הקמצן של מולייר

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

ולר, אליז

ולר:

מה זאת, אליז יקירתי? אחרי כל ההבטחות של אהבה ואמונים שנתת לי, את נכנסת לדיכאון! אבוי בעוד ליבי מלא שמחה אני שומע אותך נאנחת. אמרי נא, האם את מתחרטת וחוזרת בך מברית האירוסין שאולי כפיתי עליך בגלל אהבתי?

אליז:

לא, ולר. האם אני יכולה להתחרט על דבר כלשהו שאני עושה למענך? כח מתוק מכוון את מעשי ואין בי אפילו יכולת לרצות שהדברים יתגלגלו אחרת. אבל את האמת אומר לך – כל העניין ממלא אותי דאגה. אני חוששת שאולי אני אוהבת אותך יותר מידי.

ולר:

הרי לכם! האהבה שאת מעניקה לי, אליז, מפני מה היא מעוררת חששות בליבך?

אליז:

אבוי! בשל אלף דברים גם יחד: מפני חמתו, כעסו, של אבי, מפני תוכחתה, דברי הנזיפה, של המשפחה, מפני רכילותם של הבריות, האנשים. אבל יותר, מכל, ולר – אני חוששת שאולי תפסיק לאהוב אותי, אני חוששת מפני אותה אדישות מרשעת שבני מינך, הגברים, גומלי לנו על פי רוב כשאהבתנו התמימה מתחזקת.

ולר:

הה, את עושה לי עוול כשאת משווה אותי לגברים האחרים. חשדי בי את כל החשדות שאת רוצה, אליז, אבל את אהבתי אליך לא אזנך לעולם. יותר מידי אני אוהב אותך, ואהבתי אליך תתקיים כל זמן שאני חי.

אליז:

הה, ולר! כולם משמיעים את הזמירות האלה. כל הגברים אומרים את אותם הדברים, ורק המעשים מראים במה הם שונים ונבדלים זה מזה.

ולר:

בגלל שרק המעשים הם המעידים עלינו, חכי לפחות עד שתוכלי להאשים אותי,  ולחרוץ את עלי את הדין לפי מעשי ואל תאשימי אותי בחטאים שלא עשיתי, ובחששות ובפחדים שלך. אנא תני לי זמן להוכיח לך כי פי וליבי שווים.

אליז:

הה,  אנחנו הנשים מאמינות לאדם שאנו אוהבות אותו! כן, ולר, בטוחה אני שאינך מסוגל לנהוג בי כגונב לבבות. אני מאמינה שאתה אוהב אותי אהבת אמת ושתשמור לי אמונים. אינני רוצה לפקפק, ולהטיל ספק בזה.

ולר:

אבל מנין החששות הללו?

אליז:

לא הייתי דואגת בכלל. אם כולם היו רואים אותך כפי שאני רואה. בשבילי אתה סיבה מספקת להצדיק כל מעשה שאני עושה למענך. מספיק לי להסתמך על מעלותיך הרבות ועל הכרת הטובה הקושרת אותי אליך שנעשתה בידי הגורל. כל יום אני נזכרת מחדש באותה שעה של סכנה שבה הכרנו זה את זו לראשונה. אותו טוב לב נפלא שעורר אותך לסכן את עצמך כדי להציל אותי מן הים הסוער: ואחרי שעזרת לי אחרי שחילצת אותי מן המים ואהבתך העמוקה אשר הזמן , הקשיים והמכשולים לא גרמו לה להגמר. ובעקבות האהבה זנחת בית הורים ועיר מולדת ונשארת כאן בגללי, ללא תואר ושושלת יוחסין ונשארת לשרת את אבי כדי שתוכל לראות את פני. הדברים הללו גדולים ונפלאים בעיניו לי הם מספיקים, כדי שאצדיק בליבי את האירוסין אשר הסכמתי להם. אבל האחרים אולי לא יסתפקו בכך ואינני בטוחה כי יבינו אותי.

ולר:

מבין כל הדברים שאמרת, רק אהבתי נחשבת בעיני ובקשר לאותם החששות שבלבך, הרי אביך עושה את כל המאמצים להצדיקך בעיני האנשים והבריות; הקמצנות של אביך, שאין לה גבולות המחסור שהוא כופה על בניו הם מספיקים לתת הצדקה לעברות קשות מזו של האירוסין.

סל חי לי, אליז יקירתי, שאני אומר זאת לפניך. מי כמוך יודע כי אין הרבה דברים טובים להגיד על אביך. אבל למה להרבות במילים? אם אצליח למצוא את הורי – ואני מקווה שאמצאם -  לא נתקשה לשנות את דעתו של אביך לטובתנו. אני מחכה בקוצר רוח לידיעות עליהם ואם הן לא תבואנה במהירות אצא לחקור ולדרוש בעצמי.

אליז:

לא, ולר, בבקשה ממך – אין אתה זז מפה. עליך לעשות את הכל כדי למצוא דרך שאבי יכבד אותך.

ולר:

את רואה בכמה טכסיסים אני משתמש לפניו כדי שאזכה לשרת אותו. איזה "הצגות" אני עושה כדי לשאת חן בעיניו והמשחקים שאני משחק יום-יום על-מנת שאמצא חן בעיניו. אכן עשיתי עבודה טובה ולמדתי שהדרך הטובה למצוא חן בעיני הבריות היא להתחנף אליהם. אינך צריך לפחד בכלל שאולי אתה מגזים בהתחנפות;  הדרך שאתה משטה בהם יכולה להיות גלויה לכל, - אין חשש; אפילו החכמים והמפלפלים שבהם אתה הופך לטיפשים וכסילים גמורים כשאתה מגיע לפרק חנופה. אתה יכול להתחצף אליהם וללגלג עליהם, אם תתבל זאת בתבלין של תשבחות. אמנם הלב הישר סובל קצת בגלל ההתנהגות הזאת, אבל כשאתה צריך להתחנף אל הבריות ולשנות את טעמך לפי טעמם וזאת הדרך היחידה לשאת חן בעיניהם אלא שבדרך זו הרי שהמחניפים אינם אשמים כי אם אלה האוהבים את החנופה.

אליז:

אבל מדוע אינך עושה משהו גם כדי להכין לך את עזרתו של אחי, למקרה שפתאום יעלה על דעתה של המשרתת לגלות את סודנו?

ולר:

להתחבב על אביך ואחיך גם יחד – לא בא בחשבון. אופיו של האב ואופיו של הבן הם שני קצוות כה רחוקים זה מזה שאם אתה מתקרב אל האחד אתה נדחה על ידי השני. אבל את מצידך, כדי שתדברי עם אחיך ותנסי, בעזרת הידידות שבנכם, לעודד אותו שיעמוד לצידנו. הנה הוא בא. אני אלך לי. זה זמן טוב לדבר אתו; ומוטב שלא תספרי לו בענייננו אלא רק מה שתמצאי לנכון.

אליז:

אינני יודעת אם יהיה בי הכוח לגלות לו את הסוד הזה.  

תמונה שניה

קליאנט, אליז

קליאנט:

אני שמח מאוד, אחותי, שמצאתיך לבדך. אני מאוד רוצה לדבר אתך. עלי לגלות לך סוד.

אליז:

אני שומעת, אחי. מה יש לך להגיד לי?

קליאנט:

הרבה דברים, אחותי, וכולם מאוגדים וצרורים בדיבור אחד: אני מאוהב.

אליז:

אתה מאוהב?

קליאנט:

כן, אני מאוהב. וקודם – כל ולפני שאמשיך, - אני יודע כי אני ברשותו של אבי וכי מעצם היותי בנו אני כפוף לרצונו, וכי אסור לנו להינשא ולבוא בברית אהבה בלי הסכמתם של הורינו,  וחלילה לנו ללכת אחרי לבבנו שלא בהנהגתם, וכי מאחר שאין שום מעשה שובבות המשגע אותם הם אינם עושים שגיאות כמונו והם יודעים מה נכון וטוב לנו, וכי תבונתם והידע שלהם צריך להיות נאמן עלינו יותר מסינורי התשוקה. את כל הדברים האלה, אחותי, אני אומר לך, כדי שלא תטריחי עצמך לומר אותם לי; שכן, אהבתי, בקיצור, אינה רוצה לשמוע דבר ואני מבקש אותך שלא תטיפי לי מוסר.

אליז:

כבר ביקשת את ידה של העלמה?

קליאנט:

עוד לא, אבל החלטתי. ואני משביע אותך שלא תנסי לשכנע אותי כי טעיתי.

אליז:

האם אני אישה כל-כך משונה בעיניך, אחי?

קליאנט:

לא אחותי. אבל את אינך מאוהבת. אין את יודעת את טעמה של אותה אהבה רכה וטהורה הכופה על לבותינו. אני חושש מפני שכל הישר שלך וחשיבת ההגיונית.

אליז:

אבוי, אחי! אל נדבר על שכל הישר שלי וחשיבתי ההגיונית. כל אדם בעולם מאבד את ההגיון לפחות פעם אחת בחייו. ואם גיליתי לך מה שבליבי, אולי היית מגלה שיש ליפחות שכל מאשר בך.

קליאנט:

הה, מי ייתן וגם נפשך…

אליז:

קודם נגמור בעסקיך שלך. אמור לי מי היא זאת שאתה אוהב.

קליאנט:

עלמה, בחורה צעירה שבאה לא מזמן לגור בסביבתנו. נראה שמרגע שנולדה היא מעוררת אהבה בכל רואיה. הטבע, אחותי, יצר דבר נאה כל-כך ומרגע שראיתיה התאהבתי. קוראים לה מרין  והיא חיה ביחד עם אמה הטובה שכמעט תמיד חולה. היא מטפלת באמה בזמן חוליה, כל מעשה שהיא עושה יש בו חן, יופי וקסם. יש בה מן מתיקות כובשת, מן טוב לב המוליך אותך שבי, הה, אחותי, אלו היית רואה אותה.

אליז:

אני רואה, אחי, אני מבינה מדבריך. די לי שאתה אוהב אותה וכבר אני יודעת מי היא.

קליאנט:

אגב נתברר לי, שלא בידיעתן, כי אין להן מספיק כסף והן מסתפקות במועט. שערי, אחותי, איזה אושר נגרם לאדם, כאשר הוא יכול לעזור ולהוציא ממצוקה את זו שהוא אוהב; וחישבי כמה אני עצוב שבגלל קמצנותו של אבי אינני יכול להיות מאושר ולעזור לזו שאהבה נפשי.

אליז:

כן, אחי, מבינה אני כמה גדול צערך.

קליאנט:

הה, אחותי, הוא גדול יותר ממה שאת תופסת. אבל מה נרבה דברים? האם יש בעולם דבר נורא יותר מאותה קמצנות של אבינו השולט בנו? ומה נעשה ברכוש, אשר יישאר לנו כשנזדקן. ואם אני נאלץ עכשיו כדי להחזיק מעמד, לשקוע בחובות על ימין ועל שמאל ואם אין לנו ברירה, לי ולך, אלא לבקש יום-יום  מבעלי חנויות, שיעשו אתנו חסד כדי שאוכל לצאת בבגדים שאין בושה בהם? בקיצור, עמדתי לדבר אתך  שתבדקי אצל אבינו בעניין רגשותיי כלפי מרין, ואם מתברר לי שהוא מתנגד לכך אני קם והולך למקום אחר, יחד עם העלמה החביבה הזאת, ושהאל והמזל ישגיחו על חיינו. אני משתדל בכל הדרכים ללוות את הכסף הדרוש לי לשם כך ואם צרותיך, אחותי, הן כצרותי שלי, ואם נגזר עלינו שאבינו יתנגד למשאלות לבינו, אנו עוזבים אותו שנינו גם יחד ויוצאים לחופשי מחיי השלטון הקשוח שבו אנו חיים זמן כה רב בגלל קמצנותו.

אליז:

נכון הדבר. כל יום הוא מוסיף לנו סיבות להצטער על מותה של אמנו ואומנם…

קליאנט:

אני שומע את קולו. נלך מפה ונמשיך בשיחה הסודית שלנו. אחר-כך נשתף פעולה כדי לצאת נגד כעסו.

תמונה שלישית

הרפגון, לפלש

הרפגון:

תסתלק מפה תכף ומיד, ושלא אשמע כל טענות ומענות! אחת שתים, שאראה אותך עף מן הבית הזה, רב נבלים ארור, גנב לתליה שכמותך!

לפלש:

לעצמו. מימי לא ראיתי דבר יותר נורא מהזקן הזה. אני בטוח – ושלא אחטא בדברי – שהשטן יושב בתוכו.

הרפגון:

מה אתה רוגז שם בין שניך?

לפלש:

מדוע אתה מגרש אותי

הרפגון:

 עוד אתה שואל שאלות, פגע רע שכמוך? צא מהר, שלא ארצח אותך.

לפלש:

מה עשיתי לך?

הרפגון:

עשית לי שאני רוצה שתצא.

לפלש:

האדון הצעיר, הוא בנך, ציווני לחכות לו.

הרפגון:

תצא ותחכה לו ברחוב, ואל תעמוד לי פה תקוע כבול עץ לבלוש אחרי כל הנעשה ולהפיק תועלת מכל דבר. אינני רוצה שיהיה לי פה תמיד מרגל שאפו בעסקי, נוכל ורמאי שעיניו הארורות והמקוללות משגיחות על כל מעשי, רוצות וחומדות את כל מה שיש לי מפשפשות ומחטטות בכל פינה כדי לראות שמא אפשר לגנוב משהו.

לפלש:

איך, לעזאזל, אתה חושב שאפשר לגנוב ממך? האם אפשר לגנוב ממך אחרי שאתה סוגר כל מה שיש לך ועומד ושומר יומם ולילה?

הרפגון:

אני רוצה לסגור כל מה שאני רוצה ולשמור כמה שמוצא חן בעיני. כך נוהגים כל הפשפשנים הללו – שמים לב לכל מה שאתה עושה!

לעצמו בלחש. אני רועד מפחד – אולי הוא חושד משהו בדבר הכסף שלי. בקול. האם בחור כמוך מסוגל להוציא  שמועה שיש לי כסף חבוי בבית.

לפלש:

יש אתך כסף חבוי בבית?

הרפגון:

לא, צרה צרורה, זאת לא אמרתי. לעצמו. אני מתפקע. בקול. אני שואל האם אתה יכול להפיץ שמועה בכוונה כאילו יש לי כסף.

לפלש:

הא- הא, מה אכפת לך אם יש לך או אין לך? לגבינו אין בכך שום הבדל.

הרפגון:

אתה עומד להתווכח!  בשביל הויכוח הזה אני אקטוף את אוזניך. מרם עליו את ידו.  עוד הפעם – צא מפה!

לפלש:

יפה, אני יוצא.

הרפגון:

עמוד! לא לקחת עמך משהו?

לפלש:

וכי מה יכולתי לקחת?

הרפגון:

בוא ונראה. הראה לי את ידיך.

לפלש:

בבקשה.

הרפגון:

את השניות.

לפלש:

את השניות?

הרפגון:

כן.

לפלש:

בבקשה

הרפגון:

מצביע על כיסי מכנסיו של לפלש. לא תחבת משהו פנימה?

לפלש:

תבדוק בעצמך.

הרפגון:

ממשמש בכיסי מכנסיו. מכנסים רחבים אלה עשויים כמחסנים לסחורה גנובה. כדאי היה לתלות משהו בגלל זה.

לפלש:

לעצמו. אדם שכזה, מגיע לו שיתקיים הדבר ממנו הוא פוחד. באיזה שמחה הייתי עורך לו איזו גניבה.

הרפגון:

הא?

לפלש:

מה יש?

הרפגון:

מה אתה מדבר שם על גניבה?

לפלש:

אני אומר כי אתה מחטט יפה כדי לראות אם גנבתי ממך משהו.

הרפגון:

זאת בדיוק אני עושה. מחפש במכנסיו של לפלש.

לפלש:

לעצמו. יכה הדבר את הקמצנות ואת הקמצנים.

הרפגון:

איך? מה אמרת?

לפלש:

מה אמרתי?

הרפגון:

כן, מה אמרת בעניין הקמצנות והקמצנים.

לפלש:

אמרתי שיכה הדבר את הקמצנות והקמצנים.

הרפגון:

אל מי אתה מתכוון?

לפלש:

אל הקמצני.

הרפגון:

ומי הם הקמצני הללו?

לפלש:

בני בליעל ונבלים.

הרפגון:

אבל אל מי רומזים הדברים הללו? 

לפלש:

למה אתה מתעמק בזה כל-כך?

הרפגון:

אני מתעמק במה שראוי לי להתעמק.

לפלש:

אולי אתה חושב שבך אני מדבר?

הרפגון:

 אני חושב מה שאני חושב; אבל אני רוצה שתאמר לי אל אתה מתכוון כשאתה אומר זאת.

לפלש:

אני מתכוון… אני מתכוון למצנפת שלי.

הרפגון:

ואני מתכוון לקרקפת שלך!

לפלש:

אתה אוסר עלי לקלל את הקמצנים?

הרפגון:

לא, אבל אני אוסר עליך לפטפט ולהתחצף. אף לא הגה.

לפלש:

לא הזכרתי שמות.

הרפגון:

אני אתן לך מלקות   (מכות) אם אתה פותח פיך.  

לפלש:

מי שאפו נוטף שיקנחהו.

הרפגון:

אתה שותק סוף סוף?

לפלש:

אין לי ברירה.

הרפגון:

זהו. זהו.

לפלש:

מראה לו כיס חולצתו. בבקשה הרי עוד כיס אחד. עכשיו אתה שקט?

הרפגון:

שמע, השב לי זאת בלי שאחפש.

לפלש:

מה להשיב לך?

הרפגון:

מה שלקחת ממני.

לפלש:

לא לקחתי ממך שום דבר.

הרפגון:

בהחלט?

לפלש:

בהחלט.

הרפגון:

שלום; לך לכל הרוחות.

לפלש:

לעצמו. איזו ברכת שלום נחמדה!

הרפגון:

המצפון שלך ישפוט אותך. לפלש יוצא. המשרת הזה, ימח – זכרו, אין לי מנוחה בגללו. לגמרי לא מוצא חן בעיני שראש כלב זה צולע לי פה מסביב.

תמונה רביעית

אליז, קליאנט, הרפגון

הרפגון:

לבדו. כמובן, לא דבר קל כשאתה שומר אצלך סכום כסף גדול. מאושר האיש שכספו נתון בהשקעה בטוחה. והוא מחזיק סכום כסף רק למה שנחוץ לו להוצאות. לא בקלות אתה מוצא בתוך הבית מחבוא טוב לכספך; מה שקשור לקופות הברזל – לכספות. קופה כזאת ממש קוראת לגנב וזה תמיד הדבר הראשון שהם נטפלים אליו. ובכל זאת אינני בטוח אם טוב עשיתי שטמנתי, החבאתי, באדמה בתוך הגינה שלושים אלף פרנקים שהחזירו לי אתמול. שלושים אלף פרנקים זהב בידך זהו סכום די… האח והאחות מופיעים כשהם משוחחים בלחש. הה, שמים! במו ידי הפלתי עצמי בפח! ההתרגשות הוציאה אותי מכלי ונדמה לי, שדיברתי בקול רם כהתדינתי ביני לבין עצמי. מה קרה?

קליאנט:

לא כלום, אבי.

הרפגון:

כבר מזמן אתם פה?

אליז:

זה עתה (עכשיו) נכנסנו.

הרפגון:

הספקתם לשמוע?

אליז:

מה, אבי?

הרפגון:

את זה…

אליז:

מה?

הרפגון:

מה שאמרתי זה עכשיו.

קליאנט:

לא.

הרפגון:

כן, כן

אליז:

אינני מבינה.

הרפגון:

אני רואה שהספקתם לשמוע כמה מילים. שוחחתי עם עצמי כמה קשה להשיג כסף בימים אלה ואמרתי שמאושר מי שיש לו שלושים אלף פרנקים.

קליאנט:

לא ניגשנו אליך, כי חששנו להפריע.

הרפגון:

אני שמח מאוד לומר לכם זאת, שאולי לא תבינו את הדברים כהלכה ותחשבו שאמרתי שלי יש שלושים אלף פרנקים.

קליאנט:

אנו לא מתערבים בעסקיך.

הרפגון:

ולואי והיו לי שלושים אלף פרנקים!

קליאנט:

אינני סבור ש…

הרפגון:

לא היה מזיק לי כלל וכלל

אליז:

אלה הם הדברים ש…

הרפגון:

אתם חושבים שאינני זקוק לכך?

אליז:

הלא…

הרפגון:

לא הייתי מתלונן כל-כך על הזמנים הרעים.

קליאנט:

אל אלוהים! נדמה לי אבי, שאין לך כל סיבה להתלונן ולהתאונן והכל יודעים שיש לך לא מעט.

הרפגון:

מה? יש לי לא מעט? כל מי שאומר זאת הוא שקרן. זהו שקר שאין גדול ממנו ורק בני בליעל מפיצים את כל השמועות הללו.

אליז:

אל תכעס כל-כך.

הרפגון:

הנשמע כדבר הזה? בני עצמי ובשרי יוצאים נגדי ונהפכים לי לאויבים?

קליאנט:

מי שאומר עליך שיש לך לא מעט, האם הוא נהפך לאויב שלך?

הרפגון:

כן, דיבורים כמו אלה והבזבזנות שלך יגרמו לכך שיום אחד ינסו לרצוח אותי, שכן הם בטוחים שאני מרופד ומלא בזהובים.

קליאנט:

מה הבזבוז הגדול שאני נוהג?

הרפגון:

מה הבזבוז? יש שערורייה גדולה יותר מבגדי הפאר שאתה לובש בין הבריות? אתמול נתתי מנה לאחותך, אבל אתה גרוע ממנה. צורתך בלבד, כמו שהיא, מרגל ועד ראש,  שווה הכנסה שלמה. כבר אמרתי לך עשרים פעם, בני, מנהגים אלה אינם מוצאים חן בעיני. אתה מסתובב כמו מיליונר וכדי לאת בבגדים כאלה אין לך ברירה אלא לשדוד אותי.

קליאנט:

הא! מי השודד שיכול לשדוד אותך?

הרפגון:

אותי אתה שואל? איפה אתה משיג את הכסף למחלצות , לבגדים שלך?

קליאנט:

איפה אני משיג אותו? אני משחק בקלפים, אבי, וכיון שהמזל מאיר לי פנים, אני מתעטף בכסף שאני זוכה בו.

  הרפגון:

מנהג של טיפשים וכסילים. אם יש לך מזל במשחק, עליך לתת את הכסף שאתה זוכה בו ולקבל תמורתו ריבית טובה כדי שבאחד הימים תוכל להשתמש בו. מה יש לך מכל הקישוטים שאתה מקושט בהם מכף רגל ועד ראש ואם לא מספיק לך כמה שרוכים כדי להחזיק את המכנסיים במקומם הנכון.  למה לבזבז את הכסף על פאות נוכריות כשיכול אדם להשתמש בשערות ראשו עצמו שאינן עולות פרוטה? אני מוכן להתערב כי בפיאה ובסרטים ישנה השקעה יקרה מאוד.

קליאנט :

אתה צודק בהחלט.

הרפגון:

נחדל מזה. ניגש לעניין אחר. לעצמו. נדמה לי שהם מאותתים זנ לזה לגנוב ממני את הארנק. בקול.  מה העוויות והפרצופים הללו?

אליז:

אנו מתדיינים בינינו, אחי ואני, מי ידבר ראשון. שנינו דבר לנו אליך.

הרפגון:

ואני דבר לי אל שניכם.

קליאנט:

מה שאנו באים לומר לך הוא בעניינם של נישואין.

הרפגון:

ומה שאני בא לומר לכם גם הוא בעניינם של נישואין.

אליז:

הה, אבי!

הרפגון:

מה הבהלה הזאת? מהו המפחיד אותך, בתי, הדיבור או הדבר?

קליאנט:

הנישואין, הדרך שבה אתה עשוי לתפוס אותם, עלולים להפחיד את שנינו. אנו חוששים כי רגשותינו לא ימצאו חן בעינך.

הרפגון:

קצת סבלנות ואורך – רוח. אני יודע בדיוק מה נחוץ לשניכם, לא תהיה לכם, לא לך ולא לך, שום סיבה להתלונן ולהתאונן על המעשה שאני עומד לעשות. ובכן, כדי שלא להאריך: לקליאנט. אמור לי, האם ראית כאן עלמה צעירה, מרין שמה, המתגוררת בקרבת מקום?

קליאנט:

כן, אבי.

הרפגון:

ואת?

אליז:

שמעתי אודותיה.

הרפגון:

מה דעתך על הנערה הזאת, בני?

קליאנט:

נערה חיננית מאוד.

הרפגון:

מראה פניה?

קליאנט:

אומר יושר לב.

הרפגון:

הליכותיה והתנהגותה?

קליאנט:

לתפארת. אין ספק.

הרפגון:

האם אתה סבור, בני, שנערה כמו זו ראויה לתשומת לב?

קליאנט:

כן, אבי.

הרפגון:

שזהו שידוך מתקבל על הדעת?

קליאנט:

מאוד מתקבל על הדעת.

הרפגון:

והיא יכולה להיות עקרת בית מצוינת?

קליאנט:

מאין כמוה.

הרפגון:

ושבעלה עתיד לשבוע נחת ממנה?

קליאנט:

בלי שום ספק

הרפגון:

יש קוץ קטן בכל הטוב הזה: אני חושש שין לה רכוש במידה שאדם מצפה.

קליאנט:

הה, אבי, במה נחשב הכסף כשמדובר בעלמה ישרת לב וטובה?

הרפגון:

לא בדיוק, לא בדיוק.  אבל מה שאפשר לומר שאם אין לה את הסכום הנדרש, אפשר להפיק תועלת בדברים אחרים.

קליאנט:

מובן מאליו.

הרפגון:

ובכן, אני שמח מאוד שאנו תמימי – דעים ומסכימים בעניין זה. עדינותה, והליכותיה ונימוסיה קנו את לבי וגמרתי בלבי – החלטתי לאתה לאישה, אם רק אמצא אתה שמץ, קצת נדוניה.

קליאנט:

הה!

הרפגון:

מה יש?

קליאנט:

גמרת בדעתך –החלטת, אתה אומר?

הרפגון:

לשאת את מרין לאישה.

קליאנט:

מי, אתה? אתה?

הרפגון:כן, אני, אני, אני. מה יש לך?

קליאנט:

פתאום הרגשתי סחרחורת. אני מוכרח ללכת.

הרפגון:

זה יעבור. לך מהר למטבח ושתה כוס גדולה של מים קרים. קליאנט יוצא.  הנה לכם – הדרדקים – התינוקות המטורזנים הללו, כוח כמו של תרנגולת יש להם. ובכן, בתי, זאת גמרתי בנפשי לענייני שלי. ואשל לאחיך, אני מועיד לו – משדך לו אלמנה מסוימת שהבוקר דיברו איתי עליה. ובענייניך שלך – אותך אני נותן למר אנסלם.

אליז:

אנסלם?

הרפגון:

כן, איש מבוגר ונבון ומיושב בדעתו, לכל היותר בן חמישים והכל מדברים שהוא עשיר מופלג. 

אליז:

מחווה קידה. אינני רוצה להתחתן, אבי, אם לא אכפת לך

הרפגון:

מחכה את קידתה. ואני, בתי החביבה, חמדת ליבי, אני רוצה שתתחתני, אם לא אכפת לך.

אליז:

אבקש את סליחתך, אבי.

הרפגון:

אבקש את סליחתך, בתי.

אליז:

כל הכבוד למר אנסלם, אבל ברשותך האדיבה לא אתחתן אתו.

הרפגון:

כל הכבוד גם לך, יקירתי, אבל ברשותך האדיבה תתחתני אתו עוד הערב.

אליז:

עוד הערב?

הרפגון:

עוד הערב.

אליז:

לא יהיה, אבי.

הרפגון:

יהיה גם יהיה, בתי.

אליז:

לא ולא.

הרפגון:

הן והן  .

אליז:

לא, אני אומרת לך.

הרפגון:

כן, אני אומר לך.

אליז:

דבר זה לא יעלה בידך להכריח אותי ולכפות עלי.

הרפגון:

דבר זה יעלה בידי לכפות עליך.

אליז:

אני אתאבד ולא אנשא לאיש הזה.

הרפגון:

את לא תתאבדי ואת תנשאי לו. אבל ראו נא איזו חוצפה! הנשמע כדבר הזה שבת שבת עומדת ומדברת כך לאביה?

אליז:

הנשמע כדבר הזה שאב עומד ומשיא באופן כזה את בתו?

הרפגון:

זה שידוך שאין בו פגם. ואני מתערב שכל אדם יאמר כי יפה בחרתי.

אליז:

ואני מתערבת כי שום אדם שפוי בדעתו לא יאמר זאת.

הרפגון:

רואה את ולר מרחוק. הנה ולר! את מסכימה שנשים אותו שופט בינינו?

אליז:

אני מסכימה.

הרפגון:

את מקבלת עליך לעשות כמשפטו?

אליז:

כן. כאש יאמר כן אעשה.

הרפגון:

יפה. גמרנו, סיכמנו.

תמונה חמישית

ולר, הרפגון, אליז.

הרפגון:

גש הנה, ולר. בחרנו בך שתאמר לנו מי הצודק, בתי או אני.

ולר:

אתה הצודק, אדוני, אין שום ספק.

הרפגון:

אתה יודע במה מדובר?

ולר:

אינני יודע, אבל אתה אינך יכול להיות לא צודק. אתה הצדק עצמו.

הרפגון:

אני רוצה להשיא אותה הערב לאדם שהתברך בישוב הדעת ובנכסים גם יחד. והחצופה מטיחה לי בפני שאינה מעלה על דעתה להנשא לו. מה אתה אומר על כך?

ולר:

מה שאני אומר על כך?

הרפגון:כן.

ולר:

המ… המ…

הרפגון:

מה?

ולר:

אני אומר שבעיקרון אני מסכים לך ולא יתכן כלל שאינך צודק. אבל גם היא אינה טועה לחלוטין, וכיון…

הרפגון:

מה פרוש? מר אנסלם הוא חתן ראוי להתכבד. אציל בעל שושלת יוחסין, מתון ומיושב בדעתו, הגיוני ויש לו שפע של נכסים ואין לו בנים כלל מנישואיו הקודמים. וכי אפשר למצוא שידוך טוב מזה?

ולר:

נכון מאוד. אבל היא יכולה לטעון שאתה קצת לוחץ עליה, ואולי מוטב לשהות, להמתין קצת ולראות אם יש לה זיקה, יחס אל…

הרפגון:

זו הזדמנות שיש לקפוץ עליה. יש כאן יתרון שלא אמצא בשום מקום אחר: הוא מתחייב לקבל אותה בלי נדוניה.

ולר:

בלי נדוניה?

הרפגון:

זהו!

ולר:

הה! אני שותק. מבין אתה? זהו נימוק מוצדק. אני נסוג לאחור.

הרפגון:

זה חיסכון לא קטן.

ולר:

ברור כשמש. אין כאן מקום לויכוח. בתך יכולה לטעון כנגדך, שנישואין הם עניין חשוב יותר ממה שאנו משערים והשאלה היא אם עליה להיות מאושרת או אומללת כל ימי חייה וכי התקשרות כזאת שצריכה להתקיים עד היום האחרון מחייבת כי נהיה זהירים לגביה.

הרפגון:

בלי נדוניה!

ולר:

אתה צודק בהחלט! זו תשובה מנצחת. מה נאמר ומה נדר? יש בני אדם שהיו אומרים שיתכן וטעמה של הנערה הוא עניין שצריך לתת עליו את הדעת וכי אותו הפרש גדול בגיל, באופי ובמזג, עשוי להביא על הנישואין תקלות חמורות למדי.

הרפגון:

בלי נדוניה!

ולר:

הה! אין מילים בפי כמובן. מי, לעזאזל, יעמוד מול זה? אף כי פה ושם ימצאו כמה אבות, שהיו חסים ומרחמים על רגשי ליבן של בנותיהם יותר מאשר על הוצאות הנדוניה ושלא היו מקריבים אותן קורבן לעסקיהם ושהיו משתדלים קודם כל לתבל את הנישואין באותו דבק טוב של התאמה השומרת בהם על הכבוד, על שלוות הנפש ועל השמחה, וכי…

הרפגון:

בלי נדוניה!

ולר:

אין ספק! כאן מסתימות כל הטענות! לך ודבר בזמן שנימוק כזה עומד לפניך!

הרפגון:

מסתכל לעבר הגינה, לעצמו. הא, הא! נדמה לי שהכלב נובח. משהו כבר ודאי משתדך אל הכסף שלי. לולר. אל תזוז. אני חוזר מיד. יוצא.

אליז:

צחוק אתה עושה, ולר! כיצד אתה מדבר אליו?

ולר:

אני משתדל שלא לעורר בו את הכעס וכך מובטח ליותר שהוא בידי. לצאת ישר נגדו, פירושו לקלקל את הכל. יש כל מיני אנשים שאתה יכול נגדם רק בעקיפין, בעלי אופי שאינם סובלים התנגדות, בעלי טבע שהאמת מרגיזה אותם. את אלה אין מוליכים ישר אל המטרה. העמידי פנים שאת מסכימה לכל מה שהוא רוצה. כך את בטוחה יותר שרצונך יתקיים, וגם…

אליז:

אבל הנישואין הללו, ולר!

ולר:

נמצא תחבולה לבטלם.

אליז:

אבל איך נספיק להמציא משהו, אם הערב הם עומדים להיחתם?

ולר:

תמצאי סיבה לדחייה; איזו מחלה, למשל.

אליז:

אבל הם יגלו מיד את התחבולה אם יקראו לרופאים.

ולר:

את צוחקת! מה אלה מבינים? הבלים, שטויות! יכולה את לקחת כל מחלה שתעלה על דעתך הם יעמדו ויסבירו לך מנין זו קפצה עליך.

הרפגון:

לעצמו, בירכתים.  הכל במקומו, השבח לאל.

ולר:

ואמצעי אחרון שבידינו – אנו קמים ובורחים והרינו פטורים מכל. אם יש באהבתך קצת כוח אשר… רואה את הרפגון. כן, כן, ואיזו היא בת נבונה? המכבדת את רצון אביה. ואם יש לה את אותו נימוק כמו של אבייה האומר "בלי נדוניה", עליה לקבל מיד כל מה שנותנים לה.

הרפגון:

מצוין. אלה דיבורים כהלכה!

ולר:

סלח לי, אדוני, שאני קצת יוצא מכלי ומרשה לעצמי לדבר אליה כך.     

הרפגון:

להפך, להפך! מאושרות האוזניים שכך שומעות. אני רוצה שתקבל  השגחה מלאה עליה לאליז. כן, עכשיו את בידיים נאמנות! אני מוסר לו את השליטה עליך והנני אומר שתעשי כל מה שהוא מצווה.

ולר:

לאליז. עכשיו נסי לחלוק על דברי המוסר שלי. אליז יוצאת. אלך אחריה, אדוני, ואמשיך לתת לה לקח.

הרפגון:

כן, אני מודה לך מאוד. זה הדרך…

ולר:

יש להחזיק אותה "קצר".

הרפגון:

נכון מאוד. (מוכרחים) הכרח הוא ש… 

ולר:

אל תדאג, הסר דאגה מלבך. אני בטוח שאעשה וגם אוכל.

הרפגון:

קום ועשה. קום ועשה. אני יוצא לשעה קלה העירה ומיד אני חוזר.

ולר:

פונה אל אליז, בלכתו אחריה לעבר הפתח שבו יצאה. כן, הכסף הוא היקר מכל  הדברים שתחת השמיים ועליך להודות ולשבח לאלוהים שזכית והאיש הישר הזה הוא אביך. הוא יודע מהו טעם החיים. כשאדם מסכים לקבל נערה בלי נדוניה לא שואלים שאלות. ויופי, גיל ומוצא וכבוד ובינה – חוכמה ויושר אינם משנים העיקר "בלי נדוניה".

הרפגון:

לעצמו. הה. איזה בחור יקר! מאושר אני שזכיתי למשרת כזה!

מערכה שניה

תמונה ראשונה

קליאנט, לפלש.

קליאנט:

הה, צרה צרורה. היכן אתה תקוע כל הזמן? וכי לא ציוויתי עליך…

לפלש:

כן, אדוני, באתתי לכאן, כדי לחכות לך נטוע במקום, אבל אדוננו אביך – רגזן כמוהו לא ראיתי מימי – סילק אותי מפה ללא רצוני, בעל כורחי, כמעט ספגתי מכות מידיו.

קליאנט:

מה חדש בעניינו? הדברים לחוצים ביותר; מרגע שראיתיך לאחרונה נתברר לי, כי אבי מתחרה בי.

לפלש:

אביך התאהב?

קליאנט:

כך, ולא בקלות הצלחתי לא לגלות בפניו כמה הסעירה וריגשה אותתי החדשה הזאת.

לפלש:

בעסקי האהבה הוא נכנס? מה הוא חושב לעצמו, לכל הרוחות? הוא צוחק לו על בני – האדם? האהבה נבראה בשביל בריות שיש להן אופי כמו שלו?

קליאנט:

בעוונותי וחטאי הרבים נתקע לו הטרוף הזה במוחו.

לפלש:

אבל מדוע אתה שומר בסוד מפניו את אהבתך?

קליאנט:

כדי לא להרבות בו חשדות ולשמור לי לשעת הצורך דרכים נוחות יותר למנוע את הנישואין הללו. מה תשובתך?

לפלש:

בחיי, אדוני, אבוי לו למי שצריך מלווים. אדם סופג ביזיונות ועלבונות כשהוא נופל בידיהם הערמומיות של המלווים.

קליאנט:

העניין לא יצא אל הפועל?

לפלש:

חכה קצת. אותו מר סימון שלנו, הסרסור שהומלץ לנו עליו, איש חרוץ וזריז במלאכתו, מצא עבורך מלווה, הוא אומר כי הפך עולמות למענך. מראה פניך בלבד, הוא אומר, קנה את ליבו.

קליאנט:

אני מקבל חמישה עשר אלף פרנק שביקשתי?

לפלש:

כן, אבל בכמה תנאים קטנים שעליך למלא, אם אתה מתכוון להגיע לסיכום.

קליאנט:

הוא הביא אותך אל האיש המלווה?

לפלש:

הא, לאט, לאט! הדברים אינם פשוטים כל-כך ההוא (המלווה)  מסתתר. את שמו אין מגידים והיום יזמנו אתכם בבית של צד שלישי, בבית של אדם אחר, כדי לשמוע מפיך ממש את ערך הנכסים שלך ושל משפחתך ואני בטוח כי שמו של אביך בלבד יכול להסיר כל מכשול.

קליאנט:

ועל הכל, רכושה של אמנו המתה שאין לקחתו ממני.

לפלש:

הרי כמה סעיפים שהכתיבו על ידי המלווה לסרסור שלנו לפני שנוקטים פעולה;  "בהיותנו בטוחים כי המלווה ראה את כל הערבויות והביטחונות בעין וכי הלווה (אתה) הוא בוגר ובן למשפחה שנכסיה ורכושה רבים, יציבים, בטוחים, ברורים ופטורים מכל חיוב ייחתם חוזה נכון ומדויק במעעמדו של נוטריון (עורך-דין), שעליו להיות אדם ישר ככל שימצא, ולשם כך יבחר העורך- דין  על- ידי המלווה המתעקש על כך שההסכם יערך בדרך הראויה". 

קליאנט:

אין לי טענות נגד זה.

לפלש:

"המלווה, כדי שמצפונו יהיה שקט, ייתן את כספו בריבית בחמישה אחוזים וחצי".

קליאנט:

חמישה וחצי? מעשה הגון בהחלט. אין לי תלונות.

לפלש:

נכון. "אבל כיוון שלמלווה אין את הסכום עליו אנו מדברים וכיוון שכדי למלא את רצונך נאלץ המלווה בעצמו ללוות את הכסף מאדם אחר בריבית של עשרים למאה, יסוכם שהלווה (אתה) ישלם ריבית זו, בתוספת לחמישה וחצי אחוזים, מכיוון שכדי להיטיב איתך המלווה לוקח על עצמו התחייבות כספית זו.  

קליאנט:

מה קורה כאן לכל הרוחות?! איזה בוגד הוא זה? יש כאן ריבית של יותר מעשרים וחמישה אחוזים!

לפלש:

בדיוק. זאת אשר אמרתי. תצטרך לבדוק את הדבר.

קליאנט"

במה עלי לעיין? אני צריך את הכסף ואין לי ברירה אלא להסכים לכל דבר.

לפלש:

זו התשובה שנתתי.

קליאנט:

יש עוד משהו?

לפלש:

עוד דבר אחד קטן. "מחמישה עשר אלף הפרנקים, שהוא הסכום המבוקש, המלווה יוכל להשיג רק שנים עשר אלף פרנקים במזומן ואת שאר השלושת אלפים יצטרך הלווה לקבל בחפצים משומשים.

קליאנט:

אינני מבין דבר.

לפלש:

הנה רשימת החפצים. תשמע "ראשית מיטה על ארבע רגליים, מקושטת, מעשה אומן, פסי רקמה שקוראים הונגרית, על גבי שמיכה שצבעה צבע הזית, עם שישה כסאות וכן רפידה לכיסוי הרגליים, הכל במצב מצוין עם ביטנה של משי טפטה כחול עם נוגה אדום. נוסף על הנ"ל (הדברים שנזכרים למעלה): כילה בעלת שובל, מעשה צמר קל, צבעו ורוד כהה עם פתילי שוליים גדולים וקטנים כולם משי".

קליאנט:

מה לדעתו אני צריך לעשות בכל אלה?

לפלש:

 חכה. "נוסף על הנ"ל: שטיח של קיר המתאר שעשועי אהבים של גומבו ומסה. נוסף על הנ"ל: שולחן גדול מעץ אגוז , מתחתיו שרפרפים שישה".

קליאנט:

מה עלי לעשות, לכל הררי החושך?

לפלש:

סבלנות בבקשה. "נוסף על הנ"ל: שלושה רובים כבדים משובצים צדף לכל אורכם, יחד עם החצובות המתאימות. נוסף על הנ"ל: כיריים עשויים לבנים עם שני קנקני צינור ושלושה צינצני קיבול, מועיל מאוד למי שיש לו נטייה למעשי זיקוק".

קליאנט:

אני יוצא מדעתי.

לפלש:

לאט, לאט. "ונוסף על הנ"ל: קתרוס מעשה אומן מבולוניה וכל מיתריו שלמים, או כמעט כולם. ונוסף עך הנ"ל: שולחן למשחק הביליארד וגם טבלת אשקוקי למשחק הדמה של האווז, שקיבלנו מן היוונים ושינינו צורתו. יפה מאוד לבילוי הזמן כשאין מה לעשות. ונוסף על הנ"ל: עור הלטאה, שלושה וחצי מטר אורכו, ממלא תבן, חפץ מופלא ונאה למראה, לתלותו לתקרה בחדר. כל הנכלל ומנוי לעיל, על-פי הערכה מקבלת של ארבעת אלפים וחמש מאות פרנקים, ובהנחה עד לסך שלושת אלפים כנדבת וטוב ליבו של המלווה.

קליאנט:

שיכה אותו הדבר עם נדבת ליבו גם יחד, הנבל השודד! לא מספיק לו הריבית המטורפת שהוא דורש – עוד הוא מכריח אותי  שאקח ממנו בסך שלושת אלפים פרנקים כל מיני שברי כלים, שהוא מקבץ ואוסף! מכל זה לא אקבל אפילו עשירית מן המחיר ששילמתי, ואף-על-פי-כן אני מוכרח להסכים לכל מה שעולה על דעתו. יש באפשרותו לכפות עלי כל דבר, הוא מחזיק אותי, הפגע רע, וחרב חדה שלו על צווארי.

לפלש:

אתה דומה לי, אדוני, שלא אפגע בכבודך, כאדם ההולך בדרך המלך לאבדון. לוקח כסף מראש, קונה ביוקר, מוכר בזול ואוכל את פרותיו כשאינם בשלים עדיין.

קליאנט:

ומה אני יכול לעשות? ראה לאן מוליכה את הצעירים הקמצנות של האבות, ואחרי כל זה עוד מתפלאים, שהם עומדים ומחכים לזקנים שימותו.

לפלש:

האמת צריכה להאמר, כי אביך שלך, במידת הניוול שבו יכול להרתיח אפילו אדם שאין בו כעס בכלל. אני כשלעצמי, השבח לאל, אין לי נטייה להתעסק בכל מני עסקים עקומים, יודע אני להיחלץ מכל אותם עניינים דקים, שאתה מרגיש בהם ריח שיגרום לך לצרות. אבל את האמת אומר לך מידותיו הנאות של אביך ממש מעוררות בי את התשוקה והרצון העז לגנוב ממנו, אני נשבע, אני בטוח, כי הייתי מקיים על-ידי כך מצווה גדולה.

קליאנט:

תן לי את הרשימה אני רוצה לעיין בה.

תמונה שניה

מר סימון, הרפגון, קליאנט, לפלש (בירכיתים)

מר סימון:

כן, אדוני, זהו בחור שנצרך לכסף. עניינים שונים לוחצים עליו למצוא את החסר והוא יקבל כל תנאי שאתה מבקש.

הרפגון:

אבל האם בטוח אתה, מר סימון, שאינני מסתכן בכלום? היודע אתה את שמו, רכושו ומוצאו, של זה שאתה מדבר עבורו.

מר סימון:

לא, אין באפשרותי לתת לך את פרטי הפרטים, שכן רק בדרך מקרה הופנתי אליו, אך הוא עצמו ימצא חן בעינך ומשרתו הבטיח לי, כי התענוג יהיה כולו שלך לכשתכיר אותו. כל מה שיכול אני לומר לך הוא שמשפחתו עשירה מאוד, שאין לו אם, והוא מוכן להתחייב, אם תבקש זאת, שאביו ימות עד שיעברו שמונה חודשים.

הרפגון:

קצת מידה של חסד, מר סימון, מחייבת אותנו לעשות טובות לבריות כל זמן שיש באפשרותנו.

מר סימון:

ברור כשמש.

לפלש:

רואה את מר סימון. מה מתרחש כאן? מר סימון שלנו מדבר עם אביך?

קליאנט:

אולי סיפרו לו מי אני? האם לא אתה הוא שבגדת?

מר סימון:

לקליאנט ולפלש. הו, הו! אכן זריזים אתם! מי גילה לכם שכאן המקום? להרפגון. על כל פנים, אדוני, לא אני הוא שהגדתי להם את שמך ומקום מגוריך. אבל אחרי הכל  אין זה כל-כך רע. אלה הם בחומרים שומרי סוד ועכשיו תוכלו לשוחח בעניינכם.

הרפגון:

מה פרוש הדבר?

מר סימון:

אדוני, זהו הצעיר המבקש ללוות ממך אותם חמישה עשר אלף, שאמרתי לך.

הרפגון:

ובכן אתה הוא, שודד שכמותך! אתה הוא המנוול העוסק במעשים מופקרים כאלה?

קליאנט:

ובכן, אתה הוא, אבי?! אתה הוא המגעיל העוסק בעסקים מחפירים ונוראים כאלה?

מר סימון בורח.

הרפגון:

אתה הוא העומד ללכת לאבדון בהלוואות מגונות כאלו?

קליאנט: אתה הוא העומד להתעשר בערמומיות נפשעת כזו?

הרפגון:

אחרי כל אלה יש בך חוצפה לעמוד לפני?

קליאנט:

אחרי כל אלה יש לך חוצפה להראות לפני בני-אדם?

הרפגון:

כיצד אינך מתבייש, אני שואל אותך, שהגעת לידי חגיגות שכאלה, שאתה שוקע בהוצאות מחרידות כאלו ומפזר לרוח, בלי בושה, את רכושם פרי עמלם – עבודתם וזיעת אפיהם של הוריך?

קליאנט:

כיצד אינך מסמיק מכלימה ובושה, אני שואל אותך, שאתה עוטף בושה וחרפה על שמך ומעמדך בסחר  -מכר שאתה עושה? שאתה מקריב את כבודך ואת שמך הטוב ליצר זה אינו שבע לעולם – לגרוף עוד מטבע ועוד מטבע לעלות במדרגות הגזל והשוד על התחבולות המנוולות ביותר שהמציאו מעולם הגדולים שבערמומיים?!

הרפגון:

סלק את עצמך ממול עיני, פרחח שכמותך! סלק עצמך מנגד עיני!

קליאנט: מי חוטא גדול יותר, לדעתך? מי שקונה כסף שהוא זקוק לו או מי שגוזל כסף שאין לו מה לעשות בו?

הרפגון:

הסתלק מזה, אמרתי. לבדו. בעצם, גם זו לטובה. מכך אני למד, כי ראוי וטוב להגיח שבעתיים על כל מעשה שהוא עושה.

תמונה שלישית

פרוזין, הרפגון.

פרוזין:

אדוני…

הרפגון:

חכי קצת. מיד אני שב לדבר אתך. לעצמו. מעניין לעניין כדאי להעיף עין ולראות מה שלום הכסף.

תמונה רביעית

לפלש, פרוזין

לפלש:

אינו רואה את פרוזין. משונה מאוד. יש לו, באיזה מקום מחסן שלם של עתיקות. לא מצאנו פה אפילו חפץ אחד מתוך הרשימה.

פרוזין:

הא! אתה הוא, לפלש חביבי, מה לידידי בבית הזה?

לפלש:

הו, הו! את היא, פרוזין! מה מעשיך פה?

פרוזין:

מעשים שאני נוהגת לעשות בכל מקום: לתווך ולקשר, לעזור לבריות ולהפיק תועלת עד כמה שאפשר מן הכשרונות הקטנים שנתברכתי בהם. אתה יודע, כי בעולם הזה בזריזות ידינו נתפרנס וכי לבריות עלובות כמוני  נתן האל מקורות הכנסה, מן העצה והתחבולה.

לפלש:

יש לך עסק עם בעל-הבית?

פרוזין:

כן, אני מטפלת בשבילו באיזה עניין פשוט ומקווה אני שאקבל שכר טרחתי.

לפלש:

ממנו? אל אלוהים! את תעשי נפלאות אם תוציאי ממנו משהו. כידוע לך במקום הזה הכסף יקר מפז (מזהב).

פרוזין:

יש טובות מסוימות שחודרות פנימה.

לפלש:

 אני עבדך הנאמן, אבל עוד אינך מכירה את אדוננו הרפגון. אדוננו הרפגון אין כמוהו חסר אנושיות, ואין כמוהו אטום לב, כל טובה שבעולם שתעשי בשבילו הוא יכיר לך טובה עד שיהיה עליו לפתוח את ידו. תשבחות וכבוד ורגשי חיבה כל כמה שליבך חפץ; אבל כסף – לא ייזכר ולא יופקד. אין בעולם דבר יבש וצחיח יותר מאדיבותו שלו וחביבותו שלו. המילה לתת מעוררת בו רגשי בחילה כה חזקים, שלעולם אין הוא אומר אני נותן שלום, אלא אני מלווה שלום.

פרוזין:

אלוהים גדולים! סמוך עלי שאני יודעת כיצד חולבים את הבריות. יש ליסוד שבו אני פותחת לפני שערים של חסד שבהם, אני מדגדגת את ליבם ומוצאת נקודות רגישות שלהם  

לפלש:

הבלים, שטויות, לא אצלו, אני מתחייב בראשי אם תעירי ואם תעוררי את האיש בשטח הכסף. בעניין זה הוא שומע רק תורכית. יכול אדם לגווע מול עיניו – הוא לא ינקוף אצבע. קיצור דבר, הוא אוהב את הכסף יותר מן הכבוד ומן השם הטוב ומן המידות הטובות ולמראהו של אדם המבקש ממנו משהו, עווית אוחזת בו. בכך אתה מפחיד אותו פחד מוות, אתה חותך את ליבו, אתה הופך את איבריו הפנימיים ואם… אבל הנהו חוזר, אני מסתלק.

תמונה חמישית

הרפגון, פרוזין

הרפגון:

לעצמו. הכל במקומו. בקול. ובכן? מה חדש, פרוזין?

פרוזין:

הו, אלי! מה נאה ובריא אדם זה! כלך אומר בריאות הגוף!

הרפגון:

מי? אני?

פרוזין:

מעולם לא היה צבע פניך כה רענן שופע ומלא מרץ.

הרפגון:

באמת?

פרוזין:

ולמה אתה שואל? מימך עוד לא נראית צעיר כל-כך. אני רואה בחחורים בני עשרים וחמש והם זקנים יותר ממך.

הרפגון:

ובכל זאת, פרוזין, כבר מלאו לישישים.

פרוזין:

ובכן מה זה? שישים שנה גם זה עניין? זה אביב החיים! בדיוק עכשיו אתה נכנס אל תקופת הפריחה שבחיי האנוש.

הרפגון:

נכון מאוד. אבל בכל זאת, עשרים שנה פחות לא היו אולי מזיקות לי.

פרוזין:

אתה מתלוצץ אין זה נחוץ לך כלל. אתה עשוי מחומר שחיים בו עד מאה שנה.

הרפגון:

כך את חושבת?

פרוזין:

בהחלט. יש בך כל הסימנים. עמוד ישר. אוהו! הנה פה בין שתי עינך, סימן של אריכות ימים.

הרפגון:

את מבינה בדברים כאלה?

פרוזין:

מה השאלה? הראה לי את ידך. הו, אלי! איזה קו של חיים!

הרפגון:

כלומר?

פרוזין:

אינך רואה עד היכן מגיע הקו הזה?

הרפגון:

ובכן מה זה אומר?

פרוזין:

בחיי ! אמרתי מאה שנה; אבל אתה תעבור את המאה ועשרים.

הרפגון:

עד כדי כך?

פרוזין:

יצטרכו להרוג אותך, אני אומרת לך; וסופך שאת תקבור באדמה את בניך ואת בני בניך

הרפגון:

יפה מאוד. מה בענייננו?

פרוזין:

למה את השואל שאלות? אם אני מעורבת באיזה עניין דע לך שהוא יוצא חד וחלק, בייחוד בעסקי שידוכים. בתחום זה אני מפליאה לעשות. אין לך שני אנשים בעולם, שלא אמצא דרך קצרה ומהירה לשדך אותם, העניין שלך, בסופו של דבר, אינו מן המסובכים. כיוון שאני יוצאת ונכנסת אצל מרין ואמה שוחחתי איתן עליך בהרחבה וסיפרתי לאם מה רעיון עלה בליבך לגבי מרין   בראותך אותה מטיילת ברחוב או שואפת אוויר צח בחלונה.  

הרפגון:

ותשובתה…

פרוזין:

היק קבלה את ההצעה בשמחה. וכשאמרתי לה כי מבקש אתה מאוד את בתה לבוא הערב לשם חתימת התנאים לנשואי ביתך שלך, הסכימה לכך ונתנה אותה בידי להביאה הנה.

הרפגון:

הערב הזה, פרוזין, מוכרח אני לכבד בארוחת ערב את מר אנסלם, וכדאי  שגם היא תהיה בין היושבים מסביב לשולחן במשתה.

פרוזין:

כך יאה. אחרי הצהריים היא עומדת לבקר אצל ביתך, אחר-כך היא חושבת לטייל קצת בשוק ומשם היא באה לארוחת הערב.

הרפגון:

יפה מאוד. הן תסענה יחד במרכבה שלי. אני משאיל אותה להן.

פרוזין:

רעיון נאה מאוד.

הרפגון:

אבל, פרוזין, האם דברת עם האם בעניין אלו נכסים יש באפשרותה לתת לבתה? אמרת לה שעליה למצוא איזו דרך, לעשות מאמץ כלשהו, לכבודו של מאורע כזה? סוף – כל-סוף אין אדם לוקח נערה בלי שזו תביא לו משהו.

פרוזין: מה אתה סח? זוהי נערה שביאה לך שנים עשר אלף ליברות בשנה.

הרפגון:

שנים עשר אלף בשנה?

פרוזין:

כבון. ראשית כל, - היא גודלה וחונכה על חיסכון גדול באכילה, זוהי שנערה שהתרגלה לחיות על סלטה, חלב, גבינה ותפוח ולא יהיה לה צורך בשולחן מלא וגדוש במטעמים שאין להם סוף ולא בכל שאר מיני קינוחים שנשים אחרות אוהבות; אולי זה לא חשוב, אבל מכאן זה מצטרף לחשבון של שלושת אלפים פרנקים לשנה, לכל הפחות. חוץ מזה ליבה נמשך אחרי הוי ויופי הפשוט ביותר ואינה מבקשת את השמלות ההדורות ולא את התכשיטים ולא את הרהיטים המוארים, שבנות מינה קופצות עליהם כאלו אחז אותן רעב. הסעיף הזה שווה לך יותר מארבעת אלפים פרנקים לשנה. חוץ מזה נפשה ממש סולדת מפני הקלפים, דבר שהוא יקר המציאות בקרב נשים של זמננו ומכירה אני גברת אחת בסביבתנו, שהפסידה השנה במשחק שלושים – וארבעים, עשרים אלף פרנק. אבל ניקח את הרבע בלבד. חמשת אלפים פרנקים לשנה למשחק וארבעת אלפים לשמלות ותכשיטים, הרי לפנינו תשעת אלפים. ועוד שלושת אלפים על חשבון האכילה, הרי לנו שנים – עשר אלף פרנקים על כף היד.

הרפגון:

נכון, לא רע. אבל חשבון זה אין בו כל דבר של ממש.

פרוזין:

במחילה (סליחה) מכבודך. וכי אין זה דבר של ממש אם אתה מקבל בנדוניה אופי המסתפק במועט מן המועט ואהבה גדולה לצניעות הלבוש עם רכוש גדול של שנאה לקלפים.

הרפגון:

אבל מצחיק שאת מצרפת לי את הנדוניה שלה מן ההוצאות שהיא אינה עתידה להוציא. לעולם אני לא נותן קבלה על דבר, שאינני מקבל. צריך שיהיה לי איזה רווח מוחשי.        

פרוזין:

אל אלוהים! רווח מוחשי לא יחסר לך. נוסף על כך שמעתי מהן, כי יש להן איזה נכסים בחוץ-לארץ ובסופו של דבר הם יהיו בידיך.

הרפגון:

נצטרך לברר. אבל, פרוזין, יש עוד עניין שמעיק ומציק לי. הנערה, כפי שאמרנו, צעירה היא וטיבם של צעירים הוא, על פי הרוב, שהם אוהבים את בני גילם ונמשכים אחריהם. חושש אני, כי אדם בגילי לא יהיה לפי טעמה וכי דבר זה אולי עשוי לסבך אותי ולא יביא לי נחת.

פרוזין:

הה, כמה אין אתה מכיר אותה! אף זה פרט מעניין שעלי לספר לך. היא סולדת סלידה נוראה מפני אנשים צעירים ורק זקנים בלבד היא אוהבת.

הרפגון:

זקנים בלבד?

פרוזין:

כן, זקנים בלבד. ולואי ושמעת כיצד היא מדברת בעניין זה. היא אינה יכולה להסתכל על בחור צעיר, היא אומרת, משעה שהיא רואה ישיש נאה בעל זקן אין לה עונג גדול יותר מזה. ככל שהאיש זקן יותר כך הוא קוסם לה יותר ואני מזהירה אותך מראש שלא יעלה על דעתך להראות לפניה צעיר ממה שאתה באמת. היא מבקשת אדם שיהיה לכל הפחות בן שישים, ורק לפני רבעה חודשים היה מעשה – היא עמדה להינשא לאיש ופתאום חזרה בה – התחרטה לחלוטין מן השידוך כשנודע לה מפי אביו, שהוא רק בן חמישים ושש כשראתה כי אין הוא שם משקפיים כדי לחתום על הכתובה.

הרפגון:

רק בשל כך?

פרוזין:

אך ורק. אין היא מסתפקת, אומרת היא, במועט זה של חמישים ושש, וחוטם, אף , שאין עליו משקפיים אינו נחשב בעיניה.

הרפגון:

את מספרת לי דברים שלא ציפיתי.

פרוזין:

בעניין זה היא מרחיקה לכת ועוד לא סיפרתי לך את החצי. יש איתה בחדר כמה תמונות, כמה ציורי חותם. ובכן מה הן, לפי דעתך התמונות הללו? כל מיני אדוניס או קיפלוס או פריס ואפולו? הבלים! כאן לפניך זיו, אור, קלסתר פניהם של סטורן הסב, של פריאמוס המלך, של נסטור הזקן ושל סבא אנכיסס הטוב על כתפיו של בנו.

הרפגון:

הפלא ופלא. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי, ומאוד נעים לשמוע, שיש בה נטייה לצד זה דווקא. לאמיתו של דבר, אילו אישה אני, לא הייתי מחבב כלל בחורים צעירים.

פרוזין:

מובן מאליו. אכן סחורה נאה היא, בחורים צעירים! מי פתי ויאהב אותם; צרור של גרוגרות מטורזנות, של תינוקות מצוחצחים, טעם תפל בלי מלח. וכי יש מעט אמת בכל השטויות האלה?

הרפגון:

אני כשלעצמי – מוחי אינו תופס. אינני מבין כיצד נמצאות נשים שמחבבות אותם כל –כך.

פרוזין:

יש מטורפות בעולם, לומר שהצעירים יש להם חן! איה, היכן השכל הישר? וכי גברים הם בכלל, כל אותם לבקנים צעירים? וכי יש שמץ עניין בחיות הללו?

הרפגון:

זאת אני אומר תמיד. אותו קול של תרנגולת מטופחת ואותם שלושה חוטי שיער של זקן המזדקרים כמו שפמו של חתול ואותן פאות של פשתן והמכנסיים התלויים על בלימה וקיפלי החולצות הפורצות פרץ.

פרוזין:

מה נגיד? שברי כלים לעומת איש כמוך! הנה גבר שראוי לשמו! יש במה לשים עין. כל צריך אדם להיות בנוי ולבוש כדי לעורר את האהבה.

הרפגון:

את סבורה, שאני עשוי למצוא חן?

פרוזין:

למצוא חן? מרהיב עניים. מראה פניך ממש קורא לצייר. תסתובב קצת, בבקשה. כליל השלמות. נראה אותך מתהלך קמת. הנה זה גוף מחוטב, חפשי, קל תנועה, כמו שיאה לו לאדם, ובלי כל סימן של מחושים וכאבים.

הרפגון:

מחושים, כאבים, גדולים אין לי, השבח לאל. רק השיעול הקופץ עלי מפעם לפעם.

פרוזין:

שום חשיבות. דבר זה מוסיף לך חן. יש לך דרך שיעול חביבה מאוד.

הרפגון:

אמרי-נא, מרין עוד לא ראתה אותי כלל? היא לא שמה לב אליי במקרה ברחוב?

פרוזין:

לא, אבל שוחחנו עליך ארוכות. תארתי אותך לפניה תאור מלא וגם שיבחתי את מעלותיך והוכחתי לה מה טוב חלקה אם היא נשאת לבעל שכמוך.

הרפגון:

יפה עשית, ואני מודה לך.

פרוזין:

יש לי, אדוני, בקשה קלה שאני מביאה לפניך. פניו מחמירות. אני עומדת למשפט שאני כמעט מפסידה בו, כיוון שחסר לי סכום קטן, של מה-בכך, ויכול אתה בקלות לעזור לסייע לי, שאזכה בדין, במשפט, אם תעשה לי טובה קטנה… אין אתה משער באיזה תענוג היא תסתכל עליך… פניו חוזרות ומאירות. הו, כמה אתה מוצא חן בעיניה! וכמה יתרחב ליבה למראה צווארון הקפלים העתיק הזה שלצווארך! ועל הכל היא עתידה להתפעל מן הדרך שאתה קושר את מכנסיך בשרוכים של אפודתך. היא תתאהב בך כל-כך. חתן מקושר בשרוכים – הרי זה מאכל מלכים בשבילה.

הרפגון:

דבריך משמחים את ליבי.

פרוזין:

בחיי, אדוני, המשפט הזה חשוב לי מאוד. פניו חוזרות ומחמירות. אם אפסיד בו הריני יוצאת בחוסר כל. סיוע כלשהו עשוי לתקן הכל… חבל שלא ראית איך התפעלה כששמעה אותי מדברת על-אודותיך. פניו חוזרות ומאירות. עיניה ממש נצצו משמחה בזמן שמניתי את מעלותיך ועכשיו היא לוהטת מחוסר סבלנות וקוצר רוח לראות את הנישואין גמורים וחתומים.

הרפגון:

גרמת לי שמחה רבה, פרוזין, ולא אסתיר ממך, שאני חייב לך כל תודה שבעולם.

פרוזין:

אני מבקשת ממך, אדוני, להושיט לי אותה עזרה קלה, שאני נצרכת לה. פניו חוזרות ומחמירות. דבר זה יעזור לי ועד עולם, ולתמיד אהיה אסירת תודה לך.

הרפגון:

היי שלום. עלי לסיים כמה מכתבים שהנחתי.

פרוזין:

האמן לי, אדוני, שמעולם לא היית יכול לעזור לי במצוקה חמורה יותר מזו.

הרפגון:

אצווה שהמרכבה תעמוד הכן להוליך אתכן לשוק.

פרוזין:

לא הייתי מטרידה אותך לולא ההכרח הכופה אותי.

הרפגון:

וגם אדאג לכך שנסעד בהקדם, כדי שהאכילה לא תזיק לכן.

פרוזין:

אל תמנע ממני את הטובה שאני מבקשת. אין אתה משער, אדוני, באיזה עונג היא…

הרפגון:

אני הולך. קוראים לי. להתראות בקרוב.

פרוזין:

לבדה. תכה אותך הקדחת , המחלה, ראש כלב שכמוך, לכל הררי החושך! הוא עמד איתן ויציב בפני כל ההתקפות שערכתי – המנוול! ואף-על-פי-כן אינני נוטשת את המערכה. עוד יש לי דרך אשר בה, על-כל-פנים, שכרי מובטח.

מערכה שלישית

תמונה ראשונה

הרפגון, קליאנט, אליז, ולר, מרת קלוד, מר ז'ק, ברנדוואן, למרלוש.

הרפגון:

בואו, עמדו כלכם לפני ושמעו את הפקודות לכל אדם לשעה זו וכל מלאכה אשר הוא צריך לעשות. בואי נא מרת קלוד. בך אנו מתחילים. רואה מטאטא שהיא מחזיקה בידה. כך נאה, הנה את עומדת וכלי מאכתך בידיך. אותך אני ממנה לנקות יפה בכול, אך שימי לב שלא לשפשף את הרהיטים שפשוף חזק, כדי שלא לקלקל אותם. חוץ מזה אני ממנה אותך, לזמן ארוחת הערב, להיות אחראית על הבקבוקים שאם יעדר או ישבר אחד מהם, אני מוריד, מנכה, לך אותו ממשכורתך.

מר ז'ק:

לעצמו. עונש ושכרו בצידו.

הרפגון:

למרת קלוד. גמרנו. לכי. אתה, ברנדוואן, ואתה, למרלוש, - אתכם אני ממנה להדיח את הגביעים ולתת משקה לאורחים, אבל רק בשעה שיהיו צמאים ולא כדרכם של אותם משרתים חצופים הקמים לעורר את האורחים לשתיה בזמן שהם כלל אינם צמאים. תחכו עד שיבקשו אתכם, ולא רק פעם אחת, ושימו לב למים שיהיו מצויים תמיד.

מר ז'ק:

לעצמו. כן, היין נקי מאלכוהול.

למרלוש:

שנפשוט את הסינרים, אדוני?

הרפגון:

כן, כשתראו את האורחים באים, אבל שמרו על בגדיכם שלא יתלכלכו.

ברנדוואן:

כידוע לך, אדוני, - מכנסי יש בהם חור גדול מאחור ורואים אצלי, במחילה מכבודך…

הרפגון:

שמעתי. אתה, צריך להשתדל לעמוד כשגבך אל הקיר, שיהא הקהל רואה רק מה שלפנים. ואתה תחזיק את הכובע, הנה כך – אחיזה כזאת, כשאתה משרת את האורחים. הרפגון מראה לברנדוואן כיצד עליו לעשות כדי לכסות על כתם השמן. ואת, ביתי, תהיינה עיניך פקוחות על מה שמחזירים מן השולחן והשגיחי שהכל ישמר. מלאכה זו נאה לעלמות, לבחורות,. בינתיים הכיני עצמך לקבל את פני ארוסתי שתבוא עוד מעט לבקרך ולהוליכך עמה אל השוק, היריד. את שומעת מה שאני מדבר אליך?

אליז:

כן, אבי.

הרפגון:

ואתה, בני, שודד של משי שאני סולח לו בטוב ליבי על מה שארע וקרה כאן לא מזמן, שלא יעלה על דעתך לקבלה בפנים זועפות וכעוסות.

קליאנט:

אני, אבי? בפנים זועפות? מדוע?

הרפגון:

אלוהים גדולים! אנו מכירים את דרכם של בנים שאבותיהם מתחתנים בשנית ואיזה עיניים הם פותחים על מה שקוראים אם-חורגת. אבל אם אתה מבקש כי אשכח את מעשה הנבל שעשית, זו עצתי לך להאיר פנים לעלמה, ובקיצור – לקבלה יפה ככל שתוכל.

קליאנט:

באמת, אבי, איני יכול לומר כי אני שמח שמחה גדולה על שהיא נעשית לי לאם-חורגת. הייתי משקר אילו אמרתי כזאת. אבל לקבלה יפה ולהאיר לה פנים – לעניין זה אני מבטיח שאמלא את בקשתך במלואה.

הרפגון:

ראה הזהרתיך.

קליאנט:

היה סמוך ובטוח כי מצד זה לא תהיה לך כל סיבה להתאונן ולהתלונן עלי.

הרפגון:

יפה תעשה. ולר, עכשיו עליך לעזור לי. הו, מר ז'ק, בוא קרב נא בבקשה. אותך השארתי אחרון אחרון.

מר ז'ק:

אל מי אתה מדבר, אדוני? אל הרכב או אל הטבח? שהרי אני שניים שהם אחד.

הרפגון:

אל שניהם כאחד.

מר ז'ק:

אבל אל מי מהם בראשונה?

הרפגון:

אל הטבח.

מר ז'ק:

חכה קצת, אם טוב בעיניך. מסיר את מעיל הרכבים ונשאר עומד בבגדי טבח.

הרפגון:

מה, לעזאזל, כל הטקס הזה?

מר ז'ק:

דבר ואני שומע, אדוני.

הרפגון:

התחייבתי, מר ז'ק, לערוך הערב סעודה לאורחים שהזמנתי.

מר ז'ק:

ניסים ונפלאות.

הרפגון:

אמור, תערוך לנו סעודה כהלכה?

מר ז'ק:

כן, אם תתן לי כסף כהלכה.

הרפגון:

לכל הרוחות, תמיד כסף! יש להם בפיהם רק דיבור אחד בלבד: כסף, כסף, כסף! תמיד הם מדברים על כסף. בשוכבם ובקומם – כסף!

ולר:

מימי לא שמעתי תשובה מחוצפת כזאת. חכמה גדולה להכין סעודה כהלכה בכסף כהלכה. אין דבר יותר קל מזה בעולם והשוטה הגדול ביותר בעולם יכול לעשות זאת. אבל מיהו החכם – שיכין סעודה כהלכה בלי כסף.

מר ז'ק:

סעודה כהלכה בלי כסף?

ולר:

כן.

מר ז'ק:

באלוהים, אדוני המפקח, תלמד אותנו את הסוד הזה ותבוא במקומי כטבח. שכן אתה מומחה פה לכל דבר וידך בכל.

הרפגון:

שתוק. מה יהיה נחוץ לנו?

מר ז'ק:

בקש את מר מפקח שלך ויכין לך סעודה מלאה בחצי חינם.

הרפגון:

מהר! אני מחכה לתשובה.

מר ז'ק:

כמה אנשים יהיו לשולחן?

הרפגון:

נהיה שמונה או עשרה, אבל אין להביא בחשבון אלא שמונה, במקום שיש מספיק אוכל לשמונה יש מספיק גם לעשרה.

ולר:

כמובן.

מר ז'ק:

ובכן נצטרך ארבע הבאות… חמישה מיני אקדמות…מרק… מנות ראשונות…

הרפגון:

להררי- חושך! יש כאן כדי להאכיל עיר שלמה.

מר ז'ק:

בשר צל…

הרפגון:

שם ידו על פיו של ז'ק. נבל! אתה זולל את כל רכושי!

מר ז'ק:

ירקות…

הרפגון:

אתה ממשיך?

ולר:

אתה מתכוון לראות את כרסם של האורחים מתפקעת ומתפוצצת, מה? והאם האדון הזמין את אורחיו על-מנת להמיתם בזלילה? כדאי לך שתעיין קצת בספרי בריאות ותשאל רופאים אם יש בעולם דבר שמזיק לאדם יותר מאכילה.

הרפגון:

 הוא צודק בהחלט.

ולר:

האם ידוע לך, מר ז'ק, ולכל הדומים לך, כי כל המכין שולחן גדוש ומלא לחבריו, כאילו תקף אותם בחרב. כל המבקש את טובתם של אורחיו, סעודתו צריכה להיות סעודה צנועה וכדברי משל קדום: חייב אדם לאכול על-מנת  לחיות ולא לחיות על-מנת לאכול.

הרפגון:

הא, כמה נאה דרשת! בוא ואנשק אותך בעד דברי החוכמה הללו. אימרה מפוארת, כמותה לא שמעתי מימיי. חייב אדם שיחייה על-מנת שיאכל ולא שיאכל על-מנת שיחייה. לא, לא כך. כיצד אמרת?

ולר:

חייב אדם שיאכל על-מנת שיחייה ולא שיחייה על-מנת שיאכל.

הרפגון:

כן. שמעת? מי האדם הגדול שאמר זאת?

ולר:

אינני זוכר עכשיו את שמו.

הרפגון:

אל תשכח לכתוב לי את במילים הללו. אני אכתוב אותן באותיות של זהב על הלוח בחדר האוכל.

ולר:

אכתוב לך אותן. ובקשר לארוחת הערב תן לי ואכין את הכל כמו שיאה ונאה.

הרפגון:

אנא עשה זאת.

מר ז'ק:

הנה מה טוב. פחות דאגות על צווארי.

הרפגון:

יש להכין דברים שהבריות אינם מרבים לאוכלם ושהם משביעים מיד: איזה נתח בשר כבש, כולו שומן, עם איזה מעשה בצק ממולא בערמונים.

ולר:

סמוך עלי.

הרפגון:

ועכשיו, מר ז'ק, יש לנקות את המרכבה.

מר ז'ק:

חכה נא, תפקיד זה שייך לרכב. חוזר ולובש את מעיל הרכבים. מה אמרת?

הרפגון:

יש לנקות את המרכבה ולהחזיק את הסוסים מוכנים כדי להוביל אל השוק את…

מר ז'ק:

סוסיך, אדוני? בחיי, אין להם כוח לפסוע פסיעה. לא אומר לך, אומנם, כי הם מוטלים על גבי הקש, חיות עלובות אלו אין להן אפילו קש באורווה ומוטב שלא אשקר. אבל אתה כופה עליהם צומות כה חמוריות, שכיום הם כמו רוחות רפאים, מין סוסים שבדמיון בלבד.

הרפגון:

מסתבר שהם חולים; והרי הם אינם עובדים.

מר ז'ק:

ואם הם אינם עובדים, אדוני, אין הם צריכים לאכול? היה להם טוב לבהמות עלובות אלו, אילו עבדו הרבה ואכלו משהו. ליבי נשבר בקרבי כשאני רואה אותם תשושים ועייפים כל-כך, שכן יש לי חיבה אליהם אל הסוסים שלי ובראותי אותם הולכים ונגמרים נדמה לי כאילו אי במקומם. יום יום אני מחסיר ומוריד מפי למענם. לא טוב, אדוני, היות האדם חסר מצפון כל-כך, עד כי אינו מרחם ומשתתף בצערם של אחרים.

הרפגון:

אין זו עבודה מרובה ללכת עד השוק.

מר ז'ק:

לא, אדוני, ליבי לא יתנני להוליכם וארגיש רע מאוד אם אוריד שוט על גבם, בזמן שהם חלושים כל-כך. כיצד תבקש מהם כי יגררו את המרכבה ואין בהם כוח אפילו לגרור את רגליהם?

ולר:

אדוני, אבקש את שכננו פיקר כי יקבל על עצמו לנהוג בהם. וכך יעזור לנו גם בהכנת הסעודה.

מר ז'ק:

יהי כן. מוטב שימותו בידיו של אחר ולא בידי.

ולר:

מר ז'ק עושה את חשבון הנפש.

מר ז'ק:

מר מפקח עושה חשבון בעצמו.

הרפגון:

לשתוק!

אדוני, יש לי טבע שאינני סובל את החנפנים, ורואה אני כיצד הוא מתנהג, - שהרי כל ההקפדות שהוא מקפיד יומם ולילה על הלחם ועל היין ועל העץ ועל המלח ועל הנר הן מכוונות כדי להתחנף. לבי מתחמץ למראה כל הדברים האלה וצר לי כשאני שומע כל יום תמיד את הדיבורים שמדברים עליך; שכן סוף כל סוף, על אף כל הטינה והשנאה, יש בי מעט חיבה כלפיך ואחרי הסוסים שלי אתה האדם שאני אוהב בכל העולם.

הרפגון:

האוכל לשמוע מפיך, מר ז'ק, מה הדברים שמדברים עלי?

מר ז'ק:

כן, אדוני, אילו ידעתי כי לא תתרגז עלי.

הרפגון:

לא, בשום פנים ואופן.

מר ז'ק:

במחילה מכבודך, אני יודע יפה כי אביא אותך לידי כעס גדול.

הרפגון:

לא, לא. להפך. אתה תגרום לי הנאה מרובה. אני אשמח מאוד לשמוע מה מדברים עלי.

מר ז'ק:

אדוני, כיוון שאתה עומד על כך ומתעקש, אומר לך בגלוי כי צוחקים עליך בכל מקום וכי מכל צד משמיעים לנו בדיחות על חשבונך, והתענוג הגדול ביותר של הבריות הוא להשמיץ אותך בפני כולם ולספר עליך בדיחות. האחד אומר כי אתה מדפיס לוחות-שנה מיוחדים שבהם אתה מכפיל את ימי הצום וההגבלה כדי לצאת ברווח מן הצומות שאתה כופה ומכריח את אנשיך. השני מספר כי יש לך תמיד סיבה מוכנה לגרום למריבה עם משרתיך, בתחילת השנה, או בזמן שהם פורשים מעבודתם, כדי שתהיה לך סיבה שלא לתת להם כלום. האחר מספר כי יום אחד תבעת לדין את חתולו של שכנך על שאכל שאריות של צלי כבש; והוא מוסיף כי לילה אחד תפסו אותך כשאתה בא לגנוב מעצמך מהאוכל של סוסיך וכי עגלונך, זה שהיה לפני חבט בך והרביץ לך בחושך יפה יפה במקל החובלים שלו וכי אחרי המקרה לא פצית פה ולא סיפרת. בקיצור, מב אומר ומה אדבר? בכל אשר נפנה מרכלים וצוחקים עליך; ותמיד כשמדברים עליך מכנים אותך שודד ונבל וערמומי כמו נחש.

הרפגון:

חובט בו (מכה אותו). אתה טיפש ובן בלייעל וחוצפן!

מר ז'ק:

הנה לך. וכי לא ידעתי מראש? לא האמנת לי. אמרתי לך שאגרום לך לכעוס אם אומר את האמת.

הרפגון:

תלמד לדבר כבן-אדם.

תמונה שניה

מר ז'ק, ולר

ולר:

אני רואה, מר ז'ק, שאתה יוצא בהפסד כשאתה מספר את האמת.

מר ז'ק:

לכל הרוחות, אדוני הקופץ בראש והמומחה לכל דבר, אין זה עסקך. תתבדח על חשבון המכות שאתה תקבל, כשתספוג אותן, ואילו למכות שלי הנח.

ולר:

הה, נכבדי מר ז'ק, אל תכעס בבקשה ממך.

מר ז'ק:

לעצמו. הוא מכשכש בזנבו. אכעס עליו ואם הוא טיפש עד כדי לפחד ממני, אני אבהיל אותו קצת. בקול. היודע אתה, אדוני המתבדח, שאין צוחקים איתי ועלי ואם אתה מרתיח את דמי סופך יהיה שאתה תצחק אצלי צוחק אחר לגמרי! מאיים על ולר ודוחף אותו אל הירכתים.

ולר:

הו, לאט-לאט!

מר ז'ק:

מה פרוש לאט-לאט? אני עושה מה שנראה לי!

ולר:

בבקשה ממך.

מר ז'ק:

חצוף אתה!

ולר:

נכבדי מר ז'ק!

מר ז'ק:

אין פה שום נכבדי מר ז'ק ואין זה שווה פרוטה. אילו היה בידי מקל הייתי מכה אותך כהלכה.

ולר:

הכיצד? מקל? ולר דוחף את מר ז'ק החוזר ונסוג מפניו.

מר ז'ק:

הה, לא כך נתכוונתי.

ולר:

הידוע לך, אדוני המתחצף, כי אני הוא האיש להרביץ לך עם המקל?

מר ז'ק:

אין לי ספק.

ולר:

הידוע לך שכל כולך אלא טבח טיפש, שוטה ועלוב.

מר ז'ק:

אני יודע זאת יפה.

ולר:

ושעדיין אינך יודע מי אני.

מר ז'ק:

אנא, סלח לי.

ולר:

אמרת שתרביץ לי במקל?

מר ז'ק:

אמרתי בצחוק.

ולר:

ואני אינני אוהב צחוק כזה. חובט במר ז'ק. דע לך שאתה ליצן גרוע.

מר ז'ק:

לבדו. יכה הדבר את ההגינות. מקצוע מעצבן הוא. מהיום והלאה אין לי חלק בו ושוב לא אדבר אמת לעולם. אדוני עצמו, יש לו איזו זכות לחבוט בי, אבל אותו מר מפקח – אי אתנקם בו, אם תהיה לי אפשרות.

תמונה שלישית

מרין, פרוזין, מר ז'ק.

פרוזין:

הידוע לך, מר ז'ק, אם אדונך בבית?

מר ז'ק:

כן, ידוע לי, כל עצמותי אומרות לי שהוא בבית.

פרוזין:

אמור לו, בבקשה ממך, שאנו כאן.

תמונה רביעית

מרין, פרוזין.

מרין:

הה, אני מתרגשת, פרוזין, אינני צריכה לסביר לך כמה אני מפחדת מפני הפגישה הזאת.

פרוזין:

אבל מדוע? מפני מה את חוששת?

מרין:

אבוי! את היא השואלת? האם אינך מבינה את פחדיה של אישה העומדת לראות את האיש שאליו היא עתידה להקשר?

פרוזין:

אני מבינה כי בשביל מוות יפה לא היית בוחרת דווקא את הרפגון לעונש מן השמיים. אני רואה כי אותו בחור צהבהב שסיפרת לי עליו נטוע קצת בדמיונך.

מרין:

כן, פרוזין. אשמה זו ישנה אצלי ואיני מכחישה אותה. הוא כיבדני בביקוריו פעמים אחדות והרושם שעשה עלי נשאר בלבי.

פרוזין:

אבל היודעת את מיהו?

מרין:

לא, אינני יודעת מיהו. אבל יודעת אני כי הוא עשוי מחומר היכול לעורר את האהבה וכי אם הייתי בידי אפשרות הבחירה הייתי מעדיפה אותו על פני כל איש אחר וכי הוא במידה רבה הגורם לכך שאותו אדם שמשדכים לי נראה לי כאימה ופחד בחשכה.

פרוזין:

אל אלוהים! כל הטרזנים הצעירים הללו אנשי-חמודות הם והמעלות שיש בהם מכריזות על עצמן יפה יפה, אבל רובם דלפונים – חסרי כל שאין דוגמתם ומוטב שתיקחי לך בעל זקן שיביא לך מכל טוב. אומנם אני מודה כי שי כמה סלידות שצריך להתגבר עליהן עם בעל שכזה, אבל אין זה להרבה זמן ולאחר שהוא מת, האמיני לי, יכולה את לקחת לך בעל נאה יותר שיתקן את המצב.

מרין

אלוהים גדולים! האין זה מוזר, פרוזין, שכדי להיות מאושרת עליך להתפלל ולצפות למותו של מישהו? והמוות, הרי לא תמיד מגיע מתי שאנחנו מצפים שיבוא.

פרוזין:

הבלים, שטויות! את נישאת לו בתנאי שבקרוב תהפכי לאלמנה; דבר זה חייב להירשם באחד מהסעיפים בכתובה. זו תהיה חוצפה, אם הוא לא ימות בעוד שלושה חודשים. הנהו בכבודו ובעצמו.

מרין:

הה. פרוזין! איזו אישה!

תמונה חמישית

הרפגון, פרוזין, מרין.

הרפגון:

אל תכעסי עלי, יפתי, שאני מופיע לפניך במשקפיים. אני מכיר היטב את קסמיך והם נראים מצוין בכוח עצמם וכי אין צורך במשקפיים, כדי לוש בהם ואף-על-פי-כן הרי במשקפות אנו צופים בכוכבים, ובזה הריני קובע ומאשר שהנך כוכב שמיים. אבל איזה כוכב? הכוכב היפה שבכוכבי ממלכת הכוכבים. פרוזין, היא אינה מראה שום סימן, כך נדמה לי אפילו סימן קל של שימחה למראה פני.

פרוזין:

היא עוד מופתעת כולה, וחוץ מזה – כך נוהגות עלמות שהן מתביישות בתחילה לגלות את המתרחש בנפשן פנימה.

הרפגון:

יפה אמרת. ראי נא, יעלת-חן, הנה ביתי באה לברכך.

תמונה שישית

אליז, הרפגון, מרין, פרוזין.

מרין:

באיחור רב אני ממלאה, גברתי, את חובתי כלפיך בביקור זה.

אליז:

עשית, גברתי, את הדבר שהיה מחובתי לעשות, היה עלי להקדימך.

הרפגון:

רואה את כמה היא מגודלת? עשב שוטה צמיחתו מהירה.

מרין:

בלחש לפרוזין. הה, כמה הוא מאוס!

הרפגון:

מה יפתינו אומרת?

פרוזין:

שאתה מלא חן.

הרפגון:

רב מדי הכבוד שאת חולקת לי, יעלה חמודה.

מרין:

בלחש. איזו מפלצת!

הרפגון:

אני מודה לך על רגשי החיבה הללו.

מרין:

בלחש. זה למעלה מכוחי.

הרפגון:

הנה גם בני, הבא להשתחוות לפניך.

מרין:

בלחש לפרוזין. הה, פרוזין, איזו פגישה! הוא שעליו ספרתי לך.

פרוזין:

למרין. הרי זה מעשה שלא יאמן!

הרפגון:

אני רואה שאת מתפלאה שיש לי בנים גדולים כל-כך; אבל בקרוב אני מתפטר משניהם גם יחד.   

תמונה שביעית

קליאנט, הרפגון, ולר, מרין, פרוזין.

קליאנט:

גברתי, אם אמת אדבר, הרי זה מקרה שלא התפללתי שיקרה; ואבי הפתיעני לא במעט כגילה לי לא מזמן את הרעיון שעלה בדעתו.

מרין:

הוצאת את המילים מפי. זוהי פגישה לא צפויה שהפתיעה אותי במידה שהפתיעה אותך. לא הייתי מוכנה להתרחשות מען זו.

קליאנט:

אין ספק, גברתי, כי אבי לא יכול היה לבחור בחירה נאה יותר, ורבה שמחתי על הכבוד שנפל בחלקי לראותך כאן; ואף-על-פי-כן לא אומר לך שאני שמח לכוונתך שאת מתכוונת להיות לי לאם חורגת. אני מודה ומתוודה כי קשה לי להשמיע לך דברי ברכה; זהו תואר – שאין אני מאחל לך כלל. רבים יראו אולי את הנאום הזה צורם וחסר לב, אבל בטוח אני שאת מסוגלה להבין את דברי כראוי. הנישואין הללו, גברתי, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, מעוררים בי סלידה; מאחר שידוע לך מי אני, לא אסתיר ממך, כמה קשה פגיעתם בי, אל תהיה בך טינה עלי אם אומר, ברשותו של אבי, כי אם היה הדבר בידי לא היה השידוך הזה יוצא אל הפועל.

הרפגון:

ראיתם מן קבלת פנים מחוצפת כזאת? אתה תקבל ממני נאום כהלכה!

מרין:

ואני, מה אומר ומה אשיב לך: לעניין זה גם אני חושבת כך ואם אתה סולד מלראותי אם חורגת, הריני סולדת לא פחות מלראותך בן חורג. אנא, אל תאמר מה שבלבך כי אני היא המבקשת להביא עליך את הרעה הזאת. צר לי מאוד שאני גורמת לך צער; לולא הייתה עלי גזירה משמיים שאין לעמוד בה, הריני מבטיחה לך בהן- צדקי שלא הייתי מסכימה לנישואין אלה שמצערים את לבך.

הרפגון:

היא צודקת בהחלט. ענה טיפש. אני מבקש את סליחתך, יפתי, על חוצפתו של בני. זהו שוטה צעיר שאוזניו עוד אינן שומעות מה שפיו מדבר.

מריון:

האמן לי כי דבריו לא העליבוני כלל, להפך, שמחתי מאוד שבדרך זו הביע לפני את רגשותיו. דברים גלויים אלה דווקא מוצאים חן בעיניי ואם היה מדבר אחרת הייתי מכבדת אותו הרבה פחות.

הרפגון:

טובת-לב הנך שאת טורחת כל-כך להצדיקו. הזמן יוסיף לו קצת שכל ותראי שהוא ישתנה.

קליאנט:

הא, אבי, בעניין זה לא יתכן כל שינוי שהוא, ואני מבקש בכל התוקף שהעלמה הכבודה תאמין לדברי.

הרפגון:

אתה בשלך? אולי תשנה את דרך דבורך?

קליאנט:

ובכן, יפה! אם ברצונך שאדבר אחרת, הרשיני נא, גברתי, שאעמיד עצמי במקומו של אבי ואומר לך כי מימי לא ראיתי בעולם דבר נאה ממך וכי אין אני יודע איזה אושר גדול הוא למצוא חן בעינייך וכי הזכות להקרא בעלך היא תפארת, כן, גברתי, אושר זה, לדעת כי שלי את, טוב בעיניי מן היפה בגורלות. לשם אני מכוון את כל תשוקותי וקנאתי; אין בעולם דבר שלא אהיה מסוגל לעשותו, כדי לזכות בזכייה נעלה כל-כך והמכשולים הקשים ביותר לא…

הרפגון:

שמע נא, בחורי, לאט, בבקשה.

קליאנט:

אני ממלא את מקומך ואומר דברי שבח לגברת.

הרפגון:

יש לי, תודה לאל, פה ולשון משלי ואינני צריך שליח מצווה כמוך. מהר, הבא כסאות לשבת.

פרוזין:

לא, מוטב שנלך מיד לשוק, כדי שנקדים לשוב ותהיה לנו שהות לשוחח.

הרפגון:

ובכן – שירתמו את הסוסים. אני מבקש את סליחתך, יפתי, שדיברתי כל-כך ברהב ולא הגשתי כיבוד לפני שאתם יוצאים.

קליאנט:

אני דאגתי לכך, אבי, ביקשתי להביא כמה קערות של תפוחי-סין ולימון מתוק. הזמנתי בשמך.

הרפגון:

בלחש לולר. ולר!

ולר:

להרפגון. הוא יצא מדעתתתו.

קליאנט:

אתה חושב, אבי כי אין זה מספיק? העלמה בטובה תסלח לנו.

מרין:

לא היה כל צורך.

קליאנט:

הראית מימייך, גברתי, יהלום נוצץ יותר מזה שאבי נושא על אצבעו?

מרין:

נכון, הוא מבריק להפליא.

קליאנט:

מסיר את הטבעת מאצבעו של אביו ומושיט למרין. כדאי שתראי אותו מקרוב.

מרין:

אומנם כן, הוא יפה מאוד וממש יורה זיקים. (מבריק).

קליאנט:

חוסם את הדרך לפני מרין, הרוצה להשיב את היהלום. לא, לא, גברתי, הוא יפה מאוד על ידך. זו מתנה שאבי נותן לך.

הרפגון:

אני נותן?

קליאנט:

לא כך, אבי? הלא בקשתך היא שהעלמה תקבל אותו מידיך כמתנת אהבה.

הרפגון:

בלחש לקליאנט.  מה אתה עושה?

קליאנט:

איזו שאלה! למרין. הוא מרמז לי שאכריח אותך לקבלו.

מרין:

לא, לא. אין צורך…

קליאנט:

למרין. הפסיקי. הוא לא ייקח את מתנתו בחזרה.

הרפגון:

לעצמו. לכל הרוחות!

מרין:

אין זה…

קליאנט:

מוסיף ומונע את מרין מלהשיב את הטבעת. לא ולא, אני אומר לך את מעליבה אותו.

מרין:

אנא, בבקשה ממך…

קליאנט:

לא, בשום פנים ואופן.

הרפגון:

לעצמו. יכה הדבר…

קליאנט:

ראי כמה הוא מתמרמר על שאת מסרבת.

הרפגון:

בלחש לקליאנט. הה, הנבל!

קליאנט:

את רואה כי הוא מגיע לכלל ייאוש.

הרפגון:

בלחישה, מאיים על קליאנט. הה, רוצח!

קליאנט:

לא בי האשם, אבי. אני עושה כל מה שאפשר כדי שהיא תקבלנו, אבל זו מתעקשת.

הרפגון:

בלחש, לקליאנט, כולו חימה וכעס. שודדים לתלייה!

קליאנט:

בשלך, גברתי, אבי כועס עלי.

הרפגון:

בלחש, לקליאנט, באותן העוויות שמקודם. מכה טריה!

קליאנט:

סופו שיחלה בגללך. עשי חסד, גברתי, ואל תסרבי עוד.

פרוזין:

אל אלוהים! מה הכרכורים הללו! קבלי את הטבעת, אם האדון עומד על כך.

מרין:

להרפגון. כדי לא להביא אותך לידי רוגז אני מקבלת אותה עכשיו. אמצא שעה נוחה ואשיבנה לך.

תמונה שמינית

הרפגון, מרין, פרוזין, קליאנט, אליז, ברנדוואן.

ברנדוואן:

אדוני, יש כאן אדם המבקש לדבר אתך.

הרפגון:

אמור לו שאני עסוק. שיבוא בפעם אחרת.

ברנדוואן:

הוא אומר שהביא לך כסף.

הרפגון:

אני מבקש סליחה. מיד אני חוזר.

תמונה תשיעית

הרפגוון, מרין, קליאנט, ולר, פרוזין, למרלוש.

למרלוש: בא במרוצה וברכו הוא מפיל את הרפגון ארצה. אדוני…

הרפגון:

אבוי! אני מת…

קליאנט:

מה קרה, אבי? נחבלת?

הרפגון:

נבל זה ודאי קיבל כסף מאנשים החייבים לי כדי שיהרוג אותי.

ולר:

לא קרה דבר.

למרלוש:

אדוני, את סליחתך אבקש… חשבתי כי מוטב שאמהר…

הרפגון:

מה אתה מבקש, רוצח?

למרלוש:

אני בא לומר לך ששני סוסיך פרסותיהם נפלו…

הרפגון:

להוליך אותם מיד אל הנפח.

קליאנט:

עד שיתקינו להם פרסות אמלא את מקומך, אבי, בקיום הכנסת אורחים. אוליך את הגברת אל הגינה ואצווה להביא את הכיבוד.

הרפגון:

ולר, עליך לשים עין על מה שמרחש פה. השתדל, בבקשה ממך, לחסוך מן הכיבוד כל כמה שאפשר, כדי שנוכל להחזיר לחנות.

ולר:

מובן מאליו.

הרפגון:

לעצמו. הה, בן בלייעל! לרושש אותי זו כוונתך?

מערכה רביעית

תמונה ראשונה

קליאנט, מרין, אליז, פרוזין

קליאנט:

נכנס לכאן. פה יהי לנו נוח יותר. אין כאן מי שיקשיב ונוכל לדבר באין מפריע.

אליז:

כן, גברת, אחי גילה לפני כמה חזקה אהבתו אליך. יודעת אני כמה צער ומרורים עשוי אדם להרגיש ממכשולים הפוגעים באהבתו, והאמיני לליבי כולו איתכם בכל המתרחש כאן.

מרין:

כשאני רואה אותך קמה לעזור לנו, הדבר הזה הוא נחמה בשבילי. הנני משביעה אותך, גברתי, כי תשמרי לי תמיר רגשות חברות נדיבים כאלה כדי שימתיקו את גורלי המר.

פרוזין:

חיי, כמה צר לי עליכם, גם עליך וגם עליו, שלא סיפרתם לי על העניין הזה קודם כל. הייתי מונעת מכם את עוגמת הנפש והצער והדברים לא היו מגיעים למקום שהם תקועים בו עכשיו.

קליאנט:

למה תתפלאי? מזלי הרע הוא שגרם. אבל, מרין יקירתי, מה את מחליטה לעשות?

מרין:

מחליטה? וכי אני חופשייה להחליט דבר? שעבוד זה שאני כפופה לו יש בו רק משאלות לב בלבד.

קליאנט:

רק משאלות לב? זה כל התמיכה שאת מעניקה לי? לא אחווה שמחזקת ידיים, לא נדיבות שחשה לעזרה, לא אהבה המוכנה להקריב?

מרין:

מה אדבר? שים עצמך במקומי וראה מה יש באפשרותי לעשות? מצא דרך, צווה, עליך המלאכה. אני מפקידה עצמי בידך וסומכת על יושר לבך שתבקש ממני את המותר לי על פי הכבוד וההגינות.

קליאנט:

אבוי, מה את משאירה לי לעשות כשאת מאפשרת לי רק מה שירשו הכבוד הקפדני והגינות חששנית?

מרין:

אבל מה יכולה אני לעשות? גם אילו דילגתי על שפע גבולות שבנות מיננו חיבות בהם. הלא אימי לנגד עיני. היא גידלה וטיפחה אותי באהבה רבה כל-כך וליבי לא יתנני לגרום לה צער. קום ועשה,  נסה לשכנע אותה, השתדל במוטה יכולתך לעוררה שתתן הסכמתה. יכול אתה לעשות ולדבר כל מה שברצונך, הרשות נתונה לך. ואם יידרש שגם אני אומר ללה כי נשאת חן מלפני, הנני נכונה ומוכנה להתוודות לפניה ולגלות לה מה ליבי רוחש לך.

קליאנט:

פרוזין, פרוזין חביבה שלנו, המוכנה את להיות לנו לעזר?

פרוזין:

חי אלוהים! שאלה יפה שאלת! נכונה אני בכל ליבי! עליכם לדעת כי  בעצם יש בי ניצוץ אנושי. נשמה שנתנו לי השמיים אינה מברזל ויש בי עדינות נפש כדי לגמול קצת חסד פה ושם כשאני רואה אנשים שאוהבים זה את זה באמת. מה יכולים אנו, אפוא, לעשות בעניין זה?

קליאנט:

אנא, תני לנו עיצה.

מרין:

האירי את עיננו.

 אליז:

המציאי משהו כדי לקלקל את מה שעשית.

פרוזין:

דבר זה קשה קצת. למרין. מה ששיך לאמך, אין היא חסרה מדת שכל-הישר ואולי יהי אפשר להפוך את ליבה ולעורר אותה שתעביר לידי הבן את מה שחשבה לתת בידי האב. לקליאנט. אבל זו צרה שאביך הוא אביך.

קליאנט:

נכון, כך הדבר.

פרוזין:

רצוני לומר כי הוא ישמור טינה ושנאה, אם יסרבו לו בגלוי וכעסו לא יקל עלינו לשכנע אותו אחר-כך שיתן הסכמתו לנישואיכם. כדי שנשיג את המטרה צריך הסירוב לבוא ממנו עצמו ועלינו להשתדל, באיזו דרך שהיא, להמאיס אותך בעיניו.

קליאנט:

את צודקת.

פרוזין:

כן, אני צודקת. ידוע לי. זהו, אם כן, הדבר שאנו צריכים. אבל השאלה היא לעזאזל, איך עושים זאת. אילו מצאנו איזו אישה, בגיל נכבד פחות או יותר, שיש בה מעט מהייחודיות שבי ושנתברכה ביכולת משחק מספקת כדי להראות אישה מבית האצילים, כי אז אנו מצרפים לה על רגל אחת פמליה של משרתים וממציאים לה איזה שם מוזר של מרקיזה או רוזנת, נניח מברטן התחתונה, ומכן ואילך חריצותי תעורר את אביך שיאמין כי זוהי אישה גדולה בעלת שלושים אלף פרנקים במזומנים, חוץ מבית חומה שיש לה, וכי היא מאוהבת בו מעל הראש וכה משתוקקת ורוצה להינשא לו עד שהיא מוכנה לתת לו את כל רכושה עם שטר הכתובה. אין בי ספק שהוא יקשיב להצעת נישואין זו. שכן אומנם אוהב הוא אותך מאוד, יודעת אני; אבל קצת יותר מזה הוא אוהב את הכסף. פיתיון-תאווה זה יעביר אותו על דעתו ולאחר שיתן את הסכמתו בעניינכם שלכם, שוב אין זה חשוב הרבה אם הוא יתפכח בסופו של דבר לכשיבדוק על אותה מרקיזה.

קליאנט:

זוהי מלאכת-מחשבת.

פרוזין:

הניחו זאת בידי. נזכרתי בידידה משלי שתצליח למשחק הזה.

קליאנט:

היי בטוחה, פרוזין, כי אם דבר זה יצליח, לא אמנע ממך תודתי. אבל, מרין, יפתי, ראשית חוכמה נתחיל לשכנע את אמך לטובתנו. אם יופר השידוך הזה הרי שמחצית מרצוננו בידנו. אני משביע אותך, עשי כל מאמץ; התעזרי באהבתה הנותנת לך שליטה עליה; שלחי בך את כל חנך המכניע, את הקסם הכל-יכול שאלוהים נתן בעיניך ובשפתותיך. ואנא – אל תחסירי שמץ מאותן מילים רבות, מאותן תחנונים, מאותן התרפקויות וחיבוקים שוביי-הלב שאין לעמוד בפניהם.

מרין:

אעשה כל מה שאוכל, ולא אחסיר דבר.

תמונה שניה

הרפגון, קליאנט, מרין, אליז, פרוזין.

הרפגון:

לעצמו. הה, הה! בני נושק את ידה של אמו החורגת לעתיד ואמו החורגת לעתיד כאלו לא אכפת לה כל-כך; או יש כאן איזה סוד שלא ידעתי?

אליז:

הנה אבי.

הרפגון:

המרכבה מוכנה. אתן יכולות לנסוע בכל שעה שתבחרו.

קליאנט:

כיוון שאינך הולך עימהן, אבי, אצא אני ללוותן. 

הרפגון:

לא, השאר כאן. הן מוצאות את דרכן בלעדיך ואתה נחוץ לי.

תמונה שלישית

הרפגון, קליאנט.

הרפגון:

ובכן, אמור לי – פרשת אם חורגת לחוד – איך היא בעינך העלמה הזאת?

קליאנט:

איך היא בעיני?

הרפגון:

כן, הליכותיה, גיזרתה,מידת יופיה, חוכמתה.

קליאנט:

לה-לה.

הרפגון:

כך; וחוץ מזה?

קליאנט:

אם נדבר בגילוי לב, אבי, לא מצאתי בה מה שחשבתי. הליכות של גנדרנית, גיזרה מגושמת (שמנה), יופי זול וחוכמה בצמצום גדול (טיפשה). אל נא תחשוב, אבי, כי אני אומר זאת כדי להמאיס אותה עליך. אם חורגת זו או אם חורגת אחרת – מצד זה היא טובה בעיני לא פחות מכל אישה שבעולם.

הרפגון:

ובכל-זאת אמרת לה זה עכשיו…

קליאנט:

אמרתי לה כמה דברי חנופה בשמך, ורק על-מנת לגרום לך נחת-רוח.

הרפגון:

מסתבר, אפוא, שאין אתה מוצא בה כל עניין?

קליאנט:

אני? אף לא שמץ.

הרפגון:

חבל מאוד. שכן אני צריך לחזור בי מרעיון מסוים שעלה בדעתי. כשראיתיה כאן הרהרתי קצת הרהורים בנוגע לגיל שאני עומד בו ובאה מחשבה בליבי שהבריות יחשבו שיש פגם ברעיון להתחתן עם נערה צעירה כל-כך. הרהורים אלה גרמו לי להתחרט על כל העניין כולו; אל כיוון שכבר הצעתי לה הצעת נישואין והתחייבתי לפניה, הייתי נותן אותה לך, לולא אותו חוסר העניין שלך בה.

קליאנט:

היית נותן אותה לי?

הרפגון:

כן, לך.

קליאנט:

על-מנת שאשא אותה לאישה?

הרפגון:

על-מנת שתישא אותה לאישה?

קליאנט:

שמע נא, אומנם נכון הדבר שאין היא לפי טעמי, אבל אם הדבר יגרום לך נחת, אבי, הייתי מסכים לשאתה לאיש, - מאחר שאתה עומד על כך.

הרפגון:

אני? יש בי מידת הגינות יותר משאתה סבור. אני לא אכפה עליך דבר שאינו כלבבך.

קלליאנט:

סלח לי, אני מוכן לעשות את המאמץ הזה, מאהבתי אליך.

הרפגון:

לא, לא. אין נישואין מאושרים במקום שאין בו אהבה.

קליאנט:

דבר זה, אבי, אולי יבוא עם הזמן. אומרים, כי האהבה באה כתוצאה מנישואין.

הרפגון:

לא, מצד הגבר אין להסתכן העניין זה. יש כאן פתח לתוצאות עגומות שאינני מסכים לקבל על עצמי. אילו הייתה בליבך איזו משיכה אליה, כי אז – בכל הכבוד, היית נושא אותה לאישה במקומי. אך כיוון שאין הדבר כך, אשוב למחשבתי הראשונה ואתחתן איתה בעצמי.

קליאנט:

ובכן, אבי, כיוון שכך נתגלגלו הדברים, הב אתוודה לפניך ואגלה לך את סודינו. האמת היא שאני אוהב אותה מיום שראיתיה בשעת טיול. היה בדעתי לבקש ממך רשות לשאתה לאישה ונמנעתי מכך מפני שנודעו לי כוונותיך לגביה ומפני שחששתי לעורר את חמתך וכעסך.

הרפגון:

ביקרת אצלה בבית?

קליאנט:

כן, אבי.

הרפגון:

פעמים רבות?

קליאנט:

לא מעט, לפי הזמן הקצר שאנו מכירים.

הרפגון:

קיבלו אותך יפה?

קליאנט:

יפה מאוד, אבל לא ידעו מי אי. לכן הייתה מרין נרעשת ונרגשת כל-כך כשראתה את פני.

הרפגון:

גילית לה את רגשי ליבך ואת כוונתך לשאתה לאישה לך?

קליאנט:

כמובן! ואילו ניסיתי לשוחח עם האם בעניין זה.

הרפגון:

וזו – דעתה הייתה נוחה שאתה מדבר נכבדות בבתה?

קליאנט:

כן, נוחה מאוד.

הרפגון:

והנערה, ליבה משיב לך אהבה?

קליאנט:

אם לשפוט לפי מראה עניים, אבי, נדמה לי שהיא מחבבת אותי פחות או יותר.

הרפגון:

אני שמח מאוד שניגלה לי הסוד הזה. דבר זה בדיוק רציתי לדעת. גמרנו, בני,! אתה תופס מה מתרחש כאן" תצטרך, לצערי, להוציא מליבך את האהבה הזאת ולחדול מלכרכר מסביב לעלמה שהועדתי בשבילי עצמי ובקרוב אתה נושא לאישה את זו שאני משדך לך.

קליאנט:

כך, אבי, - כל אתה מתחכם לי! יפה! כיוון שאלה פני הדברים הנני מכריז ומודיע, אף אני כי לא אוציא מליבי את אהבתי למרין וכי כל דרך שבעולם כשרה כדי להלחם אתך ולהוציאה מידיך, וכי אם אתה סומך על הסכמתה של האם אמצא לי אולי שותפים אחרים שיעמדו לצידי.

הרפגון:

הכיצד? פגע רע שכמוך? כניסה למקום אסור?

קליאנט:

אתה הוא הנכנס לשטח האסור שלי. אני מצאתי אותה לפניך.

הרפגון:

וכי לא אביך אני? ואתה חייב לכבד אותי.

קליאנט:

בעניינים כמו אלה אין הבנים חייבים דין וחשבון לאבותיהם. האהב אינה יודעת כבוד.

הרפגון:

אני אראה לך כבוד של ממש בכמה חבטות ומכות של מקל.

קליאנט:

כל איומיך לשוא.

הרפגון:

אתה תוותר על כוונותיך כלפי מרין!

קליאנט:

לא יעלה על דעתי

הרפגון:

תנו לי מיד את המקל!

תמונה רביעית

מר ז'ק, הרפגון, קליאנט.

מר ז'ק:

הו, הו, הו, רבותי מה קורה כאן? איזו רוח נכנסה בכם?

קליאנט:

לא אכפת לי.

מר ז'ק:

לקליאנט. הה, אדוני, לאט לך.

הרפגון:

להתחצף כנגדי עד כדי כך?

מר ז'ק:

להרפגון. הה, אדוני, בנחת.

קליאנט:

אתה לא תסלק אותי ממנה.

מר ז'ק:

שמע, בלי ידיים! זה אביך!

הרפגון:

תנני לגשת אליו.

מר ז'ק:

שמע, בלי ידיים! זה בנך! לפחות אילו אותי אתה מכה, מילא.

הרפגון:

מר ז'ק, רצוני לשים אותך שופט בינינו על-מנת שיוודע כמה אני צודק.

מר ז'ק:

אני מסכים. לקליאנט. תתרחק נא קצת.

הרפגון:

אני אוהב נערה אחת שאני חושב לשאתה לאישה וראש כלב זה יש לו חוצפה לאהוב אותה גם הוא ולהשתדך אליה, אף שאסרתי עליו באיסור חמור.

מר ז'ק:

לא יפה.

הרפגון:

הנשמע דבר כזה שבן יוצא נגד אביו להתחרות בו? האין הוא חייב, לכבד אותי, להמנע מלהפריע לי בדברים אלה שבלב?

מר ז'ק:

איתך הצדק. תן לי לדבר אתו. ואתה עמוד כאן. ניגש אל קליאנט שבקצה השני של הבמה.

קליאנט:

ובכן יפה! כיוון שהוא בוחר אותך לשופט לא אנוס ואברח מן הקרב. יהיה מה שיהיה. גם אני אביא ואציג לפניך, מר ז'ק, את טענותי במחלוקת שבינינו.

מר ז'ק:

כבוד גדול אתה חולק לי.

קליאנט:

נפשי יוצאת אל נערה אחת המאירה פנים לרגשותי ומקבל באהבה את מחשבתי לשאתה לי לאישה והנה אבי קם לבלבל עלינו את אהבתנו בהצעת נישואין שהביא לפניה.

מר ז'ק:

מאוד לא יפה.

קליאנט:

האין הוא מתבייש, בגילו שלו, להרהר הרהורי נישואין? האם עוד זה מכובד להיות מאוהב? האם הוא אינו צריך להשאיר את ההתעסקות הזו לצעירים ממנו.

מר ז'ק:

אתך הצדק. הוא עושה צחוק. תן לי לחטוף שיחה איתו. ניגש אל הרפגון. רואה אתה? בינך אינו בן מביש כל-כך וסתם דיברת נגדו. הנה הוא מתחיל לחשוב בהגיון. הוא אומר כי ידוע לו שהוא חייב לכבד אותך וכי רק הכעס הוציא אותו מגדרו והרי הוא מקבל עליו כל החלטה שלך, לו רק תנהג כלפיו יותר בנחמדות מאשר עד עכשיו ותדאג לו לשידוך טוב שימצא חן בעיניו.

הרפגון:

הה, אמור לו, מר ז'ק, שאם כך הדבר עתיד הוא לקבל ממני כל הטוב שבעולם וחוץ ממרין אני מרשה לו כל אישה שנראית לו.

מר ז'ק:

תן ואני גומר את העניין. ניגש אל הבן. רואה אתה? אביך אינו חסר בינה ושכל כל-כך ולשווא דיברת בו רעות. הוא טוען כי רק ההתפרצות שלך עליו היא שהעלתה את חמתו וכי אין לו טענות אלא רק כנגד ההתנהגות שלך והוא ישמח לתת כל מבוקשך ובלבד שתתנהג בנחת ותתן לו כבוד ותציית לו כפי שבנים חייבים לאבותיהם.

קליאנט:

הה, מר ז'ק, יכול אתה להבטיחו נאמנה שאם הוא נותן לי את מרין לא יהיה איש שייכנע לפניו יותר ממני ותמיד אעשה כמצוותו.

מר ז'ק:

להרפגון. בסדר, הוא מסכים לכל דבריך.

הרפגון:

ובכן, הכל על מקומו בא בשלום.

מר ז'ק:

לקליאנט. תם ונשלם. הוא מקבל בשמחה מה שהבטחת.

קליאנט:

השבח לאל!

מר ז'ק:

רבותי, עכשיו אתם צריכים לשוחח זה עם זה. ולהגיע להסכמה. אתם קופצים לריב שאינכם מבינים איש את רעהו.

קליאנט:

מר ז'ק חביבי, כל ימי אהיה אסיר תודה לך.

מר ז'ק:

על לא דבר, אדוני.

הרפגון:

שמחת את ליבי, מר ז'ק, וראוי שלא אקפח את שכרך. הוא מפשפש בכיסו ומר ז'ק סבור שהוא עומד לתת לו משהו, עד שהרפגון מעלה ממחטה בידו.

מר ז'ק:

הריני נושק את כפות ידיך.  

תמונה חמישית

הרפגון, קליאנט.

קליאנט:

סלח לי, אבי, על שיצאתי מגדרי.

הרפגון:

אין בכך כלום. (שום דבר לא קרה).

קליאנט:

האמן לי שליבי מלא צער על כך.

הרפגון:

ואני, ליבי מלא שמחה שאתה חושב בהגיון.

קליאנט:

כמה רב טובך שכבר שכחת את אשר חטאתי לפניך.

הרפגון:

חטאת בנים יש לה נטייה להישכח כשהם מתחרטים על מעשיהם ומקימים חובתם.

קליאנט:

היתכן? ללא שום טינה בלב על כל המעשים שלי?

הרפגון:

התחייבות זו של צייתנות וכבוד שקיבלת עליך מחייבת שאוציא כל טינה מליבי.

קליאנט:

היה סמוך ובטוח, אבי, כי עד אחרון ימי אשמור בליבי את זכרון חסדיך.

הרפגון:

ואני, הנני מבטיח לך כי אין בעולם דבר שלא תקבלנו מידי.

קליאנט:

הה, אבי, לא עוד אבקש דבר מידך; מה אבקש ולא קיבלתי לאחר שנתת לי את מרין.

הרפגון:

מה אתה אומר?

קליאנט:

אני אומר, אבי, שמילאת את כל משאלותי וכולן צרורות ומאוגדות בחסד זה שאתה נותן לי את מרין.

הרפגון:       מי אמר שאני נותן לך את מרין?

קליאנט:     אתה, אבי.

הרפגון:       אני?

קליאנט:     כמובן.

הרפגון:       מה פרוש? הרי אתה הוא שהבטחת לוותר עליה.

קליאנט:     אני – לוותר עליה?

הרפגון:       ודאי.

קליאנט:     לא היו דברים מעולם.

הרפגון:      לא חזרת בך מתביעות שיש לך עליה?

קליאנט:    להפך! אני עומד עליהן בכל תוקף.

הרפגון:       מה, שודד שכמותך? אתה מתחיל שוב?

קליאנט:     פעם אחת אמרתי ואיני משנה דעתי.

הרפגון:       שמור נפשך, פגע רע!

קליאנט:     עשה כל מה שתעשה.

הרפגון:      אני אוסר עליך להכנס לביתי.

קליאנט:     מקבל עלי.

הרפגון:      אני מנדה אותך נידוי גמור ומוחלט.

קליאנט:     בבקשה.

הרפגון:      אני מכריז שאין אתה בני עוד.

קליאנט:     יהי כן.

הרפגון:      אני מוחק אותך מן הירושה.

קליאנט:     כל מה שליבך חפץ.

הרפגון:       ואני מוריש לך את הקללות שאני מקלל אותך.

קליאנט:     מוותר על כל המתנות הללו. הרפגון יוצא.

תמונה שישית 

לפלש, קליאנט

לפלש:

בא מן הגן ותיבה בידו. הה, אדוני,! מצאתי אותך בדיוק ברגע הנכון! בוא מהר אחרי.

קליאנט:      מה קורה?

לפלש:         בוא אחרי, אני אומר. שלנו בידנו.

קליאנט:     מה פרוש?

לפלש:        הנה מזלך. כמונח בקופסה.

קליאנט:    מה הדבר?

לפלש:       יום שלם ריגלתי אחרי זה.

קליאנט:    מה כאן?

לפלש:       אוצר הכסף של אביך שקניתי במשיכה.

קליאנט:     איך הצלחת?

לפלש:        אספר לך את הכל. הבה נברח. כבר אני שומע אותו צורח. 

תמונה שביעית

הרפגון.

הרפגון:

קולו נשמע עוד מן הגן בצווחו על הגניבה והוא בא בחופזה ובגילו ראש. גניבה! רצח! תפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה? איזה הוא? איה הוא? איפה הוא מתחבא? מה עלי לעשות כדי למוצאו? לאן לרוץ? לאן לא לרוץ? האין הוא שם? האין הוא פה? מי זה? עמוד! אל עצמו, בתופסו את עצמו בזרועו. השב לי את כספי, נבל… הה, אני הוא זה! ראשי סחרחר עלי ואינני יודע איפה אני, מי אני ומה אני עושה, אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידידי נפשי היקר! הנה נלקחת מעימי, ומאחר שנטלת ונלקחת ממני נטלה ונלקחה משענתי, נטלה נחמתי, נטלה שמחתי, הכל חשך עלי, אין לי תכלית וטעם בעולם. אם אין אתה לי למה לי חיים? תם ונשלם. אין בי כוח לשאת עוד. אני הולך למות, אני מת, אני קבור. האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחייה על-ידי שישיב לי את כספי או שיודיע לי מי לקח אותו? אה? מה אתם אומרים? לא, אין איש. זה שעשה את המעשה, יהיה מי שיהיה, הרי ארב וריגל יפה-יפה לשעה המתאימה ובחר בדיוק את הזמן שדיברתי עם בני הפגע-רע. לדרך! אלך לעורר את הדין ולדרוש כי יעמידו לחקירה את הבית כולו, משרתים  ושמשים ובן ובת ואותי עצמי. כמה אנשים נתאספו פה! לכל מקום שאסתכל אין אדם שאינו חשוד בעיני וכל אחד נראה לי כאילו הוא שגנב ממני. אה? מה הלחישות הללו שם? על זה שגזל וגנב את כספי הם מתלחשים? מה הרעש הזה שם למעלה? או הגנב נמצא שם? אנא ברחמיכם הרבים, אם יוודע לכם דבר על גונב כספי, - הנני מתחנן לפניכם: הודיעוני נא דבר. האם הוא מתחבא שם בניכם? הם מסתכלים בי כולם וצוחקים לי בקול. אני מבטיחכם שיש להם חלק בגניבה. מהרו, הבו קצינים שוטרים, שופטים, דינים, כלי חקירה, עצי תליה ותליינים. אני אתלה את כל באי- עולם ואם אינני מוצא את כספי אני תולה את עצמי אחר-כך.

מערכה חמישית

תמונה ראשונה

הרפגון, קצין משטרה, לבלרו.

הקצין:

סמוך עלי ואל דאגה. זאת מלאכתי ואני רגיל בה, השבח לאל. לא היום התחלתי עוסק בגילוי גניבות; ולואי ויש בידי צרורות של אלפי פרנקים, כמספר האנשים ששלחתי לתליה.

הרפגון:

כל אנשי המשפט והצדק חייבים להיכנס לעובי הקורה ועומק העניין ואם אין אתם מוצאים לי את הכסף אני תובע למשפט את המשפט.

הקצין:

עלינו לעשות כל מה שהחוק מחייב. אתה אומר כי היו לך בקופה הזאת…

הרפגון:

שלושים אלף פרנקים כסף טוב.

הקצין:

שלושים אלף פרנקים!

הרפגון:

שלושים אלף פרנקים.

הקצין:

גניבה מוצלחת.

הרפגון:

כל עונש קטלני שבעולם לא ישווה לפשע הנתעב הזה. ואם הוא לא ייענש, הרי שהדברים הקדושים מכל שוב אינם בטוחים בידינו.

הקצין:

באיזה מטבעות היה שמור הסכום הזה?

הרפגון:

בלואידורים כשרים עם פסטולים שלא היתה בהם יד.

הקצין:

את מי אתה חושד בגניבה הזאת?

הרפגון:

את כל באי עולם. ואני דורש ממך לשים במאסר את כל העיר כולה עם הפרוורים.

הקצין:

אם בקולי תשמע לא כדאי להפחיד את הבריות. נעשה זאת בשקט ובנחת עד שנעלה בידינו כמה הוכחות על-מנת שנוכל אחר-כך לפעול בחומרת הדין ולהשיב לך את כספך.

תמונה שניה

מר ז'ק, ברפגןו, הקצין, לבלרו.

מר ז'ק

מירכיתי הבמה, כשהוא פונה אחורנית אל המקום שממנו בא. תכף אני חוזר שיטבחו אותו מיד, שיצלו את רגליו, שישרו אותו במים רותחים ושיתלו אותו לתקרה.

ההרפגון:

את מי? את הגנב?

מר ז'ק:

אני מדבר על החזרזיר, אשר מר מפקח שלך שלח לי ואני עומד להכין אותו בשבלך על-פי מתכון שליץ

הרפגון:

לא בזאת אנו עוסקים עכשיו. הנה אדון זה מבקש לשוחח איתך העניין אחר.

הקצין:

למר ז'ק אל פחד. אני לא אעשה רעש והעניינים יתנהלו בנחת.

מר ז'ק:

אדון זה הוא אורח לסעודה?

הקצין:

חייב אתה, ידידי היקר, שלא להסתיר דבר מאדונך.

מר ז'ק

חיי, אדוני, אני אראה כל מה שאני יודע לעשות ואכבד אותך כמיטב יכולתי.

הרפגון:

לא בזאת אנו דנים!

מר ז'ק:

אם לא אכין לך מטעמים טעימים, מי שאשם בזאת הוא אך ורק מר מפקח שלנו שקיצץ את כנפי והגביל אותי במספרים של חסכונות שהוא חוסך.

הרפגון:

אין אנו מתעסקים פה באכילה. פרא אדם! אני דורש ממך כי תאמר לי מה אתה יודע על הכסף שגנבו ממני.

מר ז'ק:

גנבו ממך כסף?

הרפגון:

כן, ראש כלב! ואני שולח אותך לתליה אם אינך משיב לי אותו.

הקצין:

אלוהים גדולים! אל תתנפל עליו כל-כך. מפרצוף פניו אני רואה שאדם ישר הוא וסופו לגלות לך כל מה שאתה מבקש לדעת, בלי שנצטרך לשים אותו בבית-הסוהר. כן, ידידי, אם אתה מודה במעשה, לא יאונה לך כל רע וגם תבוא על שכרך, כראוי, מידי אדונך. היום גנבו ממנו את כספו ולא יתכן שאין אתה יודע שמץ מה על כך.

מר ז'ק:

לעצמו. הנה מציאה שנזדמנה לידי להתנקם במר מפקח שלנו. מיום שהופיע כאן הוא חביבו של בעל-הבית ורק דעתו נשמעת. גם טעמו של מקל שספגתי מידו עוד לא נשכח מליבי!

הרפגון:

מה אתה ממלמל שם?

הקצין:

הנח לו, הוא מכין עצמו למלא את בקשתך, אמרתי לך כי אדם ישר הוא.

מר ז'ק

אם אתה מבקש, אדוני, כי אספר לך את האמת, אני חושב שאותו מר מפקח יקר שלך הוא שעשה את המעשה הזה.

הרפגון:       ולר?

מר ז'ק:       כן.

הרפגון:       הוא שחשבתי כנאמן לי?

מר ז'ק:       הוא ולא אחר. אני סבור כי הוא שגנב את כספך.

הרפגון:       ועל סמך מה אתה סבור כך?

מר ז'ק:       על סמך מה?

הרפגון:       כן, על סמך מה?

מר ז'ק:       אני סבור כך… על סמך שאני סבור כך.

הקצין:        אבל עליך לומר לנו מה הוכחות שיש בידך.

הרפגון:        ראית אותו משוטט מסביב למקום שבו החזקתי את הכסף?

מר ז'ק:        כן, כמובן איפה החזקת את הכסף?

הרפגון:        בגגן.

מר ז'ק:        ממש כך. ראיתי אותו משוטט בגן. ובמה היה מונח אותו כסף?

הרפגון:        בתוך קופה נעולה.

מר ז'ק:        זה הדבר. ראיתי קופה בידו.

הרפגון:        וקופה זו כיצד נראית? אני אכירנה אם שלי היא.

מר ז'ק:        כיצד היא נראית?

הרפגון:        כן.

מר ז'ק:        היא נראית… היא נראית קופה.

הרפגון:        מובן מאליו. אבל תאר אותה קצת לפנינו. הבה נשמע.

מר ז'ק:        זוהי קופה גדולה.

הרפגון:        זו שגנבו ממני קטנה היא.

מר ז'ק:        הו, כמובן, היא קטנה אם מסתכלים טוב; אבל אני קורא לה               גדולה בגלל מה שיש בה.

הקצין:       מה צבע שלה?

מר ז'ק:      צבע שלה?

הקצין:       כן.

מר ז'ק:      זהו צבע… כן… זהו מן צבע שכזה… אינך יכול לעזור לי בזה?

הרפגון:      כיצד?

מר ז'ק:      האין היא אדומה?

הרפגון:      לא, היא אפורה.

מר ז'ק:       הה, כמובן, מן אפור אדמדם. בדיוק לכך נתכוונתי.

הרפגון:

אין כל ספק. זוהי לבטח. כתוב, אדוני, כתוב את עדותו. אלוהים אדירים! במי להאמין אחרי כל אלה? במה נשבע ולא נשבענו לשוא… לאחר מה שקרה נדמה לי כי אני מסוגל לגנוב ממני עצמי.

מר ז'ק:

אדוני, הנה הוא חוזר. אל נא תאמר לו, כי אני הוא שגליתי לך זאת.

תמונה שלישית

ולר, הרפגון, הקצין, לבלרו, מר ז'ק

הרפגון:

קרב הנה. בוא והתוודה על הנורא בחטאים שהיו מעולם עלי אדמות.

ולר:

מה תבקש, אדוני?

הרפגון:

הכיצד, נבל שכמותך, אין אתה מסמיק אפילו על פשע זה אשר פשעת?

ולר:

איזה פשע? מה כוונתך?

הרפגון:

איזה פשע, כאילו אינך יודע על מה אני מדבר. לשוא אתה מעמיד פני תם. הכל גלוי וידוע; הכל סופר לי. הנשמעה כזאת? לגמול לי כך על טוב-ליבי, לסדר אותי ולהתקבל עלי כבן בית בכוונה תחילה כדי למרוד בי? כדי לטמון לי את הפח הזה?

ולר:

אדוני, כיוון שהכל ידוע לך לא אתחמק ולא אכחיש את הדבר.

מר ז'ק:

לעמצו. הו, הו! כנראה נתנה לי יכולת הנבואה ואני לא ידעתי.

ולר:

עמדתי לדבר איתך על כך וחיכיתי רק לזמן נוח, אך כיוון שכך הדבר הנני משביע אותך שלא תתרגז עלי ותשמע את נימוקי.

הרפגון:

ואיזה נימוקים טובים יכול אתה להשמיע לי גנב?

ולר:

הה, אדוני, אין השם הזה מתאים לי. אומנם נכון הדבר: חטאתי לך, אבל אחרי ככלות הכל, הרי זה עוון שיש לו כפרה.

הרפגון:

הכיצד, יש לו כפרה? שוד בצוהריים! רצח לאור היום!

ולר:

אנא, אל נא תכעס. תשמע דברי ונוכחת לדעת כי אין סיבה לצעקתך.

הרפגון:

אין סיבה? כך! דם לבבי, עצמי ובשרי, שודדים לתליה!

ולר:

עצמך ובשרך, אדוני, לא בידיים רעות נפלו. באחריותי שלא יקרה להם כל דבר רע וכל הפרשה הזאת אין בה כל מעוות שלא אוכל לתקנו.

הרפגון:

זאת בדיוק אני דורש. תשיב לי מה שגזלת ממני.

ולר:

כבודך, אדוני, יבוא על סיפוקו.

הרפגון:

וכי מה עניין כבוד לכאן? אמור לי מיהו שעורר אותך למעשה זה?

ולר:

אבוי, העוד אתה שואל זאת אותי?

הרפגון:

כן, זאת אני שואל אותך.

ולר:

האל הוא שיודע הצדקתם כל המעשים שאנו עשים במצוותו, אלוהי האהבה.

הרפגון:

אהבה?

ולר:

כן, אהבה.

הרפגון:

אהבה נאה, אהבה נאה, חיי ראשי! אהבה לזהב שלי.

ולר:

לא, אדוני, לא כספך הוא שקסם לי, לא הוא שסנוור אותי. אתה יודע שאין אני מבקש דבר מכל נכסיך, לו רק תשאיר לי נכס זה שבידי.

הרפגון:

לא ולא, לכל הרוחות! זאת לא אשאיר לך. אבל מה דעתכם על החוצפה הזאת –שאשאיר בידו את הגניבה! 

ולר:

לזאת אתה קורא גניבה?

הרפגון:

אם אני קורא לזאת גניבה? אוצר שכזה!

ולר:

אומנם נכון, אוצר הוא, ואין יקר ממנו בכל מה שיש לך; אבל אם אתה משאיר אותו בשבילי, הרי לא תגיד שבכך אתה מאבד אותו. אני ויורד על בירכי מתחנן ומבקש את האוצר הזה ותעשה מצווה גדולה אם תיתן לי אותו.

הרפגון:

לא יקום ולא יהיה, בשום פנים ואופן. מה זה עולה על דעתך?

ולר:

כבר אמרתי לך אדוני. לא מתוך רדיפת בצע עשיתי מה שעשיתי, אלא רצון חזק הוא שגרם לי להחליט.

הרפגון:

בסופו של דבר יצא שמתוך רחמים הוא חומד –רוצה את רכושי, שודד עלוב שכמוך , המשפט יוציא את הצדק לאור.

ולר:

אתה יכול להיעזר במשפט ומוכן אני לכל דבר שתכפה עלי, אבל אם תאמין לי לפחות שאם רע המעשה שעשיתי הרי רק אני אשם וביתך איננה אשמה בכל הפרשה הזאת.

הרפגון:

בזה אתה נשמע אמין בהחלט! עוד זה חסר לי שגם ביתי שותפה לפשע הזה. אבל אני חייב לקבל את הקופה הגנובה ממני בחזרה ואתה חייב לגלות לי היכן החבאת אותה?

ולר:

אני? אני לא החבאתי אותה. היא עדיין אצלך.

הרפגון:

לעצמו. הה, קופתי היקרה!  בקול.  היא לא יצאה מביתי?

ולר:

לא, אדוני.

הרפגון:

הא, אמור לי בבקשה ממך: לא נגעת בה?

ולר:

לנגוע בה? אתה עושה גם לי וגם לה עוול. ליבי לוהט אליה באש ובשלהבת טהורה.

הרפגון:

לעצמו.  אש ושלהבת לקופה שלי!

ולר:

אלו מצאה אצלי דבר אחד העלול לפגוע בכבודה עדיף שאמות. היא כל-כך צנועה והגונה.

הרפגון:

לעצמו.  הקופה שלי הגונה?

ולר:

כל מה שעשיתי הוא להסתכל עליה ועל עיניה היפות, לא עשיתי דבר אסור שעלול לפגוע בכבודה.

הרפגון:

לעצמו.  עיניה היפות של הקופה שלי! הוא מדבר עליה ממש כמו על אהובת נפשו.

ולר:

המשרתת קלוד, אדוני, יודעת את האמת על כל המעשה והיא יכולה להעיד לפניך...

הרפגון:

מה? המשרתת גם היא מעורבת בעסק?

ולר:

כן, אדוני, היא הייתה עדה לאירוסין שלנו. והיא יודעת על אהבתי, היא עזרה לי לשכנע את ביתך להינשא לי.

הרפגון:

לעצמו.  המ... האם בגלל הפחד מהמשפט הוא מדבר שטויות?

בקול.  מה אתה מערבב את ביתי בתוך הסיפור?

ולר:

אני אומר, אדוני, כי לא בקלות שכנעתי אותה להסכים לבקשתי להינשא לה.

 הרפגון:

שכנעת את מי?

ולר:

את ביתך; רק אתמול החלטתי שנתחייב זה לזה בהבטחת נישואין.

הרפגון:

ביתי התחייבה לפניך בהבטחת נישואין?

ולר:

 כן, אדוני, ואני התחייבתי לפניה.

הרפגון:

אל אלוהים! מצרה אל צרה גרועה יותר!

מר ז'ק:

כמו כל השודדים גם אתה מפתה לעשות חטאים.

ולר:

שמות כאלה אינם מתאימים לי במיוחד, כאשר כולם ידעו מי אני...

תמונה רביעית

אליז, מרין, פרוזין, הרפגון, ולר, מר ז'ק, הקצין, לבלרו.

הרפגון:

הה, מופקרת! ההבת שאינה ראויה לאב שכמוני! כך את מקיימת מה שלימדתי אותך?

כך את הולכת אחרי האהבה של הגנב הזה ואת מתארשת לו בלי לקבל רשות ממני? בסוף תראו שאתם טועים, גם את וגם הוא.  לאליז.  ארבעה קירות יהיו עדים שלא תצליחי בדרכיך.  לולר.  ואתה, מגיע לך ממני עץ תליה על כל המעשים הטובים שלך.

ולר:

לא לפי כעסך יקבעו את אשמתי ולפני שיקבעו שאני אשם לפחות ישמעו את דברי.

הרפגון:

מהר מידי אמרתי תליה. דינך ריסוק עצמות.

אליז: