ערב אחד ישבו כמה צעירים וצעירות ליד אש מדורה שהדליקו, והיו מספרים זה לזה סיפורי אימה מזויעים. אותו יום התקיימה בקיבוץ לויה; קברו את חיים הזקן.
בזמן שהצעירים והצעירות סיפרו את הסיפורים המפחידים, נזכר אחד הצעירים בחיים הזקן, שמת ונקבר באותו יום, והוא אמר: "אימא שלי אומרת, שאם אתה דורך בחצות הלילה על הקבר של מישהו שנקבר באותו יום - רוח המת תתפוס אותך ברגליך ותמשוך אותך תוך הקבר.
"איזה שטויות!" אמרה נערה בשם יעל.
"אם זה שטויות," אמר הצעיר, "נראה אותך מעיזה לעשות זאת."
"נראה אותך," אמרו עוד כמה נערים ונערות.
"בסדר," אמרה יעל, "אני הולכת מכאן ישר לבית הקברות, ואני עולה על הקבר של חיים הזקן. אני לא פוחדת משום רוח של מת, וכדי שתדעו שאכן הייתי שם ולא סתם הלכתי מכאן הביתה - אני אתקע את האולר הזה על הקבר." ויעל הוציאה את האולר שלה מן הכיס והראתה אותו לכולם.
"לא תעיזי לעשות זאת," אמרו לה כמה נערות.
"חכו תראו," אמרה יעל, והיא קמה והלכה משם. השעה הייתה מאוחרת, וגם שאר הנערים והנערות קמו והלכו כל אחד לביתו.
כשהתקרבה שעת חצות הגיעה יעל הייתה ליד שער בית הקברות. לא היה שם אף אחד והיה שקט מאוד. יעל פתחה את שער בית הקברות. השער החלוד השמיע קול חריקה, ויעל מצאה את עצמה בתוך בית הקברות. הירח האיר ממעל והמצבות שעל הקברים הטילו צללים ארוכים. היה שם מפחיד למדי, ויעל החלה להרגיש אי נוחות - אבל היא לא ויתרה. היא הייתה מוכרחה לעלות על הקבר של חיים הזקן ולתקוע עליו את האולר שלה.
היא החלה לעבור בין הקברים. רוח קרה החלה מנשבת, ויעל לא ידעה אם גופה החל לרעוד מפחד או מקור. היא המשיכה ללכת בין הקברים, עד שהגיעה לקצה של בית הקברות. ושם, לפניה, היה קברו הטרי של חיים הזקן. עוד לא הייתה עליו מצבה, ורק תלולית עפר טריה היתה עליו - ערימת עפר שכיסו בה את גופתו של חיים הזקן.
יעל קרבה לקבר; היא עמדה לידו עכשיו. היא חשה שגופה אכן רועד מפחד. שיניה ממש נקשו זו בזו, איך היא לא רצתה שיחשבו שהיא פחדנית. היא עוד היתה צריכה לתקוע את האולר שלה על הקבר. לאט-לאט היא זזה ממקומה ועלתה על תלולית העפר. כפות רגליה ממש שקעו בעפר הרך, וגרגרי אדמה נכנסו לתוך נעליה וגרביה. יעל רצתה לברוח משם, אך היא עוד לא תקעה את האולר.
היא הכניסה את ידה הרועדת לתוך הכיס של שמלתה. ידה רעדה כל כך, עד שבקושי רב היא תפסה באולר. היא הוציאה את להב האולר, שהבהיק לאור הירח. טיפות זיעה נשרו ממצחה של יעל. היא התכופפה מטה-מטה לעבר תלולית העפר, וממש בלי לראות את תקעה את האולר בפראות בעפר של הקבר.
ואז, אחרי שתקעה את האולר, היא הזדקפה ורצתה לברוח משם. היא הרימה את רגלה - ופתאום הרגישה שמישהו תפס אותה מאחור.

למחרת בבוקר לא הגיעה יעל לבית הספר. החברות והחברים שלה תהו מה קרה לה. לא עבר זמן רב, וגם הוריה הגיעו לבית הספר. הם אמרו שיעל לא שבה הביתה באותו לילה, ושאלו את חבריה ואת חברותיה אם מישהו מהם יודע היכן היא.
ואז סיפרו החברים והחברות על מה שיעל אמרה שהיא תעז לעשות - לדרוך בחצות הלילה על קברו של חיים הזקן. מיד מיהרו כולם והלכו לבית הקברות.הם נכנסו דרך השער החלוד והלכו לאורך הקברים עד לקצה בית הקברות. ושם החלו כולם צורחים בבעתה: על קברו הטרי של חיים הזקן היתה מוטלת גופה של יעל המתה, והאולר תקוע בשולי שמלתה.
יעל המסכנה - היא כל כך מיהרה לתקוע את האולר באדמת הקבר, עד שהיא לא שמה לב - ותקעה את האולר לתוך האדמה דרך שולי שמלתה.
האולר הוא שעצר אותה; יעל פשוט מתה מפחד!