|
פרק 25- חרטה
"איזה משחק מצויין נכון?" אמר אלבוס.
"כן אל" אמר ליה.
"היה ממש נחמד" אמר ג'יימס.
"איי!" צעק ג'יימס.
משהו ממש כואב צרב במצחו.
"מה קרה?" צעקו ליה ואלבוס יחד.
"אני.." אמר ג'יימס "אני מרגיש שמשהו לא בסדר עם אבא ואמא".
"איך אתה יודע?" שאל אלבוס.
"אני פשוט יודע" אמר ג'יימס.
"בואו איתי" אמר ג'יימס.
ליה ואלבוס התחילו להתלחשש.
"בשקט!" פקד עליהם ג'יימס.
הם עלו במדרגות הלולייניות אל מגורי הבנים.
"תראו" אמר ג'יימס.
הוא הוציא מהמזוודה נייר קלף פשוט וגלימה ישנת מראה.
"את צוחק עליי?" שאלה ליה.
"זו-" אמר ג'יימס
"גלימת היעלמות" אמר אלבוס "גלימת ההיעלמות של אבא!"
"נכון" ענה ג'יימס
"ומה זה הקלף הזה?" שאלה ליה.
"הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות" אמר ג'יימס.
הקלף הישן התחיל להתמלא בשרטוטים רבים, ושמות של אנשים.
"זה - "אמרה ליה "זה הוגוורטס!"
"כן" אמר ג'יימס.
"איך השגת את זה?" שאל אלבוס.
"לא עכשיו" אמר ג'יימס.
לאלבוס הייתה הרגשה כאילו המפה נגנבה-
אבל כל עוד היא הייתה חיונית הוא לא אמר כלום.
"תראה!" אמר אלבוס "אנה רידל, וסקורפיו מאלפויי
לא נמצאים בשום מקום במפה!"
"נכון" אמרה ליה אחרי שגם היא סרקה כל נקודה במפה.
"הייתה לי הרגשה מוזרה לגביה מאז המיו-"
"ששש!!" צעק ג'יימס וקטע את דבריו של אלבוס.
במסדרון עבר נוויל לוגבוטם המורה לשיקויים.
"פוטר פוטר וויזלי" אמר נוויל
"צאו ממחבואיכם"
השלושה יצאו מן הגלימה.
"נו נו נו" אמר נוויל.
"למה אתם מחוץ למיטה בשעה כה מאוחרת של הלילה?"
הוא לא כעס. היה לו קול אבהי ביותר.
"נוויל.. זאת אומרת פרופסור - "
"קרא לי נוויל נערי" הוא אמר לג'יימס
"אני מרגיש עקצוץ מוזר במצח, ואני בטוח שההורים שלי
בסכנה איומה" אמר ג'יימס "אני מרגיש שהם בחדר הסודות"
נוויל לא נראה מופתע. "אתה יודע, ג'יימס?" אמר נוויל
"מהיום הראשון שבו הכרתי את אביך, אני מאמין לאנשים עם תחושות בטן"
חיוך קלוש עלה על פני השלושה.
"אבל אתם יודעים מה?" אמר נוויל
"אם יש סכנה כלשהי, אני מציע שתשאירו אותה לטיפולי,
אתם פשוט לכו למיטה ו-"
"לא מקובל עלינו" אמרה ליה.
"ממש לא" אמר אלבוס
"כשמדובר בהורים שלנו" אמר ג'יימס
"לא נלך לישון"
"טוב" אמר נוויל "בואו איתי".
נוויל הוביל אותם הרחק מן המקום שאליו רצו השלושה ללכת.
הוא הוביל אותם אל המשרד שלו.
"שבו" אמר נוויל.
הוא חיטט בארון והוציא ממנו ארבעה שרביטים.
"למקרה חירום" הוא הוסיף.
הם יצאו מן המשרד כעבור כמה דקות.
"לאיזה כיוון לפנות?" שאל אלבוס את אחיו הגדול.
"צריך ללכת אל חדר המנהלת" ענה ג'יימס
הם פנו ימינה, עלו במדרגות המתחלפות, עברו על פני תמונות רבות,
עד שהגיעו אל יעדם. הם עמדו בלב בית הספר,
מול חדרה ומשרדה של הפרופסור מקגונגל.
"סיסמא" נשמע קול.
במקום סיסמא רגילה אל חדר המנהל, ג'יימס
רק אמר "חדר הסודות".
המדרגות לא נעו. במקום זה, מימינם נפערו מדרגות
שיש שהובילו אל מתחת לאדמת בית הספר.
הארבעה ירדו במדרגות.
הם הלכו שניות, שנהפכו לדקות, שנהפכו לשעות.
הזמן ממש עמד מלכת.
פתאום הם הגיעו אל התפצלות של מנהרות.
ג'יימס הסתכל על שתי המנהרות.
בינהן, היה מונח פתק שעליו היה רשום:
"כדי להגיע אל חדר הסודות,
עליכם לעבור באחת הדלתות.
לחשננית פה לא תעזור-
אם תלשנו- את עצמכם תמצאו בבור.
דלת אחת מובילה אל המקום
שבו אתם חפצים בו היום"
"מה זה אומר?" שאל אלבוס.
ג'יימס הסתכל על נוויל.
גם הוא לא הבין את פשר החידה.
"הלוואי שרוז היתה פה עכשיו" אמר אלבוס.
"זה אפשרי!" אמר נוויל "אבל איך ילדה קטנה כמוה יכולה
לפתור חידה קשה כזו?"
"היא הבת של הרמיוני, אם שחכת פרופסור" אמרה ליה בחיבה.
"אציו רוז!" צעק נוויל.
כעבור שניות רוז עמדה מולם, לבושה בפיג'מה ורודה,
ועל פניה הבעה כועסת. "מה לכל הרוחו- "
אלבוס הושיט לה את הפתק.
"זוז רגע ג'יימס" היא אמרה.
היא התקרבה אל הקיר, שהיה מימין אליה.
היא נגעה בקצה שרביטה בקיר.
נפערה שם עוד דלת.
"מדהי- "
"ששש!" אמרה ליה לאלבוס.
החמישה התקרבו יותר ויותר אל חדר הסודות.
"אני שומע רעשים" אמר אלבוס.
הוא שמע קולות בכי.
"הקול הזה נשמע לי מוכר" אמרה ליה.
הם התקרבו יותר ויותר אל הקול.
ככל שהם התקרבו יותר, ככה הם הבינו כמה הדמות רחוקה.
כשהם היו במרחק ראיה מהדמות ג'יימס צעק:
"אמא!"
הוא רץ אליה במהירות.
"ג'יימס!" צעקה ג'יני
"אלבוס!"
"רוז!"
"ליה!"
"מר לונגבוטם!"
ג'יני נראתה מאושרת.
אבל בזמן השמחה, היא נראתה כואבת.
"מה קרה? "מהרה ליה לשאול.
"אני הרמיוני והארי התפצלנו" אמרה ג'יני
"הלכתי באחד המסלולים המתפצלים, ופגשתי בדרך
את הבסיליסק"
מבטי תדהמה נראו על פניהם של כולם.
"אחרי שהוא פגע בי החמוד" המשיכה ג'יני
"גיליתי שאיבדתי את השרביט שלי"
נוויל מיהר למלמל לחש כלשהו.
"תודה נוויל" אמרה ג'יני.
פצעיה החלו להסגר.
"יש לך מושג איפה הרמיוני?" שאלה ליה בחשש.
"לא" אמרה ג'יני,
ועל מבטי כולם נראה עצב.
הארי התקדם אל עבר הכניסה למנהרה.
"זה בשביל רון" הוא חשב "זה בשביל רון".
הוא צעד כמה צעדים. הוא זחל.
הוא שמע כמה לחשושים מאחורי הקיר.
הארי דפק בחוזקה על הברזל.
"הארי!" נשמעה צעקה.
הצעקה הייתה של הרמיוני.
"בוא נתקדם יחד ונפגש מתישהו לא?" שאלה הרמיוני.
הארי הסכים. הם עדכנו אחד את השני מה קרה.
"הגעתי!" צעק הארי פתאום.
"הרמיוני!" הוא צעק "אני בכניסה לחדר הסודות!".
שום רחש לא נשמע.
"אני נכנס" אמר הארי לעצמו.
הוא פתח את הדלת ומאז הוא התחרט על כך שהוא נכנס לחדר הסודות.
| 
.jpg)
.gif)
.bmp)
