האם יש הלכה או הידור שלא למתוח/להרחיב את האותיות שבשמות הקדושים? לדוג' הההי"ן בשמות הוי"ה ב"ה, התי"ו בשם צבאו"ת וכדו'.

בהרבה תיקונים אני רואה שהם מעדיפים להאריך את האותיות שלפני השם. האם יש מקור לכך?

כבוד השם שייכתב אחיד כמה שיותר ונאה כמה שיותר

ולכן אם צריך להאריך אותיות רצוי שזה לט יהיה דווקא בשם השם

ואולם במקרים שבהם מרחיב שאר אותיות בשורת ודווקא שם השם יהיה מצומק כנראה זה גם לא יפה ועדיף שהכל יהיה מתוח בשווה

עניין זה מצוי בתפילין של יד בר"ת בשורה האחרונה של והיה כי יבאך ששם מרחיבים גם אותיות השם בלית ברירה

לא יודע אם זה כתוב (במקום נוסף)

אבל שמעתי זאת מכמה סופרים דקדקנים שדיברו בזה (בעיקר אשכנזים)

וזה הגיוני ביותר

סופר שכותב את כל האותיות בשורה מרובעות (שזה המהודר והרצוי יותר) ורק אות של שם ימתח אותה זה לא ראוי

כמו כן מצינו שיש הקפדה שלא לצאת בכלל עם שום אות מהשורה אבל באות של שם השם יש בזה הקפדה יתירה בהלכה. ובמקרים מסויימים יש אפילו שפוסלים בזה

וכן אסור לתלות אות של שם בניגוד לשאר תיבות