|
פרק 24- מסלול שלישי
"נו!" לחשה אנה "איפז הוא?!"
"כמעט הגענו" אמר סקורפיו
זו הייתה שעת לילה מאוחרת.
אנה וסקורפיו, כרגיל הלכו לתכנן את הפעולות הבאות בחדר הסודות.
"אוי לא!" לחש סקורפיו "זה סלהוגרן!"
ראש בית סלית'רין, הוראס סלהוגרן,
הלך לו במסדרון.
"ששש... " לחשה אנה
שניהם נצמדו לקיר.
הם כבר כמעט הגיעו אל חדר הסודות....
"אנה" אמר סקורפיו "איפה היה החדר בפעם הקודמת?"
"זה מה שמעניין אותך עכשיו!?" שאלה אנה
"נו תספרי לי!" אמר סקורפיו
"טוב" אמרה אנה
"החדר היה בשירותים של הבנות"
"מה?!" חיכך מאלפויי.
לרוע המזל סלהוגרן שמע רעש.
"מי שם?" שאל סלהוגרן.
אנה וסקורפיו לא הנידו עפעף.
"ערב טוב מר סלהוגרן" נשמע קולה של מקגונגל
"ערב מצויין גבירתי" ענה סלהוגרן בחביבות.
"אני בטוח ששמעתי קולות"
"באמת?" שאלה מקגונגל
"כמדומני ששניים מתלמידי שנה ראשונה שלך לא במיטה הערב"
"באמת?" שאל סלהוגרן
"התקנו מנגנון חדש" אמרה מקגונגל
"ככה נוכל לעקוב אחר פעולות של התלמידים שלנו.
לילה טוב סלהוגרן" היא אמרה והלכה לכיוון חדר המנהלת.
סלהוגרן רץ אל כיוון מועדון סלית'רין.
"בוא" לחשה אנה.
הפתח של חדר הסודות היה ממוקם במרתפי העינויים הישנים.
אנה וסקורפיו נכנסו לאחד המרתפים.
"א-ססס ס-סססס" מלמלה אנה
דלת הופיעה משום מקום.
"שלום מר רונלד" אמרה אנה בשלווה.
רון היה קשור בכל גופו.
"מממ!! מממ" צעק רון.
"אתה לא יכול לדבר?" שאלה אנה
"מעניין מי גרם לכך!"
סקורפיו גיחך.
אנה גררה את רון אחריה אל מעמקי חדר הסודות.
ככל שהרחיקו לכת,
כך לרון היה נדמה שהוא נחנק יותר ויותר.
"לכי מפה וחזרי עוד שעה!" צעקה אנה על המפלצת.
המפלצת צייתה אל ההוראה, ונעלמה מייד.
"קרושי-" עצקה אנה
"לא!" צעק סקורפיו והפיל את אנה לאחור.
"מה אתה עושה בוצדם מטונף שכמוך?" שאלה אנה
"אני לא אתן שתקללי אותו!" אמר סקורפיו
"למה?" שאלה אנה בזלזול.
"כי" אמר סקורפיו "כי אני חושב שצריך להשתמש בו כפיתיון לפוטר"
"אממ..." מלמלה אנה
"צודק מאלפויי" אמרה אנה
"הוא אמור להיות פה באיזור" אמר הארי להרמיוני.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת.
הארי ג'יני והרמיוני חיפשו את רון.
"אנחנו קרובים?" שאלה ג'יני
"כמעט הגענו..." אמר הארי.
את הארי כיוון מצפן מיוחד,
שבו אתה מכניס את שמו של המבוקש והוא לוקח אותך אליו.
"זה מצביע לכיוון... מזרח" אמר הארי.
הם התקדמו לכיוון מזרח.
"לא יכול להיות" אמר הארי
"מדהים" אמרה ג'יני.
הם עמדו מול חדר ביוב.
"אני לא נכנסת לשם" אמרה ג'יני.
"את לא רוצה לדעת מה עם רון?" שאלה הרמיוני.
"בואו נכנס" אמר הארי.
הביוב היה צר מאוד. הם נאלצו לזחול.
הביוב היה מסריח מאוד.
הוא היה לח,
וזרמו בו פה ושם זרמי שתן.
"איכס!" צעקה הרמיוני.
היה נדמה לה שהיא שמעה עכברוש.
היה נדמה להם שהם הלכו שעות.
מדי פעם נשמעו התלוננויות כמו
"מתי נגיע?" ו"כמה זמן אנחנו הולכים?".
את הארי זה לא עיניין. הוא רק רצה למצוא את גיסו,
וחברו הטוב ביותר רון ויזלי.
אחרי זמן רב, הם הגיעו אל פיצול.
"ממש כמו בסרטים" אמרה ג'יני
"טוב" אמר הארי "אני אלך לבד,
ושתכן-"
"ממש לא" אמרה הרמיוני
"אתה נשאר כאן" אמרה ג'יני
"אבל-"
"בלי אבל" אמרה ג'יני
"אתה כרגע מטרה מספר אחת של היורש של וולדמורט" אמרה הרמיוני.
הארי לא היה מרוצה, אבל הוא ממש לא רצה לריב עכשיו.
הכי חשוב זה לשמור על צלול ונקי.
ג'יני נתנה חיבוק גדול להארי, והרמיוני הנהנה בראשה לשלום.
ג'יני הלכה במסלול השמאלי, והרמיוני באמצעי.
הארי חיכה שם כמה דקות. הוא כבר ראה את שיערה הג'ינג' של ג'יני נעלם,
ואת שיערה המתולתל של הרמיוני נעלם.
מה שנותר לו לעשות זה רק לחכות.
פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, הופיע עוד מסלול.
הארי ידע שזה לא בסדר להיעלם להרמיוני וג'יני.
אבל אם הוא רק ילך מהר,
הוא יספיק לחזור בזמן והן לא ירגישו.
"לא!" אמר קול בראשו.
אבל הארי לא היה יכול להתאפק.
הוא רצה לראות את רון.
| 
.jpg)
.gif)
.bmp)
