להקת ילדי הפרחים, מעריב

"כך ברא אותך הטבע

עם קצת דמיון ומחשבה חופשית

אז תן לזה לגדול מהתחלה בבקשה.

אל תנסה להילחם בזה

אל תנסה להשתנות

כי זה תמיד יבוא מהתחלה פתאום"

מוכרחים להודות, זה שיר מוזר. שלא לדבר על:

"הדייגים יצאו להם לים

ואל תשאל אותי מה להם שם.

הדייגים

יצאו לים

ואל תשאל אותי מה להם שם"

בכלל, הקריירה של ארז הלוי היא דבר מוזר. פתאום הוא הופיע, ופתאום נעלם, וכבר פחות או יותר 20 שנה שאף אחד לא יודע בדיוק לאן הלך ולאן לקח את הקול הגבוה, המזרחי והתמהוני שלו, את הנוגות והפשטות והתמימות ואת כל הקסם שהיה באלבום היפה ההוא, "הלילה", 1984.

ובכן, הוא לא הלך לשום מקום, זה רק הקריירה שלו שהלכה פייפן. ארז הלוי נשאר ברחובות, ובזמן שבני המחזור שלו - דני רובס ומאיר בנאי, למשל - פיתחו קריירות סולו מפותלות, עם עליות וירידות, אלבומים מצליחים וכושלים, אלפי הופעות על הבמות ובטלוויזיה, הוא עייף מלנסות להפוך את התקליט ההוא לקריירה. התקליט השני שלו חסר את אותו קסם חד פעמי ונכשל, והלוי נשאר עם אישה, ילדים, משתלה, חיבה הולכת וגדלה לאלכוהול וכמה שירים שכולם מכירים אבל אף אחד לא יודע מאיפה.

לפני חודש וקצת נשלח מייל מטעם אשת יחסי ציבור כלשהי, ובו הצעה לכתבה על להקה בשם "ילדי הפרחים" ועל מסריה החברתיים, בתוספת סינגל בשם "הבטחת שיהיה טוב". הדף לעיתונות היה שגרתי עד מעייף ורק בשורות האחרונות שלו, בלי דרמות מיותרות, נצנצה שורה שאמורה היתה להדליק נורת ענק בקרב כל חובב מוזיקה. מיד התקשרתי ליחצנית. שלום, אמרתי, תגידי, כשאת כותבת "הפקה מוזיקלית - ארז הלוי", את מתכוונת לארז הלוי? ארז הלוי ארז הלוי?

"כן", היא אמרה והתסריטים החלו להתרוצץ. מעניין איך הוא נראה, איך הוא נשמע, מה הוא עושה, האם הוא מאסף פרפרים, והכי חשוב - האם אפשר להסיק מכך שהוא חוזר למוזיקה? "כן", היא ענתה, "הוא עובד עכשיו עם 'ילדי הפרחים' - הוא מפיק להם ובקרוב הם מפיקים לו".

נהדר. קבענו ברחוב חת"ם סופר 10. קשה להסביר למה, אבל זה ממש מתבקש, לקבוע עם ארז הלוי ברחוב קטן שאף אחד לא שמע מעולם על קיומו. מתבקש כמו להגיע לחת"ם סופר 10 ולגלות שהרחוב מסתיים במספר 8. אבל למי אכפת. בסוף הם הגיעו, מכונית אחת עם שני נגנים, יחצנית וארז. רק מה - איך אדע מי הוא מי? כשהרכב עצר וירד ממנו אדם בן 50, עם כרס קטנה וזקן מאפיר, ניסיתי לקשר בין הפרצוף שמולי להוא מעטיפת האלבום. קשה. הושטתי יד ואמרתי את שמי וקיוויתי שהוא יעשה כמוני. "אהלן", הוא אמר.

יכול מאוד להיות שהייתי עומד שם עד עכשיו אלמלא היינו - אני והזר, שבאותה מידה היה יכול להיות אביה של היחצנית - מתחילים לקשקש על תל אביב. "חייתי פה פעם", הוא אמר במבטא תימני בזמן שיתר החבר'ה חיפשו חניה. "בלתי אפשרי לחנות כאן, אבל היתה אחלה תקופה, אין מה להגיד. גרתי בעליית גג ברחוב זרובבל עם איזו מרוקאית, כמה מטרים מהים. שם כתבתי את 'הדייגים'".

בינגו.

"הסיפור שלי מתחיל ככה", פותח הלוי את קורות חייו בזמן שאנחנו יושבים בסטודיו של חבר בחת"ם סופר. "בגיל 16 נכנסתי לבית ספר מקצועי ברחובות. חבר הלווה לי אז גיטרה. חצי שנה אחרי זה כבר עזבתי את בית הספר בשביל לנגן".

את הקריירה שלו התחיל כגיטריסט. בהתחלה למד אצל מורה פלמנקו ולפרנסתו עבד כפועל בניין, אחר כך התחילו לזרום הצעות לעבודות שונות כנגן. הימים היו שונים מאוד, ימים שבהם בעלים של פאב ירושלמי היה קופץ לתל אביב, ואז, כשהיה נתקל באמצע הלילה בגיטריסט מוכשר שמנגן במועדון קטן ומעושן באלנבי,

היה מציע לו לעלות איתו לירושלים ולנגן שם לילה לילה בשביל כמה לירות פלוס בירה.

כך נראו חייו של הלוי הצעיר, עם עבודות נגינה מזדמנות ברחובות (עיר הולדתו), בירושלים ובאשדוד. "בוקר אחד יצאתי עם הגיטרה", הוא נזכר, "מזג אוויר מטורף, חצי סערה, אין אנשים, אין כלום. ישבתי לבד וראיתי מישהו הולך על החוף, כנראה שיכור, במרחק 300 מטר ממני. הוא היה מגיע למים, מתנדנד, וברגע שהיה מבין שזה ים היה לוקח ימינה. אמרתי לעצמי 'מה זה האיש הזה?'. באתי אליו ושאלתי אם אפשר לעזור, והוא אמר 'לא, לא'. באותו יום אמרתי לעצמי 'ארז, אתה מתחיל לכתוב'. חזרתי הביתה והתחלתי לקשקש".

כשהוא חמוש בשרבוטים הזויים על דייגים וים, עזב את אשדוד ועבר לעליית הגג ההיא ברחוב זרובבל בתל אביב. באותה תקופה פתח מתי כספי מועדון ליד הים ובחן מוזיקאים צעירים שיופיעו שם. את הבחינות עבר הלוי בהצלחה, כשלמקום השני הגיע אחד, מאיר בנאי. "כספי אמר לי 'אני נותן לך מקום ראשון, כי אין מי

שיעזור לך. מקום שני אני נותן למאיר כי הוא בא ממשפחה שיש מי שיעזור לו'. לקחתי 2,000 לירות, אלף הלכו לשכירות ואלף הורדתי באיזה פאב".

עד אז נהג הלוי לשיר בעיקר קאברים לביטלס וליצירות קלאסיות, ובין לבין השחיל שיר מקורי אחד או שניים. "זה היה קצת מוזר, כי בכל זאת, בחור תימני. אנשים מסביב היו אומרים 'איזה מוזיקה אתה עושה, אינעל דינאק, שים קצת מזרחי, מה זה הדבר הזה?' זה תיסכל אותי, ואז כתבתי את 'כך ברא אותך הטבע'. אמרתי לעצמי שכל מי שיבוא ויגיד לי שזה לא בסדר יקבל את זה לתוך הפרצוף. השיר הזה כאילו שמר עליי, כל פעם שמישהו היה בא ואומר משהו הייתי אומר לו 'עזוב, אין לך מספיק דמיון כדי להבין את מה שאני עושה'".

רק אחרי שהתקבל למועדון, הבין שהגיע הזמן לעשות משהו רציני עם החיים שלו. "יצאה ידיעה בעיתון - 'מתי כספי בחר את ארז הלוי'. אמרתי לחברה שלי 'מה עושים עם הדבר הזה?! הרי זה מתי כספי, זה לא משחק ילדים'. הרמתי אליו טלפון, שאלתי אותו אם הוא מוכן להפיק לי שיר או שניים. הוא אמר לי 'כן, הלוי, בכיף'".

חודשיים אחרי זה נכנסו השניים לאולפן. כספי הפיק מוזיקלית, עיבד וניגן בכל הכלים, ובסופו של דבר הוציאו לרדיו שלושה שירים - "הדייגים", "הלילה" ו"כך ברא אותך הטבע". "ואז פרצה מלחמת לבנון", נזכר הלוי, "ואני נשארתי תקוע עם שלושת השירים". במשך שנה חיכה לטלפון מחברת התקליטים, וכשזה הגיע סוף סוף ("הלוי, יש לך תקליט") נכנסו השניים לאולפן להשלמות והאלבום יצא. "יצא ולא שודר", מוסיף הלוי, "חצי שנה לא התייחסו אליו, עם כל זה שזה כספי והכל. עד שיום אחד בגלי צה"ל עלו על זה, ולאט לאט הרעילו את כל התחנות. זה התחיל להתנגן, יצאתי לקצת הופעות, הרבה בירושלים, קצת בתל אביב, אבל לא היה שום משרד הפקות, שום דבר מסודר. זה אחד הפקשושים הגדולים שלי".

פקשוש רציני נוסף היה הבלוק היצירתי שאליו נקלע מיד לאחר שהאלבום יצא. "הייתי מאוד מפוחד. אחד כמוני שבא מהשכונה ופתאום בא איזה מנוף, מרים אותך ושם אותך שם, זה היה שיתוק. זה שיתק אותי לא רק לתקופת ההקלטות, גם שנה אחרי זה. לא ידעתי לקחת את זה כמו רובס או בנאי".

בדיעבד, יכול להיות שהשיתוק הזה דווקא עשה לשירים שלו טוב, כי כשאני שואל אותו איך הוא מסביר את זה שבתור גיטריסט, הוא נתן לכספי לנגן בכל הכלים, כולל בגיטרה, הוא עונה "תראה, את 'הדייגים' כתבתי בשלושה אקורדים. כספי עשה שם מהלכים מדהימים. דברים שאני לא הייתי יכול לחשוב עליהם. אני לא מפיק מוזיקלי. גם ב'כך ברא' יש מהלכים שלמים שלו. הוא לקח שירים קטנטנטים כאלה ונגע בהם בצורה כזאת, ידע בדיוק לאן הוא הולך. כשישבתי איתו באולפן הפכתי להיות אילם".

ואז התחילו הבעיות האמיתיות. בשנים שלאחר האלבום הפך הלוי לאיש משפחה. "הפסקתי לכתוב. לאט לאט, היו שלושה ילדים שצריך לגדל ולהביא חלב ולהביא כסף, זה לא כמו לגור בזרובבל ולעשות סקס 24 שעות ביממה. זה משחק אחר לגמרי, ואני לא בדיוק הייתי בנוי לקטע הזה. לקחת את הילדים לגן, להחזיר אותם בשעה אחת, לא ראיתי גיטרה מחצי מטר".

בתחילת שנות ה-90 הביא לחברת התקליטים חומרים לאלבום חדש, "מצב ביניים", אבל התגובות שקיבל היו מאכזבות מאוד. "אמרו לי 'הלוי, הקסם שלך הלך. זה לא ארז הלוי שאנחנו מכירים'. התעצלתי ללכת לחברה אחרת, אז נכנסנו להפקה פרטית. הנגנים היו מדהימים, אבל לא היה מפיק והאלבום נכשל. היום כשאני

מסתכל אחורה אני אומר, יכול להיות שרציתי להתרומם מהתקליט הראשון וללכת כל כך קדימה, שאולי שם דפקתי את עצמי".

לאט לאט פיתח את מה שהוא מגדיר כ"בעיה מאוד קשה של אלכוהול. היו תקופות מאוד לא קלות, אבל אף פעם לא סמים קשים. תמיד היה לי שוטר קטן שאמר לי 'לשם לא'", הוא אומר ונזכר בסיפור ישן על זוהר ארגוב, שערב אחד הזמין אותו לפנטהאוז בראשון לציון, הסתגר איתו בחדר צדדי ופרש לכבודו על צלחת 12 שורות

של סם משובח. "אמרתי לו 'זוהר, אני לא בעניין'. בדרך כלל כשאתה יושב עם נרקומן והוא אוהב אותך, ומתוך 40 איש מזמין רק אותך, אז אם אתה אומר לו 'לא' אתה הורג אותו. אבל הוא אמר לי 'רצונו של אדם - כבודו' ושאל 'במה אני כן יכול לפנק אותך?', אז אמרתי לו שבכיף אני אשתה איתו איזו כוסית. עד שחזרתי מהסלון עם הבקבוק, עניין של שתיים-שלוש דקות, הצלחת כבר היתה ריקה. הבנאדם היה מסניף כמויות של פיל".

היום, הוא אומר, "ברוך השם האלכוהול מאחורי, אבל הוא עלה לי בגירושים". דווקא הגירושים החזירו אותו לגיטרה ולכתיבה. "זאת היתה תקופה קטלנית, זה גבל אצלי במוות קליני. הרגשתי שחצי מוח שלי מת. אבל תמיד אני צריך לקבל מכה מאוד חזקה בשביל שדברים יצאו החוצה, וכשזה קורה אין לי שום שליטה על זה".

את המשתלה שבה עבדו שניהם הותיר לאשתו, שחזרה מאז בתשובה. "הילדים שלי לומדים בבתי ספר דתיים, ואני מאוד מבסוט מזה. כי זה לא ציױנים, זה 'ואהבת לרעך כמוך'. היא מגדלת אותם לתפארת". במהלך השנים צצו פה ושם רעיונות לאלבום חדש - פעם עם אסף שריג, פעם עם דודי לוי, אבל שום דבר לא ממש התקדם. "בשלב מסוים ראיתי שזה לא הולך עם המוזיקה וכתבתי איזה רומן, שעדיין נמצא אצלי בבית. קטע חמוד, שעד היום אני לא יודע אם זה קשקוש או לא. אולי יום אחד נעשה עם זה משהו".

ואז הופיע תמיר קונקס ו"ילדי הפרחים" שלו (ראו מסגרת). כעת שני הצדדים מקווים ששיתוף הפעולה יהיה מוצלח. שיר ראשון של הלוי בשם "אלישבע" אמור לצאת בקרוב לרדיו. "אני רוצה לעשות עוד מאסטרפיס", אומר הלוי. "אם אצליח לעשות עוד מאסטרפיס אחד, אני עשיתי את שלי. וגם אם ישארו רק השירים שעשיתי, דיינו".

בגדול, הוא מרוצה מאוד מהעבודה עם החבר'ה הצעירים ("הם על הכיפאק, באמת"), אבל מודה ש"זה לא בדיוק איך שציפתי שהאלבום שלי ישמע בסופו של דבר. זה הולך לכיוון טוב, ואת התוצאות נשמע בסוף. מתי כספי זה אף פעם לא יהיה".

אתה מרוצה ממה שהולך היום בשוק?

"לא, קשה לי מאוד עם זה".

אמרת פעם שאהוד מנור רצח את הקריירה שלך, בהקשר של היותו עורך תוכנית "עד פופ", שבה לא הופעת.

"לא לא לא, זה הוצא מהקשרו, וגם אם זה נאמר באיזה הקשר זה בטח היה בהשפעה של אלכוהול או מתוך איזו מצוקה מכך שדברים לא קרו בטלוויזיה. אף על פי שהיום אני אומר שטלוויזיה זה דבר טוב למי שהולך לעשות כסף. אני לא איש של כסף במהות שלי. כשהרדיו משדר אותך והופך אותך לקלאסיקה, לפעמים טלוויזיה יכולה לשרוף את זה".

כוכב נולד?

"אני לא יכול לראות את זה, אני באמת מצטער. חוץ מערוץ שמונה ונשיונל ודוקו פה ושם, אני לא יכול לראות שום תחנה. קצת פלמנקו מספרד שאני תופס בלילה, קצת קלאסי, זהו. לפעמים אני רואה דברים ואומר לעצמי 'ארז, קח את הגיטרה, פוצץ אותה על הקיר, כי אתה עשית את שלך'".

עד היום מכר "הלילה" כ-22 אלף עותקים, וכל חודש נמכרים עוד כמה. "לפני כמה זמן הייתי בבית לחם הגלילית, היה שם איזה וודסטוק קטן, אמרה לי מישהי 'אתה חייב לשמוע משהו, יש שם בחור שמנגן את השירים שלך יותר טוב ממך'. באנו לשם ואני עומד בצד, יושבים מסביבו איזה 20 איש, והבנאדם מנגן כמו שמתי כספי ניגן בתקליט. דברים שאני עד היום לא יודע לעשות. באו ואמרו לו 'אתה יודע מי נמצא פה?', והוא התייבש, שם את הגיטרה בצד. באתי ונתתי לו מכה על הכתף, אמרתי לו 'אינעל דינאק', הוא היה בהלם. זה קרה לי הרבה פעמים".

יוצא לך לשמוע את התקליט לפעמים?

"לא שמעתי אותו אולי 15 שנה".

אתה עדיין יכול להגיע לטונים הגבוהים ההם?

"לא, אני על חצי טון למטה", הוא אומר וממהר להבהיר, "אבל אני לא יודע אם שלום חנוך יכול לשיר את 'מאיה' כמו אז, או אם בועז יכול לשיר את 'פמלה'".

הרבה דברים השתנו מאז, הלוי מסכם כשאנחנו יוצאים מהסטודיו שנמצא, דרך אגב, בחת"ם סופר 11 ולא 10.

כוכב נולד, אס-אם-אסים, אינטרנט (שאין לו), ערוץ המוזיקה. "אבל אמר לי פעם מישהו", הוא נזכר, "שלא צריך לדאוג, לא זה מה שיפריע. ככל שזה ירד למטה, תמיד שלך יישאר".

(בוקסה)

את שובו של ארז הלוי לעשייה אפשר לזקוף במידה רבה לזכותו של תמיר קונקס. "לאורך השנים באו אלי הרבה יוצרים צעירים, אבל לרובם היה לי מאוד קשה להתחבר", אומר הלוי. "עם תמיר קרה דבר אחר. גם השנים - אתה יודע, קשה להיות כל הזמן לבד - וגם החומרים שלו, שדיברו אלי".

קונקס, 37, עובד מפעל בשעות היום, חובב גננות בשאר הזמן ומוזיקאי באופן כללי, הוא סולנה של להקת "ילדי הפרחים" שקיימת מאז 1997 וכוללת גם את זאביק סטולרו, אלכס אלביס, דרור גיל ואיתי וייס. בימים אלה הם עובדים על אלבום ראשון, במקביל לעבודה על החומרים של הלוי. "זו זכות בשבילי לעבוד איתו", הוא אומר, "ואני באמת גאה שהוא מתחבר לחומרים שלי".

למה "ילדי הפרחים"?

"אני חושב שכל אחד מאיתנו הוא ילד פרחים. גם אתה יכול להיות ילד פרחים. המשמעות של המושג היא שאתה בנאדם שיכול ורוצה לעזור ולתת, ואני רוצה לנצל כל במה שתיפתח ללהקה לא רק כדי להריץ אותה, אלא גם כדי לדחוף את הנושאים האלה".

כשהוא אומר "הנושאים האלה" הוא מתכוון לסוגיות חברתיות שמטרידות את מנוחתו. בימים אלו, למשל, הוא פועל במסגרת עמותת "זריחה" שמסייעת לאמהות חד הוריות. "אם אני יודע שאתה צריך עזרה, אני לא צריך להכיר אותך כדי לעזור לך, ואני רוצה לנצל את היכולות התקשורתיות של הלהקה על מנת לעזור".

יש לכם גם שירים שעוסקים בזה?

"לא. אבל יש שירים שעוסקים באדמה, בדברים שביני ובינך, באופטימיות. קצת וודסטוק כזה".

ארז, אתה מתחבר גם לצד הזה של הלהקה?

"אני? בטח, אני ילד פרחים קלאסי".