לומדעס, הערות בפרק איזהו נשך

א. לשון רש"י: דאורייתא דרך הלואה משמע כדכתיב [מלוה] (מרבה) הונו בנשך ובמרבית. הנה לא דרש רש"י בזה דרשא מחודשת, אלא גילוי במשמעות נשך ומרבית, שענינו אינו שייך אלא בהלואה, והיתר מקח הוא שאין זה נשך ומרבית, והנה נצטרך להבין בטעמא דמילתא כיצד נעלם תורת נשך ממקח[1].

ב. ותחלה יש לנו לברר במה נתפס תורת מקח ותורת הלואה, והנה כיון דאגר נטר עביד ליה רבית[2], והיתר דמקח הוא היתר בנטר דרבית, כי לא אמרנו שבמקח אין כאן נטר אלא שלא נאסר, הרי עלינו לבקש תחלה היכן הוא הנטר, כי אם הנטר הוא על המחייב, נמצא שעדיין לא חייב, והרי הוא אצלו בהלואה או בשכירות, ואין כל נפק"מ בינו לבין הלואה אלא שכאן יהיה פרעונו בצורת מחייב דהלואה וכאן יהיה פרעונו בצורת מחייב דמקח, ומלבד שהדרך מקח והדרך הלואה שבזה אינו מחוור, הרי מלבד זה מה טעם שזה יחשב נשך וזה לא[3], גם אם הנטר הוא על המתחייב, ונימא דזה נטר של דמי מקח וזה של דמי הלואה, עדיין לא מצאנו טעם שזה יחשב יותר נשך מזה, וגם שם מקח שבו לא יצדק כ"כ, שהרי הנטר עצמו כבר אינו שייך למקח, ואמנם הדבר ברור שהנטר מתקיים בשם הלואה ושם מקח שבו, והיינו דעבור מנה עתה מתחייב מאתיים למחר, והנה הנטר הוא ביניהם, שתביעת ההלואה והמקח כממתינים לו בקיומם, וענין זה שהלואה ומקח מחייבים תמורה הוא הממתין כאן שאינם מתקיימים מיד, והנה יש כאן נטירת הלואה ונטירת מקח, ואף במה שהמתין לו יתר על הזמ"פ, עדיין שם המחייב על הפרעון, שאם לא פרעו הרי לא נתן לו את תביעת ההלואה, ובקיום תביעת ההלואה הנו פורע עתה, וכבר נתבאר אצלנו במקו"א ששם המחייב על תביעת הפרעון בסופה, והמתנת אותו מחייב קובע שמו, ובזה כבר נוכל לבקש טעם שזה יקרא נשך וזה לא.

ג. ותחלה יש לנו לברר מה הוא גוף שם הלואה ושם מקח, ואמנם חילוקם בתוכן העסק ידוע, שזה מטרתו שאלה לזמן אשר להוצאה ניתנה, וזה מטרתו החלפה ותמורה, ויתכן דבהלכות שמטת כספים וכיו"ב בזה יסתיים הענין, אבל בתורת נשך עדיין לא ימצא לנו מנוח במטרת העסק לבדו[4].

ה. ומסברא הייתי אומר בהיתר מקח בפשיטות דמה"ת אין לנו עסק עם מחשבות, וכל שתפיסת החיוב חל ע"י התורת תמורה מה לי עבור מה החשיבו כתמורה, ורק בהלואה המושבת הרי הנטר הוא עסק נפרד[7], אלא שלשון רש"י דבעי' דרך הלואה אינו מתבאר נכון עם זה, והנה אם אין זה היתר הרי למדנו שגם מה"ת יש לנו עסק עם מחשבות הנכנסות בהעמדת הקציצה, וזה חידוש הראוי לשימת לב, [ולדון בו אם הוא נכון גם בעיקר דיני קציצה לדונו עפ"י המחשבות, או רק בדינא דרבית].

ח. ויש לנו להתבונן בתכנה של תביעת ההשבה שבהלואה, שהרי אינו משיב לו את מה שלקח ממש, וא"כ אינו שב אלא בתורת תמורה שבו, אשר עצם השתלמו בדמיו השבה היא לו, קבלו במכירתו, ומינה דאין זה ענינה של מקח, ונצטרך להבין דמקח אינו תמורת החפץ, והיינו שהתמורה שבהלואה היא תמורת המעות עצמן, כי הן תובעות א"ע במה שלא נתנם בחנם, אין ללוה זכות להחזיקם אלא במה שיש להם תמורה אצל המלוה, ואילו במקח תמורתו היא עסק חיצוני, אשר במשפטי ממון נכון הוא לתבוע דעבור שניתן לו ממון מפלוני תנתן לו תמורה, והרי"ז כעין מחייב דנהנה ופועל, הלא ידעת דברי הר"ן ס"פ האיש מקדש דגזלן מקדש בגזילה אשר האשה תקנהו הימנו בשינוי רשות, וכד נימא דכסף קידושין יש בו תורת עסק כי אז למדנו שיש בזה תורת דמי מקח, והיעלה על הדעת שגם שם הלואה יכון בזה, וע"כ דדמי מקח הם תחת שנתקבל לו ממון מפלוני [אם כקבלת ממונו של פלוני, ואם גם בבא מכח דיני קנינו כההיא דהר"ן], ואילו הלואה ענינה תביעת המעות, והנה נתבאר לן שכל הנותן שלא בחנם תביעתו הלואה, ואם יוותר לו מתביעת מינו לא גרע מינה שם הלואה, ואילו המחייב תחתיו הוא המקח, אשר לעולם בחייבו מין אחר ע"כ תובע תחתיו, כי המעות עצמם לא יחייבו אלא א"ע ואת צורת תמורתם, ולא חפץ אחר, וכאשר המעות נתבעות כל תוספת נשך היא, והרי"ז מרבה את הונו, ואילו כאשר נותן תחתיו כל אשר יחפוץ הוא בשם תחתיו, ולא את הונו מרבה[10], כי הונו ניתן לחברו, ותמורתו קיבל דברים אחרים[11].

ט. אבל דין השבת מינו עומד לנגדנו, דאם הלואה שבה כתמורה, מה מקום לתבוע עוד גם את מינו, הלא כיון שהחפץ אשר ניתן שב בתמורתו כבר אין לו כל תביעה, שהלא כבר נחלף בדמיו, ואף דשייך להחיל תביעה חיצונית שיחלף במינו, אין זה קיום עיקר דינה של הלואה, כי מאחר שהחפץ מתקיים בתורת דמים שבו שוב אין כאן כל תביעה מצד גופה של הלואה, דהא ודאי מין אחר הוא מחליף מושלם בתורת דמים, ואין שייכות לתביעת מינו עם עיקר דינה של הלואה, והלא בריש הפרה מבואר בתוס' דתביעת מעות דהלואה [אשר ענינם מבואר ברשב"ם ב"ב קכד: דמעות יהיב מעות שקיל[12]] קיים גם במק"ט, וכי היתה שם אומדנת התחייבות במינו[13], וע"כ דחיוב דממילא במה שלא נתנם לו באמת ובע"כ הקנהו ותובעם לשוב ובתביעה זו תובע את מינו, הרי שזה מעיקרה של תביעת הלואה[14].

י. לכן אני אומר דתביעת הלואה אינה כלל תביעת החפץ אשר לו להיותו לו בצורת תשלומין, אלא היא תביעת היותו נחסר, דכיון שנחסר ע"י ההלואה הרי הוא תובע למלאת חסרונו, לא נתכוון לעשות עסק החלפה בחפץ דידיה אלא לתתו לזמן וע"י שלהוצאה ניתן אבד לו ומבקש למלאות אבידתו, וכן במק"ט מבקש את אבידתו, אשר במלוה שאינה כתובה בתורה מחייב הוא בזה את אוכל אבידתו להשלים את אבידתו, [והוא חידוש להיות כן במלוה שאינה כתובה בתורה[15]], והנחסר שבו הוא נחסר דממון ונחסר דמין, ויוכל לתבוע את שניהם או לתבוע רק את חסרון דמיו, ואילו תביעת מקח יתכן שהיא תביעת החפץ[16], והבעלים על החפץ אינו בעלים על מין מסוים ועל שיעור ממון מסוים, אלא הנו בעלים על חפץ מסוים, וכאשר הוא תובעו בתשלומין ענינו מתפרש שי"ל את החפץ בקבלת תמורתו, ומזה לא תבא השבה, אלא תביעת השתלמות, ואילו תביעת הלואה אינה תביעת החפץ, אלא תביעה ערטילאית, שתובע את אשר נחסר לו, ותובע שימלא חסרונו כבתחלה, ולכן שייכא בזה השבה.

יא. אלא דקשיא לי אהא דאי אמרת דתביעת הלואה אינה תביעת החפץ אלא תביעת החסרון, כי אז בממון השבט יהיה דינו לשלם לכל כהן כמה שיווי הפסדו בזכותו עם האפשרות שיבא אליו, דכל מה דלא דייני' הכי היינו מפני דהוא תובע את החפץ וכל כהן י"ל כח תביעה במושלם על החפץ, וכשישולם להאחד דייני' כנתקיים דינו של זה בחפץ ובטלה תביעתו של השני, אי לכך חשיב ממון שאין לו תובעין, אבל אם נבא מצד תביעת הפסד בעלמא הרי לכל כהן תביעה שלמה בהפסד זה בשיעור הפסדו[17], ואילו בריש הזרוע הביאו ההיא דבעה"ב העובר ממקום למקום לענינא דממון שאין לו תובעין, וחיובו ממשפחת הלואה, וצ"ת.

יב. עוד צ"ת מדברי רשב"ם בב"ב קכד: דהוא מוחזק במלוה יותר מברבית של"ה בידו מעולם, ואי אמרת דמלוה תביעת גברא הוא על הנחסר אין למעות הלואה עצמם שייכות עם תביעת הפרעון שיעשה מוחזק על ידם.

יג. ואמנם בין כך ובין כך שני עניני מחייבים הם, אשר יקבעו לפי העסק שעשו ביניהם בקריאת שמו, אשר בזה יקבע עד כמה נתן לו ועד כמה תובעו.

טו. והנה הסגנון הנכון בדרך זה הוא, דכח היוקרא וכח הזולא הוא חלק מתורת מינו, כי כאשר בא לפורעו בחטין והם נתייקרו הרי תביעתו בזה היא לקחת לי חטין המתייקרים בהאי יוקרא השב לי האי יוקרא, כך היא צורת מינו, נכון הוא בדיני ממון אבל יחשב רבית דומיא דאגר נטר, דההתחלפות מתורת זמן לממון זמן הוא רבית, וכך ההתחלפות בין כח היוקרא לדמיו הוא רבית, וכן בזולא פוחת הוא לו מדמיו בטענת לקחתי חטין הניזולים, וצורתם היום הם בפחת הזולא.

יז. וראה בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סוס"י ט"ו [הובאת בטוש"ע סי' קס"ב] דאף היכא דפורע לו סאה חטים ביש לו ויצא השער לא יפרענו במקום היוקר, ובטעמא דמילתא כתב הרא"ש דהלואה ניתנה להפרע במקום ההלואה וכדתנן המלוה את חברו בישוב לא יפרענו במדבר וה"ה דניתנה להפרע בשיווי מקום ההלואה[25], והיינו דגרע מיוקרא דסאה בסאה בעלמא אשר הוא נכון בדיני ממון, ולזה הביא מהיא דישוב, וגם מכאן מוכח כמושנ"ת, מוכח דליכא למימר דענינה של סאה בסאה הוא מפני שאין לנו עסק כלל עם הדמים אלא עם אכילתה, דא"כ מ"ט באמת לא יפרע לו כבמקום הזה, ומוכח גם שאין ענינה מפני סאת ההלואה, כי אילו כן הוא מה לו לבקש הוכחות לזה, הלא פשיטא דסאה שהלוהו לא באה לכאן ואין התביעת תביעת סאה במקום הזה, וע"כ דהנדון הוא בסאה הנתבעת, והיינו דזכה אצלו סאה, וכך טבעה של סאה שהיא מתייקרת, ויש לנו לומר גם דכך טבעה של סאה שבמקום הזה כך שומתה והיא היא סאה שנתחייב, לזה הביא מההיא דמדבר שצורת המקום נחשבת כשינוי בפרעון ההלואה, ממילא חייב הוא לו סאה שבמקום פלוני.

יח. ועדיין יש לנו להתבונן בדבריו, שהרי כתב דנותן לו שויה של מקום ההלואה, ולכאורה אין בשיווי זה כדי השלמת סאה חטין במקום הזה, והרי סאה חייב הוא לו, והדין נותן שיפרע לו במקום הזול, ולא שיפרע כאן לפי שער הזול, וצ"ל דבאמת שייך כאן תורת פרעון דמקום הזול, [לא בקשנו בנתינת שויה נתינת אפשרות מקחה, אלא נתינת דבר אשר שוה הוא לו, ונתחדש דשייך כאן נתינת מה ששוה לו עבור חטים במקום פלוני], ואם תשאל א"כ ל"ל לרא"ש להוכיח מההיא דמדבר שזה חיובו, הלא אם באמת שייך כאן פרעון לפי מקום הזול [מה שלא למדנו מההיא דמדבר] כי אז פשיטא שיוצא בזה י"ח, לק"מ דודאי מקום זול בעלמא אינו מן הדין שיפרענו בו, והרי לא יוכל לפרעו לפי מקום זול שאינו מקום ההלואה, כי זכאי הוא לקבל סאה במקום אשר בו קיימת סאת הפרעון ודין הפרעון, ובזה בא הנדון איזה מקום הוא מקום סאת הפרעון, ולזה הביא מההיא דמדבר שמקומו מקום ההלואה.

יט. והנה בסוף כלל פ' כתב הרא"ש דאם אין לו כעת מעות ורוצה לפרוע בקרקע זכאי המלוה לומר אמתין עד שיהא לך מעות, וכתב שם דדמיא לההיא דמדבר שאומר אמתין עד שתבא לישוב כיון שאיני תובעך עתה, למדנו משם דדינא דמדבר אינו אלא זכות המתנה, ולא ביטול תורת פרעון, ולכאורה דבריו סותרים זל"ז, והרב גרשון מיאסניק ני"ו הקשה דשם מבואר ברא"ש דהוא משום נעי"ד זכותו של מלוה מדרבנן, ואילו כאן נראה שהוא מעיקר הדין.

כ. והנה באמת דבריו שם צ"ת, דלכאורה ל"ל לנעי"ד על זכות המתנה למעות, הלא אם יש לו מעות חייב הוא מעות, והרי למחר יש לו וזה מוכן להמתין למחר, נמצא דהמחר קיים בתביעת מלוה, ומדינא יתחייב להמתין, ואם טענה לו איני חפץ להשאר בחיובי, אין זו טענה כאשר זאת הוא חייב, ועכצ"ל דכאשר אין לו מעות אין ענינו כמי שאינו פורע חלק מחובו, דודאי פריעת קרקע תחת המעות היא פריעה מושלמת, אלא שזכאי המלוה בנטילת מעות, ואילו בעלמא אין לו למלוה זכות המתנה והלוה זכאי לומר אפרד ממך [והוא כשותף המבקש לחלוק] אין כאן תביעת מעות דהא לית ליה כעת, וזו צורת פרעונו כעת, לכן נצרכנו לנעי"ד, ומינה דגם מדבר זה ענינו, דגם מדבר יש בו פרעון, אלא דזכאי הוא בנטילת פרעון ישוב, וע"ז בא הנדון אם י"ל זכות המתנה.

כא. אמור מעתה דודאי עיקר זכותא דישוב הוא דין תורה, דבעי' כעין שהלוהו, וכל הנדון דהמתנה ונעי"ד הוא מחמת דלית ליה כעת פרעון ישוב, ואילו הנדון בסאה בסאה שייך לעיקר זכותא דישוב, דלולא שהשבת ההלואה מתייחסת למקומו לומר דהוא הכעין שהלוהו אלא אומר לו באת לכאן עם סאה דידי גם בההיא דמדבר נימא הכי וליכא תביעת ישוב.

כב. והתבונן נא בדברי התוס' בהגוזל ריש צז: שהוקשה להם במטבע שנפסל מ"ש גזילת מטבע זה[26] דבליתא בעיניה משלם מטבע היוצא ולא כן בהלואה, ותי' דנפסל דמי להוזל ובהוזל שניא גזילה מהלואה כאשר הוכיחו שם, הנה בהוזל הבינו מה בין זל"ז, ולא כן בנפסל עד אשר דימוהו להוזל, ולמשנ"ת דענין הוזל חד הוא עם החיוב במינו אשר הוא איננו בגזילה הרי דבריהם מבוארים, והיינו דתחלה סברי דנפסל אינו כהוזל, ולכן אם יתחייב מטבע לא יוכל לשלם את הנפסל, דכיון שלא פירש מטבע זה בהלואתו ואנו דנים על תוכן מה שהוא מחויב ודאי שהנפסל אינו בתוכן זה, ומה שבהלואה משלם נפסל היינו מפני שהמחייב נפסל, והיא סברת המאירי שהובאה לעיל אות ‎יד, והיינו דכיון דטענתו מטבעי לקחת אומר לו זה מטבע שלקחתי מה ערכו היום הרי הוא נפסל, ול"ד להוזל, דהתם ודאי כיון שבכלל שימושי חפצים הם למוכרם לפני שיוזלו הרי מטבע שלקח הוא מטבע יוקר [27], משא"כ בנפסל מקרה הוא שקרהו לשם מטבע זה ותביעתך היא שם מטבע זה, ובהא דמיא גזילת מטבע להלואת מטבע, דגם בגזילה מתחייב הוא על המטבע שלקחו ויש בו תורת השבה, וע"ז באה תשובתם דנפסל דמי להוזל, וענינו בהלואה מפני שנתחייב מין זה, וענין זה לא נאמר בגזילה [עי' הערה 32].

כד. עוד רגע אדבר, כי הנה תכנה של עסק הלואה הוא שלא רצה לתתה לו כלל רק לזמן אלא דבע"כ נעשה בו חלות הוצאה, וזו היא ההלואה שבמק"ט בתוס' ריש הפרה, אולם בתוס' ריש הגוזל בתרא דנו תורת מלוה בחזרת רבית, וענינו שניתן לפרעון ובהתבטל התורת פרעון והרי לא נתנה בחנם הרי תמורתם נתבעת, ובזה צ"ע דלכאורה אין זה עסק הלואה אלא עסק מקח, שהרי נתנם לשם פרעון ענין אחר, אין כאן תורת לא נתן אלא תורת לא נתן בחנם בלבד, ואם כי לא חייבוהו התוס' לתת את מינו, אבל קראו לו מלוה, וצ"ת.

נשך ותרבית

כט. ואם תשאל הלא לכאורה סאה בסאה הוא עיקר צורת תשלום הלואה, אשר במק"ט החל בו מאליו תורת הלואה וע"י שלא ניתן בחנם [31] כמבואר בתוס' ריש הפרה[32], והיאך יהא בו איסור תרבית כאשר הוא בכלל קרן[33], תריץ ודאי לא יחול בממילא סאת יוקר מול סאת זול, והחיוב דממילא לעולם ענינו סאה בסאה מיד, והנה י"ל אצלו סאה בחובו אשר היא מרווחת ומפסדת לפי הענין [וכמושנ"ת לעיל אות ‎טז], ואמנם הרווחה זו אף היא נכונה בממילא בדיני ממון, והיינו שתביעת ההלואה המתקיימת אצלו כסאה רווחה נפעל בדיני ממון, אבל ודאי יש להבין שכבר יש בפרעון זה תוספת על הקרן, אשר יאסר בתרבית.

לא. ועדיין לא נתבאר לן איסורא מעיקרא לפי' רמב"ן, דמה בכך שיש נשיכה בהתחייבות, אכתי למה יאסר הפרעון, הלא אינו פורע את מה שמפסידו, אטו איסורא דרבית הוא קיום חיוב שעשה בשעתו הפסד [34], ולא עוד אלא דגם איסורא דשימה ל"ש ביה, שאינו שם פרעון רבית.

לב. והנה במסקנת הסוגיא כתבו התוס' דהא דהשני לאוין נאמרו בשני שמות הם ליופי הענין, ולכאורה תמוה, דהא שני חפצא דאיסורא נינהו, ומה בכך דלא משכח"ל הא בלא הא, למה לא יכתב כ"א בשמו הנכון, שו"מ באבנ"ז סי' קמ"ה שכתב כן בשם מהר"ל בג"א, [ועי' מש"כ לעיל סוף אות ‎כח בדברי הרא"ש].

לג. וע"כ דהנשך והתרבית אינם שמות האיסור אלא ההכ"ת היאך יהיה הדבר רבית, אין לנו פרשה אחרת בתורה מהו קרן ומהו רבית, ואמרה תורה שהקרן הנושך הוא האסור, ולא מפני שנושך אלא מפני שהוא תוספת, ולמה יחשב תוספת כי הוא נושך, וכך בתרבית, ולמשנ"ת באות ‎כז שאין לנו ענין בשיעור קבלת הלוה יתפרש נשך מה שהוא יותר מתביעת לוה על לקיחת ממונו של מלוה [35], ואילו תרבית ענינו מה שפועל רווח אצל המלוה, דשני אלו סיבה שלא יחשב קרן בפרשת רבית, פרשת רבית היא הפרשה הקובעת שיעורי הקרן הראוי בפרשה זו, ולכן אם הנשך נקבע בשעת קציצה נמצא שהעשרים נקבעו לרבית, ושוב לא איכפת לן מה שהקרן הוזל, דמ"מ המאה הם תשלום הקרן, והעשרים תשלום הרבית [36], וכן לא איכפת לן מה שהוקר, ולא יחשב תוספת מעתה, דכיון שהנשיכה קובעתו לרבית והוא חלה בהתחייבות הרי מה שההתחייבות מתייקרת אין בזה נשך, אבל תורת תרבית נקבעת לפי כמה ממון שתביא ההתחייבות.

לד. ובזה יתבאר מש"כ מהרי"ט בראשונות סי' י' דסאה בסאה והוזלה אסור לתת סאתיים אשר יהיו כשיעור הראשון, וכ"ה בתשב"ץ ח"א סי' קי"ד, ובמחנ"א רבית סי' כ"ז דקדק כן מדברי הריטב"א, ולכאורה יפלא דהא להדיא למדנו בסוגיין דסאה בסאתיים השוים בדמיהם אינו רבית, וכל איסורא דמאה במאה ועשרים והוזלו הוא משום הבתר מעיקרא מה דליכא הכא של"ה קציצה [37], ולהאמור יש להבין דכיון שנקבע תורת קרן בסאה שוב התוספת היא רבית, כי תורת קרן עליה ע"י מה שיותר הימנו היה נשיכה בדין מעיקרא, [ולפירש"י כאן א"ש יותר].

לה. והנה רש"י פי' מעיקרא לדון את המשתלם כשויו הראשון, והיינו בקביעת הקרן ע"י הרבית, כי מה שנתחייב בפועל הוא לעולם מאה ומאה ועשרים, אין להם שייכות למעה, אבל בא הנדון במה שתורת רבית תובעת שלא יהיה יתר על מעה, בזה בא הנדון אם מאה אלו נחשבים משלמי מעה כיון שחיובם חל בשעה שהיו מעה וחיובם הראשון תובע אותם, או דילמא לענין קרנה של רבית נישומים כדהשתא, והיינו דאף דנימא דמה שנשכו בשעת הלואה עשאו לרבית, מ"מ אין כאן תורת הבדלה בין העשרים והמאה, ורק דהכל יחדיו נושכו בעשרים, ממילא אם לבסוף אין בזה רבית מה לי מהתחייבות שלא נפרעה, ולא יחשב נשך רק במה שיחול תורת קרן על המאה בהיותם מעה בראשונה[38], והיינו שע"י שבחלות חיובם נישומו כמעה הרי הם המעה הראויה לו אשר היותר ממנה נשך ותרבית, ממילא ה"ה בתרבית, ואין אומרים שבהלכות תרבית היותר על המעה נחשב מה שמשלם יותר ממעה, כי התרבית נתפס ברבית להוציאה מהקרן ע"י הריבוי, אבל שומת הקרן אשר ממנה הריבוי יהיה תרבית נקבעת לפי הראוי להעמיד את חיוב המאה מול מעה, ואם במשפט התשלומין הנו נדון כמשלם מעה פלונית הרי בממילא העשרים הן הן התרבית.

לו. אבל לא יתבאר בזה הטענה לגבי מאה במאה והוקרו, דהתם ודאי אף שיחשב מעה במשפט התשלומין, מ"מ כל שמעת התשלום מרבה הרי בזה יחול התורת רבית, שהרי זה ענינה של תרבית לפי' רמב"ן, גם יותר מדאי סתם רש"י בפי' ענין נשך ותרבית בס"ד.

לז. לכן אדמה כי רוח אחרת היתה עמו, ולדעתו תורת נשך ענינה במה שבחלות החיוב אנו צריכים להחיל חיוב שאינו בממילא, חיוב נשיכה, [ובכלל חיוב דממילא גם קציצת דמים שזו צורה נכונה של קביעת הממילא], ואילו תרבית ענינו הרווח שיש, ולא איכפת לן מה שחיובו חל בתורת ממילא, ולזה ס"ד דמאה בעשרים לעולם נשך כי לא תלה את חיובו במעות או בהיותם שוים במעות, ממילא חיובו אינו כלל בצורת חיוב דממילא, ואילו תרבית שענינה מה שחיובו מרבה נקבע לפי שעת התשלומין, כי באמת זה הקובע, וסאה בסאה חיובה נכון בממילא, ורווחת החיוב אינה פועלת תורת נשך אלא תורת תרבית, ולזה באה התשובה דאה"נ דחיובא דמאה במאה ועשרים אינו חל בממילא, מ"מ כיון שמשלם את הראוי בהתחייבות שאינה נשך בטלה טענת האיסור, וא"א לדונו כרבית אלא ע"י המעיקרא האומר שקביעת חובו מול הממילא כבר נסתיים בשעתו וזה המעה ויתרו רבית, וא"כ גם תרבית איכא, וכן מאה במאה כל מה דלא חשבת לה נשך היינו מפני שיש בה לעולם את המעה, וא"כ מעה דידיה הרויחה, מאי אמרת הננו מעמידים את התשלום מול ההלואה, א"כ גם חיובה אינו נכון, כי החיוב הנכון הוא מעה או סאה בשויה, והיינו דבתר מעיקרא קובע שתורת רבית נקבעת בהתחייבות דמה שראוי להתחייב בשעתו קרן הוא, וטעמו מפני דסאה דידיה הוא מכאן ואילך, וא"כ גם תרבית יחשב עפי"ז, ואילו תורת בסוף קובעת שאנו דנים את שעת התשלום, וא"כ גם נשך בכלל, ואילו בס"ד ס"ל דלגבי ענין מחייב מה שאינו ראוי אנו דנים את חלות החיוב, ואילו לגבי ריבוי הננו דנים את הפרעון, ולא איכפת לן מה שנכון הוא בחיוב דממילא, דמ"מ עד הפרעון כחו של מחייב חופף כאן, וע"ז באה התשובה דהקובע בזה הוא כיצד נכון במושגי קרן מעה, ועפי"ז יקבע הכל.

לח. הא למדת שהנדון הידוע אם סאה בסאה נכון בדיני ממון הוא הנדון כאן במעיקרא ובסוף[39], דהא אמרת דאם בתר מעיקרא הו"ל נשך, אשר ענינו לרש"י חיוב דלא חייל בממילא, ולא די לו במה שקרנו רווחה ע"י הסאה, דנשך אינו אלא חיוב הנושך, והנדון דמעיקרא וסופו ענינו, אם בתביעת ההשבה והוויית את מה שהי"ל נכון לדון כפי שעת התביעה ולומר מה שהיה נכון אז יהיה לי עליך ליוקר וזול, או נכון הוא לקובעו לפי שעת התשלומין, וסאת יוקר ודאי אינה תמורה נכונה לסאת זול, אף שכל הסאין הוקרו, וכמושנ"ת כבר באותיות ‎יד ‎טז ו‎כט.

לט. כתב רמב"ן בפרשת כי תצא דנשך אוכל בא לרבות סאה בסאה ומחצה אפי' לא יהיו שוין סאה וחצי בשעת הפרעון כסאה שבשעת הלואה, וגם כל דבר אשר ישך בא לרבות ענין זה דלא תימא דווקא באוכל הקפיד הכתוב על ריבוי הסאה, ולכאורה דבריו נסתרים מסוגיין דרק מחמת המעיקרא הו"ל רבית, אולם הרי באמת לא יעלה על הדעת שאם קצץ מתחלה לשלם בחטין לפי שיווי ההלואה שהרמב"ן יאסרנו, וע"כ מפני שקצצו בסאה ומחצה בין יוקר ובין יוזל, ממילא יש לנו להבין דלולא שהיה תורת רבית בריבוי האוכל לא איכפת לן המעיקרא, כי אין במה להתפיס את הרבית, ואם קבע מתחלה עבור סאה חטים סאה דוחן [אם לא יחשב מקח] ובשעתו שוה דוחן יותר מחטים ובשעת הפרעון שוו בהדדי לא יחשב רבית, ואין אומרים דאותו יתר נתפס כרבית מפני נשיכתו באותה שעה, דכיון דהתורת רבית שבו תהא רק בריבוי השיווי שבו דייני' ליה כמי שנעלם הרבית, ורק כאשר יש ריבוי באוכל נתפס בו התורת רבית, אלא דכל דשוו בדמיהם ל"ש בהא תורת רבית שהרי"ז התשלום הראוי מתורת דמים ולהא אהני דינא דבתר מעיקרא.

מ. והנה כ"ז לרמב"ן לשיטתו בביאור ענין מעיקרא, אבל לשי' רש"י שענינו דהמאה פרוטות דהשתא נידונים בקיום הלואה וברבית כדמעיקרא, בהיות הם קיום אותם מאה דמעיקרא, כי אז אף בלא ריבוי דאוכל יש כאן רבית.

קרקע ופמשו"פ

מב. התוס' בכתובות מו. הוכיחו דליכא רבית בפמשו"פ מהא דמדמי' לה בסוגיין לגזל ואונאה, והנה זה טעם על פמשו"פ בשעת נתינה, וכן לאיסור קציצה כאשר בשעתו היה פמשו"פ, אבל הקוצץ מה דהוא פחות מפרוטה והוקר למה יתמעט, והלא שם רבית עליו כאשר יהיה שם ממונו של חברו לענין גזל ואונאה[40], וראה שם בתוס' שלא מיעטו פמשו"פ מכסף ואוכל אלא הוכיחו כן מסוגיית גזל ואונאה, ונמצא דליכא כלל מעוטא לרבית פחות מפרוטה אלא הוא בכלל מה דבכה"ת אינו ממון[41], ואילו התוס' כאן דילפי לה מכסף ואוכל[42] לכאורה הוא מיעוט בתורת רבית, וע"י הבתר מעיקרא לא יהיה רבית בגוונא דבשעת קציצה היה פחות מפרוטה והוקר, דלאו שמיה רבית בקציצתו.

מד. ובסגנון קרוב לזה י"ל, דההוספה ברבית היא תפיסת המחייב בגופה של הלואה, במה שאין לו אותה בתשלומי קרן בלבד, שייר לו תפיסה בהלואתו, והנה בהלואת מעות הרי תפס לו חלק ממעותיו, ואילו בפרוטה הרי תפיסתו היא תפיסת פחות מפרוטה, ושני הסגנונות לכאורה תליין בשם נשך ולא בשם תרבית.

מה. והמל"מ ברפ"ד דייק מדברי התוס' בכתובות דלא הותר אלא כשגם ההלואה וגם הרבית קרקע, והנה מילתא דא טעמא בעי', הן בדרשא והן מן הסברא, ואדרבה אם יש ענין בשניהם כי אז תיסגי במה דחד מנהון קרקע כדי למנוע רבית האמורה במטלטלין, וע"כ דמה דחד מינייהו מטלטלין יהיב שם מטלטלין בנדון הנדרש כאן, ולכן גם הדרשא לא תמעטנו, והיינו דאם ההלואה מטלטלין הרי התביעה תביעת מטלטלין, שמכחם תובע הקרקע[43], וכסגנון האמור באות ‎מג, ואם הרבית מטלטלין והוא תובע מטלטלין עבור הקרקע גם בזה יש תביעת מטלטלין, ע"י מה דסופו תובע מטלטלין, והיינו דלעולם יש כח מטלטלין אם ע"י המחייב ובו נתפס הרבית ואם במתחייב ויש כאן תביעת רבית, ויל"ע אם הדבר תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד במאי דאימעטא שבועה מקרקעות מה דין דמי קרקע, והיינו די"ל דזו היא שיטת הראב"ד דדמי קרקע כמטלטלין משא"כ הרמב"ם הא ס"ל דהו"ל קרקע, וי"ל דשאני התם דכפירתו נידונית כמפקעת את הזכות קרקע שלו [שהכפירה ודיני ספיקי ממון לעולם חלים ומתקיימים בשורש הדברים, ואכ"מ] וע"ז באה השבועה, נפטר הוא בקרקע וכיצד ישביענו על מטלטלין שאין להם מחייב, משא"כ הכא דהחיוב אמת והוא חל הרי הוא מתקיים במטלטלין, ויתכן גם להיפך דנימא דדעת הראב"ד שם לדון את הממון הנתבע לא יסתיים דווקא בכה"ג דדמי קרקע, אלא גם אם יתחייב קרקע עבור מטלטלין ידוננו הראב"ד כקרקע, ול"ד להכא, כי הראב"ד ס"ל שאנו דנים את הכפירה ומחייב השבועה במה שהוא תובעו בפועל והיא מטלטלין, משא"כ הכא דדייני' על גוף חלות החיוב.

מו. אולם מה שיל"ע הוא דכל הלואת קרקע אף דבה חייב השבת קרקע מ"מ הא בלית ליה משלם זוזי ויש כאן גם חובת מטלטלין, ואפשר דמיירי בחייבו צורת קרקע דווקא.

גזל ואונאה

מז. התוס' הקשו דבעי' לאו בגזל לעבדים דלא אתו מאונאה דאין אונאה בעבדים, ולא זכיתי להבין, שהרי האונאה לעולם היא בדמים, דגם לוקח המאנה את המוכר ענינה של האונאה הוא בפחיתת הדמים ולא בלקיחת שיעור גדול של חפץ, [וכאשר הוכיח במישור הרב אלחנן הכהן זופניק ני"ו מהא דהחזרה מתקיימת בדמים], ועכ"פ[44] מאחר דאין אונאה לעבדים כולל בתוכו גם אונאת מוכר ללוקח אשר היא ודאי גזילת דמים בלבד הרי ע"כ שלא נתמעט איסור אונאה בלקיחת עבדים, אלא דליכא חפצא דאונאה במקח דעבד, [וכן יש לעורר ע"ד המל"מ ברפ"ד דמלוה בענינא דקרקעות עיי"ש].

מח. וכענין הזה יש לי לעורר על מאי דאמרי' דכובש שכר שכיר לא יליף מרבית ואונאה כיון דלא מטא לידיה, והלא אונאת לוקח למוכר ענינה מניעת הדמים הראויים לו, והרי הוא ככובש שכר שכיר, ונעביד בהא גופא מה הצד עם רבית.

גזל ורבית

מט. אחר שכתב תוס' הרא"ש דרבית מגזל פשיטא דליכא למילף, הרי יש מקום לומר דהוא פשיטא עד כדי שאין רבית משום גזל, ומה דבעי' למילף גזל מרבית היינו דלולא אסרה תורה גזל ל"ש לאסור רבית, דלו יהא שגזל בידו, וכד בעי' למילף אונאה מגזל ורבית היינו דסברת בע"כ האמורה בגזל אין ענינה דאונאה ע"י דלאו בע"כ אין כאן גזל כלל, אלא דלא אסרה תורה בגזל אלא צורת בע"כ ואם רק צורת בע"כ אסורה אין טעם לאסור רבית אף לא באיסורא אחרינא, ומאי דפרכי' דחידוש הוא, ענינו דאם גם הלוה נאסר שפיר יתכן לאסור אף אם גזל מותר, אלא דעיקר הענין שבקשנו להכריח דגזל אסור דאל"כ א"א לאסור רבית אינו נכון, דהא גם בלא לאו דגזל ידענו שאסור להפסיד ממון חברו, דומיא דמזיק דלא ילפי' ליה מגזל, וממילא סגי בהא ללאו דרבית[45], ועדיין יש לדון ולומר דבאמת רבית אינה ממשפחת גזל ומה דבעי' למילף גזל מרבית היינו לחדש בגזל איסורא דרבית, אלא דא"כ מה תשובה היא זו חידוש הוא, היכן החידוש, ואדרבה למד משם דגם הנגזל עובר אי משכח"ל צורת גזל בכה"ג, וע"כ דהסוגיא היא דאיסורא דרבית הוא מענינא דגזל, וכ"ה ברמב"ן במלחמותיו גבי דור בחצירי שכתב דכיון דאיסורא דרבית מדין גזילה יוצא א"א לאסור נהנה ולא חסר[46], ובתוס' הרא"ש גופיה לקמן עא. דן לאסור ב"נ ברבית משום דדמי קצת לגזל כדאמרי' הכא, אלא שבדברי הריטב"א גבי חידוש הוא [ובעוד דוכתי] מבואר דמשם למדנו דלאו איסורא דגזל הוא, והדברים צ"ע שהרי גם אחר שאמרו חידוש הוא בקשנו ללמוד חדא מתרתי איסורי ממון מרבית ועוד אחד, הרי דעדיין גזל הוא, וצ"ת.

נ. כד נקטי' דרבית איסורא דממונא הוא הרי יל"ע דספק רבית יהא מותר, שאין הספק בלאו אלא בדין ממון, זכאי הוא על צד הספק לתבוע שכירות מעותיו אשר הוא בעלים בהם וזכאי בהם בצד ההיתר, ולא לחוש לצד הגזילה שיש באפשרות דרבית הוא, אלא דמ"מ הלוה מוחזק הוא וזכותא דספיקא דידיה הוא[47], ואף אם ביד מוחזק לוותר על זכות מוחזק דידיה, יתכן דאין בזה היתר לאיסורא דרבית המתקיים מדעתו של לוה, ואם בלא הסכמת דעתו זכותו של לוה הוא הו"ל רבית.

נא. אבל נראה שאין כאן שייכות להיתר ספק ממון, שהרי גם בצד האיסור לא נפגעה זכותו בממונו לבקש עליו שכירות, אלא שחידשה תורה שעשיית החוב על חברו יש בה מעשה היזק לחברו, ממילא פעולה זו נידונית לעולם כעושה בשל חברו, והספק רבית הוא כספק עושה בשל חברו, ואין כאן כנגד זה טענה דהשל חברו הוא שלו, אלא טענה שאינו עושה בשל חברו, והרי"ז ממש כספק זורק חץ על חברו בהשתמשותו בשלו, דליכא בהא היתר דספק ממון[48].

נג. אחר כתבי כ"ז הראוני ברמב"ן מכות ג: שכתב דל"מ תנאי ברבית מפני דגם על הלוה אסור ול"ה דשב"מ[51], והראוני תשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ו אשר דן במתנה ע"מ שיוכל לקחת רבית התנה שם שיוכל לדון בדיני האומות, וכתב שם חלילה שמועיל תנאי לעבור עד"ת דאיכא התרת רבית דכ"א ילוה ברבית ויכתוב בשטר לדון בדיני או"ה, ואפי' למ"ד המתנה עמשכ"ב בדשב"מ תנאו קיים, ה"מ ליפטר ולהחזיק מה שבידו כגון הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שכ"ו וע"מ שאין לך עלי אונאה, אבל אם התנה לעבור עד"ת מוטב שתנאי הדיוט יהא בטל ואל יעקר אות אחת מן התורה, עכ"ל. והנה שאלתם ל"ה מצד כל קציצה אלא מצד התנאה מפורשת, וההתנאה קובעת שאם לא יתן רבית הרי המעות גזילה בידו, חלוק הוא מתנאי קציצה אשר נקצץ על הנטר, ואילו ההתנאה היא בנתינת המעות דגזילה הם לולא שיהא שם רבית על הנטר, וטענת גזילה שבגוף לקיחת המעות אין בה את הטענה שכתבנו באות ‎נב שאין הוא בעלים להחילה, ובהא הוקשה להם דיהני, ולדעת הרא"ש חשיב דשב"מ [עם מעלת מחיל] אף דגם על הלוה נאסר[52], [וחזי' דטענת מחיל דמתנה עמשכ"ב אלימא ממחילה עצמה דלא מהניא ברבית], ותשובת הרא"ש[53] לכאורה הן הן דברי הגר"א שהובאו באות ‎נב, וענינו דאף דתנאי ההדיוט מחייב את קיומו עדיין יש בו איסור תורה לעשותו, ולא אתי תנאי הדיוט ודחי דבר תורה, משא"כ כאשר הנדון הוא להחיל חובת ממון או פטורו הרי תנאי ההדיוט החילו.

נד. והנה נתבונן בדברי הרא"ש, שהוצרך לחדש שלא לשמוע לתביעת תנאי ההדיוט אשר מבקש לקיימו על אף האיסור, הרי שברבית דעלמא לא באנו לזה, הרי לכאורה שברבית דעלמא באמת ל"ח חוב ממון ע"י האיסור, אולם באמת לא זו כוונת דבריו, שהרי קרא לתנאי ההדיוט כמבקש לעבור עד"ת, ולכאורה אטו התנאי מבקש והלא חלות תביעת הממון הבאה על ידו מבקשת זאת, והו"ל למימר שאין חובת ממון מתרת איסור רבית, והתשובה בזה דז"ו שאין בידי חובת ממון להתיר איסור רבית, דאדרבה רבית תבעה משפט ממון אחר ופועלת לעולם נגד משפט חוב ממון, אלא שעדיין ההתנאה המוצדקת התובעת את קיומו של החוב ממון ואשר בגוף חלותה אין טענת רבית היא אשר תבקש לעקור כחה של משפט הממון דרבית, ולומר אה"נ שהרבית במשפטיה גזילה היא, אבל עדיין גזילה שלא כדין הוא שלא לקיים את ההתנאה, דהיינו גזילה היא להעדיף את משפט הרבית על משפט הממון הבא ממקום שאין לרבית טענה עליו, וע"ז באה התשובה שלא ידחה תנאי הדיוט איסור רבית, ואילו בשכ"ו וחביריו כאשר הנדון הוא לענין חלות הממון שם עדיף תנאי ההדיוט על בקשת הדין המחיל חלות הממון בענין אחר, אפשר מפני שהדין עצמו באמת תובע גוף קיומו ולא את חלותו אלא שתביעתו היא חלותו, ולכן באה מעלת תביעת ההדיוט, ולפ"ז מש"א דהוא חל מפני דמחיל הוא ענין אחר לסלק דינא דתנאו בטל אשר הוא ענין אחר, ואילו לענין גוף הסתירה בין תנאי הדיוט לדין תורה ל"מ מחיל, [או אפשר דבאמת בכ"מ עדיפותו של תנאי ההדיוט הוא מפני דמחיל, והמחיל שייך רק לחלות הממון, אבל בתביעת קיומו כבר פקע טענת מחיל, ואין דרך זו מחוורת בכוונת הרא"ש].

מחילת הרבית

נו. בנדון אי מהניא מחילה, תחלה יל"ע אם מה דלא איכפת לן מדעתו ברבית הוא גזיה"כ בדעת דרבית, דהיינו דעת הבאה מחמת תביעת ההלואה וכיו"ב, וממילא יהא לנו לדון על דעת המחילה שבה לא יהיה הגזיה"כ, כי אף שאין זו מתנה בעלמא אלא קיום קציצתו, מ"מ מוחל הוא לו על זכותו במניעת קיום קציצתו מחילה חדשה אשר היא כבר אינה גופה של קציצה אלא דעת לעצמה, ואין בה תורת דעת רבית, או דכל דעת בעולם נמנעה מהרשאת רבית, [ואמנם צד זה צ"ע ממה שאנו דנים רבית כגזילה], ומענין זה הוא הנדון בדברי הרא"ש אשר אסר מחילה לפני ההלואה מפני שלעולם הסוחרין ועובדי אדמה עושים בדעת שלמה, והיינו שבא נדון שמא רק דעת שאינה שלמה נמנעה, ואותה דחה הרא"ש[55].

נז. ויש כאן נדון אחר והוא דנימא דהאי דינא דממונא דרבית יחשב גזל הוא גופא זכות בעלים אשר ניתן לוותר עליו ויתור חיצוני וכל עוד ולא תתפס תורת רבית בגוף ויתור זה [אם מפני שלא ע"ז קצץ, ואם מטעמא אחרינא] הפקיע את תביעת הרבית, ואפי' לפני נתינת הרבית שייך ענין זה שמתירו להזיקו, אין זו דעת הרבית אשר ענינה שמתירו בלקיחת הממון עפ"י הקציצה אבל אינו מתירו עד כמה שיחשב היזק על אף הקציצה, ואילו במחילה הוסיף היתר ההיזק עצמו, ואם אמר כן בשעת קציצה י"ל שלא חל כל תורת תביעת רבית בקציצה, ולתשובת טענה זו צ"ל דמה שאין מועיל דעת הרבית עצמה למנוע תורת גזילה מגופה שכך גזרה תורה שיחשב גזילה נגד הסכמת בעלים יכלול בממילא גם ההסכמות אשר ענינם חיצוני וביטול זכויותיו.

נח. והנה כשכתב הרמב"ם אע"פ שקנו מידו או שנתנו לו במתנה, ענינו לכאורה קנו מידו לחול הקציצה, או נתנו במתנה בשעת פרעון, שנתן הממון עם זכות הרבית שבו, ויפה אמר הרב רפאל גולד ני"ו דמכאן מוכח שבכל רבית הקציצה חלה, דאל"כ הרי בכל רבית נתינתה במתנה, זולת דנימא דס"ד שאין איסור רבית בשחושב שהקציצה מחייבת, [ומלשון הרמב"ם יראה קצת דהכי סתמא דמילתא שאינו יודע בדיני רבית, וצ"ע אם לא באנו בזה בכ"מ לטענת טעות].

ס. ולענין פטור חזרה, הנה בפשוטו מחילה מילתא אחריתא והרי"ז כמי שיתננו לו לאחר שהחזירו, [אלא שאם אינו שעבוד ממון ממש כי אז אין המחילה נתפסת בו], אלא שלא כן דנו התוס' בכתובות נו. באשר דנו דמחילת חוב הכתוב בתורה יש לדון בה משום מתנה עמשכ"ב, ודימוה לקרע כסותי והפטר, דשמעי' מינייהו דענינה של מחילה הוא כביטול החוב וכביטול המחייב, ממילא הרי"ז עדיין כהסכמה בהוויית רבית, אלא שאם חיוב מחודש הוא ולא קיום פרשת רבית ראשונה בכח תביעת השבה הרי י"ל שויתורו של חיוב זה אינו נמנע מפרשת רבית, ודינו מתקיים במה שביד הלוה לוותר עליו במחילה, [שהרי סופו של דבר אין תורת מתנה עמשכ"ב במחילת נזקים יהיה הטעם מה שיהיה], והנה הגאונים מודו דהוא חיוב חיצוני, אלא דאינהו ס"ל דבכלל גזיה"כ דמחילה ל"מ הוא שגזרה תורה שיחשב גזילה נגד הסכמת בעלים, ממילא בכלל זה גם הסכמת מחילת החזרה כיון שענינה ביטול החזרה, והרי גם חזרה נתחייבה בגזיה"כ שלא להתייחס לדעת הרבית, ואין צורך בדעת השארת רבית כדי שדעתו תתבטל בהאי גזיה"כ, שהרי גם דעת היתר גזילה בטל בהאי גזיה"כ[57], ואילו הרמב"ם כתב שהוראתם אינה נכונה, והיינו דכל עיקר זה דבכלל הגזיה"כ גם דעת היתר גזילה וכיו"ב אינו נכון, אלא שלפני הנתינה הו"ל מתנה עמשכ"ב שהרי סופו מתיר גזילה, ואילו אחר הנתינה אינו מתנה עמשכ"ב וכאשר מחילת נזקין ל"ה מתנה עמשכ"ב, אלא שכבר תמהנו אות ‎נט על כל עיקר תורת מתנה עמשכ"ב שבפרעון במתנה, וצ"ת.

סא. כתב הריטב"א שאף לדעת הרמב"ם דווקא מחילה ברצון אבל מחילה באונס ל"מ, ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה לעשות מחילה אחר הפרעון כי עבדי לה נמי ל"מ, דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי לה, וכן הנשבע לתת מתנה לחברו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא קרוב הדבר שאין מתנתו כלום, עכת"ד, והבחן כי במתנה לא ברירא ליה כבנ"ד, ולכאורה הוא מפני דבמתנה לא נאנס על גוף השבועה משא"כ הכא שעשה זאת מחמת ההלואה, ואמנם אונסא דשעת הלואה אינו אונס שבכה"ת כולה, ואין בו אלא אונסא דרבית ודינא דרבית, וא"כ אין ענינו אלא שעיי"ז הפכה קיום שבועתו לעשיה דרבית אשר יחול בה תורת חזרה, ובפרט שבמחילה דקודם פרעון לשון הריטב"א בזה לעיל דחשבה רחמנא כמחילה באונס, והיינו דזה דינא דרבית לחשבה כאונס, ופשוט.

סב. עוד אני כותב בזה הרהורי לב, כי הנה ברבית מצאנו שני חידושים, האחד דאף שהיה ראוי לעשותו כעסק ממון תבוע על ביטול המעות אסרתו תורה, והשני דאף שנעשה מדעתו אסרתו תורה[58], והלב מבקש לתת להם תוכן אחד, וענינו פרשת גזילה מחודשת דרגה וצורה מסוימת של גזילה אשר בה לא יכונו טענת דיני ממון ודעת נותן, ובעסק רבית נתחייבנו למשפט בעל צורה זו.

גזל דרבית

וחזרת רבית

סג. ממה ששאלו בגמ' מ"ט דר"י למדנו דמן הסברא חייב להחזיר[59], ובפשוטו הוא מענינא דגזל [60] וכמוש"כ בפנ"י, גזל ממש[61], ולא סגי במה דרבית יש בה איסורא דגזל אשר בזה מנ"ל חובת חזרה, וא"א ללמוד רבית מגזל וכדאמרי' לעיל שכן מדעתו, ולמדנו לכאורה דעכ"פ טרם קראי דר"י יש לנו לדונו כגזל ממש, ויש לנו לברר אם מה דיש לנו לומר שהוא גזל ממש הוא פועל יוצא מדינא דרבית אשר מה שנאמר בה ע"כ יעשנו לגזל, או דילמא מתורת הוכחה באנו לזה, דס"ל דלולא שהיה כאן גזל ממש ל"ה נאסר בהאי איסורא אשר ענינו שייך למשפחת ממון וגזל, ואף דגם היום דחשבת ליה גזל הרי יש כאן דעתו והרי ל"ש איסורא דגזל מדעתו, י"ל דז"ו דהוא מש"א תורה ברבית שלא לדון עפ"י דעת זו בדינא דרבית, והא גופא דכל דעתו הוא לקיום ההלואה והתחייבותו בה בהא גופא חייל תורת גזל דרבית, אלא שעכ"ז אילו הממון נקנה לו מה גזל יש, וע"כ שאין הממון נקנה לו, זו היא דרך ההוכחה שכתבנו.

סד. שמא תאמר אין בזה כל הוכחה שהרי גם גזלן הקונה מיד עם גזילתו עובר באיסור גזילה על גזילתו וקנינו, ומה הוכחה יש מאיסור גזל להעדר קנייתו, י"ל דשאני גזלן שקנינו חל במעשה דידיה, אבל רבית שקנינו חל בהקנאת בעלים, אף דהקנאה זו והדעת המצורפת עמה יש בה תורת גזל דרבית עדיין אם חלה היא בהלכות קנינים לא יתפס בה תורת גזל, לאו איהו גזל אלא הלה הקנהו.

סה. עוד אשר יש לנו לדון דמאיסור פרעון ילפי' לה להפקעת ממונו, שאילו כבר חל שעבודו הרי את שלו הוא תובע, ומה גזילה איכא בהא, ולמדנו דקציצה לא חיילא, ונימא דמינה ילפי' גם להקנאה דלא חיילא, אלא שבזה יש לפקפק ולומר דשומא שאני שהיא לא תחול עד כמה שאינה נכונה בדיני ממון, דלא סגי בדעת מתחייב בלא שיהא שם תורת תביעת תמורה, וגם אפשר דע"י שההקנאה היתה בתורת פרעון וליכא חוב ליכא תורת פרעון, ויש כאן תביעת דמיה או תביעת ביטול ההקנאה[62].

סו. עד הנה דרכנו בדרך ההוכחה, ויש לפנינו גם האפשרות לומר דמאי דס"ד דהוא גזל הוא סברא וכפועל יוצא מדינא דרבית, דכיון דגזילה היא הרי"ז גופא מחייב שלא יחול, ואין הקנאת דעת בת טענה במקום דחשבי' לה גזילה, וגם לא באנו בזה לדרגת קניני גזילה.

סח. והנה עי' תוס' ריש הגוזל בתרא אשר הוקשה להם בדרמב"ח למה חישבה לגזל ביד יורשים ואין היא אלא מלוה, ותי' דלאו מלוה היא אלא גזל כעין נתינה בטעות, וכוונתם ברורה, דבתחלה ס"ל דההקנאה גופא חיילא ורק קציצתה בטילה, שנקצצה לשם פרעון חוב רבית ובביטול החוב בטלה קציצתה ועיי"ז הפכה למלוה באשר לא ניתנה בחנם, ולזה תי' דגם הנתינה עצמה שהיתה עבור הפרעון בטלה, ואף דאין כאן טעות ממש, מ"מ ההקנאה לא היתה אלא עבור גופו של חוב, ובגזיה"כ דליכא חוב בטלה ההקנאה, ולמדנו לכאורה מדבריהם דאם באמת ליכא חוב ממון הרי הרבית חוזרת מעיקר דיני ממון אם כמלוה ואם כגזילה, ומינה דלדידן דפליגי' על רמב"ח וכן לר"י ע"כ דאיכא חוב ממון בקציצת הרבית, ועכ"ז הרי פרעונה נדון כגזילה בדיני רבית, וקיחת הממון המסוים עבור חובו הוא גוף העמדת ממון ברבית, גמר קיום תביעת הרבית, וכמה שהוויית רבית נחשבת גזילה הרי מעשה העמדת הממון המסוים הויא גזילה, ונתחדש לנו בזה דחידושא דגזילה דרבית אינו מסתיים במה שהוא הקנאה מדעת, אלא גם במה שהוא נתבע מדיני ממון, והנה שני מערכות הם, מערכת דיני ממון דעלמא, ומערכת דיני ממון דרבית.

סט. והנה מערכת דיני רבית קובעת את ההנהגה נגד מערכת דיני ממון דעלמא, והיינו דהדיני ממון דעלמא כמצווים בדינא דרבית, ובציווי זה אנו דנים עד היכן פשטה ידו, ובפשוטו בהא דלא ניתן להשבון אנו אומרים שלא בא ענינו עד כדי ביטול גמור של דיני הממון, אין הוא פועל דיני ממון להיותנו נשפטים על ידו משפט חלות ממון דבעלים גמור, ולא בא ענינו אלא כדי ציווי ואיסור, ומן הסברא היינו אומרים שענינו פושט עד כדי קניני ממון וכמצות מתנו"כ וחביריו, ובאו המקראות למעט כ"ז, ומיעוטם לכאורה בגוף דיני החוב, כי אם בגופו של חוב אנו דנים כמאן דליכא חוב ממון הרי בממילא ליכא פרעון מעיקר דיני ממון וכמושנ"ת מד' התוס' בפ' הגוזל.

ע. והא דאם גבה בע"כ ישוב ואפי' אבק רבית, היינו מפני דכל גוביינא בע"כ היא תביעת דין מסוים מדיני ממון להפקיע קניני הנגבה, אין הם קניני ממון אלא תביעת דין חיצוני, [וגם בגביית שע"נ כ"ה ונתבאר במקו"א], ובהיות וגם דיני הרבית הם דיני ממון הרי הם עומדים נגד הגוביינא, לא גרע דינא דידהו מדינא דחוב, ולא איכפת לן שגם דיני החוב קיימים.

עא. והנה בזה עדיין קיים הקושי שהקשינו לעיל אות ‎סז דלשון המקרא נראה כממעט דינא דהשבה ולא דיני ממון דהחוב.

עב. ונראה דיתכן לדון דבשעת תביעת החוב נדוננו לדינא דרבית כדין ממון המבטל כח תביעתו ועכ"ז לא יבטל את הפרעון, ובהקדים כי כל דין ממון שבא לחול נגד קניני הממון הרי אין כאן גילוי באותם דיני ממון, אלא דין חיצוני להם והוא מתייחס אליהם ואומר דמה שראוי לראובן בקניני הממון ראוי לשמעון במשפט המסוים הלז, ואותם דיני ממון כפופים להנהגה זו, וגם כשהתורת ראוי לשמעון קובע הנהגה מוחלטת בדיני ממון וככל דיני הממון עדיין ענינו כדבר חיצוני לקניני הממון, אולם כאשר דינו מוחלט לכל הפרטים הרי אין כל משמעות בפועל לקניני הממון, וגם ממנו יהיו קנינים כי כ"ז בכלל דינו, וכ"ה פועל במתנו"כ כל דיני ממון דבעלים, וכך היה ראוי להיות ברבית, ובא המקרא דולא להשבון וגילה לן שאין תביעתו באה להנהגת השבה, והיינו דעד כמה שיהיה הנדון במה שראוי בקניני הממון נדון דקיום ממון אשר בהנהגת דיני ממון דרבית הוא פעולת השבה לא בא אצלו דינא דרבית, ונמצא דאף דבתביעת החוב אנו דנים כמי שאין דין ממון עדיין בתביעת ההשבה דייני' ליה כפרעון הנעשה בדיני ממון, כי לא בטלה מציאות קנין הממון והתורת מלוה שאינה כתובה בתורה, אלא שהנהגת פרשת ממון דרבית קבעה תורת ממון דהעדר חוב, אבל מציאות זו שיש כאן קציצה וחלות נתבע של אינו כתוב בתורה קיים עדיין, ויש תפיסת פרעון באותו שם דמלוה שאינה כתובה בתורה, ודיני ממון דרבית לא תבעו הנהגת ממון לבטל פרעון זה, למורא ניתן ולא להשבון.

עג. ומעתה הרי פשוט מה דגוביינא בע"כ ל"מ, דזה אינו ענין השבון אלא מניעת כח הגוביינא, שתחשב שלא כדין ולא תחול, כי כיון דבפועל הנהגת הממון תובעת שלא לגבות בטל כח הגוביינא, ורק פרעון הנעשה מדעת עבור אותו חוב שמו זכיית חוב פלוני ולא ישוב.

עח. והנה מדברי הרשב"א יראה דהא דליכא שע"נ לאו מקרא דפטור יורשים ילפי' לה, ורק הרשב"א הוכיח משם לעצמו דליכא דינא אנכסי, ועדיין בעי' קרא למעוטינהו מהמצוה, וא"כ צ"ע דנמצא דאף בלא קרא כבר ידעי' דגופא דרבית א"צ להחזיר כיון שאין כאן תורת ממון, ונסתיימה תשובתו של רבא לטענת רמב"ח לפני המקרא.

עט. והנה גם בגופו של מקרא יש לנו לעיין מה בא למעט, אם השבת גופו של חפץ הלא גם הוא אינו חייב, ואם דמיו הלא יפלא מה ענין דמים ליורשים, והלא במלוה גמור אין היורשים מתחייבים אלא הנכסים חייבים מדין ערבות, וכיצד נחייב כאן את גופם, שמא תאמר דודאי בכ"מ שהאב מתחייב תורת ממון אין ליורשים שייכות עם המחייב, שהאב כבר נתחייב עבורו, ומה תביעה עליהם הלא לא הורישם את המלוה והגזילה בהלכות דמיה שהרי נתחייב עבורם, אבל ברבית דלא חייל על האב תורת ממון הרי בידם ממון הרבית, אכתי אין בזה כל טעם דמה ירושה הי"ל בזה, הגע עצמך הרי שדר בחצרו ברבית מה ממון בא לידו שיתחייבו יורשיו בזה, וכי מפני שאילו שילם עליו היה נחסר בירושתו יחשבו יורשים, ואולי מה שלא שילם עליו אכלו או הפסידו.

פ. והנה מה דסגי בדמים וא"צ להשיב את החפץ יש לפרשו בתרי גווני, האחד דנימא דקבלת הרבית היא הדמים שבזה, הבחנם שבזה, אשר בו מתקיים תורת פרעון, [וכד נימא הכי כי אז מה דלרמב"ח ישיב גוף החפץ הוא עה"ד שנתבאר באות ‎עד], והשני דאף דהרבית הוא גופו של חפץ מ"מ כיון שקנהו הרי השבת הרבית מתקיימת בדמיו, והנה יתכן ומצאנו בגזילה דאם קנאה בטלה חובת ההשבה מצד הקנין [ולא רק מצד השינוי והיאוש גורמי הקנין, וכבר באו הדברים אצל הגר"ח], ובפשוטו ענינו דכל מה שגזילה תובעת השבתו הוא רק בהיות החפץ גזול, וכח לה לגוף תביעת ההשבה גם לעכב הקנין בתביעתה שלא יגזל, אבל בקנוי אין תביעת השבת גופו דייקא, ובטעמא דמילתא י"ל שאין מעלת חפץ זה כאשר כבר אינו שלו, אין שיבתו המסוימת שיבת הגזילה וביטולה יותר מתשלומין, וכך בנ"ד דלעולם קונהו, והרי למדנו תורת שו"כ ככסף, דכל שאין גופו שלו לעולם הוא משתלם בדמיו, וגם מזיק אין לו תביעת תיקון הנזק בגופו[65], ואמנם יש לדון דכל היכא דכוותה בגזילה ל"ה קונה ומדיני גזילה ל"ה קונה כי אז משפט הרבית עדיין תובע לו גוף החפץ שלא יתקיים הקנין, אבל אין הדבר כן, כי מאחר שבפועל קנהו מדיני ממון הרי הוא כאבוד גם בדיניט רבית, וי"ל גם שהיא סברא מסוימת בתורת תיקון הרבית, דבאמת כל שישלם לו דמי החפץ בטלה טענת הרבית, ורק דכ"ז שיש כאן פעולה בדיני ממון הרי בממילא דיני הממון קובעים דלאו דידיה הוא, שהרי בפועל זכייתו היא אשר היתה נתינת הרבית, אבל כיון דהכל דידיה ובאנו לחדש חובת תיקון, אין סיבה שלא יוכל לתקנו בדמיו[66].

פב. וארווחנא בזה דגם רמב"ח לא פליג על רבא, ולא ס"ל כלל שהשבת רבית היא דיני ממון[68], וכאשר יראה מסתימת הרשב"א שלא כתב שהדבר תלוי בפלוגתת אמוראי, אלא דאיהו פטר המצוה מטעמא אחרינא, דכל שיש בחפץ קנין שינוי רשות הרי"ז כליתא לחפץ ואין חפץ לחייב יורשים, ואמנם אם ש"ר שייך למשפחת קנינים בקניני גזילה כי אז יש לדון דהכא ל"ש לדון כן, דכיון שהאב קנאו בדיני ממון אין כאן תפיסת תורת שינוי רשות לדון קנין בחפץ, ולעולם דידהו הוא מתורת קבלת הרבית, אבל כאשר נאמר דענינו שייך להשבה דמרשות שלא בא לשם אינו חייב לשוב, שפיר יש כאן ביטול שיבת החפץ, ומכיון שכן כבר בטל מש"כ באות ‎עה להוכיח מדברי הרשב"א דרבית הם דיני ממון.

פג. ובאמת ממה שהתיר הרשב"א רבית דיתמי קטני למדנו לכאורה שאין אלו דיני ממון, שהרי תלה את הכל במצות גברא, וא"כ משפט גברא הוא ולא משפט ממון, שהרי במתנו"כ אף בשל קטנים חייל בהו כל דינייהו, אין משפט ממון בא כתוצאה מדיני גברא, אלא כתוצאה מדיני חפץ אשר כלל ישראל מצווים בו, לרבות הקטנים.

פד. ומהא דאמרי' דשייכא תורת שטר העומד לגבות ברבית שמעי' שיש חוב ברבית, דקציצת האיסור חיילא[69] [ועי' אבנ"ז סוס"י קפ"ו], וכ"מ ממה שביאר רמב"ן בריש פירקין ענין בתר מעיקרא שכבר חלה הנשיכה וכן התרבית למסקנא, הרי דבפועל חלה היא לנשכו ולהרבותו.

פה. ועיקר הענין דכגבוי דמי יקבע באיסורא דרבית וימנע איסורא דפרעון, אף שלא מצאנו לו ענין בעיקר דיני הקנינים אלא בתורת מוחזק וכגבוי לענין שמטה, וענינו דהגביה כבידו, ענינו משום דאיסורא דרבית הוא הלקיחה מהלוה, ולא קיום ממונו של מלוה בשעבודו, והכגבוי ענינו שאינו תובעו מהלוה אלא לוקחו לעצמו.

פז. יל"ע בהא דלא אזהר רחמנא לבריה אם עדיין י"ל שתביעת האב לא נתקיימה, ושני ספיקות בדבר, חדא דהאב נתבע עבור קבלתו גם אם החפץ אינו בעולם, ממילא מה שירשוהו יורשים לא עדיף כלפי דידיה מליתא בעולם אשר הוא נתבע, ואין פטורו אלא מפני שמת הוא, או דילמא כיון שממון הרבית קיים אצל היורשים ואילו גם לדידהו אזהר רחמנא היתה ההשבה מהם, וי"ל דאילו היתה ההשבה מהם ל"ה נתבעת מהאב, ממילא גם היום שאינם חייבים אין זה מחייב את האב, ובזה באנו לספק השני מהו פטורם של יורשים, אם פטור גברא ופטור זכיית האי גברא והרי"ז עדיין כלפי האב כלא נתקיימה המצוה, או דילמא פטור הרבית הוא, שבאה הרבית אל ענין וצורה שאינה נתבעת, וגם האב אינו נתבע מלהשיבה בעת היותה בענין הזה שהיא אצל היורשים, ובזה נתבאר יותר מה שבקשנו בספק הראשון לפטור את האב כאילו היתה הרבית נתבעת מהיורשים, דאילו פטור גברא וזכייתו הוא כי אז י"ל דאה"נ אם היורשים היו חייבים היתה הרבית נתבעת מהם, אבל בהא גופא שהם אינם נתבעים הפכה ירושתם כאכילת הרבית ע"י האב והוא שב להתבע, אבל כד נימא דהוא פטור הרבית, דלא איכפת לה לחובת השבה מרבית שאינה אצל האב, כי אז יותר מבואר צד זה דכיון שחפץ הרבית בא ליורשים חל פטור גמור ביה גם כלפי האב.

פח. אם כ"ה פני הדברים כי אז אפשר שלזה כוון רש"י באמרו בתחלת הסוגיא שכופין את האב אם תובעו בחייו, וכבר נודעו דברי הט"ז מה שדקדק מענין תובעו, ומלבד שלא נודע טעמו, מה ראה רש"י לחדשו במקום הזה בלא ראיה ושייכות לגופה של סוגיא, ולהאמור רוח אחרת היתה עם רש"י, כי כבר היה מקום שהאב יאמר למה אשלם כעת אורישנו לבני ואפטר, רשות לו לאדם להמתין עם מצותו עד שיפטר באמת [פטור חפצא דמצוה ולא פטור גברא כשוטה], והתשובה בזה כי הוא נתבע לתת היום, תביעתה כתביעת ממון שההמתנה בה הוא ביטול כיס, והוא מש"א רש"י שכופין אותו אם תובעו בחייו, תביעת הנפסד היא אשר תכופנו מיד.

פט. אולם פשוטם של דברים אינו כן, וגוף ההורשה כמוהו כביטול ההשבה, אם כעבירת מצות ההשבה, ואם כמחייב את האב לשלם מכיסו.

לצי"ש ותיקון הלאו

צ. במה שדנו הראשונים אי לר"י חייב לצי"ש, יל"ע אם ענינו שאין סיבה לחובה זו, או שא"א לקיימה דלאו חזרה היא, ובקרא דוחי אחיך עמך נתחדשה חפצא דחזרה, חפצא המיוחדת למקרא זה[70], [ועי' בריטב"א הישנות שכתב דזה טעמו של ר"י בעיקר דינו דחזרה לא מתקן ללאו, וכשעשה תשובה לא יתכפר לו אף לר"י עד אשר ישיב].

צא. והנה ברמב"ן הוכיח תחלה דליכא חיוב לצי"ש דאל"כ יתוקן העשה בזה, ומשמע דהנדון הוא אם יש כאן חפצא דתיקון, וס"ל לרמב"ן דמסברא כל שיש בו חפצא דתיקון עקר למלקות[71].

צב. והנה הרמב"ן השיב ע"ז דכיון שאין ב"ד מחייבין אותו ולא כופין אותו ל"ה ניתק לעשה [72], ודבריו צ"ב מה תליא בכפיה, והכי הו"ל למימר כיון דליכא עשה ואין פטור אלא כד איכא עשה, ונראה דודאי גם בס"ד לא ס"ל דאפשרות תיקון בעלמא יפטרנו ממלקות, ניתק לעשה כתיב ולא תיקון בעלמא, דבתיקון לא מבעיא דלפני שתיקן לא יתעכב המלקות, אלא גם אחריו לא יפטר כיון דבשעתו עבר, ורק כאשר הוא חייב בתיקונו הרי גופא דדינא עדיין עליו, ולא גמר לאויה, [אף שהוא נראה כעשה חיצוני, וכגון בנותר], וענין לצי"ש הרי הוא תביעת הלאו הראשון, ואין לך לא גמר לאויה גדול מזה, והשיב רמב"ן דבעי' נתחייב וכפיית ב"ד, והיינו דכאשר אנו אומרים דהענין הוא לא גמר לאויה ולא עשה מחודש כי אז גם בכל עשה ענינו צורת מניעת הלאו, וא"כ הנפק"מ בינו ובין לצי"ש הוא בחיובו וכפייתו, והיינו דענין כפיה אינו דטבא ליה עבדו ליה, דא"כ גם בלצי"ש יכפוהו, אלא הוא השתעבדות למצוה שנתחייב בה, ואילו בלצי"ש לא נשתעבדה פעולת ההיתר דהיום לקיום המצוה דיום אתמול, והנה על הגברא רביץ איסורא דיום אתמול, אבל לא נתחייב בה בדרגת השתעבדות ההיתר דהיום, וע"ז באו דברי רמב"ן שאין פטור נל"ע אלא כד רמי עליה הענין בפעולתו היום והוא מצווה בה, ולא כאשר אינו מוטל עליו אלא פעולת יום האתמול, דמ"מ בחיובא דידיה גמר לאויה.

צג. מכיון שכן הרי גם טענת רמב"ן מתחלה ל"ה אלא מפני שיש ענין לצי"ש, ושוב נוכל לדון דהפוטרים מלצי"ש לא פטרוהו מחמת העדר תיקון, אלא מחמת העדר הענין בזה, אלא דהא גופא הלא צ"ב למה לא יהיה ענין בתיקון זה, מ"ש מכל היזק אשר איסורו פועל בממילא חובת תיקון לצי"ש, וכמבואר ריש הכונס דמקרא דאם לא יגיד שמענו בממילא חובה לצי"ש[73], וזה צ"ע גם אי נימא דטעמייהו מפני העדר התיקון דמתנה בעלמא יהיב ליה מ"ש מהיזק, כל עוד דס"ל דאיסורא דרבית הוא דין ממון, [ובסוף הסוגיא מבואר ברמב"ן דלמסקנתה אם אין איסורו ממון כי אז גם למ"ד יוצאה בדיינים ל"ח נל"ע, ונמצא דעד הנה פירשנו שהוא בר תיקון בענין זה].

צד. ואמנם אם טעמייהו הוא בהעדר התיקון כי אז י"ל דשאני מנזק בהא דבכל נזק יש תורת חסר לניזק, ושייך ביה השלמת חסרון, משא"כ ברבית אין כאן תורת חסר שלא נחסר בקניניו, אלא תורת נשוך ונכאב[74], ול"ש ביה השלמת חסרון[75].

צה. ואמנם יש לדון בסגנון אחר ולומר, דבנזק עדיין חסר הוא, וזה מחייבו כעת בתיקונו, דאיסורו כמתקיים עדיין, משא"כ ברבית מאי דהוה הוה כיון שאין שם אלא נשיכה בשעתה, והנה זה טעם נכון שלא יהא בזה חובת תיקון אף אי משכח"ל בהא תיקון, אלא דלכאורה בממילא יש בזה גם טעם להעדר התיקון עצמו.

צו. ודעת הראב"ד דבאבק רבית אם תפס לוה מיניה דמלוה לא מפקי' מיניה, ובר"ן לקמן סז: הסכים עמו אם הוא חייב לצי"ש [ולא כן דעת הרא"ש בסי' ה'], ולמדנו בדבריו דאין הלצי"ש תקוני גברא, אלא יש בו תביעה, הממון של יום אתמול נתבע בזה, ועכ"ז לא זכה בכח תביעה על ממון ההיתר של היום, וכמושנ"ת אות ‎צב, וכאילו ממונו של זה דבוק לשל זה, א"א לחייב לזה לוותר על ממונו עבור זה, ולעו"ז א"א להוציא מידי המעכב ממון חברו עבור תיקון ממון עצמו.

צז. ויש לנו לעיין למה יש בזה לצי"ש, מ"ש מספק ממון שההפסד אשר יפסיד זה שלא כדין בצד הספק פוטרו מלצי"ש בצד השני, וי"ל דשאני הכא שהוא הכניס עצמו לעסק זה, ואף אם אין ללוה טענה עליו ע"ז שהרי גם הוא עשה, מ"מ יש כאן טענה בגופו של דבר.

אבק רבית והערמת רבית

צח. מבואר בראשונים דשם הערמת רבית אין בו כדי לאסור הגוביינא, ולכאורה ביאורו דבהערמת רבית גוף הנעשה אין בו שייכות דרבית, כי החיוב הפועל תביעת השלשים אין בו תפיסת רבית, ורק שעיי"ז כנעשה עסק רבית מחמת שבאמת נתן כ"ה ושילם שלשים, אבל אין זה מגרע בגוף תביעת השלשים בדיני הממון של החטים, אשר בגופם אין תפיסת רבית, וכל עוד וגוף התביעה מושלם מצ"ע אף שיש בזה עסק רבית אין גופה של תביעה נמנעת מלתבוע את שלה, משא"כ אבק רבית יש בה רבית בגופה, והנה יתכן דגזילת הרבית שבהערמת רבית מסתיימת בחלות קציצה זו, ואילו גופה של קציצה אין בה דופי, אלא דלכאורה כשם שבכל פרעון רבית ל"א שגופו של קנין אין בו דופי, אלא כיון שנעשה מחמת הרבית וגזילתה יש בו דופי עד תביעת חזרה, ואף בדרבנן יש המחייבים לצי"ש, א"כ גם בנ"ד נימא דגופה של קציצה יש בה דופי ע"י שנעשתה עבור עסק הכ"ה העתידים, ויהא בה טענת לצי"ש [והעדר פרעון] לסוברים כן, וע"כ שהיות וענינו רק הערמה הרי אנו דנים זאת כשתי מערכות, האחת מערכת ממון נכונה כפי שנעשתה, והשניה העסק אשר כוונו אליו הוא השלשים תמורת כ"ה, וממילא באמת גם בשעת פרעון קיימא תביעת ההערמה, אלא שלעומתה יש כאן תביעת מערכת הקציצה הנכונה, ובזה יהיה היתר הפרעון, והיינו דכל שבמקומו נכון הוא אף שנגרם על ידו רבית במקו"א א"א למנוע מה שנכון במקומו, והנה ההיתר ממשפחת עושה בשלו, ומלמדנו שדין הרבית פועל כדיני ממון, דבאיסור שמים לא יכונו הדברים.

פסיקה

צט. הנה תביעת המקח שונה בין תביעת דמי המקח ע"י המקח ובין תביעת המקח ע"י דמיו, כי תוכן התביעה בדמי המקח הוא מפני החפץ המסוים אשר בו חפץ פלוני עליו יתחייב כפי אשר יקצוץ עליו, וכמושנ"ת אות ‎כו, ואילו דמי המקח באמת אינם ראויים לתבוע את צורת המקח כיון שאין עסקם הרצון בחפץ פלוני ואינם שונים בזה מהלואה שאין ביד הקרן עצמו לתבוע צורה מסוימת וכמושנ"ת שם, ולכן שמם קנין, ואף שנבין שגם הקנין בא מכח תביעה מסוימת, מ"מ ענין תביעתו הוא לקיים את אשר הוסכם בעת נתינת המעות, ותביעת המעות בזה אינה נגמרת בגוף תביעתם, אלא דכיון דהוציא מעות על הסכם פלוני הרי מחיובי קנין שיתקיימו הדברים, ואין זה כקציצת דמי מקח שענינה גוף תביעה שהאדם מחדש בממונו המסוים שלא ילקח אלא בדמים אלו[76], ובחילוק זה באה משנת הזהב קונה את הכסף וכו'.

ק. ובענינא דריבית בזה הרי בפשוטו דמים המחייבים בצורת קנין אינם קרן כלל כדי שיהא בהם ריבית, מחייבים הם את קיום הדברים שנדברו ולא את גופו של ממון[77], אבל נדון הרבית בכולה סוגיין הוא על היותם גם תשלום למקח.

קא. ובבואנו לדון מענינא דתשלום הרי שני נדונים לפנינו, האחד אימתי שעת התשלום, שאם זו השעה הנכונה של זה תמורת זה והנו מסתיים בעת הזאת אין כאן נטר כלל, והשני מה היא שומת התשלום כדי שנדון אם באמת הוסיף על שומתו.

קב. ותחלה יש לנו לדון בגוונא שחל המקח אלא שחלותו בצורת חיוב, שנתחייב חטים או שנתחייב להעמיד את המקח, ובפשוטו שעת התשלום על חוב היא בשעת פרעונו, אשר מכח זה באה טענת אגיד גביה דשטר התחייבות שאין מקדשים בו, ונתבאר במקו"א, ושם נתבאר שזה גם ענין שכירות מתחלה ועד סוף, אלא דמ"מ י"ל דאפשר גם לשלם תחלה דומיא דהקדמת מעות דשכירות, והנה ענין זה יתיר אף באין לו ולא יצא השער אם חל עליו חובת מטלטלין, והיתירו מתורת אין כאן נטר, ויש לנו לדון בזה את ההיתר השני, דהשומא הנכונה בזה היא כשער הזול, וכמושי"ת לפנינו.

קד. ואפשר דאף דבהלכות מקח דייני' לדמים כפורעים את החטים, מ"מ לנ"ד חשיבי החטים פורעי הדמים, שבדיני ממון לעולם זה מול זה כולו זכות ממון שיש לכ"א בממונו, וצדקת פרעונם של הדמים מתפרש גם כקיומם של החטים אצל נותן הדמים עבור הדמים, וכיון ששומת הדמים כללה את הנטר הרי הוא כפרעון דרבית[78].

קה. ומעתה נשוב לנ"ד בנדון האיך השומא הראויה בפסיקה, והנה אם נדון את הדמים כפורעי החטים יש לנו לדון דאף אם זמן פרעונם מעיקר הדין בבא החטים מ"מ תפיסתם עבור החטים כבר נעשית כעת בהתחייבות החטים, וכמושנ"ת לן במקו"א בענינא דשטרי אקנייתא, וממילא שומתם כבר נסתיימה כעת, אין הוא מתחייב על קבלתם ורק זמן היות מעות החטים ביד בעל החטים הוא בעת קבלתם, ומה שהוקירו באמצע אין בו תביעת פרעון, ורווחא דבעל מעות הוא, וממילא גם אי נימא שאנו דנים את החטים כפורעי המעות, עדיין גם בהלכות פרעון יש לנו לדון את שומת החטים כפי שעת ההתחייבות, דכל שאינו ראוי לחייב תשלומין אינו ראוי לפרוע[79], וכ"ש בנ"ד שאין כאן פרעון באמת אלא דממילא נדונים הם כפורעי המעות בעמדם זה תחת זה.

קו. ואי קשיא לך הלא גם סאה בסאה זכה בסאה ראשון תביעת סאה תחתיה והיא מתייקרת, ולמה זה יחשב ריבית יוקרא דידה [80], תריץ סאה המשתלמת כפרעון הלואה הרי צדקת שויות פרעונה יהיה במה שיהיה כדמי ההלואה, וההתייקרות נכונה רק במשפט ריבית, דהיינו שע"י שסאה ראשונה מתייקרת אף היא נכון הוא שיתבע מתחלה סאה כמוה להתייקר, והרי"ז ממש אגר נטר, או אמור בסגנון זה, דבהלואה דמים ראשונים והבאית תחתיהם חד נינהו, סאה לו עליו בנתינתו, והיות לו עליו בהלואתו סאה המתייקרת היא הוויית ריבית כהוויית סאה מרווחת, משא"כ בזביני זה בא תחת זה, ותמורת הדמים זכה בסאה המתייקרת מפני שזה שיווי הדמים בעת חלות תביעת סאה דידהו, והנה באמת תובע קיום קציצתו ביוקרא דסאה, אבל התורת סאה המתייקרת אינו שייך לקרן ההלואה אלא לקרן הנתבע אשר הוא קרן אחר, ונכון הוא בדמים אלו לזכות בסאה המתייקרת ברשותו בחובתו ותביעתו, כי אין זה כהתייקרות קרן ההלואה, אלא זכות פרעונו.

קז. והנה אם כ"ה פני הדברים כי אז כאשר חל חיוב ממש א"צ ליצא השער ושאר היתירי פסיקה, ואולי יש ללמוד כן מד' התוס' כאן גבי מלוה ויבואר לפנינו, ובפסיקה בעלמא לא חיילא התחייבות מפני שדינה כמטלטלין כשהיא מחייבת מין מסוים, והא דמי שפרע לא אהני בהא לדון את החוב כמי שחל ולא ניבעי ביה יצא השער, י"ל שאין המי שפרע מחייבו להעמיד התחייבות אלא לקיימה, ול"ש לומר שההתחייבות שלא חלה ברשותו הוקרה, אין למי שפרע שייכות אלא לגופם של מטלטלין אשר איננם כאן, וגוף חיוב המי שפרע אין בו מעלת ההתחייבות לשומו כדהשתא, אלא צריך הוא לתביעת המטלטלין עצמם אשר בממילא יתבעו להעמידם בשומא ראשונה, וכמושי"ת, אולם בראשונים לקמן סה גבי מקח הנעשה באיסור מבואר דגם היכא דחל חיוב ע"י קנין סודר אסור בלא יצא השער.

קח. והנה לכאורה יש כאן תורת רבית בהא גופא דאף דשומתם כדהשתא אין זמן תשלום דמיהם נכון כעת, ממילא מה ששילם לו עתה הרי הוא הקדמת מעות, ועשה כן עבור קבלת התחייבות זו בשומתה, שאילו לא הקדים לו מעות הרי ל"ה מסכים לתת לו חטים בהתחייבות אשר בזה זוכה בשומא דהאידנא, אולם כמדומה דאם עבור הקדמת המעות נתן לו כעת את ההתחייבות הו"ל המעות כולם דמי ההתחייבות, ואין כאן שתי נתינות, האחת מעות לזמן עבור חלות ההתחייבות, והשניה גופם של מעות עבור גופם של חטים בקבלתם, אלא נתינה אחת היא לזכות בהתחייבות, וממילא אין כאן לא אגר ולא נטר, ומדאסרו הראשונים הנ"ל ש"מ דבאמת שומת הפרעון הראויה היא כשעת קבלתם, ויש כאן הוזלה בהקדמת מעות.

קט. ויתכן מאד דמודו כו"ע דיוקר אשר נתחדש מחמת מקרה רווחא דמקבל הוא, אבל יוקר העתיד בשער של יום מחר ככל פסיקה שומתו נכונה כעת באשר נתחייב לתת חטים יקרים, ועוד צ"ת.

קיא. והיתר הפסיקה בתחלת הסוגיא מבואר ברש"י [ביש לו] ובתוס' [באין לו ויצא השער] דהוא מדינא דמי שפרע, והנה בכל מי שפרע הרי באנו לזה, שהרי א"י לחזור בו מחמת יוקר ובכלל זה הרי גם שא"י לתבוע דמים יתירים דמי שעת קבלה[81], נתחייב זה במי שפרע לתתו בשומא ראשונה, והיינו לכאורה מפני שנתחייב לדונו כנתון, ולתתו למפרע, אשר לכן נתינת שומא ראשונה היא מקיומי מי שפרע ולא מחמת הקדמת המעות, [וגם אם נתן לו רק מקצת דמים החפץ קיים בשומתו הראשונה בכולו], אלא שעדיין יש לדון דכל עוד והזמן הנכון בדיני ממון לתשלום דמי מקח זה הוא בשעת זכייתו ולא בשעת חלות מי שפרע [82] נמצא שיש כאן הקדמת מעות ויש לנו לדון דמה שהסכים לתת לו כעת מקח מי שפרע הנותן לו חפץ בשומתו עתה הוא מפני שהקדים לו מעות, ויהא גופו של מי שפרע זה רבית על הקדמת מעות שאינם ראויים כעת, ובאמת המי שפרע הרי בא מחמת דמים הניתנים, ונמצא שהיא באמת תביעת הוויית דמיו אצלו להיות לו החפץ כקנוי, והוא עסק מסוים של מי שפרע, עסק אשר יתכן לדונו כרבית, ובאמת מבואר ברש"י במתני' דלקמן עב: שאין בזה כדי היתר בדאורייתא שהרי לא משך [ובפשוטו היינו אפי' בחפץ מסוים], ולכאורה הן הן הדברים[83] דכל ענין זה שהמי שפרע תובע לדונו כנתייקר ברשותו היא תביעת הדמים תובעי המי שפרע, והיא רבית בשל תורה, ובדרבנן התירו עסק מקח זה של דמים תמורת מי שפרע, ואילו היו הדמים באמת רק דמי מי שפרע הרי גם מה"ת אין כאן נטר, אבל הדמים הם דמי החטים [שהרי בחוזר בו ומקבל מי שפרע מחזיר הדמים], והקדמתם תביא לו עסק מי שפרע, וכל עוד ואין בו רווח יוקרא אין כאן רבית כלל, אין כאן אלא מסיים לו חפץ בדמיו, אבל כאשר מקבל קנין מי שפרע לענין יוקרא ואין הדמים ראויים לו בעיקר דיני ממון, יש כאן עסק רבית במה שקיבל תמורתם חפץ מתייקר, אלא דרבנן לא גזרו בזה.

קיב. אולם באמת יראה שלא אמרה רש"י אלא שם במתני' אשר התירה בכל שער והיינו אף לאוזולי, ולא כתב שם רש"י היתר נתייקרו ברשותו אלא שכבר זכה, ואילו בסוגיית הגמ' כאן דמיירי להתיר יוקר העתיד כתב רש"י ברשותו נתייקרו ולא תלה זאת בהיותו דרבנן, כי קיום דינא דמי שפרע להיות לו כעת חפץ בשומתו ולהתייקר תמורת דמיו בדינא דמי שפרע ובעסק זה היתר גמור הוא, אין זה כנותן שכר חיצוני עבור נטר, אלא כקובע הנהגת פרעון מסוימת, ואף אם אין בה תפיסת דיני ממון [עכ"פ לר"ל], אבל כאשר מוזיל לו הרי מוזיל לו גם גוף המקח, שהדמים הקיימים כעת במי שפרע קיימים למחר כדמים גמורים עבור המקח והרי הוזיל לו כעת מחמת הקדמתם, וכלפי גופו של מקח תורת נטר עלייהו, דרק למה שהמי שפרע תובע שלא יתייקרו יש בזה עסק נכון בצורת מי שפרע, אבל עצם קביעת הוזלה ממש הו"ל שכר נטר בגופו של מקח, והיות לו תחת המעות את המי שפרע בחפץ אינו ביטול הנטר בגופו של מקח מעיקר הדין, ולזה בעי' למימר דרבנן הקילו, ועוד צ"ת.

קיג. עד הנה דברנו בחפץ מסוים, אבל סוגיין באינו מסוים, והתוס' לקמן סד: אסיקו דביש לו אם נתקלקלו הקיימים נותן אחרים ומפני דגם לכתחלה יכול להחליפם ול"מ יש לו אלא לענין היתר פיסוק, ולגבי משך כתבו לקמן סג. דאם אכלם נותן אחרים [84] ול"ד לסב"ס דהתם הלואה והכא זביני [ועי' תוס' הרא"ש], והיינו דאמנם ע"י הסאה הקיימת חייב באחרת ואעפ"כ ענינו זביני ולא הלואה, והרי זביני מתייחס למעות, הוה אומר דזכות הסב"ס שי"ל בסאה ראשונה אף היא חלק מזביני דמעות, והיינו דבסב"ס דעלמא אין זה נכון לתבוע עבור חפץ מסוים זה מינו בשיווי אחר, ואילו כאן המעות מזכים אותו שיהיה לו בו תביעת מינו בכל שיווי, וענינו דיחוד החטים האלו לא הביאם לגמרי לרשות קונה כי נותרו ברשות מוכר להוצאה, ונמצא דקיום תשלומי הלואה דידהו הנו חלק מזכות מעותיו שלא השלם עדיין כיון שמתחלתו לא קיבל אלא חטים הניתנים בהלואה, ועבור המעות הוא תובע זכות חטים והיא זביני, ובלא היש לו א"א לזכות בזכות חטים אלא זכות המעות תובעת עבורו חטים, [דאף אם חלה התחייבות חטים, המעות לא ניתנו עבור ההתחייבות אלא עבור החטים עצמם, כמושנ"ת לעיל], אבל ביש לו זכה בחטים הקיימים שיעמדו לו לעולם אצל המוכר כתובעי חטים, וזכות תביעתם זו היא מפני שהמעות תבעו חטים ולא קיבלום עדיין אלא כמחייבי הלואה, וזכאים המעות לתבוע שחיובם יהיה חטים, כיון דזביני זוכה לתבוע חטים, ורק דהיוקרא המתחשב בהמתנה אבק רבית הוא, ואילו כאן אין הוא תובע המתנה אלא קיום הווייתו בשעת מכירה אשר היתה בשויו ובלא נטר, ויתכן דכ"ז אינו נכון בדיני ממון, ואין זה אלא צורת עסק מסוים למנוע רבית [דרבנן], וכלשונם שאינו אלא להיתר פיסוק, ואילו בדיני ממון המעות מחייבים הכל כיון שלא נגמרה קבלתם, ואע"פ שהקפדנו על מי שפרע ועל משיכה לרב, היינו מפני דאם היה הענין באופן שגם לולא זכות ההלואה הקיים ביד מוכר לא קנה מידי, אין כאן גם לא צורת עסק חטים לענין רבית אלא תביעת מעות בלבד, אולם ממה דאקשו בגמ' על משך פשיטא יראה שהיא מועלת מן הדין.

קיד. ובאין לו ויצא השער יראה מדברי רש"י דליכא התם היתירא דמי שפרע ונתייקרו ברשותו, [ומה לי דמיהן מה לי הן לא יביאנו אלא לידי בידו לקנות], וא"כ פסיקה בעלמא לא בעיא להיתר מי שפרע, ובאמת לא הזכיר ברש"י ענין מה שפרע אלא במעמיד מלוה על הפירות[85] דבזה בעי' למי שפרע [86] וכמושי"ת, אבל בנותן דמים א"צ למי שפרע, [ועליה אמרו מה לי דמיהן מה לי הן דקושטא הוא דבהא גם בלא מי שפרע מותר], וגופו של היתר פסיקה בתחלתה של סוגיא הרי הוא קיים בעצם עסק מקח זה אשר תובע עבור המעות להחשב כי"ל חטים אצלו, דבכה"ג אין זו צורת רבית כי ענינו של עסק זה מתפרש כקובע לו מיד חטים תמורת מעות, ולכן בעי' לנתינת מעות כדי שיחשב מיד עסק דחטים תמורת מעות במה שנתן לו מעות לקנותם, ובל"ז הו"ל כנותן מעות בהמתנה אשר לזמן פלוני יחליפם בחטים, והא דבמעמיד מלוה על מה שיש לו הצריך רש"י תורת מי שפרע[87], היינו מפני שלא נדון עסק זה של חטים תמורת מעות מיד אלא כאשר יכול להתפרש כנותן לו מעות לקנות מיד, אבל בבא לקנות חטיו הקיימים והרי אינו נותנם לו מיד אין בזה עסק מקח אלא ע"י מי שפרע, ובהאי ס"ד באמת כל יש לו ולא יצא השער לא יותר אף בנתינת מעות אלא ע"י מי שפרע, אולם כאשר חידש רבא טענת מה לי דמיהן מה לי הן חדית לן דל"ב לעסק מקח ענין זה של נתינת מעות מיד, שהרי את היתר החטים ביש לו ראה גם בדמים אף דליכא התם מי שפרע, וע"כ דגם בלא ענין זה של נתינת דמים לקנות איכא האי היתירא, ובאה הקושיא דא"כ גם במלוה נימא מה לי הן [ביש לו דמים משלו], ואז באה התשובה דבהלואה ליכא כלל היתירא דפסיקה אלא במי שפרע, ורבה ורב יוסף חידשו דלעולם ליכא היתר דפסיקה בלא מי שפרע אלא ע"י מאי אהנית, ועיי"ז כבר נאסר מלוה בלא מי שפרע כיון דליכא מאי אהנית[88], אלא שנתחדשה קושיא מסב"ס דאין לך מאי אהנית גדול מזה, ובאה התשובה שאין זה היתר בהלואה [89].

קטו. והעירוני דבלשון רש"י נראה דגם בדרבא דאמר מה לי הן מה לי דמיהן הרי הענין תלוי במה שנתן לו זה עתה דמים, ואם כ"ה פני הדברים כי אז מאי דמקשי' ממלוה היינו דמניעת הפרעון בדמים שי"ל בבית עושה אותם כדמים הניתנים למקח זה, והיטב אמר בזה הרב נתנאל שטראוס ני"ו דענין מה לי הן מה לי דמיהן הוא שהדמים הניתנים למקח יש בהם תפיסת המקח עצמו, וכשם שאם י"ל חטים בביתו תופסם עבור המקח שעליהם נעשה כך הדמים הניתנים עבור קניית החטים תופסי חטים הם, ונמצא דבתחלה ס"ל דההיתר בנתינת דמים הוא כי בעסק זה שלחו לקנות חטים, ולענין זה אין במלוה טענת דמים שלא גבה, שהם לא יחשבו כדמים הנשלחים לעסק זה, אבל כאשר התיר רבא מטעמא דהדמים הניתנים למקח החטים נתפסים כדמי החטים, באה הטענה שנוכל לדון כן גם במלוה במה שלא גבה, ואין הבדרים מחוורים כ"כ, וצ"ת.

קטז. אבל בתוס' מבואר היתר מי שפרע באין לו ואשר ממילא נתייקרו ברשותו, והנה באין לו הרי ודאי שלא יחול אלא חוב אף אילו מעות קונות, ולמדנו מדבריהם דשומת חוב חטים כדהשתא, אולם נראה שאין לנו מדבריהם אלא בחוב העמדת המקח שבכלל תביעתו הא גופא לתתו מיום אתמול אשר בכלל זה גם צורת שומתו, אבל אם נתחייב בעלמא בק"ס לתת לו חטים כעובדא דהראשונים לקמן סה. אף דמעיקר חיובו גם שיהא לו חטים ביום אתמול[90], וכן בחוב פרעון דבר אחר שחסרון אותו דבר תובע שיהיה גם יום אתמול, עדיין אין התביעה בהם אלא שגם יום אתמול יהא משולם את תביעתו, ואם לא עשה כן אין לו תשלומין, דהמבטל כיסו של חברו פטור, וגם אילו היה לו תשלומין אין תשלומיו יוקר החטים אלא שומת נטר [91], משא"כ טענת העמדת המקח טוענת העמדת חטי יום אתמול, והא דבלא יצא השער אסור[92] [לדעת הסוברים דגם בהא איכא מי שפרע] אפשר דבכה"ג אין המי שפרע מחייבו להעמיד חטים של יום אתמול של"ה בעולם ומחייבו רק בחטי מחר [וגם בלא איסורא דרבית לא יתחייב בזה], או אפשר דכל כה"ג מחזי כרבית, וטענת מה לי דמיהן מה לי הן בא לדון תורת יצא השער גם בשער קטן, ואילו רבה ורב יוסף חלקו על היתר מי שפרע באין לו וחידשו טענת מאי אהנית.

קיח. והעמדת מלוה מבואר בגמ' דאית בה חומרא דהלואה, ואף אם תרצה לפרש כוונת הגמ' למחזי בלבד, הרי מדברי הראשונים לקמן עב: שדימוה לסב"ס יראה דתורת הלואה עליה ממש, וע"כ שעדיין אנו דנים את הקרן הראשון, ולכן בנותן מעות הרי מעותיו בטלות אצלו עבור מקח, ורשאי הוא מה"ת לתבוע ביטול מעותיו בתביעת מקח, ואילו המעמיד מלוה הרי גוף היחס לביטול המעות הנו תביעת ביטולה של מלוה, כי אין לו בה אלא מלוה, ואת תביעת המלוה מוכר הוא במקח, והיא השתלמות המלוה, והיחס להמתנה הנו רבית דמלוה, ובזה באה קושית התוס' דאם קנה לגמרי כבר בטל קרן ראשון[93], וענין קנה לגמרי היינו חוב העמדת המקח, כי אף אם באו דבריהם על יש לו, עדיין יש לנו דברי התוס' דלקמן סג. וסד: דהמעות תובעות את השלמת הסב"ס שבזה, וכמושנ"ת לעיל אות ‎קיג, אלא דמעות הקונות הרי ענינה של תביעה זו היא תביעת השלמת המקח בתשלום סאה ראשונה, ותביעת העמדת מקח היא כבר תביעה שניה, ושונה היא מתביעת תשלומין שהיא לעולם תביעה ראשונה, וכשחלה תביעת מקח בטלו כל החומרות.

קיט. ותי' שלא פטרו מהמלוה עד שיתן לו חטים, והנה מה דבכ"ז איכא מי שפרע הוא מפני גוף החזקת המלוה ומניעת פרעונו, והרי בכל מי שפרע לא קנאו עדיין אלא מחזיקו עבור הקנין, ויותר מזה כתבו התוס' לעיל מג. דבסתם נתינת מעות אסור להשתמש בהם ואעפ"כ אית בהו מי שפרע[94] אף שלא קנאם, והנה המלוה ממתנת עבור הקנין, ותובעתו בתביעת מי שפרע, ובלא יוקרא אין כאן סרך ריבית, כי אין אלו שתי נתינות, נתינת המתנה בתחלה, ונתינת החוב בסופו, אלא נתינה אחת היא כבכל מי שפרע אשר תתקיים בסופו, ומעתה יש לו את המעות בידו, ויש כאן חומרא דהלואה בקיום הקרן הראשון.

קכ. ור' אושעיא התיר ביש לו, והנה יתכן לפרש טעמו דכיון דסופה נתינה אחת והחפץ ממתין להשלים נתינתו אין כאן יחוד העמדת חפץ בהמתנה נוסף על נתינתו המוחלטת בסופו, אלא הכל ענין אחד, אבל צ"ב מ"ט אסר באין לו לדעת התוס' דגם התם איכא מי שפרע וחוב העמדת המקח שחל ע"י המעות תביעה חדשה מתורת מקח עליה וכמושנ"ת אות ‎קיז, ונתינתה מסתיימת בקיומה, ואולי משום מחזי קאסרה, או אפשר דמה שהותר ביש לו הוא מפני שאנו דנים את החפץ העומד לו במי שפרע כתפיסת פרעון מעתה על החוב, פרעון המתקיים והולך עד אשר יושלם, וליכא כאן חוב התובע נטר, משא"כ חוב העמדת המקח לית ביה מעלה זו[95], ועוד צ"ת.

קכב. והתבונן נא בגוף הנדון שברמב"ן בהני חטין הבאות ממעות להבין במאי פליגי, שהרי לכאורה ריעותא דהלואה ליכא הכא שמעולם ל"ה כאן הלואה[97], ואילו ריעותא דלא נתן לו מעות בידו ודאי איכא הכא, ולא נראה ברמב"ן דבהא גופא פליגי מה היא ריעותא דמעמיד מלוה, אלא דלכאורה האוסרים ע"כ ס"ל דתורת הלואה עלה, דאל"כ יקשה ממסקנת דברי רבא שלא החמירו במלוה שלא לומר מה לי הן מה לי דמיהן אלא מפני חומרא דהלואה, וע"כ כמושנ"ת באות ‎קכא דהמי שפרע עצמו לאו בר מקח הוא אלא ע"י מעות ראשונות, דנמצא דבדיני ממון פסיקת היין חלה על תביעת המעות אשר לא ניתנו לשם היין, ובממילא תביעתם היא תביעת הלואה, דכל שלא ישיב לו החטים הרי יתבע אותם בדין הלואה על אשר לא ניתנו בחנם, ול"ד לפסיקה ראשונה אשר היא קיום קציצתם מתחלה לשם מקח, והוא מש"כ רמב"ן בטעם האוסרים שעכשיו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין, ואילו המתירים ס"ל דגם להא אין אנו דנים דיני ממון אלא עסק מי שפרע להתייחס לחטים כקיימים לתבוע תמורתם יין, וראה ברשב"א שכתב טעמם של המתירים כיון דמדאורייתא מעות קונות, ודבריו אלו הם גם באין החטים קיימות[98], הרי דהנדון הוא אם קוצץ על מעות ראשונות או על תביעת החטים.

קכד. והיתר דסב"ס ביצא השער ע"כ ענינו דהיכא דהו"ל כעד שיבא בני הפך להיות זביני, וכלשון רש"י ועוד שנקנו למלוה, ואין הקנאה מתורת פרעון הלואה אלא מתורת זביני, ובזה בא ההיתר דחיטי דקדחי באכלבאי, וגם מאי אהנית.

קכה. אולם ברא"ש לקמן עב: הוקשה לו ע"ד הראב"ד שכתב דסב"ס לא הותר אלא בי"ל דמים ומטעמא דמה לי הן מה לי דמיהן דמ"ש ממלוה דל"א הכי, ותי' דבסב"ס איכא טעמא אחרינא להיתירא דחיטי דקדחי באכלבאי, והנה קושיתו צ"ת דודאי מלוה תורת מלוה עלה ולא התירו בהא תורת מה לי הן מה לי דמיהן כמבואר בסוגיין משא"כ סב"ס בכה"ג הפכה כולה לזביני, דאל"כ מה יתירנה באמת ביצא השער, וע"כ לכאורה דודאי סב"ס עדיין הלואה היא ועכ"ז הותרה ביש לו ובמה לי הן מה לי דמיהן, וע"ז באו דברי הרא"ש דבהלואה זו באמת איכא היתירא דחיטי דקדחי, אבל היתירא דמאי אהנית ל"ש במלוה, דכיון שטענתו לחדש לו חטין עבור תביעתו אשר עדיין תביעת השבת מלוה היא ל"ש בהא האי היתירא, וכמושנ"ת אות ‎קכג.

קכו. והנה תחלה דן שם הרא"ש בדעת הנך דס"ל דל"ב מעות בידו בסב"ס, וע"ז כתב דמלוה דלא הותר באין לו שאני דבמעות מחזי כרבית משא"כ בסב"ס שרו חכמים כעד שיבא בני, ואח"כ הביא דברי הראב"ד, וע"ז כתב דהא דבמלוה ל"א מה לי הן וכו' מפני דבסב"ס איכא טעמא אחרינא, והנה דיעה קמייתא שהתירה סב"ס אף בלית ליה דמים צריכה ביאור, שהרי מתרת בסב"ס מה שלא הותר אליבא דרבא אף בנותן מעות שלא התיר אלא תורת מה לי הן מה לי דמיהן, וצ"ל לכאורה דהאי חומרא דמלוה מעות איכא גם בנותן מעות, דכל עוד וליכא מה לי הן מה לי דמיהן דייני' למעות כהלואה בידו עד אשר יבאו החטין עד אשר יבא בנו וממילא אית בה חומרא דמלוה מעות, ואילו בסב"ס להאי שיטתא התירו בלא מה לי הן מה לי דמיהן, אבל להראב"ד שהיתר סב"ס הוא במה לי הן אשר עליה אמרו בגמ' שאין היא נכונה בהלואה, הוצרך הרא"ש לפרש שלא אמרו כן היכא דאיכא היתירא דחיטי דקדחי באכלבאי.

קכח. וראה במלחמות בסוגיית טרשא דלאו כו"ע מודו דאיכא התם היתר מטענת חטי דקדחי באכלבאי, ואף דזביני היא, ותובע תמורת חטי דידיה, וטעמם לכאורה דבלא שיתבע את התשלום בצורת חיטי ליכא טענה כזו, וזה יקל על משנ"ת אות ‎קכז.

צד אחד ברבית

קלא. ועדיין ההיא דבתי ערי חומה צ"ת, שהרי ענינו שם שאם יהא נטר יהא רבית, ואין הצד השני אלא שאם לא יהיה נטר לא תהא רבית.

קלב. והנה יש בזה קושיא לעצמה, אטו הקובע עם הלוה שעל כל יום שיעכב את המלוה ישלם רבית הו"ל צ"א ברבית[102] כיון שיכול לפרעו תחלה[103], כ"ש הכא דהנדון הוא אם אלוך יהא רבית.

קלג. ואמנם פרעון דהלואה הרי הוא מבטלה לחלוטין, בהיותה השבה, ממילא הנדון אם יהא נטר כמוהו כנדון אם תהא הלואה באותו יום, דרבית קצוצה היא, אבל בבתי ע"ח שתמורתו מכר אשר ענינו תמורה, ותמורת המכר באה על כל ימי הדמים הניתנים יחדיו, ואילו חילקם וא"ל על שלשים יום יהא זה התמורה ועל מכאן ואילך תהא תמורתם שלמה בשוים הרי"ז רבית [דמכר], ממילא צד קיום הקנין בבתי ע"ח אינו נדון כביטול ההלואה אלא כקיום תשלום הדמים בקרן בלבד, ואילו צד ביטולו של הקנין מחלק ממנו את הנטר, והנה יש כאן צורת העדר תביעה של הנטר.

קלד. אולם לא יתבאר בזה מש"כ רש"י לקמן סה: דבנתן מקצת דמים ומוכר אוכל פירות הו"ל צ"א ברבית כיון שאפשר ולא יהיה קנין, והרי שם הצד השני הוא העדר קרן לחלוטין.

קלה. וכאשר נעיין מה צד קולא באמת שייך להבין בההיא דמוכר אוכל פירות, יש לנו לדון שהקולא היא עצם היות הדבר ספק, והספק ענינו בשעת אכילת הפירות אם אוכל רבית, דאף שהתוס' בסוגיין הכריחו דאף כשנודע בעת אכילת הרבית חשיב צ"א, היינו בקציצת ספק, קציצה אחת היא האומרת יש לך שיווי סאה חטים אצלי בין אם תהיה מקח בין אם תהיה דמים, וגם בזה היתר ספק, קיבל זכות אשר י"ל בה צד ספק, [בפרט אי נימא שהקציצה היא גופא של לקיחה עי' אות ‎קכט], וכ"ה גם בסב"ס, אבל בההיא דמוכר אוכל פירות יש קציצה גמורה שאם אלוך אקח רבית, אלא שהלקיחה היא ספק וקצץ לקיחת ספק, ונראה עוד דגם ההיא דמוכר אוכל פירות הוא מענינא דקציצת ספק, דכעת הוא מצב מתלי תלי וקאי שיש לו או תביעת קרקע או תביעת דמים, ואין הוא מוותר על אכילת הפירות הראויה לו בצד הקרקע מפני דגם באפשרות השניה נכון הוא בדיני ממון דהדמים, ואין אנו צריכים לסיים הענין כספק בשעת מעשה האכילה, אלא דאכילתו מוצדקת באותה שעה בצד אחד, ותביעתו בעיקרה נכונה, כי בין תבין שתביעות אינן מתחדשות לאח"ז אלא קיימות בשעתן, ותביעת הנטר קיימת בשעתו, וצורת התביעה כעת היא תביעת צד אחד.

קלו. אולם בההיא דכשתמכרנו לא תמכרנו אלא לי אין הספק אלא בגוף עיכוב הנטר עד כמה הוא קוצץ עליו ומעכבו, וצד העיכוב הוא צד איסור גמור, אין כאן צד היתר אלא צד שלא יהא רבית, והיתירו רק כי אין כאן עיכוב מושלם, וההיתר יצטרך לחול בזה במעשה הקציצה ולא בחיובה, ובאמת רש"י שם פירש שהספק הוא בתנאי, נראה שהוצרך לפרשו בענין חדש, והנה צ"ב מ"ש מההיא דמשכנתא[104], [שמא תאמר דכל היכא דהוא חיוב מותנה חשוב צד אחד, הלא יקשה לך מסוגיין גבי מה לי הן מה לי דמיהן, וכן מה שדנו הראשונים בסב"ס].

קלז. ואמנם החילוק הנגלה לעינינו הוא דכל היכא דקרי' ליה צ"א ברבית הקרן עצמו משתנה, פורע הוא לו בדרך אחרת ואותו צד פרעון יש בו רבית, ואילו בההיא דמשכנתא אין כל שינוי בקרן אלא פעמים ויש בו תוספת רבית, ונמצא דבמשכנתא על קרן מסוים זה יש פסיקה ברורה שאם יהיה כו"כ יתן רבית, והנה הרבית בספק ואינה מחויבת לגמרי, ולעו"ז אם רבית ספק אסורה הרי יש כאן קציצה ברורה של רבית ספק, ואילו בצ"א ברבית שני פרעונות הם, יש פרעון שהרבית בו מוכרחת, וזה חומרתו, ולאידך גיסא אין כאן קציצה ודאית של ספק רבית על הקרן, כי הקרן עצמו מותנה, ואין שייכות לרבית אלא כרבית על הקרן, ממילא הצד האחר בקרן מונע תורת קציצת ודאי של ספק, וכן בההיא דסב"ס אין כאן נדון נפרד של קרן וספק רבית אלא קרנו היא חטים, תובע הוא לעולם תביעה ברורה של הוויית חטיו ופעמים יש בתביעה זו תורת תרבית, וכל כה"ג חסר בתורת ודאי דרבית בחיובו[105], ול"ד למשכנתא אשר תביעת הרבית עצמה מתקיימת בענין ספק, והנה תנאי אינו איגלאי מילתא למפרע, אלא צורת דין התלוי ועומד כיום, לכן יחשב ממש צד אחד בשעת הקציצה גם כאשר נעשה בדרך תנאי, וההיא דמוכר אוכל פירות נמי כיון דהתנאי פועל צורה מסוימת של י"ל קרקע או דמים בגופו של קרן, אף שצד הקרקע הוא מדידיה ולא כקרן הנתבע, מ"מ בממונו חשיב צד אחד של רבית, או אפשר דגם בלא צד הקרקע שכנגד הרי הא גופא שהכל מותנה ותורת תביעת תנאי עליו מחשיבו כחיוב של צד אחד, וכל עוד ושעת אכילת הרבית היא במצב של ספק חיוב הרי כולו צ"א ברבית[106], וכ"ז עוד צ"ת, ובזה באו דברי הראשונים דבעי' שיהיה בידו אם של מלוה ואם של לוה, והיינו דעדיין לא השלם ביניהם צורת הקרן, משא"כ באינו בידם הרי כבר השלמה צורתו לפי היאך שיהיה, וכבר נדמה לענין איגלאי מילתא למפרע, ואילו בהיתר משכנתא שהיא נתינת ספק של רבית לעולם חשיבא נתינת ספק, ובידו לא יתירנו יותר, דאם נתינת ספק אסורה יש כאן נתינת ספק.

קלח. אולם למאן דתלה לה במה שהוא צד אחד דזביני וכ"ה כאשר בפשוטו דעת רש"י, למדנו שלא בספק יסתיים הענין, ולשון רש"י כאן כאשר תלה לה במכר נראה שענינו שהעסק ביניהם ל"ה עסק דהלואה אלא דמכר אשר ממנו יצא רבית, ויתכן לפרשו דכיון שעיקר העסק היתה תביעת תמורת מכר מיד ומזה בא אופן שהמעות המתינו וע"ז לא ויתר ותבע רבית, אין זה מלוה על הרבית, ובסגנון אחר מחוור יותר יראה, דעסק המכר הרי היה באמת קרקע תמורת דמים כדין, אלא שפעמים והדמים משתלמים ממקו"א, ואין הוא צריך להשיב את הקרקע לזמן שהי"ל בעסק הראשון, וההיא דמוכר אוכל פירות נמי מה שאכל היה מפני שעדיין לא נשתלם המעות, והעדר ההשתלמות י"ל צד של הוויית הקרקע שלו מפני זה, נכון הוא לזמן זה שעדיין יאכל פירות שהלה אינו קונה ממנו הקרקע ואין לו אצלו דמים והוא כקרקע תחת דמים, אלא שפעמים שלבסוף הדמים משתלמים והפירות היו רק לפי הנכון לאותו זמן, ולא נאסר הרבית בזה, ויש להוסיף בזה שדיני הרבית לא יחלו מחיוב חזרה וביטול מה שהיה, ובשעתו אכלם כמכר, ובזה יתקשר גם ענין רבית ע"מ להחזיר דלרבא צריך הוא להחזיר, והנדון בא אם נחשב רבית למפרע או לא, אלא שצריכים אנו ביאור בההיא דלא תמכרם אלא לי בדמים הללו, ואמנם תוס' והראשונים הוכיחו מזה דל"ב מכר, והתוס' בערכין כתבו שיש בו צד מכר בצד הרבית, והוא כבר ענין אחר הצ"ת.

רבית ע"מ להחזיר

קלט. הנה הקוצץ רבית ע"מ להחזיר הרי הוא קוצץ הלואה, רבית דהלוני ואלוך, ולא זו היא סוגיין אשר באה לדון במה שחוזר, ולדונו כרבית על כל המעות אשר בשעתו י"ל אותם ואח"כ מחזירם, וה"ה אם קוצץ עמו שבהחזרתו ישיב לו דמי נטר, ואף דעל מה שהיו בידו כיום הזה משלם הוא למחר ומתחייב הוא מהיום לשלמם, מ"מ מה שמשלמם למחר ולא היום פועלת רבית כיום המתבטל למחר, והיינו דבכ"מ תביעת תן היום יש בה שני ענינים, האחד הפסד הזמן הזה, והשניה דכיום בפועל הוא במצב נחסר, ואי קשיא לך דהא ודאי דלא יקרא רבית מה שהחליף ממון בעין בחוב דמים, והרי החוב של מחר כבר קיים לו היום, לק"מ דהחוב הבא מחמת מחייב מסוים לעולם לא יחשב כמחליף את המחייב ופורעו, אלא הוא גוף תביעת ההחלפה המתקיימת בפרעון, ואם לא יפרע לבסוף הרי תביעת המחייב תעמוד עליו, ונמצא דכיום ענינו כמי שיש לו אצלו ממון באמת, ממון אשר למחר יתבטל גם הוויית היום.

קמ. ובגוף הנדון אם הוא אסור ברבית, הנה בגוזל ע"מ לשלם בעי' קרא, ולכאורה רבית דמדעתיה לא ילפא מגזילה ואף שכבר גלי קרא דאסורה לכאורה נילף מינה חומרות פרטי הדינים, אלא די"ל דהתם בעי' קרא מפני צורת גזילה דלולא קרא לא דייני' לה כעשיית גזילה, ועדיין צ"ת מהו הנדון בדינא דרבית, והנה ז"ו דבהלכות ממון יחשב כמי שי"ל את ממונו של חברו במה שכעת לא שילם לו עדיין, וזכאי בעל ממון לתובעו מיד ולא להסכים למה שלמחר הלה ישלם לו דמי נטר, ולאידך גיסא ממון זה אינו ראוי לתורת פרעון כלל, פרעונו מתקיים בהחזרת מחר, ויש לדון מה דין ממון דרבית אם הוא קבלת ממון וכפרעון, או כל תורת הוויית ממון אסורה בו.

קמא. אלא דא"כ הלא יקשה לדעת המתירים הלויני ואלוך אמאי לא יאסר מטעמא דרבית ע"מ להחזיר, וע"כ דממון המשתלם אינו אסור ברבית, והכא שאני דכ"ז שלא יפרענו לא תחזור הרבית ואינו חייב עבורה, והיינו דבאמת גובה הוא הפירות עבור שממונו בידו, אלא שבשוב אליו הקרן והתורה אמרה בפרשת רבית ששיבת הקרן פורעת את המעות אשר תבע את בטילתם או אז מחזיר הוא לו הפירות בקיום האי דינא, ונמצא דבשעת הנטר יש כאן תורת תשלום ממש על הנטר, אשר לבסוף יתחלף עם הקרן, והנה לא נאסר רבית בלא קרן, אבל בהיות וגם בעת הנטר חייב הוא את קרנו, יש כאן רבית וקרן [107], אלא שבפרעון הקרן יתבטל הרבית, והיא היא החפצא דרבית ע"מ להחזיר, רבית אשר הקרן מחזירה, ויש לדון אם כה"ג שהרבית חוזרת בעת הקרן משתלם בפועל אי חשיב שאין כאן יחדיו קרן ורבית או לא, ואפשר דפשיטא לן דחשיב רבית וקרן אלא שהספק הוא בדינא דרבית ע"מ להחזיר, דסוכ"ס יש כאן רבית ע"מ להחזיר, שכך היתה קציצתם שישלם את הקרן והרבית תשוב[108].

קמב. ואי קשיא לך אכתי תאסר רבית ע"מ להחזיר מפני הנאת הנטר שברבית זו כשיטת האוסרים בהלוני ואלוך, לק"מ דכיון שכך היה חיובו דכל עוד ואין הוא משתלם זכאי הוא בדמי הנטר של החוב אין כאן תביעת נטר כלל, אלא כולה רבית החוזרת, ואל תאמר אין היא חוזרת במלואה, דודאי תשלום קרן חשיב חזרה גמורה בדיני התורה, ורק כאשר כן נקצץ שילוהו הרי"ז קוצץ קציצה נפרדת ומסוימת על הנטר שבהלואה שניה, אבל כאשר לא זה היה ענינם אלא כח הויית הרבית בשלמותו ובהשתלם הקרן דינו להשיב הרבית ומשיבה ודאי דהשבת קרן הרבית הויא השבה מעלייתא, ואין כאן תורת נטר.

קמג. יש להתבונן בטעמייהו דהנך דפליגי על התוס' וס"ל דגם בניכוי הקרן הו"ל רבית ע"מ להחזיר, וראה כי גם התוס' לא הוקשה להם שמיד באכול הפירות נחשבים הם לקרן על אותו צד שדמים הוא חייב לו, ולא הוקשה להם אלא ממה שבהגיע זמן המה מנכים מהקרן, וע"כ דבשעתו ל"ש תורת ניכוי, שהרי אינו משיב לו עתה את הקרן אלא שומרו להעמדת קנינו, ואוכל פירות מהלכות התנאה אשר בתורת המעכשיו נקבעה ההנהגה להיות אוכל פירות היום ומשלמם למחר, ורק בהתברר התנאי ובטל המעשיו הפכו הפירות להיות מנכי הקרן, וס"ל לתוס' דכל כה"ג אין כאן צד רבית, והחולקים חולקים בזה.

אי תקפה ברשותך

קמד. הוקשה להם לתוס' דבכל עיסקא יעשה תנאי אי פסדה מלוה ואי רווחא פקדון, וצ"ע דנמצא דקרן ההלואה ניתן רק ע"ת פסידא, וא"כ שויו פחות מקרן גמור, וכאשר ישלם עליו קרן גמור היא גופא הרבית, וצ"ת.

קמה. והשיבו דע"כ כיון שההפסד עליו כולה מלוה, והדברים צ"ת, דהא לכאורה דבריהם שייכים לתורת מלוה ורבית לדון כולו כהלואה, אבל בהלכות קנינים עלנו לדונו כתנאי דעלמא, ונמצא דהרווח שלו באמת בהלכות קנינים אינו נוטלו מהמקבל, והיכן בכאן נטילת רבית, וכי רווחא דידיה יאסר ברבית הלואה.

קמו. ואולי נאמר שדבריהם גם בהלכות קנינים, ולא בדיני קנין, אלא בדיני אחריות צ"ב דקני ליה ע"י האחריות, וכל שההפסד עליו הרי לו תורת צ"ב, והוקשה להם הלא ע"צ היוקרא לא נתחייב בהפסד, וע"ז באו דבריהם שאין אנו דנים בזה כהלכות תנאי, אלא אמרי' דע"י מצב ההתנאה ההפסד שלו, ומה שקראוהו כולו מלוה הכוונה בזה כי לא האחריות מקנה, אלא תורת מקבל האחריות הוא אשר יקנה, דהיינו מה שקבע את קבלתו כקבלה המוטלת עליו היא מכרחת קנין צ"ב, לא יחול חיובו אלא ע"י תוכן זה שהממון ברשותו וממנו ישוב לנותן, ובזה באו דבריהם שהמקבל בתנאי הקובע עדיין שלעולם ההפסד עליו יש כאן תורת מקבל גמור דצ"ב, תורת העמדת הממון ברשותו עד כדי דרווחא דידיה, והדברים עדיין צ"ת, אם ניתנים להאמר.

קמז. גם לא יצלחו הדברים בנדון שבסוגיין, דכיון שלא נוכל לבטל הקנין אלא מתורת אחריות צ"ב הרי בסוגיין אין אחריות היין עליו, כי אם תקפה אין כאן יין ואת מעותיו הוא תובע, אחריות המעות עליו, ואילו את קנינו תובע ביין, והרי לו ביין רווחא דידיה אשר לא יחול עליה תורת רבית.

קמח. ועוד דהא ע"כ מקושית רב שרביא אתה למד דגם באחריות תקפה בלבד יש לאסור, ואילו באנו מדינא דצ"ב הרי לא יהיה הדבר בלא אחריות זולא, כמבואר ריש אלמנה לכ"ג.

קמט. וע"כ דלא איכפת לן מה שבהלכות קנינים יש כאן תורת תנאי, וכל דשם הלואה עליו לא איכפת לן מה דרווחא דידיה בהלכות קנינים[109], וענינו כי דייני' ליה כמשתלם רק ביום פלוני שבו נגמרה ההתנאה, ועל כל הצדדים משתלם הוא רק באותו יום, ועפ"י סברת התוס' שאין אנו דנים אותו כספק המתברר אלא עסק אחד הוא שהקרן מוטל עליו להשתלם ליום פלוני, וגם מה שקנה היום בהלכות קנינים תשלומיו הם ביום מחר, וממילא גם שומת תשלומיו היא ביום מחר, נחשב הוא כמעמיד לו יין היוקר, אלא דכ"ז מבואר בסוגיין אבל בעיסקא הרי משלם לו מדידיה, שמעולם לא זכה בצד הפקדון, וע"כ נצטרך להבין שם עם משפטי צ"ב, וענינו יהיה בהאי כללא שהוא נחשב משלם בכל הצדדים, הוא מעמיד את העיסקא בכל גווני, ואילו בסוגיין משלם מביתו בכל גווני וכמושנ"ת, ולא דימום התוס' אלא לענין שאין אנו דנים אותם כהלואה בתנאי.

קנ. והנה אחר כ"ז עדיין לא נאסר אלא מחמת קרוב לשכר, והקרוב לשכר הוא ענין לעצמו אשר התוס' בקשוהו גם בפסיקה בעלמא כאשר הפסיקה עצמה מביאה לידי כך בסדרי הפסיקה, ונמצא דאף דקשיא להו לתוס' במשך דהו"ל כדין מ"מ בפסיקה לא יועיל המי שפרע להתיר הקרוב לשכר, [ולא יראה דמה שבקשו התוס' לאסור קרוב לשכר בפסיקה הוא משום דהו"ל הוזלה בעלמא ביחס לשומת פירות היום אשר אינה כוללת אחריות], וענינו כי גם אחר המי שפרע ונתייקרו ברשותו אין הכוונה שכבר נגמר העסק ושלו מוקיר בעלמא, אלא שהוא עסק נכון שלא יחשב אגר נטר, ולולא הברשותו נתייקרו היה נדון כנפרע בחטי מחר על המנה, והברשותו נתייקרו קובע שי"ל עליו עסק חטים [עם מאי אהנית], והעסק נתבע מהמשלם, וכל קרוב לשכר עושהו לעסק זה רבית.

לא ישכור בפחות

קנא. הרמב"ם כתב שהוא איסור תורה, וכ"מ בתוס' לקמן ע: דלרש"י הוא מה"ת, אבל התוס' בבכורות טז: כתבו שהוא מדבריהם, והיינו שעל השכירות שילם במעות ואין כאן תורת נתינת ממון באמת עבור ההלואה, אלא טוה"נ במה שהוזיל לו[110], והרשב"א בתשובה ח"ה סי' קס"ה כתב שאם אמר מה שהשכרתי בדינר הרי הוא לך בחצי הו"ל קצוצה משא"כ אם לא הזכיר אלא את הפחות, וכן פירשו בלשון הרמב"ם, ובטעמו של דבר נראה דכאשר הזכיר את הדינר הרי יש בזה קציצת דינר לבלא ההלואה, ונמצא נותן לו חצי דינר עבור ההלואה, אבל כשלא הזכיר וקבע את קציצתו לחצי דינר בלבד אין כאן תורת נתינת ממון, מאי אמרת אם תתבטל ההלואה תתבטל קציצתו ונמצא מתחייב בממילא דמי נהנה בדינר, הא לאו מידי, שזה ביטול מתורת מק"ט שע"ד כן לא השכיר לו בקציצה זו, והא לא איכפת לן, דבפועל כיום שאין מק"ט אין כאן קציצה אחרת, ורק בנותן בחנם הרי גוף נתינתו עבור הרבית קובעתו כראוי לחייב תשלומים ומשתלם ברבית, אבל כאן משתלם הוא באמת בחצי הדינר, זולת כשהזכיר לו דינר דייני' ליה כקצץ בשכירותו דינר, והנה הרשב"א הזכיר שם מה דאין אונאה לקרקעות, אולי בל"ז לעולם הו"ל כמפרש גם קציצה שניה, אבל יתכן דכוונתו דבאין אונאה לקרקעות למדנו שאין בהם קציצת דמי מקח בממילא, והיינו דבאמת גם בלא פירש יש לדון שנתינת המקח קוצצת מאליה דמים בשומתה והפחת היא נתינתם ברבית, אבל קרקעות דינא דאין אונאה הוא שאין בהם שומת דמי מקח מאליהם זולת מתורת אומדנא שמתכוון לשער שבשוק, ואף דלדמי מזיק יש להם שומא, היינו מפני שהמזיק נתחייב לתקן הנזק ותיקונו הראוי הוא קנייתו בשער שבשוק, אבל שומת דמים באמת לית ליה, ועכ"פ י"ל דבאונאה למדנו ששינוי השער במטלטלין נחשב כנתינה נוספת, ואילו בקרקע הפך להיות שומת דמיו באמת[111].

קנב. והנה בדברי רש"י כאן מבואר דהיתר ספק עושה פירות דמשכנתא בנכייתא שייך לגוף הלא ישכור בפחות דעיי"ז לאו פחות הוא, [וזה מלבד ההיתר תורה שיש גם בלא נכייתא המבואר ברש"י לעיל סב:, וראה בקושית הגרעק"א כאן בגה"ש ותראה שגם הוא פי' כן דברי רש"י], ויש לתמוה הרי לכ"ז יש שומת דמים, ולמה לא יחשב פחות ככל שינוי שומא, ונראה דבכל שינוי שומא הרי לקיחתו ראויה לחייב מאליה את שומתה, ושינוי השומא עבור ההלואה יש בה רבית, אבל ספק עושה פירות שומת הספק אינה שומא העומדת מאליה, והיינו שהרי בפשוטו דייני' לה הכא כמתקבל את הרבית בצורת קבלת שכירות הצריכה מתחלה ועד סוף דאל"כ הרי יש כאן קנין ודאי, אטו במכר גוף קרקע בפחות גם יחשב ספק עושה פירות, וע"כ מפני שקבלת הרווח הוא בפירות, ולעומת זה קציצת קבלה זו היא בקבלת השכירות כעת, וככל שכירות דאף שהיא מתחלה ועד סוף הרי קבלתה צריכה לגוף זכיית השכירות, וכדחזי' מהא דיורשי השוכר משתמשים בה בלא דמים בלא הניח אביהם אחריות נכסים, והיינו שלא הם נתחייבו בחלות קנין השכירות, וכבר נתבאר במקו"א שענינו כשטר התחייבות דאגיד גביה ולכן סיום חובת דמיו בבא זמן השכירות, ממילא כל ספק מתחלה אין בו תורת שומא מאליו, דשומת ספק בעלמא היא, שאם לא יהיה פירות לא תסתיים הקבלה בשיעור הראוי[112], ושומת ספק שלא נקצצה לאו מידי היא, כי באמת קבלת ספק אינה ראויה לחייב מצ"ע[113], והרבית היא רק עה"צ שיהיה פירות, והנה בפירות אלו עשה עכשיו עסק ספק תחת עסק נכון שישלם כל שנה לפי שויה, ובזה נתחדש דאף ששומת הספק אינה ראויה בחשבון שבשוק, מ"מ כיון שרשאי הוא לעשות עסק ספק, שאם יעשהו בשומא נכונה אין כאן כל רבית, גם היום שנתנו בזול עדיין העסק הוא עסק ספק, ועסק ספק אין בו דמים מצ"ע כדי שנאמר שהם באים בהלואה.

קנג. והנה כבר נודע להקשות ע"ע דברי רש"י שהרי י"ל בודאי שכירות השוה לו מעות אשר יוכל להשכירה לאחרים בכו"כ, וממילא בלא נכייתא יהא איסור תורה, ואף בנכייתא הו"ל שוכר בפחות ממש, ותשובת שאלה זו היא, דהנה אם ואם ישכירם לאחר הרי באמת אין לו על השוכר אלא דמי ספק, והו"ל הדמים כגופם של פירות, וכל הקושי הוא אם ימכור את שכירותו לאחר דבזה י"ל דמים גמורים על אותו אחר, וכאשר דימינו שכירות לשטר התחייבות, כך יש לנו לדמות מכירתה כמקדש בשט"ח דאחרים דהויא נתינה גמורה, ומהא לק"מ, דזה כבר תוצאה בעלמא, שקבלתו מהלוה היתה קבלת שכירות ולא קבלת קנין השכירות, ובממילא אית ליה רווחא שיכול הוא לעשות עסק בקנין קבלת השכירות, והיא רווחא דידיה.

זה נהנה וזה לא חסר

קנד. לפי' הפ"ח כוונת הרא"ש דעכ"פ נשך אין כאן, ומדלא משכחי' לעיל תרבית בלא נשך, ע"כ דגם תרבית ליכא הכא, והעדר הנשך לכאורה הוא בגוף הלא חסרתיך, ובלא יחס למה דבדיני ממון פטור עלה, אלא דכשם שבדיני ממון דייני' לה כאיתהנית ולא חסרתיך, כך ברבית אף אם יש תרבית אין נשך[114], ולכאורה לפ"ז גם למ"ד זנוזל"ח חייב אין כאן נשך, שהרי לא חייבו ממון בפועל כדי שנדון את פטורו ממנה כחסר חובת התשלומין, וכיון דלדידיה לא תהא מסקנת הרא"ש דגם תרבית ליכא הכא כי אז משכח"ל תרבית בלא נשך, ואולי נאמר דאה"נ, וסוגיא דלעיל דליכא תרבית בלא נשך קיימא אליבא דהלכתא דזנוזל"ח פטור, או אפשר דטעמא דהאי מ"ד הוא דההא איתהנית פועל תורת ממוני גבך עד כדי תביעת הממון עצמו ועד כדי דחשיב חסריה בהא גופא, ויחשב נשך.

קנה. ודע כי גם כאשר הוכיח מיניה הרא"ש דגם תרבית ליכא נראה בלשונו דלא העדר הכח דמים בדיני ממון מעכבו מתורת תרבית, אלא דגוף האינו חסר כשם שפוטר בדיני ממון כך לא יחשב י"ל ממון אצלו בדיני רבית.

קנו. ויש גם להתבונן במה דלכאורה אין הוא ראוי לפרעון חוב כיון שאינו מתחייב לשלם עבורו, ולא עדיף מההיא דמרובה ע: בקלב"מ, וממילא הרי יש לנו לדון דכל שאינו פרעון ל"ה רבית, ומדלא קאמר לה הרא"ש ש"מ לכאורה שאין רבית צריכה לתורת פרעון קציצת הרבית, והיא חפצא לעצמה של נתינת רבית שנקצצה.

קנז. ויל"ע בעיקר הנדון בזה דלו יהי שיהא כאן נשך ותרבית אכתי במה יחשב שי"ל את זה עבור הרבית, הלא כיון דלא ניתן להתבע נמצא שבדירתו באה לו ולא בעסק הרבית, אטו מה שבלא הסכמת הלה להושיבו עבור הרבית ל"ה יושב סגי להחשב שי"ל את זה עבור הרבית, וי"ל דאה"נ שממון ההנאה לא ניתן להתבע אבל את גופה של דירה היה יכול למנוע בב"ד והיא נתנה להתבע במניעתה, ממילא נחשב כקיבל את הדיורין ממנו, ובקבלה זו באה לו ההנאה אשר לא ניתנה להתבע, אותה דימה הרא"ש לטוה"נ, ואי קשיא לך הלא אם מיחה חייב לשלם נמצא שיחס קבלת הדיורין באי מחאתו פוטרו מתשלום, לק"מ, דמה שמחאה מחייבתו לשלם הוא חידוש ענין שבפועל לא בא לידי כך כיון שלא מיאן, ואין הכוונה בזה כי צריך מעשה מיאון בפועל, דודאי העדר מחאה פועל כהסכמה, ואין נפק"מ בין מ"ד זנוזל"ח פטור או חייב באיכות ההסכמה והמיאון, אלא דלמ"ד זנוזל"ח חייב דיה למחאה שתחול בהעדר התשלום, דאף אם מצד גוף ישיבתו שם ל"ה מוחה ורק שתובע תשלום ומוחה בהעדר התשלום דיו לחייבו, דלדידיה אף בלא העדר ההסכמה בישיבתו דייני' ליה להאי מעשה כממונו בידו, ובעי' את פטור ההסכמה ביחס לגוף ההנאה היוצאת, ממילא היא ניתנה ברבית, אבל לדידן בהנאה עצמה איננו נדרשים להסכמה ומחאה אלא בגוף ישיבתו, שאם בה חלה המחאה שלא ישב בלא דמים נתחייב דמים, וכל עוד לא חלה בה המחאה אין כאן מחייב שיחיל ממונו בידו לתבוע את המחאה בגופה, ממילא נתינתו היא נתינת הדירה, ופטורו בהנאה היא שאין כאן מחייב, אותה דימה הרא"ש לטוה"נ אינה ממון.

קנח. אבל צ"ע אמאי גוף אי מיאונו למעשה הדירה לא יחשב נתינה בגופה של מעשה הדירה, ולכאורה יש בה שומת דמים ע"י שבאמת מביאה לו כל הדירה, ובדר שלא מדעתו אין כאן קציצה ע"ז ותביעת נהנה ל"ש בהא, אבל מדעתו יהא רבית קצוצה, ומשמע לכאורה דבאמת המיאון מחדש מצב של הוויית ממון, ובל"ז אין כאן נתינה כלל, וצ"ת שם.

קנט. דעת הרמב"ם דזנוזל"ח הו"ל אבק רבית, ואילו בהלוני נחלקו בדעתו, ואף הב"י שכתב בשיטתו דהיא רבית קצוצה לא כתב כן אלא מטעמא דתלמידי הרשב"א דהו"ל כמי שהשכירו, והקשה אאמו"ר שליט"א ל"ל לכ"ז הלא כשם דהו"ל אבק בלא התנה כך בקצץ הו"ל ר"ק, וי"ל דמודו כו"ע דהעדר הממון מונע תורת קציצה בזה.

סלוקי בלא זוזי

קס. הנדון בסלוקי בלא זוזי[115] פשוטו נראה כנדון בהלכות אפוקי, דאבק רבית דינו להחזיק ולא להוציא, ובזה בא הנדון אם הוא סלוקי או לא, וכולו מדין חזרה, והיינו שבכלל דינא דאבק רבית כל דיני הרבית, אלא שלא תקנוהו להוציא, ואילו משכח"ל בלאו דלא תקח צורת החזקת המלוה אף הוא בכלל אינו יוצא בדיינים, ולפ"ז הרי זה יהיה טעם לראב"ד שיאמר דבתפס חזרת אבק רבית אין מוציאין הימנו, אבל הראשונים תלו דבריו במה דאיכא עליה לצי"ש, מלבד זה הלא צ"ב מה בין חוב זה לחוב אחר.

קסא. ולכאורה יש לדון דבלקיחת הקרן נגמר איסורא דרבית, וזו היא מעלת חוב זה, וכ"מ באבנ"ז סי' קפ"ו, וא"כ הנדון שם על איסורא דלא תקח, ומש"א כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה היא, יש לי לבארו דענין אינו יוצא בדיינים היינו שאינו מפסיד את ממונו עבור הרבית, דכיון שכבר זכה בו הרי הוא ממונו מן הדין, ואין לו להפסיד ממונו עבור זה, משא"כ מניעת הלקיחה אף במקום שחלה קציצה באבק רבית הרי גופא של תביעת הקציצה היא האיסור, ואין כאן ממון אחר, ובזה בא הנדון אם יפסיד קרנו עבור הרבית שיש ע"י הקרן, או דלמא שאני הכא דלקיחת הקרן מהוה חלק מעשיית האיסור, ומסקנא דכל סלוקי בלא זוזי הראויים בעצמותם בהיתר חשיב אפוקי ממון אחר.

קסב. אולם מלבד שאין הדברים נוחים כלל בלשון הגמ', וגם הנדון שדן בו רבנו אפרים שמא רק במשכנתא חשיב אפוקי אינו עולה יפה עם זה, מלבד זה הדברים נסתרים מן הרמב"ן כאן בזנוזל"ח שכתב שאין כאן מה לדון על סלוקי בלא זוזי שאין כאן ממון אצלו, ומה בכך אכתי מה שאנו באים למונעו הוא את לקיחת הקרן כמשלים איסורא דרבית, וענין זה שייך גם הכא למנוע גמר עשיית המחזי כרבית.

קסג. והרב ר' אליעזר הלוי שליט"א בקש לדון במעלת החוב ולומר דכל אכילת פירות בחובו יש בה תורת פרעון על הקרן [116], והנני מוסיף על דבריו דכ"ז שייך רק עד כמה שאין כאן זכות רבית, אבל אם יש זכות רבית הרי"ז זכותו לשומם לבדם, ממילא יש מקום לדון דבקיום דיני רבית יתחייב זה לדון את האבק כפורע את הקרן, והיינו שיש משפטי ממון דרבית והנהגת ממון בצורת פרשת רבית, ושם אין לרבית זכות עד כדי שהיא פורעת הקרן, ממילא הנהגת איסורא דרבית כעת היא מניעת לקיחת הקרן, אין הנדון כאן בגוף איסורא דלא תקח, אלא בקיום משפטי ממון הרבית, והוא כבר שייך למשפחת חזרה, שגם היא קיום משפטי ממון הרבית, ועליה אמרו שאין מוציאין, דהיינו שאין תופסין ממונו של מלוה עבור משפטי הרבית במקומה, [ומ"מ עדיפא היא מחזרה אשר אינה אלא תשלום ממון אחר, ואפשר לא נתמעטה במיעוטא דחזרה דר"י, ויבואר לפנינו[117]], ובזה בא הנדון בסלוקי בלא זוזי, ובזה באו דברי רמב"ן דבמחזי כרבית ליכא משפטי ממון דרבית, ואמנם בלא"ה י"ל דאף אם יהיה בזה משפטי ממון דרבית אכתי בנ"ד ל"ש כל עיקר תורת פרעון הקרן ברבית אשר בדיני ממון אין כאן פרעון דקרן, וי"ל דכ"ז בכלל דברי רמב"ן.

קסד. ויש לי לתקן את דבריו ולומר דלא שמדיני ממון פירות פורעים קרן, אלא רק במה שנאמר דינא דרבית שגזילה היא מה שדמי ההלואה מביאים לו רבית [118], כי החפצא דגזילה הוא לעולם במה שדמי ההלואה נוטלים את הרבית, [שאין ענינה של גזילה לומר דכיון ששלא כדין הוא שהנטר יחייב נמצא גזלן הוא במעות שנטל שלא כדין, אין הדבר כן, ואילו כ"ה כי אז מה שאסור פרעון מדעתו הוא איסור מחודש בגופם של מעות בדין גזילה שבהם, ואינו מחוור, אבל הגזילה היא במה שתופס לו מעות בחובו, אם בקציצה החלה בדיני חוב, ואם בעסק דעת, בין כך ובין כך תפיסת המעות המיוחסת לתפיסת החוב נטר היא הגזילה בגוף תפיסת הנטר החל במעות], והנה התורת גזילה שבזה היא מה שהחוב שיש לו בידו גוזל ממנו דמי נטר[119] וחוב זה גוזל עבור עצמו דמים שלא כדין, ובזה גופא במשפטי ממון זכאי הוא להחשיב נטילה זו כנטילת קרן, ולתבוע שמה שחוב זה גוזל דמים יחשב לקרן, וזו מעין תביעת השבת הגזילה אבל לא מתורת תשלום חיצוני אלא מתורת זכות להפטר מהעמדת החוב כאשר הוא נטל ממנו את ממונו, וכל תביעת החוב של תן לי ממוני בטלה כאשר כנגדה תביעתו שחוב זה גזל הימני ממון, ובזה מדויקים יותר דברי רמב"ן שכל התשובה היא שאין כאן כלל ממון לדון עליו ולומר שנגזל הימנו.

קסה. והנה ברמב"ן לקמן סז. הביא ירושלמי דלר"י מחשבי' ליה בהאי שטרא, ובדר"י ודאי ליכא דינא דחזרה וגם אינו תלוי כלל בלהוציא ולהחזיק, וע"כ דמעיקר דינא דרבית מחשבי' ליה בהאי שטרא, א"צ לזה לתורת חזרה, ומודה ר"י שיש הנהגת משפטי ממון דגזל ברבית, אלא שדין חזרה ותשלום לית ליה, ואילו באבק רבית הכלל הוא דלא מפקי', ואין הכוונה דתלוי בתפיסה בעלמא, אלא כמוש"כ שאין מבטלין תורת ממון אחר, אבל בדר"י ליכא אלא העדר חזרה בלבד, וזה אינו מדיני חזרה [120], וראה במחנ"א סי' ג' ובשו"ת רעק"א סי' פ' שדנו ביורשים אי מנכי' להו, והנדון אצלם שמא חל ניכוי אצל האב שכבר נתחייב להחזיר, אבל הא מיהת ס"ל דפטור של תורה דמי בזה לשל דבריהם [ועיי"ש מסקנת הגרעק"א], ולהאמור יורשים לכאורה דמו לדר"י דמנכי' בהאי שטרא, ועי' מל"מ פ"ד הלי"ד ד"ה ולענין הלכה, ועי' שו"ת רעק"א סי' נ"ג, אולם העירני הרב אליהו זוין ני"ו לדברי הריטב"א בסוגיין שדן בעובדא דהירושלמי שהביאו כראיה לרבנו אפרים והרמב"ן דחאו בשני פנים האחד מהם דהתשלום הוא מעיקר דין נהנה, וכתב הריטב"א דהנפק"מ בין אם חיובו מטעם נהנה או מטעם חזרת רבית תהא אצל היורשים, והנה פטר את היורשים מניכוי, [ואף מניכוי שנתחייב בו אביהם מהלכות ניכוי, דהא אבק הוא וניכויו או כרבנו אפרים, או דהירושלמי ס"ל דמנכי' כמוש"כ רמב"ן].

רבית בהרווחת זמן

קסו. כאשר דרש הרמב"ם קרא דכספך לא תתן להגביל רבית לשעת הלואה למדנו ששכירות החוב מותרת [121], וקציצת רבית שייכת לגוף נתינת המעות, שתובע את המעות הניתנות בשני תביעות, האחת בזמן[122] והשניה בכולה, ומינה דקביעת הזמן שבשעת הלואה שייכת לגופה של הלואה, מתחייב הוא מתחלתו לזמן פלוני, ועל ההפרש שיש בין דמי ההלואה לדמי הפרעון מבקש רבית[123], ויש לנו להבין[124] שהחוב אשר יש לו לתבעו שכבר הגיע זמנו רשאי הוא לתבוע שכירותו כשאר מטלטלין, ורק זמן של שעת הלואה אשר אינו מתייחס לעיכוב החוב אלא לתמורת הכסף והרי יש להם תמורה משתלמת בזמנו, כל תוספת בזה הויא לקיחה יתירא של תמורה, והיא הנשך, [ואפשר גם דנימא כעין דברי הגרב"ד, דשכירות חוב כמוה כהלואת אין גופו ממון, משא"כ רווח הנקצץ על עיקר ההלואה].

קסח. גם יל"ע בבתי ערי חומה ומכירת מעכשיו אשר לכאורה אין כאן זמן בעיקרה של הלואה, אלא שמחמת שלא נתבטל עדיין המכר והתנאי אינו חייב לפורעו, וכל כה"ג לכאורה אח"כ תובעו למפרע חובו מזמן ראשון, ותחשב אכילת הפירות שכירות הזמן אשר לא ניתן לו בעיקר ההלואה, [ולסגנון הקרוב לדברי הגרב"ד אפשר הכא חשיב שכר גופם של מעות].

אוזולי קא מוזיל, וסברת וקבלת

קסט. כבר נתבאר באות ‎פ מה שי"ל בהא דא"צ להשיב את החפץ אף אם הרבית מתקיימת בגוף קבלת החפץ, ואמנם תחלה יש לנו לברר להיכן באמת שייכת תביעת חזרת הרבית, והנה הגזילה שברבית הלא היא נטילת הפרעון, ולא קציצת החוב בשעת קציצה, ובפשוטו הגזילה מתקיימת בנטילת החפץ הניתן לפרעון, ולא בהעדר התשלום עליו ומדינא דעושק, וא"כ החזרה נתבעת בחפץ, אלא שיכול הוא לפרעו בדמיו כמושנ"ת שם אות ‎פ, וגם כשנאבד חייב בדמיו על קבלתו באותה שעה, אלא שאפשר ובמה שמשלם דמי המקח של החפץ ומחליפם במקום הרבית יש בזה ביטול הרבית ותיקונה, אבל עדיין אין זה גוף חיובו, אלא עצה היאך לבטל תביעת חזרת רבית, אולם ההיא די' בתריסר מוכיח שאין חיובו מסתיים בהשבת החפץ בדמיו, אלא חיובו להשיב את התורת דמים שקיבל עבור החפץ, [ולו יהי דכ"ז רק בגוונא דסוגיין שנתחייב דמים ונתן חפץ ולא שקצץ חפץ וכד' המל"מ והמחנ"א, אבל עכ"פ בעובדא דסוגיין כך הוא הענין, ובאמת דסגנונם שהוא מקח מקשה מאד על כל עסק החזרה בזה מתורת חזרת גזל, איה היא הגזילה, הלא אין הכוונה שנתחייב דמים במקח ושוב חישבם עבור הרבית כדי שנאמר שאותם גזל, אלא שמכר את החפץ עבור חוב הרבית, ואין כאן פרעון אלא מקח, ולו יצויר שמכרו לאחר היהא בזה חזרת רבית, ומ"ש לוה עצמו, וע"כ שאין זה מקח ממש, אלא מטילת הדבר בפרעון], ואולי נאמר דכיון של"ה גזילה בעלמא אלא גזילה במקח דקציצה יש מקום לאותה קציצה לחול ולדון א"ע כמקבל בה תריסר לענין שיחשב גזלן בתריסר, [וטענת ר"א מדפתי מבוארת שאין זו קציצה ביחס לדמים אחרים להחשיבה כגזילת דמים אלו, והתשובה ע"ז היא דמ"מ כך היתה הקציצה, אלא שלשון סברת וקבלת אינו מחוור כ"כ, דלא את קבלתו בקציצה אנו דנים, אלא את הפסדו של נותן], ואל"כ כי אז ע"כ שעיקר תביעת החזרה היא ביטול מה שהתקבל בפרעון, וחלות הפרעון ע"כ היה ע"י מה שדן אותו כיש לו אצלו תריסר, [ור"א מדפתי טען שאין אלו תריסר ממש המתקבלים, וע"ז באה התשובה דתריסר שנקבעו תורת תריסר עליהם, ואין הלשון מחוור כלל], או עכ"פ הפרעון בטל והקציצה על כנה עומדת, וכך היא תביעת חזרה, תובע הוא את הדמים ולא את החפץ הניתן כמקח, [ולפ"ז א"ש יותר לשון המו"מ בין ר"א מדפתי לרבינא, סברת וקבלת עליך קציצה זו דתריסר].

קע. וכיון שכך הם פני ההשבה [בעובדא דסוגיין] כי אז גם בההיא דגריווי כ"ה, והיא אשר אמר אביי דאוזולי מוזיל גביה, בא למנוע שלא תאמר נתן לו ה' בד', יש כאן תורת נתינה גמורה דה' אותה יעכב על הד', אלא מתחלה נחשב לד', קביעת תורת קבלת הדמים בזה היא לעולם במה שקצץ, הא אילו נחשב מקבל ה' בד' היה משיב ה', וע"ז השיבו רבא דמעיקרא בתורת רביתא אתא לידיה, דגם קבלת החפץ ששויו ה' בד' מתחשב בתוך קבלת הרבית ויש כאן תורת קבלה של ה'[125].

קעב. ולעיל אות ‎פא כתבנו דהנדון ביורש הוא במה שהחפץ בידו ויש כאן ירושת הרבית, והנה זה מכריח עסק תשלומין על החפץ, ולא השבת קציצתו, וצ"ת.

מרבין על השכר

קעה. והנה ראה נא כי את הרביה על השכר יש שבקשו בה משויא שויא, ואילו הקדמת המעות לא איכפת לן האוזולי שבה, ובקוה"ע סי' נ"ג פירש ענין הקדמת המעות כמשלם על הקנין, וכאילו תרי מילי נינהו דמי השתמשות ודמי קנין, ותמך דבריו בדברי הר"י מיגש בהספינה, ולא יראה כן בכוונתו שם, כי שם כתוב דדינא דאינה משתלמת הוא רק שא"י לתובעו אבל אם שילם שכירות היא ולא הלואה, נראה שהוא אותו תשלום המשתלם בכל שכירות[127], וכ"מ מתוס' בהאומנין עט: שכתבו בההיא דספינה דאף שאינה משתלמת אלא לבסוף מהניא הקדמת המעות שלא ישיבם בטבוע הספינה מפני שנתנם לו ע"ד שיהיו שלו מיד, ול"א בפשיטות דהוא מפני דבכה"ג הם דמי הקנין, ומגופא דסוגיא מוכח כן, שהרי בספינה זו ויין סתם אף אם נתן יטול, וגם בספינה זו ויין זה לא זכה בלא יטול אלא מכח מעלת המוחזקות, ולמה לא יזכה מדינא שהם דמי הקנין, וע"כ דלעולם דמי שכירות נינהו, ושייך לשלמם מתחלה, ולא רק תחלה למשתלמת אלא גם תחלה למתחייבת, שהרי טבעה לה בחצי הדרך, ועל החצי השני עדיין לא בא המתחלה ועד סוף, וברשב"א בהספינה דימה הענין לההיא דקרי, ויסוד הדברים הוא דהכל תשלום על החפץ, אין הוא מתחייב בו טרם בא לידו, אבל יכול להקדימו ולעשותו דמי מקח ועסק נכון מהשתא, אף שהוא תלוי בהגעתו לבסוף, וכל כה"ג איכא היתירא דפסיקה.

קעו. והיתר זה אינו אלא בפסיקה, שהרי בשטרי אקנייתא שההלואה אחריה היא כתשלום על הגביה ונתבאר הענין במקו"א, הרי היא רבית דאורייתא, והיינו שענין התשלום מתחלה שייך רק בעסק מקח, אבל בהלואה שאין זו החלפה אלא השבה, אין כל מקום לתשלום מתחלה, ואף שההלואה נתחייבה כדמי מקח על הגוביינא, סופה עסק של קיום הממון עצמו כבא ושב, ולא כהחלפת זב"ז.

קעז. והענין מתבאר מלשון התוס' בהספינה שהקנהו אם לא ישאר אצלו, משלם הוא לו על החפץ מעת שהעמידו אצלו ואומר לו קחנו, ולא נתבטלה הלקיחה אלא ע"י שנשאר אצלו, [דוגמא לדבר הפורע חובו בע"כ ולא זכה בו המלוה שאם ישוב הלוה לקחתו בטל הפרעון], וכל עוד ולא נחשב נשאר אצלו לא איכפת לן שבפועל טבעה הספינה, יכול הוא לומר לו אחר שטבע יינך למה לא אטביע את הספינה, וכ"ז שייך בתורת מקח ולא בתורת הלואה, וגם אינו שייך בתשלום דמי המקח שלבסוף, אשר בזה יתכן דבעי' משוא הוא דשויא, אלא שצ"ע אם באמת כל הקדמת מעות פועלת בסגנון זה שכתבו התוס' כחידוש באותו מקום.

קעח. והנה הסברא נותנת דדינא דאינה משתלמת אלא לבסוף לא בא לאפוקי שאינה משתלמת מתחלה ועד סוף, אלא שאינה משתלמת מתחלה, [ולדעת הש"ך סי' קכ"ו שם אין כאן אלא זמ"פ, היעלה על הדעת דס"ד דהזמן פרעון הוא מתחלה ועד סוף], והיינו שיש כאן מקח הנמשך, ולעולם מעות ביד אחד בזמן זה, וע"ז בא הדין שחובת דמי מקח אינה מחייבת שהלה יקדים אלא שיאחר, והנה תרי עניני נינהו, האחד הנדון אם מתוע"ס או אינו אלא לבסוף, ענינו דודאי מקח אחד הוא שעליו הדמים משתלמים, אבל כיון שהמחייב שבמקח הוא הנתינה המורכבת מכל הזמן, לכן יש לדון אם תורת המחייב מתחלקת לפי חשבון או חלה היא כפי קציצת המקח, והנדון השני הוא משנ"ת לן כאן והיינו דאף דהמחייבים מתחלקים מ"מ אינם נפרעים אלא בב"א כולו תמורת המקח, ובא הנדון מי ילוהו למי, ולפ"ז בפשוטו ההקדמה היינו ויתור דין זה ועשיית המקח כמחייב לשלמו מתחלה, אין לך רשות לקחתו בלא דמים, וממילא הרי מבואר דבזה לא איכפת לן אוזולי, ואילו במה שהמקח מחייב ואינו מתקבל עדיין שייך לדון רבית עד משוא הוא דשויא, כיון שיש כאן מחייב אף אם לא בפועל, והיינו דלמש"כ כאן נתחדש לן דההקדמה כשקבעוה מחויבת היא מדינא דמקח, ממילא בה ל"ש טענת רבית והקדמה כלל, שאין היא תובעת המקח אלא המקח תובעה, משא"כ איחור תשלום לעולם שייך בו טענת נטר, ואמנם לא כן הוא סגנון הרשב"א [ורבנו יונה] בהספינה, אבל פשטות דברי הר"י מיגש שם הם שלא כהיתר פסיקה שברשב"א, אלא בעיקר דינא דשכירות, והוא נכון עם מש"כ [אף שלא כתב שם שיכול לתבוע מתחלה שהעסק ביניהם יהיה בדין מתחלה], וראה עוד כי לסגנון זה[128] הרי בעי' שיתחיל להשתמש כדי שתחול התביעה וההיר, וכ"ה פשטיה דהר"י מיגש שם, ורבנו יונה והרשב"א לשיטתם לא הצריכו כן מעיקר הדין.

קעט. והנה התוס' בהאומנין הקשו שני קושיות, האחד מסברא למה ישלם על מה שלא נשתמש, והיינו טענת מתחלה ועד סוף, והשני שאינה משתלמת אלא לבסוף, וגם שאלה זו העמידו על מה שלא נשתמש, הא על מה שנשתמש אפשר דחשיב סוף כיון שאין כאן יותר השתמשות, ואעפ"כ על מה שלא נשתמש יש טענה מסוימת של אינה משתלמת, אשר שם למדנו שאף שהשלם המחייב מ"מ כל עוד ולא קיבל את אשר לו אינו משלם, והאינה משתלמת הוא מפני חסרון הקבלה, וכלפי החצי הראשון חשיב סוף ול"א לא השלם ולא נתקבל, והוא כמוש"כ התוס' כאן בענינא דחזרה, שזה הסוף, והיינו דהא ודארי דבכלל קציצת המקח הוא גם שאם יהיה המקח בחציו יהא לו חצי דמים, דבל"ז ל"ה חייב כלל על חצי, והנה בא העת של סוף המקח המצטמק,

קפ. והנה בתוס' דידן ובשאר דוכתי ראו חידוש דחזרה חשיב סוף גם למ"ד אינה אלא לבסוף, הא לאינה משתלמת פשיטא להו, ולכאורה היינו מפני דהאינה משתלמת ענינו עד גמר העסק, ובהא פשיטא דחזרה הוה גמר העסק, משא"כ באינה אלא לבסוף ענינו קבלה, ובהא קשיא להו אמאי בחזרה ישלם, ואפשר ע"ז באה תשובתם דהעדר ההמשך הוא גם גמר המקח המתקבל, [ואין הדבר מבואר היטיב בדבריהם], אבל כבר הוכחנו לא כן מהתוס' בהאומנין אלא דהאינה משתלמת אף הוא תולה בהעדר קבלה.

טרשא

קפא. לשי' רש"י ענין קצץ היינו שנתפרש שמוקיר בהמתנה ובל"ז מותר, ובפשוטו ענינו דכיון שאינו פוחת לו אם משלם היום ע"כ שאין כאן ייקור המשתייך להמתנה, מאי אמרת מ"מ הרי הוקיר לו החפץ עבור זכות ההלואה, שהרי אמדי' לדעתיה דרק עבור זה הוקיר לו, ונמצא יש כאן רבית דלא ישכור בפחות, אפשר דזו אינה טענה כלל, שי"ל שאין רבית אלא כאשר יש כאן שני ענינים נפרדים, האחד עסק ההלואה והשני תמורתו ברבית, אבל כאן הרי ההמתנה היא באותם דמים אשר בהם ייקור המקח, והרי אין כאן שני שומות האחת לחפץ והשניה להמתנה, אלא הכל עסק אחד, עסק שבו מוכר ביותר עבור זכות ההלואה שבדמים אלו ממש, אין עסק מחייב ועסק פורע, אלא הכל ענין אחד של עסק הכדאי לו ללוקח בעסקי הרווחת זמן, וכל כה"ג אפשר ולא חשיב כלל רבית, אלא דאכתי יש לדון דמ"מ הרי שם את את החפץ היום מול דמי מחר בחשבון הזמן שביניהם, דאף שלא יפחת לו אם ישלם לו היום, עדיין חובתו רק מחר, והתשלום היום הוא עסק חיצוני אשר בה יהיב הלוקח מתנה למוכר, ואילו גוף הקציצה הוא חפץ היום מול דמי מחר, ויאסר מה"ט, י"ל דכל כה"ג ליכא כלל איסורא במקח, ועי' לעיל אות ‎קעד.

קפב. אבל הדברים נסתרים מד' התוס' לעיל גבי קיראה דשומתו ידועה דינו כמפרש, והלא עדיין קציצה אחת היא של מקח היום תמורת מעות למחר, אבל הסגנון היותר נכון בזה הוא, דכל שאין שומתו ידועה אין הבדלה בין שיווי החפץ ובין ההמתנה, שהכל נכלל בעסק אחד, אין כאן מעות מסוימות השייכות להמתנה, וכל כה"ג י"ל שאין כאן קרן ורבית, ולא איכפת לן מה שקביעת השומא נעשתה עם חשבון החפץ של היום תמורת מעות של מחר, כיון שמעולם לא נקבע למקח זה קרן כדי שיהא עליו רבית, משא"כ בשומתו ידועה יש כאן קרן ברור, ואף דגם בשומתו ידועה ליכא אלא קציצה אחת, ואם יפרענו היום לא תפחת הקציצה, מתנה בעלמא יהיב ליה הלה בפרעון חוב קודם הזמן, מ"מ תורת מרבה על שומת הקרן שבמקח יש כאן בעסק זה, משא"כ באין שומתו ידועה הרי הוא עסק שהיה בו חשבון דברים של זמן, אבל אין כאן יחס שומא של קרן, ול"ש ביה תורת רבית, [סגנון קרוב לזה, דכל שאין שומתו ידועה כמי שאין לו דמים וקרן בגופיה דמי, ובמה יחשב מרבה על המקח, ואף דבדיני נזיקין י"ל שומא, מ"מ בקציצת מקח הדבר נתון לרצונו, משא"כ בי"ל שער או שומתו ידועה נחשב מרבה בהלכות קציצת מקח, וצ"ע בזה], אולם מדברי רבותנו יראה שכל הנדון כאן הוא בניכר ובמחזי שבו, והדברים צ"ע אטו אבק רבית איסורו משום מחזי כרבית, והרי ברמב"ם מפורש דאיסור מרבה על המקח הוא משום אבק, [אלא שהרמב"ם כתבו על מפרש ולא על מעלה בדמיו עיי"ש רפ"ח, ואולי חלוקים הם, ואינו מחוור].

קפג. והנה דעת הרמב"ן שלא התיר רש"י אלא במעלה בענין שברוב השנים כך יהא שערו ביום ההוא, ולעו"ז מבואר ברמב"ן דכל הנדון לאסור אינו אלא במטלטלין שי"ל שומא, והיינו דבמה שאין לו שומא לא איכפת לן מאי דבאמת כוונתו עבור ההמתנה, והסוגיא היא במה דאית ליה שומא, אשר עכ"ז יתיר רש"י לדעת רמב"ן במעלה כפי רוב השנים, ואילו הרמב"ן עצמו אוסר בזה, והוכיח כן מחבילה דאסור לפי שער מקום היוקר, ומאיסורא דפסיקה[129], ולדעתו מותר רק בקובע לפי אותו שער בין יוקר ובין יוזל, והנה לשונו בהיתר זה הוא דשמא לא יתייקר, אבל א"א לומר דזה עצמו גוף ההיתר, דהא קשיא עליה איסורא דפסיקה, ועוד שבטעם האוסר אף בזה כתב שם דכיון דמשך נתחייב דמים וכל מה שמוסיף הוא אגר נטר, ומה זה תשובה לשמא לא יתייקר, וע"כ דההיתר הוא מפני דס"ל לר"נ דמותר לקבוע שער מקח לפי שעת התשלום, כי אף שהקנין חל כעת, מ"מ את עסק הדמים הוא עושה בשעת התשלום, ומ"מ תלה לה רמב"ן בשמא לא יתייקר אפשר דבל"ז אמרי' דאת ההמתנה מתכוון, וע"ז באה התשובה שכיון שמשך נתחייב בדמים והתוספת אינה שער מקח אלא אגר נטר, ולא יקשה על ר"נ מפסיקה, דאדרבה שם משלם לו כשער ראשון, מה שאינו נכון בפסיקה הצריכה להשתלם באמת לפי שעת נתינת החפץ, והא דלא יקשה ליה מההיא דחבילה שאסור במקום היוקר, אפשר מפני שהתם ודאי יתייקר, ואפשר משום דההיתר לר"נ לקבוע לפי שעת התשלום אינו אלא בשעה הבאה בממילא, דבזה י"ל טענה שבחטיו היה גם אותה שעה בממילא, ובמכירתו היום כקובע שומת דמים על אותה שעה, אבל ההבאה למקום היוקר כיון שבפועל נעשתה בחפץ הקנוי [והלוקח עשאה] אין היא נכללת במכירה, וא"א לקבוע שער מכירה כאן ביחס לאותה הבאה, ואילו לדעת רש"י שקובע שומא לפי רוב השנים, ענין ההיתר שאין זה מרבה על המקח כאשר הוא קובע שומא פלונית, ולכן דינו כדין מרבה אשר קביעות שומא כפי רוב שנים אין בה תורת מרבה, וזו טענה גם בחבילה, וכן בפסיקה כשער של עכשיו, אבל קצץ אוסר שהרי יש כאן שתי שומות.

קפד. וכתב רמב"ן דבקובע שער של מחר ולא אמר אם מעכשיו בפחות מותר בטענת חיטי דקדחי באכלבאי, והיינו שתובע רוצה אני למכור למחר, והנני לוקח את הפסד החטים של מכירתם היום, ואין כאן נטר כלל, אלא את הרווחת החטים הוא תובע במכר, אבל כשאמר אם מעכשיו בפחות הרי הוא קובע כל זאת בהמתנה שבה, דלמה יוותר על הרווחת החטים, וע"כ שמרויח כנגדם במעות, נמצא שתביעתו היא מעות או חטים להרווחה, והיא תביעת נטר ממש, ובזה באו דברי ר"פ דבדידיה באמת מילתא הוא דעבידנא גבי לוקח, ואשר פירשו רמב"ן שההוזלה של היום היט הטובה ללוקח, והיינו דאמדי' דעתיה שטענת חיטי דקדחי נכונה אצלו גם בזה.

קפה. אבל צ"ע מה תשובה השיבו לו זיל בתר לוקח שמוקיר עבור ההמתנה, ולמה בלא מעכשיו לא נימא הכי, דאילו הו"ל זוזי ללוקח היה קונה אצל אחר בפחות, ובשלמא בשי' רש"י שאין האיסור לעולם אלא במפרש יש לומר שהנדון כאן הוא בפירוש זה אם זו הוזלה דמעתה או הוקרה של יום מחר, ור"פ טען דבדידיה הויא הוזלה, והשיבו לו דאצל הלוקח הויא הוקרה, משא"כ באינו מפרש אין כאן קציצת רבית כלל לדעת רש"י, אבל לדעת רמב"ן מעלת אינו מפרש אינה אלא בטענת חטי דקדחי אשר אין היא טענה כלל כלפי לוקח, וי"ל דז"ו דמה שהלוקח קונה כאן ביוקר כי י"ל בזה הלואה אין זו סיבה לעשותה רבית, ורק בשני הקציצות נחשב הלוקח מתחייב בקציצת היוקר ברבית מעותיו.

קפו. והרשב"א פי' מילתא הוא דעבידנא גבי לוקח מה שמוכר לו כעת, והיינו שבא לומר שאם משלם למחר הרי הוא באמת כמוכרו למחר, ובשאר אינשי אמרי' שרוצה למכור היום ושני הקציצות הם על ההמתנה, וזה יכון רק עם רש"י שההיתר בלא קצץ הוא מפני שמרבה על המכר, והרשב"א קאזיל באמת בשי' רש"י, ותשובת זיל בתר לוקח ענינה

בסוגיא דאכילת פירות בתנאי

קפז. אילו מדיני ממון יש הכרעה בהנהגת ספיקא דתנאי טרם נעשה, [ומן הסתם תהא הכרעה לזכות המוכר בהיותו מ"ק וגם התנאי הוא בקו"ע] כי אז למה לא תונהג הכרעה זו כעת, הלא אין הפירות אצל הזוכה בהכרעה זו מתורת אגר נטר, אלא מתורת נקיטת הצד שהוא שלו, ואמנם אם קצץ לו הלה שיאכל הפירות גם מתורת הנטר, כי אז יש לדון שמא לא חיילא הכרעה דספק ממון בענין זה שמדיני ממון בין כך ובין כך הוא שלו, ואם אין כאן הפקעת ממון הקציצה ע"י הרבית אין כאן ספק ממון, אבל אכתי בלא קצץ עמו מתחלה ומניח לו היום עבור הנטר יהא מותר, כיון דבלא"ה הלה זכאי בזה, ואמנם אם פוטרו מתשלומיהם לאחר שיתברר התנאי ודאי יש כאן נטר, אבל למה זה כתב הרשב"א שאין עצה זולת משלשין, לא יפטרנו ויחזירם לו מתורת חזרת הספק ממון, ומבואר ברשב"א לכאורה דכ"ה מדיני ממון לשלש ביניהם [וכ"כ באמת בפנ"י][130], אין היתר דספק ממון בתנאי העתיד לבא, והטעם בזה אפשר דכיון דענינו תלוי בעתיד ולא כברירה אלא שכך דינו, ולא נקבע דינו היום הזה, כי אז אין כאן תורת ספק, אלא מעין תורת שותף, ואף דבאיסורים דייני' ליה כספק וסמכי' על הסברות כיצד יתבררו הדברים, היינו מפני שבדיני האיסורים מותר לעשות איסור הניתר למפרע, וכדחזי' בנדון לעבור על הנדר ע"מ שישאל[131], אבל בממון הלה תובע זכותו היום ואין בזה טענת למחר יותר למפרע, והו"ל כעין שותפין האוסרים זע"ז.

קפח. מעתה הלב מהרהר לדון דגם לגבי איסורא דרבית נימא הכי, דנימא דאיסורייהו בפירות כעת אינו ספק איסור המתברר לאח"ז אם היתה כאן הלואה וברבית או מקח, אלא יש בו כעת ודאי תורת זכיית צד הלואה ברבית [והוא כעין דברי התוס' לעיל סד. ד"ה אי תקפה], דגם רבית מדיני ממון[132], ועי' ריב"ש סי' ש"ה ותס"ד שכתב דאיסורא דצד אחד טרם נתברר צד זה הוה דרבנן, וכתב שם דמה"ט אינו יוצא אז בדיינים, והביאו ב"י והגרעק"א בגש"ע ריש סי' קע"ד, וזה צ"ת.

קפט. במאירי הקשה למה לא נימא דהוא גוף מהיום ופירות לכשיתן דמים ויאכל המוכר פירות[133], ותי' דהענין מתפרש כקונה פירות למפרע, ואינו מובן דהא כאשר מוכר אוכל פירות שלא ע"מ להחזיר הרי באמת שייר לעצמו זכות פירות ולא הקנה אותם, והלמפרע הוא רק לענין שתורת שיור עליה שלא יוכל לחזור בו וכיו"ב, ועכצ"ל דשיור נחשב לעולם כקבלה מאת המשייר, דאל"כ לא קיבל המוכר מהלוקח מאומה, ועדיין יש לנו לדון כשנעשה השיור הלז והוא הרי נעשה בקנין אם מעכב הוא את תשלום הדמים, שאם מעכב הוא את תשלומם שוב אין כאן הלואה, ועכצ"ל דכשם דנחשב קבלה כך כבר אין בכחו לעכב את הדמים, נתחייב בהם זה מתחלה אלא שתובע הוא על השיור, וקבלתו על השיור היא ההמתנה, והרי כאן רבית קצוצה.

קצ. במחנ"א סי' י"ג כתב דהנך דס"ל דבלכשיהיו לי דמים החזירהו לי ל"ח מקח כלל דלא סמכה דעתיה, לא גרסי בסוגיין דאזלא כרבנן דצ"א ברבית, ונראה דהויא צ"א ברבית, דודאי אף אם ל"ח מכר מ"מ א"י לכופו לשלם דמים, והקרקע שכונה אצלו תמורת החוב, וממילא אם לעולם לא יתן לו דמים אין רבית, הן מפני דאפשר דאף דלא חייל קנין יש בה תורת פרעון במושלם בהיותה קיימת לעולם תמורת החוב, קרן חשיבא ולא רבית, ורק בתשלום הדמים הפכה להיות רבית, והן מפני דאפשר דגם אם לא תחשב קרן, אלא לעולם בשכר מעותיו קיימא אכתי י"ל דרבית בלא קרן מותר[134], וכל דזכאי הוא שלא לפרוע קרן ממקו"א הרי עד שלא פרע כליכא קרן דמיא, ואף שהקרן קיים כדי לקחת עבורו רבית, י"ל דאין זה בכלל איסורא דרבית, דרק תשלום שניהם אסור, [ולכן כל שיכול לתובעו חשיב כאיכא תשלום שניהם אף שעדיין לא לקחו ואף אם לא יקחנו, דזכאי הוא בו לעולם], אבל לא נאסר להשכיר מעותיו לעולם, [ואולי זה הנדון בדברי התוס' כאן לגבי משכנתא, אלא דהתם הא יכול לתובעו, וכמוש"כ התוס' לעיל דכשידחקנו המלוה יצטרך לפרוע, וא"כ נצטרך לומר דס"ד דידהו היה דגם כה"ג מותר, ואף דודאי לא ס"ד דידהו דמותר לשלם רבית לפני הקרן מפני צד שלא ישלם את הקרן, דודאי חשיב כאיכא קרן, מ"מ י"ל דמשכנתא שאני, דהיא שכונה אצלו בקביעות תמורת הקרן, ועה"צ שלא ידחקנו לעולם יש כאן רבית תחת קרן לעולם, ומסקנתם דאסור, ואף היכא דא"י לתובעו, שהרי בסוגיין לא התירו אלא מפני שגבול יש לדבר, ולא מפני שא"י לתובעו].

אסמכתא

קצא. שני תנאים לה לאסמכתא, האחד דאי, והשני גזים, אילו היה רק תנאי הראשון היה אפ"ל שענינו מסתיים במאי דלא אסיק אדעתיה, אבל התנאי השני מלמדנו שאינו כן דהא גם בלא גזים לא אסיק אדעתיה, וענין גזים בפשוטו שלכן אמדי' לדעתיה שאינו מסכים לזה, וא"כ ענינו לכאורה דכל היכא דלית ליה אמאי למסמך ע"כ דקביל עליה, אבל היכא דאית ליה אמאי למסמך הדרי' לסברא שלא נתכוון לזה באמת, ואילו בלא גזים סתמו נתכוון שהרי בכל אופן יודע שיוכל להיות הדבר הזה, והנה ריעותא דאסמכתא הוא דאמדי' לדעתיה דפטומי מילי נינהו, והמחלוקת היא בהאי אומדנא, אבל לשון אסמכתא קני ולא קני לא יראה כן, והלשון מורה שיש חפצא דאסמכתא עליה באה הפלוגתא אי קני או לא.

קצב. וענינו שמתחייב כדי להסמיך דעתו של הלה, ובזה בא הנדון אם עשייה זו יש בה כדי מחייב לחלות קיומה או לא, כי אין מטרת העסק כדי שיתקיים אלא כדי להבטיח לפלוני שיסמוך דעתו, ובלא גזים אמרי' נכון הדבר בעיניו ויש כאן הסכמה באמת שאם כו"כ יהיה ישלם כראוי לו להענש, אבל בגזים ודאי לא הסכים לשיעור עונש זה ועשהו כדי שהלה יסמוך דעתו, ומטרת העשיה היא להדיא כדי שלא יתקיים, בזה בא הנדון אי קניא או לא, ומה שאפשר ומהני ביה ב"ד חשוב, היינו מפני דאחר שבא הדין דאסמכתא לא קניא כי אז אם באמת רוצה הוא שיחול הענין יכול הוא להסמיך דעתו ולהתחייב על גופם של דברים כמבקש שיהיה עליו חיוב פלוני באם[135], ואף דגם בלא הב"ד חשוב אין הוא משטה, מ"מ צורת ההקנאה שם היא שקובע תורת הקנאה התובעת שכו"כ יהיה ואינו קוצץ באמת שזה דינו, ואילו בב"ד חשוב שרוצה באמת בחלותו, הרי הוא תובע מעצמו באמת קיומו של הקנין באם יהיה, ועוד צ"ת.

קצג. והנה לביאור זה כי אז לכאורה מבואר מה דמעכשיו ל"ה אסמכתא, שהרי יודע הוא שיתכן ולא יקיים, ויודע שהוא נותן את הממון כעת בצד זה, ממילא הרי יש כאן נתינה מושלמת מעכשיו בצד פלוני, אלא שהרי אין הדבר מוסכם דמעכשיו מבטל אסמכתא.

קצד. ואמנם המעיין ברמב"ם פי"א ממכירה יראה דאיכא תרי מילי, האחד שקנה באחד מדרכי הקנינים דזה ל"ה כלל אסמכתא, שאין אסמכתא אלא באתן, והשני שקנה מעכשיו בק"ס דבזה אמרי' שלכן אמר מעכשיו כדי של"ת אסמכתא, ונראים הדברים דק"ס לעולם נחשב כאתן, עושה עמו מעשה המחייב את קיום דבריו, זה תכנו של הקנין, ואילו חזקה ענינה עשיית הקנין ממש, יש בה מסירת הדבר, ועיי"ש בכס"מ, והנה ברמב"ם [דלא תלה לה בגזים] מבואר דריעותא דאסמכתא היא שעדיין לא גמר בדעתו, ושייכא ריעותא זו בק"ס דמעכשיו, כי באמת אינו נותן לו עכשיו, אלא יתננה לו אח"כ למפרע[136], והכי מסתברא, שאילו כוונתו לקיימו מעכשיו קשה לומר שלא גמר בדעתו, וממילא אף אנו נאמר בדידן שעשיית קנין בעלמא ענינה קביעת ענין מסוים, ולא קיומו של דבר, ונצטרך להודות לרמב"ם דבחזקה ליכא אסמכתא כלל עכ"פ במעכשיו, ואמנם התוס' דנו במסירת הקרקע לידו שבזה יותר יועיל ענין מעכשיו, ועוד צ"ת.

קצה. ויש מקום עיון בנודע דתנאי מילתא אחריתי וכפי שביארו הגרש"ש שאין מעשה על צד, וממילא צריך הקנין לחול גם על צד ביטולו ע"י התנאי, ומי גרע מאסמכתא שהיא מבטלת גופו של קנין אף שנתכוון לעשות הקנין, כל עוד ואין עשייתו עבור קיומו, כ"ש הכא שבצד ביטול התנאי אין עשייתו עבור קיומו, ואמנם י"ל דכיון שיש בו צד קיום ויש בו עשייה עבור צד זה, כבר השלמה תורת עשיית קנין בו, והיא קיימת גם על אותו צד שאין בדעתו לקיימו, אלא דברש"י בסוגיין [כפי שביארו רמב"ן] מבואר דכיון דבעי' גזים דיוקרא כי אז אם בשעת הקנין ל"ה יוקר ואח"כ נתייקר הו"ל אסמכתא, והרי לכאורה אין כאן שני עשיות נפרדות האחד על שויו והשני על אם יתייקר, עשיה אחת היא שמה שהסכים בדעתו שיהיה קיים גם באם יתיקר יש בה אסמכתא, והנה הקנין בטל בצד אחד ע"י דינא דאסמכתא, וצ"ת.

קצו. ופשטות סוף סוגיא דנדרים נראה דאסמכתא ואונס אית להו שייכות אהדדי, וכן יראה ברשב"ם בב"ב קסח., וענינו לכאורה שכל העסק יחול שלא מרצונו, וזה כטענת הרא"ה בדינא דאונס בגיטין שהוא אנוס בחלות הגירושין, והנה אין לו טענת אונס ממש כי כך נתחייב מרצונו, אבל בזה באה טענת אסמכתא שאין בזה די תשובה לאינו חפץ, אין כאן ריעותא בעיקר עשיית המעשה, אבל לטענת איני חפץ אין החלטת אסמכתא תשובה מספקת, וע"ז באים כל הסברות המועילות באסמכתא לעשותו חפץ, ולכן באמת יועיל מה דבשעת קיום הדברים חפץ הוא כמבואר בסוגיין, וכ"ש שתועיל בזה סברת רמב"ן דהמתנה באם אעשה אין לו אסמכתא דבעשייתו גמר וקבל עליה, והיינו שזה חשוב כנעשה ברצונו.

מחילה בטעות

קצז. הנה טרם ענין הטעות הלא צ"ת היכן המחילה וההקנאה, אין כאן קבלת עסק מסוים ע"ע בעת הזאת, וכ"ש בההיא דרב ענן שקיל בדקא, ועכצ"ל דכל שבדעתו שחפץ זה של פלוני הרי הפלוני קונהו בממילא, מסור הדבר לאותו פלוני, ומעתה הלא צ"ע מה ענינה של טעות בזה, שהרי אם באנו כאן לתורת תרי מיני כי אז מפני מה יחול באמת, ועכ"פ סוגיין לאו תרי מיני היא, גם אומדנא דתנאי ל"ש בהקנאה זו שאין בה עסק הקנאה, ורק זכות טעות בעלמא, שאין אדם מתחייב לעמוד בעסק הנעשה בטעות, [אם כפרשה מחודשת בשם טעות ואם מפרשת אונס], ומה זה ענין להקנאה זו שנעשתה בממילא, שאיננו תובעים הימנו לקיים את עשיותיו, אלא חזי' בממילא לדבר הזה כמי שעשוי, ול"ש בזה אלא טענה שבכה"ג שי"ל טענת טעות אין הדבר כעשוי, יש לו תביעה ע"ז תביעת הטעות, ואין החפץ יוצא הימנו, וכל מה שיל"ע הוא אם בזה תתקיים כולה סוגיא דטעות ועשיות קנינים, דנימא דמה שהביאו התוס' הקדש בטעות אף הוא ענינו דמה שמוסכם אצלו שהוא הקדש מחייב קיומו, אלא דבההיא דקנין בטעות צ"ע אם נוכל להבין כן, שהרי הממון עדיין ברשות המקנה ול"ה שם אלא ק"ס, והרי הסכמת דעתו על אשר בידו שיהא של חברו לא תקנהו להלה בלא חפצא דמסירתו ע"י סודר, אלא שי"ל דמ"מ הסודר באמת נעשה, ורק דטענת הטעות באה לומר שזכאי הוא בביטולו, וע"ז תבא ההסכמה וראיית הדבר כמסור להצטרף אל הסודר ואל מסירתו, ולא ברירא לן מילתא דא.

קצח. והנדון באונאה לא נתברר היטיב על מה בא הנדון, כי לשון רש"י מורה שענינו על גופא דאונאה הנעשית מדעת, וא"כ למדנו לכאורה דאונאה ממשפחת טעות, דאל"כ הרי י"ל שחייבו הכתוב על הגזילה שיש בהטעאה זו, זולת דנימא דזה גופא סוגיא דטעות שיחשב גזילה, וביטולה כעין השבת גזילה, ואינו מחוור, ואילו לדברי הגהות אשר"י הרי ענינו אחר האונאה במחילתו.

קצט. והנה ע"ז השיבו בגמ' דלא ידע דמחיל, ואם הנדון על גופא דאונאה כי אז ענינו דמה שדימה שהוא דמי מקח ואינו כן עושהו טעות נכונה יותר ממאן דלא ידע דאפשר למהדר ביה, או אפשר שהוא מבטל עיקר הנתינה בזה וכלשון רמב"ן בב"ב, אלא שלא אבין מה בינו ובין קנין בטעות והקדש טעות, וכ"ש התוס' אשר דימו לזה גם ההיא דרב ענן, ואם הנדון על מחילה שלאחריה הרי"ז לכאורה ממש ההיא דרב ענן, והנה במכירת שט"ח באו דברי ר"ת והסכמת הראשונים דמהניא וענינו במחילת המוכר ללוה, ואף דלטעותו אין החוב מחול אלא מכור לחברו ומדמה שאין לו תביעה על הלוה, מ"מ ישכאן קיום העסק אשר עשה, ועדיין צ"ת.

ר. דברי בעל העיטור דשטר כמאן דתפיס אם כוונתו על שטר קנין, כי אז למדנו דקנין בעלמא לא יהני אלא קנין אשר תכנו דתפיס ביה, אין כאן עשיית מעשה הקנאה בקנין פלוני, אבל יש כאן הסכמה לקנין הנעשה בגופו של דבר, ואפשר עד כדי שיחול מצד הקונה, ואשר זה לבדו יש כאן, והרי כ"ה דעת הגהות אשר"י דקנינו מאליו, ונימא דשטר קונה מצד הקונה, ולו משכח"ל שטר בהפקר היה קונה, [ולכאורה דברי הראב"ד בההיא דרב ענן שיש שם דעת אחרת מקנה היא היפך הדברים, וכבר באו הדברים בקצוה"ח סי' קמ"ב].

רא. בקצוה"ח סי' קכ"ג סק"א פי' דהקנאה ראשונה מהניא עכשיו מדין לך חזק וקני, ותמוה דא"כ מה טענת טעות יש במה שלא חזר בו, וכיו"ב יש לתמוה על הנה"מ בסי' ר"ט סק"ג.

משכנתא

רב. לדעת התוס' היתירא דנכייתא הוא מטעמא דבזביני אתא לידיה, וצ"ת כיצד מצטרף הענין עם הנכייתא, ואדרבה לכאורה סותר הוא לו, ונראה דזביני בעלמא אינו היתר כיון שבחזרת המעות נעשה פרעון למפרע על מעות הזביני, ונמצא דלמפרע הויית הקרקע עד הנה ברבית, משא"כ בנכייתא אין ענינו שמקצת החוב נותר ומקצתו אכיל בזול עבור החוב שנותר, אלא הכל חדא זביני, לא תבע זוזי דהלואה בכלות המשכנתא לבטל העסק למפרע, שאילו כ"ה גם הנכייתא היתה בטלה, שלא חילק את המלוה לשכירות והלואה, וע"כ תכנה כביטול העסק מכאן ולהבא, ועד הנה היתה אצלו בכל הדמים, ועסק אחד הוא הקיים בזה ששב ומחליפו בדמים הנותרים, ומה שהוזיל לו עבור הקדמת המעות היא הקדמת זביני ושכירות המותרת.

רג. ענין לא קץ צ"ת, ועי' להגר"ח מש"כ בזה, והדברים סתומין, הלא לכאורה צ"ת מה דינו במשפטי ממון, היחשב האי סתמא כקציצה או לא, ובדברי הגר"ח מבואר דבתי ע"ח הוה לא קץ, והרי הדבר ברור שבדיני ממון לא יוכל לתבוע הימנו שכירות הבית, ולו יהי דקציצת רבית אינה תלויה בקציצת משפטי ממון, וכאשר יראה בלשונו של הגר"ח, אכתי בהא גופא הלא לכאורה כל מאי דאית לן למידן הוא אם יש בזה אומדנא דמוכח וכיו"ב, ואשר יראה בפשוטו בענינא דבתי ע"ח הוא דבמקח זה הלא נקבע שהקרקע לו תמורת מעותיו, ולא רק קביעתם היא כך, אלא דזה גם תוכן דינא דגאולה, שבשוב המעות תשוב הקרקע, הרי שעכ"פ אחר ההקנאה קיומה נכון אצלו חלף המעות, וגאולתו היא השבת המעות, נתנה לו תורה כח להשיב מעות הראשונות, וגזרה שעיי"ז יתבטל גם הקנין, ולולא דינא דרבית א"א לו לתבוע שיבת הפירות בשוב המעות, כי אף ואין רבית נקצצת מאליה, מ"מ ודאי שהמעות בשעתו היו אצלו, ואין בשיבתם תורת ביטול על הווייתם אתמול כדי שדיני ממון דבתי ע"ח ישיבו הפירות, אלא דזו פרשת רבית, והתורה התירתה, ויש לנו לדון דמילתא דא ל"ח קציצה, דאכילתו בשעתו ל"ה כקציצה מסוימת על הוויית מעות לזמן, והרי גם בדיני ממון רבית צריכה קציצה ואילו כאן אינו משיב את הפירות בלא קציצה זו, הרי דהוא ממש לא קץ.

רד. והנה תוכן הלא קץ הוא דבר שא"צ קציצה, שהרי ודאי מסתברא דכל שהחיוב חל בדיני ממון בלא קציצה לא יחול איסורא דרבית ע"י מה שגם אמרו בפיו, כל עוד ואין חלות מסוימת בדיני הממון ע"י קציצה זו, כל עוד ואין בדבריו אלא סיפור הענין, נמצא דהענין הוא במה שחל שלא בקציצה, ויש לי לבאר את הענין, שהרי מהא דרבית בעיא קציצה אף בדיני ממון נמצא שאין בנטילת הקרן מצ"ע תביעת רבית בעצם נטילת הממון כשלא הרשהו לקחתו בחנם, ובהא אמרי' דרק זה מיקרייא רבית, רק רווח ממון שגם בדיני ממון אינו חל בממילא ע"י דינא דקרן גופיה, אבל רבית דבתי ע"ח חלה בממילא ע"י זכות הקרן של יום אתמול, אשר יום אתמול היה אצלו בתורת קרן לעולם ולא בתורת שכירות, וכאשר אנו מבינים שבדיני ממון בהפרעו היום לא פרע למפרע את האתמול עד כדי שתתבטל זכותו למפרע, כי אז דין קרן עלה, דבר החל שלא בקציצה.

רה. מעתה יש לי לדון כענין הזה גם במשכנתא, דאף אם לא נדוננו כזביני עם זכות פדיון, אכתי י"ל דבשעתו תפוסה הקרקע אצלו בשעבודה חלך המעות, ויש לי לדון דזכות שיהוי הזמן הקיים בהלואה ענינו העדר החובה כעת להעמיד תמורה, אינו חייב להעמיד מכיסו תמורה, אבל אם יש תמורה קיימת יש לנו לדון שבדיני ממון יכול המלוה לאכלה בעת הזאת, לא השאיל לו את הקרקע, שהרי היא ממושכנת תחת יד המלוה, אלא שבפרעונו הרי הוא משיב מעות ראשונות, ולא מבעיא בפרעון ממקו"א, אלא אף אם גבה את הקרקע, אכתי כיון ששומתה כעת הגוביינא, נמצא דאין זה קיום המשכנתא, אלא גביה מחודשת, והקרקע כמתחדשת לו [בכל עת] להיותה תמורה למעות, וכאשר שבו מעות ראשונות אכתי בדיני ממון אין לו תביעה על מה שאכל בשעתו כדין, אלא שרבית היא למפרע, ואין לה תורת קץ, כיון שאכילתם בשעתו ל"ה בתורת שכר מעותיו, אלא בתורת אוכל מעותיו.

רו. וראה ברש"י לעיל סב: שכתב שבדיניהם מוציאין דהיינו אם אכל הלוה את הפירות, ולמה לא כתב הא גופא דכח למלוה לאכול את הפירות, וע"כ לכאורה דזה אינו ענין לקץ, אלא כל שהיא ממושכנת אצלו לוקח הוא לעצמו פירותיה כפירות מעותיו, אבל אם אכלם הלוה הרי הוא כמי שהפקיעה מהיותה תמורת ההלואה, [שהרי ע"כ חלה תפיסתו כביטול זכיית הפירות דמשכנתא, שאל"כ אין ערך להוצאה זו בדיני רבית, כי היא קיימת בדיני גזילה], ואעפ"כ מקיים הוא את קציצתו, הרי שיש כאן תורת קציצה וחיובא מחמתה, וע"ז באה תשובת בתורת זביני אתא לידיה וכפי שביארו רש"י שם שמכורה היא אצלו, דגם הקציצה היא מתורת מכורה אצלו.

רז. והנה היתירא דמשכנתא שכתב רש"י לעיל שהפירות ספק, לכאורה ל"ש בהאי צד דלא קץ הו"ל רבית, שהרי הרבית מתבררת עתה למפרע והיא קיימת כרבית, ואמנם י"ל דאה"נ דרק אחר היתירא דלא קץ באה טענת ספק על הקציצה, אבל באמת הסברא נותנת דאדרבה היכא דקץ קיל, שהרי אוכל הפירות מחמת קציצתו, וא"כ כי אז נתיישבה הסתירה בדרבינא, דרבינא לא ס"ל היתירא דלא קץ, ואילו בקץ מתיר הוא מחמת הספק, וזה חידוש גדול.

רח. והנה ממש"כ רש"י על המסקנא דהלא קץ הוא המתיר דהא דלא כר"נ, שמעי' דאם משכנתא שאני דהוה הלואה כי אז גם ההיא דר"נ דינה כהלואה, ואף שמטרת העסק היתה זביני, שהרי המחילה בטעות חלה מחמת טעות הזביני, ושמעי' לכאורה דלא סגי במה שנתכוון לשם עסק דזביני, אלא בעי' שיהא תורת זביני ממש, ומינה דנוולא הו"ל זביני, שלא בטל המקח לגמרי אלא נעשה תנאי, והתנאי אף שהוא מבטל למפרע אין בו שיבת פירות שנאכלו בשעתם כדינא דזביני, והיינו שתוכן תנאו הוא שי"ל בקנינו קרקע תמורת המעות הקיימים אצל המוכר, ממילא אף שכיום בשיבת המעות בטל מקח למפרע, עדיין זכות הפירות לא בטלה למפרע, והיא קיימת אצלו מתורת זביני, ואה"נ דהמלוה מעות ומוכר לו קרקע לפירות כ"ז ההלואה הו"ל רבית גמורה דהלואה, היינו מפני שהמעות מתחלתם מלוה, אבל בתנאי אין אומרים שנתברר שהמעות למפרע היו מלוה, דודאי זכאי היה בהם בשעתו שלא לקיים את תנאו ולאוכלם לגמרי, דזכות עשיית התנאי היא זכות גמורה בדיני ממון, ורק שיבתם היום פועלת תורת שיבת מעות למפרע, וכל כה"ג אנו דנים כלפי הזמן שלא שב כקיומה של אותה תורת זביני.

רט. ואולי נאמר דבאמת סגי לן בעסק דזביני, דכל שהוויית הקרקע אצלו אינה מתורת פרעון אלא מתורת מטרת החלפת הקרקע בדמים הו"ל זביני, וממילא בנוולא יתכן אפי' דלא גמר ומקני כלל, אעפ"כ קיומה היה אצלו בתורת קיום העסק כ"ז שאינו משיב את הדמים, והרי כ"ז שאין לו את הדמים אין בדעתו לעולם לבטל את המקח [אף אם יכול], וההיא דאסמכתא הלא כ"כ רש"י שאינה אלא מחזי, וי"ל דהמחזי שבה הוא מחזי כהלואה כיון שבטל מקח למפרע, ודוחק.

רי. ויתכן דכולה סוגיא דידן ל"ש בתנאי דכשיהיו לי דמים תחזירהו לי, דהתם שידעו שניהם בתנאי הרי מעיקרא דמילתא יש להם לקצוץ מה דין הפירות בצד ביטול המקח, וקביעתם בזה תהא קץ, ונימא גם דהוא קץ דהלואה, ושאני נוולא שהלוקח לא ידע מהתנאי, ואין לו למוכר להחזיק מעות הלוקח שלא כתנאי הלוקח שלא נתנם אלא למקח, ממילא אף דבידו להתנות ביטול המקח בשיבת המעות, עדיין החזקת המעות בידו חייב להיות מתנאי המקח.

ריא. וראה שם ברש"י דהאי תשובה דתורת זביני שייכא גם במרבה על הפירות, והנה שם ענין זביני הוא דרך מקח לא אסרה תורה, ואם ג"ז ענין ההיתר כאן, למדנו חידוש גדול דגם רבית בדרך מקח לא אסרה תורה, והיינו דכל המוכר דבר מה ברבית הרי יסודו בזה שתובע פרעון ופורע בעשיית מקח, וזה עדיין רבית דפרעון מעות לזמן, אבל כאן שבשעתו היה זביני בכל הקרן אלא שאח"כ בבא קרן ממקו"א הננו מחשבים את הזבינא למפרע כתוספת, כל כה"ג תורת זביני עלה, אין לו שתי פרעונות אלא פרעון ומקח, ולא אסרה תורה אלא רבית דפרעון, וצ"ת[137].

ריב. עוד רגע אדבר, דברש"י ורמב"ן מבואר דבלא מסלקי היתירו משום שכמכורה אצלו, ובתי ע"ח דינו כמסלקי, ולכאורה יפלא אטו בבתי ע"ח אינה כמכורה אצלו, ואמנם מעלת לא מסלקי אינה מסתיימת במכורה, דאכתי אם כאשר בא קרן שני ופורע מעות ראשונות הרי המכורה הופך לרבית, אלא דכל דלא מסלקי ואין לו זכות להעמיד מעות ליום אתמול אין כאן ביטול מכירה של יום אתמול, ובזה בא הריעותא דבתי ע"ח שבאמת יש כאן מעות הראויות להיות עבור יום אתמול, אלא שמחמת של"ה בפועל יום אתמול לא בטל המכירה למפרע, והרי"ז גופא ענינא דרבית.

בדברי הראב"ד בחזר ותפס הלוה

ריג. דעת הראב"ד שאם חזר הלוה ותפס את האבק רבית אין מוציאין מידו, וברא"ש ור"ן מבואר שהענין תלוי בחובה לצי"ש, אשר הרא"ש בהחלקו על הראב"ד אמר שאין חובת לצי"ש מביאה לידי תפיסה, ואילו הר"ן בהחלקו על הראב"ד אמר דמינה דגם לצי"ש אינו חייב, והיינו שיש כאן מעשה גזילה במקומו, אלא שאין זה משעבד ולא מחייב את זכיית ממון דידיה להפקע עבורה, ולכן נותר הנין בחובה לצי"ש, ואילו הנגזל בעצמו זכאי להפסידו עבור הצלת גזילתו, [ואף אי בעי' לתורת עביד אינש דינא לנפשיה, כחו גדול משל ב"ד, לא נצרכנו להאי דינא אלא עבור עצם הכח להיות דן את חבירו, אבל כאשר הוא דנו הרי הוא תופס בכת תביעתו שזכאי הוא להפסיד לחבירו במניעת הפסדו, ועוד צ"ת].

ריד. והרמב"ן הביא בשמו דהיינו דווקא בירד לבדו במשכנתא, ולא בשנתן לו הלה מדעתו כרבית מאוחרת, ולכאורה כל נתינה מדעתו פוטר הראב"ד, ואף דברבית קצוצה יש בה חובת חזרה, הוה אומר דלא מחמת חובת חזרה בא עליה הראב"ד, דהא ודאי ליכא באבק רבית, אלא שהתורת גזילה קיימת בגוף גבייתו, ובנתן מדעתו אין הגזילה אלא בהגעה לידי אותה נתינה, דכפיית הנתינה ע"י קיום קציצתו היא הגזילה, אבל כיון שנתן כבר אין לו טענה על המעות, משא"כ בירד מעצמו יש כאן גזילת רבית בגוף ההווייה, אלא שנכונה היא בדיני ממון, ולכן אין מוציאין בלא חובת חזרה, ותפיסה מהניא.

רטו. והנה דעת רמב"ן דבמיחה בידו הו"ל גזילה ודן בזה דגם מוציאין מידו, ואין לפרש כוונתו דגוביינא לא תחול כאשר האיסור מונע, דהא גם בירד בסתמא זכייתו היא זכיית גוביינא, שמא תאמר דאף שהיא זכיית גוביינא מ"מ לא באה מתורת כפייה והיא חלה גם באיסור, משא"כ כשמיחה באה מתורת כפיה, אין זה נכון, כי גביית משכנתא א"צ לתורת כפיה, ואפי' בשע"נ בעלמא א"צ לתורת כפיה, וגם גביית ב"ד א"צ בזה, אבל כוונתו מהלכות גזילה דרבית, שהאיסור שדינו לתבוע את הנהגתו נגד דיני ממון והוא איסור גזילה נותן כח ללוה לעכב מדיני גזילה שברבית את הגבייה,

קנין משכנתא

רטז. הנה הא פשיטא כשמת הלוה עדיין המלוה אוכל פירות גם באתרא דמסלקי, וכדמוכח מתוס' לעיל סוף סה: דיורשי לוה צריכים לפדותה[138], ואפי' מכירתו לא תפקיע הפירות מידי המלוה, וכדמוכח מעובדא דרב מרי לקמן עג:, ולמדנו שזכותו בפירות קיימת מכח זכותו בקרקע, דאל"כ הו"ל נכסי דקנו יתמי, ולא עוד אלא דנטילת זכותו בפירות לא מחשבא נטילת מטלטלי דיתמי אלא נטילת קרקעם, לעו"ז בע"ח דמלוה הבא לגבותה מיתמי דידיה קחשיב נוטל מטלטלין, אין לו כח ליטול את המשכנתא בגופה של קרקע בתורת קרקע, ולכאורה י"ל דטעמא דאינו גובה את זכות המשכנתא שבקרקע הוא מפני שאין זכותה של משכנתא קיימת אלא למי שגופו של חוב שלו, וכיון דהחוב עצמו ג"כ דינו כמטלטלין, לכן אין הוא יכול לזכות במשכנתא, אלא במתקבל על ידה, אבל לא יתכן לומר כן, שהרי כאשר מנעוהו מלאכול הפירות פירש"י ענינו בהעדר כח שעבוד על המטלטלין, ולא כמי שבא לגבות מטלטלי דקנו יתמי, הרי שלקיחת מטלטלין זו על ידו עדיין נחשבת לקיחת שעבודו של אב, וכלקיחת שעבודה של משכנתא, ולא כלקיחת המתקבל על ידה, אין הפירות של המלוה מכח מה שצמחו בקרקע דיליה, אלא מכח השעבוד המזכה אותם, ולא עוד אלא שכח השעבוד הזה נחשב כשעבוד אחד עם שעבודה של קרקע, אשר לכן יחשב שעבוד זה כקיים מימות האב, לשעבדו למלוה, אלא שנמנע הימנו בדינא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי.

ריז. והנה כאשר נאמר בפשוטו דשעדר"נ אינו ענין שעבוד על שעבוד, אלא כדכתיב ונתן לאשר אשם לו, הראוי להנתן לזה נתבע לזה, כי אז מה שיש לנו להבין כאן הוא דאף דהשעבוד קיים בקרקע, מ"מ מה שניתן בשעבוד זה הוא מטלטלין, ע"כ תורת מטלטלין עליו, וממילא אי נימא דבשעדר"נ נאמר שעבוד על שעבוד יש לנו לומר כן, דשעבודה של קרקע לגבות מטלטלין דינו כמטלטלין, והיינו כי ע"כ יש כאן שעבוד על הקרקע, וגם אין גבייתו מהמטלטלין מתורת ששעבודה של קרקע עבר למטלטלין, דאילו כ"ה אזי במת לוה בטלה אכילת משכנתא, שהרי השעבוד הנגבה הוא שעבוד מטלטין, וכן בע"ח דמלוה היה נמנע מקחת את המטלטלין מתורת מטלטלין דקנו יתמי, שאצלם נתחדשה זכיית השעבוד בפירות ע"י היותם באים מקרקע המשועבדת להם, וע"כ כמוש"כ דגביית הפירות הוא מכח שעבודה של קרקע, וכלשון רש"י אין הקרקע לפניו אלא לשעבוד פירות, ועד כדי אשר לולא הפקעת שעבודם של מטלטלי דיתמי היה נוטלם מיתמי בתורת קיום נכסי האב, וכ"ש שבמת לוה גבייתם גביית קרקע, ורק השעדר"נ הגובה את ממון החוב נחשב כגובה מטלטלין.

ריח. ומאחר שלמדנו דבמאי דאגבהינהו בסיסני קננהו[139], למדנו דמה ששעבודה של קרקע מתקיים בזכיית הפירות אינו צריך זכיה בשעת צמיחה, אלא עושהו בזכיית נטילה, והיינו זכיית גוביינא, כי אין הקרקע לפניו אלא לשעבוד פירות, ענינו של שעבוד הוא תביעת הוויית הקרקע, וכשם שיתכן אולי להבין דבעל קרקע זוכה בפירות גם מחמת שזו צורת הוויית הקרקע, כך בתביעת החוב האומרת שקרקע זו צריכה להיות לו הרי הגוביינא בה תהיה בלקיחת הפירות אשר הוא זכאי בלקיחתם מתורת הוויית הקרקע, ולכן אוכל אצל יתמי דלוה מתורת גביית הקרקע, ואילו שעדר"נ דן זאת כמטלטלין מפני שאף שתפיסתו היא מכח שכבר קיים דינו של שלישי ליתן לשני, אבל זה אינו אלא נותן כח לקחת את מה שהשני תובע מהשלישי, וכיון שבפועל לוקח מטלטלין דינו כמטלטלין.

ריט. והנה לכאורה גם גוביינא דעלמא תוכל להתקיים בפירות מה"ט, והרי אין הדין כן, ואפי' לדברי הגר"ח דהשעבוד קיים בשבח, מ"מ מודה הוא דפירות דינם כמטלטלין, הרי דענינו שהשעבוד שהיה בקרקע חל גם בתוצאותיו, אבל אין בזה תורת גביית קרקע.

רכ. ולכאורה י"ל דהיינו טעמא מפני דגוביינא בעלמא אינה מזכה אותו לגבות הקרקע למפרע, וכל תורת העמדת הקרקע תחת דמיו מתחדשת מהשתא, והרי לקיחת הפירות נחשבת לקיחת הקרקע משעת צמיחתם, וזה אין בידו, משא"כ במשכנתא הרי זה ניתן לו שתהא לו הקרקע למפרע, [ואפשר דזה ענין אכיל פירי מאדרכתא ואכרזתא, אין זה קנין גמור, אבל כבר אכיל פירי].

רכא. והא דבמסלקו טרם אגבהינהו א"י לתבוע לקיחת הקרקע של יום אתמול, היינו מפני שאין זכות המשכנתא כזכות תביעת הביטול כיס ויום האתמול, אלא דכל עוד לא סילקו הרי הוא לוקח חובו בצורה זו, ממילא כאשר סילקו כבר נתקיים חובו בענין אחר, ואין כאן יותר תביעה על הלמפרע, [ויתכן דגם קציצת רבית אינה מתקיימת אלא במה שהיא חלה באותה שעה, אשר ממילא בפרעון הקרן אינו פורע את מה שכבר חל ברבית, אבל להחיל תביעה על מה שיום אתמול ל"ה לו, אפשר דאין זה קיים בדיני ממון, ולכן אין סתירה בין כח קציצת רבית לבין פטור מבטל כיס, כי בלא קציצה הרי תביעתו בכל עת היא גופו של חוב, והיא מתקיימת בקרנה, אבל בקציצה ענינו שמפריד בין הדבקים וכהיום תובע את החוב של כעת בכו"כ דמים, ובחלות החוב רבית מונע את פרעון הקרן מלהתייחס ליום האתמול].

רכב. ואי קשיא לך בדאביי דס"ל למפרע הוא גובה למה לא יגבה פירות עכ"פ משעת הגעת זמן החוב, [וכמבואר בתוס' בהמניח לענין שור תם, והוא מוכרח בפ' המפקיד דאביי גופיה קאמר דאכיל פירי משעת אדרכתא, ולא לפני כן, והרי כבר הגיע זמנו], הלא ודאי שזכאי הוא להיות לו החוב מיום אתמול, וגם כבר נקבע מיום אתמול להיות לו הקרקע בדמי החוב, שהרי זה ענינו של למפרע הוא גובה, תריץ אין לך מסלק גדול מזה במה שפורעו עתה בגופה של קרקע, ומינה דלמפרע הוא גובה אין ענינו שמחיל גביה למפרע, [והיינו דנימא דאעפ"כ אין לו הפירות מפני שא"א לזכות בפירות, דהא קמן ממשכנתא שאפשר לזכות בפירות למפרע] אבל ענינו רק במה שגבייה זו הנעשית עתה כהוחלטה יום אתמול כלפי גוביינא זו.

רכג. ואם אין אתה אומר כן הרי עלינו להבין דאה"נ שתוכן גביית שעבוד מתקיים בלקיחת פירות למפרע, אבל לא יוכל לחול ד"ז אלא כאשר י"ל קנין מה בגופה של קרקע לענין זה, קנין הנעדר בשעבוד בעלמא, וקיים רק במשכנתא אף באתרא דמסלקי.

מסלקי ולא מסלקי

רכד. כתב רמב"ן דהא דמהני באתרא דמסלקי למימר אח"כ לא מסתלקנא היינו מפני דגם התם אקני ליה גוף לפירות בנכייתא או בקיצותא אלא דמנהגא הוא דנהוג לסלקו ואפי' אתני בדיבורא מבטל תנאו בדיבורא, והנה דבריו צ"ת מצ"ע מה הוא ענין מנהגא דנהוג, והלא אדרבה עד כמה שאין המנהג פועל תנאי מפורש הרי ע"כ חלותו במניעת ההקנאה, וכן הבדיבורא מבטל תנאו לא יראה שכוונתו מדין תנאי דעלמא וביטולו.

רכה. ועיקר הדברים צ"ת דא"כ אמאי ל"ח זביני לשאר דינים [140], הן אמנם דלענין רבית נראה ברמב"ן דהויא זביני ואינו רבית של תורה, שכן תלה לה בנכייתא ובקיצותא, [ונכייתא הויא זביני, וכמבואר גם ברשב"א שמנע מנכייתא סוגיא דאגבהינהו בסיסני מפני דזביני היא, ואין כוונתו דהאי סוגיא קעסקה בדיני רבית, ואילו בדיני ממון כבר שלו הוא, אלא כוונתו דכל דזביני היא לענין רבית אף בדיני ממון אמרי' שכבר חל הענין בשעת צמיחתם, ונכייתא זביני היא, עי' בלשונו ובלשון הנמוק"י, ועכ"פ זאת מפורש בו להדיא שם דנכייתא הויא זביני], אבל עדיין למה אין בע"ח גובה הימנו, וכן גבי מיחה בו חילק רמב"ן בינו ובין לא מסלקי, דבמסלקי מונעו מלאכול, ואילו בלא מסלקי א"י למונעו מלאכול כיון דקני ליה אלא שמחשב עמו על הקרן, גם צ"ע שהרי בטעמא דמ"ד דבאתרא דלא מסלקי מצי למימר בדיבורא מסתלקנא כתב רמב"ן דכיון דעיקרו מלוה מהני ביה מחילה מה לי מחל כולו מה לי מחל מקצתו, הרי שאנו באים לידי סילוק בלא התנאה ומנהגא אלא בביטול הדיני ממון, והאיך יתכן דבאתרא דמסלקי לא נדון כן.

רכו. ובגוף דברי רמב"ן דמהניא ביה מחילת מקצת, הנה ז"ב דבהעדר החוב בטלה גם משכנתא דלא מסלקי, וכדחזי' בדברי הריטב"א כאן ובבעה"ת בשער ל' ובשם רמב"ן שם שראו חידוש במה שא"י לפרוע בע"כ באתרא דלא מסלקי, והיינו דס"ד דגם שם מהניא פרעון בע"כ אלא דאין לו זכות לתבוע סילוק, והיינו לסלקו ברצון הבאת זוזי טרם נתנם בפועל, ומסקנתם דגם פרעון בע"כ ל"מ, וטעמו מבואר בבעה"ת שהזמן נקבע גם לטובת המלוה, הרי דמה דלא בטלה המשכנתא בזה אין זה אלא מפני העדר כחו לפורעו בע"כ, ומינה דאם מחל לו המלוה פקעה משכנתא[141], [ושביעית אינה משמטת גופה של מלוה כיון שתחתיה תעמוד המשכנתא בידו], אבל אכתי בנ"ד אין כאן כל שייכות מחילה על גופו של חוב אף לא במקצתו, והמשכנתא היא קציצה נוספת על גופו של חוב, וע"כ לכאורה שהמחילה תחול בזכות המשכנתא, אלא שהרי קנין היא, וגם שהרי תלה לה הרמב"ן במה שעיקרו מלוה, אבל ענינו דהקנין מתקיים במה שתבע בחוב שתהא לו משכנתא, שהרי החוב תובע את פרעונו וקיומו מיד, ובקביעת הזמן הותיר מקום לתביעת הויית משכנתא, ובמה שנכון מחמת החוב שיהא לו משכנתא שם תתקיים קנין המשכנתא, ולכאורה ענינו בגופא דדינא, ששייך להגביל קנין לזכות מסוימת בדיני ממון בהוויית הקנין, [ואם אין אתה אומר כן הרי צ"ל שהוא תנאי חיצוני, ואין בזה טעם בהאי זכותא דמשכנתא, שהרי לא חל לפני נתינת המשכנתא איזו תביעה בפועל שיתן לו משכנתא כדי שנאמר שתלה את ההקנאה בקיום חוב זה, ואין כאן אלא הבנת ענינא דחוב במה שבעיקרה יש תביעת השבה, גם לשון הרמב"ן עיקרו מלוה אינו מתפרש לתנאי חיצוני].

רכז. ואכתי צ"ת האיך נאמר דגם זכותו לא להסתלק בא מהעיקרו מלוה, האיך יוכל החוב לתבוע קיום המשכנתא נגד סילוק, הלא את החוב מבקש הוא לפרוע בסילוקו זה, וקביעת דבר מסוים שרק הוא יהיה תחת המעות אין זה מלוה אלא חלות קנין, וכל עיקרה של מחילה שייכא רק במה שעדיין תובע הוא והאיך יחשב תובע כעת מחמת המעות ואין הוא יכול לפרעם, ואולי נאמר דודאי אילו היה שייך להשיב המעות הראשונות ליכא כל טענה, אבל כיון דלהוצאה ניתנו ורוצה לפרוע במעות אחרות, שייך לקבוע שלא יקבל שום פרעון אחר זולת בקרקע זו, והו"ל כאפותיקי, ואף שבבא הזמן יוכל לפרעו בכל דבר וגופו של חוב מתקיים בכל דבר, מ"מ לענין תוך הזמן כבר קבע לו כן בהאי קנינא.

רכח. ובפשוטו היינו אומרים דבאתרא דמסלקי לא נקבעה אפותיקי, או אפי' יתר ע"כ יש לנו לומר שכל התביעה להעמיד המשכנתא היא מחמת תביעת מנה התמורה שלא התקבל, והיינו דאף דנימא דגם התם קנין הוא הרי קנינו בתביעת המנה המתקבל ולא במנה הניתן, לכן יכול לסלק, ואין זו דרך המנהגא וההתנאה הכתובה ברמב"ן, ומשם למדנו לכאורה דודאי גם בהאי אתרא הרי המשכנתא שייכת למעות הראשונות ונימא דכיון שקנה חפץ זה להיות לפרעון בחובו שוב אף אם לא קבע לו אפותיקי עדיין אין זכות בעיקר דיני ממון להחליף לו הפרעון, וצריך הוא להתנאת זכות בזה, והא דבאתרא דלא מסלקי מהני בדיבורא משום מחילה, אולי נאמר דשם הענין מתפרש כמחל זכותו לתבוע עצם גופה של משכנתא במצב זה של סילוק, ומתפרש הוא כן כדי שיוכל לחול, משא"כ באתרא דמסלקי אין הענין מתפרש כהמצאת ביטול תביעת המשכנתא, אלא כהתנאה שיוכל להחליף לו הפרעון, ולפ"ז באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא א"י לחזור ולומר לא מסתלקנא, כיון שכבר חלה מחילה בביטול המשכנתא למצב זה של סילוק.

רכט. ויש לנו לדון דאה"נ דאתרא דמסלקי צריכים אנו לקבוע לו זכות חיצונית להחליף הפרעון, אבל כיון שבאמת נקבע ביניהם כך הרי בממילא גופו של חוב אינו תובע דווקא קרקע זו שהרי יכול להפרע ממקו"א, ומאחר דלעולם קנין המשכנתא מתקיים רק בכח תביעת החוב וכח עמידתו בה הוא בקיומו של חוב, אפשר דלכן אין בע"ח גובה אותה, כיון דכחם בה הוא כח תביעת המטלטלין שהם תביעתו של חוב, ואף דהמשכנתא שייכת למעות הראשונות, מ"מ גם מעות הראשונות תביעתם תביעת מטלטלי, שהרי באמת פורע הוא אותם במטלטלי, ואף דיתמי שגבו קרקע בע"ח חוזר וגובה אותה מהם ולא איכפת לן מה דמתחלה לא נקבע שהפרעון יהיה בקרקע י"ל דשאני שע"נ שהוא שעבוד לעצמו, ושעבודה של קרקע זו תורת קרקע עליו מתחלה, משא"כ משכנתא יש לנו לומר שאינו שייך בשע"נ, אין המשכנתא פרעון גופו של חוב דנימא בה שעבוד נכסי, ואה"נ דהיא גופא שעבוד וקנין, אבל כמה שקנין זה צריך לתביעת החוב הרי הוא שייך לגוף תביעתו של חוב, אשר בו קצץ לו זכות משכנתא, אולם באמת אף אי נימא דההיא דגבו קרקע מתקיים גם בשעה"ג, עדיין שאני גופו של פרעון שכחו של חוב לקחת ממונו מתקיים בלקיחת הקרקע בתורת קרקע, ובגופו של חוב קיים גם ענין זה מתחלה, אבל משכנתא אינה נתבעת בגופו של חוב, אלא דבהא גופא שיש לו עליה תביעת חוב שאינו מתקיים כעת בזה מחדש לו זכות משכנתא, ועיקרו של חוב עדיין מטלטלין, אבל אתרא דלא מסלקי כיון שכבר נקבע שכעת זכאי חובו לקבל קרקע זו דייקא, הפך חובו להיות קרקע לענין זה, וגם אפשר דכיון שא"י להחליף לו פרעון יש בו כח הגבאת קנין המשכנתא בלא הגבאת החוב המזכה אותו בכל עת.

רל. ומה שחילק רמב"ן ביניהם לענין מחאה מתחלה, י"ל דבמסלקי שמדיני החוב י"ל פרעון ממקו"א כי אז אע"פ שכעת אינו פורע וממילא זכאי הוא להחזיק במשכנתא, אכתי החזקה זו שהוא זכאי בה תכנה חפצא דאיסורא ומעכבו הימנה, וא"י לומר לו תנה לי בפרעון גמור שזה ענין אחר והדר דיניה למסדרין, אבל בלא מסלקי שהחוב קבוע לו כעת בזה, אף שתוכן הקביעה היתה קביעה דאיסורא להחזיקה כרבית, מ"מ הרי בפועל זה חובו וא"א לסלקו מחובו, וא"י אלא להוציא את האיסור ממנו ע"י שיחשבנו בקרנו, שהרי כעת גם גוף חובו קיים רק בזה, ומ"מ לשון רמב"ן דהא מיקניא ליה משמע דהחילוק ביניהם הוא בדיני הקנינים, דבמסלקי אינו קנוי לו אלא שעבוד רבית לו, וצ"ת.

עיסקא

רלב. ויתכן עוד דכיון דסדר הדברים הוא שההלואה ניתנה עבור טרחתו ולא שטורח עבור ההלואה, נמצא שהתורת רבית צריכה לחול מתורת שע"י שיש לו עליו תביעת טירחא והיא משתלמת בהלואה נמצא שהם מחשבים את ההלואה כקיימת לו למלוה אצל הלוה לפרוע בה, וי"ל דכ"ז שייך רק אם זה הפרעון באמת, דהיינו שאם ההלואה תתבטל הרי הוא חייב לו טירחתו ממקו"א, דממילא כיש לו עליו חוב טירחא ופרעונה מתקיים במה שיש לו עליו את זכות נתינת ההלואה, אבל כל שקובע לו פרעונה ממקו"א שוב אין בה כל תביעת דמים לעצמה, אלא רק כתביעה נוספת לקבלת ההלואה, וכל כה"ג י"ל שאין בזה שייכות לענינא דרבית[143], אלא דצ"ע אמאי מותר בפחות משכרו משלם, דאף דנימא דגם בביטול ההלואה לא יהיה זכאי לתבוע שכר מושלם כי כך קבעו את השכר, אכתי הא גופא שקבעו את השכר בפחות הרי הוא מחמת ההלואה, וע"כ כסגנון הראשון שבאמת מתעסק עבור האריסות, אלא שצריך שלא תהא כאן טענת טרחתי עבורך, ובהא איכא למימר דסגי בכל מה שיקצוץ[144].

רלד. ובזה יתיישב לכאורה מש"כ רמב"ן דהא דאמרו אי פלגא באגר וכו' השיעורים שוים מפני דבפלגא באגר שכרו בהפסד בכנגד שליש הפקדון כי מן הדין חייב בחצי ההפסד, והרי לכאורה יש לתמוה מ"ש ממותר שליש יהא בשכרך, שהרי אם לא הפסיד אינו נוטל שכר, ולהאמור שפיר הכא שאני דבזה כבר באנו באמת לידי שיעור שעבורו יעסוק, דאף ששיעורו מחצה, היינו כשגם ההפסד עליו, אבל בלא הפסד שיעורו שליש, שזה השיעור שתקנו חכמים כראוי באמת.

רלה. אלא שהדברים נסתרים מסו"ד רמב"ן שכתב ברווחא דתילתא דאף דפעמים שאין הרווח כדי פועל בטל מ"מ כיון דלעולם יש רווח ופעמים שהוא יותר התירו חכמים, ולהאמור אין כאן נדון כלל, כיון דעבור זה שמו חכמים שכדאי לו, וע"כ שלא כ"ה פני הדברים, והנה יש כאן תמיהה ברורה אם הוקשה לו ברווחא דתילתא כך הלא כ"ש שיקשה ברווחא דפסידא, ושם אין לו תשובה.

רלו. גם עיקרו של דבר צ"ת, דכיון שמתחלה נקבע שרק הפסד שליש עליו כיצד יחשב חצי מלוה, הלא אין כאן קנין החל מתחלה מעצמו למחצה כדי שנאמר שעיי"ז נעשה ראוי למלוה, שהרי מפורש ברש"י לקמן ע: דהוא דינא דצאן ברזל, והיינו דקבלת האחריות היא המחילה את התורת מלוה, ואולי נימא דלא בטלה מכאן תורת אחריות, כי מה שישלם את הקרן בלא נפסד אף זה קיבל עליו מתורת אחריות בלבד, ותנאי היה שם שאם יפסיד יפטר משלישיתו, וצ"ע אם כה"ג חשיב אחריות, שו"ר שברמב"ן קד: מפורש דאם רק שליש הפסד עליו דייני' ליה כמלוה רק לשליש, וצ"ל דהרווח הוא בהא גופא שלא קיבל עליו אחריות, כי זכיית העיסקא ראויה לתבוע קבלת אחריות פלגא בתק"ח, ונחשב זה כתביעה הראויה לו מדיני ממון עד אשר שינוי תנאיה בתק"ח נחשב כרווחא דשכר עמלו, ועוד צ"ת.

רלז. ועדיין צ"ע היכי שוו אהדדי הנך תרי תילתי, אטו בשופטני עסקי' שעושים עיסקא אשר צדדי ההפסד הם כצדדי הרווח [והנותן מפסיד בודאי בהיות עליו הפסד יותר מרווח], והיאך נאמר ששיעורם שוה במה ששניהם שליש.

רלח. והנה האריך שם רמב"ן לחשב מה יהיה הדין בקצץ לו שכר פחות מפלגא והכרעתו בזה דלעולם שכרו לפי שליש ממה שקצץ עמו שאם קצץ לו שכר מסוים מפסיד בהפסד שני שלישיתו ואם קצץ לו הפסד מסוים מקבל בשכר תוספת שלישיתו, ולכאורה הדברים מתמיהים דנמצא לפי גודל הפקדון קטן שכרו שאילו היה הפקדון פלגא היה שכרו שליש ממנו ואם חלק הפקדון ט' חלקים הרי שכרו בו שליש תשיעיתו, ואמנם הדבר מבואר היטיב דהשליש הוא תוספת שליש על השכר הנהוג, וכאשר בעיקרה שכרו פלגא י"ל מחמת הרבית תוספת שלישיתו, וזה שקבע לו שכר עשירית מלוה נמצא שלא שמו שיווי עבודתו אלא כשיעור עשירית העיסקא הרי ביחס לזה קבעו חכמים שליש שלהם, אלא דעדיין צ"ת שאין השיעורין שוים שהרי אם קבע לו מחצית מלוה דשומת הרווח היא אחת על אחת, שיעורו בשכר חכמים שליש הפקדון, על אחת שעוסק לעצמו יש לנותן שנים, וכשקבע לו עשירית מלוה דשומת הרווח היא אחת על תשע, הרי מה שראוי לו בזה לפי החשבון הנ"ל בשכר חכמים הוא אחת על י"ח, ובאמת אינו מקבל אלא שליש המלוה ששיעורו ביחס לנותר לנותן הוא אחת על כ"ו, ובאמת שיש לנו לשאול גם על עיקר חשבונו של רמב"ן בפלגא ותילתא, שהרי אם התנו על הרווח בפלגא ונוטל שליש בהפסד הרי נוטל אחת על שלש שמרויח לבעל הפקדון, ואם התנו על ההפסד מחצה ונוטל שליש ברווח הרי הוא מרויח לבעל הפקדון שני שליש פקדון ולעצמו שליש, ונמצא נוטל אחת על שנים, וע"כ דנטילת הרווח הנוסף בתק"ח אינה נחשבת כמגרעת ברווחי הפקדון, אלא כשכר חיצוני כלפי מה שהרויח בעל הפקדון, ממילא במחצה לעולם נדון כנוטל אחת על שלש, וזה כאשר שומתו פלגא דהיינו אחת על אחת, דבשומת המלוה אין אנו דנים את כולו בב"א, ולכן כאשר קבע לו עשירית מלוה, תשיעית משומת פלגא ראוי לו שכר אחת על כ"ז.

רלט. ואמנם למשנ"ת אות ‎רלא הרי אין מטרת העסק להיות שכרו מלוה, שאילו כ"ה הרי"ז רבית, ממילא אם נתייחס לשומא רק עד כמה כדאי לו הטירחא, ובזה נאמר דבפלגא שיימי' דכדאי לו טירחא כאשר חציה עבור עצמו, ובעשירית מלוה כדאי לו טירחא בעשירית עבור עצמו, נמצא דהטירחא בשומת עשירית נחשבת כחמישית מטירחת שומת פלגא, וא"כ לפי חשבון זה הרי בעשירית הי"ל ליטול בשכר חכמים רווח חלק אחד מט"ו, שזה חמישית משליש הניתן לו מפלגא.

רמ. ואמנם האמת הוא דודאי הפלגא נדון כשומת שכר, ואשר מתחלתו ניתן כשכר בלא הפסד, ומה שתקנו בזה הפסד אינו שהפכו את שכרו ממחצית רווח למחצית הלואה, אלא שתקנו שראוי לו מדיני ממון שיהא גם מפסיד, דהכי טבא ליה לנותן, והנה עדיין שומת שכרו הוא הרווח, אלא שהנכון בזה מצד דיני ממון הוא רווח עם הפסד, ובאו דיני רבית ואמרו דהא גופא שקיבל הפסד עשהו כזכאי ברווח, ובזה באה שומת חכמים דראוי שיהיה כאן שליש רווח בלא הפסד, ואילו זה היה השיעור הראוי מתחלה, כי אז כך היו קובעים לו מתחלה, אלא שבאמת אין אדם עוסק עבור שומת רווח שליש, ורק אחר שכבר עוסק בשל עצמו שייך לדונו גם בשומת שליש רווח בלא הפסד, ושיעור העסק הנכון הראוי לו בשביל עצמו הוא לפי שומת הריוח שקבעו מתחלה.

רמא. מעתה יש להבין דרווח ההפסד שכתב רמב"ן אף זה ענינו אגר בלא הפסד אשר הוא מקבל בחלק המלוה, אלא ששונה הוא מהאגר בלא הפסד הניתן לו בחלק הפקדון, דהניתן לו בחלק הפקדון ענינו כשכר חיצוני, שהרי"ז שומתו וכמושנ"ת, ואילו בחלק המלוה ע"כ אינו בכלל הפקדון, כי שומתו מלבר, והטעם בזה, דכיון שהכל תלוי בשומת השכר הראשונה אשר קבעה לו מחצית שכר אשר יהא בה תביעת הפסד, ואשר ממילא נדון הוא כחוצה לפקדון דמלוה הוא, כי אז כאשר ביטלו חכמים בו את טענת הרבית היה זה בסילוק ההפסד המביא לידי רבית, והנה באמת אין שליש זה מלוה כיון שאין בו הפסד ככתוב ברמב"ן בהמקבל, ושכרו הוא הרווח, ונחשב הוא מלבר וכמושנ"ת, מעתה הרי נתיישב מאי דקשיא לן מתחלה מה בין זה ובין מותר שליש, דבאמת הוא אגר רווחא.

רמב. אולם דא עקא דבדברי רמב"ן קרוב לסופו מבואר דהרווח הוא בפטור ההפסד, עיי"ש שכתב שי"ל שכר בפסידא כיון שעשה שליחותו של בעה"ב, והיינו דהוקשה לו מה מקום לשכר בשעת ההפסד, וע"ז באה תשובתו, וצע"ג.

רמג. ראה ברשב"ם ב"ב ע: שנראה בדבריו דאיכא לאוקמא ההיא דשטר כיס בפלגא רווחא ותרי תילתי הפסד, ולכאורה יפלא דא"כ אמאי גובה מחצה, הא אית ליה למקבל מגו דנאנסו בתרי תילתי, וכבר עמדו ע"כ הרמב"ם רפ"ז משלוחין רמב"ן ונמוק"י בהמקבל, ודבריהם לא יכונו ברשב"ם, ואמנם לשון רשב"ם שם דעדיין פלגא מלוה אלא שי"ל התנאת פטור בדנקא בהפסד, ובזה י"ל דהטוען נתקיימה התנאת הפטור עליו הראיה, [אלא שאין זה ברור דכ"ה הדין גם בחוב, שהטוען נתקיים תנאי עליו הראיה, ונתבאר בזה בספר מעין גנים], והרמב"ן והנמוק"י לשיטתם שכתבו שם להדיא דהמלוה לפי ההפסד.

רמד. הקשה הרב יצחק מילר למה ישלם כבטל מאותה מלאכה כאשר הוא יותר משכר חנוני, הלא הוא עוסק עבור מחצה מלוה דידיה, ועבור זה מוכן להניח את המלאכה, ונמצא דהוא כבר בטל ממלאכתו באמת.

רמה. מבואר בראשונים בסוגיא דרב עיליש שכ"ז שלא ניתן האגר הרי הוא מעוכב מדינא דרבית, ורק הרמב"ן במלחמותיו קרוב לומר שהרבית כבר ניתנה בעמלו, ולכאורה הוא מוכרח כדבריו, ואמנם יש לדון דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ומבואר בתוס' בהאיש מקדש דהסוף היינו מסירת הכלי, ולפני זה לא יוכל לקדש אשה, ה"ה דל"ח פרעון על מה שנתחייב, ונמצא דנתינת הרבית היא במסירת האגר, והיא מעוכבת גם מתורת דיני ממון דרבית, שהרי דנו בזה דין טענה וטעני', ואילו היה הנדון על איסורא בעלמא שהלה אומר איני חפץ למספי לך איסורא לכאורה ל"ה בזה טעני' ליתמי, וע"כ שגם מדיני ממון דרבית מעכב את הפרעון, דאף דאגרא דידיה, אינו רשאי לקחת את שלו בגזילה הנעשית כעת במה שיש בזה נטילת רבית עמלו.

רמז. ועדיין צ"ת המבואר ברמב"ן שם בחד צד וברא"ש דבכה"ג לא יטול הנותן כלום מהרווח, מ"ט דהאי מילתא, ואין לומר דס"ל דכיון דלא קצץ לו שכר אין כאן תפיסת שכר ונמצא שהרבית מתקיים בגמר המלאכה בלא שכר, ואסור לו לגמור את המלאכה, כ"ז אינו דאם אין כאן תפיסת שכר ודאי שהרבית מתקיים בעצם הטירחא וכמושנ"ת לעיל, [ובטוש"ע הביאו דברי רמ"ה שאם כתב בשטרא פלגא באגר והפסד אסור לו ליטול הרווח, וכבר עמדו בפרישה וש"ך מ"ש מלא התנה כלום דקיי"ל דנותן לו שכרו, ועיי"ש שכתבו דכיון שכתוב בשטר פלגא לזה ולזה מחזי כרבית, ולכאורה החילוק ברור, דבלא התנה ולא עסק בחנם שייך עדין לתת שכר, משא"כ בהתנה בפירוש].

רמח. ובתמים דעים הובא בבעה"ת ובב"י כתב דבלא התנו ביד נותן לקבוע אם התילתא יהיה בהפסד או ברווח, ומתרי טעמי, חדא דהו"ל ספק בשיעור שכרו ועל הפועל להביא ראיה, ועוד דביד בעל המעות להתנות שכר כפי שירצה וכיון שלא התנה בתחלה מתנה לבסוף,

רמט. וברמב"ם מבואר דתקנת תילתא מתלי תליא באם לבסוף לא יתן לו כפועל בטל, והיינו שלא תקנו מתחלה שזוכה בכפועל או בתילתא, כי שכר פועל הוא חוב חיצוני, וכאשר לא נתחייב בזה לא שעבדוהו חכמים במה שלא נתחייב, אבל שינו את העיסקא ע"ת אם היה שם רבית, אלא שעיקר הדבר שהיתה תקנה למפרע בתנאי זה הוא זר מאד.

רנ. גם עיקר הנדון המבואר בראשונים בהאי סוגיא דשייך למיתן רווחא ושייך למיתן קרנא והיא נתינה אמיתית הנקבעת בדינא דרבית צ"ת היאך ניתן לסיים רווח וקרן כל עוד אין הרווח מסוים כפירות, ובסתם עיסקא דמעות פרקמטיא אין הרווח אלא בדמי יוקרא דידהו, וכיצד ניתן לסיים את הדבר כאשר הלה שותף במחצית העסק וחלקו נתייקר, ומה שייך לשלם לו קרנא או רווחא בלחוד, וברמב"ן מבואר דבסתם הרי הוא תלוי בדעת הנותן, ומה ענין ד"ז.

רנא. וכ"ז מעורר אותנו להבין שאין אנו דנים את חלק הפקדון שבעיסקא כפקדון בעלמא הקיים לבעה"ב עם רווחיו, אלא ממון שניהם מסור לשותפות המוטלת על אחריות שניהם, וזכותם להוציא משם רווחים, או לחלוק בקרן הראשון, ולכן גם שעת ההתנאה על השכר מתקיימת בעת הוצאת בעה"ב את חלקו, ואז חלה הרבית, אשר אם אך אין מקום כעת לקביעת שכר טירחא הרי בנטילת כל הרווח יש בו משום רבית, ועוד צריך התבוננות בכ"ז.

רנב. וראה בתוס' בהמקבל קב. במה שהתירו לקבוע בעיסקא שאם ישנה יהא כל ההפסד עליו והרווח למחצה, וכתבו דעדיין מיקרי קרוב לשכר ולהפסד כיון של"ה צריך לשנות, והנה בחלק הפקדון אין כאן כלל קרוב לשכר ולהפסד, שהרי אם לא שינה לית ליה ביה לא שכר ולא הפסד, ואם שינה י"ל הפסד בלא שכר, וע"כ שכוונתם לדון כל העיסקא יחדיו, המלוה והפקדון, ומכח המלוה נחשבת העסקא כולה כקרוב לשכר והפסד.

סוגיא דרב חמא

רנג. רש"י כתב דרב חמא עשה לשון שכירות ולא לשון הלואה [146], וע"כ שיש שינוי תוכן ביניהם אף דבפועל היתה הנהגתם שוה, והנה יתכן לפרש שהנדון הוא על הרווחת הזמן, שיש זמן הקיים בעיקרה של הלואה, עבור מעותיו של היום נתחייב תמורה למחר, וגם בהרווחת זמן של אחר הלואה יתכן שהוא מתפרש כמחילת חלק מחוב ההלואה, ולא כשכירות, ויש שהוא שכירות חיצונית על חוב קיים, ורב חמא התירו [גם מדרבנן] שהרי הוא ככלי קיים לבעה"ב אשר הוא משתמש בו, ונחלקו עליו מטעמי אחריות ופחת, ועי' אות ‎קסו ו‎קסז, [ולפ"ז כאשר התוס' פי' שלא קיבל עליו אחריות אונסים וסתימת דבריהם מורה שלא באו לפרש פי' אחר לגמרי מרש"י בעיקר ע"ע ענין אוגר זוזי, ע"כ שכוונתם אונסי הפרעון, ועכ"ז איננו שוה, כי אחריות הפרעון קיימת לפני קביעת הזמן, והיות הזמן שכירות ולא מתנת חוב אין לו כל שייכות עם ביטול אחריות הפרעון, וע"כ דהאוגר זוזי של תוס' שייך לגוף חיוב הפרעון, ויתבאר לפנינו, ואם יש להוכיח מהם לרש"י הרי מוכח דלא כמוש"כ כאן], ולשון רש"י זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאם אינו נח בזה, דהא סגי במה דניתנו להוצאה, וגם כל המו"מ אם אחריותם עליו אינו נח בזה כאשר כל השכירות חלה בחובו, והו"ל למימר זוזי דחוב נינהו.

רנו. והנה לפ"ז יש עוד דרך בהיתר דרב חמא, והוא שנותן לו המעות לגמרי מיד וקובע עמו שעבור קנין שלשים יום ישלם לו כו"כ על המעות ועל אחמ"כ ישלם לו שוים, והרבית הם דמי המעות עצמם בקנייתם לשלשים יום.

רנח. והשיבוהו לרב חמא לאסור מתרי טעמי, טעמא דלא הדרא בענייהו וטעמא דפחת, והנה טעמא דלא הדרא בעינייהו הרי אינו חל רק ע"י ההוצאה, אבל בגופה של שכירת המטבע היתה חוזרת בעין, וע"כ דביאור זה לחלק בין שכירות מרא לרבית גורם שמיד כשהפכה המטבע לחוב נאסרה, ולו"ד רש"י כאן הייתי אומר דענין לא הדרא בעינייהו היינו שאין כאן כלי מסוים או אין כאן כלי של בעה"ב, והיינו כסגנונות שנתבארו באות ‎רנה, ונימא דכלפי זה ודאי כשהפך הכלי למעות הו"ל רבית, ואילו רב חמא ס"ל דהחילוק בין שכירות לחוב הוא מהטעם שנתבאר באות ‎רנז, וע"ז בא עוד טעם דפחת אשר יסודם אחד, דג"ז סיבה לדונו כנטילה, ותחלה השיבוהו דבעי' נטילת כלי, והוסיפו דגם נטילת כלי לא תחשב עד שיהיה פחת.

רנט. אולם ברש"י מבואר דהלא הדרא בענייהו ענינו מה שאחריותו עליו, ונראה מדבריו שזה גופא האוסר, ולכאורה ענינו ששכר על לקיחת המתנה אסורה, וכל שאחריותו על בעה"ב יש כאן תוכן לקיחה גמורה, כיון שאינו מובטח בחזרתו, וכל שהובטח בחזרתו אינו אלא המתנה.

רס. אלא דא"כ צ"ת מה תשובה בזה לרב חמא, דהלא מה שהובטח בחזרה הוא ענין אחר אשר חל במה שהחליף לו המטבע השכור בדבר אחר, והלקיחה אשר חלה במטבע לא פקע מינה שם לקיחה במה שאח"כ הבעלים משתלמים תמורת המטבע העתידה לו בספק קיומה באחריות בעלים, אין זה אחריות אלא דמי מטבע העתידה בספק זה, ואף אם תאמר שענין אחריות הוא ממשפחת פחת, שיש בזה תורת פחת בהאי ספק, עדיין אין כאן הצלת פחת במה שזכה בעה"ב לקבל דמים על מטבע העתידה, ועוד דאם ענינה ממשפחת פחת כי אז מה טעם באמת דמסקי' דבלא פחת אסורה, הרי יש פחת, ולומר דהדרי' בה מהאי סברא דג"ז פחת אין בו טעם, דהא נמצא דהשיבוהו בדבר שאינו נכון מתחלה.

רסא. ואשר נראה ברור, דחובת התשלום בהוצאת השכירות אינה [רק] כתשלום מחודש של חליפי הדמים, אלא היא מחיובי השכירות עצמה, דלא גרע מגניבה ואבידה, שוכר נתחייב בהשבת גניבה ואבידה, וכ"ש בהשבת חליפי הוצאתו, ושפיר עיקר שכירותו חלה בה אחריות.

רסב. ומכיון שכן שוב א"א לומר בדעתו של רב חמא כמוש"כ אות ‎רנז, דהא ליכא הכא תרי לקיחות, אלא לקיחה ראשונה דשכירות חייבת עתה באחריות, וע"כ כמוש"כ אות ‎רנה דהשימוש בעין מתירו, וכיון שמדיני השכירות י"ל שימוש בעין התירו רב חמא גם במה שהשכירות הפכה לחובת דמים, דמ"מ קנינו בפטור הדמים הוא מכח קנין השכירות, ועוד צ"ת.

רסד. אולם באמת נראה שלא אסרה רש"י אלא בשכירות מטלטלין, והיינו שכירות שיש בה חובת השבה, אין איסור רבית בלא חובת קרן, ואנו דנים מה בין חובת קרן דשוכר לחובת קרן דמלוה, וע"ז באו תרי טעמים, חדא דזה חובת השבת בעין מעשה ההשבה עליו מוטל וזה חובת לאו בעין, והוא מה שפירש"י אחריות, דהיינו חובתה על ממונו [ועוד יתבאר באות ‎רסו], והכא השכירות עצמה מחייבת את התשלום וכמושנ"ת לעיל, ועוד אמרו בזה דבאמת חובת בעין נמי אוסרת כל שאין פחת.

רסה. ומפשטות לשון הראשונים יראה דלרש"י לא יתיר פחת היכא דלא הדרא בעינא, והיינו דבתשלום שאינו בעין ישלם רק את הפחת, ואם ישלם יותר הרי היא גופיה רבית על הפחת עצמו, ורק בבעין יש לו למכור את פחת הבעין כמה שירצה, או דע"י הפחת נחשב כל ההנאה כנטילה גמורה, וכההיא דשחרוריתא דאשייתא.

רסז. והנה זכינו בכ"ז גם להבין דברי התוס' אשר כתבו דרב חמא התיר מפני שמקבל עליו אחריות אונסין, ודבריהם באו כספר החתום, בהי אונסין מיירי, אם עד שיוציאם, כי אז ענינו דעד שיוציאם היה בזה רק שכירות, ולא סגי להו במה דהוא שכירות אלא בקשו גם אחריות אונסין, והיינו דבשכירות בעלמא לא איכפת לן אחריות אונסין בלא זולא וכאן בעי' להיתר אחריות אונסין, וא"כ הלא העיקר חסר מן הספר בגמ' דלא פירשו שההיתר היה מחמת אחריות אונסין, ואם כוונתם אחריות אונסין על הפרעון וכמוש"כ בריטב"א, והיינו דאוגר ענינו שנהג מנהג שכירות בהלואה, כי אז אין שייכות לסיום הסוגיא עם מה שפי' בו התוס' דאם יהיה פחת עד שיוציא הותר לו, מאן קמיירי הכא בעד שיוציא, והלא מתחלה היתה להוצאה בתנאי שכירות.

רסח. אבל דבריהם מתבארים עם משנ"ת לן דבכלל חובת השבת שכירות לחייב דמי חליפיו, והנה עיקר הסוגיא היא דרב חמא חייבו למקבל מתורת שוכר ולא מתורת לוה, ודעת רש"י דהיתירו מפני שחלה שכירות בכלי, והתוס' לא ס"ל האי היתירא בלא פחת אף לרב חמא, לכן פי' שההיתר הוא מפני שכל חובה זו כולה אין בה אחריות אונסין, והיינו דאה"נ דלאחר שיוציא אפשר דל"ש אונסין, דמה נאנס בזה, מ"מ תוכן חיובו אינו חיוב אונסין, דלא כלוה שחייב על המעות תשלום מוחלט מצ"ע, ואפשר גם דשייך אונס לאחר שהוציאם וכמוש"כ ריטב"א, אבל עכ"פ עיקר הענין הוא דאתי מחמת חובת השבה דשוכר ולא מחמת חובת מלוה, וע"ז השיבוהו דכיון דחובת ההשבה היא מכיסו הו"ל מלוה, ורק באם יש פחת על הבעין מותר בכה"ג.

רע. ברמב"ן בסוגיא דספינתא יראה דאם אין הפחת עליו הו"ל רבית דאורייתא גם כששומת יוקרא וזולא היא משעת אונסין, והרי כששומתה משעת אונסין ע"כ שהחפץ מתקיים לבעליו עד שעת אונסין, ואעפ"כ הו"ל רבית כיון שהשבת החפץ מוטלתץ על כיסו, והיא באמת חובת השבה דשכירות, שהרי החפץ מתקיים לבעליו, הרי כמוש"כ דחובת השבה דשכירות עבדא לה רבית של תורה.

רבית הבאה מלוה למלוה

רעא. עי' בריטב"א מש"כ בהא דבבבא דסיפא נצרכנו לשכר אמירה, אולם משאר הראשונים דשתקו להא לא יראה שפי' כמותו, והקו' צריכה ישוב, מ"ש מרישא דשכר מעות קשקיל, והוא נכון במשפטי ממון להחשב שכר מעות גם מצד הנותן אשר מקבל את הרווחת הזמן כערב, ואין בו רבית.

רעב. והנה בפשוטו הא דבעי' רבית הבאה מלוה למלוה הוא מדיני איסורא דרבית, שלא מצאנו בה איסור אלא בנקצץ ומשתלם בין הלוה והמלוה, דהיינו בין בעל הקרן למקבלו, [וטרשא דר"פ אסרי' מפני שאצל הלוה נחשבת לרבית, אף שנטילת המלוה אינה מחמת רבית, סגי לן להאי דינא במה שרבית דהלוה משתלמת למלוה, וכך הבינו חז"ל בקרא דרבית].

רעג. אבל באמת יש לנו לדון דמה דבעי' רבית הבאה מלוה למלוה הוא מפני צורת הרבית בזה, שאין ענינה של רבית אלא במה שהרבית משתלמת על נטילת המעות, וכיון שהוא משלם על כל נטילתם הרי בדינא דרבית אין כאן נטילה נפרדת של זמן לחייבו עליה, אבל אותו פלוני אשר שכר אצלו מעות להלוותם לפלוני לא נטל אלא את השכירות, ואין כאן חשבון נטילה אחת עם הקרן, דאף שהלוה משלם את הקרן מחמת נטילת גופו, עדיין תרי נטילות נינהו, דהא תרי גברי נינהו, והיינו דתשלומי אותו אחר אינם כמשלם על נטילת הלוה, שהרי המלוה לא קצץ עם הלוה דבר שיהא שייך בו תשלומין, [ואף דמצינו רבית מאוחרת דתורת תשלום עלה באיסורא דרבנן, היינו מהמקבל עצמו, דכיון שיש כאן קבלת דבר משל חבירו שייך להשיבו אף כשפטור עלה, אבל דמי אחרים אין בהם כל תוכן בלא ענין פורע חובו של חבירו], אלא שהוא כקנה זכות הלואת המעות מבעליהם להלוותם לפלוני, ממילא תרי נטילות נינהו נטילתו ונטילת הלוה, והלוה נוטל את המעות מתרי גברי, קרן מן המלוה, והזמן מן האחר, ובלוה עצמו אשר יטול מהמלוה לעולם יתאחד הענין לנטילה אחת אף אם תחלה ישכור המעות ואח"כ ילום [ראה אות ‎רסט], משא"כ באיכא גברא אחרינא באמצע, אבל ביהיב לוה ד' זוזי לפלניא על המעות הניטלות מן המלוה, לולא שהיה ענינם שכר אמירה כי אז יש כאן תשלום על נטילה המשתלמת בקרנה, שהרי באמת ניטלת היא מהמלוה, אלא דלעולם שכר אמירה קשקיל, והיינו שכר הבאת המלוה ולא שכר המעות, ולא עוד אלא דבעי' בהא שכר טירחת אמירה ולא שכר הנאתם, שאילו היה זה שכר הנאתם הרי הוא אסור כאשר נאסר לתת כן למלוה.

רעד. אבל לשון לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אין משמעה כמוש"כ, אלא שהוא מדיני האיסור, ובל"ז יש צורת רבית גם בנתינת אחר, ועוד דלהדיא הזכיר ר"פ בההיא דשכר אמירה גם ענין בא מלוה למלוה.

רעה. ואולי נאמר דשכר אמירה בא לאפוקי שאין נתינתו לפלוני על המעות בתורת מביא המעות, שהרי לעולם אין תשלום לזה על מעותיו של זה, ואם לא שכר אמירה היא הו"ל תשלום על הבאת המעות בתורת תשלום המעות, והיינו אילו היה שייך במשפטי ממון לדונו כמביא המעות לתבוע עבורם, היה אסור מפני דאיהו המלוה, דאף שאת הקרן אינו מתחייב לו היינו מפני שקבלת מעות המתחייבים להשתלם לאחר אינה קבלה המחייבת, אבל עדיין תורת מלוה עליו על כל המעות, דנימא שבאיסורא דרבית שם מלוה לא מי שחייבים לו את הקרן, אלא מי שנותנו, [ואה"נ דאם יאמר לו שקול ד' זוזי ואמור לפלניא דמעותיו בידי שירויח לי זמן, כה"ג ל"ב לשכר אמירה כדי להתירו], ובבבא דרישא אין הנותן נחשב כמקבל גופם של מעות אלא את הרווחת זמנם, דהערב שבו קובע את נטילתו, והרי לא נדון כערב אלא על הזמן, לכן לא יחשב לוה, [ולכן גם כשהלוה חוזר ומשלם לו לא אסרוהו הראשונים אלא מפני דהו"ל כשלוחו, ולא מפני שהוא נדון כחוזר ומלוה לאותו פלוני, שגם בידו אין אלא הרווחת הזמן], ועי' במחנ"א רבית סוס"י ז'[151].

רעו. כתב רמב"ן לקמן עא: בישראל שהיה שלוחו של עכו"ם ללוות מישראל שאם לא קיבל השליח ע"ע אחריות אלא על הרבית אין כאן רבית, והוסיף רמב"ן שאם אמר לו כ"ז שמעותי ביד הגוי אתה נותן לי דינר בחדש אסור דכיון שאם הגוי אינו פורע הוא חייב ליתן לו רבית נמצא אחריות הקרן עליו עד שיפרענו והרי"ז כלוה מעות מישראל ואומר לו כל זמן שאני נותן לך דינר רבית בחדש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן. כוונתו דאף דליכא רבית בלא קרן, [וזה מבואר גם בסוגיין בבבא דרישא שאין המשלם למלוה נחשב כלוה אף שהוא כנוטל הימנו את הזמן, כיון שאינו לוה על הקרן], וממילא היה מקום להתיר את הלוה שהתנה דכ"ז שאני נותן לך דינר וכו', מ"מ הא גופא שאחריות הקרן עליו לענין לתבוע את דמי שכירותו בכל עת, דמי שכירות על קרן שלימה, מיחשיב כי"ל קרן אצלו, וכיו"ב כתב רמב"ן בערב זה, דכאשר הוא תובעו על השארת הקרן ביד הלוה בכל עת לשלם ע"ז רבית, וההשארה הנתבעת אינה השארה המתחדשת על פיו יום מחר, אלא במה שבתחלה הלוה על פיו תובעו מה שלא שבו אליו המעות, ואם תשאר ההלואה לעולם בידי הלוה הרי ישלם הערב לעולם רבית, נמצא שיש עליו גם תביעת הקרן.

רעז. אבל הדברים צ"ת, דהא כיון שערבותו היתה להדיא לשלם רק רבית ולא קרן, נמצא שבאמת אין לו עליו תביעה על ההעדר המוחלט של המעות, ונמצא דלעולם תורת תביעתו היא רבית ולא קרן, [ובלוה עצמו אילו היה ענינא דרבית מתקיים במעות הנתבעות, שפיר עצם היות כאן קרן נתבע שאפשר להשכירו יחשב העמדת הקרן, אבל הערב אינו נתבע על קרנו אלא על קרן שביד הלוה, וכ"ש דגם בלוה גופיה בפשוטו עסק הרבית מתייחס להעדר שיבת המעות הראשונות, וכאשר הארכנו בריש פירקין, ממילא גם אצלו יחשב כולו רבית][152].

רעח. ואמנם ועי' ש"ך סי' ק"ע סק"ז דמבואר בדבריו שאין איסור בשליח אלא בגוונא דכ"ז שהוא פורע הרבית אין למלוה רשות לתבוע את הקרן מהלוה[153], והיינו דלולא זה באמת לעולם יחשב כולו רבית, וכוונת רמב"ן דכל שלעולם יוכל להשתלם כך תחת תביעת הקרן, הפך דינו להיות כולו קרן, והוא קרן אשר בכולו יש תוכן רבית, נשך ותרבית יותר מן הראוי לתשלום ההלואה, ועוד צ"ת.

קרוב לשכר ולהפסד

רעט. הנה בסוגיא דספינתא אין הרבית אלא באגרא ולא ביוקרא, ובאמת שייך תורת רבית ביוקרא וכדחזי' בחחביתא דחמרא שאין הרבית אלא ביוקרא, והנה אפשר דטעמו של דבר בספינה הוא מפני דכלפי היוקרא יש בו היתר מחודש דקרוב לשכר ולהפסד, דנימא דהוא היתר מחודש לעצמו, אלא דא"כ הלא יקשה דגם סאה בסאה תהא מותרת מה"ט, לכ"נ דבאמת ליכא כלל היתר לעצמו בהיותו קרוב לשכר ולהפסד, אבל תכנו הוא דכלפי זכיית היוקרא אין כאן תורת רבית, דאחריות הפגרא שענינה שהעמדת הספינה מוטלת עליו לא תעשנו לוה אלא ביחס לקיום גופה של ספינה, אבל בעסק דמיה אין לו שייכות, ולכן היות יוקרא וזולא לבעלים ענינו דכלפי זה אין כאן נטילת השוכר כלל, משא"כ סב"ס לעולם הסאה המשתלמת באה כתמורה ותשלום לסאת ההלואה, ושפיר יש בה תורת רבית ביוקרא דידיה.

רפ. והא דבחביתא דחמרא בא נדון הרבית על היוקרא, היה אפ"ל דהתם כיון שאינו שואל ושוכר מתפרשת אחריות תקיפה כלא בא לידו עדיין המקח, ולכן גם היוקרא נחשב רבית, וע"ז באה תשובת אביי דכיון דאיכא עליה הפסד לא דייני' לאחריות התקיפה כעביד ליה מלוה, אלא דא"כ הלא צ"ע מה דנו התוס' כאן שהריב"ן יסתייע משם, הלא כאן בא הנדון על רבית האגרא ובזה הרי חילקנו מתחלה בין אחריות החפץ לאחריות הדמים ואמרנו דהוא מלוה כלפי החפץ ושכרו ולא כלפי הדמים, וממילא אין בקבלת הזולא שום תשובה לזה, ואילו התם אמרי' שפיר דקבלת זולא מבטלת תוכן מלוה ביחס לדמים, וזולת זה אין שם דבר.

רפא. והנכון דהתם הרבית בא על יוקרא דחביתא בלא תקיפה, שבכלות הזמן בטלה סכנת התקיפה ועיי"ז מתייקר, ורק זה יהיה בכלל האיסור, ויוקרא בעלמא עומד מול זולא, משא"כ יוקרא דתקיפה עומדת מול בעל אחריות התקיפה, ואין הכוונה בזה לקורבה וריחוק בעלמא דשכר והפסד להיותו מתיר ברבית, שהרי כבר הוכחנו לא כן מרבית דסב"ס, אלא ענינו בתורת לוה שבו, דמי שעליו זולא דעלמא הרי יוקרא דעלמא נכון להיות לו, אולם מי שהחפץ מוטל עליו בהעמדתו בלא תקיפה כי אז אין זה נכון שיוקר מניעת התקיפה יהיה לשכנגדו, ותוכן הדברים בדינא דרבית הוא, שאנו דנים את הזוזי והיין הנקנה עבורם כעסק אחד, עסק אשר בא לידו של מוכר ושב כפקדון לאחר זמן, והנו שב ביוקרא דתקיפה כאשר גם אחריותה עליו, ואעפ"כ קאמר אביי דדי בזולא, וש"מ דעצם היות לו החפץ בהפסד דמי זולא דיו לדונו כמרויח בשלו אף במה דמוטל ההפסד על שכנגדו, א"כ ה"ה לגבי יוקר השימוש, דטענת אי פגרא לאו אגרא ואי אגרא לאו פגרא, אף שיסודה בדיני ממון וכדאמרי' אי אגרא לאו פגרא דהיינו אין זה נכון בדיני ממון והוא חיוב נוסף שקיבל עליו, אעפ"כ אין באגרא משום רבית כשנתחייב בה, כיון דהחפץ דידיה לענין זולא, וכאשר לא יהיה רבית יוקרא דתקיפה.

רפב. וע"ז השיבו התוס' דשאני התם דהוי מכר גמור, ולכאורה הלא כ"ש הכא דהוא בעלים גמור מתחלה ועד סוף, אבל כוונתם דהכא הרי הוא שוכר ומקבל את הספינה ומתחייב על הקרן מדין שוכר, ממילא כל דפגרא דידיה יש כאן רבית בשכר הראוי כנגדה, משא"כ התם הרי בעסק עצמו אין לו למוכר כל שימוש נטילה, והמתחייב באחריות בעלמא ל"ש ביה רבית כמבואר בבעה"ת ובראב"ד, אלא שיש כאן תוכן קבלה במה שזכה במעות והעמיד תחתיה חבית, וכיון דזולא דידיה וכבר העמיד את החפץ לענין זולא כבר נסתיים הכל, ושוב אין כאן תורת מקבל במה שחייב בתקיפה, אין השכר העומד מול ההפסד נדון כשכרה של הלואה, אלא דייני' לקבלת הפסד תקיפה כעסק שאינו נכון שאין כנגדו שכר, אבל אין זה רבית דהלואה, ומש"א שם דקרי' ליה ע"י הזולא קרוב להפסד, היינו דתורת ההפסד הקובעת שם באמתת בעלות השכר כנגדה מסתיימת בזולא, כיון שאין חיובו בתקיפה מדין מקבל, ולא יבא שם נדון דרבית אלא כשאין לו הפסד זולא, דאז נמצא שהוא מקבל את החפץ בדמיו יום מחר.

רפג. והנה בעיסקא פליגי התוס' על הריב"ן, ולכאורה היינו עיסקא היינו חביתא דחמרא, וע"כ דבעיסקא אין אנו דנים את החצי פקדון כעומד לעצמו, עכ"פ בכה"ג שכל ההפסד עליו, אלא יש כאן קבלת כולו למחצית שכר, [ולכן אינו בכלל דברי הראב"ד ובעה"ת שהתירו הפסד בלא כל שימוש], ויש כאן קבלת שימוש.

רפד. והנה עד הנה הלכנו בהבנה דענין שכר והפסד אינו היתר ואיסור ברבית, אלא קביעת השכר הראוי מול ההפסד שלא בתורת רבית, וראה שהריב"ן התיר רק זולא ולא הפסד בשומתו, כי התוכן קובע בזה, אבל ראה נא דברי רמב"ן לעיל סד. שני דרכים לו שם בביאור תשובת אביי, השניה היא דכיון דיוקרא וזולא עליה אין כאן מלוה אלא מקח, ובזה כתב דלישנא דשכר והפסד לאו דווקא, ואילו בראשונה מבואר דאף דבאמת נדוננה כמלוה, אכתי כיון דזולא עליה חשיב קרוב להפסד עיי"ש, ונראה מדבריו שהוא מתיר בדיני מלוה, ועיי"ש שתחלה הוקשה לו דהיינו ככל פסיקה דתקיפה עליה דנותן, והנה גם התוס' הקשו מפסיקה, אלא שהתוס' הק' מפסיקה דאין לו וסגנון קושיתם היתה דגם שם יאסר, והיינו דכיון דהרחוק להפסד אוסר ה"ה התם, דכיון דלא קנה אצלו חבית מסוימת אלא העמדת חבית נמצא דהעמדת חביתא עליה דמוכר, וממילא היוקר שיש בחבית באחריות זו ע"פ חבית מסוימת הם שכר הראוי להיות לבעל ההפסד כנגד ההפסד, וע"ז תי' דאינו ניכר והיינו דדייני' ליה כקנה חבית מסוימת שאין ביכלתו להוכיח שהחמיצה, ואילו הרמב"ן לא הקשה אלא מיש לו וסגנון קושיתו היתה דהיינו יש לו, לא הוקשה לו דהתם יאסור, שלדעתו אין ההפסד אוסר אלא המלוה, והרי פסיקה אינה מלוה, וזו היתה קושיתו דהכא נמי הויא כפסיקה דיש לו, וסגנון קושיתו היא מה טעם איסור יש כאן, והיינו שלא תאמר שהיתר יש לו בטל בהחמיץ מה שיש לו, אין הדבר כן שהרי אין הדין כן בכל פסיקה ביש לו, וע"ז תי' דהכא שאני דאחריות מעות עליו ממילא ענינו מלוה המשתלם בבא הזמן בחביתא, משא"כ בפסיקה זכה אצלו בפירות שרק זה אחריותו, והיינו דבפסיקה שהוא עסק נכון לא איכפת לן קורבת זה מזה, משא"כ הכא במלוה בעי' היתר דקרוב להפסד, הרי שהקרוב להפסד מתיר ברבית דמלוה.

רפה. והנה צ"ת מה יענה רמב"ן לכל סב"ס, ופסיקה גופא דקעסיק בה רמב"ן הלא ליכא בה האי היתירא, אלא או יש לו דלא איכפת ליה לרב שרביא, או אין לו דאסור אפי' לאביי ואפי' ליכא צד תקיפה, ואמנם באמת עסק אשר ענינו להעמיד צד הפסד מול צד שכר ודאי שאין זה רבית כלל, והקונה ספק זכייה את אשר יעלה בגורלו לא איכםת לן אם בפועל יש גם המתנה בעשיית הגורל, ושאני סב"ס ופסיקה דלא יצא השער שתוכן העסק הוא לקבל בהלואתו פירות, אין היוקר מול הזול אלא קציצת אמת היא שרוצה פירות, והא גופא דמעות אצלו והוא מחשבם לפי פירות הא גופא עסק רבית, רוצה מעותיו במה שיוכלו להיות פירות, ומה דבאפשרות פירות יש גם זול אינו מתיר צד היוקר, אדרבה כולו עסק הרבית לדון את מנעותיו הבטלות כי"ל בהם פירות, אבל בחביתא שאחריות מעות ותביעתם עליו, אלא שקבע לו זכות פרעונם בחביתא, שם מתפרש היטיב צד ההפסד מול צד השכר כקבלת ספק ע"ע, והא גופא שאין לו אצלו חבית עבור זוזי, אלא קבע לו שחבית זו תפרענו בין ביוקר בין בזול מחשבו כעסק מחודש דיוקר וזול, והא גופא שאין זה עסק נכון הוא המתירו, ועוד צ"ת.

צאן ברזל

רפו. כאשר אמר אביי דמתני' דבכורות קביל עליה נכרי אונסא וזולא, למדנו שלקבלה צריך, יש כאן סיבת הטלת אחריות על המקבל, והנכרי קיבלו עליו, והנה צ"ת במה נעשה חפצא דצ"ב כדי שנצטרך קבלת הנכרי, וברמב"ן כתב דאונסי העדרה על המקבל הם, ועדיין מה בינו ושואל למ"ד משעת שאלה איחייב באונסין [כד נימא דשומתה כשעת שאלה], וגם סתימת שאר ראשונים מונעת מלפרש בשיטתם כן, אולם ברמב"ן הוסיף גם שהיוקר למקבל, ונכון הוא להבין כן בכל הראשונים, כי לכן לא בא בדברי אביי אלא קבלת הנותן ע"ע את הפסידיו.

רפז. והנה היוקרא והזולא יסודם אחד, כי המקבל נדון כקיבל לעצמו בהמת מאה זוז, וזה אשר נתחייב להשיב, ולנותן אין שייכות עם הנעשה אצל המקבל, והנה צ"ת מה ענין קבלת הנותן ע"ע אונסא וזולא, כי אם הוא נדון כענין חיצוני ואשר עיי"ז לא פגם בקנין האחריות אשר למקבל, כי אז אף אם ברבית י"ל דעצם היות עליו האונסים פוגם בתורת חובת קרן, מה נענה לההיא דבכורות שאין לנו עסק אלא עם זכות קנינו של מקבל ברווחא, ואם לא נדוננו כענין חיצוני אלא פגם במהות הצ"ב, כי אז מה הועלנו בדברי אביי, הלא נתבטלה עיקרה של נתינת צ"ב, אולם בראותנו ברמב"ן גם תנאי זה דהחפץ קיים יתעורר לבנו להבין דענינה של קבלה זו הוא שהנותן קיבל ע"ע לקבל את הבהמה כמות שהיא, והיינו דאף שיש כאן קבלת צ"ב אשר ענינה סילוקו של נותן מהנעשה בה בהיותה אצל המקבל, מ"מ זכה המקבל להשיבה אל הנותן ולומר לו הש"ל, ואפי' השבה מעליא א"צ, אלא אומר לו שלך היא בכ"מ שהוא, אשר הרמב"ן יגביל הענין בהיות החפץ בעולם[154], והחולקים עליו יאמרו דגם בנעדר מן העולם יכול לומר לו ההעדר לך הוא זו בהמתך כעת, ויש לנו להבין דבעת יאמר לו כן בטלה גם זכותו של מקבל, דגם הרווחים [ועכ"פ היוקרא] לא יהיו לו, ואין זה כתנאי בעלמא, אלא כשיור, נשתיירה הבהמה לנותן לענין להשיבה ולבטל בהשבתה את הצ"ב, ובזה באו דברי אביי דלא החלט לו למקבל קנינם של ולדות בדינא דצ"ב, כיון שיש כאן עדיין צד השבת גופו, אף דבדידיה תליא מילתא.

רפח. הנה כדי שאיסורו של צ"ב בחלוקת שכר מיניה וביה לא יהיה אלא מדבריהם מצאנו בזה שני טעמים בראשונים, האחד היתירא דמשכנתא, והשני היתירא דמיניה וביה, והיתירא דמשכנתא לדעת רש"י ותוס' הוא מטעמא דספק, והוא מבואר כאן, ולדעת רמב"ן הוא מטעמא דזביני, אלא שילה"ק דאם באמת למדנו דכל קבלת אחריות פועלת לו תורת שלו לבעל האחריות לענינא דידן, א"כ מה יועיל לנו זביני והלא באחריותו הוא, ואמנם כזאת נוכל לשאול על כל משכנתא שהרי אחריות החוב עליו, והתשובה ברורה שאמנם החוב עליו אבל הזביני של המשכנתא הוא עסק נפרד אשר עליו אין לו אחריות, ועד כלות ימי המשכנתא לא יהיה יחס לא לזולא דקרקע ולא להעדר פירות, וא"כ גם כאן צ"ל כן, דבאמת אחריות ראשונה כמי שהוציאה את החפץ מידי הנותן, אלא ששב אליו מתורת פרעון דזביני עד כלות זמנה, וע"ז אין לו אחריות.

רפט. והנה רש"י כתב דהיא משנה יתירה דשמעי' לה מחנוני, והנה שם בחנוני הרבית היא הטירחא, אין בה כל ההיתירים דלעיל, ולא למדנו שם אלא דקבלת אחריות חשיבא מלוה שיהיה עליה רבית ושכרה ראוי לו מתורת המלוה, אבל עדיין מנ"ל לאסור ספק[155] ורבית דמיניה וביה, ואמנם ברמב"ן השיב ע"ד רש"י דהכא אשמעי' גם בנותן לו שכר עמלו, הא למדת שמכח הטירחא היתה משנה יתירה, אבל קשה לכוון כן בסתימת דברי רש"י ובדעת תוס', ואמנם הרי באמת טרם תקנו חכמים פלגא דהפסד בעיסקא הרי היה שכרו במחצית השכר, וכהיום שתקנו פלגא בהפסד בא דינא דרבית וקבע דהיות ההפסד עליו מחייב לתת לו השכר וממילא אין לו שכר טירחא, נמצא דלולא היות השבח דמיניה וביה רבית ל"ה שם טענת רבית מחמת טירחתו, אלא היה מתפרש שנוטל אחריות עבור מה שיש לו לעסוק בו ולהרויח בשכר טירחתו, ושפיר למדנו התם גם דהיות השבח לנותן הוא רבית.

רצא. והנה עיקר הענין שכבר היה אפשר להקשות מרבית דרבנן על פטור בכורה החל מעיקר הדין, ול"א אדרבה הא קמן שגם ברבית אינו של תורה, [ורחוק לומר שהיתה הקו' דגם שם יחמירו חכמים], בפשוטו ענינו מפני שסיבת היותו רק מדרבנן ברבית אינו ענין לההיא דבכורה, וממילא יש לנו לומר דבאותו ענין דשוו אהדדי לא מצינו שרבנן החמירו על של תורה, ובהא שקו"ט התוס' אם יש להכריח דלעולם יהיה רבית דרבנן או לא, והוא באמת סגנון התוס' בבכורות אשר שם מפורש בדבריהם טעמא דספק אבל רק כהוכחה דע"כ ל"ה דאורייתא ואשר ממילא כבר אין להקשות על של תורה, דאימור רבנן אחמירו גם בעיקר הנדון השוה בשניהם, וזה סגנונם שם עיי"ש, אבל כאן שכתבו דע"כ הוה דרבנן ע"כ כוונתם כמושנ"ת אות ‎רצ דאין מנוס מדרבנן אשר יועיל גם במשנת בכורות, ואין זה שייך לטעמא דספיקא אלא לטעמא דמיניה וביה אשר יתבע מאתנו דין מחודש דקרוב לשכר וכו', ובאמת לא הזכירו התוס' כאן ענינא דספיקא, ועכ"ז לא הקשו כאן מסברא בעלמא וכדרכם שם דאימור רבנן אחמירו בהא, אלא מתורת הכרח דע"כ רבנן יגזרו בכל גוונא.

רצב. והנה אריכות דבריהם כאן צ"ב, דאחר שכתבו דע"כ הוה דרבנן הי"ל לסיים וא"כ מאי קשיא ליה ממתני', ולמה הוסיפו הא דאעפ"כ ל"ק ליה ממתני' דבכורות וביארו הטעם ודמפורש שם כן להדיא, ואמנם שיעור דבריהם כ"ה, תחלה כתבו דע"כ דגם אילו חייבים בבכורה אין כאן אלא רבית דרבנן, ותוכן דרבנן זה הוא תוכן מסוים אשר פשוט להם מסברא שא"א להתעלם ממנו גם כאשר אנו אומרים שפטור מן הבכורה, דהיינו דגם כאשר יהיה ברשותא דנותן עדיין יש סיבה זו לאוסרו מדרבנן, אלא שיש לדון דהאי טעמא גופא אשר עשאו לרבית דרבנן הוא אשר ימנע הימנו רשותא דנותן לענין בכורה, ולזה באה קושיתם דאכתי הלא אתה מודה דאי משכח"ל שלא יהיה ברשותא דנותן יהיה אותו דרבנן, א"כ למה לא יקשה לך בגופא דמתני' דהתם מ"ט הוה ברשותא דנותן הלא אמת הוא שיש בעולם אותה סברא העושה אותו רבית דרבנן, ע"כ דמאי דהוה רשותא דנותן הוא על אף זאת ומהטעם המבואר שם, א"כ באמת אין כאן סתירה, ואין הדברים מתיישבים על הלב בכוונתם.

רצג. ובגופו של היתר זה מדאורייתא דמיניה וביה, אם נפרשו כראיה דברשותיה דנותן קאי, כי אז הלא הא גופא דמותר מה"ת הוא סיבת פטורו מן הבכורה, ולא זה דרכם של התוס', ואמנם י"ל דלהאי פלגא הוא ברשותיה דנותן וממילא חלקו של ישראל אין בזה טעם פטור, ומדפטור ש"מ דקבלת האחריות עצמה אין בה סיבה למיתנה ברשותא דמקבל, ואילו הרבית דרבנן מכריח דבקבלת אחריות יש סיבה שתהיה ברשותא דמקבל, ואינו מחוור.

רצד. עיקר הנדון אם צ"ב ברשותא דנותן או ברשותא דמקבל צ"ת במה הנדון, כי רחוק לומר שהנדון הוא בדיני ממון אם אחריות סיבת זכייה בחפץ ופירותיו, רק שיש לקרב הענין ולומר דאף דעיקרו של דבר נכון שאחריות יש בה קביעת קנין, אכתי ע"י כל התנאים הקיימים כאן אם בפלגא דשכר ואם בתפיס לבהמה עיי"ז אפשר וחל עיכוב

ערב

רצה. כתב רמב"ן דישראל נעשה ערב לגוי הלוה מישראל, דאע"ג דגבי מיניה ישראל חבריה קרן ורבית הדר איהו וגבי ליה מן הלוה ולא מפסיד מידי, והוסיף רמב"ן דהיינו בערב דדיני ישראל, ולכן מותר שלא נתחייב ישראל עד שיתבע את הגוי וההיא שעתא דפרעיה חל שעבודא עליה לא שקיל מיניה חמשא ויהיב שיתא, והדברים סתומין, כי לא תלה רמב"ן את ההיתר במאי דהישראל פורע רביתו של עכו"ם, ובאמת יש לפקפק בהיתר זה, שהרי חיובו של ערב הוא על ההוציא מעות על פיו, ונמצא הוא ניהו דחייב על הקרן והרבית, ול"ד לישראל שלוה מעכו"ם דישראל נעשה לו ערב, דהתם חיובו של לוה לערב אין בו תורת רבית דהמתנה, אלא פורעו מה שהפסיד עליו, משא"כ נ"ד בחיובו של ערב למלוה, ולכאורה ע"ז באו דברי רמב"ן דלא מפסיד מידי, והיינו דדינו של הערב לשלם ענינו לשלם תחת הלוה ולגבות מן הלוה תחת המלוה, כי עיקר חיובו של ערב הוא להעמיד פרעונו של לוה, זו היתה קבלתו והוצאת המלוה על פיו להלותו ללוה, ואת זאת נתחייב להעמיד, דהיינו את פרעונו של לוה, ופרסאי אמרי גברא אשלימית לך, ודין האמת הוא שהוא מעמיד פרעונו של לוה מכיסו, דהיינו פורע תחת הלוה ומשתלם ע"ז מהלוה, נמצא שחיובו הוא להעמיד את קרנו ורביתו של לוה מנכסיו, והנה אין ההיתר מסתיים בזה שהוא קרנו ורביתו של עכו"ם, דהא סוכ"ס הלה תובע את פרעונו של העכו"ם מכיסו של ערב, ותובע ממנו את קרנו והמתנת קרנו, אלא דכיון דאופי התשלום הוא לשלם תחת הלוה ע"י שהוא מחייב בזה את הלוה וגובהו ממנו, חדית לן רמב"ן בשם התוספתא היתר של אינו מפסיד, אין זה תשלום שאסרה תורה.

רצו. ומש"כ הרמב"ן בהמשך דבריו דבההיא שעתא דפרעיה[156] חל שעבודא עליה ולא שקיל חמשא ויהיב שיתא [דהיינו שיתא ושיתא נינהו] ענינו[157], דמעת שהשלמה תביעתו של ערב אזי מה שהמלוה תובע הימנו להעמיד פרעונו של לוה מתפרש מעתה שהוא נתבע לשיבת המעות מהלוה והמשך החזקתם אצל הלוה עסק דידיה הוא, ונמצא רבית דידיה למלוה מכאן ואילך היא רבית שלו, ואין כאן טענת אינו מפסיד, אבל כיון שלא יתבע מן הערב תחלה, ועד פרעונו של ערב עדיין קיים הדין שאילו הפך לוה להיות פורע נפטר הערב, נמצא דעדיין הרבית מתרבה אצל הלוה, והערב נכנס לעסק זה בעת הפרעון, שמאז הפך להיות עסק דידיה, והנה אין בזה מצ"ע היתר במה שהוא פורע רבית שכבר נעשתה, אבל ההיתר הוא במה דבעת שהשלם שעבודו מתקיים ענין זה דהוא פורע תחתיו של לוה, ומתקיים בזה היתר דלא מפסיד מידי.

רצז. לדעת הרשב"א קבלן מותר הן בלוה גוי והן במלוה גוי, ולדעת הר"ן אינו מותר אלא במלוה גוי, ודבריו מפורשים באשר לדעתו בקבלן הרבית מתרבה על שניהם, ולכן במלוה גוי מותר כי הערב קונה את הרבית שכבר נתחייב הלוה לגוי, ואילו הרשב"א כתב דאין הרבית מתרבה אלא על הלוה, ובזה תלה את ההיתר גם במלוה גוי, ומפני שהלה פורע לו מה שפרע מחמתו, והיינו דבקונה את החיוב אסור אע"פ שכבר נתחייב בו, ולכאורה היינו שהוא כקונהו עתה לחייבו למפרע, ונראה דגם כאשר דנו הרשב"א שהרבית רק על הלוה והלה פרע את חובו אין כוונתו לומר שחיובו מדין פורע חובו, והרי מבואר ברשב"א במיוחסות רכ"ג דאם לאו דשימה תליא בפרעון אין הערב עובר עד שיפרענו הלוה, ומה ענין פרעונו של לוה לערב לכאן אם אינו אלא מדין פורע חובו ונהנה, וע"כ דלעולם הערב זוכה בתביעת המלוה, אלא דאם הרבית מתרבה על הערב נמצא שהערב זכאי בגופה של המתנה שהרי היא מחייבתו, ונמצא תביעתו מהלוה היא מכח זכותו בהמתנה, וזו תביעת רבית, משא"כ כשהרבית מתרבה על הלוה ערבותו של ערב היא על התמורה שבידי הלוה, שם היא ההוצאת מנה של המלוה על פיו של ערב, ואותה הוא משלם, זכאי הוא בתביעת הדמים של המלוה על ההמתנה, ואין הוא מלוהו של לוה, ומש"כ הרשב"א שהלה פורע לו מה שפרע מחמתו דמשמע שיש כאן עסק בין הלוה לערב על הוצאת הערב, היינו מפני דכיון שהוא בא לזכות בתביעת הדמים אשר ענין זכייתו היא לזכות בתביעת החוב על הלוה, אין תוכן זכייתו מסתיים במה שהוא זכאי נגד המלוה לקבל הימנו את תביעת חובו ע"י מה ששילם עבורה, אלא בעי' גם שיהא זכאי נגד הלןוה במה ששילם את מה שהי"ל לשלם, דאף דהמלוה בעלים למכור את חובו, היינו במכירה בעלמא שהחוב לא נפרע, אבל כאן הרי חובו של מלוה נפרע, והננו באים לחדש חוב לערב, דהיינו שאותו ממון שהיה למלו בחובו יהיה מעתה לערב לא כקונה חובו של מלוה, אלא כבא תחתיו לשעבד את הלוה, ובזה בעי' כח טענה נגד הלוה לשעבדו במה שהיה המלוה משעבדו, והיא תהיה בטענה זו שזכאי הוא לעמוד על הלוה תחת המלוה בפרעו את מה שהי"ל ללוה לפרוע[158].

רצח. ראה בטור דברי ר"י קרקוזא ומה שנחלק עליו, וסגנון דבריהם מורה דודאי מודה הר"י קרקוזא שתוכן תביעת הערב מהלוה היא תביעת הלואה קרן ורבית, אלא דכיון שהערב שילם בעדו קרן ורבית, נמצא שאם לא יוכל לתבוע הימנו תביעת ההלואה הרי הפסיד מעותיו על פיו, אשר זה בעצמו ראוי לחייבו, ואת זה יוכל לתבוע להר"י קרקוזא, ונחלק עליו הטור דהא מ"מ כשפורע תביעה זו הרי בממילא פורע בזה גם את ההלואה והרבית, והוא מש"כ הטור שיש כאן צד רבית, ועדיין לא מחוורא, דהא כיון שבדין א"א לתבוע רבית נמצא שאין כאן כל סיבה לדון את פרעונו כפרעון רבית מה שזכאי שלא לפרוע[159].

רצט. במיוחסות רכ"ג כתב דאם בעי' שימה הבאה לידי גוביינא לא יעבור הערב על שימת ערב [בערב סתם ושלשתן ישראלים] אלא כאשר שילם למלוה וגבהו מהלוה, ואם ישיב ללוה ביטל לאו זה, והיינו דחובת הערב הוא להעמיד ממונו פרעונו של לוה ע"י מה שהוא משלם תחתיו מסתיימת בגבייתו מהלוה אשר בזה השלם התחתיו, ונמצא הלוה פרע ע"י מה שהערב פרע תחתיו וגבה ממנו, ומתקיים בזה תורת רבית דלוה ושימה דערב, [ולמדנו מהרשב"א דשימה דערב אין ענינה מה שגרם שתהיה הלואה, וגורם הלואה אינו בכלל שימה, אלא מה שהוא מחייב את הלוה בפרעון זה הנפרע דרכו של ערב], ואפשר דזה גם כוונת התוס' לעיל סב. שכתבו דכשהערב לוקח מהלוה ופורע למלוה עובר הוא בלא תקח, אין כוונתם בערב קבלן כדברי הגרעק"א, אלא בערב סתם, דרבית דהלוה מושלם בפרעון זה, ולדעתם הערב בגבייתו זו עובר בלא תקח, ובזה נחלק עליהם הרשב"א וס"ל דאין זו קיחה דידיה, ורק שימה איכא הכא.

העמידו אצל ישראל

שא. וענין השליחות הקובעת פרעון בממילא, נראה דהיינו שליחות מעשה, דכיון דבמצותו של מלוה נתן כספו לפלוני הרי המלוה בעל מעשה הנתינה, ונחשב בזה כנפרע בממילא, ואף דזרוק מנה לים אינו מתחייב מה"ט, לא משום נזקין דבעל המנה אזיק אנפשיה, ולא משום קבלה כלוקח ומניח שם המנה, דאין כאן לקיחת המנה מהבעלים, י"ל דשאני הכא שבדיני ממון זכאי הוא לקבל מעות אלו ולקבוע להם מקום היכן שירצה, וכאשר הוא פועל בכח דיני ממון דידיה הרי"ז כמי שלקחם, אלא שבאמת אין הוא יכול לחייב את הלוה לעשות כן, וכיון דהלוה עשאו בשליחותו והעמיד לו מעשה זה מתורת שליחות הו"ל בממילא לקיחת המעות, ואה"נ שאין לו כח בגופם של מעות מסוימות אלו להעמידם היכן שירצה, ונמצא שאין כאן נתינה המחייבת, מ"מ נימא דלתורת פרעון סגי בהא, במה שבתורת ממון הנפרע לו הרי הוא בעלים שיהיה לו ממונו היכן שירצה, אלא שעדיין לא באנו בכ"ז לידי זכיית המעות ע"י המלוה, דמה שנפרע חובו בזה בממילא ודאי אינה סיבה שיזכה בהם, וכיצד יחייב את השני, דמה שבתורת ממון הרי הוא זכאי לקבוע בממון הנפרע לו היכן יהיה, אין זה ענין לגופם של מעות וכמושנ"ת, שאין כאן אלא תורת פרעון.

שב. והמחוור דהשליחות פועלת לו גם תורת מביא המעות למקבלם, אלא דעדיין תביעת המעות שייכת לבעליהם, ואמנם טענת מעות שייכות לבעליהם אין לו קיום אלא ע"י שהשליח י"ל כח נגד המשלח הלוקח מעותיו ונותנם לאחר, אבל כיון שהשליח חייב למשלח הרי"ז מעשה הפרעון, והתורת מקנה שבו הוא כדין, כמשתמש במעותיו של לוה, ואפשר סגי בהכי לחייב את הלוה, [אם כי צ"ת אם שייך שיהיה בזה תורת השבה דהלואה, וצ"ת], ובתשובה לנשיא רבנא משה בן רבנא טודרוס [קצתה ברמב"ן] אשר הובאה בבעה"ת שמ"ו ח"ד אות י' כתב דאיסורא דערב הוא מדין שליחות שהמלוה שלוחו, והיינו אחר דיני הממון שביניהם שהערב זכאי שהמלוה יתן לו תביעתו מן הלוה, הדר דיניה להיות משלח במעות.

שג. והנה הנשיא התיר לישראל להיות שלוחו של מלוה גוי [עיי"ש בבעה"ת] או של לוה גוי אע"פ שאחריותו עליו, וערב אינו נעשה מלוה ע"י האחריות בלבד, אלא בעי' תורת שליחות דמלוה, אלו דבריו שם בבעה"ת, ולכן שלוחו של מלוה או של מלוה פועל את ההלואה עבורם, ואחריות אינה אוסרת, וכתב שם דאיסורא דערב הוא מדין שליחות לחומרא, והרמב"ן לא ס"ל הכי, שהרי ביקש מקור לשליחות לחומרא, כי דעתו דבזכות המעות תליא, ולכן חלק על הנשיא בעיקר דינו.

שד. אולם הרמב"ן לא רמז בדבריו ענין זה שבינו לבין הנשיא אי בעי' בערבות תורת שליחות, וראה ברמב"ן שכתב דישראל חברו משתעבד לו בין מתורת שליח בין מדין לוה ממנו, נראה שהשליחות סיבה לחייב, שהמשלח בהיותו אחראי על לקיחת המעות של השליח הנו נתבע למלאות חסרונם בכל מקום שהוא,

[1] ראה מבי"ט ח"א סי' קט"ז, ובהגהות מהר"ר יצחק בן לב שם.

[2] ראה אות ‎נה.

[3] גם אם נאמר שרק במקח זה צורת הנטר, ואילו בהלואה נחשב מתחלה כמתחייב רק לזמן פלוני, עדיין במקח הנטר שבו אינו נטר דמקח, אלא דהלואה או דשכירות.

[4] בהקדמת מעות יש לבאר בפשיטות, שהוא מבקש את הדבר הנקנה תמורתו משלם, ואין כאן יתר אלא משלם בזול על מה שיקח למחר, אבל מה נענה בהקדמת פירות, וראה בכ"ז מאות ‎קג.

[5] ולכן אף אם דעת רש"י דשכירות שאין בה פחת יש בה רבית, היינו מפני דהדרא בעיניה ואין לך השבה גדולה מזו, משא"כ מקח.

[6] ויש לי לעורר כאן בדבר חשוב, דהנה תשלומי נהנה מדין גזילה אין שם גזילה האסורה אם הוא משלם את דמיה, כי מה לקח הימנו, הלא אם לא נהנה ל"ה ההנאה בעולם, [זולת שנפרש שהגזילה היא בגוף החצר], ואין לו בהנאה אלא תביעת דמיה, בעלים הוא בה בהוויית דמים, וזו היא הגזילה לקחתה בלא דמים, וכשמתחייב דמים בטלה הגזילה, והנה יש חיוב גזילה שענינו שמתחייב כדי שלא יהיה גזלן, וכבר באו הדברים בברכ"ש, ועי' טור סי' ק"ה שהביא דברי בעל העיטור דשליח שתפס לבע"ח השליח מתחייב באחריות המעות, וענינו אחריות אונסים כמבואר שם בנה"מ, ומה יחייבנו, אם לא דינא דגזילה, ומה היא גזילתו הלא כדין עביד, וע"כ שהגזילה היא הא גופא שאין לו היתר בלא אחריות, והאחריות מתחייבת מאליה, [אלא שלשון בעל העיטור שם דשויה נפשיה עבד לוה לאיש מלוה, וצ"ת, ועיי"ש בב"ח שדעתו דהלוה פטור בכל גווני מהאחריות, ולדבריו חיוב האחריות של השליח הוא למלוה, וזה כבר צ"ע שאין כאן גזילה כלפי מלוה, וצ"ת].

ואי קשיא לך א"כ כל הלואה יש בה גם מחייב דגזילה, שהרי אין לו רשות לקחתו בחנם, תשובתך, בחלות דין ההלואה פקעה גזילה, מלבד זה י"ל דבלקיחה מדעתו ל"ש מחייב דגזילה.

[7] ולפ"ז אם גם במקח יחיל את הרבית כעסק נפרד יהא בו תורת רבית, ועי' בזה אות ‎כה.

[8] אלא דאיהו לא איכפת ליה אלא מה שבדיני רבית קריאת שם תחיל איסור והיתר.

[9] וזה קשה גם אי נימא דהענין הוא ניכר כפשוטו.

והרב אלחנן הכהן ני"ו השיב דכיון דאינו חייב את מינו נמצא שהלה איבד את מעלת מינו, וע"ז יתבע את הרבית, אבל רחוק שזו תהא כוונת החוו"ד, וגם עיקר הענין אינו מחוור, כי הרי באמת לא ע"ז הוסיף, ורק בקביעת שני מינין באו דברנו שהשומא נתפסת בהיותם שנים בלא יחס אל פרטי השינויים שבהם, משא"כ כאשר תובע על אבדן מינו הרי היא כתביעת נזקים לעצמה.

[10] ולכן גם הגירסא מרבה הונו תוכיח כדברי רש"י.

[11] ורבנן שאסרוהו קראו שמו תרבית ולא נשך, כי הנשך הוא מה דמחייבו מאי דלא שקיל, ול"ש ענין זה במקח אשר לעולם מתחייב תחתיו, ואילו שם תרבית שייך בזה מדבריהם, דמ"מ נתרבו נכסיו.

[12] וכ"ה בר"ת בסה"י סי' תר"ד אבוה דהאי דינא דמק"ט והלואה שוין, אולם עי' רשב"א ריש המוכר פירות שלמד זוזי דפועל מזוזי דהלואה, הרי דמחמת אומדנא נגעו בה, והרשב"א עצמו דימה שם מק"ט להלואה, הרי דגם אומדנא דהלואה איכא בה, וזה שלא כדברנו בפנים.

[13] שוב הראוני באו"ז ב"ק סי' כ' נראה שם דהוא באמת מטעם אומדנא שאם יתבטל המקח ישיב לו מעות, וא"כ בטל כל מש"כ כאן.

ובהגהות מרדכי כתובות סי' רצ"ב הביא תשובת הר"י מיגש בענין מק"ט במום הנמצא בחליפי בתים, וסיום דבריו שם (לא נמצא לפנינו בתשובת הר"י מיגש סי' נ"א) וחליפין הרי הם כמכר ומקבל כאו"א אחריות על חבירו להעמיד החילוף בידו ואם י"ל אחריות טורף ואם לאו גובה מבנ"ח. והדברים סתומין מה ענין אחריות להעמיד החילוף בידו, הלא מדין מק"ט בא עליו להשיב את אשר נתן לו, והלא אינו מעמיד המקח, אלא גובה דמיו מבנ"ח ומשעבדי, ונראה כוונתו שכבר היה אפ"ל דכיון שניתן לו חליפיו עבור החליפין ולא עבור הלואה או פרעון בדבר אחר, כי אז אין כאן קציצה שתחייבנו לשלמו, ומדינא דגזילה נמי לא יתחייב, כי לא נטל בגזילה, ולזה כתב דקציצת המקח דחליפין קיימת לענין שיעמיד לו חליפיו, ואם בתים אלו יש בהם מום, יעמיד חליפיו בענין אחר, ובמקח פשיטא ליה שזה תוכן הדמים, וחידש דה"ה בחליפין, ואם כנים אנו בזה הרי למדנו בזה דתשלומי מק"ט הם תשלומי מקח, תשלומי קיום העסק, ודלא כתוס' אשר דנוהו כהלואה, [ועי' קצוה"ח סי' קט"ז סק"ג ודבריו צ"ת].

[14] והרב יצחק מילר ני"ו עורר בזה, שאם חובת דמי מקח אינה בגופו של חפץ, כי אז מה שייך בזה תורת ערבות להתחייב בדמי המקח, והיינו דתורת מקבל הנתינה שיש בערב מבואר לתביעת החפץ הימנו, אבל אם ענינו כהחלפה של ממון, וההחלפה נתבעת מתורת מקח ע"י שזה נותן וזה מקבל, כי אז התורת נותן המקיים מהמוכר אצל הערב אינה נתינת המקח, ורק את החפץ עצמו שהוציא על פיו שייך לתבוע מהערב ע"י שהוא נחשב כלקחו בעסק זה מבעליו, משא"כ כשהננו באים לחדש תורת עסק ממון דמקח, ואולי נאמר דאה"נ וחיובו של הערה שם לא ישתייך לתורת דמי מקח, אלא לחיוב עבור החפץ, וצ"ת.

[15] ובפרט בשיטת תוס' הרא"ש ב"ק קד. דהוא חל מאליו ע"י שנהנה, דנמצא דמאליו יש כח תביעה למפסיד על גוף היותו נחסר [מה דלא מצינו בחובת נזיקין וכיו"ב], וצ"ת.

[16] ודברי הר"ן אפשר מיוחדים הם לכסף קידושין.

[17] ואם כי יש לדון לפוטרו ע"י דנימא דכל שיש כח למאן דהוא להפסידו כדין אין לו תביעת ממון על ההפסד, אלא דלא זה פטורא די"ל תובעין, וגם מאן דמחייבו או הלצי"ש יחייבנו לשלם לכל כהן ועני שיעור הפסדו, ולא זו היא הסוגיא דהתם בבעה"ב העובר ממקום למקום אשר הובא בפנים.

[18] ולפ"ז גם בדיני ממון אינו נכון להיות כן, דלמה יתן לו היוקרא בחנם.

[19] ובנה"מ סי' קמ"ח הוכיח משם דרק זה מחייב חובת נזקין, וכבר השיגוהו, ומשם אין ראיה כי אין שם אלא דמי מקח, ואכ"מ.

[20] אלא דהרשב"ם שם ריש צד. נסתפק ובתוס' שם שני דיעות בזה שמא חיובו רק מצד גורל"מ, הן אמנם דהתם גריעא כי י"ל שאינו משלם על הצרור אלא על החטים ונפחם, אבל מתשובת ר"י שם ע"ד ריב"ם לא יראה שזה הנדון שם, וצ"ת, גם ע"ד הנה"מ בסי' קמ"ח יל"ע משם, היש מעלה במה שהחפץ שוה לתשמישיו כדי שתשלום דמי מקחו לא יחשב גורל"מ.

[21] וראה הערה 37.

[22] זולת לדעת הקצוה"ח בסי' ק"א סק"ה וסי' ק"ז סק"ג שחובת מעות בעין הוא מדבריהם, וכ"מ בריב"א בשמ"ק ריש הפרה דהוא משום נעי"ד [והיינו חובת מעות ולא חובת מינו], וכך יראה לכאורה בתשובת הרא"ש כלל פ' סי' ח' עיי"ש, ואמנם דברי ריב"א אלו באו לחלוק ע"ד ר"ת שכתב כן גם במק"ט, ולכאורה לדעת ר"ת הוא מה"ת, ועי' נה"מ סי' ק"ז סק"ד שכתב שהוא מה"ת והוכיח כן ממה דסאה בסאה והוזל נותן כשער הזול, והנה למדת מדבריו שדין אחד הוא צורת מינו ושיווי מינו

[23] גם מן הסברא צ"ע לפרש כן בהלואה כאשר עוררני הבה"ח יעקב הכהן מצנר ני"ו, דכיון שמדעתו נתן לו שייכא תביעה על הנתינה שהוא נכון בדיני ממון להשתלם עבורו, אבל לא שיתבע את החפץ אשר איננו כדין, ורק בהיזק וגזילה שייך להבין כן, זולת דנימא דהיא אומדנא בחובת הלואה לדון כאילו היתה זו תביעתו.

[24] ועי' אבנ"ז יו"ד סי' קע"ו, ועיי"ש אות ו'.

[25] בנדמ"ח יש כאן הוספה מאחד הכת"י, הוספה הנראית כגליון.

[26] דאין ספק שלא נתכוונו לשאול בגזל חפץ אחר שישלם במטבע שנפסל, ושכל חיובי דמים ישלם במטבע שנפסל, אבל כוונתם רק בגזל מטבע, עיי"ש.

[27] ומינה נגד הסברא שרצינו לקיים בה דברי המחנ"א לעיל אות ‎יד דבנזק חייב את הפרה הניזוקת, דבהא ל"ש הוזל.

[28] וענין שכן נהנה האמור בתוס' הרא"ש בב"ק קד. אינו מחייב הוצאת בלעו מפיו, אלא דקבלת הנהנה שבו מחייבו בכל מה שלקח מהמלוה להנאתו, והרי הרא"ש דימהו לגזילה, ושם ודאי מסתבר דשומתו כהפסד הנגזל.

[29] הנה במש"כ בתוס' הרא"ש ב"ק קד. דגזילה היא כמלוה שאינה כתובה בתורה שכן נהנה, ומבואר דא"צ לזה דעת מתחייב, ערב אינו בהאי כללא, שהרי בשילהי ב"ב מבואר דדינא אסמכתא לא קניא תפטרנו לערב, [שמא תאמר שהאסמכתא היא בעצם יחס הערבות ולא בהתחייבות לשלם עליה, אין הדבר כן, כי האסמכתא היא מה שלא עלה בדעתו שהלה לא ישלם, ונמצא אין הריעותא אלא בהתחייבות], וע"כ דדינא שכן נהנה ליכא גביה, ובפשוטו עדיין ערב הוא מלוה שאינה כתובה בתורה, דאף המקראות האמורות שם לכאורה אינם דרשא גמורה, ועכ"פ במקרא דיהודה לא נאמר חידוש חיוב ממון אלא ענין ערבות בלבד, וכ"ש להנך שפירשו דלא אצטריכו קראי אלא לאפוקי מאסמכתא, וע"כ דמודה תוס' הרא"ש דגם התחייבות שייכא בהא, והנה יש חיוב נהנה, ויש חיוב קציצה, [וכאשר ע"כ הוא קיים במעלה על דמי מקח וכיו"ב], וא"כ הרי יש לדון דגם שומתם תהא שונה, ואין להוכיח מזע"ז, ומ"מ האמת הוא כמוש"כ בפנים.

[30] ועי' חוו"ד סי' ק"ס סק"ד דבפורע חובו הו"ל נשך בלא תרבית, ובעמודי אור סי' נ"ו דן אם בא"ל מתחלה זרוק הרבית לים יחשב נשך בלא תרבית להנך ראשונים שאין בזה תורת ערב, ולכאורה אם אין בזה תורת קבלת ממון ל"ש להתחייב בזה כלל, [זולת דנימא דתורת קציצת רבית לאיסורא מתקיימת גם במה שלא חל בדיני ממון, ואכ"מ].

[31] ואם אין אתה אומר כן כי אז יש לדון בסוגיין במאה במאה ועשרים, דכיון דמצד הרבית נמנע מקחת את העשרים והרי לא נתנם לו בחנם ולא עבור מאה [כי הקציצה היתה מאה במאה ועשרים, שאילו קצץ עשרים ביחוד עבור הזמן כי אז לכאורה לית דין ולית דיין דהעשרים רבית, ועי' לעיל אות ‎כג], ממילא הדרא תביעה דממילא עליה, וישלם מחמתה מאה ועשרים כשהוזלו, וע"כ דגם היא לא תתבע אלא מאה, ועי' שער דעה סי' קע"ב סק"ה ולפנינו הערה 35, והנה בשער דעה שם מבואר להדיא דבלא כל אומדנת קציצה מתחייב מינו, והוא מבואר גם מתו"ד המחנ"א רבית סי' כ"ה, וכמושי"ת שם בהערה 35 בדבריו.

[32] ואף להריב"א בשמ"ק שם שכתב דחובת דמים אינו אלא מדבריהם ומשום נעי"ד, עדיין י"ל דזה רק בענין הצורה, אבל שיווי מינו מעיקרה של הלואה הוא.

ואמנם יש לנו לעיין בדברי תוס' הרא"ש בשמ"ק ב"ק קד. דהלואה מתחייבת ע"י שנהנה וכמוה כגזילה דלכאורה למדנו מדבריו שאין חיובו סאה בסאה, שהרי חיובו אחד עם גזילה ובגזילה חיובו לפי דמים, ואמנם בגזילה קרא כתיב בה כעין שגזל אשר המחנ"א בנזק"מ סי' א למד בה דשיעורה דמים שלא כמזיק לשיטתו, אלא שלא אבין היאך יתמעט ענין סאה בסאה מהאי קרא, ודברי המחנ"א יכולים להתקיים עה"ד שכתבנו לעיל אות ‎יד שבנזקים החפץ הניזק נתבע עד שעת התשלומין ואז הוא נחלף בדמים, וזה לא כעין שגזל, אבל לא יראה כן בכוונתו, וצ"ת.

ובתור"פ בהגוזל צז. עמד ע"ז מ"ש גזילה מהלואה, וכתב דגזילה שאני שנתכוון לקנותה, והיינו דהלואה ניתנה להשבה אלא שע"כ משיב אחרים, משא"כ גזילה נתכוון לקחתה ונסתיים העסק, ואולי זו תשובה נכונה גם בשי' תוס' הרא"ש, ומתוך חומר שהחמרת על גזילה בתחלתה הקלת עליה בסופה, דתביעת התיקון של גזילה תובעת תיקונו למפרע, וע"כ יתחייב דמים כמי שקונה אותה עתה למפרע, נתחייב דמים בחומרתם וקולתם, משא"כ בהלואה.

ויתכן גם דמה שהגזילה נעשתה שלא מדעתו יחייב את תיקונה מיד, ויביא חובת דמים כמי שקונה אותה.

ביך כך ובין כך יל"ע דאטו אם הנגזל יכריז לפני הגזילה שאינו חפץ בחיובה של גזילה ומסכים הוא לתורת הלואה אטו יחייבנו כהלואה.

ואפשר דכוונת התור"פ גם שא"א לו בגזילה להעמיד תביעת השבה שהלה לוקחו וקונהו בדיני גזילה ואין לו לתבעו אלא תשלומי שעת הקנין.

[33] החזו"א השיג על המחנ"א הנודע בנזק"מ סי' א' דדיני נזקים סאה בסאה דא"כ למה יחשב תרבית, ונהנה הנזקים אצלו הם מדידת החיוב הנכון, אין לו עסק עם קרן דהלואה דווקא, אולם להאמור ודאי דקרן הלואה היא גם קרן דממילא ולה ראוי לקבוע, וכ"ש אם נפרש ענין דברי המחנ"א שהחפץ הניזוק תובע א"ע עד כעת ולא זו היא דרך הלואה [עי' אות ‎יד] דאז ודאי אין שייכות לקרן דהלואה לקבוע צורתה.

והרב נתנאל שטראוס ני"ו העיר נכונה, דאי נימא דמה דליכא רבית אלא בהלואה היינו מפני שרק השבת קרנה של הלואה אוסרת רבית וכמושנ"ת אות ‎ד, כי אז ע"כ למדנו שיש קרן להלואה, ובה יקבע הרבית, שהרי"ז כל החפצא דרבית בהיותה יתירה על קרנה של הלואה.

[34] ובכרתי המדע סי' ק"ס סכ"א כתב דבתר מעיקרא אינו אוסר אלא את הקציצה, ולא משמע כן מכל רבותנו, ועי' הערה 36.

ועי' חוו"ד סי' קע"ב סקי"ב דבקוצץ עמו שתמכור לי בדמים הללו ובשעת המכר היה זה שיעור דמיו איכא ביה איסורא דבתר מעיקרא, והדברים צ"ת, שהרי המכירה כעת איננה רבית כלל וכיצד תאסר, ועי' שער דעה שם סק"ה, ועי' מחנ"א סי' כ"ה.

[35] במחנ"א רבית סי' כ"ה הביא דברי מהרשד"ם דהמלוה מטבע והוזל נותן כפי שויו בשעת ההלואה, ותמה עליו מסוגיין דא"כ למה ק"כ הויין רבית בדינא דבתר מעיקרא הלא זה שיעור דמיו הראוי לו בחובו ומה לי כי התנה באיסור.

והנה אם לדברי מהרשד"ם גם קציצתו שקצץ בק"כ נישומית כמעיקרא, ולולא איסור רבית היה חייב היום קמ"ד [או עכ"פ ק"מ], כי אז התמיה ברורה מאד, דהק"כ של היום הם הק' של יום אתמול והעשרים קיימים בכ"ד [או כ'] נוספים, אבל לא זה סגנון קושיתו של המחנ"א, וע"כ דבזה יודה מהרשד"ם דקציצה זו נתפסת בשיעור הפרוטות, [וכל טענת מהרשד"ם היא דבסתמא לא יפסיד לוה את קרנו עיי"ש, והוא מודה בהוקרו דמקבל עם היוקרא, יכול המלוה לתבוע שלא יחסרו לו לא המין ולא השיווי, וכ"ז אינו ענין לקיום קציצת מאה ועשרים], וטענת המחנ"א היא דמ"מ אם בלא קצץ את קציצתו היה חיובו ק"כ מותר לו לשלם היום ק"כ.

ואמנם דברי המחנ"א צ"ת, דאטו מפני שאם לא קצץ היה חיובו ק' לכן יחשב הק"כ רבית, הלא להדיא אמרי' דאי אזלי' בתר בסוף ליכא רבית בהא אף דלולא קצץ היה חיובו ק', [ואף שיש מקום לדון דהא בהא תליא, דאם בתר מעיקרא אזלי' אזי בלא קצץ והוזל חייב ק', ואם בתר בסוף אזלי' חייב ק"כ, ולכאורה זו דרכו של רש"י בסוגיין ויבואר לפנינו בפנים, מ"מ אין זו דעת המחנ"א, ומעולם לא תלה המחנ"א את הנדון מה שיעור תשלומיו בגוף הנדון אי בתר מעיקרא או בתר בסוף], וע"כ דכיון דיכול הוא לקצוץ את הק"כ בתורת דמים אין זה רבית, והא דהבתר מעיקרא אוסרו היינו כמושנ"ת בפנים דהעשרים נפרדו ונעשו רבית מעת הקציצה, וא"כ מה איכפת לן ששיעור תשלומיו בלא קצץ הוא ק"כ, הלא הכא איכא קציצה, ובקציצתו הק' הם קרן והעשרים רבית, וכבר תמה עליו באו"ש פ"ד ממלוה הלי"ב.

[זולת דנימא דע"י שאת הק"כ א"י לקחת בטלה קציצה זו שלא נתנם על דעת ק', והדר דיניה בלא קציצה, ובזה תבא קו' המחנ"א דאם בלא קציצה נוטל ק"כ הרי נוטל הוא את דינו דבלא קציצה, ולא את קציצתו, אבל אין כוונת המחנ"א לזה, ועי' שער דעה סי' קע"ב סק"ה שפי' איסורא דנטילת המעיקרא דכיון דהקציצה היתה באיסור בטלה, ודינו בק' כבלא קצץ, הנה ביטל את הקציצה באיסור שבה, ועיי"ז נאסר לו לקחת את הכ', וחשיב ליה רבית קצוצה ע"י מה שהוא מקיים את הקציצה בשעה שאין הכ' שלו בדיני ממון, ואילו דברנו הם דהכ' הם רבית מצ"ע לעולם מחמת הקציצה, ועיי"ז בטלה הקציצה מחמת האומדנא, ושוב עלנו לדון מה דיני הממון בהעדר הקציצה].

ואמנם כוונת המחנ"א היא, דבכל קציצה יש גם את המחייב של הממילא בלא קציצה [כמה ששיעור חיוב זה אינו עולה על הקציצה] וע"י שלא נתנם בחנם, ולכן אם בזה מתחייב הוא כיום ק"כ הרי הק"כ משתלמים מחמתה, [שמא תאמר דבקציצתו נחשבו עשרים לרבית ע"י המעיקרא והקרן הנקצץ הוא רק ק' א"א לממילא לחייב יותר מהקרן, אין זה כלום, דכיון שהוא קצץ ק"כ על הכל אזי שיעור האינו בחנם שייך לחול עד ק"כ ולא איכפת ליה מה שמתורת רבית בנשך שבו יחשבו עשרים לרבית], אבל כאשר הממילא אינו מחייב אלא ק' אלא שבאנו לדון דעד שיעור דמיו לא יחשב רבית כיון שרשאי הוא לקצוץ את דמיו, בהא ודאי מהני המעיקרא לדונו כרבית וקציצת דמיו ל"ה כאן בפועל כדי שיגבה אותה, ראויים הם הדברים למי שאמרם, ובחנם ישיג עליו המשיג.

הא למדת מתו"ד המחנ"א דמה דבלא קציצה נותן מינו, אין זה מפני אומדנת קציצה, דהכא הרי קצץ ענין אחר, והננו דנים אותו כחייב מינו בדינא דממילא, וע"כ שצורת החיוב הלז מתקיימת ע"י מה שלא נתנם בחנם.

[36] בבית מאיר סי' ק"ס סכ"א הקשה דהיכא דאזלי' בתר מעיקרא ליכא למילף מגזל ואונאה הנחסרים בשעת נטילה, אבל באמת מאחר שהמעיקרא קובעו לרבית שוב לעולם הוא גזל, ועי' הערה 34.

ויש לעיין לדברי הבית מאיר והכרתי שהובא בהערה 34 דכל היכא דבסוף הויא רבית נילף לאיסורא מגזל, שהרי לא נחסר בזה שם רבית אלא איסורא דידיה ונילפה מגזל, ואף דלא ילפי' רבית מגזל ואונאה משום דמדעתיה, יפה טען בזה הרב אלחנן הכהן זופניק ני"ו דנעשה מה הצד עם רבית דמעיקרא, וצ"ע.

ובשער דעה שם דן אי איכא החזרת רבית בהא כיון דאין חזרתה מטעם גזל אלא דין מחודש להשיב מאי דחסריה, הנה הסכים דבשעת נטילה יש בו גזל, אלא דס"ד דדינא דוחי אחיך עמך י"ל תורת רבית לעצמו ברבית דשעת נטילה.

[37] ובבית אפרים יו"ד סי' מ"ג אסר מפני דאזלי' לחומרא בתר בסוף ודייני' כאילו מחליף עתה סאה דהלואה בפרעון והרי אותה סאה הוזלה, ונראה מדבריו שכך פי' ענין מעיקרא ובסוף האמור בסוגיין לדון על מעות ההלואה אימתי נישומים, ושותא דמרן לא ידענא, דהא לפ"ז מאה במאה ועשרים שהוזלו יאסר רק אם אזלי' בתר בסוף, ומאה במאה יאסרו רק אי אזלי' בתר מעיקרא, היפך הסוגיא.

[38] והתבונן כי לא אמר רש"י שהמאה ועשרים הם מעה וחומשה ועיי"ז יש רבית, כי בגופה של רבית ודאי לא נשום כפי שעת החיוב, ואם תפחת מפרוטה בשעת התשלומים דינה כרבית שאין בה פרוטה, וכן חזרתה לפי שעת התשלומין, ורק התורת קרן נקבעת כמעיקרא.

[39] בענינא דמאה במאה, אבל הרישא במאה ומאה ועשרים אין הכרח שהנדון בה שייך לדיני ממון, די"ל שהוא נדון במושגי רבית כאשר אנו דנים מה היה ראוי לחייבו, בהא אמרי' דאם אתה אין אתה דנו כתרבית מפני שלמעשה לא הרויח אף אני אומר דלמעשה חיוב זה שנשכו היה יכול לחייבו בלא נשיכה, וע"כ דבתר מעיקרא, והיינו שהוא חיוב אחר, כי הק"כ של היום הנני דן אותם בקציצתו כק"כ של אתמול, וא"כ גם תרבית איכא בהו, רווח שנצטמק לו למלוה.

[40] אם לא דנימא דמה דבעי' בתר מעיקרא הוא שיהא שם קציצת איסור, ואינו מחוור.

[41] ומה שטענו בזה דטעמא דמחילה ל"ש ברבית, י"ל דמה שאדם עשוי למחול בכל מקרה מותר גם ברבית.

[42] ויש לתמוה אוכל מנ"ל שיש בו פרוטה, ורק אם ענינו ריבה ומיעט שפיר כסף ממעט פחות מפרוטה ואוכל ממעט קרקע.

[43] ואין ריעותא דקרקע שאינו ממון כדי שנאמר דלא תבע מידי דממונא בהלכות רבית.

[44] הוספנו את העכ"פ גם מפני שכבר היה אפשר לדון דאע"פ דגם בהונאת לוקח למוכר ההאונאה נתפסת במיעוט הדמים, מ"מ כל שמותר לגזול את העבד אין העדר הדמים עבור מקחו פועל איסור, ונימא דזה הוא ההיתר בעבדים, ולזה כתבנו דע"כ במוכר מאנה ל"ש למימר הכי, שהרי לוקח דמים בעלמא, ואותם בלבד הוא גוזל.

[45] והדבר פשוט דסגי במה שאיסורו של גזל יהיה איסור בעלמא כדי שברבית יתחדש גם לאו.

[46] וראה שלא כתב סברא בעלמא דמה שמותר לגוזלו ל"ש לאוסרו ברבית.

[47] ואף אם גם בשכירות מטלטלין אמרי' בחזקת בעלים עומדת כההיא דקרקע בסוף השואל, הכא גם החפץ המושכר הלוה מוחזק בו, שהרי ניתנה להוצאה.

[48] בגוונא דהספק הוא ספק קרן ספק רבית יש כאן טענה אחרת טענה הרב אלחנן הכהן זופניק ני"ו דיכול לומר לו זיל רבית וקחנו בתורת ספק קרן שכר נתחייבתי, [הן אמנם דכ"ז באיסור פרעון, אבל באיסור קציצה ל"ש טענה זו, אלא דבלא"ה באיסור קציצה ל"ש היתר דספק ממון, שהרי בידו לקצוץ רק עה"צ שאין זה רבית, ואין היתר לספק ממון בלא שיהא צד תביעת ההיתר בפעולתו, וכל הנדון בספק פרעון], ואמנם בזה ודאי הדבר ברור שכל עוד ולא יחשב שפורעו מחמת הרבית אלא מחמת הספק קרן אין כאן רבית כלל, והרי לא גרע ממאן דיהיב מתנה, אלא דכ"ז כאשר נדון את הקרן כחיוב חלוק מן הרבית, דזה דמי הקרן וזה דמי שכירות, אבל המתחייב מנה במאתיים וקרנו ברבית כל כה"ג אין כאן שני חיובים אלא חיוב מסוים אשר בא בו ספק אם יש בו איסור רבית או לא, כ"ש בספק עכו"ם ספק ישראל וכיו"ב שענין החוב ידוע והספק באיסורא דרבית, ובזה באו דברנו, [אולם אי נימא דאיסורא דפרעון תליא במה שאין חוב ממון ע"י הקציצה ולו יהי שיהיה חוב ממון כבר לא יהיה איסור רבית, כי אז בכל גווני תהא טענה זו שיכול לתת את צד החוב ממון שחל אם אין בזה איסור, ובעיקר הענין אם שייך איסורא דפרעון כשיש חוב ממון יבואר לפנינו].

[49] שמא תאמר אף באותו ענין הנדון בביאור הגר"א הנ"ל במתנה ע"מ שימשכננו שלא בב"ד נימא שלא זכה המלוה מתחלה בממונו לתבוע כח למשכנו שלא בב"ד ואין כאן כח התנאה, אין הדבר כן, שהרי ניזק וחביריו יכולים למשכן שלא בב"ד, הרי שתביעת ממונו כח לה בזה, ורק בצורת הלואה חייבתו תורה לוותר על כח זה, ממילא בעלים הוא בממונו בעיקר קציצה זו, משא"כ ברבית מה ששאר חובות אין בהם רבית היינו משום שלא יחשב תרבית וכאשר נתבאר באורך בריש פירקין.

[50] באמת דלא נהירא לומר כן, והוא מש"א בגמ' במעלת אונאה דהויא דרך מו"מ, דהיינו גוף הממון הגון, ורק בא בדרך אונאה, משא"כ ברבית גוף הממון אינו הגון.

[51] ושם דן הרמב"ן גם בע"מ שלא יחזור ביובל, וצ"ת במה נתפסת תביעת לוקח שלא יחזור, מכח מה הוא בא לתבוע ולהתנות, ואולי נאמר שתובע בדמי המקח, ונימא דדמי המקח יש בהם כח תפיסת המקח, ואף שאינם קונים, מ"מ בהיות מעשה קנין אף הם תופסים אותו, [דוגמא לדבר, גרעון כסף מדמי המקח, זכר לדבר, שיטת הראשונים שהמוכר שט"ח וחזר ומחלו משלם דמי המקח, זו תביעת הלוקח בשטר], או אפשר דקנין כסף כח תביעה יש לו, תביעת כסף, ולא תביעת קנין בלבד אשר היא בטלה מאליה ביובל, שוב נתעוררתי בסיוע הרה"ג ר' אברהם הכהן קפלן שאפשר כוונת רמב"ן לסילוקו של המוכר מזכיית היובל, וכההיא דהכותב פד. שסילוקו של הבעל מירושה נדון כמעמשכ"ב.

[52] ואולי לגבי איסור הנתינה אשר לא נאמר על הלוה מהניא תורת מחיל דמתנה עמשכ"ב בהא.

[53] אין כוונתו לחלק בין שוא"ת לקו"ע, כמבואר למעיין בלשונו, וגם מה יענה לשביעית.

[54] ועד שיבא בני היתירו מחמת קנין, כלשון רש"י ריש הזהב.

[55] בשו"ת ר"י מיגש סי' קכ"ח כתב דדינא דשתות ליכא ברבית דרבית ל"מ ביה מחילה, והנה אף דבגזל ליכא שיעורא דשתות ורק באונאה משום שיש כאן מקח, וממילא אם יוותר ברבית על שתות הרי"ז מפני הקציצה, מ"מ נראה דעדיין היא תורת מחילה שנחלקו בה, דזו מחילה לעצמה שלא לא איכפת ליה אף קציצה שאינה הגונה, וכמי שאינו תובע אונאתו, והרי"ז המחילה שנחלקו בה.

[56] וגם ההקנאות ונתינות במתנה אין פועלים תורת קנין לגוזלו, קנין המפקיע שם גזילה ממנו, ואין פעולתם בדיני ממון יותר מכל נתינת רבית, אלא שהם בהרשאה.

[57] אולם לשון הגאונים שהתורה אסרה מחילה זו נראה יותר דהיא גופא השארת רבית, וא"כ ע"כ דהחזרה אינה חיוב מחודש אלא המשך פרשת רבית.

[58] ואל תאמר שענין אחד הוא שאין זה נכון בדיני ממון, וכיון שדעתו היה רק הנהגת דיני ממון אין דעתו מועלת בזה, כ"ז נכון ביחס לחלות תורת ממון ולא ביחס לאיסורא דגזילה, דמ"מ מדעתו נתן הכל.

[59] בשמ"ק תמורה ו: כתב בשם תוס' בסוגיא דהתם דהא דבעי' קראי לכאן ולכאן היינו כל חד לאפוקי מקרא דחבריה, אבל בסוגיין אף דבקרא דר"א ובמה ששאלו מ"ט דר"א יל"פ כן, הרי בדר"י קשה לפרש כן, שהרי פתחו במ"ט דר"י, והו"ל למפתח בטעמיה דר"א.

[60] בחזרת אונאה מבואר בטור ריש סי' רכ"ז שמקורו מוהשיב את הגזילה, והיינו דאחר דגלי קרא דאונאה אסורה שבה לכלל גזל גמור, ועיי"ש בב"ח שהביא לזה סוגיא דידן, ולפ"ז ודאי יש לדון כן גם ברבית.

אבל ברמב"ן פרשת בהר הראה מקום לחזרת אונאה מקרא דממעט קרקע לפי שיטתו שם, ועיי"ש שדן דאפשר קבלה היא, ועי' סמ"ע סי' רכ"ז סקי"ד שכתב דגם אם אונאה פחות משתות אסורה מ"מ המתאנה חייב לשלמה, והנה המחילה דפחות משתות חלה בשעת הקציצה להחשיבו כמתחייב גמור בדיני מו"מ [עיי"ש בפ"ת בשם משכנ"י], ועכ"ז יש בו לאו, הא למדת שאין לאו דאונאה תלוי במה שהוא גזל גמור שאינו חל, ולא שמענו ממנו כזאת, וא"כ ע"כ דחזרת אונאה הוא דין לעצמו, וכ"כ הגר"ח בפט"ו ממכירה דהוא דין מסוים לעצמו של חזרה.

והנה כאשר בקשנו ללמוד רבית מגזל ע"כ דהכוונה היתה אחר שיתגלה לנו בתורה דרבית יש בה חיסור ממון שלא כדין, ויש לדון אם גם מה שבקשנו למילף אונאה מגזל הוא בכה"ג, או דילמא התם מסברא ס"ל גוף היותו שלא כדין, והנה אי נימא דהתם נמי בעי' למימר הכי רק אחר הגילוי מקרא דהיא שלא כדין, כי אז ממה שהשיבו בגמ' שהוא דרך מקח וממכר למדנו דגם אחר הגילוי בקרא עדיין יש לנו לומר שהיא חלה בדיני ממון, דאל"כ מה טענה היא דרך מו"מ, הלא כיון דקציצתו לא חיילא הרי כאן לקיחת ממון שלא נתחייב בו ולא זכה בו, ומה"ט יהא גזילה ממש, ומדכתב הטור דהמקרא מלמדנו גזילה [ואין טעם ללמדו מקרא דלא תונו יותר מאותו מקרא אשר היה מלמדנו דאונאה היא שלא כדין, כי אז ע"כ דמה שבקשנו למילף אונאה מגזילה אינו מכח מקרא אלא מכח סברא, ועל סברא זו באה תשובת דרך מו"מ, ממילא אין מכאן הוכחה דכ"ה גם ברבית שהמקרא יגלה לן דגזילה הוא, דשאני אונאה דמסברא יש לדון בה גזילה לולא טענת מדעתו ומו"מ אשר י"ל דהמקרא ביטל טענות אלו, משא"כ ברבית דהכל ילפי' מקרא ומאן יימר דהמקראות מחדשים דיני ממון.

[61] ואי קשיא לך א"כ מה זה שדנו בתמורה לתלות פלוגתת אביי ורבא באי עביד מהני בפלוגתת ר"א ור"י, הלא ממ"נ אי ליכא קראי הרי מצד גזל חייבים להחזיר, ואי איכא קראי, הרי הם תשובה לאי עביד ל"מ וכמבואר שם, י"י דהוא מה שתמהו שם בגמ' אטו בסברא פליגי בקראי פליגי, ומאי פשיטא לן דבקראי פליגי, אלא כמוש"כ דע"כ ר"י דריש קרא.

[62] שני הדרכים האלו תליין בדברי התוס' בהגוזל בתרא יובאו לפנינו.

[63] ועי' אות ‎רסג.

[64] ראה אות ‎רמו.

[65] ועדיין יתכן שישלם שויו של שעת קבלת הרבית, שנחשב משיב למפרע את קבלת שויו שבזה, כי התיקון מתייחס להשבתו מעיקרא, ואף שאין שעבוד חל באותה שעה, עדיין פעולת ההשבה ליום מחר תוכל להתייחס ליום אתמול ולומר בקיום מצותו הרי הוא כמי שביטלה יום אתמול בהשבת דמי יום אתמול, ומ"מ יש משמעות לחפץ הנמצא היום שבאמת ראוי הוא לחייב, ורק תשלום הדמים למפרע יפטרנו, ואמנם גם כשאכל את החפץ לא יפטר מדמיו, כי ודאי יש לו תורת מקבל רבית בזכייתו ואכילתו ואף באונסיו שהרי קיבלו, וישלם דמיו, ועוד יתבאר בכ"ז באות ‎קעג.

[66] וגם בזה נכון מש"כ בהערה 65.

[67] ואפשר דדמי היורשים יהיו כדמי החפץ כעת, כי אין להם שייכות לשלם את הקבלה למפרע, ואינו מוכרח.

[68] עי' תשובת רעק"א סוס"י פ' דנראה בדבריו דהיכא דקצץ עמו לתת רבית לאחר שדעתו שם שהמלוה חייב בהשבת הרבית, שאם מת המלוה יורשיו תלויים בפלוגתת רמב"ח ורבא, ולא יתקיימו דבריו אלא במה שנאמר דלרמב"ח חל שעבוד ממון ממש על האב, אולם ג"ז איננו שוה בדבריו, כי עובדא דידיה היא שהפרעון נעשה לאחר מות האב, ולא נשתעבד מעולם, ותמה תמה אקרא, מה יחייב יורשי מלוה אשר קצץ לתת רבית לאחר, מה ירשו ובמה נתחייבו.

[69] ואף למבואר לכאורה ברש"י ותוס' דבהאי ס"ד לא ידענו מתרי לאוי וס"ל דלאו דרבית מסתיים לגמרי בכגבוי, ואין כאן יותר תביעת חוב האסורה, אלא קציצה האסורה, [ענין הנלמד גם באונאה פחות משתות מד' הסמ"ע סי' רכ"ז סקי"ד הובאו בהערה 60], עדיין אם אין תביעת חוב האסורה הרי לא יחול הכגבוי מתחלתו.

[70] ועי' הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..

[71] ואף שבריטב"א השיב על דעת האומרים דחייב לצי"ש דא"כ נימא דקרא דוחי אחיך אתא להכי, אין הכוונה דבאמת הכי ס"ל להאי שיטתא, והלא להדיא מבואר בגמ' דר"י לא דריש לה להאי קרא להכי, והריטב"א הרי עשה מזה קושיא, וע"כ דבאמת לדידהו סברא הוא, ובאמת לא הבנתי דברי ריטב"א דכיון דאינהו ס"ל דסברא היא כיצד יקשה עליהם אימא דקרא להכי אתא.

[72] ואין כוונתו עה"ד שכ' הר"ן דכיןון דליכא קרא ל"ה נל"ע.

[73] זולת דנימא דבהני קראי דר"י מימעטא נמי חובת לצי"ש, וכמבואר באמת בראשונים דבהני קראי נראה שגם לצי"ש פטור הוא.

[74] וצ"ע אם שייך שיהא בזה איסורא דגזילה כמבואר בסוגיא דלעיל, דלכאורה לא יחשב בזה אלא כמצערו.

[75] וראה ברשב"א ב"ק עה. שכתב דליכא לצי"ש בקנס וכ"ה באבק רבית, והיינו דבתרווייהו ליכא תורת חסרון ממון, וכל עוד ולא חייבתו תורה בחיוב מסוים אין בו תורת תיקון ולצי"ש.

[76] ואף כי גם בזה צריך הסכמת המתחייב [עכ"פ בתובע יותר מהדמים, וכמבואר מדינא דמשטה אני בך אשר הוא קיים גם בדמי מקח, כמבואר ברמב"ן במצות חליצה, ובכלל זה לכאורה כל תביעת מין מסוים], מ"מ אין חיובו ממשפחת קנין לקיים את אשר הוסכם, והמקח עצמו מחייבו, אלא שלא יחייבנו המקח אלא ע"י הסכמתו והעמדת גופו וממונו לתמורה פלונית, וכבר נתבאר במקו"א.

[77] ולו יהי שנתעקש לומר דגם תפיסת מעות זו יש בה תורת תמורה מסוים בגופו של דבר לענין שיהא שייך בו תורת רבית אם את שומתה קבע לפי הנטר, אכתי תינח בא"ל אם היום סאה ואם מחר סאתיים, אבל בנ"ד שקנינו לעולם צורת סאה למה נתייחס לשויה של סאה, הלא אין כאן תביעת תשלומים כדי שנתייחס לזה, ולמה לא נאמר זה תובע קנין סאה בכל אופן שהוא בלא יחס לשויה.

[78] כתבו הראשונים לקמן סה. וכ"ה בטור חו"מ סי' ר"ח דמקח הנעשה באיסור חל וכגון פסיקה בלא יצא השער שעשאה בקנין סודר, ולכאורה יראה מזה כמוש"כ כאן שהאיסור הוא בנתינת חטים, שאילו האיסור בנתינת דמיהם אין האיסור בגופו של מקח, אלא ששם כתב גם מקח שקבע לו יותר דמים מפני ההמתנה ושם ודאי חלות המקח אינו גוף האיסור, [ומ"מ התם עדיפא דקציצת אותם דמים חיילא בחלות המקח, ואילו כאן הרי כבר משלם כעת בדמים אלו ועבורם קונה בסודר, ואין כאן תפיסת דין בגופו של מקח ביחס אליהם], וצ"ת.

[79] ובמקו"א כתבנו דיתכן ואין כלל שמטבע אין בה זולא ויוקרא, ומה דהכל נשום בה הוא מפני שכל תשלום נקבע בהם, וכיון שחל התשלום בכו"כ מעות הרי זה חיובו, דכלפי עצמו אין הוא משתנה, ואם כנים דברנו אלה הרי למדת בהם את האמור דגם הפרעון נשום כשעת התחייבות.

[80] ואף דאיכא חומרא בדרך הלואה מבדרך זביני, לא ע"ז נאמרה בגמ'.

[81] ואף דליכא התם רבית למש"כ התוס' לעיל מג. דאסור לו להשתמש בהם, [וממילא אף דזכאי הוא להחזיק המעות אצלו בהאי דינא דמי שפרע ולא להשיבם אל נותן המעות, ל"ש בהא איסורא דרבית באשר יתבענו במה שמעותיו בטלות אצלו, שהרי שכירות היא ולא הלואה, זולת לשי' רש"י בההיא דרב חמא], אכתי מעיקר דיני ממון למה יהיה כן, [וראה בתוס' שם שהוקשה להם דאם אסור להשתמש למה זה יסכים להוזלה בפסיקה, והעיר הרב נתנאל שטראוס ני"ו שלא הקשו (עוד או דעדיפא מינה) מה רבית יש כאן].

[82] וכמבואר בראשונים לעיל מז: דבנאנס המקח חוזר בו הלוקח ואף בלא מי שפרע כיון שלא העמיד לו המקח, אולם לדעת בעה"מ דבנאנס אינו חוזר בו מדינא, וקנוי הוא עד שיהא בו מעשה חזרה בגופו, יש לדון דזמנם של מעות כעת, [ואל"כ כי אז בנאנס ועדיין לא השלים מעותיו מה יחייבנו להשלימם], ורק שאם חוזר בו בטל קנינם.

[83] וא"כ אין דעת רש"י כבעה"מ הובא בהערה 82.

[84] אבל ברמב"ן שם נראה דמעלת משך הוא רק בשהן קיימים, כי הוקשה לו דאי במשך אמאי באין לו אסור הלא בא לידו באיסרו.

[85] ודעת הראב"ד בפ"ז ממכירה הל"ד דגם במלוה על הפירות ל"ב למי שפרע.

[86] ובמתני' דלקמן עב: כתב רש"י שכבר נקנו לו ואע"פ שלא משך, ושם מיירי להתיר בכל שער אף בהוזלה, ולא ברירא לן אם כוונתו למי שפרע, ועי' בזה בהערה 89.

[87] לכאורה י"ל דהוא מפני דהלואה היא ובהלואה ליכא אלא היתירא דמי שפרע, ואף דבאין לו כתב רש"י הטעם מפני שבמה יקנה ולא קאמר מפני דהלואה היא, י"ל דהיינו מפני דבתחלת הסוגיא לא ידעי' חומרא דהלואה דהא מקשי' דנימא בה [ביש לו דמים] מה לי הן מה לי דמיהן ועליה באה התשובה התם הלואה, הרי דמה דעד דלא נחתי' להא אסרנו מלוה הוא מפני שכשלא נתן לו במה לקנות אינו מתפרש כמחליף חטים מיד, ורק כד נחתי' למה לי הן מה לי דמיהן קשיא לן דליסגי במעות שבידו, ומש"כ רש"י מי שפרע ביש לו כתבו כדי לקיימו גם למסקנא, אבל כ"ז דחוק שיהיו דברי רש"י [פעמיים] בדיבור אחד מתחלקים לשני שיטות, האחד לס"ד ומשנהו למסקנא, והרי דבריו מצ"ע נראים כסותרים זא"ז, כאשר ביש לו מתיר רק מחמת מי שפרע, ובאין לו מבקש טעם אחר לאיסור.

[88] באות ‎קכג נתבאר טעמא דליכא מאי אהנית במלוה, ועיי"ש בהערה 99.

[89] ולענין היתר הוזלה עי' הערה 86 שפירשה רש"י מפני שנקנו וסתם דבריו אם תלאם במי שפרע או בעסק מקח בעלמא, והנה יש להבין דעסק מקח בעלמא לא יתיר היכא שהענין מוכיח מצ"ע דמוזיל לו עבור הנטר, בין אם יהיה הנטר במעות ובין אם יהיה בחטים, דהכל הוא עסק של חטים תמורת מעות אשר בהם נתפס הנטר, משא"כ בלא הוזיל עשה עמו עסק נכון דחטים תמורת מעות והחטים לעצמם מתייקרים, אולם גבי קיראה דמיירי בהוזלה כתב רש"י ענין עד שיבא בני, והן אמנם דבריש הזהב כתב רש"י דעד שיבא בני ענינו מפני שנקנו למלוה ונתייקרו ברשותו, אבל הלא האי דינא דעד שיבא בני מצינו גם ביצא השער לגבי סב"ס דליכא ביה מי שפרע לדעת רש"י, והנה הוזלה לא הותרה אלא ביש לו, ואמנם טעמייהו דרבה ורב יוסף דמאי אהנית ליכא בהוזלה, ולדידהו ודאי מבואר האיסור באין לו, [משא"כ לטעמא דרבא היכא דאית ליה דמים משלו בכדי שוים של חטים בשוק].

[90] והיינו שלא תאמר שאין חיובו שיהיה הלה מלא במאה זוז, אלא שיתקבל הימנו וירויח הימנו מאה זוז, ואין נפק"מ אם נעשה היום או למחר [למה"ד למי שנתחייב לרקוד לפני חברו, דאיחור הזמן אינו פוגם בקבלת חברו], ואין כאן ביטול כיס, אין הדבר כן, שהרי בפשוטו הלה יכול לתובעו שיתקיים מיד, שמא תאמר אין זו תביעה אלא הוצאת זכותו, דכיון שזכאי הוא בנטילת מאה זוז הרי הוא נוטלם, אין זה נכון, דכיון שגם למחר יוכל להתקיים כהוגן אין לו זכות לבחור נטילת היום, ודחייב מיד להשלים ע"כ דאיחור הזמן יש בו עיכוב ממונו של הלה.

[91] שמא תאמר אכתי יהא מותר אגר נטר מה"ט אילו מבטל כיסו של חברו חייב, ואילו מדברי ר"א מטוך שהביאם בב"י בסי' ק"ס מבואר דרבית אוסר חיוב ביטול כיסו, [וממה דלא הוכיחו הראשונים פטור מבטל כיסו מאיסורא דרבית, לא קשיא לן, כי הם בקשו להוכיח גם במבטל חפץ בעין], וע"כ דגם אם מדיני ממון יש לחייבו הרי הוא עצמו אסור בטעמא דרבית, עדיין כ"ז אינו אלא בדמי ביטול כיס דהוא דמי נטר, אבל תביעת העמדת המקח של יום אתמול אינו טענת נטר אלא טענת חסרון חפץ מסוים שלא בא במקחו, טענת מקח היא, ואינה רבית.

ובעיקר דברי ר"א מטוך למדנו לכאורה חידוש גדול, שהרי חיוב ביטול כיס ענינו תביעת הקרן עצמה, שלא השיבו במלואו, [והוא מה שהראשונים הוכיחו מכל הגזלנים דליכא חיוב ביטול כיס, והרי לכאורה יפלא דהא גזלן פטור גם על נהנה, וע"כ דתביעת ביטול כיס היא תביעת השלמת השבת הקרן, ממנה גזלן לא יפטר], ואעפ"כ אסרתו תורה ברבית.

והנה מה דלכל החולקים על ר"א מטוך אינו מתחייב עכ"פ מדין נהנה מוכיח לכאורה דל"ש ביה תורת נהנה, וא"כ חיובא דשכירות המעות לכאורה אינו על הנהנה שבזה אלא על גוף עיכוב המעות לזמן, ולמדנו כבר בזה תורת רבית בענין מסוים של עיכוב גוף, ועוד צ"ת.

[92] מדברי הרמב"ן אשר ראה צורך לברר דהעמדת מלוה על פירות בי"ל מותר אף בלא יצא השער חזי' שאפשר לדון לא יצא השער כלית ליה שער היום והוא נדון כשער מחר.

[93] ומה שדנו רבותנו לפרשה בהנאת מחילת מלוה לא יכון עם שם הלואה שבה, גם מש"כ התוס' בתירוצם שלא פטרו עדיין אינו מבואר עם הנאת מחילת מלוה, משא"כ בגופה של מלוה הנו מבואר עם משי"ת לפנינו.

[94] ונתחדש בתוס' ענין מי שפרע בממאן להקנות המעות אף באופן שאם יקנם יהא לו קנין גמור, ובדומה לזה הנך דס"ל מי שפרע בקרקע באתרא דכתבי שטרא, ואכ"מ.

[95] ואילו ביש לו אף שביד המוכר להליפו והחוב תובע את תשלום ההחלפה וכמושנ"ת אות ‎קיג, קיים בו תורת פרעון, ועוד צ"ת.

[96] שתלה את החלפת החטים ביין בקציצת דמים על החטים, אולי ס"ל דהמחליף פירות בפירות [בפסיקה] אין הפירות הראשונות מתפרשות ככסף קנין אלא כמקח אשר דמיו יהיה היין ואין בזה היתר פסיקה, קנין אנו מבקשים ולא חיוב.

[97] וגם המתנת מקח החטים לית בה ריעותא, כאשר לא איכפת לן בנתן מעות מה שהמעות נאכלו, כיון דתורת מקח על נתינתם מתחלה.

[98] שרק אח"כ הביא דברי הראב"ד אשר הצריך שיהיו קיימות.

ואמנם דברי הראב"ד צ"ת, דכיון דבאיתנייהו בעין לא דנם כהלואה אלא כמקח אשר חל א"כ מה לו שנאכלו, הלא עדיין תביעת העמדת המקח קיימא בהו ובמה יחשבו הלואה, והרי כשנאכלה אותה סאה מתחייב תמורתה אף בלא יצא השער עדיין, ש"מ שאין באכילתם לא משום הלואת סב"ס דעלמא ולא ביטול פסיקת קנינו, ועדיין מקח נינהו, וצ"ת.

[99] לאוסרה בהעדר המעות בידו מחמת דבפועל איען בו מאי אהנית, אינו נראה נכון בסברא, שהרי תובע הוא השב לי המעות מיד ואקנה בהם חטים, ומאי אהנית.

[100] כי אם ענינו כדרך הראשון שהגזילה היא בתפיסת הנטר נמצא דהגזילה שבפרעון הרבית אינה גזילה בגופם של דמים אלא במה שהם קיומה של קציצה ותפיסת הנטר, ואין זה מחוור כ"כ.

ויותר מזה הדברים כנסתרים לכאורה מסוגיא דבתר מעיקרא ובסוף נשך ותרבית.

[101] ואולי בזה יתבאר סוגיא דלעיל סב: שהקשו ממשכנתא על כללא דכל שבדיניהם מוציאים מלוה למלוה בדיננו מוציאים ממלוה ללוה ותי' התם זביני, ולדעת רש"י אין זה ההיתר בדיננו ורק טעות העכו"ם הוא, ויפלא ואטו כאשר יקום למחר גוי אשר לא ידוננו כזביני לא יוציאנו מלוה למלוה, ולהאמור י"ל דבאמת הטענה במשכנתא היא שלא חלה קציצה בכה"ג עד כדי אשר ראוי הוא שבדיניהם לא יוציאו מלוה למלוה, [ואף דחייל קנין שכירות דמשכנתא, מ"מ פרעונה נעשה בכל שנה ושנה בפירות אשר ראוי הוא להתחייב עליהם תשלומים ככל שוכר המתחייב מתוע"ס, ומחשבם בחוב הקציצה, ואם הקציצה נעדרת הרי דמיהם שייכים ללוה, ועוד צ"ת בזה], וע"ז באה התשובה דאה"נ, אלא דהם מחשבים הענין לזביני ולכן זוכה הלה בפירות, אבל קציצה ליכא.

שו"ר בחוו"ד סי' קע"ב סקי"ב דמבואר דקציצה כזו חיילא.

[102] עי' תורת אמת למוהרא"ש סי' ק"ס.

[103] ובכל הלואה נימא הכי שהרי יכול הלוה לפרעו מיד ולבטל את הנטר עם הרבית, ואם יתחייב לו גם בלא נטר אין זה רבית, אלא שאפשר דכיון דאדעתא דהכי הלוהו לעכב זמן פלוני יש בזה תורת קציצה גמורה.

[104] עיקר הקושי הוא שהרי תוכן ההיתירים בשניהם שוה, ואמנם המתתעקש יוכל לומר דאה"נ תכנם שוה, היתר אחד הוא, אלא שיש חומרא במשכנתא דלאו בידו היא ולכן הויא אבק רבית, ויש חומרא בצ"א ברבית שהיא קציצה גמורה בדרך תנאי והויא יותר קציצה מההיא דמשכנתא, וכמוש"כ באות ‎קל, ולכן לרבנן תהא רבית של תורה, ובההיא דלא תמכרני יש בה קולת שניהם ולכן לר"י מותרת היא לגמרי ואילו לרבנן נימא דאין היא אלא אבק רבית, והוא דרך עקש ודרך שקר, שו"ר דברים בזה בבית מאיר סי' קע"ב ס"ד עיי"ש.

[105] כבר היה מקום לדון שהרי תביעת סב"ס היא תביעת חטי דקדחי באכלבאי אלא שאין זה היתר ברבית, ונמצא דהנטר שבחטי דקדחי באכלבאי אף הוא רבית, והוא גוף האיסור בסב"ס, ממילא יש מקום לדון דספק היוקר בזה הוא כספק אם יהיה נטר, ויהא רבית קצוצה, ולא כן דנוהו רבותנו.

[106] כי מאחר ואין ריעותא בקציצה עצמה לומר שהיא קציצה מותנית שהרי התנאתה היתה בודאי עה"צ שיהא חוב כי אז ממילא אין טעם שלאחר שנפשט התנאי יהא בזה טענת צ"א, ורק כלפי אכילת צד אחד נכונים הדברים, ויתכן דבכל ההתנאות כ"ה, שלאחר שנתברר התנאי השלמה הקציצה ונעשה חיוב גמור, ורק בצ"א שאינו בדרך תנאי כבסוגיין וסב"ס רק בהם סגי במה שהקציצה היתה ספק.

[107] עוד יבואר לפנינו בכ"ז מאות ‎רעו.

[108] והיינו שלא תאמר דכיון שאם הלוה לא ישלם את הקרן לא תשוב הרבית אין כאן הבטחת חזרה.

[109] מתחלה דימיתי כי ביאורו הוא במה דלעולם רבית הוא מין תורת רווחא דידיה שמשייר לעצמו זכות הנטר, והיא גופא אסרה תורה, וה"ה הכא, ובכ"מ הרי האיסור חל על שיור הרווחא ועל השתמשותו ברווחא בנטילת הפרעון והרווחא דידיה הלזה עצמו נדון כגזילה, ואי קשיא לך היכן הנטר והלא לא נטר בידו מאומה, תריץ הא גופא שלא נטר היינו ששייר אצל עצמו זכות הרווחא והיא גופא הרבית, ובסוגיין תורת ההלואה תחול במעות שעליהם באה ההתנאה שאינם קונים היין בצד ההפסד, והרווחא הוא מה שקנו עבור עצמם יין המתייקר, וקרנה של הלואה שבמעות מחייב שלא יזכו לו בתמורתם יין עם רווחא, אשר מה שדינו כזיכוי מיד היא גופא נטילת הנטר של המעות ותמורתם.

אבל כ"ז רחוק מאד שיהא תורת רבית במה שהוא דידיה ממש מהלכות שיור בעלותו, והרי נצטרך לומר דהאיסור חל בקרן, וכזאת לא שמענו.

[110] ויפה אמר בזה הרב אלחנן הכהן זופניק ני"ו דהוא כהבלעה דשביעית.

[111] והעירוני, דא"כ קרקע בקרקע לא יהא בה רבית של תורה מה"ט, וצ"ת.

[112] והיינו דא"א לומר שלא תסתיים הקבלה כלל, דא"כ נמצא שהנכייתא על שנה זו אינה שייכת כלל לתורת שכירות, וא"כ כל הנכייתא היא נכייתא בגוף חלות הקנין, והדק"ל מ"ש ממכר דלא חשבי' ליה ספק, וע"כ דגם שנה שאין בה פירות חשיבא קבלה בקציצה זו, אלא שדמיה כדמי הפירות, וקביעת דמים על הספק היא הנכייתא שבכאן.

ויש לתמוה על הגרעק"א בגה"ש כאן שהונח לו אם בנשרף הבית לא תשוב השכירות לדונו כספק, והרי כל כה"ג לאו שמיה שכירות אלא מקח

[113] ולכן בהחובל פט. אין דמי הזמה לטוה"נ דכתובה אלא במה שבפועל אילו מכרתה היתה מקבלת דמים, ואמנם שם למדנו שדמי מקח יש לה, ונתבאר ענינו במקו"א.

ובתשובת מהר"ם אלשיך סי' ב' כתב על המרבה בדמי אחריות יותר מן השוק דהו"ל רבית קצוצה, ועסק אחריות הוא עסק ספק, אלא ששם הרבית היא בדמים היתירים, ובזה ודאי י"ל שאין הדמים משתלמים באחריות יותר משערה בשוק, ועוד צ"ת בזה.

[114] ואף אם בממון פטורו מטעם כופין עמ"ס, מ"מ נשך ליכא.

[115] עי' ריטב"א לקמן סז., ועי' הערה 120.

[116] עי' הערה 122.

ועי' הערה 107.

[117] ועי' שו"ת רעק"א ריש סי' נ"ג שדן שמא לא נגמר גזל הרבית עד אשר גובה את הקרן כיון דעדיין אפשר לנכות.

[118] עי' הערה 122.

[119] והקרן אינו משמש בזה אלא כגורם שעיי"ז אין החוב ראוי לתבוע דמי נטר כיון שהוא משתלם בקרנו.

[120] וראה בריטב"א לעיל סב. שכתב דבאבק רבית מסלקי' ליה בהאי שטרא, ולכאורה כוונתו כדעת רבנו אפרים, והוכיח שם כן מהאי ירושלמי דמינה לאבק רבית, והנה יפלא שלא הזכיר דבר מסוגיא דלקמן סז., אבל עכ"פ עיקר דבריו מתקיימין להוכיח שיש מעלה בחוב זה.

ובריטב"א לקמן סז. מבואר דהנדון בסוגיא הוא אם נתכוון לפרוע תחלה הרבית או תחלה הקרן, והנה נתבאר אצלו מעלת חוב זה לשיטתו, אשר בזה ידמה דינא דר"י לדינא דאבק רבית, אולם מלבד מה שלשון הגמ' צ"ע לדעתו, הרי גם גוף הענין תמוה דהא התם איירי במשכנתא, היעלה על הדעת דתחלה לוקח הקרן, א"כ יקום נא ויעזוב את הקרקע.

והתבונן בדברי הרטב"א בסוגיין אשר הובאו בסמוך בפנים, דגם משם תראה שלא כדבריו לקמן סז..

[121] ורש"י שאוסר שכירות מטלטלין דליכא בהו פחת ע"כ לא ס"ל בהא כהרמב"ם.

[122] ובזה מבואר יותר מש"כ לדון לעיל אות ‎קסג ואות ‎קסד במה שהרבית פורע את הקרן, דגם הרבית שייכת לקרן המחייב ממש.

[123] וזה דלא כהרשב"א שדינו כשכירות מתוע"ס.

[124] עד הנה דברנו דברים הנוטים להיות מוכרחים בגוף צורת הדרשא שיש כאן תורת נתינת גופה של כסף בנשך, ומכאן ואילך אין דברנו אלא סברא בקביעת תוכן החילוק בין רבית הלואה לרבית הרווחת זמן, ואפשר באמת דגזיה"כ בעלמא היא שלא יאסר רק בשעת הלואה.

[125] ואי קשיא לך ע"ד המל"מ שחילק בין קצץ חפץ לקצץ דמים, דגם בקצץ דמים נימא על החפץ מעיקרא בתורת רביתא אתא לידיה, שהרי לא נחלק רבא על האוזולי קמוזיל אשר בה נאמר שמעולם לא חלו דמים דה', אלא שטען דעדיין קביעת הה' שבחפץ לדמים של ד' חוזרים מתורת אתא לידיה מעיקרא ברביתא, וא"כ ה"ה גופו של חפץ, וע"כ דליכא כלל תביעת גוף החפץ, תריץ דלענין מעלת חפץ מסוים כל שאין הוא בגופה של קציצה אין יחס לסיומו, נתנו כשוה דמים ולא כמסוים, ולזה העירני הרב רפאל גולד ני"ו.

[126] ויהיה זה מקור להרמב"ם דכה"ג אסור מדרבנן, עי' אות ‎קסז.

[127] והבה"ח מרדכי הכהן ליברמן ני"ו הוכיח כן מגופא דסוגיא דקרי' להקדמה אוזולי ביחס לקציצת הסוף, הרי שעל עסק אחד אנו מדברים.

[128] העירני בזה הרב אלחנן הכהן זופניק ני"ו.

[129] וזה מלבד מה שהקשה מההיא דקיראה.

[130] אולם בראב"ד לעיל סג. גבי צד אחד ברבית יראה שמדיני ממון שייך למוכר, ועי' בהרה"מ פי"א ממכירה הל"ט.

[131] לכאורה מוכח כן גם מהיתר עבירת לאו ע"מ לקיימו את העשה המנתק, כמבואר בתוס' פסחים כט., אולם למשנ"ת לעיל אות ‎צב אפשר דליכא הוכחה משם.

[132] ולפ"ז בההיא דלכשיהיו לי מעות תחזירם לי אף אם יתפרש כמכר ע"מ להחזיר [ונימא שלא כדעת ריטב"א דהיינו רבית דבתי ע"ח], עדיין יש לאסור מחשש שלא ירצה להחזיר להנך דס"ל דכל שלא החזיר מרצונו ובהקנאה בטל המכר למפרע, ואף דמצד ספיקות ליכא למיחש למילתא, דלמה יעשה כן הלא רק יפסיד את הפירות, מ"מ להאמור אף דליכא למיחש בפועל להא מילתא כיון דשייך שיעשה כן אסור.

[133] ובחי' הרי"ם וכן באבני נזר סי' רי"ג כתבו דהויא רבית מחמת יוקרא דדמים, שהקרקע זולה במכירה זו, והוא נותן דמים משלם עבור ההמתנה, ואינו מחוור כלל, דודאי דמיה של קרקע היום ודמיה למחר שוים הם, ואין כאן זולא בקרקע במה שקנינה יחול למחר, ועוד שלדבריהם הרבית היא בדמי הקרקע, וברמב"ם מבואר שמוציאין ממנו את הפירות.

[134] יבואר לפנינו מאות ‎רעו.

[135] ולפ"ז מאן דלא ידע דאסמכתא לא קניא לא יועיל בו ב"ד חשוב, וצ"ת, ואמנם באמת יהיה הפירוש באסמכתא אשר יהיה כל עוד ולא יהיה פירושו שמשטה בו בזדון, הרי ע"כ שלא תהא מעלה בב"ד חשוב אלא בידיעת הדין דאסמכתא לא קניא אשר בזה משנה צורת הסכמתו בב"ד.

[136] ויל"ע בזה בדברי הרמב"ם והמ"מ בהלכות גירושין דגם בגט בתנאי דאם וזינתה בנתיים לא מאסרה על בעלה דפעל למפרע.

[137] גם צ"ע אם יכונו הדברים בדברי רש"י בקידושין בסוגיית המקדש במלוה אשר חילק בין קידושין ברבית למקח, ודלא כתוס' שם שכח עשיית הקידושין יחשב הרבית, ונראה מדבריו שהרבית במקח יתייחס למה שקיבל בעדו,

[138] ומרבה בר שרשום בחזקת אין ראיה, דאפשר התם בדלא מסלקי.

[139] ועי' אות ‎רכה בדברי הרשב"א.

[140] במל"מ הביא בשם מהרש"ך דבאתרא דמסלקי והתנה עמו שלא יסלק אין בידו להתיר בזה איסור רבית, והמל"מ דחאו בשתי ידים, וכ"נ מהטור אשר הביא דינא דאמר לא מסתלקנא בהלכות רבית, אולם עדיין יש לדון דכ"ז בהתנאה שבשעת הלואה, דבהכי מיירי מהרש"ך, והטור בשעת מתן מעות, אבל לפירושו רמב"ן אפשר שאין תנאם משנה את עיקרי הדינים, והיינו דנימא דאה"נ דגם באתרא דמסלקי הוא זבינא, אבל זבינא דידיה שונה מזבינא דאתרא דלא מסלקי, עסק אחר הוא, ואמנם אין בהאי זבינא כדי לסלק בלא התנאה, ואילו התנאה אפשר דמהניא גם באתרא דלא מסלקי, אלא דמ"מ הא גופא שהם מכוונים להתנות היינו מפני דמטרת העסק שלהם הוא ענין מסוים אשר בו נכון הדבר להתנות כן, וממילא נימא דבזה חלוקים הם בכל הדינים האחרים אשר יהיו תלויים באתרא, אלא דכל עוד ותרווייהו זביני הרי לא נתבאר לן עדיין מה ענינם דהני תרתי זביני, ולמה בהאי זבינא ליכא הני דינים דאיתנייהו בהאי זבינא.

[141] וראה ברמב"ם ספ"ו שכתב שני דוגמאות דהתנאת סילוק במשכנתא דסורא, האחד שהתנה בעל השדה שכ"ז שיביא לו מעות יחשב עמו עשר בכל שנה ויסלקנו, והשני שהתנה הלוה שכ"ז שירצה מחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו המעות ויסלקנו, ועיי"ש בלח"מ מש"כ מה בין זל"ז, ועדיין לא נתבאר מפני מה קראו בראשונה בעל השדה ובשניה לוה, ואפשר דבראשונה התנה מתורת בעל השדה תנאי בביטול השכירות מעת שיביא דמים, ובשניה התנה מתורת לוה שכ"ז שירצה פורע הוא את החוב וכלשון הרמב"ם שם ויחזיר לו הדמים ובטלה המשכנתא, וא"כ הא קמן דביטול החוב מבטל המשכנתא, שהרי צריך הוא להתנאה לעשותו סילוק ולא היתה התנאה בגוף הקנין [דזו עשיית בעל שדה], אלא בהלכות חוב שזכאי לפורעו אימתי שירצה.

[142] וגם מה שהנותן נותן לו מעות כדי שיתעסק, ענינו שמלוהו מעות כדי שיהיה לו כדאי להתעסק, שמא תאמר אכתי למה מחייבהו להתעסק, י"ל דכיון דבאמת בדיני ממון א"י לחייבו לעסוק, וכמבואר בתוס' בהמקבל קה. שיכול לחזור בו כפועל, שוב כבר י"ל שמעולם ל"ה כאן תורת קציצת פעולה עבור זה, ומה דאם לא יתעסק בחלק הפקדון עליו להשיב את ההלואה אין זה עושהו לקציצת שכר, אלא שלא הלוהו אלא עד כמה שכדאי לו במה שבממילא יש התעסקות, ועוד צ"ת בכל האמור.

[143] והא דמבואר בסי' קס"ז דפקדון עד שיהיה שני מנים ואח"כ מלוה צריך לתת לו שכר עמלו, אף שלפי ההתנאה שביניהם אם לא יגיע לשני מנים לא יתחייב לשלם על טרחת הפקדון, היינו מפני דעדיין אם יגיע לשני מנים ולא ילוהו הרי יצטרך לשלם לו טרחתו, ונמצא שבמצב זה ההלואה פורעתו, ועוד דבאמת יש כאן תביעת תשלום גמורה גם כלפי הצד שלא יהיה שני מנים, תשלום דספק, שיווי טוה"נ, ראה לפנינו אות ‎רלג והערה 145.

[144] ועי' דרישה ונו"כ השו"ע בסי' קס"ז, ובחו"ד ריש סי' קס"ו.

אלא שהרב אלחנן הכהן הקשה, דא"כ למה זה שכרו כפועל בטל ממלאכתו הראשונה [ולחומרא לדעת רש"י], הלא אין זה שכר נכון כלל כאשר ביד בעה"ב להשיג פועל בזול, [ואף אם בהתנו כן י"ל דהא קמן שבעה"ב הסכים לזה הרי שאין לו פועל בזול, אכתי בלא התנו למה ישלם לו כן], וכל ענינו של מלאכתו הראשונה נכון רק במה שכדאי לו לזה, [זולת דנימא דאה"נ ולדעת רש"י שיעורו רק בהתנו, דכל דניח"ל לבעה"ב והוא מפסיד הו"ל שכרו באמת].

[145] עי' במרדכי סי' שכ"ה מה שדימה פקדון עד שיהיו שני מנים ומשם ואילך הלואה למותר שליש יהא בשכרך שע"י טענת אם לא מצא מותר ילך לביתו ריקן צריך שכר עמלו, ודבריו כספר החתום, דהכא אדרבה אם ילך ריקן אין כאן רבית והאיסור הוא מהצד שלא ילך ריקם, וחשבתי בכוונתו דבאמת יש היתר במה שהוא כעוסק לעצמו כדי שיהיה לו ממה ללות, אלא שבזה באה הטענה שאם לא מצא ילך לביתו ריקן, ונמצא יש כאן טענת תשלום, והתשלום הוא הא גופא שיש כאן צד מסוים של רווח הלואה אם ימצא שם מותר, וזה נחשב כתשלום נכון מחמת הספק שבזה, כתשלום דטוה"נ, ועיי"ז הו"ל רבית, והיינו דמתורת קציצת שכר דייני' לספק כקציצה נכונה שהרי באמת עבור זה טורח, ואילו טענת עוסק לצורך עצמו אינה מתקיימת במה שכדאי לו ע"צ הספק, אלא צריכה היא להיות מושלמת, ואין הסברא ברורה בזה.

[146] לו"ד הרשב"א דרבית ישנה מתוע"ס כשכירות, הייתי אומר שלכן הזכירו כאן אוגר זוזי בפשיטא ליומא, ללמדך ששכירות היתה ולא רבית, אשר לכן לקח לכל יומא.

[147] והוא נסתר לכאורה מסוגיא דהמפקיד לה: דפעמים שהבעלים משלמים ד' פרות לשוכר, דשם מבואר לכאורה דתשלום פרה שאולה הוא מיד ולא ככלות זמן השאלה, דאל"כ הרי חדא פרה היא דשכירות ודשאלה, ואם לא נמצא חילוק בין שאלה לשכירות, הרי מוכח דגם בשכירות כן.

[148] ועדיין יקשה לן מההיא דד' פרות, כי תשלום שאלה לכאורה דומה להלואה בזה.

[149] ועדיין צ"ע דאף דקציצה ל"ש בהא, אכתי אם יתן לו בלא קציצה עבור שכירות המעות יהיה מותר אף מדרבנן, שהרי רב חמא התירו גם מדבריהם.

[150] ולמ"ד משעת שאלה איחייב באונסין, כי אז כל גניבה ואבידה תהפוך למפרע את השכירות לרבית, וגם מדיני ממון לא יצטרך לשלם על החפץ המושכר כאשר משלם לו ךלמפרע משעת שכירות, וכל הנדון בראשונים בסוגיא דספינתא אם מותר בשומת שכירות, י"ל שאינו אלא לגבי אם לבסוף ל"ה פגרא.

[151] שם בא הנדון על בעל שהלוה נכסי מלוג, והנה אף אם אינו מלוה בכולו עדיין יש לדון שיחשב כמלוה על גוף הק"פ, או דילמא חד ממונא הוא, ולעולם אינו נחשב כמקבל קרן, והיינו די"ל דמי שי"ל רק קנין לזמן ומלוה מקצתו אין לו תורת קרן בחזרת יתרת הזמן, והוא נוגע לדברי התוס' ריש המפקיד, ובשו"ת לחם רב סי' י"ב הביא אותה סוגיא, ועי' אות ‎רנד.

[152] עוד יש לנו לדון בזה, דכיון שדינו להשתלם מן הלוה על הקרן בתשלום גמור, א"א להחשיב בדיני רבית את תביעת שהיית הקרן כתביעת קרן, שהרי בהא גופא שהקרן משתלם בשלימותו הרי הוא מבטל תורת תביעת קרן מתביעת שיהוי הזמן לעולם, ועוד צ"ע בזה.

[153] אם למד זאת הש"ך ממשלו של רמב"ן בלוה עצמו הרי הוא תמוה, כי הרמב"ן נקט כן גבי לוה משום דבל"ז אדרבה פשיטא דקרן ממש עליו ואינו ענין לכאן.

והנה יתכן ודברי הש"ך הם סברא מסוימת בערב בצורת ערבותו, דכל שי"ל כח תביעת הקרן מן הלוה הרי תביעת הרבית מן הערב מתפרשת כתובעו על שיהוי זמן של חוב המוטל על הלוה, ואין זו תביעת קרן מן הערב אלא כאשר תשלום הרבית כמאבד את הקרן, אבל כל עוד וצדקו דברנו בפנים אין לנו לבקש טעמים אחרים בדברי הש"ך.

[154] אפשר לא מן הסברא, אלא מפני לשון צ"ב.

[155] ולומר דס"ל לרש"י דטירחא חשיבא ספק, דס"ל שאין הוא מתחייב בה [באותו חיוב הנתבע ברבית] אלא אם יהיה רווח [ראה לעיל מאות ‎רלג], ולזה כוון רש"י דהתם שמעי' ספק, כ"ז אינו עולה על הדעת בכוונת רש"י.

[156] דפרעיה, ולא דתבעיה מלוה לערב, וכמבואר בהמשך דבריו לפרש הירושלמי ברבית אוכלת בהם ע"י הישראל בכה"ג, הרי דגם אחר שכבר נתבע הלוה ואין לו יכולה הרבית להתרבות.

[157] אל תטעה לפרש כוונתו דחיוביה דערב הוא לקנות את החוב, וקבלתו היא מה שהלוה מתחייב לו בפרעו למלוה, ורק ע"ז בא הנדון דהוא מאי דשקיל, ואילו היה מתחייב מתחלה הרי הרבית מתרבה עליו והוא מלוהו ללוה, א"א לומר כן דבהא הא הוה זבינא ממש ואין כאן שייכות לרבית גם בחמשא ושיתא, ומה זה שאמר רמב"ן מתחלה דכיון דהדר איהו וגבי מן הלוה לא מפסיד מידי דמבואר דלולא זה ל"ה מותר,

[158] ודע כי אילו בא לזכות בזכות ההמתנה עצמה, כל שהרבית מתרבה על הלוה בלבד אזי ההמתנה כבר שייכת ללוה בהתחייבותו, ולעולם יצטרך הערב לזכות הימנו, ונמצא דגם בזה יהיה הסגנון שפרע את מה שהי"ל לפרוע, אלא דהא קושטא היא דמי שזוכה בזכות ההמתנה הוא זה שגם עליו הרבית מתרבה, ונמצא דלא השלם זכותו של לוה בהמתנה, שהרי הערב יכול לשלמו ולזכות בו, וכשפרע הערב באמת קנאו מן המלוה ולא מן הלוה.

[159] והרב נתנאל שטראוס ני"ו פי' דענין אחד הוא, דבכח הפסדו של ערב בתשלום הרבית על המתנת הלוה תובע הוא את זכות הזמן במעות שקיבלם הלוה, ורבית כזו הבאה מכח הפסד התיר הר"י קרקוזא, ונחלק עליו הטור, והיינו דהערב תובע את הפסדו בטענת אכלת חסרוני ואכילת החסרון תחשב בהוויית ההמתנה, ובזה נחלקו אם שמה אכילה נכונה לחייב תשלומי הפסד או לא, אולם לשון הטור שיש כאן צד רבית אינו מתיישב עם זה.

[160] ואף שהתוס' בהשוכר את הפועל דימו שלוף דוץ לנותן מתנה, י"ל דהיינו רק לענין מה שדנו שם דשמא אין ערב מתחייב אלא כאשר הלוה מחויב, דלענין זה בעי' שהלוה יהיה חייב, ולא שהערב יעמוד תחתיו, אבל לנ"ד שהערב יחייב את הלוה, סגי במה שהוא בא תחתיו.

בס"ד

הערות בפרק איזהו נשך

בהיתר דרך מקח

הלואה ומקח

חובת מינו

נשך ותרבית

קרקע ופמשו"פ

גזל ואונאה

גזל ורבית

מחילת הרבית

גזל דרבית

וחזרת רבית

לצי"ש ותיקון הלאו

אבק רבית והערמת רבית

פסיקה

צד אחד ברבית

רבית ע"מ להחזיר

אי תקפה ברשותך

לא ישכור בפחות

זה נהנה וזה לא חסר

סלוקי בלא זוזי

רבית בהרווחת זמן

אוזולי קא מוזיל, וסברת וקבלת

מרבין על השכר

טרשא

בסוגיא דאכילת פירות בתנאי

אסמכתא

מחילה בטעות

משכנתא

בדברי הראב"ד בחזר ותפס הלוה

קנין משכנתא

מסלקי ולא מסלקי

עיסקא

סוגיא דרב חמא

רבית הבאה מלוה למלוה

קרוב לשכר ולהפסד

צאן ברזל

ערב

העמידו אצל ישראל