[1] וסלעים עצמם לעולם שיעור הנאת קבלתם כשיעור הסלעים לכן אף בימי שלמה נפדו הבכורים בחמשת סלעים.

[2] דברינו בזה הם עפ"י הנראה מד' התוס' כתובות י. ד"ה נותן, שענין הוספת המטבע הוא מילתא דממילא, שע"י שהוסיפו על המטבע נשתנו שיעורי המטבע הקצובים בדיני התורה, ועי' חזו"א חו"מ סי' ט"ז סקט"ז.

אכן עי' בריטב"א לקמן יא: ד"ה מאי, שכ' בשם מורו שאין ההוספה כללית בכל דיני השקלים שבתורה, )דבריו שם הם אליבא דמ"ד שלא הוסיפו על חיוב פדה"ב, ודברינו בפנים הם שלא אליבא דהאי מ"ד, ומ"מ את עיקר ההבנה בענין ההוספה הרי נוכל ללמוד זמ"ז, ועי' אבי עזרי קמא פ"א משקלים הל"ב(, הרי לכאורה שהבין ענין ההוספה כהוספת חכמים על שיעורי החיוב, ולא שהחיוב נתלה במטבע ונוסף בממילא, והדברים צ"ע טובא, ]ועי' רי"ט אלגזי בבכורות שם אות ע"ט שהביא משמ"ק בכתובות שם בשם תלמידי רבינו יונה דבאונס ומפתה לא הוסיפו על השקלים, ועי' אבי עזרי הנ"ל בזה[.

[3] זולת דנימא דאף שלא נתלה שיעור הפדיון בכסף אלא בכל דבר ערך מ"מ כך היתה גזירת מלך שאם יגדלו הסלעים יגדל שיעור ערך הצריך לפדיון ובלא כל שייכות לענין הסלעים שלא אותם הוא חייב כלל וכלל אלא שגזירת מלך היא ששיעור הערך הנצרך יהיה כפי שיעור הסלעים באותו דור, וכמה רחוק ד"ז.

[4] ואף כאשר נתלה הענין בצורת הסלעים ואמרנו דבתוספת המטבע נשתנה שיעור החיוב כי השם סלעים מתקיים היום במטבע החדש עדיין אין ענינינו בצורת גוף המטבע אלא בענינו אשר הוא ענין שיווי מעות וגם ענין זה משתנה בשינוי המטבע כי יחס האנשים אל שיווי זה כפי שם המטבעות נושאי שיווי מעות ויחס האנשים הוא אשר קובע תורת חפץ בכ"מ.

[5] ואף אם תלה תנאו במין מסוים אשר בידו לקנותו בדמים שיקבל עדיין אין בזה ענין שו"כ ככסף, כי ענין שו"כ אינו כלל מחמת אפשרות הפיכת החפץ לדמים שהרי גם בהנאה מתקיים ענין שו"כ ככסף.

[6] שאין אותו מין משמש כשיעור בעלמא לומר שחייב ממון לפי שיעור שיווי כמות מסוימת של אותו מין, אלא ע"י שאותו הוא חייב ממילא שיעור החיוב תלוי בו.

[7] הראוני בתשובת ריב"ש סי' קנ"ו שכ' דאין לפדות בן בשבת בשו"כ דהו"ל מקח וממכר גמור כיון שחייב לתת לכהן חמש סלעים ונותן לו אותו דבר בה' סלעים, ומבואר לכאורה כמוש"כ שעיקרו של חוב הוא המטבע ודינא דשו"כ הוא כהחלפת חוב המטבע בשו"כ.

[8] שהרי מה שהביא רש"י ענין שו"כ ככסף הוא לכאורה כדי לבטל את כח ההתנאה, כי בל"ז אין לנו בו כל שייכות לכסף אשר נצטרך בזה דינא דשו"כ ככסף שהרי אין לנו כל מקרא דכסף בשכר פועל, ]ועי' מש"כ בזה לקמן הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.[, וע"כ דמפני ההתנאה הוצרכנו לזה, והיינו כי מעיקר הדין כח לה להתנאה לקבוע החיוב במאי דאתני בהדיה אלא שדין שו"כ ככסף מבטל ההצמדות לאותו מין ממש, ולזה הוצרכנו לקרא דבל תלין המחייב קיום מאי דאתני בהדיה.

[9] הנה האי דינא דערכין ופדה"ב שיעור חיובם לעולם בשיעור הסלעים אף אם הוסיפו עליהם, יתכן דאינו אלא עד אשר חל חיובם, אבל לאחר שחל חיובם, אפשר שכבר נקבע שיעורם ככל החיובים אשר אינם תלויים בשם המטבע, ומתקיים שם המטבע בהא גופא ששיעורו שבאותה שעה קבע שיעור חיוב הממון.

אלא דאכתי האי דינא גופא שבעת חלות החיוב יקבע הענין לפי שם הסלעים שבאותה שעה, מוכיח שדרישת הנך ענינים הוא שיהיה עבורם כו"כ סלעים, ואם חיובם בעצמותו חל או מתקיים בכל ענין ממון מדינא דשו"כ ככסף, הרי מהא גופא ניחזי שאף כאשר יש סיבה לחול חיוב במין מסוים לא יתקיים החיוב בצורה זו.

[10] ואפשר דלעולם צריך שהחיוב יתפס במין מסוים, כי אין משמעות לממון ערטילאי, וחיוב ממון בעלמא לא יהא בו כל תורת שיעור וקצבה, וע"כ יחול על מין מסוים להיותו נקצב בו ובשויו.

[11] ואמנם יתכן ויש מקום לבע"ד לטעון דאף דחוב שנתפס בכח דיני תמורה על מין מסוים לא יוכל לתבוע קיום צורתו דווקא, שבדיני ממון אין סיום מין בשעבודים, היינו דווקא כאשר כל מה שנתפסנו לאותו מין מסוים הוא רק מפני שמשום מה בו חל ונתפס החוב, דאז אמרי' דחלות החוב במין זה אינו מתפיס תורת ממון בזה אלא תורת שיעור בלבד, אבל כאשר היתה דרישה מסוימת שתהיה לו הנאה פלונית המסוימת במין זה אזי חל דין ממון בתביעת אותה הנאה ביחוד, כי תביעה זו לעצמה יוצרת דין ממון, שגם תביעה זו כתביעת דיני ממון היא, וכך הם דרכי השיעבודים שהחוב הדורש תשלום ונתפס במין מסוים אינו קובע אותו מין כיון שמין אחר כמותו בדיני ממון דתשלום ומתקיים ענין זכותו ושיעבודו בקיום כח הממון דתשלום בדיני החוב ויוכל להחליף המין במין אחר, אבל כאשר היתה לו תביעת מין מסוים ביחוד אותה הנאה הרי"ז תביעה המוכרת בדיני ממון כאשר תתבע, ולכן גבי מזיק שפיר הוא הענין אשר חייבה תורה ביחוד, משא"כ בכל חייבי כסף של"ה רצון מסוים שתהא להם ההנאה המסוימת דכסף ורק שהוא זה אשר נתפס כפורע וכמודד החיוב, ובזה אין מה שיקבע תורת ממון לדרישת מין זה, והא דבפועל שקצץ מין מסוים לא נימא שחידש לו תביעת הנאה זו, היינו מפני דכח תביעתו של פועל היא מדיני תמורה ובדיני תמורה אין שייכות לתביעת הנאה מסוימת אלא שיעור מסוים בלבד, ]ונתכוון הפועל לתמורה ולא לקנין התחייבות בעלמא, מה גם שאפשר ואין פעולה מהוה קנין להתחייבות ויבואר לפנינו[.

אלא שלא הועלנו בזה דבר כי הלא גם מזיק חיובו מדיני תמורה ומה שייך בו חיוב מיטב, שהרי ודאי דחיוב מיטב אף הוא שייך לדיני תמורה שגזרה תורה שבזה תהיה התמורה, שאל"כ הרי היה ענינו כקנס כיון שאין הוא על מה שהזיק, וע"כ שהוא שייך לעניני התמורה, ואם יש חיוב מסוים להנאת מיטב הרי ע"כ שיש ענין בתמורת דבר לקבוע מין מסוים, ועי' לקמן הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.

[12] ואמנם מקור דין זה שאינו חייב להשכיר עצמו הוא מד' ר"ת שאין בעל חייב בזאת כדי לזון את אשתו, ]ואשר כ' הרא"ש בתשובה כלל ע"ח ס"ב דאף רבינו אליהו שנחלק עליו אפשר ומודה בשאר בע"ח[, ומאי דכתב בכתובה ואנא אפלח פר"ת עבודת הקרקע כמבואר בתוס' כתובות סג., ונראה מזה דלא מנעו ר"ת אלא מלהשכיר עצמו כפועל אבל לעבוד בשלו כדי לזונה חייב, וא"כ ה"ה טירחת המכירה דנכסים, אכן מד' השו"ע שאינו חייב לעשות שום מלאכה נראה שגם בזאת אינו חייב, ולפנינו בהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. יבואר הענין באר היטיב, ועי' חזו"א ב"ק סי' כ"ג סקכ"ח, ולקמן הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..

[13] ואי קשיא לך אכתי מה יחיל דין זה במזיק אם לא תביעת ההיזק אשר ענינה חיוב ממון בחיובי תמורה, והלא קבענו שאין בדיני התמורה שבתורה שייכות למין מסוים, ואין דינא דמיטב קנס אלא ממון, וכאשר הק' לעיל הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.

לק"מ כי ודאי יש להבין שיהיה הרצון בדיני הממון לפצות הניזק בתמורה הגונה יותר ]אשר תחשב יותר מרצה למי שנחלף לו ממונו בע"כ[, ויחיל דין זה קביעת החיוב תמורה על אותם מינים אשר יש בהם מעלה זו, ולא יחשב ענין זה קנס אלא ממון כיון שאינו תביעת ענין אחר מהעמדת התמורה בצורה הגונה מסוימת, וכל טענתינו לעיל בהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. היתה על אשר בקשנו להחיל חיוב מסוים לתת הנאה מסוימת זו גם כאשר אמרנו שאין בדיני החיובים שבתורה תפיסת החיוב על מין מסוים, והיינו אומרים דמ"מ כאשר תהא תביעה מסוימת להנאה מסוימת הרי"ז בעצמו דין ממון, ואילו פועל לא יוכל לחייב כן בקציצתו כיון שכל כוחו לחייב הוא מדיני התמורה ואין ענין ממון זה משתייך לעניני התמורה, או אז נמצא שתביעת המיטב בזה הוא תביעה נוספת על עיקר תביעת התמורה שאינה קובעת את עצמות תביעת התמורה אלא מוספת עליה עוד חיוב לענין מסוים אשר אין בו בעצמותו אופי תביעת התמורה, וממילא אין כאן ממון על מה שהזיק אלא תביעה נוספת שענינה קנס, אבל כאשר אין ענין התביעה בכאן דרישת חידוש תביעת ממון מסוים אלא העמדת גוף תביעת התמורה בענין מסוים שפיר יחשב כדין ממון, כיון שענינו רק שהתמורה תהא בענין מסוים אשר הוא באמת יותר הגון לניזק, ודו"ק.

[14] והיינו שאין הענין נגמר בתביעת ענין מסוים דמיטב דבזה לא נתפס כל חוב אלא עבור שיהיה לו מיטב זיכתו תורה בקנין בגוף המחויב נגד המיטב.

[15] אשר אנו צריכים ליחוד ההשתעבדות לענין זה בין לסוברים דבכל חוב ליכא חיוב השגת מעות ובין לסוברים שחייב הוא בזאת וכמושנ"ת.

שמא תשאל הלא טעמייהו דהנך דס"ל שאינו מחויב לטרוח בגופו הוא מפני דרשת בגניבתו ולא בחובו שאין גופו משועבד לפריעת חובותיו כמבואר בתשובת הרא"ש כלל ע"ח ס"ב, ומה"ט מנע הרא"ש בכלל ס"ח סי' י' גם את המשתעבד להדיא לכך שאין ע"ע נוהג בזה"ז, וא"כ מה טעם דס"ד שבחיוב מיטב נאמר ענין קניית גופו באשר נתמעט מקרא דבגניבתו, ואטו לחיובא דמיטב ימכר זה לע"ע.

לק"מ, דהנה כבר עמדנו לעיל בהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. על הענין אשר הרא"ש תלה עצמו בד' ר"ת אשר פטר הבעל מהשתעבד לפועל עבור חיוב מזונותיה ופר"ת דאנא אפלח האמור בכתובה היינו שיעבוד בקרקעו להוציא מזונות, ועמדנו ע"ז דנמצא מבואר דחייב באמת לטרוח בגופו בכל מיני טירחא זולתי מהיות פועל אצל אחרים, ואילו בשו"ע כתב שבע"ח אינו חייב לעשות שום מלאכה כדי שיהא לו לפרוע חובו, ואף מתוך תשובת הרא"ש שבכלל ע"ח ס"ב נראה ברור שאינו חייב אף לעשות בשל עצמו שכל תביעת התובע שם היתה גם שיעשה פרקמטיא בשל עצמו עיי"ש, וכן תחלת ד' תשובתו בזה נראה שא"א לחייבו לשום מלאכה, )ועי' לקמן הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.( והדבר צ"ב מתו"ד ר"ת.

ואשר יראה הוא דחלוק בזה המחייב עצמו לעבוד בשלו לבין מי שלא חייב עצמו בזה, כי הלא מה שנמנענו מלכוף גופו הוא מפני מיעוטא דעבדות והרי מבואר בתוס' ב"מ מח. בשם ר"ת דדינא דפועל יכול לחזור בו מפני קרא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים אינו אלא בשכיר יום ולא בקבלן וחילוק זה מבואר שם עז. בגמ', ואף החולקים על דינו שחל ר"ת לא חלקו אלא מטעמים אחרים ולא בעיקר דבריו דקבלנות ראינה עבדות )ועי' אבאה"ז פי"ג ממכירה הלי"ח(, ממילא המתחייב לעבודה מסוימת אינו עבד דקבלן הוא ושפיר מתחייב ע"ז ורק מלהיות פועל בשל אחרים דהוא עבדות נתמעט, אולם כאשר באנו לחייבו בזה בממילא ע"י שיעבודו יחשב עבדות אף בענין זה כי עצם חלות שיעבודו של מלוה עליו בדיני ההלואה יחשב עבדות.

וטעמא דמילתא כי הנה עיקר חיובו של לוה אינו להמציא מעות למלוה, שאין בחיוב ההלואה שום חיובי פעולה וכיו"ב, ואין שם אלא קנינו של מלוה על הלוה למאה זוז, ומעיקר הדין ל"ש שיתבע המלוה מהלוה הבא לי מאה זוז אלא בכח קנינו עליו לוקח ממנו מה שקנוי

לו, וכאשר נרצה לשעבדו בגופו נצטרך לומר שקנוי הוא לו בגופו לשיעור מאה זוז, וכל כה"ג הו"ל עבדות, כי אף דמאה זוז יוכלו להחשב כקבלנות וממילא אינם עבדות, היינו כאשר עיקר חיובו היה שיעשה בגופו כו"כ דאז התפיסה בגופו אינה תפיסת קנין עבדות אלא תפיסת תביעת דבר מסוים, אבל לוה שלא שיעבד ביחוד דבר מסוים, אלא שע"י שיש בדיני הממון מחייב למאה זוז אבד הלוה את בעלותו לנגד המלוה בשיעור מאה זוז והמלוה שליט עליו בשיעור זה וכשם שאבד בעלותו בממונו לענין זה כך נרצה לאבדו בעלות גופו בשיעור זה לעשות המלוה בעלים עליו, תביעה זו בעיקרה הויא תביעת עבדות, שהרי מה שאנו תובעים הימנו הוא שמחייב הממון ישלוט בו ויקבע שהלה יהיה אדונו והיא תביעת עבדות, ומה ששיעור העבדות אינו זמן אלא ממון לא יפקיע מעיקר קנין זה תורת עבדות, דרק כאשר עיקר שיעבוד גופו הוא עצם ההתחייבות שנתן לפלוני בגופו קנין תביעת ענין מסוים כל כה"ג אין מהות הקנין תורת עבדות, משא"כ כשהקנין בא מחמת כח שליטת המלוה עליו לתבוע את חיוביו דשליטה זו גופא אדנות היא שמכח אדנות היא באה, והנה סיבת השיעבוד בזה תקבענו לעבדות.

מעתה מבואר מה דבחיוב מיטב ס"ד שנתחייב עצם השגת הקרקע שהרי כמושנ"ת לנו אין הנדון בזה שמתוך שיעבודו במיטב יתחייב גם להשיגו אלא דס"ד דבכלל האי דינא דכח לקיחת המיטב המסוים הקנתה תורה כח לניזק בגופו של מזיק להעבידו בהשגת מיטב, וכל כה"ג הו"ל כחיוב מסוים לפעולה מסוימת דמודה ביה ר"ת.

[16] ובחפץ מסוים פשיטא להו שיש בו מיעוטא דקנין, ודנו כן גם במין מסוים כיון שהדין מתייחס כלדברים מסוימים במה שיש לו למתחייב.

[17] ואף דמה"ת בלא"ה שייך להחיל הקנין מדינא דכסף קונה מטלטלין, מ"מ בקרא משמע דמצד קביעת שכרו חל הקנין, ובזה ל"ה תק"ח לבטל הקנין במטלטלין.

[18] ועי' קצוה"ח סי' ר"ג סק"ד משה"ק מד' הנמוק"י שיכול להתחייב מין מטבע מסוים ועיי"ש מה שיישב ודבריו צ"ע טובא, ועי' חזו"א חו"מ סי' ט"ז סק"ג ובליקוטים סי' ט', ובפשוטו דעת הנמוק"י דלא כד' הראשונים בע"ז אלא שיכול להתחייב במין מסוים גם ע"י דבר שאינו עושה חליפין דל"ב לזה תורת קנין מטלטלין, שהרי גם הרשב"א והר"ן שם בע"ז לא ברירא להו דגם במין מסוים איכא הך ריעותא, והרמ"א בסי' של"ב ס"ד לא הביא דבריהם אלא על חפץ מסוים ולא על מין מסוים ולכן בסי' ר"ג שתק לדינו של הנמוק"י.

[19] עיקר הענין דעכ"פ לקביעת יתר מכדי שכרו בעי' דרכי ההקנאה, הוא כמוכרח לכאורה מדינא דמשטה אני בך המבואר בב"ק קטז. בבורח מבית האסורין והעבירו אחד את הנהר בקציצת דינר דאין לו אלא שכרו בטענת משטה אני בך, והלא אם שיטה הבורח עדיין הפועל נתכוון לכך בכל מאודו, ולולא דניבעי לדיני הקנאה אזי אין הענין תלוי אלא בפועל, אשר קובע שאינו מסכים לעבוד אלא בכו"כ, כי אם החיוב הוא מעיקר דיני תמורה וכל דמי מקח, כי אז מה דמהני ביה קציצה היינו מפני שכך נקבעה תמורת המקח ע"י מה שאין המוכר מסכים לתת מקחו בפחות מזה והקונה מתחייב בלקיחתו כפי תנאי בעל החפץ, ואין הענין תלוי אלא במוכר לבדו, ומה מקום לטענת הלוקח משטה אני בך, וע"כ דחיובו התם מדיני הקנאה, וענין זה תלוי בדעת המתחייב, הרי דעכ"פ היתר על שכרו -אשר רק בזה איכא טענת משטה אני בך- בעי לדיני הקנאה.

התמורה בעניני מקח הוא לכאורה מה שלא הסכים הבעלים על לקיחת החפץ בחנם ואשר ממילא תובע הוא תמורתו בטענת שלקיחת חנם

אולם באמת אם נסתמכנו על ענינא דמשטה אני בך, כי אז אף דבגמ' לא מצאנוהו אלא בפועל, הרי ברמב"ן יבמות קו. מבואר להדיא האי

נפרד, והנה ענינו הוא משום טענת משטה כמבואר בדבריו, ]וכדמוכח גם ממשה"ק שם בקצוה"ח מהא דריש האומנין דבעה"ב מתחייב ד' לפועל גם כאשר שכר פועלים הוא בג' וכ' קצוה"ח דשכר טירחת פועל ניתן לשיקול דעת הקוצצים כי זה טורח יותר וזה פחות עיי"ש, וכ"ז סברא רק בדינא דמשטה אבל אילו נמנענו מעיקר הדין לקבוע קציצה יתר על שכרו ודאי אין לנו בזה אלא שומת ב"ד[, ולא לזה כוונו הראשונים שם בע"ז )ועיי"ש ברא"ש בע"ז פ"ה סי' ב'(, וגם דבפשוטו הרשב"א ]בעל האי חידושא בע"ז[ פליג ע"ע דינו של הרא"ש, שהרי דעתו בההיא דמשטה אני בך דאף קנין לא יועיל כאשר הביא שם בקצוה"ח והרי ודאי דקנין יועיל לחייב בעלמא בעה"ב יתר על דמיו, ובקצוה"ח שם כ' דמודה הרשב"א בעובדא דהרא"ש שאינו משטה בעשותו קנין ורק בההיא דהעבירני את הנהר וכיו"ב שחייב הוא לעשות לו כן אמרי' משטה אף בקנין, וכ"ז אינו מובן כלל שהרי מקור ד' הרא"ש הם מההיא דמשטה אני בך ואם נחלק בין האי משטה להאי משטה מנ"ל כלל דבגוונא דהרא"ש איכא טענת משטה, וע"כ דבהא גופא פליגי הרשב"א והרא"ש דלהרשב"א אין משטה אלא בגוונא דחייב לו ואף בקנין, ואילו להרא"ש לעולם איכא טענת משטה ורק עד שיעשה קנין.

[20] ונצטרך לומר בזה דלולא דינא דשו"כ ככסף היינו מחייבים אותו כסף אף דלא כתיב כסף בקרא, דמ"מ חיובי התורה בעיקרם לעולם הם בכסף, דהא חזי' דבהם נתלים כל החיובים שאם הוזלו פירות או הוקרו חייב לעולם כשיעור הדמים ולא כשיעור פירות הרי דבהם נתלו החיובים, וכמוש"כ לעיל אות א' דכ"ה פשטות הענין, והטעם בזה הוא כי כסף הוא המשלם האמיתי ע"י שהוא זה אשר מודד עצמו מול כל החפצים, ואין חפץ משתער מול חפץ במשא ומתן שבעולם אלא לפי שיעור הכסף המשוה ביניהם.

ואמנם ממה שכל החיובים נמדדים בכסף ואף חיוב פועל בכלל אין הכרח למש"כ שסתמו של שכר פועל הוא בכסף, כי יתכן דהאי דינא הוא באמת רק אחר דינא דמתני' דא"י לומר לו טול מה שעשית בשכרך אשר נאמר בזה באמת שחייב הוא בכסף מחמת ההתנאה, הא לולא זאת י"ל שאין כל סיבה לתלות הענין בכסף, ]וכן כל החיובים האחרים התלויים בכסף כמקח והלואה דינם באמת לפרוע לכתחלה בכסף[, אבל עיקר הענין יתכן מסברא שלעולם סתמו של חיוב מסתיים בכסף ומהטעם שכ' כאן, ועי' לעיל הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. ולקמן אות ג'.

[21] ואין המקרא מחייבו אלא כאשר הסכימה דעתו של בעה"ב עמו לחייבו כפי שקבעו ביניהם ולכן במשטה פטור.

[22] ומכאן ראיה למש"כ לעיל אות ב' דבכלל האי דינא דהרא"ש כל טירחא ואף טירחת מכירת נכסיו.

[23] ואף להנך דס"ל דאם ביקש ניזק זיבורית חייב מזיק לתת לו אף היכא דאית ליה עידית, מפני טענת נמצאת הורעת כוחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, ונמצא דבכלל עידית הוא כל מה שיבקש הניזק, עדיין אין זה אלא אחר דידענו דשו"כ ככסף אלא שזיכתה תורה לניזק לתבוע מיטב בהא אמרי' דכל מה שירצה הניזק הוא בכלל זכותא דמיטב, אבל כ"ז דאמרי' דשו"כ לאו ככסף אלא דמיטב שאני דביה אפשר לפרוע כי אז מה דלאו מיטב בגופיה לא מצינו בו כלל תורת פירעון, ומה לי שהניזק חפץ בו -בהעדר לו דבר אחר להפרע ממנו- הלא מ"מ אין כאן מעלת מיטב בגופיה להחשיבו פירעון.

[24] ואף ערכין ופדה"ב הרי הכסף כמשתער עבור המחייב המסוים אשר חייבם.

[25] וכסבור הייתי להוכיח כדרך זה דהנרצה הוא מעלת ההשתערות אשר ישנה בכסף, מהא דהתוס' כאן בקשו מקור להא דהקדש נפדה בשו"כ, ולכאורה יפלא כיצד ס"ד דהקדש לא יפדה אלא בשו"כ הלא אי אמרת הכי כי אז מה יעשה הקדש עם כל כספו הלא לא יוכל לקנות בזה דבר מצרכיו אשר כולם שו"כ, וכי למען צבירת הררי כסף בלא תכלית יעשה כן, ואם עוד ימצא לו איזה שימוש בכסף להתיכו לכלי שרת העשויים מכסף, אכתי כיצד יקנו הקרבנות ממחציות השקלים והם שו"כ בלבד, ובשלמא לראשונים אשר כ' דכל מה דבעי' קראי דשו"כ ככסף היינו לבע"כ אבל מדעתו פשיטא דמהני שפיר י"ל דכאשר אנו קונים הדברים הנצרכים להקדש הו"ל כמדעתו והקדש קונה שו"כ הנצרך לו אבל לא ידענו שהוא מתחלל על שו"כ בעלמא, אבל אנן קיימי' בשי' התוס' אשר לא חילקו כלל בין מדעתו לבע"כ, ]שמא תאמר כי הדברים הנצרכים בעצמותם להקדש אין בהם הגבלות דיני הפדיון כי ההקדש קונה אותם לצרכיו ולא פדיון יבקש אלא מקח הנצרך לו, אין הדבר כן שהרי מבואר מד' התוס' ב"מ נד. ד"ה הקדש דמטעם דינא דאין הקדש מתחלל על הקרקע ימנע הקדש מלקנות קרקעות הנצרכות לו, הרי דגם לזאת בעי' דינא דפדיון, אם לא דנימא דאף דכהיום אמרי' הכי מ"מ כ"ז שלא ידענו דשו"כ ככסף היה עדיף לן לחדש שיש מעלה בקניית הנצרך להקדש מלומר דשו"כ ככסף[.

ועלה בדעתי דכיון דנימא דריעותא דשו"כ לולא קרא דככסף דמי אינו מחמת שמעלת הנאת הכסף נרצית אלא מפני שזה הוא בעל ההחלפה האמיתית ממילא אף דכאשר פודה שו"כ צריך הוא לפדותו בכסף, כאשר פודה הוא כסף שפיר יפדנו בשו"כ כי נעשה כאן פדיון ומקח אמיתי של כסף בשויו, ושפיר ס"ד דשו"כ דהקדש אינו נפדה אלא בכסף ואז יקנה הקדש בכסף זה כל הנצרך לו.

אלא שאח"כ ראיתי במעילה כא. דתנן על השולח מעות הקדש לחנוני לקנות בו ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני נוטל פרוטה או כלי ואומר פרוטה של הקדש בכ"מ שהוא מחולל ע"ז שההקדש נפדה בכסף ובשו"כ, הרי דאף מה דפרוטה נפדית בכלי בעי' לדינא דנפדה בשו"כ ודלא כמוש"כ אלא דאדרבה לולא דינא דשו"כ ככסף היינו אומרים שאין די מעלה בשו"כ כדי לפדות בו, ואמנם אין משם הוכחה ברורה כי לא פורש שם להדיא דהנדון הוא חידושא דידן דשו"כ ככסף, מ"מ לעו"ז גם דברינו להוכיח להיפך מד' התוס' אינם מוכרחים כ"כ.

[26] ובשלמא בנזקין וחבריהם י"ל דההשתערות מול החפץ הניזק מסתיימת בחלות החוב, וכאשר חל החוב בכסף כבר נשתער המקח בהחלפה נכונה, ושוב דינא דאין קיום דיני ממון במין מסוים מועיל לפרוע חוב זה בכל אשר ירצה, אבל בע"ע ששעת הגירעון היא שעת ההחלפה לא יועיל לנו האי דינא שאין יחוד למין מסוים בדיני ממון לקבוע ענין החלפה בשו"כ, וע"כ דלא ס"ד כלל שמדיני ההחלפה ידרש כסף בדווקא.

[27] עי' בסמוך הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.

[28] וענינו כי אין הגובה זוכה לעצמו בקרקע, אלא בכח שיעבודו מוכרו לאחרים ומקבל המעות ובהם מתקיים הפירעון, כי כשם שבעל השיעבוד זכאי לקנות לעצמו הנכסים כך זכאי הוא להקנותם מיד לאחרים כאשר יהא פירעון בענין זה.

ובפשוטו זה ענין הכרזה בגביית ב"ד אשר הקרקע נמכרת לאותו שיעלה בדמים מעל שומת הב"ד והרי בפשוטו שומת הקרקע עדיין כפי שומת ב"ד ולא נשתנתה השומא ע"י אותו לוקח המוכן להעלותה בדמים, שהרי המזיקה יתחייב רק לפי שומת ב"ד, וממילא אם תחלה יזכה המלוה באותה קרקע ואח"כ ימכרנה לאותו לוקח לא נוכל לפחות מהחוב אלא כפי שומת ב"ד אשר בזה לקחה המלוה כדין, אלא שהגבייה מתקיימת בהמכר הקרקע מיד לאותו לוקח המעלה בדמים והיא חלה בפרעון הדמים למלוה.

ותדע לך שהרי בשו"ע ריש סי' ק"ג מבואר דאם יש מי שחפץ בקרקע באותם דמים שהמלוה עצמו מוכן לקבלה יהבי' למלוה ומקור הדין הוא מבעה"ת אשר טעמו מפני שיש בזה רווח ללוה שמהמלוה יוכל לעשות שומא הדר משא"כ מהלוקח ועיי"ש בביאור הגר"א ובשער משפט, ומבואר דלולא הך טעמא היה מקום לתתה לאותו לוקח, ואי אמרת דבכל מכירה בגבייה צריך המלוה לזכות בה תחלה כדי שימכרנה כי אז מה שייך כלל לדון לתתה לאותו לוקח וכי נוכל לחייב את המלוה למכור הקרקע לאותו לוקח על לא דבר, וע"כ דענין המכירה היינו שכך מתקיימת הגביה ויש שתי צורות לגבייה האחת זכיית המלוה והשניה מכירתו מיד ללוקח והב"ד בוחרים בצורה הראויה ביותר ללוה ובזה הנדון איזו צורה ראויה יותר ללוה, ואכמ"ל עוד בזה.

ועי' שער"י ש"ה פכ"ה מה שביאר ענין הגבייה לפדיון ודבריו רחוקים.

[29] ואמנם יתכן היה לדון שיש בזה חילוק בין גבייה דשעה"ג לגבייה דשע"נ, כי אף כאשר אנו מחשבים קבלת הגובה במעות עדיין אצל בעל הקרקע הנגבית נתקיימה היציאה מרשותו בקרקע, ויש מקום לטעון שהפירעון יצטרך לחול בקרקע עצמה כי י"ל שאין לו רשות לקחת ממנו הקרקע אלא בכח קיום השיעבוד, וע"כ נתקיים שיעבודו בעצמות הלקיחה ובקרקע גבה, וזה הרי אי אפשר, וכיון שאי אפשר נימא דבטלה כל הגביה, כי אינו זכאי לקחת בשיעבודו ולהותיר החוב על מתכונתו, ואף אם אין שם איזה פסק זמן שהקרקע נלקחת והדמים לא באו לידיו אלא בב"א נעשה הכל עדיין בעיקר הענין קודמת לקיחת הקרקע לקבלת הדמים וא"א לה לחול בלא שתהא שם קיום הגבייה בזה, ובזה יתכן לדון שחלוקה גביית שע"נ מגביית שעה"ג, דבשע"נ אין ענינו עם הלוקח אלא עם הקרקע עצמה אשר זכאי בה לענין גביית חובו והנו משתמש בה לצורך חובו וזו אחת מההשתמשויות לקחתה ולמוכרה להשיג ממנה דמים ומה לו במה שהבעלים מפסיד בעצם הלקיחה כאשר לא ממנו הוא בא לגבות אלא בא לקיים את כוחו בקנינו בקרקע, משא"כ שעה"ג שענינו בכח תביעתו על המשועבד להעמדת חובו דבזה כל ענינו הוא להוציא מאותו משועבד מה שחייב לו י"ל שאין לו יכולת לגעת בפרוטה שלו בלא לקבוע בזה את הגבייה.

וממילא י"ל דההיא דפדה"ב דמיירי בגבייה מלקוחות בשע"נ וכמ"ד מלוה הכתובה בתורה כתובה בשטר דמיא וכמבואר שם שפיר מיקיימא גבייה בכה"ג, אבל דיני הגבייה דערכין אשר הכל מודים בהם אף מ"ד מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וגם דמיירי בגביית מטלטלין וקיימא גם למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא דבהנהו ליכא כל שיעבוד לא מה"ת ולא מדבריהם ואין שם אלא גבייה בשעה"ג בהא בעי' לגביית גוף הדבר הנלקח מהבעלים.

אולם אין ספק שלא כוונו התוס' בסתימתם לפלפול זה בהוכחת דינא דשו"כ בערכין.

ובעיקר הענין אם יש טענה כזו למנוע הגבייה לצורך פירעון כאשר היא גופא אינה פורעת יתכן שיש לדמותו לסוגיא דמדי בב"ק קג: אשר הנדון בה אם חייב להוציא הוצאות אחרות עבור הפירעון או שאינו חייב אלא את הפירעון בלבד עיי"ש, אלא דהתם ל"מ בגביה שיזכה בממונו של חייב אלא בחיוב וכפיית החיוב בעלמא, אולם עי' ספ"ק דגיטין לגבי לוה ששלח מעות למלוה ביד שליח שא"י לחזור בו אף שהחוב עדיין לא נפרע עד שיגיע לידי המלוה ושם דן הרא"ש בסי' י"ט אם יועיל תפיסה לענין זה, הנה יש לנו בזה גבייה שעדיין לא פרעה עד דמטיא לידיה, ואכ"מ בכ"ז.

[30] ולד' שער"י ש"ה פכ"ה א"ש אבל דבריו רחוקים.

[31] ואילו הביאו התוס' הא דאמרי' בסנהדרין טו. במתפיס מטלטלין לערכין עיי"ש, או מד"א התם דאם בא כהן לגבות מטלטלין מהמעריך צריך שומת שלשה ובקרקע בעי' עשרה, כי אז שפיר מבואר מהתם דהם עצמם נגבים, דלולא כן אין מקום לשומא אלא כפי אשר ימכרו ויתן הלוקח בדמיהם לפי שיעור זה ע"כ יהיה הערך, ]וגם בזה יש לפקפק ולומר דעבדי' שומא לידע בשיעור מה אין ראוי למכור ואם לא ימצא לוקח בשיעור זה נמתין עד שיהא שם לוקח הנותן לכה"פ כשומת ב"ד[, אבל סתימת דבריהם מונעת מלפרש כונתם לסוגיא זו, וכ"ש תוס' הרא"ש אשר ציין למס' ערכין.

[32] והא דאמרי' דמטלטלין כל מילי מיטב אין הכוונה שיש בזה ממש ענין מיטב, כי אילו כ"ה אזי אין המקרא מדבר על תורת שו"כ ככסף אלא על תורת מיטב, אבל הענין בזה דודאי שמעלת מיטב אין בהם כדי שייתבעו כדין מיטב אבל אין בהם הריעותא דאינו מיטב כדי שיתמעטו מדינא דמיטב, ולכן לולא קרא דישיב אין להם מהיכן להתרבות וכאשר ריבם הכתוב אין בזה סתירה לדינא דמיטב כי ראויים הם שלא להתמעט מחמתו.