|
מדיע לה חשבתי,הילדה הזאות חוצפנית
למרות שבתוך תוכי ידעתי שאני
אשמה!
עדי לא עשתה כלום,רק אני,אני אשמה
ב ה-כול!
..........................................................צ'ופי
למחרת ביבת הספר,הרגשתי נורא!
האשמה פשוט גאשה לי בבטן,לרגע חשבתי
שאולי נפסיק את ההצגע ועדי ואני נחזרות להיות חברות
למה לא?
בשיעור היסטוריה,
(שהוא השיעור הכי משעמם בעולם)
רציתי לבקש מעדי סליחה היתלבטתי,אם כן או לא
לבקש סליחה!
והחלטתי שכן!
ואז היתלבטתי איך לעשות את זה בכתב
או בעל-פה!
בטח שבאלפה,גאש בי קול שני,
מה את ילדה קטנה,נווו,בחייך,עדי חברתך הטובה.
צריכה להבין ש"הסליחה" שלך באה מהלב!!
נכון?
בטח חשבתי,אבקש מימנה סליחה בהפסקה הבאה או בסוף היום
ואז עדי ואני נשלים!
"נעם,את איתנו?" מיהרתי להיזדקף,זו היתה המורה
להיסטוריה,כנירה שמה לב שאני קצת נירדמתי בשיעור!
הכרחתי את עצמי להיתנער מהמחשבות
והנהנתי,כאומרת "כן".
המורה חזרה לכטוב על הלוח,ואני החלטתי
לבקש סליחה מחברתי הטובה!
אבל אם היא לא תסקים?מה יהיה אז. סתם יש לי פדיחה!
מספיק דורון כבר לא חבר שלי,אז עדי גם?
אני אבקש סליחה.לא הכפת לי אם היא לא תסקים
והיה לי פדיחה אבל לפחות עדה שניסיתי!
ההפסקה היסתימה ובאתי אל עדי כשסמתי לב שהיא לבד.
"אני מבקשת סליחה" אמרתי לה,ואז עדי ענתה....
| 
