זיכוי מעבירה של שימוש בכח

נושאים עקריים מתוך ניהול תיק הוכחות בביד"מ

עו"ד אופיר נריה כץ-משרד עו"ד בני כץ 

לאחרונה, זיכה ביה"ד המשמעתי במטא"ר, מכל אשמה, קצין מג"ב ( שוטר מצטיין- איש שטח מובהק) מעבירה של שימוש בכח. בניתוח התיק והראיות עלו נושאים חשובים הנוגעים כמעט לכל שוטר אשר מרבה לעבוד בשטח מול ציבור  ומוצא עצמו מואשם, על לא עוול בכפו,  בשל אינטרס אישי של אזרח להימלט משיני החוק. 

מדובר במקרה קלסי של שימוש קצין משטרה בכוח מינימאלי, תוך הדיפת תקיפה והתגוננות מפני אזרח מתלהם.

ביה"ד, פה אחד, החליט לזכות את הנאשם מכל אשמה, לאור אמינותו של הקצין,שקריו הבוטים של  המתלונן,   אשר קיבלו משנה תוקף לאור מארג הראיות הכללי. 

במיקרה זה מדובר במאבק עיקש של ההגנה תחילנ מול חקירות מח"ש, ואח"כ מול הפרקליטות, ולבסוף מול תביעות מח"ש במשך כמעט שנתיים...אך לבסוף יצא הצדק לאור (מה שלא תמיד קורה לצערינו). 

לפניכם סוגיות חשובותהקשורות לפרקטיקת השיטור, מתוך סיכומי ההגנה והכרעת הדין. 

מדובר באירוע בשוק טירה, ביום שבת, מקום  צפוף, סואן והומה אדם. הקצין עבד בשוק בשכר. ויכוח אלים של אזרח  מתלהם מול סדרן,ערבי מקומי, עלולה הייתה להסלים את האווירה התוססת ולגרום לתקרית אלימה רבת משתתפים. "המתלונן" החנה את רכבו במקום אסור,סרב להזיזו, וגרם לחסימת התנועה.

הקצין נהג באיפוק רב, ומנע אלימות נוספת, כאשר ניסה להגן על הסדרן ועל עצמו,  ולמנוע מגע פיסי בין הסדרן למתלונן,  אלא נאלץ לספוג דחיפות וקללות מצד המתלונן. ביה"ד גיבה את הקצין וקבע כי פעל  כשורה ועל פי דין,  כפי שמצופה מקצין משטרה,  איש שטח מיומן, וזאת על אף שהותקף ע"י המתלונן שסרב להישמע לו. 

פקודת המשטרה (נ"ח) התשל"א  1971

אופן ביצוע עיכוב (תיקון התשנ"ח)  

סירב המעוכב לציית להוראות קצין משטרה להזדהות או להילוות אליו לתחנת המשטרה, או הפריע לקצין המשטרה לעשות שימוש בסמכות העיכוב, רשאי קצין המשטרה להשתמש בכוח לביצוע העיכוב ובלבד שהשימוש בכוח יהיה סביר ושלא יהיה בו כדי לסכן חיי אדם.

דחיפת המתלונן מעל הקצין כאשר הוא בא לקראתו, החזקתו, גרירתו לחדר המשטרה יחד עם שוטר נוסף, ונסיונות הרגעתו תוך כדי הושבתו על מיטה שהייתה שם,  כל אלו היו פעולות הכרחיות שנעשו בדרך סבירה ומתונה. 

"הכיצד זה מבקשת הרשות התובעת כי השוטרים יבצעו עבודתם,  שעיקר תכליתה היא היחשפות פיזית מידי יום ביומו,  שעה אחר שעה, אל מול גורמים אשר מצוות  החוק אינה מרתיעה אותם,  שכן עיקר פועלם הוא בעבירה על מצוות המחוקק? בעוד התביעה נמצאת מאחורי שולחנות,  השוטרים מצויים ברחובות,  חושפים ומסכנים את גופם למען הבטחת שלום הציבור."

( דברי  כב' השופט גורפינקל פ40330/07 מחוזי ת"א מ"י נ. לשיצינסקי עדו) 

ראו לעניין זה ערעור 12/99 רפ"ק שלמה בן הרוש נ. המפכ"ל  באשר לעבירה שימוש בכח שלא כדין וערעור 16/00 סמ"ר עמית חכים נ. המפכ"ל – לעניין מיגוון העילות לשימוש בכח והמדתיות הראויה. 

ביה"ד קיבל את ביקורת ההגנה כי חקירה מח"ש הייתה רשלנית ודלה,  ופגעה עד מאוד בהגנתו של הנאשם. מקריאת הראיות הראשונות  שנאספו בתיק,  עדויות חיוניות  היו חסרות מה שהיה אמור להיות מלאכתם של חוקרי מח"ש. יתרה מזו- עדויות נוספות שלא טרחו כלל לגבות חוקרי מח"ש - עדויות מתנדבי המשמר האזרחי שהזעיקו את הקצין,  עדויות סדרנים נוספים ועדי ראייה.

בהצטרף מחדלי החקירה  לחולשת הראיות  ושקרי המתלונן נשמטה כליל כל בסיס להאשמות חסרות השחר של המתלונן. 

רמת הוכחה בדין המשמעתי 

בג"ץ 1299/05 פלוני נ. היועמ"ש ואחר:

בית משפט זה דן במהלך השנים בשאלת רמת ההוכחה הנדרשת בעבירות משמעת, ובסוגיה זו הובעו עמדות שונות. בעבר, הובעה עמדה לפיה אין לדרוש בדין משמעתי מידת הוכחה גבוהה הנוהגת במשפט פלילי, אך גם אין להסתפק במידה הנדרשת במשפט האזרחי (עש"מ 1/66 פסקל נ' היועץ המשפטי, פד"י כ(3) 71; עש"מ 9/88 אזוט נ' מדינת ישראל, פד"י מג(1) 867; על"ע 2/70 פרנקל נ' ועד מחוזי, פד"י כד(1) 729, 734; על"ע 118/81 ועד מחוזי נ' פלוני, פד"י לו(1) 756, 759). עם זאת, בעש"מ 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פד"י מה(5) 401, נקט בית המשפט (מפי הנשיא שמגר) בגישה לפיה   

"דיני נפשות נחשבים, בצדק, לחמורים יותר בתוצאותיהם, ונדרשת מידה גבוהה יותר של הוכחה מאשר מאזן ההסתברות בלבד. הדין המשמעתי מצטרף מבחינה זו להליך הפלילי, כי זו משמעותו לאשורה... די לי בשתי רמות ההוכחה, הפלילית והאזרחית, ומשנדחית לצורך הדין המשמעתי, בצדק, הרמה הנוהגת במשפט האזרחי כבלתי ישימה להוכחת עניינים של המשמעת בשירות הציבור, היושר והאמון שנדרשים בו והמרמה המתגלית בו, לצערנו, לא אחת, הרי יש לפנות להוכחה מעל לספק סביר, ולאמצה לצורך ענייננו, כאשר כמות הראיות שיש בה כדי לספק את המידה הדרושה האמורה, משתנית על פי מהות הנושא". 

עדות ה"מתלונן":

במקרה דנן התהפכו היוצרות- המתלונן אשר עוכב כדין לאחר שתקף קצין משטרה, והתנגד לעיכוב, השתולל והתפרע תוך הפעלת כח וקללות כלפי אנשי משטרה- הוא זה שטוען ללמד יחסי אנוש קציני משטרה? הוא זה שניסחף ומכביר סיפורים מצוצים מן האצבע על תקיפתו שלו? 

הכלי החשוב של הגשת תלונה במח"ש כלפי שוטרים אשר מעלו בתפקידם ופגעו במתלוננים נקיי כפיים הפך לכלי ניגוח ונקמה מצד המתלונן אשר משימתו היחידה הייתה למנוע הגשת כתב אישום כנגדו בבית משפט, ולסכל את פתיחת התיק כנגדו. 
 

"ראוי ששוטר הפועל כדין ומפעיל סמכויותיו כחוק יידע כי יש לו הגנה בביצוע תפקידיו – ואילו עבריינים התוקפים שוטרים אינם יכולים להתחמק מאשמתם באמצעות הגשת תלונה למח"ש. " 

( מתוך דבריו של כב' השופט גורפינקל פ40330/07 מחוזי ת"א מ"י נ. לשיצינסקי עדו ) 

בשל עקשנותו ויושרו המקצועי של הקצין,  אשר לא שעה לתחנוני המתלונן שלא לפתוח בחקירה- מצא עצמו מואשם בתקיפה של המתלונן עצמו- דבר שלא היה ולא ניברא. 

בצורה מתחסדת כמעט השיב המתלונן לשאלת ההגנה :"זה ברור לשנינו שכל עוד תיק תלוי ועומד פה נגד הנאשם,התיק נגדך לא מתקיים", ותשובתו:" אז מצידי תבטלו את התיק הזה, לא אכפת לי,שלא יהיה לו תיק, שילמד קצת יחסי אנוש...לבוא ולאיים עלי כאילו אני איזה חיה? למה מה אני?"

(עמ' 10 ש 10-12). 

אז כך יצא המרצע מהשק- הנה נקמתו של המתלונן באה על סיפוקה, וכל שברצונו היה ללמד את הקצין לקח על מה? על כך ש"איים" עליו? (והרי המתלונן מעולם לא טען שאויים ע"י הקצין. .), אולי כל עוונו של הקצין הוא שביקש לעכב את המתלונן לאור התנהגותו, ולגרום לחקירתו- וזה מה שפגע בו?!

ראו עמ' 10 ש32-34 - "אם התיק הזה היה נסגר נגדך לא היינו כאן היום.."

תשובה: "נכון, אני אומר את האמת, ידעתי כי התיק נסגר כי שלחו לי מכתב...שהתיק בענייני נסגר ועומדים לעשות נגד השוטר דין משמעתי או פלילי,אמרתי מה אכפת לי מה יעשו, העיקר נסגר לי התיק, מצידי שלא יעשו לו כלום".

חשוב לשוב ולהדגיש כי ברגע שנחקר המתלונן תחת אזהרה,  לא טרח לומר אפילו ברמז שהוכה ע"י מאן  דהו. 

הגרסה החדשה של חברו של המתלונן,,  שניסה להיחלץ לטובתו ובמיוחד של המתלונן (בהשוואה לחקירתו תחת אזהרה) הינה בגדר "עדות כבושה", ולגביה נאמרו הדברים הבאים (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 261): 

"עדות, שהעד המוסר אותה בביהמ"ש, "כבש" אותה בלבו על אף שהיא רלוונטית וברת משקל לעניין, ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר... עדים, אשר בנסיבות רגילות, הדעת נותנת שהיו ממהרים ומגלים עדותם מוקדם ככל האפשר, ו"כבישת" העדות על ידם, בהעדר הסבר נאות, מעוררת חששות והיסוסים באשר לאמיתותה".  

ולמטה מזה, לגבי משקלה הראיתי של עדות כבושה, נכתבו הדברים הבאים (שם): 

"הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שום מה נכבשה העדות עת רבה, ומדוע החליט העד לחשפה." 

כאשר מוטחת בפני המתלונן עיקר עדותו חברו במח"ש - המתלונן לא יודע להסביר את הסתירה  בין גרסתו המנופחת לבין דבריו של חברו.  

עניין זה ראו פ 905/05 מ"י (מח"ש) נ. אבשלום גיספאן – זיכוי עקב סתירות המלמדות על ניסיון להעצים את האירוע(סעיף 15 להכרעה) סתירות בין גירסתו במשטרה לבין מח"ש (סעיף 17 ) וחוסר תימוכין בסימנים גופניים (סעיף 22) לגירסתו של המתלונן. 

ועוד לגבי עדות המתלונן יפים דבריה של כב' השופטת חגית מאק –קלמנוביץ בימ"ש ירושלים פ 5711/02 מ"י נ. גיימן דני ואח': 

" לאחר בחינת הראיות בתיק זה, הרצופות בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין,אני סבורה כי ההבדלים והסתירות בין העדויות השונות,ולעיתים אף בין חלקים שונים של אותה עדות עצמה,הם כה מהותיים, עד שלא ניתן כלל לקבוע ממצאים עובדתיים לגביהם,וממילא אין אפשרות להסס עליהם אשמה."

עמ 2 פסקה אחרונה. ראו גם פסקה 1 עמ' 4 – על תיאורים של הכאה אגרסיווית וקשה אין כל תיעוד רפואי.הממצאים לא תואמים את תיאורי המכות.. .ביהמ"ש הניכבד החליט כי התקיימותה של התקיפה המתוארת בכתב האישום מוטלת בספק:"העובדות האוביקטיביות-המסמכים הרפואיים-מביאים למסקנה שלא התקיימה התקיפה המתוארת  על ידי המתלונן...עובדה נוספת התומכת בקבלת טענות הנאשמים היא המחדלים בחקירת האירוע...הימנעות מחקירת שוטרות השח"מ...חקירתם של כל אנשי המשטרה שנכחו באירוע היא פעולה אלמנטרית..."  
 

עדי ההגנה

ראשית, חשוב לצין כי עדי ההגנה, אשר חלקם שוטרים שכלל לא הכירו את הקצין, וחלקם אזרחים, הגיעו לביה"ד על מנת לתת עדות, מתוך אזרחות טובה וחיפוש אחר הצדק. ראוי לציין כי מעט אנשים מוכנים לבזבז מזמנם על מנת למלא חובה אזרחית מוסרית כזו- ועל כך יישר כח.  

כל שנותיו במשטרה תפקד הקצין כאיש שטח מובהק במקומות הקשים ומועדים לפורענות נחשף ופיקד על אירועים קשים ומורכבים הן מעצר עבריינים בכירים,  קטטות המוניות,  הפרות סדר,  חשיפה ופיצוח פרשיות מהגדולות במחוז המרכז אירועי פח"ע { מול מחבלים,  פיגועים וכו' } ללא דופי ובאיפוק, כך שניתן לומר כי רכש ניסיון רב להתמודדות באירועים מין אלה – לכן גרסת המתלונן, נשמעת מופרכת עוד יותר- כאשר מדובר בטיפול נקודתי באדם מתפרע.

התמונה שהתחוורה לבית הדין הנכבד היא פשוטה- המתלונן מגיע במהירות,  חדור כעס לכיוונו של הסדרן, והקצין חוצץ ביניהם. כך או כך, המתלונן דחף את עצמו, ואת ידיו ופגע בקצין אשר ניסה להרגיעו, גם כאשר התבקש ללכת עימו למשרד סירב.

אין ספק כי המתלונן התקרב לקצין בצורה מתגרה, תוקפנית, חסרת מורא מהיותו קצין משטרה, תוך קללות וגידופים- האם זה נעלם מעיני התביעה? 

עברו הפלילי של המתלונן ואופיו המתלהם עומדים לו לרועץ. חקירת מח"ש שהייתה רשלנית ושטחית  לא דאגה לברר את התמונה העובדתית עד תם, בהחסירה עדים מהותיים. 

סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט יקבעו את ערכה של העדות. על כן, בית המשפט יתור אחר עקביות הגרסה, סתירות ופירכות שנמצאו בה, סדרה הלוגי והתאמתה להגיון והשכל הישר, וכיוצא באלה נתונים. עוד כדי לתהות על מהימנות הגרסה יתחשב בית המשפט בראיות נוספות שהביאו הצדדים- ראה ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85, 112.

גרסתו השונה בתכלית של המתלונן מגרסתו הראשונית בחקירתו תחת אזהרה, שקריו, והשוני המהותי בגרסתו של חברו של המתלונן,  תוך שברור כי המתלונן מבקש להשיג מטרה אחת- סגירת התיק הפלילי נגדו- מצביעים על כך שעדותו, ולאחר מכן עדות חברו הותאמו לצורך זה בלבד. עובדה זו מתחזקת לאור חזרתו בביהמ"ש הנכבד על רצונו "לסגת" מהתלונה לאחר שקיבל מבוקשו, ולאור אמרותיו כלפי עדי ההגנה, כי לא מעוניין להעיד וכי מבקש שלא יאונה כל רע לקצין. 

על עדים החוזרים בהם מדברים שמסרו, ומשנים גרסתם, אמר כב' השופט ח' כהן ז"ל בע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ו(1) 281, בעמ' 287: 

"אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלעניין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת הנלמדת מניסיון החיים, והיא שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום - בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו, ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצרכי המשפט. אולי שיקול מעין זה הוא המונח ביסוד הוראתו של המשפט העברי, שאין עד יכול לחזור בו מעדותו הקודמת ("כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד": סנהדרין מ"ד, ע"ב; מכות, ג',ע"א, ועוד) - ואפילו נתן טעם לדבריו, כגון מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי, אין שומעין לו (כלשון הרמב"ם, הלכות עדות, ג', ה')." 
 

וכפי שקבע ביה"ד בסופה של הכרעת הדין (נצ"מ דורית יניב,נצ"מ לילי באומהקר ועו"ד דרור טיטנוביץ):