אחריו אנחנו מכירים בנו את הרגשות האחרים, בהתחלה אנחנו מרגישים אותם בכל עוצמתם וכשאנחנו גדלים אנחנו לומדים לסגור אותם בתוכנו... ושוכחים מרובם.

אבל הפחד מוות נשאר שם באותה עוצמה שהוא היה תמיד, רק מוסווה יותר. כבוגרים, רובינו לא נאמין שיש בנו פחד כזה, לא נסכים להודות שהוא קיים, כי אנחנו כבר גדולים וחזקים. ברור שאנחנו מפחדים למות, בכולנו יש חששות כשאנחנו נוסעים בכביש, טסים במטוס, חששות מהמוות, פחד ממה שיבוא אחריו. כולנו עצובים כשמישהו מת, עצובים בעצם על כמה שאנחנו ברי חלוף. עצובים שגם אנחנו נגיע שם...

אבל את אותו פחד מוות ראשוני, אותו רובינו שכחנו. או יותר נכון השכחנו... זהו לא פחד שאפשר לדמיין אותו, זה פחד מהותי אינטואיטיבי שקיים בכל אחד מאיתנו והוא זה שגרם לנו בדיעבד לכל ההדחקות, לכל המחסומים ולכל הפחדים שיש בנו. אם הוא לא היה קיים, היינו כולנו מוארים.

אז מהו בעצם הפחד הזה?

וכאן הבעיה, שבתור ילדים עם הורים לא מושלמים, חווינו לא מעט חוויות שבהם פירשנו את ההתנהגות של החשובים לנו כהתנהגות שבאה ממקום של חוסר אהבה, למרות שבדרך כלל היא באה ממקום של חוסר מודעות, או ממקומות אחרים תמימים למדי. ואז אותן חוויות נצרבו אצלנו כחוויות נוראיות שמעלות אצלנו חרדה איומה ונתפסים אצלנו כאיום על ההישרדות שלנו, גם כבוגרים.

וזה יכול להיות כל מיני דברים, כגון, חוויה שלנו עם אלימות, עם כאב, צער, נטישה, ועוד. חוויות שבתור ילדים איימו עלינו אבל כבוגרים ממש לא, אבל עדיין כבוגרים יש לנו את הפחד הנורא מהם.

הרבה פעמים, חוויה של רגש מכווץ כגון פחד או עצב, אנחנו חווים אותם יחד עם חוויה מאיימת, ואז אנחנו נסגרים לתמיד לאותם רגשות. וכאשר אנחנו סוגרים את עצמנו לרגש מסויים אוטומטית אנחנו נסגרים לכולם והופכים לרובוטים אדישים.

אני רוצה להדגיש, שפחד מוות יכול להתבטא גם בצורה מאוד משתקת, דברים מסוימים יכולים לאיים עלינו בצורה כל כך עמוקה שברגע שאנחנו חווים את אותה חוויה הפחד פשוט משתק אותנו.

דוגמא נפוצה היא, שישנם אנשים מסוימים (כמוני) שמתעלפים כשהם רואים דם.

תמיד חשבתי שברור שזה הגיוני להתעלף מדם, כי זה מגעיל ומפחיד לראות את הדם שלי. אבל למה? זה לא היה נראה לי מוזר או קשור לרגש כלשהו, כי ברגע שראיתי את הדם שלי, אוטומטית הרגשתי שהכל נהיה שחור ואני הולך להתעלף. אבל מה שקורה זה שבעצם הרגש כל כך עוצמתי שהמח לא יודע איך להתמודד עם זה שהוא פשוט משתק את המערכת. באותו רגע שזה קורה לי כשאני רואה את הדם, אני מבין לחלוטין כמה שאני שברירי וחלש, שכולי רק דם, שרירים ועצמות, ועצם התודעה הזאת כל כך מזעזעת אותי, וכל כך מפחידה אותי שאני בלי להבין את זה בכלל מתנתק לחלוטין ומתעלף. בורח מההבנה הזאת.

וזה מה שקורה לרוב האנשים שנהיים משותקים מכל פחד כלשהו, אם זה דם, גובה וכו'.

אני לא זוכר שאי פעם ירד לי דם והכנסתי לי לראש שזה מפחיד, זו מחשבה שפשוט קיימת אצלי כאדם. ותמיד קיבלתי את זה כמובן מאליו שכשאני רואה דם אני כמעט מתעלף. זה פשוט משהו שבתור מי שאני לא רציתי להבין ולהודות בזה שאני אדם בשר ודם, לא יודע למה, אבל זה משהו שלא חשבתי עליו והעדפתי לשים בצד. וכל פעם שקרה משהו, פשוט התעלפתי...

ובפעם  האחרונה שזה קרה לי, פתאום חשבתי על זה, למה זה קורה בעצם? למה אני מגיב ככה? ואז בזמן שהרגשתי שאני הולך להתעלף שאלתי את עצמי שאלות, וראיתי שפחד מוות טהור עולה לי בתודעה.

ואחרי זה, עשיתי עם עצמי עבודה, והראיתי לעצמי שהאין לי ממה לפחד. הדם הוא רק דם, והפחד הוא רק פחד.

אבל יותר חשוב, עבדתי עם עצמי על הפחד מוות, כי דרך זה אפשר לפתור הרבה מאוד דברים. עשיתי הרבה תרגילים כדי להיכנס בתודעה למקום הכי מפחיד שאני יכול לדמיין ולהראות לעצמי שאין לי ממה לפחד. ואדם שמאמין בנשמה שקיימת בתוכו, יודע שהמוות הוא לא סוף.

כשאנחנו מבינים איך אנחנו משותקים מהפחד הזה, אנחנו יכולים לפתור לעצמנו הרבה מחסומים רגשיים ופחדים. כיוון שכל מנגנון הגנה, הבסיס שלו הוא פחד מוות. למשל, פחד נטישה, הוא פחד שבסיסו הוא פחד מוות, ואנשים שננטשים, התחושה האיומה שעולה בהם שמשתקת אותם ומאמללת אותם היא התחושה של הפחד מוות, הפחד מוות שעלה בנו בתור ילדים שהרגשנו ננטשים.  ולשנות את זה יכול להיות קל מאוד, שברגע שאנחנו בתחושה הזאת, אנחנו יכולים להכנס לתור הרגש הזה יותר עמוק ולראות שבעצם אין לנו ממה לפחד. אם ניתן לעצמנו לצלול עמוק לתוך הרגש, בהתחלה נרגיש אימה ופחד, וככל שנמשיך נרגיש שאנחנו פשוט הולכים למות. אבל אם נאמין ונדע ששום סכנה אינה נשקפת באמת לחיים שלנו, נוכל לעבור את מחסום פחד המוות ולהגיע למקום של שלווה ורוגע. ואז התת מודע שלנו יבין שאין לו באמת ממה לפחד ואותו פחד יתפוגג.