בס"ד

אחז"ל ששבר את הלוחות כדי לפטור את ישראל מן הדין ריה"ג אומר אמשול לך משל למה"ד למלך ב"ו שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסידה ומעשיה נאין הלך אותו שליח וקדשה לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה עם אחר מיד היה דן ק"ו מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה ונפטרנה מאדוני לעולם כך היה משה הצדיק דן ק"ו מעצמו אמר האיך אני נותן להם לישראל את הלחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן זובח לאלהים יחרם אלא אאחוז בהן ואשברם (אדר"נ פ"ב). ובשמו"ר רשב"נ אמר עמד בפרץ לפניו דבר קשה משל למלך שכעס על בנו וישב על בימה ודנו וחייבו נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו מה עשה סונקתדרו חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקב"ה עליהם בדין לחייבם שנא' הרף ממני ואשמידם ולא עשה אלא בא לחתום גזר דינן שנאמר זובח לאלהים יחרם מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב"ה כדי להשיב חמתו, למה"ד לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור הלך וקלקלה עם אחר הסרסור שהיה נקי מה עשה נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כא"א כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין למה שהיה כתוב בלוחות אנכי ה' אלקיך ועונשו אצלו זובח לאלהים יחרם לפיכך שבר את הלוחות, ויאמר להשמידם מיד התחיל חוגר בתפלה הוי ויחל משה את פני ה' אלקיו שעמד בקלות ראש לפני הקב"ה לבקש צרכן של ישראל הוי ויחל משה. עוד שם משל לשר שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין לאחר ימים יצא עליה שם רע מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כא"א כך עשה משה אמר אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה שנאמר זובח לאלהים יחרם מה עשה שברם אמר לו להקב"ה לא היו יודעין מה היו כתוב בהם.

והנה יש כאן שני נוסחאות האחד כפוטרם בתורת פנויה, והשני כפוטרם מתורת שוגגין, ושניהם צ"ת, דמה שייך לפוטרם למפרע במה שעשו טרם נשבר, ואמנם י"ל דבשבירתם פקע דינם משום דדייני' להו כדהשתא, אבל אין בזה ישוב על ענין שוגגין, וגם עיקר הדבר צ"ת מה היא פעולת שבירתם בהפקעת דינם הכי באמת פקעה תורה בזה והלא קיבלוה לפני הלוחות, ואמנם חז"ל תלו זאת בפסוק זובא לאלוהים יחרם אשר לא ניתן בהר ביום השרב וי"ל דבלוחות היתה נתינתו וכמוש"א בירושלמי שקלים פ"ו ה"א חנניה בן אחי רבי יהושע אומר בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה ממולאים בתרשיש כימא רבא, רבי שמעון בן לקיש כד הוה מטי הדין קרייא הוה אמר יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין כל דיבר ודיבר דיקדוקיה ואותיותיה של תורה. וקאי שם על הלוחות עיי"ש, אלא דא"כ הלא יקשה דאם תלוי הענין בלוחות הרי עדיין לא קיבלום.

ובשבת פז. אמרו דדרש ק"ו מפסח שלא לתת את התורה למשומדים, וברש"י שם התורה כולה תלויה בלוחות הללו, הרי שבנתינת הלוחות היה ענין נתינת תורה.

ובנדרים לח. אמר ריבר"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וגו' מתיב רב חסדא ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם ואותי צוה ואני לכם ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי אותי צוה ואני לכם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת השירה לחודה למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אלא פילפולא בעלמא. והנה התורה מלאה בצו את בנ"י וע"כ דהכוונה על תורה עצמה ללמדה, והיא נתלית בכתבן של לוחות.

ומצינו דבר נורא בירושלמי תענית פ"ד ה"ה רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה תפוש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיי' ריוח באמצע כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה ייתא שלמא על ידא דגברת עליה מינא, רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי הלוחות היו מבקשין לפרוח והיה משה תופשן דכתיב ואתפוש בשני הלוחות, תני בשם רבי נחמיה הכתב עצמו פרח. והנה משה תפשם לשבירה ולא למסירה, אבל כפה"נ לולא תפשם והיו שבים למעלה ל"ה חוזרים וניתנים אליו בשניות, ובפשוטו ל"ה מטרתו השבירה אלא התפיסה בידיו שלא ישובו למעלה, ובשמו"ר יש פלוגתא, רבנין אמרי אלו עשו ישראל אותו מעשה עד שלא ניתנו הלוחות למשה לא היו יורדין בידו, ר' לוי אמר משעשו אותו מעשה נתן הקב"ה למשה את הלוחות כמו שכתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. אלא שהרי מעשה התפישה היה בעת ראות משה הרי שלפני שבא הדבר אל ידיעתו של משה [וכמאמרם ז"ל שם אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל אמר אם איני רואה איני מאמין שנא' ויהי כאשר קרב משה אל המחנה שלא שברן עד שראה בעיניו אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה] ל"ה זה בדרגא של מניעת לוחות מצדו עכ"פ והמלחמה על הלוחות היתה בראייתו בלבד.

הנה יש לוחות ויש מכתב כמפורש בכתוב, ושברי לוחות מונחים בארון כבעלי ערך.

חז"ל אמרו קול ד' חוצב להבות אש שהדיבור נחקק על הלוחות, הרי שכח לו לדיבור להחקק ככתיבה.

לכאורה ענין כתיבת חריטה היא העדר הקיום שבמקום האיסור והציווי כמי שאינו קיים, וכתיבת דיו ענינה בעל ערך לעצמה יש בה כתב המלמדנו והיא גופה של אזהרה ואילו כתיבת חריטה היא פעולת הדיבור ותוצאותיו.

כבר אחז"ל שהדיבור סובב כל מחנה ישראל ומשמאלו בא לימינו של הקב"ה ומשם ללוח, הרי שקבלתם הכתיבה הדברים, וזה ענין חריטה, ואילו כתיבה הבאה ללמד צורתה בדיו נוסף.

הלוחות עצמם היו מעשה אלוקים, נבדלו מכל הבריאה שנבראת במאמר, כי מאמר הוא נבדל באשר השומע מקיים ואילו מעשה אלוקים גלמי כצורתו, והלוחות היו אבן אין בו מאומה זולת קיומו והווייתו על קיומו יבנו ויחקקו והוא אינו נפעל מאומה כי כלי אבנים אין בהם תורת כלים הרי שרק החקק קיים בו והוא גולם נבדל.

יש חריטה שענינה רק קבלת השפעה ואילו הלוחות נחרטו מצד אל צד אין דבר במקומם, וענין מזה ומזה הם כתובים הוא דבר נוסף שהיה הכתב שוה מפנים ואחור, וזה סוד נוסף בחריטה זו.

הלוחות שייכים לכלל ישראל והושמו בארון בקה"ק כאשר יושם שמנם ולחמם, היא הברית בינם ובין יוצר עולמים באשר קבלתם את הדברות חצבה בבריאה.

ענין השבירה היא השפעת המעשה על משה עד כדי ביטול הברית ופטור ישראל בביטולם, ויש דרגת קביעת שגגה, והנה אין המעשה מרצונו אלא שלא נתאמץ יותר להיות מעל לכלל ולשופטם כבעלי ברית