוף ונכסים לשלם הכסף שמונח אצלם, דרך נכסים מסוימים נשתעבדו לשלם. בכזה לוה לא אסרה התורה איסור רבית. ב. דכיון שהבנקים שייכים לחברה שבבעלותם של בעלי מניות, בעלי המניות אינם נחשבים לבעלים גמורים שיהא בהם דין לוים שנאסר להם רבית. ג. ע"פ מש"כ הריב"ש בסי' ש"ה שאם התנה שאם יאנסו ויפסדו כל נכסי הלוה שלא יהא לו חיוב של הלוה ופרות החוב היינו זוזי דרב חמא שכתב הרמב"ם דאין בהם איסור רבית וקציצה.

ואין נראה דברייהם כלל להפקיע מהני טעמם איסור רבית דאורייתא. דמה שכתבו בטעם הראשון דכיון שהיא הלואת רבית בע"מ לא חשיב רקה שיעבוד נכסים, בפשטות אינו כן. דהא שיעבוד נכסים אינו חל בלא שיעבוד הגוף, וכמו שכתב הרא"ש בשם ר"ח (בחוברת פו.) דה"ט דמוכר שטח לחבירו וחזר ומחלו מחול דבמחילתו נפקע שיעבוד הגוף שנשאר גבי המוכר וממילא פקע שיעבוד הנכסים, וע"כ דגם בהלואה שנעשתה בע"מ היא הלואה גמורה עם שיעבוד הגוף ונכסים, ורק דהמלוה פיטר את המלוה שלא יוכל לתובעו רק מהני נכסים, ועוד דאלו כל זמן שהנכסים קיימים אין חיוב על גוף הלוה לפרוע למלוה מהך נכסים. ומה שכתבו בטעם השני דאין בעלי המניות נחשבים לבעלים גמורים שיהא עליהם איסור לווית ברבית, הכא דבר חימה דאם אינם בעלים א"כ יהא מותר לקחת מהממון של הבנק בלא רשות, ולומר שהיא בעלות חדשה דלקחת מהם שלא ברשות אסור, ואיסורי רבית אין להם היכן מצינו כזה בעלות. וע"כ בפשטות יש להם דין בעלים גמורים כשותפים בעלמא וממילא יש עליהם בהלואתם גם איסור רבית דאורייתא. ומה שכתבו בטעם השלישי עפ"י ד' הריב"ש ג"כ אינו. דבריב"ש לא כתב כן רק אם הלוה מן האונסין. כלומר כל זמן שהיו המעות ביד הלוה שלא הוציאם עדיין אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר, ואם הוציאם ונאנסו כל נכסי הלוה פטור ואין עליו שיעבוד כלל אם עני והעשיר, עכ"ל. והיינו דבכה"ג שפוטרו מהאונסים ונותנו בדרך שכירות חשיב שכירות, אבל בהלואה גמורה פשיטא דגם אם מתנה עמו שאם יאנסו כל נכסי הלוה שייפטר מלשלם, שיהא בזה איסור ר"ק מדאורייתא.

אמנם מה שיש לדון הוא, דכיון שמתנה עמו שאם יפסדו הך נכסים שהגבילם בע"מ, יפסיד המלוה הקרן והרבית, אפשר דדמי למה שכתבו רש"י ותוס' (סד:) גבי משכתנא שאפשר שייפסד דמה"ט לא הוה ר"ק. עי' מש"כ בסימן י"ד – ט"ו. ויש לעי' בזה.

סימן ל"ה

בענין רבית ע"י שליח

כתב הרמ"א בסי' ק"ס סט"ז י"א דמותר לישראל לומר לחבירו לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לדבר עבירה.

והגידולי תרומה בשער מ"ו ח"ד אות י"ד הקשה על הך שיטתא מהא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא"ל רבנן לרב פפא אכיל בריה דמר רביתא כו'. ואם איתא דכל שאינו מיד הלוה למלוה שרי על ידי אמצעי מה לו לרב פפא לומר שכר אמירה קא שקיל דמשמע דאי לאו משום אמירה הוא הוה אסור לימא סתם לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה הוא והכא לאו מלוה למלוה הוא דהא איכא בנו באמצע כו'. והמשנה למלך בפ"ה הלכה י"ד הביא קושית הגידולי תרומה ותירץ דאמתי אמרינן דשרי ע"י שליח אם גם ההלואה היתה ע"י שליח אבל הכא בעובדא דרב פפא רק הרבית היה על ידי שליח ולכן אסור עי"ש. ולכאורה קושית הגידולי תרומה אינה מובנת כלל שהרי המרדכי שכתב שמותר לתת רבית ע"י השליח משום דאין שליח לדבר עבירה ואינו נקרא שהמלוה מקבל את הרבית, אבל הכא בעובדא דרב פפא דהוה ס"ל לרבנן דאף אם אין הרבית באה מלוה למלוה ג"כ הוה רבית מ"מ מלישנא דגמרא דקאמרו ליה רבנן לרב פפא קאכיל בריה דמר רביתא ולא קאמרו ליה קאכיל מר רביתא אלמא דהוה ס"ל דאף אם אין המלוה מקבל רבית כי אם אחר מקבל רבית בשביל ההלואה אעפ"כ אסור משום רבית ומי הוא הנקרא המקבל רבית לא המלוה כי אם השליח א"כ איזה שייכות יש לזה לשיטת רש"י דהתם אמרינן כיון דאין שליח לדבר עבירה אינו נחשב לשלוחו של המלוה לקבלת הרבית אבל הכא דהוה ס"ל לרבנן דרב פפא שהוא עצמו נקרא שאוכל רבית במה שלוקח בעצמו עבור הלואת אביו א"כ אין לזה שייכות לשליחות שהרי הוא בעצמו נוטל רבית עבור עצמו.

והד"מ כאן ובר"ס קס"ח קס"ט תירץ דעת רש"י דהיכא דהשליח הוא ישראל אמרינן דאין שליח לדבר עבירה ולכן לא הוי הלואת רבית באיסור אבל אם השליח הוא עכו"ם אי אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אסור משום רבית כיון שהעכו"ם אינו מוזהר על רבית אין כאן דינא דאין שליח לדבר עבירה, ובדעת הב"י אפשר לומר דהא דאמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא היינו משום גזירה אטו ישראל ואם בישראל כה"ג אין המשלח עובר לא יהיה איסור יותר גדול באם השליח הוא עכו"ם.

ב.

עוד כתב הרמ"א אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה ברבית ועשה שטר על שם המלוה הוה כאילו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפילו עשה השליח בלא דעת משלחו דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה.

לכאורה דברי הרמ"א מתפרשים כפי מה שכתב המשנה למלך בפ"ה הלכה י"ד בטעמא דהך היתירא דאמרינן משום דחשבינן לה כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח הרבית אלא בחשבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה והוא חוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור כו' ולהכי שפיר כתב הרמ"א דהיכא דעשה שטר על שם המלוה ובשם הלוה הרי מוכח מתוך השטר שההלואה היא מהמלוה להלוה ולא שהשליח הוא הלוה באמצע, אם כי סברת המל"מ צריך הסבר דמ"ש לענין ההלואה אמרינן דהוה כאילו השליח לוה מהמלוה וחזר הוא והלוה להלוה ולענין הרבית אמרינן דהוה כאילו הלוה נתן להמלוה דהיינו שהוא לא המלוה שלו אלא המלוה של השליח וג"כ נימא דהוה כאילו הוא נתן הרבית להשליח שהוא המלוה שלו והשליח נתנו להמלוה שהוא המלוה שלו של השליח, ובביאור הגר"א כאן כתב על הרמ"א כמ"ש ס"ב א' דעל כתיבת השטר בלחוד חייבין שם ואינו מובן דלפי סברת רש"י דאמרינן דאין כאן רבית א"כ אמאי יתחייב על כתיבת השטר שאין בו רבית ועי' עוד לקמן.

סימן ל”ו

בענין רבית מוקדמת ומאוחרת בקציצה

שו"ע סי' ק"ס ס"ו אסור להקדים הרבית או לאחר אותו כיצד נתן עיניו ללות ממנו והיה משגר לו דורון

(ופירש בשביל שילוהו (טור וכב"י שכ"נ מהרא"ש) או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו) (שם בשם סמ"ג) בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא רבית מאוחרת ואם עבר ועשה כן ה"ז אבק רבית.

כתב הש"ך בסק"ח דכתב בית יוסף דצ"ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית. ועיין בהגהות הגרעק"א במה שהעיר על הש"ך. ועיין חוות דעת שכתב דמיירי שנתן לו המתנה ואמר לו אם תרצה תלויני לכשאצטרך אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו כו' בודאי הוא רבית קצוצה הביאו הפ"ת בסק"ז. והנה בהגהות אשרי סי' ה' כתב וז"ל או רבית מוקדמת או מאוחרת כגון שפסק עמו לתת קודם הלואתו רבית לכשילוה ממנו או רבית מאוחרת שהבטיח לתת לו כך וכך אחרי שיפרענו חובו או אחרי שפרעו שלח לו מנחה כו'. דברי ההגהות אשרי צריכין ביאור במה שכתב דפסק עמו לתת קודם הלואתו רבית לכשילוה ממנו דבפשטות הכוונה היא דהפסיקה היתה קודם ההלואה שיתן לו רבית בשעה שילוה ממנו וא"כ צ"ע אמאי לא הוי רבית קצוצה הרי היתה כאן קציצה, וכ"ת דס"ל כהרמב"ם בפ"ו הלכה ג' דפסיקת הרבית צריך להיות בשעת ההלואה ולא אח"כ וה"ה דנמעט דלא מקודם ההלואה דלא הוי קציצה כי אם בשעת ההלואה, מ"מ יקשה אמאי אמרינן בגמרא ס"ב דכללא דרב ספרא דכל שבדינייהן אין מוציאין בדינינו אין מחזירין בא לא הוי רבית קצוצה הרי היתה כאן קציצה, ולהגהות אשרי בכה"ג שפסק לו מקודם בדיניהם מסתמא מוציאין שהרי היתה קציצה ובדינינו אין מחזירין שאין זה רבית קצוצה, וכן מש"כ ההגהות אשרי שהבטיח לתת לו כך וכך אחרי שיפרענו אמאי לא הוי רבית קצוצה, והב"י מסתפק דאפשר אם אמר לו אח"כ לחוד הוי רבית קצוצה מכ"ש בכה"ג.

ונראה לפרש לפמ"ש בסי' קע"ב ס"ב דאיכא פלוגתא דרבוותא בין הריטב"א וההגהת מרדכי דהיכא דקצץ לו רבית אבל אינו מחויב לתת לו אי הוי רבית קצוצה דהריטב"א ס"ל כיון דהיתה קציצה אף שאינה מחייבת מ"מ קציצה מקרי וההגהות מרדכי ס"ל דהא דבעינן קציצה היינו שתהא קציצה מחייבת, וא"כ אפשר לומר דס"ל לההגהות אשרי כההגהות מרדכי וא"כ הכא בפסק עמו קודם ההלואה לתת לו רבית כיון שעדיין לא היתה הלואה לא נתחייב בשום דבר לתת לו אח"כ רבית, דבעלמא ההלואה שנותן לו כסף היא מחייבת החוב רבית אבל הכא אין כאן עדיין נתינת מעות המחייבת ולכך לא הוי רבית קצוצה, וה"ה דבדיניהם אין מוציאין משום שאין כאן חיוב אלא דברים בעלמא, דבפשטות צריך לפרש הא דאמרינן דבדיניהם מוציאין היינו בדיניהם של העכו"ם על פי דיני ישראל שעליהם לדון ואם אין קנין אינו מחויב, וכן ברבית מאוחרת דקדק ההגהות אשרי והבטיח לו לתת כך וכך היינו שלא היתה כאן קנין אלא הבטחה בעלמא שאינה מחייבת מצד הדין ואין זה רבית קצוצה וגם בדיניהם אין מוציאין, והך דינא דהגהות אשרי הוא מהא”ז, והב"י שנסתפק בדברי ההג"א שבסוף פרקין שכתב ודוקא בלא פירש לו לשם רבית אבל אם פירש לו אפשר דהוי רבית קצוצה הוא מהמהרי"ח והך ס"ל כשיטת הריטב"א דאף אם אין כאן קציצה המחייבת כלל אלא אמר לו שנותן לו בשביל מעותיו הוי רבית קצוצה. אמנם להך שיטתא יקשה דא"כ משכחת לה שבדיניהם אין מוציאין ובדינינו מחזירין דהוי רבית קצוצה אף שלא היתה כאן שום התחייבות מקודם. וגם להרמב"ם יקשה איפכא היכא דארווח ליה זימנא וקצץ לו שבדיניהם מוציאין שיש כאן קציצת חיוב ושעבוד ובדינינו אין מחזירין, ואפשר דאין זה נכנס תחת הכלל כי הך כללא נאמרה על שעת ההלואה עצמה אם היתה באופן שמוציאין או לאו אבל לא על מעשה שנהיה אח"כ לא בשעת ההלואה דאז אפשר דבדיניהם מוציאין ובדינינו אין מחזירין.

שו"ע סי' ק"ס ס"א

ואפילו הלוה הנותנו והערב והעבדים עוברים

בהטור הגירסא הלוה והנותנו כו’, והב"ח הגיה כמ"ש כאן בשו"ע הלוה הנותנו בלי וא"ו, ואפשר היה לפרש דברי הטור לפי גירסתינו דכוונתו הלוה דהיינו שהמלוה ברבית גמורה והנותנו דרך מקח ג"כ הלוה עובר באיסור רבית מדרבנן, וכשיטת אביו הרא"ש בסי' מ"ב דדוקא אבק רבית כי האי של פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא דאין הלוה עובר אבל בשאר אבק רבית דרבנן גם הלוה עובר, וזה שדקדק הטור והנותנו דקאי גם על רבית דרבנן דרך מקח ונתינה, והשו"ע ס"ל כשיטת הרשב"א והנ"י דכל רבית דרבנן אין הלוה עובר וכמ"ש הרמ"א כאן ולכך לא כתב אלא הלוה הנותנו דדוקא דרך הלואה עובר הלוה. ועיין ט"ז סק"ג במה שפירש דברי הרמב"ם דאם הלוה נותן למלוה בסתם בשעת חזרת המלוה מתנה מותר להמלוה לקחת משום דאינו צריך לחוש שהוא משום רבית אבל הלוה אסור לו לתת אם מכוין לכך, וצ"ע אמאי יהיה אסור להלוה הלא לא הוה אלא רבית דרבנן משום שלא קצץ, וא"כ אינו אסור להלוה כמ"ש הרע"א כאן כהרשב"א אלא משום לפני עור, ומכיון שלמלוה מותר לו לקחת בסתם שאין הלוה אומר לו שהוא משום רבית א"כ גם הלוה אינו עובר משום לפני עור. ועיין לקמן סי' קס"ח קס"ט ס"ז דהיכא ששלח ע"י עכו"ם ללות מישראל ברבית והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור, דג"כ קשה הלא כיון דהוא רק איסור דרבנן דמה"ת אין שליחות לעכו"ם וברבית דרבנן מכיון שאין המלוה עושה איסור מהיכי תיתי שהלוה עושה איסור, ועי"ש בשער דעה שהקשה זאת.

שו"ע סי' קס"ח קס"ט ס"ח

ישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מן העובד כוכבים ברבית והלך העכו"ם ולוה מישראל ברבית מותר

וכתבו האחרונים משום דכיון ששינה בשליחותו אין כאן שליחות והוה כאילו העכו"ם בעצמו לוה מן הישראל ברבית ולא בשליחות הישראל האחר, ויש לעיין היכא שאמר לו הישראל לעכו"ם לך ולוה לי מישראל פלוני ברבית והלך ולוה מישראל אחר מי אמרינן דהכא נמי הוי שינוי בשליחות דשינה מישראל זה לישראל אחר והוי קפידא בדבר ולא הוי שלוחו, או דלמא דוקא היכא שצוהו ללות מן העכו"ם דהוה קפידא שלא יהא כאן איסור רבית אבל אם צוהו ללות מישראל אחר דסו"ס יעבור על איסור רבית אין כאן קפידא ומראה מקום הוא לו ולא נתבטלה שליחותו.

שו"ע סי' ק"ס סכ"ג

כתב החכמת אדם כלל קל"א אות (ג') כתב וז"ל ואם יש לו טובת הנאה מן ההלואה אם התנה עמו מתחילה או אפילו לא התנה אלא דבלא"ה לא היה עושה למ"ד דטובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה ע"כ. דבריו שכתב דאפילו לא התנה כיון שבלא"ה לא היה עושה הוי רבית קצוצה אינם מובנים דהיאך יהא בזה רבית קצוצה והלא לא התנה, ולשון הרמ"א בסי' ק"ס סכ"ג ג"כ מבואר איפכא שכתב וז"ל ולמ"ד טובת הנאה הוי ממון מקרי רבית קצוצה מאחר שהתנו מתחילה בכך ואפילו לא התנו מתחילה אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי אסור ע"כ, הרי שהרמ"א דקדק וכתב דבהתנו הוי רבית קצוצה ובלא התנו אסור.

ורש"י ותוס' אזלו בזה לשיטתייהו דרש"י שפירש מאה פרוטות במאה משום דס"ל בקידושין י"א: דמעה הוה המטבע הפחות שבצורי והתוס' שפירשו כאן מאה מעות לשיטתייהו שם בד"ה והרי שהמטבע הפחות שבצורי הוא דינר ולכך מעה הוה נחושת.

ואף שכתב שם המחנה אפרים דלהכי הוי גזל משום דהוה רבית מ"מ הלא הוא כתב בסי' כ"ה דהיכא דחייב מדינא לשלם לא הוי רבית וממילא לא הוי גזל ואולי דרבית דאורייתא לא הוי אבל אבק רבית כן הוה.

ומה שאמר לו ר' חמא זיל שליח לי' טבין ותקילין. אינו מחיוב ההלואה, אלא דיכול לשער לה ואין כאן משום רבים. ועי' רש"י שם ד"ה אתא לקמי' דכתב חושש היה משום רבים.